מדיניות הגז הטבעי: בלבול בין עובדות ודעות

הערה: הייתי רוצה להודות למספר תורמים אשר תרמו לאחרונה לבלוג, התרומות שלכם מעודדות אותי להמשיך ולכתוב.
———————-
הסרט החדש (והמומלץ) של פיקסאר, "הקול בראש", עוסק במתרחש בתוך מוחה של ילדה בת אחת עשרה, ומרבית הדמויות בו מסמלות גישות שונות בתוך מחשבותיה. באחד הקטעים המשעשעים בסרט הדמות הראשית נתקלת בשני ארגזים מטאפוריים בתוך מוחה של הילדה, על אחד כתוב "דעות" ועל השני כתוב "עובדות", והדמות מפילה את הארגזים ומערבבת עובדות עם דעות. דמות אחרת מחזירה במהירות את העובדות והדעות לארגזים מבלי להבחין בין השניים ואומרת: "נו, עובדות ודעות, מה זה משנה, גם ככה כל כך קל להתבלבל ביניהן" (בתרגום חופשי מהזיכרון). זה אמנם משעשע, אבל לצערנו גם אנשים שעברו את גיל 11 ממשיכים להתבלבל בין השניים.

הבלבול בין עובדות לדעות מהותי לדיון הציבורי בסוגיית הגז הטבעי, והוא מה שהפך דיון פוליטי סטנדרטי ומחאת אופוזיציה לגיטימית לסערה של היסטריה לא ברורה בנוגע ל"שוד הגז הגדול" המתרחש לכאורה בימים אלו מתחת לאפנו. לפני שנתחיל חשוב להדגיש: אני בהחלט מאמין בחובתה של האופוזיציה לבקר את כל מה שהממשלה עושה, כולל חתימת הסכמים כלכליים ארוכי טווח עם חברות הגז. אני חושב שטוב שישנה אופוזיציה, וטוב שהאופוזיציה בוחנת מקרוב את ההסכמים ומעירה על בעיות אפשריות. אני גם לא יודע איפה נמצא הצדק בנושא הזה, ואין לי שום הוכחות ברורות לכך שהאופוזיציה טועה בטענותיה. אני בטוח שלו המחנה הציוני היה בשלטון והיה מתווה את מדיניות הגז הטבעי של מדינת ישראל, גם חברי הליכוד היו מבקרים את המדיניות שלו מהאופוזיציה באותו האופן.

המניע לכתיבת הרשומה הזו הוא לא איזה שהוא ידע נסתר שיש לי לגבי ההסכמים עם חברות הגז, אלא פליאה מההיסטריה והדמגוגיה המלווה את הפעילות של האופוזיציה וחלק מכלי התקשורת בנושא, היסטריה שחורגת לדעתי מגבולות הטעם הטוב ומהוויכוח הדמוקרטי הראוי והחשוב בין אופוזיציה לקואליציה. עיקר הביקורת שלי כאן היא על העיתונאים ומובילי הדעה, ופחות על הפוליטיקאים שמעצם תפקידם הם מחויבים למעט דמגוגיה בריאה שנועדה להעיר את הציבור המנומם. עיתונאים, לתפיסתי, אמורים לעשות הפרדה בין דעות לעובדות ולהיקלע פחות לדמגוגיה.

יתכן שהתפיסה הזו שלי מיושנת מעט. יתכן שאנחנו חיים עכשיו באיזה שהוא עולם חדש ונפלא שבו ההפרדה איננה קיימת, דעות הן עובדות ועובדות הן דעות, אין שום דבר אובייקטיבי והתכלית העיקרית של העיתונים היא לדחוף דעה כזו או אחרת או לאשר את הסטיגמות הנפוצות בציבור. אינני יודע, אני לא מומחה לעיתונאות. ובכל זאת, אני מתכוון לנצל את הבלוג הזה על מנת לנסות ולעשות את ההפרדה בין דעות לעובדות ולתרום לחזון העיתונאי הראוי כפי שאני רואה אותו.

הדגמה לבלבול בין דעות ועובדות

אבי בר-אלי הוא עיתונאי בדה-מרקר אשר מוביל את נושא הגז הטבעי בתקופה האחרונה. הוא כתב שלל כתבות על העניין, ואני מאמין שקראתי את רובן. מאמר שלו אשר פורסם בתאריך 07.07.2015 מדגים לדעתי באופן לא רע את הבלבול בין דעות ועובדות, שמופיע גם בשלל מאמרים אחרים של אנשי תקשורת ופוליטיקאים. אני בכוונה מביא אותו כאן ולא את האחרים, מכיוון שבר-אלי דווקא כותב בצורה עניינית יחסית ולא מתלהמת – ובכל זאת, הוא מהווה דוגמה טובה לביקורת שלי.

כותרת המאמר בגרסה המודפסת של העיתון היא "מילון הספינים: 30 לוקשים נגד פירוק מונופול הגז". ככל הידוע לי משמעות המילה "ספין" היא ניסיון להסחת דעת ומשמעות המילה "לוקש" היא שקר. אז האם מתחת לכותרת הזו אנחנו מוצאים 30 ספינים או לוקשים שאבי בר-אלי מפריך? לא. במקום זאת אנחנו מוצאים 30 טענות נפוצות של הצד השני, כאשר בר-אלי כותב מדוע הטענות האלו אינן נכונות לדעתו. כלומר, אנחנו מוצאים 30 טענות, המלוות ב-30 דעות. לא עובדות. דעות.

אין טעם לעבור על כל ה-30, נספק רק מספר דוגמאות מייצגות.

למשל, "לוקש" מספר 2 מתייחס לטענה שלפיה מדינת ישראל צריכה ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות, כגון מצרים או ארגנטינה, אשר עקב סכסוכים עם חברות הגז המאגרים שלהן לא פותחו במשך שנים רבות. בתגובה ללוקש טוען בר-אלי כי המצב במצרים וארגנטינה שונה מאשר בישראל, ומעלה את הדוגמה של נורווגיה שלא נכנעה ללחצים של חברות הגז ודחתה את פיתוח המאגרים על מנת לסדר את הרגולציה. זהו טיעון לגיטימי, אבל זאת דעה, לא עובדה. באותה המידה יכלו נציגי הצד השני לוויכוח להזכיר לבר-אלי שכמויות המשאבים שהתגלו בנורווגיה גדולות בהרבה ממה שהתגלה פה ושהיא קרובה יותר לשווקי היעד, מה שנותן לה כוח מיקוח רב יותר אל מול חברות הגז (שלא לדבר על כך שהדיונים שלה מולם התרחשו בתקופה אחרת, כאשר רק מאגרי גז מעטים התגלו). הם יכולים לטעון שלדעתם דווקא הדוגמה של מצרים וארגנטינה רלוונטית יותר.

