רשומה זו עוסקת בטענות מרחיקות הלכת של התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" אודות הצורך בשינוי השיטה המוניטארית. הרשומה ארוכה ולכן, לשם נוחות, הכנתי גרסת PDF להורדה והדפסה.
ברצוני להודות לפרופ' עומר מואב שקרא את הרשומה לפני הפרסום ותרם הערות מועילות, לד"ר אסף צימרינג שכתב את הפרק העוסק בתכנית שיקגו, במאמר של מייקל קמהוף ובספר של ענת אדמתי, ולאיתי סי, בעל הבלוג "תועלת שולית", שקרא גם הוא את הרשומה, תרם הערות מועילות ועזר באיסוף החומרים.
תקציר
(בהמשך הרשומה ישנה הרחבה בנוגע לכמה מהמושגים המקצועיים המופיעים כאן בתקציר)
התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" מעוניינים לקדם בישראל רפורמות דרמטיות וחסרות תקדים במערכת הפיננסית, המבוססות על הבנה לקויה באשר לאופן שבו המערכת פועלת, ועיקרן הוא ביטול הבנקאות ברזרבה חלקית בישראל.
ראשית כל, בנקים קיימים לפחות מאז המאה ה-12 ובנקאות ברזרבה חלקית קיימת לפחות מאז המאה ה-17, ועד כה התחזיות של חברי התנועה בדבר התפוצצות המערכת לא התרחשו בשום מדינה (מקרי ההיפר-אינפלציה שהתרחשו במאה השנים האחרונות לא נבעו משיטת יחס הרזרבה). לבנקים ישנה השפעה על כמות הכסף דרך יחס הרזרבה, אך בניגוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי השפעתם מוגבלת מאוד על ידי הרגולציה, על ידי שליטתו של הבנק המרכזי בבסיס הכסף ועל ידי נטיית הציבור להפקיד כסף בבנקים. הבנקים מעוניינים להגדיל את חובות הציבור אליהם, אך אין כאן שום הבדל ביניהם לבין יצרני רהיטים המעוניינים שנרכוש כמה שיותר רהיטים, יצרני טלוויזיות המעוניינים שנרכוש כמה שיותר טלוויזיות או כל תחום מסחרי אחר שקיים, ויכולתם של הבנקים "לשעבד" את הציבור לחובות מוגבלת על ידי הביקוש להלוואות בקרב הציבור – בדיוק כפי שיכולתם של יצרני הרהיטים לשעבד את הציבור לרהיטים מוגבלת על ידי הביקוש לרהיטים.
השיטה המוניטארית הקיימת איננה מחייבת גידול בחובות, מפני שהבנקים מוגבלים ביכולתם להעניק הלוואות על ידי הביקוש להלוואות, על ידי הצמיחה המאפשרת לאנשים להחזיר את ההלוואות ועל ידי יחס הלימות הון ויחס הרזרבה הקבועים בחוק. השיטה הזו קיימת כבר מאות שנים, ובכל זאת החובות לא צמחו לאורך מאה השנים האחרונות אלא עלו וירדו במדינות שונות בהתאם לשיעורי הצמיחה, משברים כלכליים ומשתנים נוספים. ישנה שונות רבה בגובה החוב במדינות שונות למרות שלכולן אותה השיטה המוניטארית. מקרים של היפר-אינפלציה במאה העשרים לא היו קשורים לשיטה המוניטארית, אלא בדרך כלל לממשלות שהדפיסו כסף באופן שאינו אחראי. גם מייקל קמהוף, הכלכלן הבכיר ביותר כיום המזוהה עם תכנית שיקגו שאותה מנסה לקדם התנועה לשינוי מוניטארי, טוען בראיון לכלכליסט שהשיטה המוניטארית הנוכחית איננה מחייבת גידול בחובות ושמקורה של הטענה הוא בלבול מושגי.
"תכנית שיקגו" היא התכנית הכלכלית המהווה את הבסיס התיאורטי והאקדמי לטענותיה של התנועה לשינוי מוניטארי. התמיכה בתכנית שיקגו בקרב המומחים היום היא זניחה. מטרותיה המקוריות של התכנית, שנהגתה בשנות השלושים של המאה הקודמת, היו לטפל בבעיות שבוודאות אינן רלוונטיות למדינת ישראל כיום, וככל הנראה אינן רלוונטיות גם למדינות אחרות. המאמר של קמהוף ובנס מקרן המטבע הבין לאומית בנידון (המוזכר רבות במאמרים ב"כלכלה האמיתית" ובטיעוני התנועה לשינוי מוניטארי) מתאר תוצאה מעניינת של מודל תיאורטי מורכב למדי, אך נראה כי עיקר התרומה של הרפורמה המוצעת על ידיהם עוברת דרך מהלכים שניתן לבצע גם ללא שינוי יחס הרזרבה, ובאופן כללי מדובר בתחום שבו לא מקובל להפוך מודלים תיאורטיים להמלצות מדיניות ללא בחינה מעמיקה ומקיפה יותר, ובוודאי שלא להסתמך עליהם בעיניים עצומות בנוגע לשינוי כל כך דרמטי. לפי התכתבות במייל עם קמהוף, התכנית לא נבדקה על ידו בהקשר של כלכלה קטנה ופתוחה כמו מדינת ישראל, ולדעתו של קמהוף מדינת ישראל איננה נמצאת במצב המצדיק את לקיחת הסיכונים הכרוכים בהפעלת התכנית שלו על כלכלה קטנה ופתוחה החשופה להתקפות ספקולטיביות ותנועות הון מהירות.
הרשומה מפרטת טעויות וסתירות נוספות בטענותיהם של חברי התנועה לשינוי מוניטארי גם בנושאים אחרים, המעידים על מחסור בהבנה בסיסית של המערכת הכלכלית ועל הסתמכות יתר על מקורות מידע שמידת אמינותם איננה ברורה.
לאור כלל הסתירות הללו, ולאור התנערותו החד משמעית של מייקל קמהוף משתי הטענות המרכזיות של התנועה לשינוי מוניטארי – הצורך המתמיד בגידול בחובות והטענה כי השינוי המוניטארי מומלץ למדינת ישראל – נראה כי אין תמיכה תיאורטית או עובדתית כלשהי לפעילותה של התנועה. על כן אני מאמין, בדומה לעמיתי שהזכרתי בפסקת ה"תודות" ובדומה לכלכלנים שצוטטו בראיון בעיתון כלכליסט בנידון, שהתנועה לשינוי מוניטארי איננה מקדמת שינוי שהוא מומלץ לכלכלת ישראל, ושהביקורת שלה על המערכת איננה מדויקת בלשון המעטה.
1. הקדמה
הבלוג "הכלכלה האמיתית", המנוהל על ידי ערן הילדסהיים, הוא ככל הנראה הבלוג הכלכלי הפופולארי ביותר במדינת ישראל – ולא במקרה. הוא משלב כתיבה על מגוון רחב של נושאים כלכליים, רובם מתורגמים מאתרים זרים, והכל מוסבר ומתואר באופן בהיר ונגיש. ניכר כי כותביו מקדישים מאמצים רבים להפעלת האתר מתוך אמונה אידיאולוגית כנה בחשיבותו לדיון הציבורי בישראל. בשנה האחרונה עלה הבלוג מדרגה, עם ייסודה של קבוצת לובי בתוך מפלגת העבודה המוקדשת כולה ל"שינוי המוניטארי" הנתמך על ידי הכותבים (על פי מיטב הבנתי התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" מנוהלים על ידי אותם האנשים, ובהמשך הרשומה אתייחס אליהם כאל מקשה אחת). התנועה ערכה בחודש דצמבר האחרון כנס שבמסגרתו נאמו בזכותה חברי כנסת כגון משה פייגלין ואבישי ברוורמן, ובמסגרת ראיון לכלכליסט מצהירים ראשי התנועה על כוונותיהם לגייס בכירים נוספים לקראת הבחירות הבאות לכנסת.
במאמר בעיתון כלכליסט שבקישור הקודם וברשומה שפרסם אורי רדלר בשנת 2012 אודות התנועה אתם יכולים לקרוא על האנשים שמאחורי התנועה ועל מקורותיה, כגון הסרט הקונספירטיבי "צייטגייסט", פרויקט ונוס והעמותה הבריטית "כסף חיובי". קיימות תנועות דומות בארצות אחרות, אך נראה שבשום ארץ אחרת בעולם לא הצליחו תנועות רדיקאליות מעין אלו לצבור את ההשפעה הפוליטית והתקשורתית שהילדסהיים וחבריו צברו בישראל מאז המחאה החברתית (ראו למשל כתבה ישנה יותר בכלכליסט שדווקא תומכת בתנועה, או ראיונות תכופים של מובילי התנועה בתכנית הרדיו של קרן נויבך). הרשומה הזו במובן מסוים משלימה את המאמר מכלכליסט, על ידי פירוט רחב של האופן שבו המערכת המוניטארית עובדת, ומדוע התנועה לשינוי מוניטרי טועה ומטעה.
ליבת האידיאולוגיה שמובילים אנשי התנועה המוניטרית נוגעת לחובות הבנקים והיווצרותו של הכסף. מסביב לליבה זו בנו חסידי השינוי המוניטארי מסכת שלמה של טיעונים והשקפות עולם, חלקם סותרים זה את זה, המשלבים ביחד רעיונות קונספירטיביים, ביקורות על המערכת הקיימת מכיוונים סוציאליסטים או ליברטריאנים, ובסופו של דבר הבטחות לפתרונות קסם שיהפכו את מדינת ישראל למדינה עשירה ומאושרת. הקו המשותף לכל הנושאים שעליהם מדברים אנשי התנועה לשינוי מוניטארי הוא ההנחה שאם נפגע בבנקים הציבור בהכרח ירוויח מכך, והשנאה לבנקים היא מקור הפופולאריות שלהם (כפי שכתב פול קרוגמן, הדיון על בנקים נוטה לאחד את הקצוות האידיאולוגים מימין ומשמאל וליצור חיבור מוזר בין אנשים שלא יסכימו על שום דבר אחר בעולם מלבד על היותם של הבנקים הם רשע טהור).
אותה תיאוריה לגבי יחס הרזרבה, חובות וכסף מהווה את המגן שמאחוריו מסתתרים אנשי התנועה ממבקריהם, כאשר הם שולחים אותם לקרוא מאמרים מתמטיים של חוקרי קרן המטבע הבין לאומית ולהתווכח עם זוכי פרס נובל שנפטרו לפני עשור או שניים (לאף אחד ממובילי התנועה המוניטארית, לפי תיאורם בראיון לכלכליסט, אין את ההכשרה הכלכלית הנדרשת על מנת להבין את המאמרים האלו). אך עיקר הסכנה המגולמת בבלוג "הכלכלה האמיתית" היא היומרה להעניק המלצות מדיניות מרחיקות לכת למדינת ישראל, והצלחתם של הילדסהיים ושותפיו להנהגה ביצירת דור שלם של חסידים, סוג של כת אם תרצו, המאמינים כי המלצותיו יובילו אותנו אל גן העדן המיוחל.
אין לי חיבה יתרה למערכת הפיננסית, איני מקבל תשלום ממנה ואין לי כל כוונה לעבוד בה בעתיד הנראה לעין. ישנה ביקורת רבה בקרב כלכלנים על הנפח שתופסת המערכת הפיננסית בכלכלת העולם המודרני ועל מבנה התמריצים שקבעו עבורה הרגולטורים. הנושא שרוי במחלוקת קשה. אך הבלוג "הכלכלה האמיתית" והתנועה לשינוי מוניטארי מנצלים את המחלוקת הזו על מנת לקדם רעיונות הזויים שבתוך קבוצת החוקרים הרציניים גם מבקריהם החריפים ביותר של הבנקים לא היו מעיזים לשקול.
אם הקונצנזוס כנגד התנועה לשינוי מוניטארי יכול לכלול בתוכו גם את פרופ' עומר מואב וגם את פרופ' יוסי זעירא (המייצגים צדדים אידיאולוגים הפוכים של הדיון הכלכלי), גם אותי וגם את אורי פסובסקי מכלכליסט (שבדרך כלל מחבב רעיונות כלכליים חתרניים), מגיע הרגע שבו התומכים בתנועה נדרשים לשקול מחדש את מחויבותם כלפיה.
הרשומה נשלחה לפני הפרסום לאנשי התנועה לשינוי מוניטארי ולערן הילדסהיים. בסופה של הרשומה מצורפת תגובתם.
2. כיצד נוצר כסף
"כסף נוצר מחוב", טוענים הילדסהיים וחסידיו – ותחת הגדרות מסוימות של "כסף" אפשר לומר שהם צודקים. הטעות שלהם היא הטענה שיש כאן בעיה כלשהי שנדרש לתקן. הדברים שאכתוב בפרק זה כתובים בכל ספר סטנדרטי של מבוא למאקרו כלכלה שהתפרסם במאה השנים האחרונות, והם לא יחדשו שום דבר לאף כלכלן. בתור דוגמה החלטתי להתבסס על ספרו של פרופ' יורם מישר, "המאקרו כלכלה של ישראל", שמשמש בלימודי תואר ראשון בכלכלה ונמצא במקרה כאן לידי כרגע. הדוגמה שלהלן מתארת בהפשטה תהליך הדרגתי שהתרחש בכמה מאות השנים האחרונות.
