Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עתיד’

לאחרונה יצא לי לקרוא כמה מספריו של אסימוב, ולצד דיונים על המצב המאקרו-כלכלי, על בינה מלאכותית והפרק האחרון בפודקאסט "הרס יצירתי", הם העניקו לי השראה לסיפור קצר. המעוניינים יכולים להוריד את הסיפור בקובץ PDF להדפסה.

——————————————————-

  בחלומותיו הפרועים ביותר לא דמיין יוני את עצמו נוסע במהירות של מאה ושמונים קילומטרים לשעה בכביש אחד, כשאחריו רודף רובוט רצחני דמוי אדם בטויוטה צבועה בוורוד מזעזע, ועוד באחד הימים המוצלחים ביותר בקריירה שלו (של יוני, לא של הרובוט).

יוני לא דמיין משהו כזה, קודם כל, מכיוון שמעולם לא ראה רובוטים רצחניים דמויי אדם – הם יפותחו לראשונה רק בעוד כמאתיים שנים, הטכנולוגיה שמאפשרת לשלוח אותם לאחור בזמן תופיע רק  בעוד כשלוש מאות וחמישים שנה, וליוני לא הייתה נטייה לדמיין דברים שאינם קיימים. שנית, הוא לא דמיין משהו כזה מכיוון שיוני, מנהל הטכנולוגיות הראשי של חברת סטארט-אפ קטנה בתחום הבינה המלאכותית, היה אחד האנשים המשעממים ביותר בתחום, באחת החברות היותר משעממות בתחום. הייתם מצפים שרובוטים רצחניים שנשלחו אל העבר כדי לשנות את ההיסטוריה ינסו לחסל אישים כריזמטיים כגון היטלר, פוטין, דונלד טראמפ, או מדענים שאפתניים ומבריקים המפתחים מערכות נשק ורובוטיקה חדישות, ולא בוגר תואר שני בסטטיסטיקה שבילה את כל חייו בניסיון להישאר על הצד הבטוח של ההתפלגויות, ועוסק למחייתו בהקמת מערכות בינה מלאכותית עבור בנקים מרכזיים. ושלישית, יוני לא דמיין שמשהו כזה יתרחש מכיוון שהתרחיש נשמע כמו תסריט מדע בדיוני שחוק ועצל במיוחד, ולא כמו משהו שבאמת יקרה במציאות.

אבל זה בדיוק מה שקרה.

היום ההוא החל טוב הרבה יותר: שעון מעורר, שמש בוהקת, ציפורים מצייצות מחוץ לחלון, הודעה מתמר. "היה כיף אתמול בערב", היא כתבה לו. הוא כתב לה בחזרה שגם הוא נהנה מאוד.

"חבל שלא יכולתי להישאר ללילה", היא כתבה.

בזמן שהקומקום התחמם הביט יוני על דירתו המצוחצחת, הסלון המסודר, שולחן האוכל הנקי. כשתמר ביקרה אצלו היא תמיד השאירה את הכפכפים שלה על השטיח, לא סידרה את המצעים, שכחה כלים בכיור, כל פעם הפתעה אחרת שהוא היה צריך לסדר אחריה, חוק אחר שהיא שוברת, ואולי היא בכלל עושה את זה בכוונה כדי להרגיז אותו ולמתוח את הגבולות.

"כן, אני מתנצל שלא יכולת להישאר, אני פשוט חייב לצאת מוקדם היום לירושלים", כתב לה.

"היום הישיבה שלך עם נגיד בנק ישראל?"

"כן"

"בהצלחה! אני בטוחה שתהמם אותם!", היא כתבה, והוסיפה אמוג'ים של נשיקות.  