בלוקש מספר 3 מתייחס בר-אלי לעיכוב הפוטנציאלי בפיתוח שדות הגז. יש כאן נקודה שרבים בציבור לא מבינים: שקל היום שווה הרבה יותר משקל בעתיד, מכיוון שניתן להשקיע אותו לקבל עליו ריבית. לזמן יש מחיר, וכלכלנים שעסקו בנושא הגז הטבעי (ראו למשל כאן) טוענים שמבחינת הכסף שהציבור יראה מהעניין פחות חשוב להתווכח כרגע על הרגולוציה ויותר חשוב לפתח את השדות כמה שיותר מהר. בר-אלי כותב כי "יכול להיות" שיהיה עיכוב, אבל האיום רלוונטי לשני הצדדים, ככה זה במשא ומתן, ומעלה שוב את הדוגמה של נורווגיה שהסברתי לפני כן מדוע היא רחוקה מלהיות מייצגת. שוב, דעה לגיטימית – לא עובדה, לא לוקש ולא ספין. וכך זה ממשיך.

בלוקש מספר 9, לפיו אין עוד מדינה ב-OECD שמגבילה יצוא גז, בר-אלי מרחיק לכת וטוען כי זו "קביעה לא נכונה", אך לא מביא עדויות לכך. במקום עדויות לאי נכונותה של הקביעה הוא שוב טוען שההשוואה בין מדינות אחרות לישראל איננה מושלמת (כפי שהוא טוען לגבי כל נקודה שבה ההשוואה הזו משחקת לרעתו), וכי בהולנד, שאישרה את יצוא הגז הטבעי, יש כיום אנשים שמצטערים על היצוא. אוקיי. אולי יש שם גם כאלו שלא מצטערים על היצוא? ומה עם שאר המדינות? מדוע הקביעה לא נכונה? מהן העובדות?

אין בכוונתי להמשיך ולעבור ברשומה הזו על כל אחד מ-30 ה"לוקשים" לכאורה, אך אתם מוזמנים לעבור על הכתבה עד סופה. תמצאו שם הרבה נתונים, הרבה טיעונים והרבה דעות –  אבל לא לוקשים ולא ספינים. בכל אחת מהנקודות ניתן למצוא היגיון בטיעון שמציג בר-אלי, אך הקורא האינטליגנטי יוכל מיד להעלות במחשבותיו גם טיעון הפוך, הגיוני לא פחות. והאמת? אי שם באמצע. חשוב להדגיש, שוב: אני לא טוען שבר-אלי טועה. זה לא "הדעה שלי אל מול הדעה שלו", מכיוון שלי אישית אין מספיק נתונים על מנת לגבש דעה בנושא. אני כן טוען שהוא מרמה את קוראיו כשהוא מסווה דעות בתור עובדות.

כתבה זו ואחרות של בר-אלי הן למעשה טורי דעה ארוכים העוסקים בדעתו האישית של בר-אלי בנוגע למדיניות הגז הטבעי של ממשלת ישראל. וזה בסדר גמור, אין שום דבר רע בטורי דעה – אבל האם לא ראוי לעשות הפרדה בין דעות לעובדות בעיתון כלכלי מרכזי? יש הרי סיבה לכך שטורי דעה נקראים "טורי דעה" ונמצאו, לפחות בעבר, בחלק של העיתון שהוא נפרד מהדיווח החדשותי. למה הטרמינולוגיה המטעה? למה לדבר על לוקשים וספינים כאשר אין כאלו? למה לקחת את מחאת הגז הטבעי, שהיא כיום מחאה אופוזיציונית המנוהלת אך ורק על ידי אנשי אופוזיציה ומושכת לא יותר מכמה מאות אנשים לכל הפגנה, ולהציג אותה בתור איזה שהוא מאבק עממי קיומי של טובים כנגד רעים, חלשים נגד חזקים, טהורים נגד מושחתים?

מובילי מאבק הגז מתפלאים על כך ש"הציבור לא מתעורר". הם כותבים שהגז הוא נושא טכני, מסובך, משעמם, לא סקסי מספיק, וזו הסיבה לכך, אבל הם טועים: הציבור (כולל חלקים נרחבים בשמאל) לא מתעורר מכיוון שהציבור מרגיש, בצדק גמור, שאין לו מספיק ידע על מנת להכריע בנושא. גברת כהן מחדרה האומרת שהיא לא מבינה הרבה בגז טבעי מביעה למעשה עמדה חכמה יותר מאותם מאות מפגינים משולהבים הבטוחים שהדעות שלהם הן עובדות. היא יודעת לעשות את ההפרדה.

 

גן העדן האבוד

בחודשים האחרונים הוויכוח סביב הגז הטבעי הפך מוויכוח אופוזיציה-קואליציה סטנדרטי ל"שוד הגז הגדול", שאין שום דבר חשוב יותר ממנו.

"מדינת ישראל יושבת על האוצר הכי גדול שנתגלה פה אי פעם – הגז הטבעי", כותב יגאל סרנה, וממשיך: "בסקנדינביה הפך אוצר טבע מדינה עניה לעשירה. פה יכולנו להקים מחדש את כל מערכת החינוך. לשקם את הבריאות, להעניק פנסיה לכולם מגיל 60 ולהציל את כל השקופים." סרנה לא לבדו. "אפשר לדאוג שהגז הזה יהפוך את בתי הספר שלנו למוסדות מפוארים עם 25 תלמידים בכיתה", כותב נדב אייל, "שיחס הצוות ילדים בגנים יהיה 1:4. […] הגז הזה יכול להקים קרן לאומית לדיור ציבורי. לחסל לגמרי את תופעת ההומלסים. הוא יכול להפוך אותנו לנורווגיה."

רבים אחרים כתבו דברים דומים בשבועות האחרונים. אלו כמובן לא עובדות, אבל קשה אפילו לכנות אותן "דעות" – מדובר בהגזמות פרועות שאין להן שום קשר למציאות, הנובעות ממקלדותיהם של אנשים שאינם מבינים את סדרי הגודל המדוברים. ישנן מספר סיבות לכך.

1. זה לא כל כך הרבה כסף.

כפי שכותב אסף צימרינג בבלוג שלו, הגז הטבעי שווה הרבה מאוד כסף, אבל הסכומים לא מתקרבים למה שנדרש על מנת להפוך את ישראל לנורווגיה. מדובר במשאב טבע מתכלה שיעניק לנו במקרה הטוב כעשרה מיליארד דולרים בשנה למשך כ-15 שנה, סכום מכובד לכל הדעות אך ביחס לסך התוצר ניתן לראות שלא מדובר כאן במשהו שישנה כאן את רמת החיים באופן דרמטי.

