במסגרת ניסיונותיהם לסגור את החור בתקציב, מתכננים פקידי האוצר להעלות את שיעור מס החברות בישראל ל-26%. לא תמצאו מתנגדים רבים למהלך, שהומלץ עוד במסגרת דוח טרכטנברג; העלאת מס החברות נתפסת בתור צעד צודק מבחינה חברתית, גיוס העשירים לנשיאה בנטל סתימת החורים בתקציב שנוצרו כתוצאה מהוצאות הממשלה ההולכות וגדלות והכנסותיה ההולכות וקטנות.
אך הניתוח של וועדת טרכטנברג בעניין זה חסר. ההשוואה לממוצע מדינות ה-OECD איננה נכונה, השימוש בשיעור מס סטטוטורי (המס הקבוע בחוק) במקום שיעור מס אפקטיבי (המס שמשלמות חברות בפועל) אינו נכון, וחסרה התייחסות לחסרונות היחסיים של המשק הישראלי בהשוואה למדינות דומות לנו – חסרונות שמדינת ישראל הייתה יכולה לפצות עליהם על ידי מיסוי חברות נמוך יותר, אך היא איננה עושה זאת.
השוואה בין לאומית של מערכות מיסוי היא כאב ראש רציני. ברשומה זו אני אציג השוואה שהיא רחוקה מלהיות מושלמת, אך לדעתי היא מקיפה יותר מזו שנעשתה במסגרת וועדת טרכטנברג, או מהכתבות בעיתון כלכליסט המציגות שיעורי מיסוי שחברות ישראליות מסוימות משלמות בארץ ובחו"ל. השוואה זו תורמת מעט עומק לדיון הציבורי בעניין, ומעלה סימני שאלה קשים סביב המדיניות המתוכננת של משרד האוצר.
הרשומה מבוססת על נייר עמדה שכתבתי עבור מכון ירושלים לחקר שווקים.
מהו מס חברות?
מס חברות הוא מס ישיר המוטל על רווחיהן של חברות. במרבית המדינות המערביות חברות שונות משלמות בפועל שיעור מס שונה. במדינות מסוימות נהוג שיעור מס דיפרנציאלי, כאשר חברות גדולות משלמות שיעור מס גבוה יותר מאשר חברות קטנות (ראו כאן). ברוב המדינות המפותחות, כולל אלו שבהן לא קיים מס דיפרנציאלי, ישנם חוקים שונים המפחיתים באופן אפקטיבי את המיסוי או מעניקים הטבות שונות לחברות מסוימות – בדומה לחוק עידוד השקעות הון הישראלי אליו נגיע בהמשך.
חשוב להבחין בין שני נושאים: מס החברות הסטטוטורי, שהוא שיעור המס הקבוע בחוק, ולעומתו מס החברות האפקטיבי, שהוא המס שמשלמות החברות בפועל וכולל הנחות שונות שהן מקבלות (ולפי חלק מההגדרות גם תשלומים נוספים). מכיוון שבמרבית המדינות קיימת דיפרנציאציה במס שמשלמות חברות שונות, השוואות בינלאומיות לפי מס החברות הסטטוטורי אינן מציגות תמונה נכונה של המציאות. מצד שני, קיימים קשיים רבים בחישוב שיעור המס האפקטיבי, ואין הגדרה אחידה עבורו. לרוב הוא מחושב באופן ישיר לפי דוחות החברות, כאשר נדרש לדגום מספר חברות "מייצגות" לכל מדינה.
השונות הרבה בין המדינות והסיבוכיות של מערכות המיסוי, המכס והסובסידיות במדינות שונות, מאתגרים כל ניסיון להבין את מבנה "מגרש המשחקים" שבמרכזו נמצאת מדינת ישראל כיום – הבנה הנדרשת על מנת לקבל החלטה מושכלת באשר לשיעור המיסוי הרצוי, ובאשר לפטורים והנחות הניתנים לפירמות וסקטורים ספציפיים. מעורבותם של לוביסטים וקבוצות אינטרסים חזקות מסבכת עוד יותר את הניסיונות לבנות מערכת מיסוי שתתרום לכלל אזרחי המדינה.