במשך שנים היו ליוני חיים צפויים, מאורגנים היטב, יציבים, נוחים ומשעממים: הוא היה קם בכל בוקר כשהוא יודע בדיוק איך יראה היום שלו וכיצד הוא יסתיים. כשיצא לדייטים בחר את הבחורות הכי צפויות ומשעממות שהצליח למצוא, אבל כל מערכות היחסים שלו הסתיימו לאחר כמה שבועות לכל היותר. יוני כבר שכנע את עצמו שעצם הרעיון של זוגיות פשוט לא מתאים לאופיו. כל זה נגמר כשתמר הופיעה משום מקום, נתקלה בו בחתונה של עמית לעבודה, הפוכה מכל הנשים שיצא איתן לפני כן, מסוכנת כמו רעידת אדמה, ספונטנית כמו סופת הוריקן, קופצת לביקורים ללא התראה, משאירה עקבות בכל מקום, רגע אחד לוהטת כמו השמש ורגע לאחר מכן קרה כמו קרח, והוא אהב אותה והשתוקק אליה ופחד להיקלע אל תוך הסופה ולהסתחרר ביחד איתה. ועכשיו, היא רוצה שהם יעברו לגור ביחד. זה החל עם רמזים דקים, שהלכו והתעבו במהרה עד שיוני לא היה מסוגל להכחיש אותם. האם הוא משלה אותה? אולי הגיע הזמן להיפרד?  

לאחר הקפה גיהץ יוני חולצה מכופתרת וצפה בטלוויזיה. דיברו שם על שריפות הענק בקליפורניה: פרופסור שהתמחה באקולוגיה של יערות הסביר שהשריפות נובעות דווקא מכך שעם השנים מכבי האש הלכו והשתפרו בכיבוי שריפות קטנות. "היערות הפכו למסוכנים פחות, אבל צפיפות העצים גדלה, עצים זקנים וחולים לא מתו, והאדמה התמלאה בעלים יבשים. ברגע שהגיעה שריפה שמכבי האש לא הצליחו לכבות, היא הפכה לשריפת-ענק. מסתבר שבמקום להקטין את הסיכון, דווקא הגדלנו אותו. זו הייתה יציבות מדומיינת."

יוני בהה במסך וחשב: האם גם היציבות שלי היא מדומיינת?

שעתיים לאחר מכן ישב יוני בחדר ישיבות, כשמשני צדדיו ראשי צוותים שעבדו תחתיו, ומולו נגיד בנק ישראל, המשנה לנגיד וכמה כלכלנים. ביחד הם עברו על המצגת שתיארה את שלבי הפרויקט: מיפוי כל הנתונים הנדרשים, האופן שבו התוכנה תשאב את הנתונים אוטומטית מרשות המיסים, הביטוח הלאומי, רשתות השיווק ומערכות הרכש של התאגידים הגדולים במשק, פיתוח המודלים לחיזוי והשלמת נתונים חסרים, ולבסוף פריסה ובקרה. בהתאם לעצות של אמיר, מנכ"ל החברה, יוני ניסה לעסוק פחות בפרטים, ויותר בחזון הסופי: מערכת שתאפשר לבנק ישראל לדעת בזמן אמת בדיוק מה מצבו של המשק, לא לפי סקרי הלמ"ס ונתוני הרשויות השונות שמגיעים באיחור של כמה חודשים. באמצעות המדידה בזמן אמת ומודלים מבוססי בינה מלאכותית, יהיה ניתן לחשב את שערי הריבית האופטימאליים שישיגו את מטרתו של כל בנק מרכזי: יציבות מחירים. הבנק המרכזי האלגוריתמי יוכל לעשות זאת במהירות רבה יותר וביעילות גדולה יותר מכל וועדה מוניטרית אנושית, וכך למנוע משברים כלכליים לחלוטין, ולקלוע בכל שנה במדויק ליעד האינפלציה.