2. הכל תלוי במחירים העתידיים של הגז.

בעשור האחרון מתגלים עוד ועוד מאגרי גז טבעי, במדינות רבות המחירים נמצאים בירידה מאז 2008, וישנם סיכויים לא רעים שהמחיר הולך לרדת בשנים הבאות. אם יפותחו דרכים חדשות לאגירה ושימוש באנרגיית שמש המחירים ירדו עוד יותר. העתיד רחוק מלהיות וודאי, ודחיית יצוא הגז הטבעי והרצון לשמור יותר ממנו לשימושים מקומיים רק מוסיפים לחוסר הוודאות. למשל, רק לאחרונה דווח על אלפי מפוטרים בנורווגיה עקב ירידת מחירי הנפט. האם כך נראה גן העדן?

3. כיצד ממשלת ישראל תשתמש בכסף?

עיקר תרומתם של המאגרים לאזרחי ישראל היא דרך שיעורי המיסוי הגבוהים על רווחי החברות (בין 50% ל-70%, תלוי איך מחשבים ולאיזה צד של המתרס אתם מאמינים), אבל בארצנו הקטנטונת כספי מיסים נוטים שלא להיתרגם לאיכות חיים עבור התושבים, אלא לשמירה על תקציב ביטחון גבוה ולשלל בזבוזים בירוקרטיים כאלו ואחרים. "תיאוריית החלחול הסוציאליסטית", לפיה כל שקל שמתווסף לתקציב המדינה מיתרגם לאיכות חיים גבוהה יותר עבור תושביה, רחוקה מלהיות עובדה וודאית.

4. מחיר נמוך מדי של גז יכול להזיק למשק הישראלי.

האם מחיר נמוך יותר לא ישנה את כלכלת ישראל ללא הכר?

לא. למעשה, מחיר נמוך מדי עלול לגרום להתמכרות של התעשייה המקומית לשימוש בגז טבעי, שהוא בסך הכל משאב מתכלה שיגמר בעוד 2-4 עשורים, שאחריהם ישראל תאלץ להתחיל לייבא גז טבעי במחיר גבוה עבור המכורים. זהו שימוש לא יעיל במשאבים (ראו הרחבה בנושא במחקרם של עדי פוזנר ויהושוע הופר ממכון אהרן, כאן). מעבר לכך – תעשייה המשתמשת בגז טבעי שמחירו נמוך באופן מלאכותי על מנת לייצר ולייצא לחו"ל מוצרים אחרים היא למעשה "תעשייה עוקפת ששינסקי" המייצאת לחו"ל "גז כלוא בתוך מוצר אחר" מבלי לשלם את המיסוי שקבע ששינסקי על הגז. זו תעשייה המסובסדת על חשבון הציבור הרחב. אני יודע שאתם אוהבים יותר את סטף וורטהיימר מאשר את יצחק תשובה, אבל אין סיבה מיוחדת לסבסד דווקא אותו. התעשייה הישראלית צריכה להסתמך על היתרונות היחסיים ארוכי הטווח של המשק, ולא על משאבים מתכלים שיגמרו במהרה. עדיף ליצא לפחות חלק מהגז במחיר גבוה יותר ולהשתמש בכסף להשקעות לטווח הארוך.

5. הטיעון של האופוזיציה צריך להתייחס להבדל בין המדיניות הנוכחית למדיניות שמפעילה האופוזיציה ולא לשווי הכולל של הגז אל מול כלום.

אם נניח שבוז'י הרצוג ושלי יחימוביץ' היו מנהלים את המשא ומתן אל מול חברות הגז, האם ההבדל הסופי בתוצאה היה בהכרח כל כך גדול? זה הרי לא עשרות מיליארדים אל מול אפס, אלא הפער בין תוצאות המדיניות של נתניהו לתוצאותיה של מדיניות אופטימאלית כלשהי שיגאל סרנה ונדב אייל מניחים שפוליטיקאים אחרים היו מפעילים. יתכן שמנהיגי המחנה הציוני היו מתמקחים במשך יותר זמן ומגיעים למדיניות אופטימאלית יותר, אבל כפי שכתבתי לפני כן פיתוח המאגרים היה נדחה יותר, והיינו מקבלים את הכסף מאוחר יותר כך שהסכום הכולל המהוון להיום לא היה בהכרח גדול יותר. האם באמת ניתן לכופף את חברות הגז? אולי כן, אולי לא, אבל סביר שההבדל הסופי בתוצאות לא יהיה גדול כמו התיאורים הפנטסטיים שנשמעו בשבועות האחרונים.

האם כל מי שלא מסכים איתכם הוא בהכרח מרושע ומושחת?

אז לאחר שזרקנו לפח את גן העדן האבוד שלעולם לא יפרח פה, בואו נדבר על שחיתות.

שחיתות תמיד הייתה פה, מאז הקמת המדינה ועוד לפניה. בישראל, כמו ברוב מדינות העולם, כל מדד אובייקטיבי לשחיתות ימצא בעיקר מגמת ירידה עקבית. בעלי תפקידים בכירים הולכים היום לכלא על עבירות שלפני 2-3 עשורים היו מצחיקות את השופטים, ולאחר שנות השמונים והתשעים הסוערות המדינה הצליחה לנתק את המנגנון המושחת והרקוב של ההסתדרות מהמערכת הפנסיונית וממרבית התעשייה. זה לא אומר שלא נשארו כאן איים רבים של שחיתות שיש לנקות, אבל צריך לראות את העניין בפרופורציות הנכונות.

בהחלט יתכן שפקיד או שניים במשרדי האוצר והתשתיות בונים על עבודה עתידית אצל יצחק תשובה. אולי גם איזה חבר כנסת זוטר. אבל האם סביר להניח שראש הממשלה, כל השרים הבכירים ועשרות הפקידים העוסקים בנושא מטעם המדינה הם כולם מושחתים? כולם יועסקו בעוד מספר שנים אצלם יצחק תשובה? גם ביבי ושטייניץ? אין ספק שטוקבקיסטים שטופי מוח יענו לשאלה זו ב-"כן" מהדהד, אבל אדם רציונאלי עם נטיות מינימאליות לספקנות חייב להבין שהעמדה הזו לא סבירה. אפשר לטעון שהם טועים, שהם עיוורים, שהם חלשים, שהם טיפשים – כל הטענות האלו סבירות הרבה יותר מהטענה שלפיה עשרות אנשים בכירים שהגיעו ממקומות שונים ומאיישים תפקידים שונים החליטו בבת אחת להקים קונספירציה מרושעת כנגד הציבור הרחב על מנת למקסם את רווחיו של יצחק תשובה.