מיסוי חברות וצמיחה
למס החברות ישנה השפעה על נטייתן של חברות בינלאומיות להשתקע במדינה כזו או אחרת, ועל כן ממשלות המעוניינות להגדיל את ההשקעות הזרות בארצן לרוב שומרות על מס חברות נמוך בהשוואה למדינות דומות להן. מחקרים אמפיריים מעלים קשר חזק בין שיעור מס החברות במדינה לבין יכולתה למשוך השקעות זרות, וכן כי נדידת חברות בין לאומיות ממדינה למדינה בניסיון להפחית את נטל המס היא תופעה נפוצה, ההולכת ומתגברת בהתאם למגמת הגלובליזציה. בשנים האחרונות אנו עדים לדוגמאות רבות לעניין זה, למשל לגבי חברת אפל (שהקימה חברות בנות באירלנד, הולנד, לוקסמבורג ואיי הבתולה על מנת להפחית את המיסוי עליה), גוגל (שהקימה גם היא חברות בנות באירלנד, הולנד ואיי ברמודה), ועוד.
מכיוון שהוא עלול להשפיע על הייצור והצמיחה, נטל מס החברות מוטל למעשה לא רק על החברות ועל המשקיעים בהן, אלא על אזרחי המדינה כולה. למשל, מחקרה של אליסון פליקס מהבנק הפדרלי של קנזס שפורסם בשנת 2007 מצא כי גידול של עשר נקודות אחוז במס החברות של מדינות עשירות מקטין את המשכורת השנתית הממוצעת באותן המדינות בשבעה אחוזים, כתוצאה מהירידה בהשקעות הפירמות. מחקר של ה-OECD משנת 2010, אשר ניסה לאמוד את הקשר בין מדיניות מיסוי לצמיחה, מצא כי העלאת שיעור מס החברות תגרור פגיעה משמעותית יותר בצמיחה בהשוואה להעלאת שיעורם של כל סוגי המיסים האחרים הקיימים.
חשוב לציין כי אזרחי המדינה סופגים את נטל מס החברות גם באופן ישיר, מכיוון שדרך קרנות הפנסיה וקופות הגמל הם למעשה מחזיקים בבעלות על מרבית החברות בישראל. כאשר רווחי החברות נפגעים כתוצאה מהמיסוי, התשואה של הקרנות נפגעת בהתאם.
מיסוי חברות בישראל
בישראל מסתמנת מגמה עקבית של ירידה במס החברות בשלושת העשורים האחרונים, בדומה לשאר מדינות העולם המערבי. עד אמצע שנות השמונים עמד מס החברות הסטטוטורי על מעל לשישים אחוזים, אך על רקע המשבר הכלכלי שהתפתח באותן השנים החלו ממשלות ישראל להפחיתו בהדרגה, עד ל-36% בשנת 1996. מס החברות נותר על רמה זו עד הרפורמה של שנת 2003, שנועדה להתמודד עם המשבר במשק בתחילת שנות האלפיים. במסגרת רפורמה זו ובהמשך לדוח ועדת קפוטא-מצא משנת 2005, הוחל מתווה של הפחתה נוספת, שהביא את שיעור המיסוי לרמה של 25% בשנת 2010. על פי החלטות ממשלה משנת 2009 שיעור המס ירד ל-24% בשנת 2011, והוא היה עתיד להמשיך ולרדת עד לרמה של 18% בשנת 2016. וועדת טרכטנברג, שקמה בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011, החליטה על הקפאת מתווה ההפחתה והחזרת שיעור המס לרמה של 25%.