הלוואות בריבית קיימות כבר אלפי שנים, אך הבנקים הראשונים הופיעו רק לפני כחמש מאות שנים. נתחיל ממצב שבו לא קיימים בנקים ונניח שישנם 500 מטבעות זהב במשק – זהו "היצע הכסף" במדינה. יום אחד מגיע לו איזה שהוא איטלקי, מתיישב על ספסל ברחוב ומכריז על עצמו כעל הבנק הראשון במדינה (המילה "בנק" לקוחה מהמילה "ספסל" באיטלקית, מכיוון שהבנקאים הראשונים אכן ישבו כך על ספסלים ברחוב). מספר אזרחים שאינם זקוקים ברגע זה לכספם מפקידים אצל הבנקאי שלנו את מטבעות הזהב שלהם, ועכשיו יש בכספת הבנק 200 מטבעות זהב, והבנקאי נותן לאנשים שטרות התחייבות שלפיהם יש להם את הזכות למשוך מהבנק את כספם. אז לפני כן היו בידי הציבור 500 מטבעות זהב, ועכשיו יש ברשותם 300 מטבעות זהב, ושטרי התחייבות בשווי 200 מטבעות זהב. סך כל היצע הכסף במשק לא השתנה.
במשך ימים ולילות ישב הבנקאי שלנו על הספסל לצד הכספת שלו, אכל לצידה, ישן לצידה, עד שיום אחד הגיע לבקרו אחיו הקטן. "אחי היקר!", אמר לו, "כמה זמן לא התראינו! ממש התגעגעתי אליך. ואיזה ספסל יפה יש לך פה…"
החמיץ הבנקאי את פניו, ושאל את אחיו הקטן במה הוא הסתבך הפעם.
"להסתבך? לא, מה פתאום… פשוט רציתי לבקר אותך, זה הכל"
הביט הבנקאי באחיו. הביט האח בבנקאי.
"טוב", אמר האח, "יש את העניין הזה עם משחק קלפים ששיחקתי לא מזמן, ובהתחלה הייתי ממש טוב בו, והרווחתי המון כסף, ורציתי להגיע לכאן כדי לקנות לך כרכרה חדשה עם כל הכסף שהרווחתי, אבל אז ברגע האחרון עשיתי טעות, ו – "
"כמה אתה חייב?"
"עשרה מטבעות זהב"
עיניו של הבנקאי כמעט שיצאו מחוריהן בעקבות הסכום העצום, "עשרה מטבעות זהב?!"
האח היה בצרה צרורה. אם לא יצליח לשלם בזמן יכניסו אותו לבית הכלא. לפתע, בזווית עינו, הבחין הבנקאי בכספת שלו. מה יקרה אם הוא ילווה לאחיו עשרה מטבעות זהב מהסכום הנמצא בכספת? במשך החודשיים האחרונים רק מעטים מבעלי שטרות החוב הגיעו אליו על מנת למשוך את המטבעות שלהם, ומדי פעם גם היו מגיעים אנשים חדשים ומפקידים אצלו את כספם. מספר המטבעות בכספת נע בין 195 ל-205. שום דבר לא יקרה אם יהיו שם עשרה מטבעות פחות, הסיכוי שכל לקוחותיו יגיעו וידרשו את כל המטבעות שבכספת בו זמנית הוא אפסי (התובנה הזו למען האמת הופיעה באזור המאה ה-17 בלונדון).
הבנקאי החליט להלוות לאחיו עשרה מטבעות זהב בריבית המקובלת בשוק. מה קרה להיצע הכסף במדינה? ובכן, לאנשים עדיין יש 300 מטבעות זהב בכיסים שלהם, ועדיין יש להם שטרי התחייבות בשווי 200 מטבעות זהב. ולאחיו של הבנקאי יש עוד עשרה מטבעות זהב, כך שבסך הכל היצע הכסף במדינה הוא 510 מטבעות זהב. הבנקאי שלנו ייצר כסף! למעשה, בכספת של הבנק ישנן 190 מטבעות זהב, אך הבנק חייב 200 מטבעות זהב ללקוחותיו (היחס 190/200 נקרא "יחס הרזרבה").
מכאן צמח התפקיד המודרני של הבנקים: תיווך בין אנשים שאינם זקוקים כעת לכספם לבין אנשים שזקוקים כעת לכסף ומעוניינים בהלוואה. העסק המרכזי של בנקים הוא הלוואות, לא שמירה על כספי הציבור באיזו כספת נסתרת. חשוב להדגיש זאת: בנקים הם חשובים מאוד לכלכלה – בלעדיהם אנשים פרטיים לא היו יכולים לקחת הלוואה לרכישת דירה, ויזמים היו מתקשים להקים עסקים חדשים. הם מספקים שירות שאין לו תחליף. מעולם לא התקיימה ולעולם לא תתקיים מדינה עשירה שאין בה מגזר פיננסי מפותח (ביחס לתקופה ההיסטורית הרלוונטית), וכלכלנים רבים מאמינים שהמוסדות הפיננסים המורכבים של מדינות המערב תרמו תרומה מכרעת למהפכה התעשייתית ולקדמה שכולנו נהנים ממנה היום.
בעבר לא הייתה רגולציה על יחס הרזרבה. כיום בחלק מהמדינות הרגולציה קובעת כללים שונים לגבי יחס הרזרבה הנדרש, וניתן לראות את המספרים כאן. בישראל יחס הרזרבה המותר לבנקים הוא 6% – כלומר, הבנקים צריכים להחזיק במרתפיהם רק 6% מכל מה שאתם מפקידים אצלם. באוסטרליה, ניו זילנד ושבדיה אין בכלל יחס רזרבה והבנקים קובעים בעצמם כמה הם רוצים להחזיק לפי מידת הסיכון שהם חושבים שקיימת למקרה שבו כל לקוחותיהם ידרשו את הכסף בו זמנית (מקרים כאלו נקראים גם "ריצה על הבנק", מכיוון שבמקור הלקוחות היו באמת צריכים לרוץ במהירות – הראשונים קיבלו את אותם אחוזים בודדים שנמצאים בכספות הבנק, והאחרונים לא קיבלו כלום). כיום יחס הרזרבה הוא לא בהכרח חסם אפקטיבי, מכיוון שישנן מגבלות נוספות על הבנקים כגון מגבלת הלימות ההון שנתייחס אליה בהמשך.
על פי "הכלכלה האמיתית" המערכת שתיארתי כאן תביא להיפר-אינפלציה והתמוטטות עולמית. הבעיה היא שכל מה שכתבתי כאן לא התחיל בשנת 2000. גם לא בשנת 1950 או בשנת 1900. גם לא בשנת 1800. לפי מקורות שונים, העסק היה ברור וידוע כבר במאה ה-17, ושום כלכלה לא התמוטטה – ההפך, האנושות פרחה וצמחה מאז באופן חסר תקדים, ואף אחד ממקרי ההיפר-אינפלציה שהתרחשו בחמש מאות השנים האחרונות לא קשור ליחס הרזרבה (הרחבה בעברית בנושא מקורותיה של שיטת הרזרבה החלקית ניתן למצוא בבלוג "תועלת שולית", כאן). זה עבד במשך מאות שנים במהלכן העולם צמח בקצב חסר תקדים, וזה עובד כיום בכל המדינות המפותחות. זו גם הסיבה שבזכותה הבנקים משלמים לכם ריבית על פיקדונות.
כל הדברים האלו ידועים וברורים כבר שנים רבות, מה שמוביל לתובנה מצערת בנוגע למערכת החינוך שלנו: בעולם שבו ילדים היו לומדים בתיכון על בסיס הכסף, יחס הרזרבה וכמות הכסף במקום, נגיד, על עוד אחד מספריו של ש"י עגנון, התנועה לשינוי מוניטארי לא הייתה מצליחה לצבור תאוצה. אנשים רבים מופתעים לגלות שהבנק מלווה את הכספים שהם מפקידים בו, ובעקבות אותה הפתעה מנגנוני הביקורת והספקנות הטבעיים שלהם נחלשים והם מוכנים להאמין שמדובר בסוג כלשהו של תרמית. אפשר להירגע: זהו המצב בכל מדינה בעולם שבה קיימים בנקים כבר כחמש מאות שנים.
לחברי התנועה המוניטארית לא אכפת. בראיון לכלכליסט טוען ערן הילדסהיים שהוא לא חושב שיש סטודנט אחד לכלכלה שמבין שכך נוצר כסף, ובראיון לאתר מאקו הוא טוען שמדובר בתרמית פירמידה (זהו ראיון מדהים – אין כמעט משפט אחד נכון שהילדסהיים מוציא מפיו). ובכן, בספרו של יורם מישר מופיע במפורש, ואפילו בהדגשה, המשפט "הבנקאי כאילו ייצר כסף!". כך גם בספרי מבוא אחרים. זה גם מה שאני והמתרגלים האחרים אומרים לסטודנטים שלנו בקורסי המבוא. אלו הדברים שכותב פרופ' מישר בהמשך הפרק:
"יצירת הכסף יש מאין בידי הבנקאי דומה במידה רבה להונאה המבוססת על אחיזת עיניים. לציבור 'נדמה' שלבנק יש כיסוי מלא המאפשר משיכה לפי דרישה של כל הכספים שהופקדו בו; אך בפועל אין זה כך. זהו אחד מעקרונות הפעולה הבסיסיים ביותר של הבנקים המסחריים גם בימינו. […] ניסיונם של בנקאים הוכיח להם שדי ברזרבה של פחות מעשרה אחוזים מסך ערך ההפקדות על מנת שיוכלו לעמוד בהתחייבותם למפקידים בהסתברות גבוהה ביותר. […] שיקולים אלו הם שאיפשרו כבר לבנקאים של ימי הביניים לבצע את אותה אחיזת עיניים".
פרופ' יהודה כהנא מהתנועה לשינוי מוניטארי (שהוא אינו כלכלן אלא מומחה לביטוח) טוען בראיון בכלכליסט שכלכלנים למדו את זה אבל "הם לא חושבים את זה". משעשע לראות כיצד מובילי התנועה המוניטארית מסוגלים בו זמנית לטעון שכלכלנים אינם מודעים לנושא יחס הרזרבה, וגם לשלוח את מתנגדיהם לקרוא מאמרים בנידון שנכתבו על ידי מילטון פרידמן ואירווינג פישר, שניים מהכלכלנים החשובים ביותר שחיו במאה העשרים.
3. מה עושים בנקים מרכזיים?
האם הבנק המרכזי של המדינה הוא לא הגורם שאחראי על ייצור הכסף? מדוע מדינות נותנות לבנקים המסחריים לעשות משהו שהבנק המרכזי אמור לעשות? על מנת לענות על השאלות האלו עלינו לצלול אל תוך ההגדרות של "כסף". להלן שתי הגדרות שישמשו אותנו לצורך הדיון:
בסיס הכסף: במונחי הדוגמה הקודמת – כמות מטבעות הזהב שיש במשק, סך כל המזומנים, בארנקיהם של הפרטים או בכספת אשר בבנק. בסיס הכסף לא יכול לגדול אלא אם הבנק המרכזי מדפיס שטרות או מטביע מטבעות נוספים. הבנק המרכזי קובע אותו והבנקים המסחריים לא משפיעים עליו. בדוגמה הקודמת בסיס הכסף היה ונשאר 500.
כמות הכסף (לעיתים נקרא גם סך אמצעי התשלום במשק): אלו הם האמצעים לתשלום מיידי שנמצאים ברשות משקי הבית והעסקים, סכום המזומנים שיש לציבור בארנק והפיקדונות בבנקים המאפשרים משיכה מהירה בכל רגע נתון. בדוגמה הקודמת כמות הכסף הייתה בהתחלה 500, ואז צמחה ל-510. הבנקים המסחריים משפיעים על כמות הכסף. כמות הכסף במשק מושפעת גם מיחס הרזרבה של הבנקים המסחריים (שהרגולציה במרבית המדינות קובעת גבולות עבורו), וגם מבסיס הכסף.
בנקים מרכזיים הופיעו במהלך המאה העשרים, בתור גופים עצמאיים שאמורים להיות מנותקים מהממשלות ולנהל מדיניות מוניטארית לטובת המשק. הם מסוגלים לשלוט בבסיס הכסף, והם קובעים את דרישות הסף לגבי יחס הרזרבה ויחס הלימות הון.
בנק ישראל. התמונה מאת אסתר ענבל, זמינה כאן
מה הקשר בין בסיס הכסף לבין כמות הכסף? נראה דוגמה פשוטה.