הבעיה היא שקשה הרבה יותר לטעון שהם טיפשים. מדובר באנשים משכילים, חלקם עוסקים בנושא הגז שנים רבות ומכירים את כל הנתונים מכל הכיוונים. קל יותר לפטור את כל טענות הנגד ולומר שהם פשוט מושחתים, ולכן אין שום סיבה להתייחס למה שהם אומרים מכיוון שהם מן הסתם משקרים.

העניין הזה מזכיר את האשמות הבגידה המוטחות בשמאל הישראלי על ידי הצד השני של המפה הפוליטית. אם יוצאים מנקודת הנחה שזהבה גלאון מעוניינת להזיק למדינת ישראל על מנת להקים במקומה ארץ פלסטינית, אז אין שום סיבה להתייחס לטענותיה בנוגע לכיבוש ברצינות. היא הרי בוגדת, מה זה חשוב מה היא אומרת? מן הסתם היא ו"שוברים שתיקה" וכל הארגונים האלו פשוט משקרים, כמו ששטייניץ משקר בנוגע לגז הטבעי. קל מאוד לעשות דמוניזציה לצד השני לוויכוח – הרבה יותר קל מאשר להתווכח עם טיעונים בצורה רצינית. לצערי זהו פתרון ששני צדדי המפה הפוליטית בישראל בוחרים בו בתדירות גבוהה מדי.

סיכום

הביקורת של האופוזיציה בנוגע למדיניות הגז הטבעי של ממשלת ישראל היא חשובה מאוד, והיינו צריכים להיות מודאגים אם לא הייתה ביקורת כזאת. זהו חלק קריטי מהתפקוד של מדינה דמוקרטית, שבה קיימים איזונים ובלמים לכוחה של המפלגה השלטת. יהיה נאיבי מצידי לטעון שלא צריכה להתלוות שום נימה דמגוגית לביקורת כזאת; בני אדם מונעים על ידי רגשות ולא על ידי חשיבה רציונאלית, ופוליטיקאי שלא ישתמש בדמגוגיה לפחות במידה מתונה לא יצליח לסחוף אותם אחריו.

אך הדמוניזציה המוחלטת שנעשית לצד השני והמעורבות התקשורתית המסווה דעות בתור עובדות אינן לגיטימיות לדעתי במסגרת הדיון הדמוקרטי. לתקשורת יש כוח חסר פרופורציה, סוג של מונופול על הידע אם תרצו, ואין מעליה בלמים מלבד קיומם של כלי תקשורת אחרים או בלוגרים עצמאיים בעלי תפוצה מוגבלת למדי. עם הכוח באה האחריות, ואני חושש שהתקשורת הכלכלית בישראל איננה מתנהגת באחריות כאשר היא מחליפה את הדיווח החדשותי היבש במאמרי דעה בעלי גוון פוליטי חד.

במדינת ישראל יש שסעים עמוקים, אתניים, סוציו-אקונומיים, דתיים ואחרים. על מנת לחיות ביחד אנחנו חייבים ללמוד להתווכח, והשיעור הראשון הוא פשוט: לא לעשות דמוניזציה לצד השני. אף אחד לא מנסה להזיק למדינת ישראל בכוונה – לא דב חנין, לא בנימין נתניהו, לא שלי יחימוביץ', לא אריה דרעי ולא נפתלי בנט. לאנשים שונים יש דעות שונות, רגישויות שונות, תפיסות עולם שונות, בהרבה נושאים, לא רק בנוגע לגז הטבעי. חלקם גם פחות חכמים או יותר בורים וחסרי אחריות מאחרים. זה לא אומר שהם מושחתים או בוגדים. לא כל דבר שקורה כאן הוא סוף הדמוקרטיה, סופה של מדינת ישראל, סוף העולם. לא כל דבר מזכיר תקופות אפלות. די עם ההיסטריה הזו.

כפי שכתבתי, אני אינני מרגיש שיש לי את הנתונים המתאימים על מנת גבש עמדה חד משמעית בסוגיית מדיניות הגז הטבעי, אבל אני מקווה שמדינת ישראל תשכיל להשקיע בחוכמה את הכספים שיתקבלו מהגז. מלבד דוגמאות קיצון כגון נורווגיה ומדינות המפרץ הפרסי רמת החיים במדינות העולם איננה קשורה לכמות משאבי הטבע שנמצאו בשטחן, אלא ליכולת למשוך השקעות זרות, לרמת ההון האנושי, ההון הפיזי, התשתיות ונושאים כאלו. הגז יכול לכל היותר לממן שורה של השקעות חד פעמיות שאולי יקדמו אותנו מעט קדימה, אבל הציבור הישראלי לא יכול לרכוב על גבו של יצחק תשובה בדרך אל גן העדן הנורדי. הדרך לשם ארוכה וקשה יותר, ועוברת דרך עידוד התחרותיות במשק ורפורמות הכרחיות במגזר הציבורי שעלולות דווקא להידחות עקב תוספת ההכנסה הזמנית מהגז הטבעי, תוספת שתעודד ממשלות לאי-עשייה ובזבוזים פופוליסטיים עד שהגז יגמר.

על כן, שאלת השימושים העתידיים בכספי הגז הטבעי היא לדעתי השאלה הקריטית מבחינת ההשפעה על האזרח הישראלי הממוצע, ולאו דווקא הפרטים הקטנים של ההסכמים שנחתמים כעת. במקום לפנטז על נורווגיה, אנחנו צריכים מעכשיו להתכונן ליום שבו יגמר הגז והכנסות המדינה יקטנו באופן משמעותי. אם לא נעשה זאת, אני חושש שהיום הזה יתפוס הרבה מאוד ישראלים בהפתעה.

Read Full Post »

מי כאן בהיסטריה? (רשומת תגובה)

רשומה זו נכתב על ידי מריה דישל, רכזת מגמה ירוקה בגבעת רם, ירושלים, בתגובה לרשומה הקודמת שפרסמתי בבלוג.

אז אורי כץ כתב פוסט על ייצוא גז.

שמחתי מאוד, לא רק משום שזאת עוד טיפה בדיון הציבורי על הנושא, אלא כי סופסוף ישנה דעה מאת אדם מתון, שאת אופן הדיון שלו אני מאוד מכבדת, גם אם דעותיו שונות משלי.