להלן שיעורי המס בין השנים 1980-2013:
מקור – בנק ישראל (כאן)
על פי דוח וועדת טרכטנברג, הרפורמות שנעשו במערכת המיסוי בתחילת שנות האלפיים היו מוצדקות ותרמו רבות ליציאתו של המשק מהמיתון בו הוא היה שרוי. יחד עם זאת, הוועדה ביקרה את ההפחתה העקבית במס החברות, משתי סיבות עיקריות:
1. הגברת האי-שוויון במשק:
"…הקטנת מס החברות פעלה אף היא בכיוון רגרסיבי שכן רובו המכריע של ההון נמצא בבעלות בעלי ההכנסות הגבוהות – עשירון ההכנסה העליון החזיק בשנת 2009 בכ-29% מההון במשק, יותר מששת העשירונים התחתונים גם יחד… עקב היעדר נתונים מדויקים לגבי התפלגות ההון בישראל לא ניתן לבצע הערכה טובה של השפעת הקטנת מיסוי החברות על האי שוויון בהכנסה הכלכלית בישראל, אולם סביר כי צעדים אלו הרחיבו את הפערים הכלכליים." (פרק המיסוי, עמוד 84)
2. הקטנת הכנסות המדינה ויצירת גירעון: לפי הניתוח של חברי הוועדה, עקב המשבר העולמי לא סביר שהצמיחה תהיה גבוהה מספיק על מנת לפצות על הירידה בהכנסות המדינה כתוצאה ממתווה הפחתות המס, ועל כן הפחתות אלו יגדילו את הגירעון.
לפי דוח הוועדה, מדיניות מיסוי אמורה לאזן בין שלוש מטרות: צמיחה, שמירה על איזון פיסקאלי, והשפעות על אי-שוויון. מדיניות המיסוי שהתבטאה בהפחתת מס החברות נתנה משקל רב מדי לצמיחה על חשבון שני הגורמים האחרים, ולאור הירידה הצפויה בצמיחה כתוצאה מהמשבר העולמי היא הפכה למסוכנת ליציבות המשק.
בהמשך לקביעת שיעור מיסוי של 25% בשנת 2012, המליצו חברי הוועדה לבחון העלאה נוספת ל-26% בשנת 2013, תוך שהם מסתמכים על השוואת שיעור המס הסטטוטורי בישראל לשיעור המס הסטטוטורי הממוצע בכל מדינות ה-OECD (כולל מדינות שכפי שנראה בהמשך אינן ברות השוואה למדינת ישראל מבחינה זו), שעמד על 25.5% בשנת 2011. יחד עם זאת, חברי הוועדה הזהירו מהגדלת שיעור המיסוי אל מעבר ל-26%:
"יודגש כי חברי הוועדה רואים בעלייה מעבר לשיעור זה, תוך יצירת פער יחסית לשיעורי המס הממוצעים במדינות המפותחות, סכנה לפוטנציאל הצמיחה של הכלכלה הישראלית. יתר על כן, מרבית ההון בחברות שייך לגופים המוסדיים כגון קרנות הפנסיה וקופות הגמל,כך שלמעשה מרבית החברות בישראל נמצאות בבעלות הציבור הרחב. לפיכך הגדלה מופרזת של מס זה עלולה לפגוע דווקא במעמד הביניים." (פרק המיסוי, עמוד 90)
ציטוט זה עומד בסתירה מסוימת לציטוט הקודם, ויתכן כי הוא מסמן חילוקי דעות פנימיים בוועדה.
חוק עידוד השקעות הון
חוק עידוד השקעות הון נחקק בשנת 1959, במטרה לעודד חברות בין לאומיות מייצאות וחברות המעסיקות עובדים בפריפריה על ידי הטבות מס. במהלך השנים התפתחו בחוק שלל סעיפים "יוצאי דופן", שנועדו לתגמל באופן ספציפי משקיע כזה או אחר. למשל, החברה לישראל של שאול אייזנברג קיבלה בשנת 1968 פטור ממיסים למשך שלושים שנים במסגרת החוק, ביוזמתו של שר האוצר פנחס ספיר.