נתחיל מהדוגמה הקודמת וניקח יחס רזרבה דומה יותר לזה הקיים היום, נניח 10%. כלומר, אם אנשים הפקידו 200 בבנק, הבנקאי יכול לשמור אצלו רק 20 ולהלוות את השאר. לציבור יש 300 מטבעות זהב בכיס, עוד 180 מטבעות שהלווה להם הבנקאי (סך הכל 480) ושטרי חוב בשווי של 200. כמות הכסף במשק היא 680, ובסיס הכסף הוא עדיין 500.
עכשיו נניח שהבנק המרכזי מנפיק עוד 100 מטבעות זהב ונותן אותם לציבור, ונניח שהציבור לא רוצה עוד כסף מזומן, כלומר רוצה להישאר עם 480 מטבעות. אז מה שיקרה זה שהציבור יפקיד 100 מטבעות בבנק, ואז הבנקאי ילווה 90, ואז הציבור שוב יפקיד 90 (כי הוא לא זקוק ליותר מ-480 מטבעות), והבנקאי ילווה 81, וכך הלאה. בסופו של התהליך לציבור יהיו 480 מטבעות כמו מקודם, ושטרי חוב בערך של 1,200 מטבעות (בבנק יהיו 120 מטבעות, כך שיחס הרזרבה נשמר). כמות הכסף היא 1,680 (הפרש של 1000) ובסיס הכסף גדל ל-600 (הפרש של 100). היחס בין היקף העלייה בכמות הכסף לבין גידול בבסיס הכסף נקרא "מכפיל הכסף", וכאשר כמות המזומנים שהציבור רוצה להחזיק היא קבועה הוא שווה לאחד חלקי יחס הרזרבה. בדוגמה שלנו הוא שווה לעשר. כלומר, אם הבנק המרכזי בוחר להגדיל את בסיס הכסף בסכום מסוים (במקרה שלנו 100) אז כמות הכסף במשק תגדל פי 10. וממאמרי התנועה לשינוי מוניטארי ניתן לקבל את הרושם שאין לו השפעה בכלל…
לסיכום, הבנק המרכזי יכול להשפיע על כמות הכסף במשק על ידי הדפסת כספים ועל ידי קביעה של יחס הרזרבה המותר בחוק. אם לא הייתה לו את ההשפעה הזו הוא לא היה יכול להשפיע בכלל על הריבית במשק או על האינפלציה. להגיד שלבנק המרכזי אין שליטה על הכסף בגלל שהכסף שהופק על ידי הבנק המרכזי הוא רק חלק קטן מסך אמצעי התשלום, זה בערך כמו להגיד שלכמות פולי הקפה אין השפעה על כמות הקפה בעולם, כי בכל כוס קפה יש 95% מים, ורק 5% קפה. או, במילים אחרות, קשקוש מוחלט.
ויש עוד. כפי שניתן לומר שהבנקים "מייצרים כסף" כך ניתן לומר שאתם "מייצרים כסף" כשאתם מחליטים מהו הסכום שתחזיקו בארנק ומהו הסכום שתפקידו בבנק – אם בדוגמה שתיארנו הציבור יחליט שהוא מעוניין להחזיק יותר מטבעות בבנק כמות הכסף תגדל מכיוון שהבנק יוכל להלוות יותר. הבנקים המסחריים לא יכולים להגדיל את כמות הכסף מבלי שאנחנו, האזרחים, נלווה להם את הכסף (כפיקדונות) ונבקש מהם אשראי (כהלוואות). מלבד הבנק המרכזי, הגורם שמשפיע על כמות הכסף בכלכלה הוא בסופו של דבר הציבור. הבנקים המסחריים הם בסך הכל כלי.
4. האם השיטה הזו מחייבת גידול מתמיד בחובות?
הטענה בדבר ההכרח שבהגדלת החובות היא מרכזית באידיאולוגיה שמציגים חברי התנועה לשינוי מוניטארי, וחוזרת על עצמה בכל ראיון עם חברי התנועה. נבחן את הטענה הזו ממספר כיוונים.
כיוון ראשון – האינטרס של הבנקים עצמם: אם הבנקים מרוויחים את כספם מהלוואות, האם באמת משתלם עבורם לשעבד את כולנו לחובות?
ובכן, ברור שמשתלם עבורם לשעבד את כולנו לחובות (בתנאי שנוכל להחזיר את החובות האלו). הם רוצים שניקח כמה שיותר הלוואות, כי הם מרוויחים כסף מהריבית. וגם יבואני המכוניות רוצים שנקנה כמה שיותר מכוניות, והמוכרים בשוק רוצים שנקנה כמה שיותר עגבניות, ויצרני הרהיטים רוצים שנקנה כמה שיותר רהיטים, וחברות הטבק רוצות שנקנה כמה שיותר סיגריות, וחברת לגו רוצה שאני אקנה כמה שיותר דגמי לגו מגניבים תחת התירוץ של מתנות לבן שלי (כל אחד וההתמכרויות שלו). אך למזלנו הרב אנחנו הצרכנים ניחנו ביכולת המופלאה לומר לכל האנשים האלו את המילה "לא" – ולכן רובנו לא טובעים בחובות, מכוניות, עגבניות, רהיטים, סיגריות, או טירות אבירים מרשימות שתופסות את כל השטיח שבסלון.
חוב הוא מוצר כמו כל מוצר אחר, והוא מציית לכללי הביקוש וההיצע – הוא לא יכול לגדול אם אין ביקוש להלוואות מצד הציבור. אין כאן שום הבדל לעומת מוצרים אחרים. יכולתם של הבנקים להרוויח ממתן הלוואות לא אומרת שנטל החובות על משקי הבית הולך לצמוח לאינסוף, בדיוק כפי שיכולתם של המוכרים בשוק הכרמל להרוויח ממכירת עגבניות לא מובילה למצב שבו כולנו מחזיקים בבתינו מחסנים מלאים בעגבניות נרקבות.
מעבר לכך – כפי שציינתי בסוגריים לפני כן, לבנקים משתלם לתת הלוואות רק למי שמסוגל להחזיר את ההלוואות. מדי יום מוחקים הבנקים ממאזניהם הלוואות גרועות שניתנו לאנשים שלא מסוגלים להחזיר את הכסף, רובם המכריע אינם מיליארדרים. אם אתם לא יכולים להחזיר את ההלוואה הבנק מפסיד. החובות יכולים לגדול רק כאשר יכולתם של אנשים להחזיר את הכסף – כלומר, סך התוצר בכלכלה – גדל. הצמיחה בקצב שמאפשר החזר הלוואות היא לא תנאי לכך שהמערכת לא תתפוצץ, אלא תנאי מקדים לעצם קיומן של ההלוואות. אם הבנקאים לא חושבים שתתרחש צמיחה שכזו אצל הגופים שלהם הם מלווים הם לא ילוו את הכסף. אף אחד לא מכריח את הבנקים להלוות כסף, ונוחי דנקנר לא יכול להדפיס כספים על מנת להחזיר לבנקים את חובותיו. ולבסוף, כפי שנכתב לפני כן, הבנקים מוגבלים על ידי יחס הלימות ההון ויחס הרזרבה מבחינת יכולתם להעניק אשראי לציבור.
כיוון שני – הקשר בין כמות הכסף הנדרשת על מנת להחזיר את החובות לבין שיעור הצמיחה. הטיעון המופיע באתר "הכלכלה האמיתית" בנידון נראה כך:
- מכיוון שכסף נוצר מחוב, לכסף יש גם ריבית.
- על מנת להחזיר גם את החובות וגם את הריבית שלהם כמות הכסף במשק צריכה לגדול בכחמישה אחוזים כל שנה.
- מכיוון שכלכלות מודרניות לרוב לא גדלות בקצב כזה כמות הכסף גדלה מהר יותר מאשר התוצר במשק, מה שמוריד את ערכו של הכסף – במילים אחרות, אינפלציה.
- מכיוון שמדובר כאן בגידול מעריכי המערכת הזו תתפוצץ בסופו של דבר.
אם טיעון זה היה נכון, חישוב פשוט של גידול לוגריתמי היה מוביל למסקנה כי המערכת הייתה אמורה להתפוצץ אי שם באמצע המאה ה-17, לא יותר משנים ספורות לאחר הופעתה. מדוע זה לא קרה? מדוע האינפלציה במרבית המדינות המפותחות נמוכה כבר עשורים רבים? ובכן, מכיוון ששני השלבים הראשונים של הטיעון הזה הם פשוט שגויים. אותו שטר כסף יכול לעבור ידיים רבות במהלך שנה בודדת ולהחזיר חובות וריביות ללא צורך בהדפסת שטרות נוספים, וממילא הסיבתיות היא בכיוון ההפוך – החוב לא ייווצר אם הבנקים לא מאמינים שתהיה צמיחה שתאפשר להחזיר אותו.
כיוון שלישי – הנתונים. האם חובות משקי הבית גדלים אקספוננציאלית ביחס לתוצר? האם העולם בדרך להיפר-אינפלציה? להלן חובות משקי הבית והפירמות (ביחס לתוצר) עבור ארצות הברית החל משנת 1900 ועד היום (מקור – כאן):
בנקאות ברזרבה חלקית קיימת בארצות הברית עוד לפני המאה ה-19 ובמשך כל תקופת הזמן המתוארת בתרשים. כפי שניתן לראות, היחס בין החוב לתוצר עלה באופן דרמטי במלחמת העולם השנייה ועוד פעם בעקבות המשבר האחרון, אבל בתקופות אחרות הוא יורד. אין כאן איזה שהוא פיצוץ אקספוננציאלי כלפי מעלה. גם עבור מדינות אחרות הנתונים מעלים תמונה דומה. בישראל החובות היו נמוכים ביחס לארצות הברית ואירופה בעשור האחרון, כפי שמעלה התרשים הבא הלקוח ממסמך של בנק ישראל:
יש הרבה תרשימים שבהם ישראל "יוצאת גרוע" ביחס לשאר מדינות העולם. תרשימים שעוסקים בחובות הם לא כאלו – זו פשוט לא בעיה מהותית במשק הישראלי. החובות מושפעים מכל מני תהליכים ובראש ובראשונה מהצמיחה בתוצר, ולכן לא פלא שיש שונות גבוהה בגובה החובות בין המדינות למרות שלכולן אותה השיטה המוניטארית ויחסי הרזרבה הם די דומים. חיפוש קצר יעלה כי גם נתוני האינפלציה עולים ויורדים ומשתנים בין מדינות ללא איזו מגמת היפר-אינפלציה המחכה לכולנו מעבר לפינה. זה פשוט לא קורה.
למעשה, בראיון לכלכליסט הסביר מייקל קמהוף מקרן המטבע הבין לאומית – הסמכות האקדמית שעליה נתלית התנועה לשינוי מוניטארי – שהטיעון בנוגע לגידול ההכרחי בחובות איננו נכון. ואם כבר הזכרנו אותו, אז בואו נדבר קצת לעומק על המאמר של קמהוף ובנס ועל תכנית שיקגו, ונתאר את המקורות האקדמיים שמאחוריהם מסתתרים ערן הילדסהיים וחסידיו.
5. תכנית שיקגו, מייקל קמהוף וענת אדמתי: הבסיס האקדמי של התנועה לשינוי מוניטארי
(פרק זה נכתב על ידי ד"ר אסף צימרינג)
תכנית שיקגו הייתה תכנית מעניינת, ותיכף נדבר עליה עוד קצת. אבל הדבר הראשון שצריך להגיד עליה זה שגם בקרב תומכי התכנית, אף אדם רציני, אף פעם, לא חשב עליה בתור פתרון קסם. להיפך. המקום הנכון להתחיל סקירה של תכנית שיקגו הוא בציטוט מתוך "התכנית לרפורמה מוניטרית" שהיא הגלגול השני, היותר מהוקצע ויותר מפורסם, של מה שמכונה "תכנית שיקגו". וכך כתבו אירוינג פישר וחבריו ביולי 1939, עדיין תחת הרושם המר של ימי השפל הגדול בארה"ב:
"זוהי מטרה חשובה, לכן, לתקן ולבנות מחדש את המערכת הכלכלית כך שהיא תוכל, שוב, להעסיק את המקורות היצרניים שלנו במידה המלאה ביותר שניתן… הבעיות שאנו ניצבים בפניהן אינן פשוטות, אין לנו פתרון שמהווה תרופה לכל (panacea) הבעיות. למרות זאת, אנחנו מאמינים ששינויים יסודיים במערכת הכלכלית הם חיוניים לכל ניסיון מוצלח לפתור את בעיית האבטלה של עובדים, חומרי גלם, קרקע ומכונות" (עמוד 2, כאן. ההדגשות שלנו)
כלומר, הוגי התכנית הציעו רעיון שיוכל, לטענתם, לסייע להפחית את בעיית האבטלה, ובאופן כללי יותר – למתן את מחזורי העסקים (המתארים תקופות של שפל וגאות בכלכלה). אירוינג פישר ציין עוד כמה יתרונות של התכנית, אבל הם היו בפירוש משניים למטרה העיקרית, שהיא מיתון מחזורי העסקים. עכשיו, לא חסרות בעיות בכלכלת ישראל, אבל אבטלה היא לא אחת מהן. ובקשר לשיעור השתתפות בכוח העבודה – שום תכנית שמטרתה לצמצם את האבטלה שנובעת ממחזורי העסקים לא יכולה לשנות את מספר אלה שכלל אינם מחפשים עבודה. התכנית לא תשפיע על שיעור ההשתתפות בכוח העבודה.