לכן התאכזבתי מאוד לגלות שגם הוא לא ניצל מלזלזל בצד השני, אותה רעה חולה שנדמה כי פשתה בקרב חברי התנועה הליברלית – הזרם שבעקביות מכניס את המילה "reason" לרוב החומר שהוא מפרסם, כאילו שיש לאידאולוגיה הזאת מונופול על חשיבה הגיונית. בשמונה חודשים אחרונים, במהלכם לקחתי חלק פעיל במאמץ להביא את נושא הגז לכותרות העיתונות ולדיון ציבורי, נתקלתי בנימת זלזול כמעט בכל שיחה עם מישהו שקשור בצורה זאת או אחרת להשקפה הליברלית. אחרי קריאת מאות עמודים של דוחות, שני כנסים עסקיים, ימי השתלמויות ושעות של נבירה האינטרנט כדי לקבל את תמונת המצב המלאה – אנשים עדיין מרגישים בנוח לפסול את הנימוקים שלי, ללא התעמקות, ולטעון כי  אני סתם "ילדודס סוציאליסטית" שלא יודעת על מה אני מדברת ומחפשת על מה להתלהם. ולא רק לי, אלא גם לעשרות אנשים משכילים ומעורבים בנושא, שהשקיעו מאות שעות בלהבין את סוגיית הגז לעומק. ולכן אני תוהה – מאיפה הוא מגיע, הביטחון הזה שכל בן-אדם שצעד ליד הבית של סילבן שלום או יצחק תשובה, הוא "מנותק מההגיון ומהמציאות" או "מאמין שמטרת החיים של סילבן שלום היא למקסם את הרווחים של יצחק תשובה"? מאיפה הידע הנסתר הזה על איך אנחנו תופסים את המציאות ומה אנחנו חושבים?

הדבר המצחיק הוא שעל העניין העקרוני אני ואורי כץ מסכימים: סוגיית הגז היא מורכבת ולא חד-משמעית, אך מאוד חשובה, והחלטה לגביה דורשת דיון מעמיק ומקצועי מלווה בתשומת לב ציבורית, והכי חשוב – נטול לחצים. רק שאורי כץ, כנראה, חושב שדיון כזה היה מתרחש גם אם אותה "חבורה של סטודנטים" לא הייתה מניפה שלטים מול הבית של סילבן שלום. לשיטתו, מספיק שאותה קואליציה של 12 ארגוני חברה וסביבה היתה פונה בשקט ובנימוס לגורמים בכנסת ולשר האנרגיה – והיו פותחים ועדה חדשה.

אפשר רק לנחש מה היה קורה במציאות האלטרנטיבית בה מחאת הגז לא הייתה מתפרצת לרחוב, אני אשאיר את זה לסופרי מד"ב ואגיד את דעתי. אחרי חודשים ארוכים של ניסיון להעלות את עניין הייצוא על סדר היום, אני משוכנעת: עם כל הכבוד למודעות בקרב קבוצות מסוימות של אנשים וחברי כנסת שהצלחנו לייצר לפני ההפגנות הגדולות, אם מאות אנשים לא היו יוצאים ומתאספים מול ביתו של סילבן שלום, נושא ייצוא הגז לא היה מצליח לפרוץ לשיח הציבורי כמו שהוא פרץ החודש. הפרוטוקולים של ועדת צמח לא היו נחשפים, ועשרות חברי כנסת  לא היו מבקרים בישיבות של ועדת כלכלה שדנו בנושא ייצוא הגז. הדיון תקשורתי היה נשאר קבור במעמקי מדורי הכלכלה, והציבור הרחב לא היה שואל את עצמו מהי ועדת צמח, איך קיבלה את החלטותיה ומהן השלכות מסקנותיה על כלכלת ישראל. סביר להניח שההחלטה על ייצוא היתה מתקבלת באחת מישיבות ממשלה, בין מחלוקת תקציבית אחת לאחרת, והיתה תואמת את מסקנות הועדה עד כדי שינויים מינוריים.

אז מי הם, אותם האנשים שצועדים מדי מוצאי שבת ליד הבתים של "אזרחים פרטיים" שבמקרה אחראיים לגורלו של נכס בשווי מאות מליארדי דולרים? אולי תופתעו לדעת, אבל זה לא "המון זועם" שמושפע מ"הלך רוח אנרכיסטי, יומרני ומתבדל". זאת קבוצת אזרחים מעורבת, מפוקסת ומגובשת, שמבינה שזאת הדרך היחידה שלה לפרוץ את המחסום התקשורתי ולהשפיע על סדר היום הציבורי שבתורו משפיע על סדר היום של מקבלי ההחלטות. גורם לחץ? אין ספק, ואני שמחה לחיות במדינה בה גם לאזרחים מהשורה, ולא רק לבעלי הון, ועדי עובדים וקבוצות כוח אחרות יש אפשרות להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. לחץ מאוזן שכזה הוא בעל סיכוי הרבה יותר גבוה להוליד החלטה מאוזנת. ואם מישהו חושב שמפעילי הלחץ הכבד והמשפיע הם אלה שמטרידים את שאול מרידור בהודעות פייסבוק, אז גם הוא, כנראה, לא לגמרי מחובר למציאות הישראלית.

מסרי המחאה נראים לכם פשטניים וחלולים? אני אגלה לכם סוד: המסרים של כל מאבק, ברמת פעילות ציבורית ולא ברמת הדיון המקצועי, אמורים להיות קצרים , ברורים  וקליטים, ולi רק כי להקריא פרקים של דוקטורט בכלכלה במגאפון זה לא רעיון מבריק. נכון הוא הדבר, ככל שהמסר הוא קצר יותר – כך הוא פשטני יותר, כוללני יותר ופחות נכון – כי המציאות היא מורכבת מכל סיסמא. מצד שני, ככל שהמסר ארוך יותר, כך גדל הסיכוי שהסובבים, היריבים והתקשורת יסלפו אותו. גם ברמת המסרים הפשטנית הנוכחית, מאז יציאת המאבק לרחובות, מחצית מהעיתונים מדווחים על "הפגנות על תמלוגים", למרות שכל אדם שמתראיין בתקשורת  מטעם המאבק מתמקד בייצוא. גם השם "ועדת צמח" לא מופיע באף כתבה כמעט, למרות שהוא מוזכר בעקביות בכל ראיון. זאת בלי להזכיר את יכולת הקסם של הכתבים להפוך מאות פעילים לעשרות, התלהטות רוחות בנוכחות המשטרה להפגנה אלימה, ועוד ניסים ונפלאות.