בשנת 2009 פורסם מחקרם של גיא נבון ורוני פריש מבנק ישראל אודות חוק עידוד השקעות הון, אשר מביא בין השאר סקירה של מחקרים קודמים. חוקרים שונים שבחנו את הנושא מאז שנות השבעים מצאו כי הסבסוד מביא לביצוע פרויקטים לא כדאיים, לאי יעילות בייצור, להקמת מפעלים שסיכוי הישרדותם נמוכה, להעדפת תעשייה מסורתית ולא יציבה על חשבון תעשייה מתקדמת, אינו מוביל להגדלת ההשקעה הפרטית בפריפריה, ואינו משפיע על האבטלה. באופן היסטורי קשה להראות תרומה כלשהי של החוק לכלכלת אזורי הפריפריה בישראל, ובהחלט ייתכן שהוא אף פגע בפריפריה על ידי יצירת תלות של תושביה בתעשיות מסורתיות. מלבד חוסר תרומתו לכלכלת הפריפריה, יוצר חוק עידוד השקעות הון תמריצים נרחבים לשחיתות. בשני העשורים האחרונים נרשמו מקרים רבים של רמאות מצד בעלי עסקים המעוניינים להשיג הטבות במסגרת החוק, או בכירים במשרד התעשייה והמסחר שקיבלו שוחד בתמורה להטבות שמציע החוק.
בתחילת 2011 נערכה רפורמה מקיפה בחוק לעידוד השקעות הון, אשר פישטה את הקריטריונים הקבועים בו. במסגרת החוק החדש מפעלים המייצאים יותר מ-25% מתוצרתם מקבלים הנחות משמעותיות במיסוי החברות: מס בשיעור של 15% במרכז ו-10% בפריפריה בשנים 2011-2012, 12.5% במרכז ו-7% בפריפריה בשנים 2013-2014, ומס בשיעור של 12% במרכז ו-6% בפריפריה החל משנת 2015. גם לגבי הקריטריונים האלו קיימת ביקורת – ההפרש בינם לבין המס הסטטוטורי גבוה מדי, לא ברור מדוע קריטריון היצוא מקבל משקל רב כל כך והאם לא עדיף להשקיע בפריפריה בדרכים אחרות.
אני מודה שבאופן אישי קשה לי לגבש דעה לגבי החוק. מצד אחד, הוא כן תורם להפחתת שיעורי המיסוי האפקטיביים. מצד שני, אני לא בטוח שהקריטריונים הם אידיאליים, ובאופן עקרוני הייתי מעדיף מערכת מיסוי יותר אחידה עם פחות יוצאי דופן, מכיוון שהקריטריונים ליוצאי הדופן לרוב מושפעים מאינטרסים שמאחורי הקלעים ולא מחשיבה כלכלית אסטרטגית.
תמונת מצב בין לאומית
ישנה שונות רבה בגובה המס שמטילות מדינות שונות בעולם על החברות הפועלות בשטחן. בתחתית הרשימה נמצאים מקלטי מס כגון איי הבתולה, איי קיימן ולוקסמבורג, ואילו המדינות המערביות בעלות שיעורי המיסוי הסטטוטורי הגבוהים ביותר הן יפן, בלגיה, ארצות הברית וצרפת.
בשנת 2011 התפרסם מחקר אמריקני שנערך על ידי קווין מרקל ודאגלס שאקלפורד, העוסק בהשוואת שיעורי מס חברות אפקטיביים, על ידי סקירה של הדוחות החשבונאיים שפרסמו 11,602 חברות ב-82 מדינות שונות, בין השנים 1988-2009. החוקרים בדקו בין השאר את ההשערה כי חברות בינלאומיות מתכננות את תשלום המיסים שלהן ואת מיקום המפעלים והמטות באופן שמבטל לחלוטין את הבדלי שיעורי המס הסטטוטורי בין המדינות, ומצאו כי השערה זו שגויה: חברות במדינות שונות משלמות שיעורי מס אפקטיביים שונים. ממצא זה תומך בטענה כי מדינות מסוימות יכולות "להרשות לעצמן" לשמור על שיעורי מס חברות גבוהים יותר ממדינות אחרות מכיוון שיש להן יתרונות אחרים המחפים על כך, והחברות במדינות אלו אינן מתחמקות לחלוטין מתשלום המיסים הגבוהים – משתלם להן לשלם את המיסים האלו ולהישאר במדינות הללו.