למעשה, כלל לא ברור מה היו טוענים הוגי התכנית כיום, מול הבנקים המרכזיים בעולם המפותח בכלל, ובישראל בפרט. חלק ניכר מהביקורת של תכנית שיקגו הופנה כלפי חוסר המקצועיות וחוסר העצמאות של בנקים מרכזיים. למשל, עיקרון מספר חמש בתכנית (עמוד 11) דורש שלסמכות המוניטרית יוגדרו מטרות ברורות בחוק. זה כבר קיים מזמן בבנק ישראל, וברוב העולם. בעמודים 18-19 תוכלו למצוא את ההמלצות להגנה על העצמאות של הרשות המוניטרית – שוב, דבר שקיים בישראל, וברוב העולם המערבי, כבר מזמן. וגם כשמגיעים ללב העניין, יחס הרזרבה, הביקורת של הוגי תכנית שיקגו היא הרבה יותר עדינה ממה ש"הכלכלה האמיתית" רוצה שתחשבו. שוב, ציטוט:
"למרות הפגמים האינהרנטיים של שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית, סמכות מוניטרית יכולה, ללא ספק, דרך ניהול נכון, לספק מדיניות מוניטרית טובה בהרבה ממה שהפדרל ריזרב [הבנק המרכזי של ארה"ב] סיפק בעבר. אבל, המשימה הזו תהיה פשוטה יותר, אם נחסל את שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית". (עמוד 22)
בניגוד למצב בתחילת המאה העשרים (אפשר לקרוא על כך כאן), בנקים מרכזיים בכל העולם מנוהלים כיום, בדרך כלל, על ידי אנשים רציניים. מאד. הכלים שעומדים לרשותם, החל מהניסיון ההיסטורי המצטבר, דרך מחשבים, ועד לכלים התיאורטיים שיש היום, הם משוכללים וטובים לאין ערוך ממה שאפשר היה בכלל לדמיין בשנת 1939. יתר על כן, בניגוד לעבר, אז משברים פיננסיים (והמיתונים שבאו אחריהם) היו קשורים בריצות של מפקידים על הבנקים, המשברים המשמעותיים של התקופה האחרונה לא היו קשורים כלל לרזרבות של הבנקים. בועת הדוט.קום התנפחה בבורסות, ומומנה על ידי מניות שנסחרו במחירים מגוחכים – לא דרך הלוואות לא אחראיות של בנקים. שום יחס רזרבה לא היה משפיע על התהליך הזה, ופיצוץ הבועה קרה כולו בבורסה, לא בריצה על הבנקים. גם המשבר האחרון לא היה קשור ליחס הרזרבה. ה"ריצה על הבנקים" שהובילה לקריסת בר סטרנס, ואחר כך ליהמן בראדרס, לא הייתה ריצה של מפקידים על בנקים עם יחס רזרבה. זו הייתה ריצה על מה שמכונה "the shadow banking system". מערכת שבה בנקי השקעות נתנו הלוואות ענק לטווח ארוך, ולקחו מגופים מוסדיים אחרים הלוואות ענק שחודשו מדי יום(!), עד שיום אחד חלק מהגופים החליטו לא לחדש עוד את ההלוואות האלו (זה, היעדר חידוש ההלוואות, הוא ה"ריצה על הבנק"). שוב – שום יחס רזרבה לא היה משפיע על התהליך הזה שממילא קרה בחלק של עולם הבנקאות שיחס הרזרבה לא חל עליו, ושתכנית שיקגו לא נוגעת בו כלל. ובכלל ריצות קלאסיות על הבנקים (כאלו שנובעות מיחס הרזרבה) הן כבר מזמן לא בעיה. בארה"ב יש ביטוח פדרלי לפיקדונות עד 250,000$, ואף לקוח לא איבד ולו סנט בגלל ריצה על הבנקים כבר עשורים רבים בארצות הברית. בבריטניה, הכי קרוב לזה היה בנק נורת'רן רוק, שהיה הריצה הראשונה על בנק בבריטניה מזה 150 שנה, וגם שם בסופו של דבר המפקידים לא נפגעו. אפילו אם קונים את כל מה שתומכי התכנית מנסים למכור – וזה רחוק מלהיות המצב, אבל נניח לרגע – עדיין מדובר בתכנית שלא מכוונת בכלל לבעיות שיש בישראל כיום, וספק אם היא מסייעת לבעיות בשאר העולם. על הפנטזיות האוטופיסטיות של "כלכלה אמיתית" בטח שאין מה לדבר בהקשר של תכנית שיקגו.
אז מה הם בעצם אומרים?
לב הטיעון של תכנית שיקגו המקורית, וגם של קמהוף ובנס מקרן המטבע הבין לאומית שכתבו מאמר שהעלה את תכנית שיקגו שוב לתודעה (והפכו מיד לגיבורים של תנועת "כלכלה אמיתית"), הוא שהסיפור שהובא בתחילת הפוסט על יצירת כסף בבנקים הוא לא האמת. שיצירת הכסף לא מתחילה עם הפקדות של כסף אמיתי, שאז מוכפל דרך מנגנון ההלוואות והרזרבות של הבנק. לטענתם, התהליך הוא הפוך. הבנקים יוצרים הלוואות מהאוויר, בלי קשר למה יש או אין בכספת שלהם, ואז, בסוף היום, כדי לעמוד בדרישות הרגולטוריות של יחס הרזרבה (או כדי להיות מסוגלים לאפשר ללקוחות המעוניינים בכך למשוך את כספם), הם רצים לבנק המרכזי ולווים ממנו מזומנים שיוכלו לשמש להם כרזרבות.
כלומר, כשנכנס לסניף יזם שזקוק להלוואה (או זוג צעיר שזקוק למשכנתא), הפקיד לא מתקשר למפקדה העולמית לשאול האם כמות הפיקדונות הנוכחית מאפשרת לבנק לתת הלוואה של 80,000 ש"ח. גם אם היה רוצה, בבנק מודרני זה פשוט לא אפשרי טכנית. מה עושה פקיד הבנק? אם ההלוואה נראית לו רעיון טוב, הוא פשוט נותן אותה, בלי לבדוק בכלל האם יש פיקדונות פנויים בשווי 80,000 ש"ח. על כך אומרים קמהוף וחבריו שהבנק "יצר כסף מאויר", אם כי חשוב להדגיש שללא ביקוש להלוואות מצד הצרכנים התהליך לא יכול להתרחש.
בסוף היום (או בסוף השבוע, תלוי במערכת הרגולטורית), כל בנק צריך להראות שהוא עומד בדרישות יחס הרזרבה. כלומר, גם אם כאשר הוא נתן את ההלוואה הוא בכלל לא בדק מה מצב הרזרבות, בסוף היום – צריך לעשות סדר. מה עושים הבנקים בשלב הזה? שוב, בנק שחסר לו קצת רזרבות מנסה ללוות מבנקים שיש להם עודפים ברזרבות, ולפעמים זה מספיק. אם לא, הבנקים המסחריים צריכים ללוות את הרזרבות האלו מהבנק המרכזי, שיכול פשוט להדפיס אותן. עכשיו, כך טוענים פישר וקמהוף/בנס, שכשהטלפון מהבנקים המסחריים מגיע לבנק המרכזי הוא בחיים לא יגיד "לא" לבקשות שלהם, כי ההשלכות של זה על יציבות המערכת הבנקאית הן עצומות. כשמגיע הטלפון "קרנית, אני צריך עוד רזרבות, בתודה, בנק הפועלים", הבנק המרכזי ידפיס את הכסף הדרוש כמו טאטאלע, וילווה אותו לבנקים שזקוקים לכך (משיחות עם בנקאים ישראלים הבנו שבישראל המצב הפוך – הבנקים בשנים האחרונות נמצאים בעודפים המופקדים בבנק המרכזי, כך שהתיאור הזה איננו רלוונטי לארץ). לכן, היחס הסיבתי הוא הפוך ממה שמתואר בתחילת הפוסט: זה לא שהגדלת בסיס הכסף מאפשרת הגדלה של כמות האשראי ובהתאם של כמות הכסף, אלא שהגדלה של כמות האשראי והכסף, הגדלה שהבנקים יוזמים בהתאם לביקוש להלוואות אצל לקוחותיהם, היא זו שמובילה, סיבתית, להגדלת בסיס הכסף. בקיצור, מי ששולט בתהליך הוא השוק להלוואות, והבנק המרכזי נגרר אחרי השוק, ולא להיפך. כראיה לדבריהם מובאת לפעמים העובדה שנראה שבסיס הכסף (מה שהבנק המרכזי שולט בו) נעה במתואם עם מחזור העסקים, אבל בעיקוב לעומת המחזור. לעומת זאת, כמות הכסף (מה שהבנקים המסחריים שולטים בו, פחות או יותר), מתואמת גם היא עם המחזור, אבל היא נעה לפניו.
למה זה בעייתי?
בשתי מילים – מחזור העסקים. אם הבנקים המסחריים שולטים בכמות הכסף והאשראי, ימים של אופטימיות יובילו ליותר הלוואות, והגדלה של כמות הכסף. ימים של פסימיות, יובילו לצמצום כמות האשראי, והקטנה של כמות הכסף. אלו בדיוק הדברים ההפוכים ממה שמדיניות מוניטרית מועילה צריכה לעשות. המטרה של מדיניות מוניטארית היא תמיד לייצב את המשק. מדיניות מוניטרית דווקא רוצה להגדיל את כמות הכסף בימים של פסימיות, ולהקטין אותה בימים של אופטימיות (ברשותכם, בואו נדחה את הוויכוח עם האסכולה האוסטרית בכלכלה לרשומה אחרת). כאשר הבנקים המסחריים שולטים בתהליך, מחזורי העסקים מועצמים על ידי כמות הכסף, במקום להיות מצומצמים על ידי כמות הכסף, ולבנק המרכזי אין יכולת לבצע מדיניות מועילה.
התשובה המקובלת לטענות האלו היא שגם אם הבנק המרכזי נאלץ להיגרר אחרי הבנקים המסחריים ביום יום, על פני שבועות או חודשים בכל זאת יש לו את המילה האחרונה. נכון, הבנק המרכזי לא יגרום לסגירה של בנק מסחרי בגלל שביום מסוים הוא חרג מיחס הרזרבה, ואף בנק אחר לא מוכן להלוות לו כסף ליום אחד. סביר שהבנק המרכזי פשוט ילווה את הכסף בעצמו. אבל, הבנק המרכזי יכול לשלוט בתנאים של ההלוואה הזו. הוא יכול לסמן לבנקים מה יקרה אם הם יצטרכו הלוואה כזו, ואז הבנקים יהיו יותר זהירים עם ההלוואות שהם נותנים. שימו לב כיצד אתר בנק ישראל מתאר את הריבית המוצהרת של בנק ישראל:
"הריבית המוצהרת של בנק ישראל היא הריבית שעליה מכריז נגיד בנק ישראל בסופו של כל חודש נזילות. הכרזה זו נהוגה מסוף שנת 1993, והיא בבחינת סמן לבנקים המסחריים, שעל פיו הם משנים את שיעורי הריבית על פיקדונות ואשראי"
השפה קצת ז'רגוניסטית, אבל העיקרון הוא פשוט: הבנק המרכזי מודיע לבנקים המסחריים שהוא אמנם יהיה שם כדי להלוות להם רזרבות אם הם יצטרכו, אבל, לעיתים הריבית תהיה גבוהה, ומוטב להם להיזהר, ולעיתים הריבית תהיה נמוכה, והם יכולים להרשות לעצמם לשחרר קצת את החגורה. ליום אחד, יומיים, שבוע – הבנקים המסחריים קובעים את כמות הכסף, והבנק המרכזי משתף פעולה. אבל לאורך זמן, ההגה בידיים של הבנק המרכזי.
מי צודק?
האמת היא שזו שאלה מורכבת. אבל, חשוב לציין שהרוב המכריע של העוסקים בנושא לא מקבל את הטענות של קמהוף/בנס. בחיפוש מהיר לא הצלחנו למצוא התייחסויות כלשהן של כלכלנים בכירים לעניין, ונראה שלמרות ה"באז" התקשורתי המאמר של השניים אינו נתפס בתור תגלית יוצאת דופן או נושא חשוב לדיון.