אז לא, מה שקורה היום ברחובות וברשת זאת לא היסטריה – זאת הדרך היחידה להביא את נושא ייצוא הגז לדיון ציבורי ראוי לו. אותו דיון ציבורי שסוגיית הייצוא לא זכתה לו, לא במהלך ועדת צמח, לא אחרי הגשת המסקנות הסופיות שלה, ולא בחודשים הארוכים בהם המסקנות האלה היו, בתפיסת מקבלי ההחלטות, הדעה המקצועית היחידה והנכונה בנושא ייצוא הגז. והיום, אנחנו שמחים לראות בעיתונים מגוון רחב של דעות על הסוגיה, וכל דעה כזאת משמחת אותי. כי מלבד השאלה על תועלת הייצוא או איסור הייצוא, קיימת שאלה מהותית בהרבה – איך המדינה מקבלת החלטה על גורל המשק האנרגטי שלה? האם על-ידי קומץ מומחים, שקריטריוני בחירתם לא ברורים, שעובדים מאחורי דלתיים סגורות ומסתירים את הכשלים המתודולוגיים הברורים בעבודתם, או שאפשר גם אחרת?  ואם יש כמה אנשים שמגזימים, יורים לכיוונים לא נכונים, או חוזרים על הסיסמאות מבלי להיכנס לעובי הקורה – זאת תופעת לוואי שולית ובלתי נמנעת. מי שמשליך ממנה על כל המאבק, על שלל היבטיו המקצועיים והציבוריים, ומנסה להציג אותו כסתם חבורת סטודנטים אנרכיסטים שונאי-עשירים – כנראה שפשוט מחפש תירוץ לפסול את טיעוני הצד השני. 

מה היא, אם כן, הבעיה? במילותיו של אורי, הבעיה היא ההיסטריה. רק לא ההיסטריה של הציבור. היסטריה זאת ניבטת ממשפט פתיחה של צמח בפגישתו עם המטה לשמירה על הגז הישראלי: "אם לא יהיה יצוא, לא יהיה לוויתן", ומורגשת היטב בדיוני הועדה. ההיסטריה היא במילותיו של ראש איחוד התעשיינים, שלפני שנה התנגד למסקנות ועדת צמח ועכשיו מתייצב מאחוריהן: "אני פוחד שלא יהיה גז לתעשיה ב-2017". אותה ההיסטריה שמתבטאת בכך שחצי מהדיון בועדת הכלכלה האחרונה עסק בשאלה "האם האיום שמאגר לויתן לא יפותח תחת הגבלות חמורות על יצוא הוא אמיתי או לא?".

אז הבעיה היא לא בייצוא המאסיבי עצמו – אורי לא התייחס לסוגיה הזאת, וגם אני ארשה לעצמי לא להתייחס אליה, כי מספיק מילים נשפכו כבר משני צידי המתרס על השאלה המורכבת הזאת. הבעיה היא שמדינת ישראל מקבלת החלטה גורלית וארוכת טווח על עתיד משק האנרגיה שלה, כאשר היא מרגישה שמצמידים לה אקדח לראש. בין אם האקדח הזה הוא מדומיין או אמיתי לחלוטין, השפעתו הכבדה על ההחלטות המתקבלות הופכת כל החלטה שמתקבלת בתנאים כאלה ללא לגיטימית. הבעיה היא  בכך שיש פה קבוצת כוח – והיא, במקרה, אותה קבוצת כוח שהיא המרוויחה הראשית ממסקנות ועדת צמח – שמחזיקה את משרד האנרגיה ואת גורמי התעשיה בביצים, ומסוגלת לתמרן החלטה אסטרטגית וארוכת טווח על-ידי איום בבצורת אנרגטית בטווח הקצר.

האקסיומות "חייבים ייצוא מאסיבי כדי שיפתחו את לוויתן" ו"למדינה אין כסף להשקיע בפיתוח" חייבות להפסיק להיות אקסיומות. לא רק כי נכונותן מאוד מפוקפקת (אם משרד הביטחון לוקח הלוואות של מליארדים כדי להעביר את בסיסיו לנגב, למה המדינה לא יכולה לקחת הלוואה כדי לפתח מאגר גז שיכול להספיק לה ל-25 שנה? למי יש יותר אפשרויות לגייס 4 מליארד דולר – לחברה פרטים או לממשלת ישראל?) אלא גם כי הם לא נותנים לשיקולים האמיתיים להשפיע על ההחלטה. אם תבחר המדינה לעודד את המשך החיפושים וכניסת יזמים חדשים לשוק – שתעשה את זה בצורה מושכלת, ולא כששעון פיתוח הלוויתן מתקתק לה ליד האוזן.

אז לי, ביחד עם אורי, נשאר לקוות ליום בו ועדה מקצועית שבה יש ייצוג הולם גם לנציגי הציבור וגם לנציגי חברות הקידוחים, תתכנס ותתמקד בשאלה – מה יהיו ההשלכות של ייצוא על כלכלת ישראל, כאשר דיוניה מתרחשות בשקיפות וללא לחצים. עד אז, כל עוד הלוביסטים של חברות אנרגיה ממשיכים לשרוץ בכנסת ושר האנרגיה מסרב להיפגש עם נציגי המחאה – אני אמשיך להשמיע קולי ברחובות.

Read Full Post »

הגז וההיסטריה

נתחיל מהסוף

אף אחד לא יודע מהי המדיניות האופטימאלית בנוגע למשאבי הגז שמצאו יצחק תשובה ושותפיו במימי הים התיכון. הסיבה הראשונה לכך היא שיקולים סותרים מתחומים שונים שקשה להכריע ביניהם: איך ניתן להכריע בין המנוף הגיאו-פוליטי החשוב שיצור יצוא הגז לירדן וטורקיה לבין שיקולים כלכליים טהורים? לשקלל נושאים של איכות סביבה אל מול הסכנה הבטיחותית שברכבים מונעי גז? להכריע בין החשיבות היחסית של תעשיות שונות למשק הישראלי?

הסיבה השנייה היא שקשה להכריע בין הטווח הקצר לטווח הארוך. האם לא נכון לומר שמדינת ישראל זקוקה עכשיו לכספים שיתקבלו מהיצוא, ממיסוי הרווחים של יצחק תשובה ושותפיו? מי בכלל יודע מה יהיה בעתיד?

עניין זה מוביל אותנו לסיבה השלישית – חוסר וודאות עצום. אף אחד לא יודע מהי כמות הגז בשדה לוויתן, מה תהיה מגמת מחירי הגז בעשורים הקרובים, מה יהיה הביקוש העתידי לגז בישראל, מה תהיה ההשפעה על המטבע, מהי רמת המיסוי שתפגע במוטיבציה של חברות לחפש כאן שדות גז נוספים, ועוד. למשל, אם הטכנולוגיה הסולארית תתקדם מספיק אולי מחירי הגז ירדו בעתיד ונצטער בדיעבד שלא מכרנו אותו עכשיו, ואולי הם דווקא יעלו עקב הידלדלות מקורות האנרגיה ואז נשמח ששמרנו אותו ומנענו את הצורך ביבוא יקר בעתיד. אולי תתפתח בישראל תעשייה המבוססת על גז טבעי ותעסיק עובדים רבים, ואז כאשר הגז יתחיל לאזול העובדים יפעילו לחץ על הממשלה להמשיך ולקיים את התעשייה על ידי סבסוד נרחב, כפי שקרה באוסטרליה ובמדינות נוספות. מצד שני, יצוא גז עשוי להשפיע על שער המטבע באופן שיפגע ביצואנים אחרים (מה שנקרא "המחלה ההולנדית"), ביניהם כאלו שאינם מתבססים על משאבים מתכלים וייתכן שהם חשובים יותר למשק בטווח הארוך.