על פי ממצאי המחקר, המדינות המערביות בעלות שיעורי מס החברות האפקטיביים הגבוהים ביותר הן יפן, ארצות הברית, צרפת וגרמניה – כולן מדינות גדולות, בעלות שוק פנימי משמעותי אשר חברות בין-לאומיות מוכנות לשלם מחיר מסוים על מנת להיות חשופות אליו. למשל, סטפן שיי, בכיר במשרד האוצר האמריקני, טוען כי גודלה של ארצות הברית בהשוואה למדינות אחרות מאפשר לחברות הסוחרות בתחומיה לעבור פחות גבולות במהלך המסחר, וכך לחסוך כספים, מה שמאזן את גובה מס החברות במדינה.
בניגוד למדינות אלו, מדינות קטנות לרוב שומרות על מיסוי חברות נמוך יחסית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא שוויץ, שיש המחשיבים אותה בתור מקלט מס. בשוויץ קיים מיסוי חברות של 8.5% ברמה הפדרלית, ומיסוי נוסף המשתנה בין הקנטונים השונים, כך ששיעור מס החברות הסטטוטורי הכולל נע בין 22% ל-13%. דוגמה מפורסמת אחרת היא אירלנד, אשר שיעור מס החברות הסטטוטורי שלה עומד על 12.5%. שיעור מס החברות באירלנד מוזכר כאחד הגורמים לצמיחה המהירה שאפיינה את "הנמר הקלטי" בשנים 1995-2008 (בדומה לארבעת "הנמרים האסייתים" – הונג-קונג, דרום קוריאה, סינגפור וטיוואן), והוא גרם בעשור האחרון לסכסוך בינה לבין צרפת, שטענה כי אירלנד מתחרה באופן "לא הוגן" על השקעות זרות. גם במדינות קטנות שבהן המס הסטטוטורי גבוה יחסית קיימים חוקים שונים המפחיתים את המס האפקטיבי. למשל, בבלגיה פותח מנגנון הנקרא Notional interest deduction היוצר מצב שבו למרות מיסוי סטטוטורי של כ-34%, המיסוי האפקטיבי יכול להיות נמוך מ-20%.
קיימות מעט השוואות בין לאומיות של מס החברות האפקטיבי הכוללות את מדינת ישראל. פירמת רואי החשבון הבין לאומית PwC פרסמה בשנת 2011 מחקר אשר אמד את שיעור המס האפקטיבי הכולל שהיה מוטל על חברות בין השנים 2006-2009, על ידי סקירת הדוחות של 1,820 חברות מהגדולות בעולן, מ-59 מדינות שונות, ביניהן 38 חברות ישראליות. על מנת לבצע השוואה רלוונטית לישראל, נבחר מדינות בסדר הגודל של מדינת ישראל החברות ב-OECD, בהן מתגוררים בין ארבעה ל-12 מיליון תושבים. הנתונים כוללים שלוש עשרה מדינות כאלו. להלן טבלה המתארת עבור כל אחת מהמדינות את שיעור המס הסטטוטורי ואת שיעור המס האפקטיבי.