ואחרי שאמרנו את זה, קמהוף לא בחור טיפש, ולא משוגע, ויש עוד כמה אנשים לא טיפשים ולא משוגעים שמסכימים דווקא איתו. כדי באמת להיכנס לעובי הקורה צריך להקדיש לנושא חודשים, אם לא שנים של לימוד מעמיק. אבל יש מי שעושה את זה, ונראה שמי שאכן הקדיש את הזמן הזה נוטה ברוב המכריע של המקרים דווקא לא לקבל את הטענות של קמהוף/בנס. בטח ובטח שאין איזו "הוכחה" שכל הכלכלנים האקדמאים צרי האופקים מתעלמים ממנה. רק מי שלא באמת מבין את הטענות עשוי לחשוב כך.
אז איך החובות נעלמים? גבירותי ורבותי – ריקוד המאזנים
מחזורי העסקים זה נחמד, אבל שניים מהיתרונות שקוסמים לרבים בתכנית שיקגו, כפי שהיא מוצגת על ידי קמהוף ובנס, היא ההפחתה המשמעותית בחוב הממשלתי ובחוב של משקי הבית. שני דברים שחשוב להבין בנוגע ליתרונות האלו.
אחד, שהם כלל אינם תלויים באימוץ שיטה בנקאית ברזרבה מלאה. הם בסך הכל תופעות לוואי שיכולות לנבוע מהמעבר מהשיטה הנוכחית לבנקאות ברזרבה מלאה. כלומר – זה יקרה פעם אחת, במעבר, ודי, וגם זה, יותר דומה להחלטה של הממשלה שלא לשלם את החוב (החלטה הרסנית למשק קטן ופתוח כמו ישראל, כפי שנראה בהמשך), מאשר להעלמת החוב במטה קסם בנקאי. אחר כך, זה אולי ייקח קצת זמן, אבל חוזרים למצב המקורי. גודל החוב של הממשלה, וגם של משקי הבית תלוי רק בדבר אחר – הפער בין ההכנסות להוצאות. הוא אינו תלוי כלל בשיטת הבנקאות.
שני – שלכל חוב יש שני צדדים. כן, חוב הוא התחייבות מעיקה עבור החייב, אבל הוא גם נכס של מי שהלווה את הכסף. כשמוחקים חובות, בהכרח מוחקים נכסים. אם למשל קרן הפנסיה שלך מחזיקה אג"ח ממשלתיות, אז מחיקת חוב של הממשלה היא מחיקת חלק מתיק הנכסים שלך. חובות של מישהו אחד הם חסכונות של מישהו אחר – לאו דווקא מישהו עשיר או מושחת. חובות לא באמת נעלמים, ההחלטה על ביטולם היא פשוט העברת כסף מאדם אחד לאדם אחר, לאו דווקא באופן צודק.
ועכשיו – החדשות בהרחבה.
ההסבר איך זה בדיוק יקרה דורש הבנה מסוימת של האופן שבו בנקים מנהלים את רישומיהם, מה שנקרא – המאזן הבנקאי, או Balance Sheet. העיקרון הוא פשוט: צד אחד של המאזן נקרא "התחיבויות", ובו מופיעים כל השקלים שהבנק חייב למישהו. הצד השני נקרא "נכסים", ובו מופיעים כל השקלים שמישהו חייב לבנק. במצב הנוכחי, מאזן של בנק נראה, פחות או יותר כך (המספרים המדויקים לא מאד חשובים לעניינו. הפירוט של סוגי פיקדונות, הלוואות, ותת סוגים של הון עצמי, עוד פחות):
בצד ימין, התחייבויות, כלומר, למי הבנק חייב כסף (או לחליפין – מאיפה הגיע הכסף), שזה מפקידים עבור הפיקדונות, ובעלי המניות עבור ההון העצמי. בצד שמאל, הנכסים, כלומר לאן הלך הכסף. חלק גדול מהכסף הלך להלוואות – לממשלה, למשקי הבית, ולפירמות עסקיות. חלק קטן, הרי הוא הרזרבה, נשאר מופקד בבנק המרכזי. נניח שעכשיו רוצים לעבור לבנקאות ברזרבה מלאה. כלומר, רוצים שהבנקים יחזיקו מזומנים בכמות שווה לכל הפיקדונות שמופקדים בהם כרגע. בגלל שאי אפשר פשוט לצמצם את הפיקדונות שיתאימו לרזרבות שכבר יש, הבנקים צריכים עוד המון מזומנים כדי להשוות את כמות הרזרבות לכמות הפיקדונות. מאיפה יגיעו המזומנים האלה? קמהוף/בנס מציעים שהבנק המרכזי ידפיס אותם, והשאלה איך בדיוק ותמורת מה הוא יעביר אותם לבנקים המסחריים היא זו שסביבה כל האקשן קורה.
קמהוף/בנס מציעים שהבנק המרכזי ילווה את המזומנים האלו לבנקים המסחריים. לפני שנצייר את המאזן החדש, חשוב להסביר מה הכוונה כאן. ההצעה הזו בעצם אומרת שהבנק המרכזי מכריח את הבנקים המסחריים לקבל ממנו הלוואת ענק, בגודל סך כל הפיקדונות שלהם. זה לא שהבנקים רוצים את ההלוואה הזו, הם מוכרחים לקחת אותה כדי לעמוד בדרישות של המעבר לבנקאות ברזרבה מלאה. וזה לא שהם יכולים לעשות משהו עם הכסף הזה – הם חייבים להשאיר אותו כרזרבה בבנק המרכזי. איך יראה אז המאזן החדש?
אם תצליחו להתעלם מהכישרון הגרפי המוגבל, ותשימו לב שהפיקדונות עברו למטה (כדי שיהיה קל לראות שהם שווים לרזרבות), השינוי במאזן הוא שעכשיו הבנק חייב המון כסף לבנק המרכזי (הלוואה מהבנק המרכזי בצד ההתחייבויות), ומן הצד השני הוא מחזיק המון מזומנים כרזרבות (רזרבות בבנק המרכזי בצד הנכסים). התוצאה – עכשיו הפיקדונות של הציבור מכוסים במלואם על ידי רזרבות של מזומנים בבנק המרכזי. אני קורא לזה הלוואה, כי קמהוף ובנס קוראים לזה הלוואה. אבל חשוב להבין – זה לא שהבנק קיבל הלוואה של מזומנים והוא יכול עכשיו לעשות בהם שימוש לצרכיו. הוא קיבל הלוואה של מזומנים, ואסור לו לעשות איתם כלום חוץ מאשר להשאיר אותם בבנק המרכזי. אם נניח בנק הפועלים היה מציע לכם הלוואה, רק שבתנאי ההלוואה כתוב שאסור לכם להוציא את הכסף מהבנק, ובכלל, אסור לכם להשתמש בכסף לשום מטרה, ועוד אתם משלמים עליה ריבית, האם תקראו לזה "הלוואה"? לא חשבתי.
וזה עוד משתפר. עכשיו, ממשיכים קמהוף ובנס, אפשר לקזז הלוואות אחת מהשנייה. הביטו בחלק העליון של המאזן. רואים הלוואה של הבנקים לממשלה בצד שמאל, ו"הלוואה" של הבנק המרכזי (שהוא בסופו של דבר חלק מהממשלה) לבנקים בצד ימין? יאללה, לקזז. והופ – מחקנו 80% מהחוב הממשלתי (אפשר למחוק את כל החוב, אבל בגלל החשיבות של אג"ח ממשלתי במערכת הפיננסית, מומלץ בתכנית לא למחוק את כולו). הלאה. רואים שיש הלוואות של הבנק המסחרי למשקי בית מצד אחד, ונשארת עוד קצת הלוואה של הבנק המרכזי לבנקים המסחריים? ומי זה הבנק המרכזי אם לא נציגם של משקי הבית? יאללה, לקזז. מחקנו חובות למשקי הבית. אחרי כל הקיזוזים, המאזן הסופי נראה כך:
על הכיפאק. מחקנו חלק ניכר מהחוב הממשלתי, מחקנו את חובות משקי הבית. והפיקדונות של הציבור בבנקים מכוסים לחלוטין על ידי רזרבות בבנק המרכזי. אבל חכו – זה עוד משתפר. קמהוף ובנס מציעים שעל ההלוואה הנדיבה של הבנק המרכזי לבנקים המסחריים, הבנקים ימשיכו לשלם ריבית. הריבית הזו היא כמובן הכנסות לממשלה, ולכן, טוענים קמהוף ובנס, היא יכולה לאפשר הורדה של מיסים אחרים, ובכך לעודד צמיחה.
אז זה היה שיעור ארוך וקשה במאזני בנקים, אבל חשוב להתמקד במה השורה התחתונה אומרת. כל היתרונות של "צמצום חובות של הממשלה" ו"צמצום חובות משקי הבית" נובעים פשוט מזה שיום אחד הממשלה מודיעה לבנקים שישכחו ממה שהממשלה חייבת להם, ועל הדרך, גם ממה שמשקי בית רבים חייבים להם. זה פשוט מאד ממשלה שמחליטה לא לשלם את חובותיה, וגם לפטור את אזרחיה מלשלם את חובותיהם.
אז אם אתם בעד – יאללה. אפשר לעשות את זה בלי שום רפורמה מוניטרית. אם אתם נגד – אפשר לעשות רפורמה מוניטרית בלי זה. צמצום החובות לא נובע כלל מעצם המעבר לבנקאות ברזרבה מלאה. הוא נובע מזה שהממשלה מחליטה שאת המזומנים שהיא דורשת מהבנקים להחזיק מעכשיו, היא "תלווה" להם, ואז תקזז הלוואות ישנות שהיא לקחה מהבנקים, עם ההלוואה החדשה שהיא נתנה להם. מאליו מובן שה"ריבית" על החלקים בהלוואה לבנקים שלא קוזזו, ריבית שתכניס לממשלה כסף שיאפשר הפחתת מיסים אחרים, היא מס לכל דבר על הבנקים. שוב – אתם בעד? יאללה, בואו נטיל מס על הבנקים. אתם נגד – עדיין אפשר לעשות רפורמה מוניטרית בלי זה. אין כל קשר הכרחי בין הדברים. אפשר לעשות את כל המעבר לתכנית שיקגו, רק שהממשלה פשוט תיתן את המזומנים שהבנקים נדרשים להחזיק כעת במתנה. במצב כזה שום חוב ממשלתי או פרטי לא ייעלם. וזו גם לא מתנה כזו נפלאה לבנקים. זכרו, זה שהם "מקבלים" את המזומן זה רק על הנייר. אסור להם לגעת בו. הוא נשאר, עד השקל האחרון, בכספת של הבנק המרכזי.
כל החלק הזה בתכנית שיקגו, שבוודאי קורץ לרבים, הוא פשוט לא חלק מהותי מהתכנית, אלא הזדמנות לממשלה להחליט שהיא לא משלמת את חובותיה (ועל הדרך, גם משקי הבית לא משלמים יותר), עם הזדמנות להטיל מס חדש על הבנקים. אם זה טוב או לא זה דיון נפרד לחלוטין. בינינו, המסר שאני מנסה להעביר כאן בין השורות צריך להיות ברור: אין ארוחות חינם. לממשלה יש חובות כי ההוצאות שלה היו לאורך שנים גדולות מההכנסות שלה, וכך גם משקי הבית. אין קסם שיכול "להעלים" את החוב הזה. יש רק דרכים יצירתיות להודיע למי שנתן את ההלוואות לממשלה, או למשקי הבית, שהוא לא הולך לקבל החזר – ולהודעה הזו יהיה מחיר כבד בפעם הבאה שאותם גופים או משקי בית ירצו לקחת הלוואה ממישהו. חובות לא "נעלמים".
אבל יש לנו מודל מתמטי!
האם המודל הסופר דופר חבל"ז במאמר של קומהוף ובנס לא מוכיח שהכל יהיה בסדר? האמת היא שאי אפשר לדעת. אנחנו לא אומרים שזה בהכרח שטויות, אלא שאף אחד לא יכול לדעת. ההתגשמות של ההבטחות המופלאות שלהם תלויה במידה קריטית באופן התפקוד של מוסדות חדשים שיצטרכו לקום, מוסדות שלאף אחד בעולם אין שום ניסיון איתם. האם הם אכן יתפקדו באופן אופטימלי, או שיהפכו למוקד של שחיתות ורשלנות? אף אחד לא יכול לדעת. ברמה הכמותית – המאמר של קמהוף ובנס מנסה גם לכמת את ההשפעות – עוד פחות אפשר לדעת.
הכלים שקמהוף ובנס משתמשים בהם כדי לחשב את ההשפעות של מעבר אפשרי לבנקאות ברזרבה מלאה נקראים מודלים דינאמיים של שיווי משקל כללי סטוכסטי (DSGE) והתוצאות שלהם לעיתים רגישות למדי להנחות ששימשו לבניית המודל. אלו מודלים מורכבים מאוד, ולא תמיד ברור איזו הנחה הובילה לאיזו תוצאה המופקת מהמודל. למשל, במסגרת המודל של קמהוף ובנס הריבית אמורה לקטון וחובות משקי הבית אמורים לרדת בו זמנית – אך אין בכך היגיון מכיוון שריבית נמוכה אומרת שמחיר ההלוואות נמוך יותר, מה שאמור להוביל לגידול בביקוש להלוואות. לעיתים העבודה עם המודלים האלו דומה לעבודה מול "קופסה שחורה", כאשר אתה מנסה להבין את ההיגיון העולה מהתוצאות אך אין לך את היכולת לעקוב אחרי מלוא המורכבות של המודל, ואתה לא יכול לצפות כיצד הוא יתנהג במצבים חדשים.