לאור הסיבוכיות הגבוהה, אני מתקשה להבין כיצד אנשים שאינם מעורים בנושא מסוגלים להתבטא בכזו רמה גבוהה של נחרצות בעד או נגד יצוא הגז (לרוב נגד). גם לאחר שעברתי על מקורות רבים בעד ונגד הייצוא, אני עדיין לא מרגיש שאני יודע מהי התשובה הנכונה. זהו אינו מקרה פשוט של ימין נגד שמאל, טייקונים נגד אזרחים, אינטרסים זרים נגד אינטרסים מקומיים. מעבר לטיעונים בעד ונגד, ישנן שתי תפיסות עיקריות שמעוותות את הדיון הציבורי בנושא זה והופכות אותו לרגשי הרבה יותר ממה שהוא צריך להיות: התפיסה של הכלכלה כמשחק סכום אפס, ואפקט הבעלות.

הכלכלה כמשחק סכום אפס

משחק סכום אפס הוא משחק שבו אם משתתף אחד מרוויח כסף, זה יהיה בהכרח על חשבון משתתפים אחרים. לא ניתן להגדיל את העושר של כולם ביחד. רבים בשמאל מאמינים שהכלכלה היא משחק סכום אפס, והבנתי שמרצים בחוגים מסוימים באוניברסיטה (למשל סוציולוגיה) קובעים זאת מפורשות בשיעורים שהם מעבירים. זו כמובן שטות ברמה הלאומית – סחר בין לאומי יכול לקדם את כל המדינות בו זמנית, כמו גם התפתחויות טכנולוגיות – וזוהי שטות גם ברמה של אנשי עסקים אל מול הציבור. בהחלט ייתכן מצב שבו גם אנשי העסקים מרוויחים וגם הציבור מרוויח.

נכון, יצחק תשובה ירוויח מיצוא חלק גדול יחסית מהגז, אבל הרווחים של תשובה אינם בהכרח ההפסד שלנו. באותו אופן מניעת הייצוא תפגע ברווחיו של תשובה, אבל היא לא אומרת בהכרח שאזרחי מדינת ישראל ירוויחו יותר. זה לא עובד ככה. התפיסה המעוותת הזו מובילה לראיית עולם ילדותית של שוטרים וגנבים, כאשר הממשלה היא השוטר וכל אדם עשיר הוא בהכרח גנב שעשה את הונו על חשבון הציבור. במקום לנסות ולהבין מה יהיה טוב עבור הציבור, מנסים להבין מה יהיה רע עבור יצחק תשובה, ומניחים שמה שרע לתשובה טוב לכולנו. כלכלת-סכום-אפס היא דרך מאוד עקומה לחשוב על נושאים כאלו.

אפקט הבעלות

ריצ'רד תאלר, כלכלן התנהגותי, היה הראשון שכתב על אפקט הבעלות. הדוגמה הקלאסית לעניין מתארת אדם שיש ברשותו איזה שהוא חפץ, למשל פסל של אביר שנקנה ברגע של פזיזות באיזה שהוא דוכן-מלכודת-תיירים בטיול לרודוס, או חפץ שעבר במשפחה דורות רבים.

תמונת אילוסטרציה: פסל של אביר שנקנה ברגע של פזיזות באיזה שהוא דוכן-מלכודת-תיירים בטיול לרודוס

אם תבקשו לקנות מאותו האדם את החפץ הוא ידרוש מחיר גבוה מאוד עבורו, אך אם החפץ מלכתחילה לא היה ברשותו הוא לא היה מוכן כיום לשלם מחיר גבוה כל כך על מנת לרכוש אותו. ההבדל בין שני המקרים הוא תחושת הבעלות על החפץ, שמעוותת את החשיבה הרציונאלית: "הוא שלי, ולכן הוא שווה יותר".

בנושא הגז, אפקט הבעלות מופעל בעזרת סיסמאות אודות "הגז שלנו". הציבור מפתח תחושה של בעלות כלפי הגז, ויצוא נתפס בתור גניבה – הטייקונים גונבים את הגז שלנו על מנת למכור אותו בחו"ל ולשמור את הרווחים לעצמם. תחושת הבעלות יוצרת תגובה רגשית שאיננה קיימת בסקטורים שאינם מייצאים משאבי טבע, אלא משאבים מסוג אחר. מה ההבדל בין יצוא הגז לבין יצוא יכולתם הקוגניטיבית של מהנדסי אלקטרוניקה על ידי חברות היי-טק? גם היכולת הקוגניטיבית של המהנדסים פותחה במידה רבה באוניברסיטאות במימון ציבורי, גם היא שייכת לכולנו כמו הגז, גם היא משאב לאומי אסטרטגי, לא? אולי כדאי לנו לאסור על יצוא היכולת הקוגניטיבית הזו, על מנת שמהנדסי האלקטרוניקה ירכזו את יכולותיהם בתרומה למשק הישראלי? אולי עדיף שהם ינסו למצוא פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני או למחירי הדיור במקום להמציא אפליקציות לאייפון?

חשיבה במונחים של בעלות פוגעת ביכולת לערוך חישובים קרים של רווח והפסד או ביכולת להפנים עלויות שקועות, ועדיף להימנע ממנה. לולא קיומם של הטייקונים הגז היה נשאר טמון מתחת לאדמה עוד שנים רבות, ולא היינו מרוויחים דבר מכך שהוא "שייך לכולנו".

הצורך בטייקונים

אם הטייקונים באמת גונבים את הגז הפיתרון הוא פשוט: בואו נלאים את כל העסק. למה מלכתחילה נתנו ליצחק תשובה וחבריו רשיונות לגנוב את הגז שלנו? למה מדינות אחרות לא מלאימות את עסקי הכרייה שלהן?