* במדינות אלו קיים מיסוי נמוך יותר לחברות קטנות
באופן עקרוני שיעור מס החברות האפקטיבי יהיה תמיד נמוך מהשיעור הסטטוטורי. זה לא המקרה עבור חלק מהמדינות שבטבלה מכיוון שמדובר על שנים שונות, ומכיוון שההגדרות של PwC עבור המיסוי האפקטיבי כוללות נושאים נוספים. שיעור המס הסטטוטורי הממוצע עבור המדינות שבטבלה הוא 23.6%, נמוך משיעור המס הסטטוטורי של מדינת ישראל. שיעור המס האפקטיבי הממוצע בין השנים 2006-2009 לפי המחקר של PwC הוא 21.3%, ובישראל המס האפקטיבי הוא הגבוה ביותר מכל המדינות שנסקרו. נתונים אלו אינם מספקים לשם קבלת תמונת מצב מלאה ועדכנית בנוגע למיקומה היחסי של מדינת ישראל, אך הם מרמזים על האפשרות כי מס החברות האפקטיבי בישראל אינו נמוך בהשוואה למדינות אחרות, למרות חוק עידוד השקעות הון.
מגמות בשיעור מס חברות בעולם
מחקרם של מארקל ושאקלפורד שהזכרתי לפני כן מצא כי מס החברות האפקטיבי נמצא במגמת ירידה עקבית בכל המדינות בשני העשורים האחרונים: במהלך השנים 1989-2009, עבור תשע מדינות מערביות שיש עבורן תצפיות בכל השנים, מס החברות האפקטיבי ירד בממוצע ב-12 נקודות אחוז. מחקר אחר שפורסם על ידי האיחוד האירופאי מוצא כי מיסי החברות באירופה קוצצו מרמה ממוצעת של 35.3% במחצית השנייה של שנות התשעים לרמה ממוצעת של 23.5% בשנת 2012.
אחת הדוגמאות לעניין זה היא מדיניות מיסוי החברות בשבדיה, בה מרבית סוגי המיסים הם בין הגבוהים בעולם. עד שנות התשעים מיסוי החברות בשבדיה היה בין הגבוהים בעולם המערבי. במסגרת הרפורמות שנעשו במדינה לאחר המשבר של תחילת שנות התשעים, נקבע מתווה של הפחתה במס החברות, שהביא אותו לרמה נמוכה ביחס למרבית מדינות אירופה באמצע שנות התשעים. במקביל לכך מערכת המס הפכה להיות יותר אחידה, ופחות נתונה למניפולציות. לאחר מכן מדינות אירופאיות אחרות החלו להפחית את שיעורי מס החברות שלהן, עד ששבדיה שוב הפכה בשנת 2009, עם שיעור מס סטטוטורי של 26.3%, למדינה עם שיעור מס חברות גבוה באופן יחסי. בתגובה לכך הוחלט להפחית את שיעור מס החברות הסטטוטורי ל-22% בשנת 2013.
דוגמאות אחרות למדינות שהפחיתו לאחרונה או מתכננות להפחית את שיעורי מס החברות שלהן כוללות את יפן וקנדה שהפחיתו את מס החברות שלהן בשנת 2012, את פינלנד המתכננת להפחית את שיעור מס החברות בשנת 2014 ל-20%, ואת בריטניה המתכננת להפחית את שיעור מס החברות ל-20% בשנת 2015. תוכניות דומות מוזכרות לגבי ספרד, ארצות הברית ומדינות נוספות.
מה שהיה אולי שיעור מס ממוצע בשנת 2011, יהפוך עד מהרה להיות שיעור מס גבוה.
הסביבה העסקית: ישראל לעומת העולם
כאשר חברות בין לאומיות בוחרות היכן למקם מטות ומפעלים, מס החברות המקומי הוא רק אחד השיקולים העומדים לנגד עיניהן. שיקול אחר, חשוב לא פחות, הוא הסביבה העסקית הרלוונטית: גודל השוק הפנימי, מוסדות, תשתיות, הון אנושי, עלויות לוגיסטיות, מצב בטחוני, וכל פרמטר אחר שיכול להשפיע על פעילותה של החברה. שיעור מיסוי נמוך יכול לפצות על סביבה עסקית בעייתית, וסביבה עסקית מצוינת יכולה לתמוך בשיעור מיסוי חברות גבוה. על כן, בחינת מדיניות המיסוי הנכונה עבור מדינת ישראל מחייבת התייחסות לפרמטרים אלו.