אלו כלים שהתוצאות שלהם רחוקות מאוד מוודאות אפילו במקרים שעושים בהם שימוש לתיאור ההשפעות האפשריות של צעדים הרבה פחות קיצוניים, ושיש לגביהם הרבה יותר ניסיון עבר ונתונים מדויקים. בדרך כלל מסקנות עולות מהספרות הזו רק אחרי עשרות מאמרים שתקפו נושא מסוים מכל מיני זוויות, ורק אם המסקנות מצביעות פחות או יותר לכיוון אחיד. הניסיון לתאר באמצעות מודל מהסוג הזה את ההשפעות של מעבר לבנקאות ברזרבה מלאה הוא מאוד בעייתי. להסתמך על מאמר אחד בלבד בדרך לרפורמת ענק זה פשוט לא רציני. אתם לא יכולים גם לבקר את המודלים המתמטיים המשמשים כלכלנים באקדמיה וגם להסתמך על אחד מהם בעיניים עצומות בנוגע לרפורמה שהיא דרמטית יותר מכל רפורמה אחרת שבוצעה במדינת ישראל. בתור כלכלנים, שמחבבים מודלים בסך הכל, אנחנו לא היינו מעיזים לעשות צעד כזה.
ומה עם ההצעות של ענת אדמתי?
פרופ' ענת אדמתי, כלכלנית מסטנפורד, היא אחת המבקרים הקשוחים ביותר של המערכת הבנקאית בימינו, והיא כתבה ספר מצוין בנידון. אני (אסף) דווקא תומך נלהב בהצעות שלה (אורי אינו מרגיש שהוא מכיר את הנושא מספיק על מנת להביע עמדה נחרצת, ואיתי טוען שמרבית ההצעות שלה כבר יושמו על ידי ועדת באזל עוד לפני שהספר שלה יצא). רק שלושה דברים.
אחד, בניגוד לתכנית שיקגו, שכמעט שאין בכלל אנשי אקדמיה רציניים שתומכים בה, התמיכה בהצעות של אדמתי היא נרחבת. למשל, על מכתב בנושא שאדמתי כתבה לפיננשל טיימס, חתמו עשרים מרצים מובילים לכלכלה, כולל שני חתני פרס נובל, ונשיא לשעבר של האגודה האמריקאית למימון (תפקיד מאוד מרכזי בממסד האקדמי). הספר שלה ושל הלוויג הופיע ברשימת הספרים הטובים של השנה של הוול סטריט ז'ורנל, של הפיננשל טיימס, ושל בלומברג-ביזנסויק. חתן פרס נובל, רוג'ר מאירסון כתב על הספר שהוא "ספר הראוי להשוואה ל"תיאוריה הכללית" של קיינס. כן, יש גם מחלוקת, אבל אין שום דמיון בין השוליות של תכנית שיקגו והצעותיהם של קמהוף ובנס, ובין התמיכה הנרחבת שלה זוכות ההצעות של אדמתי והלוויג (אגב, גם הביקורת על הצלת הבנקים הגדולים על ידי הממשלות היא עניין נפוץ למדי בקרב כלכלנים).
שני, בניגוד למה שעיתונאים רבים כותבים, ההצעה של אדמתי לא נוגעת כלל ליחס הרזרבה, אלא ליחס הלימות ההון. כלומר, אדמתי לא מציעה כלל לשנות את היחס בין גודל פיקדונות הציבור בבנקים, ובין הרזרבות שהבנקים צריכים להחזיק, אלא היא מציעה לשנות את היחס בין כמות הפיקדונות שהבנקים מקבלים מהציבור, ובין ההון העצמי שהם מגייסים באמצעות מכירת מניות. אין (כמעט) שום קשר בין השניים. למעשה, חלק ניכר מהאנרגיה שמשקיעים אדמתי והלוויג (שותפה לכתיבת ספרה האחרון) לקידום תכניתם הוא בהסבר שהם כלל לא מדברים על יחס הרזרבה! (וגם כתבתי על זה פעם).
שלישי, המערכת הבנקאית בישראל יציבה יחסית, זו לא בעיה מרכזית אצלנו. יחס הלימות ההון מתוכנן לעלות ל-12.5% בשנת 2015 (ענת אדמתי מציעה 30% לגבי ארצות הברית), ויתכן שבעתיד יעלו אותו עוד בארץ. יתכן שזה כדאי, אבל בכל אופן זהו לא נושא מהותי במיוחד, והמהלך לא ישפיע על חובות משקי הבית, יוקר המחיה, אי השוויון או על כל שאר הדברים שהתנועה לשינוי מוניטארי מדברת עליהם.
לסיכום
תכנית שיקגו היא לא שיקוי קסם. היא תכנית מסוימת, עם מטרות מסוימות. היא נועדה בראש ובראשונה לתת לבנקים מרכזיים יותר שליטה על כמות הכסף כדי למתן את מחזור העסקים, והאבטלה שקשורה בו. זו רחוקה מלהיות הבעיה המרכזית שכלכלת ישראל מתמודדת איתה, ועם כל הכבוד לשנות השלושים, ספק אם התכנית עוד רלוונטית למה שמניע מחזורי עסקים כיום בעולם.
בניגוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי אין שום קשר בין תכנית שיקגו לבין יוקר המחיה, אי שוויון או נושאים אחרים. לא ברור מה תהיה השפעתה על משתנים אלו, הם לא נבחנו על ידי הכלכלנים שהגו את התוכנית ולא על ידי תומכיה. בסופו של דבר, אפילו בפרשנות הכי אופטימית, אם מדינת ישראל תנסה להוביל את העולם בתחום, ולעבור לבנקאות ברזרבה מלאה, מדובר בסיכון אדיר, וכל זה כדי לנסות לפתור בעיות שלא באמת קיימות בישראל.
המשפט האחרון מעביר אותנו לנושא הבא: האם התכנית מומלצת למדינת ישראל?
6. לפי מייקל קמהוף, השינוי המוניטארי אינו מומלץ למדינת ישראל
בניגוד לפרקים הקודמים ברשומה, הרעיון כאן הוא פשוט מאוד להבנה: זה הרי ידוע שכלכלות קטנות ופתוחות למסחר בין לאומי כגון כלכלת ישראל חשופות יותר לזעזועים ולסיכונים מאשר כלכלות ענק כגון ארצות הברית, סין או גרמניה. גם אם התכנית של התנועה לשינוי מוניטארי נכונה ברמה התיאורטית, האם משקיעים פיננסיים בין-לאומיים יסכימו על כך עם ערן הילדסהיים? האם הם לא ימשכו את השקעותיהם הזרות ויתחילו להמר במרץ על קריסת הכלכלה הישראלית? עבור מדינה קטנה כמו שלנו, בקושי "טעות סטטיסטית" בקנה מידה בין לאומי, זה יכול להיות קטלני.
בהמשך לדברים שאסף כתב בפרק הקודם – לא רק שהבעיות שתכנית שיקגו מנסה לפתור הן לא הבעיות שמדינת ישראל ניצבת בפניהן, אלא שלעשות ניסיון כל כך קיצוני דווקא במדינה קטנה כמו ישראל הוא, לכל הפחות, סיכון אדיר. אפילו אם נניח שהתכנית תעבוד על המילימטר כמו שאוהדיה טוענים, היא תהפוך את הבנקים לפחות רווחיים. זה חלק בלתי נפרד מהתכנית. כך שבנקים מחו"ל בוודאי לא יבואו לפתוח סניפים בארץ. בנק אינטרנטי חדש עם עמלות אפסיות? אפילו עכשיו בקושי מצליחים לבנות לו מודל עסקי רווחי, אז תחת רזרבה מלאה אין על מה לדבר. הבנקים הקטנים והבינוניים שעוד איכשהו מצליחים להכניס קצת תחרות לסקטור הזה יהיו בסכנה. וכשהמערכת הבנקאית לא יציבה, המערכת כולה לא יציבה, ולמשקיעים מחו"ל יש אופציות אחרות. זהו סיכון אדיר לעשות את הניסיון חסר התקדים ההיסטורי הזה דווקא בישראל.
באחד הבקרים האחרונים קמתי עם תהייה: מעבר לכל הוויכוח האקדמי בנוגע לתכניתו, האם לא סביר שגם מייקל קמהוף בכבודו ובעצמו יסכים איתנו שזהו לא צעד מומלץ עבור מדינת ישראל? חלקתי עם אסף את מחשבותיי, והוא הזדרז ושלח מייל מנומס לקמהוף בנידון. להלן התשובה שקיבלנו (משמעות ראשי התיבות SOE הם small open economy, כמו מדינת ישראל):
בקיצור: מייקל קמהוף, הכלכלן החי הבכיר ביותר כיום התומך בתכנית שיקגו, הכוכב של ההרצאות והמאמרים שאנשי התנועה המוניטארית מקדמים במרץ, סבור כי ישנם סיכונים רבים באימוץ השינוי בארץ וכי ישראל איננה נמצאת במצב שמצדיק את לקיחת הסיכונים האלו. למעשה, המודל כלל לא נבדק בהקשר של כלכלה קטנה ופתוחה השונה באופן מהותי מארצות הברית או האיחוד האירופי כולו.
בהמשך, כשהתפרסם התחקיר בעיתון כלכליסט אודות התנועה, גיליתי שקרן צוריאל הררי ואורי פסובסקי הקדימו אותי ועשו תרגיל דומה עם שאלה אחרת. הם פנו לקמהוף ושאלו אותו האם בנקאות ברזרבה חלקית מחייבת את הגדלת החובות, וזה מה שהם כותבים בנוגע לתגובתו:
"קמהוף שולל את הסיפור הזה: "הטענה הזאת לא נכונה", הוא אומר נחרצות. "באינטרנט יש הרבה אנשים שמביעים דעות על העלייה בחוב, וחלקם לא בהכרח כלכלנים אלא אנשים משכילים מהשורה. ובכל פעם שאני מרצה ומישהו מעלה את הטענה הזאת אני חייב לומר 'לא, אם אתה רוצה להישאר אמין, אתה חייב לחזור בך מזה, כי זה לא נכון'". לדבריו, מדובר בבלבול בין החובות לאמצעי התשלום, ומבחינה עקרונית בהחלט ניתן להגיע לאיזון שבו הכסף שקיים במחזור מנוצל שוב ושוב כדי ליישב חובות, כולל הריבית עליהם. אחרי כמה סבבי התכתבות בנושא, גם אנשי התנועה לשינוי מוניטרי מודים שהצדק עם קמהוף. אבל הסרטונים והמצגות עדיין שם."
לפני שתי העדויות האלו היה עוד ניתן לטעון שאנשי התנועה המוניטארית הם חבורה של אזרחים מודאגים, שאמנם אינם מומחים בתיאוריה מאקרו כלכלית אך הם מצאו בקרב המומחים רעיונות שלדעתם כדאי לנסות וליישם בארץ. אך לאור שתי העדויות האלו, נראה כי המלצות למדינות כלכלית שניתנות על ידי התנועה לשינוי מוניטארי מבוססות באותה המידה כמו המלצות מדיניות הניתנות על ידי אסטרולוגים או המלצות רפואיות שניתנות על ידי הומאופתים.
אם ישנה טיפה של הוגנות ויושרה אינטלקטואלית בקרב חסידי התנועה המוניטארית לדעתי זהו השלב שבו הם אמורים לפרוש מפעילותם הנמרצת לקידום רעיונותיהם במישור הפוליטי – או לפחות להפסיק לדבר על "השיטה המוניטארית" ולעבור לנושאים אחרים שאולי ניתן למצוא להם בסיס אקדמי איתן יותר. אם החבורה הזו תואיל להקדיש מזמנה ללימודי כלכלה באופן מעט יותר רציני, אין לי ספק שהם יגלו עד מהרה שישנן שלל בעיות אמיתיות עם "השיטה" ששווה להילחם על מנת לתקן אותן, אם כי כמובן שבמציאות הדברים יותר מורכבים, צריך להילחם בקבוצות לחץ ואי אפשר סתם לזרוק סיסמאות ולסמוך על השנאה הכללית בציבור כלפי הבנקים.
7. אז מה קרה בקנדה שאחרי מלחמת העולם השנייה?
ישנם מספר סיפורים היסטוריים שאנשי התנועה המוניטארית מעלים מעת לעת על מנת לתמוך בטענותיהם. מקורם של הסיפורים האלו הוא לא באיזה שהוא מחקר מעמיק שביצעו חברי התנועה, אלא בתרגום לעברית של סיפורים שנפוצו באתרים זרים המשתייכים לרשת האקטיביזם / אנרכיזם של "כסף חיובי" הבריטי ודומיו. אחד הסיפורים שחוזר שוב ושוב הוא סיפור הצמיחה הכלכלית המופלאה בקנדה אחרי מלחמת העולם השנייה, שלכאורה נבעה מאיזו שהיא מדיניות מוניטארית הדומה למה שחברי התנועה מציעים.