התשובה היא שלמדינה אין את הכספים להשקיע בחיפושים ובהקמת אסדות גז, ואין את המומחיות הנדרשת על מנת לעשות זאת לבד. כן, אפשר מחר להרחיב את החוגים לגיאולוגיה באוניברסיטאות ואחרי מספר שנים לשכור אלפי מומחים לשירות הציבורי, אבל מה נעשה איתם כאשר שלב החיפושים יסתיים? לחברות פרטיות גלובאליות יש מה לעשות עם המומחים האלו, כל פעם מעסיקים אותם במקום אחר, והם צוברים ניסיון רב שבשירות המדינה לא יוכלו לצבור. לחברות האלו יש גם את הכספים הפנויים על מנת להשקיע בחיפושים, מבלי צורך בהעלאות נוספות של המע"מ. יש סיבה טובה לכך שכל הקונספט הזה של הלאמות נכשל בכל העולם המפותח, והמגמה הברורה היא של הפרטה, גם במדינות הסוציאל-דמוקרטיות של צפון אירופה.

מדינה זקוקה לחברות בין לאומיות על מנת שיכרו את משאבי הטבע שלה – ואם היא זקוקה להם, היא גם צריכה לשלם להם איכשהו. השאלה הבאה היא כמה לשלם להם, או במילים אחרות, איזה מס לגבות. טוב, זו כבר משוואה פשוטה של רווח והפסד – המס צריך להיות נמוך מספיק על מנת שישתלם להם להמשיך ולפתח את המאגרים, אבל לא נמוך יותר מדי. אם חברות הגז יגדילו את הכנסות המדינה באופן משמעותי יהיה ניתן להוריד מיסים אחרים כגון מיסי חברות והכנסה, וכך לתרום לצמיחה, או לשפר את השירותים לציבור. איך נחליט מהו המס האופטימאלי? פשוט מאוד – נקים ועדה.

ועדות

כן, ועדה, המוסד המושמץ ביותר במדינת ישראל כיום. חבורה של מומחים שיושבים מסביב לשולחן, מקיימים דיון, ומגישים המלצות. ואם אנחנו חושבים שהנתונים השתנו מאז ועדת צמח – שיקימו עוד ועדה. אני יודע, זה נורא פרובוקטיבי מצידי לטעון שחבורה של מומחים בעלי ניסיון וידע שיושבים בשקט מסביב לשולחן מסוגלים להציע הצעות טובות יותר מחבורה של סטודנטים שמניפים שלטים מול הבית של סילבן שלום, או ממפיצי ממים מקצועיים בפייסבוק, אבל זה בדיוק מה שאני אומר.

לא מרוצים מהמומחים? תציעו מומחים נוספים. יכולים לשבת שם גם תריסר מומחים, לא חייבים שלושה. אפשר גם להביא מומחים זרים, נטולי אינטרסים בשוק המקומי. אפשר לקיים שימועים לנציגים של ארגונים שונים, לנסות לחקות קצת את ההליך הפתוח של ועדת טרכטנברג. חוששים מהשקיפות? בואו נדרוש שמלכתחילה הפרוטוקולים יהיו נגישים לכולם. מצידי שיהיו גם אנשי תקשורת שישבו באולם הדיונים ויקשיבו בשקט. חושבים שהמערכת מקולקלת? אז בואו וננסה לתקן אותה, לא לשרוף אותה.

ועדות מומחים הן לא הבעיה ולא דחיה של הבעיה. ועדות מומחים הן הפיתרון כאשר נדרש לקבל החלטה בנושא מורכב שאינו אידיאולוגי במהותו.

אז מה הבעיה?

בעיה אחת היא ההיסטריה.

ההנחה הרדיקאלית של חלק גדול מהציבור הישראלי, שמאמין שמטרת החיים של סילבן שלום היא למקסם את רווחיו של יצחק תשובה. הלך הרוח האנרכיסטי, היומרני והמתבדל שהולך ומשתלט על השמאל מאז ימי המחאה העליזים, ואף אחד מה"רבנים" של השמאל (אולי מלבד דרור פויר) לא קם ומביע ביקורת פומבית על ההידרדרות הזו. הבעיה היא תמונות כמו אלו שמופצות בפייסבוק:

אני לא מכיר את שאול מרידור, אבל מה שהוא אומר הגיוני לחלוטין. האוצר מפחד להתחייב שלושים שנים קדימה, יש בכך סיכון רב, כפי שכתבתי בהתחלה. האם זה מוצדק לקרוא לו "דרעק", לטעון שהוא מושחת, או לעודד אנשים להטריד אותו במסרים פרטיים רק בגלל ציטוט שהוצא מהקשרו? להזכירכם, לא מדובר כאן בפוליטיקאי שנבחר על ידי הציבור, אלא בפקיד. האם איומים אלימים כאלו הם הדרך הנכונה לתקן את המערכת? האם הטרדת פקידי ציבור בעמודי הפייסבוק הפרטיים שלהם תעודד אותם לפרסם פרוטוקולים של ועדות מסוג ועדת צמח, או להתבטא בחופשיות בועדות הבאות שיקומו? האם היא תעודד את בוגרי האוניברסיטאות המצטיינים להתגייס לשירות הציבורי? ומהו השלב הבא? מארב פומבי עם עוגה לפרצוף? הפגנות מול בתיהם של פקידי ציבור? זו לא מעורבות ציבורית וזה לא אקטיביזם חיובי. זה טירוף מסוכן.

בעיה אחרת היא השחיתות.

כן, לעשירים במדינת ישראל יש כוח רב, וישנם פוליטיקאים הפועלים בפועל בתור לוביסטים של מגזר כזה או אחר. חוסר האמון בקרב הציבור בהחלט מוצדק.

הפתרון לבעיה זו, כפי שכתבתי, הוא שקיפות. שקיפות בהליך בחירת המומחים לועדה, שקיפות בדיוני הועדה, שקיפות לגבי מסקנות הועדה, שקיפות לכל אורך הדרך, מהתחלה ועד הסוף. בלי להטריד, בלי לצעוק, בלי להלך אימים על אנשים שבסך הכל מנסים לבצע את עבודתם כראוי. תפקידם של המומחים הוא להמליץ, ותפקידם של הפוליטיקאים הוא להחליט. המלצותיהם של המומחים צריכות להתקבל באופן אובייקטיבי וחף מלחצים, גם מלחצי הטייקונים וגם מלחציהם של מפגינים שבטוחים שיש ברשותם מונופול על החוכמה. אם לא נאהב את ההחלטות שיקבלו הפוליטיקאים, נחליף אותם באחרים בבחירות הבאות.

כך אמורה לעבוד המערכת, וזה הכיוון שבו יש לתקן אותה. ההיסטריה הציבורית בנושא מסקנות ועדת צמח מנותקת מההיגיון, מנותקת מהמציאות, ובטווח הארוך היא רק תפגע בכולנו.

Read Full Post »