הפורום הכלכלי העולמי מפרסם מדי שנה את דוח התחרותיות, המשווה מספר רב של מדינות על פי תריסר קטגוריות-על של פרמטרים, כאשר כל אחד מהם מפורק לתת-קטגוריות. שתי קטגוריות-על רלוונטיות במיוחד לדיון: תשתיות ומוסדות. להלן דירוגי המדינות שנבחרו בתור קבוצת ההשוואה של 13 מדינות אירופאיות שגודל אוכלוסייתן דומה לשל ישראל, לפי הדוח של השנים 2011-2012, לגבי תשתיות ומוסדות.
ישראל מדורגת במקום התשיעי מבין 13 המדינות בקבוצת ההשוואה, גם לפי מוסדות וגם לפי תשתיות. קטגוריות אלו כוללות תת-קטגוריות רבות אשר אינן רלוונטיות למשקיעים זרים, ולכן רצוי לעבור לרזולוציה גבוהה יותר. לשם השוואה נבחר את שוויץ, את דנמרק, ואת הרפובליקה הצ'כית.
להלן הדירוגים של שלושת המדינות הללו מתוך 142 מדינות, לגבי מספר תת-קטגוריות הרלוונטיות למשקיעים זרים:
כפי שניתן לראות, שוויץ ודנמרק עוקפות את מדינת ישראל בפער משמעותי כמעט בכל המדדים, וגם צ'כיה מקדימה את ישראל בשבעה מתוך 14 המדדים שנבחרו, ביניהם שלושה מבין ארבעת המדדים הקשורים לתשתיות, וגודל השוק המקומי.
יכולתי לבחור פרמטרים אחרים, אבל התוצאה לא הייתה משתנה באופן משמעותי. ישנם נושאים שבהם ישראל מדורגת גבוה ביחס לכל מדינות העולם, כגון פרמטרים הקשורים לחדשנות, למוכנות טכנולוגית ולתחכום עסקי, אם כי גם בהם מדינות סקנדינביה ושוויץ לרוב מדורגות גבוה יותר, ולא ברור עד כמה נושאים אלו רלוונטים לחברות בין לאומיות שממילא יש ברשותן מרכזי פיתוח בכל העולם. בשאר הנושאים ישראל מדורגת לרוב אחרי מדינות מערב, צפון ומרכז אירופה, ובחלקם גם אחרי מדינות מזרח ודרום אירופה.
חסרונותיה של ישראל בתחום התשתיות, בייחוד בכל הקשור לכבישים ונמלי ים, מופיעים גם במחקרים נוספים. למשל, על פי דו"ח פנימי של רשות ההגבלים העסקיים התפוקות בנמלי ישראל נמוכות ב-30% לעומת הממוצע העולמי. נושא חשוב נוסף הוא המרחק הפיזי של מדינת ישראל מהשוק האירופאי, שהוא גדול ממרחקן של שאר המדינות בקבוצת ההשוואה: כאשר מנהל בחברה גרמנית השוקלת לפתוח מחלקת מחקר במדינה זרה נדרש להחליט האם עליו לטוס פעמיים בשבוע להולנד או לישראל, המרחק הוא גורם בעל חשיבות. ולבסוף, מלבד העלות הישירה של ההתמודדות עם המצב הבטחוני בארץ, הסביבה הגיאו-פוליטית של מדינת ישראל וההתיחסויות אליה בתקשורת העולמית מרתיעות משקיעים זרים.