נתחיל מכך שכל העולם חווה תקופה של צמיחה מדהימה אחרי מלחמת העולם השנייה, שנגמרה עם משבר הנפט של שנות השבעים. הצמיחה הזו לא הייתה קשורה במישרין לשיטה כלכלית כזו או אחרת אלא להתאוששות מהמלחמה ולהתפתחות הטכנולוגיה והגלובליזציה, והניסיון להשתמש בה לעיתים על מנת להאיר באור חיובי את הסוציאליזם המפא"יניקי של אותם השנים בארץ ישראל הוא מגוחך. אם כבר הסיבתיות היא הפוכה – כאשר המשק צומח במהירות אז אפשר לממן בקלות כל מני הטבות סוציאליות מרחיקות לכת ולהעניק אשראי אינסופי לקיבוצים, וכאשר הצמיחה נגמרת אין ברירה אלא לפנות לכיוונים יותר "קפיטליסטיים", ופתאום החובות גדלים וכל מני בועות מתפוצצות להן. אבל סטינו מהנושא.
נחזור לקנדה. לפי "הכלכלה האמיתית" ממשלות קנדה בין השנים 1940 – 1974 מימנו את פעילותן על ידי הדפסת כסף על ידי הבנק המרכזי, ואז ב-1974 בעקבות לחצים חיצוניים הם נאלצו להפסיק עם המנהג המגונה הזה, להפריד את הבנק המרכזי מהממשלה ולהתחיל ללוות כספים בשוק החופשי כמו כל ממשלה אחרת. עניין זה יצר גידול דרמטי בחובות ובמיסים שהאזרחים נאלצו לשלם על מנת להחזירם.
קשה לאמת את הסיפור הזה (שמקורו באקטיביסט קנדי בשם וויל אברם ולא חס וחלילה במחקר כלכלי כלשהו). הוא לא מוזכר בעמוד של הבנק המרכזי של קנדה, וגם לא בערכים מקיפים למדי בוויקיפדיה שיכולים להיות רלוונטיים. בערך אודות ג'יימס קוין, מי שעמד בראש הבנק המרכזי של קנדה בין 1955 ל-1961, מוזכר עימות חריף שלו אל מול ראש ממשלת קנדה באותה התקופה, שבעקבותיו הפך הבנק המרכזי לעצמאי יותר הרבה לפני 1974. גם בעמוד של ראש הממשלה הקנדי באותה התקופה הסיפור אינו מוזכר בין שלל פרשיות שונות ומשונות מאותה התקופה, וגם במקורות אחרים לא הצלחתי למצוא דבר.
לאחר חיפושים רבים, איתי הצליח למצוא משהו. מדובר בפרופסור קנדי לכלכלה שעונה על שאלה שהופנתה אליו על ידי ארגונים מקבילים לתנועה לשינוי מוניטארי הפועלים בקנדה: מדוע הבנק המרכזי בקנדה לא פשוט מדפיס כסף על מנת לשלם את חובותיה הנוכחיים של הממשלה (על ידי רכישת אגרות חוב של המדינה). הפרופסור מסביר בעדינות כיצד המדיניות הזו יצרה היפר-אינפלציה בגרמניה, אוסטריה, פולין והונגריה בשנות העשרים, ולאחר מכן במדינות רבות נוספות. לבסוף הוא מתייחס לטענות לגבי מדיניות הבנק בשנות השבעים:
"During the 1970s the Bank of Canada relied much more heavily than it does now on purchasing federal bonds as a way of regulating the money supply. This turned out to be a less successful policy than hoped. Those of a certain age will recall inflation rates exceeding 10% per year and the implementation of wage and price controls in an effort to slow inflation. That earlier policy has been replaced with one that relies much less on purchase of government debt."
בקיצור – ניסו את זה, נוצרה אינפלציה (ניתן לראות את עליית האינפלציה גם בתרשים באתר "הכלכלה האמיתית"), ואז הפסיקו לפני שתגיע ההיפר-אינפלציה שהגיעה במקרים דומים בארצות אחרות. מלבד זאת, מצאתי תיאורים של הסיפור רק במאמרים של אותן התנועות הקנדיות המקבילות לתנועה לשינוי מוניטארי בארץ, באתרים שלא ברורה לי רמת אמינותם, למשל כאן, וברובם יש קישורים לאותה הרצאה מיו-טיוב המופיעה באתר של "הכלכלה האמיתית". החובות בקנדה, אגב, גדלו מאז שנות השבעים והשמונים, כמו גם בארצות הברית (ראו תרשים למעלה) ובמרבית הארצות המפותחות, בעקבות ההאטה בצמיחה.
לסיכום, כנראה שהייתה איזו רפורמה שכזו בשנות השבעים, אבל היא לא נתפסה כחשובה או מהותית במיוחד, לא אז ולא כיום בפרספקטיבה היסטורית. נראה שלא היה מעבר בין שיטה אחת לשיטה אחרת, אלא משהו הרבה יותר מקומי וזניח. הסיכוי שמשהו משמעותי "יועלם" מדפי ההיסטוריה תודות לקונספירציה כלשהי המערבת את כל ההיסטוריונים והחוקרים מכל הדיסציפלינות הוא אפסי. אה, כן, וחשוב לזכור שגם אם נאמין לתיאוריו של הילדסהיים אין לעניין הזה שום קשר ליחס הרזרבה. בנקאות ברזרבה חלקית התקיימה בקנדה במהלך התקופה המדוברת, ובניגוד לדברים שאמרו חברי התנועה לא מצאתי שום עדות לכך שתכנית שיקגו יושמה באופן כזה או אחר בקנדה. למעשה, בכלל לא ברור לי במה הסיפור הזה אמור לתמוך (או מדוע בזבזתי שעות כה רבות בניסיונות להפריכו). כפי שכתב אותו הפרופסור הקנדי, מרבית המקרים במהלך המאה העשרים שבמסגרתם ממשלות חייבו בנקים מרכזיים להלוות להם כספים נגמרו בהיפר-אינפלציה, ומדבריו של ערן הילדסהיים בראיונות שונים ניתן בדרך כלל להבין שמטרתו היא למנוע היפר-אינפלציה ולא ליצור אותה.
סיפורים היסטוריים שאינם מבוססים נפוצים באתרי התנועה לשינוי מוניטארי ובבלוג "הכלכלה האמיתית". דוגמה אחרת ניתן לראות במאמר שפורסם בבלוג אודות תכניותיו הכלכליות המופלאות של אדולף היטלר – אני לא אלאה אתכם בפרטים, העיקרון דומה לטענות לגבי קנדה, מי שמתעניין מוזמן לגלול למטה לתגובותיו של בחור בשם אורן שמסביר בסבלנות לערן הילדסהיים מדוע הוא טועה. סביר להניח ששאר הסיפורים, גם כאלו שאנשים כמוני או כמו אורן לא ניסו לחקור לעומק, שגויים באותו האופן.
8. הביטקוין וירקות אחרים: הסתירה המוזרה
אחד הנושאים שאני מתקשה להבין בנוגע לבלוג "הכלכלה האמיתית" הוא יחסו החיובי של הבלוג לביטקוין ולמטבעות עצמאיים אחרים. כפי שנכתב לפני כן, כל הקונספט של "השינוי המוניטארי" המהולל הוא להחזיר את מוקד הכוח בכל הקשור לייצור כסף לבנק המרכזי, בעוד שהביטקוין הוא בדיוק – אבל בדיוק! – הכיוון ההפוך. כל הרעיון שם הוא להמציא מטבע שלבנקים מרכזיים וממשלות אין שליטה עליו. בנוסף לכך, הביטקוין עשוי גם להגדיל את החובות הריאליים של משקי הבית, מכיוון שמספר המטבעות גדל בקצב הולך ופחות ללא קשר לצמיחה, מה שיכול להוביל לדפלציה, כפי שכותב איתי ברשומה בנושא בבלוג "תועלת שולית".
סיפור דומה הוא ההילולה סביב "הנס של וורגל". מדובר בעיירה אוסטרית מוכת אבטלה בשנות השלושים של המאה הקודמת, שתושביה החליטו להנפיק מטבע עצמאי שיגדיל את מהירות המחזור של הכסף. לפי תיאוריהם של ארגונים בין לאומיים המקבילים לתנועה לשינוי מוניטארי העסק חולל פלאות של ממש בכלכלה המקומית, עד שהתערב הבנק המרכזי של אוסטריה והוציא את המטבע המקומי מחוץ לחוק. כמו במקרה של קנדה, גם כאן איתי ערך תחקיר מקיף ולא הצליח למצוא נתונים מהימנים אודות השפעת השינוי או מחקרים רציניים על הנושא, מלבד באתריהם של האקטיביסטים. התערבות הבנק המרכזי הייתה ככל הנראה מתוך חששות להיווצרותה של היפר-אינפלציה, אותה תופעה שהתנועה לשינוי מוניטארי טוענת בטעות שבנקאות ברזרבה חלקית הולכת להוביל אליה.
אין שום עקביות בין העיסוק בפרשות הללו לבין השינוי המוניטארי שעליו מדברת התנועה מלבד הרצון האופנתי לעשות משהו חתרני, משהו שפוגע באופן כלשהו במערך הכוחות הקיים במשק. התכנית של קמהוף וחבריו מיועדת להגביר את כוחו של הבנק המרכזי, בעוד שמטבעות עצמאיים מיועדים לפגוע בכוחו. "מטבע קהילתי" נשמע טוב, אבל מטבעות כאלו לא הצליחו להחזיק מעמד לאורך שנים רבות ובהיקף שחורג מסקטור יחיד כזה או אחר בשום מקום בעולם מסיבה פשוטה מאוד: אמון. אנשים לא מוכנים לקבל מטבעות כאשר אין להם אמון במי שעומד מאחוריהם, כאשר אין להם אמון שהם יוכלו לקבל תמורתם שירותים מאחרים, כאשר אין להם אמון שהם יוכלו להשתמש בהם כדי לשלם מיסים. ומי שקובע באיזה מטבע ניתן לשלם מיסים זו הממשלה.
9. הכלכלה האמיתית, חיסוני הפוליו ושמרנותה של האקדמיה
בחודשים יולי-אוגוסט 2013 מדינת ישראל רעשה וגעשה סביב מגפת הפוליו בדרום הארץ ומבצע החיסונים של משרד הבריאות. בעוד שכלי התקשורת המרכזיים בעיקר ניסו לספק הסברים לציבור מפיהם של מומחים, הרשתות החברתיות והבלוגים התמלאו בשלל תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות אודות גורמים אינטרסנטים העומדים מאחורי הדברים. מבין כלל ה"ביקורתיים" התבלט הבלוג הכלכלה האמיתית בסדרה של מאמרים על הנושא (ראו כאן או כאן), וכן אישתון שכתב גם הוא על העניין (ראו כאן). הם טענו כי משרד הבריאות מסתיר מידע מהציבור, כי יעילות החיסון היא מפוקפקת, וכי יתכן שמדובר ברצון לבצע ניסוי המוני על הציבור ללא ידיעתו. אל מולם התייצבה קרן לנדסמן, כותבת הבלוג "סוף העולם – מבט מהיציע", רופאה שמסקרת כבר שנים רבות מחלות ומגיפות (ראו כאן או כאן, והיו גם אחרים מלבדה כמו זה).
אני כלכלן, ואינני מבין דבר וחצי דבר בנושאים רפואיים. על כן, בנושאים כאלו אני נוטה לסמוך על מומחים שהקדישו שנים רבות מחייהם ללימוד הנושא, כל עוד אני מאמין שלמומחים האלו אין אינטרסים עסקיים נסתרים. כתבתי בעבר רשומה מקיפה בנוגע לאופנת ה"ביקורתיות" החדשה, המעודדת זלזול בידע ובמומחים. דיוני הרשת סביב פרשת חיסוני הפוליו מהווים דוגמה קלאסית לכל מה שרע באותה אופנה – אנשים שהבנתם בנושא חלקית עד בלתי-קיימת מחברים יחדיו חצאי עובדות ושמועות לכדי תיאוריה המבוססת בעיקר על סלידתם מהממסד, תוך התעלמות מוחלטת מדעתם של המומחים המתראיינים בתקשורת, המומחים העובדים במשרד הבריאות, והמומחים (המעטים מדי) שכותבים בלוגים ושותפים לדיונים בפייסבוק. זו לא ביקורתיות, זו סתם בורות.
ועכשיו נחזור לכלכלה.