אם נשווה בין טבלת המיסוי לטבלת דירוגי התחרותיות, נראה כי פורטוגל, הונגריה והרפובליקה הצ'כית מנסות לפצות על חסרונותיהן על ידי מס חברות נמוך באופן יחסי, בעוד שישראל ויוון אינן עושות זאת. לאור נתונים אלו והמגמות העולמיות, עלול להיווצר בשנים הקרובות פער בין ישראל לבין המדינות המתחרות איתה על השקעות זרות – פער המסכן את עתיד הצמיחה של כלכלת המדינה ועשוי לפגוע בכל שכבות האוכלוסייה. בעוד שקשה מאוד יהיה לשנות את הדירוג היחסי של מדינת ישראל בנושאים כגון המצב הבטחוני, איכות נמלי הים או נטל הרגולציה הממשלתית, את מס החברות ניתן להפחית בקלות יחסית על מנת לפצות על חסרונות אלו.
סיכום
במדינת ישראל כיום, אין דבר קל יותר מלהעלות את מס החברות. הלך הרוח הפופוליסטי השולט בתקשורת תומך בכך מתוך בורות, והגורמים שלרוב משמשים משקל מאזן לפופוליזם, כגון משרד האוצר ובנק ישראל, מוטרדים יותר מהגירעון ומעוניינים לסגור אותו כמה שיותר מהר וללא התנגדויות פוליטיות. היחידים שמשמיעים קול נגדי הם בעלי החברות ונציגיהם, אך הם נתפסים בתור אינטרסנטים ולכן לרוב מתעלמים מטענותיהם.
זהו הפתרון הקל, אך לאו דווקא הנכון. הפתרון הנכון לסגירת הגירעון הוא ביטול פטורים לא מוצדקים, ייעול המגזר הציבורי ותיקון עיוותים היסטוריים במשק – אך אלו ידרשו משר האוצר להילחם כנגד כוחות פוליטיים חזקים, ויגררו מספר נמוך יותר של לייקים בפייסבוק.
פתרון קל נוסף שלפיד בוחר בו הוא קיצוץ בתשתיות. לקיצוץ בתשתיות והעלאת שיעור מס החברות יש מכנה משותף: שניהם יפגעו בצמיחה העתידית, ושניהם פוגעים בכלכלת ישראל מבלי שנוכל לראות באופן פיזי את הפגיעה. קל לראות פגיעה כאשר התרגלנו לקבל משהו במחיר מסוים ועכשיו הוא עולה יותר או נעלם, אבל הפגיעה של הזדמנויות אבודות היא בלתי נראית. איך הייתה נראית מדינת ישראל היום לו הייתה מוקמת רכבת תחתית בתל אביב לפני שני עשורים? איך היא הייתה נראית לו מס החברות בשנת 2000 היה נמוך ביחס לעולם וחברות בין לאומיות רבות היו משקיעות כאן בעשור האחרון? לעולם לא נדע, אנחנו לא מרגישים בפספוסן של ההזדמנויות הללו ולכן גם לא חושבים שהייתה כאן איזו שהיא טעות.
הגישה הזו של לפיד, שמירה על הפופולאריות בכל מחיר אפשרי, היא לא בריאה עבור שר אוצר. שרים אחרים יכולים להילחם בקבוצות אינטרסים צרות ולהגדיל את הפופולאריות שלהם, אבל שר האוצר אחראי על השמירה על מסגרת התקציב – הוא אמור להיות לא פופולארי כמעט בהגדרה, ואם אין אף גורם חשוב שמתנגד לו סימן שהוא לא מבצע את עבודתו נאמנה.
לפני קבלת החלטה בנוגע לשיעור המיסוי הרצוי ולחוק עידוד השקעות הון, יש לקיים מחקר מעמיק ועדכני המשווה את מס החברות האפקטיבי בישראל למיסי חברות אפקטיביים במדינות דומות, ומתייחס למגמות העתידיות הצפויות במדינות אלו ולסביבה העסקית בישראל. ללא חשיבה אסטרטגית מסוג זה תהיה זו טעות להעלות את שיעור מס החברות – טעות שעלולה לעלות לכולנו ביוקר.
Read Full Post »
דעת מיעוט 