רוב האנשים שקוראים את המאמר הזה, אני מניח, אינם כלכלנים. אתם יכולים לא להאמין לדברים שאני כותב כאן, לחשוב שאני שבוי בתודעה כוזבת לאחר שנים של לימודי כלכלה, או שאני בונה על עבודה עתידית במערכת הפיננסית. בחרתי להזכיר כאן את הסיפור סביב חיסוני הפוליו על מנת להראות שהנטיות הקונספירטיביות של הכלכלה האמיתית הן עקביות, ותקפות לא רק לגבי נושאים כלכליים – זהו לא עניין אישי שלי, אלא האופן שבו הכותבים בבלוג חושבים ופועלים בנוגע לכל נושא.
כלכלה היא לא בדיוק מדע, אבל היא גם לא אידיאולוגיה. נדרש ידע על מנת לכתוב על נושאים מאקרו-כלכליים, על תיאוריה מוניטרית, על המערכת הפיננסית. לא מספיק לראות שתיים וחצי הרצאות ביו-טיוב ולקרוא ערך כזה או אחר בוויקיפדיה, זה לא עובד ככה. המערכת מורכבת, יש ויכוחים רבים בין כלכלנים ומרבית המומחים אינם כותבים מתוך אינטרס כלכלי מובהק. נכון, האינטרנט יצר דמוקרטיזציה מסוימת של הידע, אבל היא מוגבלת מאוד. הידע שקיים ברשת הוא מבולבל, לא אמין, לא מסודר ולא מקיף מספיק. למעשה, הדמוקרטיזציה של הידע החלה מאות שנים לפני הופעתו של האינטרנט, עם הופעתו של הדפוס ועם הקמתן של האוניברסיטאות הראשונות, ועד היום ספרים שנכתבים על ידי פרופסורים בעלי שם הכותבים על נושא ההתמחות שלהם הם המקור המקיף ביותר והאובייקטיבי ביותר לידע הנגיש לציבור הרחב. המומחים עדיין כאן, והם חשובים יותר מאי-פעם.
נכון, האקדמיה היא שמרנית. היא שמרנית מסיבה טובה: העולם הוא מורכב, וכבני אדם אין לנו את היכולת להבין אותו במלואו. לכן תיאוריות חדשות ודרמטיות המבוססות על ממצאים מעטים לרוב נתקלות בחומות של ספקנות בפעם הראשונה שבה הן עולות. אך עם הזמן, כאשר מצטברות עדויות נוספות, גם בכירי החוקרים נאלצים לשנות את דעתם בהתאם. זה קורה בכל תחומי המדע (אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא סיפורו של זוכה פרס הנובל דן שכטמן ומחקריו בשנות השמונים), וגם בכלכלה היו לא מעט "כוכבים" שפרצו דרכים חדשות ושהביקורת שלהם על המחקר של זמנם הפכה לנחלת הכלל (למשל קיינס). לכו תדעו, אולי זה יקרה יום אחד עם המאמר של קמהוף ובנס. ואולי לא.
אין כאן בעיה של שמרנות, של חוסר יכולת "לחשוב מחוץ לקופסה". ההפך, כלכלנים באקדמיה נמדדים במספר הפרסומים שהם מייצרים, ועל מנת לפרסם מאמר אתה חייב לחדש משהו, אתה חייב לחשוב מחוץ לקופסה ולהסביר מדוע עמיתיך לתחום טועים בנושא כזה או אחר או מפספסים משהו חשוב. אנו לא דוחים את טענותיהם של אנשי התנועה לשינוי מוניטארי מכיוון שאיננו מבינים אותן, אלא מכיוון שאנחנו כן מבינים אותן ומבינים שהן שגויות.
10. סיכום: נביאי שקר ונביאי אמת
לפי הניסיון שלי ושל שאר האנשים שתרמו למאמץ, הולכות להיות לרשומה הזו תגובות רבות מאת חסידי התנועה לשינוי מוניטארי (אולי אפילו רוב התגובות). הם הולכים להאשים אותנו בצרות מוחין, בשחיתות, בבורות, בכניעה לאינטרסים הכלכליים של הבנקים, בהתעלמות מדוגמאות נוספות וסיפורים נוספים שהם מכירים ועוד. אולי נענה לחלקם, אולי לא, תלוי עד כמה יהיה לנו כוח. מיותר להתווכח עם "מאמינים אמיתיים", וממילא לא כתבנו את הרשומה הזו בשבילם. כתבנו אותה עבור הרוב המכריע של האנשים הבוגרים בישראל, שניחנים בהיגיון וסקרנות בריאה ופשוט מעוניינים לדעת, עד כמה שניתן להבין זאת ללא לימודים אקדמיים מסודרים, האם יש יסוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי.
אז לא, אין יסוד. פה ושם מופיעים מאמרים בבלוג "הכלכלה האמיתית" שאני מסוגל להסכים איתם, אבל הטענות המרכזיות המופיעות בראיונות של מובילי התנועה המוניטארית בכלי התקשורת אינן נכונות. המערכת הכלכלית היא מורכבת, בוודאי איננה מושלמת, ולכלכלנים רבים יש ביקורות עליה מכיוונים שונים. אך לא ניתן להשוות את הביקורת של אנשי מחקר רציניים שהקדישו חיים שלמים ללימוד הנושא לסיפורים הלא-מאומתים המופיעים בבלוג "הכלכלה האמיתית". עצם השם "הכלכלה האמיתית" בהקשר של הדברים הנכתבים בבלוג יכול היה לגרום לג'ורג' אורוול להתהפך בקברו.
הדרך הטובה ביותר להבחין בין נביא שקר לנביא אמת, כבר אלפי שנים, היא זו: נביא שקר יספר לכם קודם כל את מה שאתם רוצים לשמוע. מבין כל השקרים וכל האמיתות המקיפים את המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים הוא יבחר סל של שקרים ואמיתות שיתאים בדיוק לאופן שבו הייתם רוצים לחשוב על המציאות, ויסנן החוצה את כל השאר. הוא יספר לכם שדופקים אתכם, הוא יספר לכם שאתם לא אחראיים למצבכם, והוא גם יצביע על האחראים. הוא יערבב אמת ושקר, על מנת לבלבל את המתנגדים. הוא יהמם אתכם בעובדות לרגע אחד, ומיד אחרי כן ידחוף כבדרך אגב מסקנות שאינן מבוססות על אותן העובדות; הוא יציף אתכם בספרים ומאמרים וסרטים שהוא יודע שלא תטרחו לצפות בהם; הוא יתלה בענקי רוח שלעולם לא היו תומכים בו, אך למרבה המזל הם אינם בחיים כך שלא ניתן לשאול אותם לגבי העניין.
והוא יבטיח הבטחות. נביאי שקר תמיד מבטיחים הבטחות, מבטיחים שינוי, מבטיחים עולם חדש וטוב יותר. ובכל זאת העולם מתעקש שלא לסור למרותם, שלא להשתנות באופן דרמטי ומהיר כל כך. יהיה מה שיהיה יחס הרזרבה בעתיד, השיטה המוניטרית כאן כדי להישאר, והתיאוריות הכלכליות של העתיד יפותחו על בסיס התיאוריות הכלכליות של ההווה והעבר, על ידי גברים ונשים שלמדו כלכלה באוניברסיטה כלשהי במשך שנים רבות. מדינת ישראל היא מדינה קטנה, וישנה הסכנה כי אנשים מסוגו של הילדסהיים יצברו לעצמם כוח פוליטי של ממש עם השנים ויזיקו למשק. הדרך הטובה ביותר להתנגד להם היא לצבור ידע: לקרוא, ללמוד, להקשיב. להיות ספקן כלפי מי שמבטיח לנו הבטחות, כלפי מי שיש לו את אותה התשובה האחת לכל שאלה ובעיה, כלפי מי שטוען לבלעדיות על החוכמה והידע וכלפי מי שמטיף למהפכה הגדולה האחת שתשנה הכל.
הכלכלה האמיתית נמצאת אי שם, בין המודלים והניתוחים הסטטיסטיים של הכלכלנים לבין מיליארדי אנשים שמקבלים בו זמנית החלטות בעולם לא וודאי ומשפיעים כל אחד על התמריצים של האחר, ואף אדם לא באמת מסוגל לתפוס את האופן הכאוטי שבו המערכת הזו עובדת. על כן הכלל הבסיסי והחשוב ביותר לגבי רפורמות כלכליות הוא "זהירות". שינויים קטנים, מדודים, ולנסות כמה שיותר ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות. "המהפכה שתשנה הכל" היא חומר טוב לסרט הוליוודי, לא למדינה קטנה וחשופה לזעזועים, לא לישראל – לא לכלכלה אמיתית.
———————————-
נספח: תגובות
התנועה לשינוי מוניטארי העבירה לידי התייחסות לטענות שעלו בבלוג, אותה ניתן להוריד כאן.
כמה דברים בנוגע להתייחסות הזו:
- כפי שנכתב לעיל, בנק ישראל שולט בהיצע הכסף במדינת ישראל, כמו גם כל בנק מרכזי אחר בעולם. חבל שאנשי התנועה פשוט חוזרים בתגובתם על אמירות שהשקענו כאן מאמצים רבים בהפרכתן.
- ניים-דרופינג יכול להיות עניין מרשים, אך הוא לא מסוגל להחליף טיעון לוגי תקף. במקום לציין שמות של חוקרים שחלקם לא כלכלנים, רובם מתו לפני למעלה משלושים שנים, וגם אלו שחיים היום לא באמת תומכים בתכנית הזו או ביישומה במדינת ישראל, היה עדיף לו אנשי התנועה לשינוי מוניטארי היו מנסים להסביר היכן הלוגיקה המצוינת ברשומה שלנו שגויה.
- אנחנו פנינו לקמהוף מכיוון שהוא הכלכלן (החי) שמוזכר הכי הרבה בכתבי הכלכלה האמיתית והתנועה לשינוי מוניטארי. כפי שמצוין ברשומה הוא אינו ממליץ למדינת ישראל ליישם את תכניתו. אני מניח שהיינו מקבלים תשובה זהה מכל כלכלן רציני אחר שמוזכר בהתייחסות.
- אנחנו יודעים שישנם עוד מספר כלכלנים שהזכירו את התכנית במאה השנים האחרונות. הכלכלנים האלו התייחסו בעיקר לארצות הברית, מכיוון שהיא אולי המדינה היחידה בעולם שהיא יציבה מספיק על מנת לעשות ניסוי שכזה. הביקורת שלנו היא על הפרשנות השגויה של התכנית מצד מובילי השינוי המוניטארי בארץ, ולכן עצם קיומם של כלכלנים נוספים אינו רלוונטי.
- הניסיונות ליישם את התכנית בארצות הברית של שנות השלושים נועדו לפתור את הבעיות שאיתן התמודדה ארצות הברית של שנות השלושים. אלו אינן אותן הבעיות שאיתה מתמודדת מדינת ישראל של שנת 2014. למעשה, הן לא דומות בכלל.
- בתגובה נכתב בנוגע ליישום בישראל כי "אנו סבורים שהסיכויים שהשינוי מביא איתו הם משמעותיים מאוד לטווח הקצר הבינוני והארוך במיוחד של הכלכלה האמיתית", אך אין כל תימוכין תיאורטי או אמפירי לכך, לאור תגובתו של קמהוף ולאור חוסר ההבנה במדיניות מוניטארית שמפגינים תומכי התנועה בארץ.
- עוד כותבים אנשי התנועה המוניטארי כי "אנו מאמינים שמדובר במפנה עמוק ויסודי שעשוי להשפיע לחיוב על הפערים הכלכליים בחברה, יוקר המחיה ושיווין ההזדמנויות הכלכלי של כולנו" – אך לא מצאנו התייחסו כלשהי בקרב תומכי התכנית להשפעותיה על הפערים, יוקר המחייה או שוויון ההזדמנויות. היא לא קשורה בכלל לנושאים האלו. הוגי התכנית לא ייעדו אותה לפתור את הבעיות האלו.
- לגבי מטבעות קהילתיים, לא ראיתי בהתייחסות תגובה לכך שהנושא עומד בסתירה מוחלטת לשיטה המוניטארית החדשה שהתנועה לשינוי מוניטארי מעוניינת ליישם.
- ככל הידוע לנו הדוגמאות של מטבעות קהילתיים בשימוש נרחב (לא רק לסקטור ספציפי) ששרדו לא רק בתקופת משבר אלא לאורך זמן רב והפכו לנפוצות הן זניחות. לא ראיתי בין הדברים שנכתבו בתגובה דוגמה שכזו. בכל אופן, זה לא הנושא המרכזי כאן. אין לי בעיה עקרונית עם מטבעות קהילתיים, מי שרוצה לנסות מוזמן. אבל התכנית לשינוי מוניטארי? רק כמה שנים טובות אחרי שארצות הברית ואירופה ינסו אצלן. כלומר, ככל הנראה, לעולם לא.
מלבד זאת, ערן הילדסהיים פרסם גם הוא התייחסות דומה בבלוג שלו, כאן. התגובה להתייחסות של התנועה עונה, לדעתי, גם להתייחסות של ערן.
דעת מיעוט 