יוני התחבר מאוד לחזון, והאמין באמת ובתמים שעבודתו תוכל למנוע סבל רב. הכלכלנים של בנק ישראל היו ספקניים והזכירו אינספור בעיות בדרך והתנגדויות שבוודאי יצוצו מגופים ציבוריים שיחששו שהמערכת תפגע בכוחם, או חס וחלילה תוביל לפיטורים, אך יוני הסביר להם כיצד החברה שלהם כבר התקדמה בהתקנת מערכות דומות באוסטריה ובקנדה והתמודדה עם התנגדויות דומות. הנגיד היה חיובי מאוד, ובסופו של דבר יוני לא היה צריך להתאמץ כדי לשכנע אותו. כשיצאו מהישיבה היה ברור לו שהעסקה הזו סגורה, והוא רצה לבשר לאמיר את הבשורות המשמחות, אך בדיוק אז ניגש אליו לראשונה הרובוט הרצחני.

הוא נראה כמו גבר שרירי וגבוה, לבוש בחליפה שחורה שלא התאימה לקיץ הישראלי, אך לא הזיע כלל. רק בדיעבד חשב יוני שהרובוט באמת הזכיר מאוד את ארנולד שוורצנגר בצעירותו, ותהה אם הדבר היה מכוון. ברגעים הראשונים כלל לא חשב שזהו אינו יצור אנושי.

"האם אתה הוא יוני ריטר?", שאל אותו הרובוט, ויוני ענה לחיוב.

"עלי לדבר איתך בפרטיות"

יוני לא הבין, "זה בנוגע לפרויקט?"

הרובוט הנהן לחיוב. ראשי הצוותים שליוו את יוני הביטו לחילופין בו וברובוט, והכלכלנים של בנק ישראל כבר התרחקו מהם בהמשך המסדרון. יוני הניח שהעניין המסתורי שעליו רוצה הגבר המוזר לדבר איתו בפרטיות נוגע לפוליטיקה הפנימית של משרדי הממשלה, ואמר לעמיתיו שהוא כבר יפגוש אותם במשרד בתל-אביב.

עשר דקות לאחר מכן, בבית קפה סמוך שהיה מלא בפקידי ממשל ולוביסטים, הביט יוני ברובוט, המום. "מה?", שאל.

"סליחה, האם שמיעתך פגומה? חשבתי שדברי היו ברורים", אמר הרובוט. הוא לא נגע בקפה שלו.

"לא, שמעתי אותך מצוין, זה פשוט… מאוד לא מקובל להציע באופן הזה. מי אתה? אתה עובד בבנק ישראל?"

"אני מעדיף שלא לענות על השאלה הזו"

"תראה, אם אתה מעוניין להגיש הצעת רכישה לחברה שלנו אתה צריך לעבור דרך המנכ"ל והמייסד, אמיר כץ, לדבר עם המשקיעים. אבל לא נראה לי שאמיר ירצה למכור. יש לנו את הפרויקטים באוסטריה ובקנדה, ואנחנו במגעים עם נגידי בנקים מרכזיים בעוד שתי מדינות אירופאיות."

הרובוט נראה מוטרד ומבולבל. "פריסת המערכות החלה כבר?"

"כן, היא החלה"

"משהו לא בסדר. מהו התאריך היום?"

"החמישה עשר ליולי"

"אתם הקדמתם. ההיסטוריה השתנתה."

"אהמ… מה?"

"לא משנה. עליכם לבטל את הפרויקטים המתוכננים ולסגור את החברה"

"תשמע, אני לא יודע מי אתה, אבל – "

הרובוט הניח יד קרה על זרועו של יוני, מצמיד אותה לשולחן בכוח על-אנושי. "זו איננה בקשה", אמר.

***

  הסיפור החל, או יותר נכון יתחיל בעתיד מנקודת מבטו של יוני, עם "השערת רוקח-שובל", שתפותח על ידי חוקרת צעירה ומוכשרת בשם דנה רוקח בשנת 2158 (שובל היה שמו של המנחה של דנה בדוקטורט, שהצליח בערמומיות לקנות את מקומו בהיסטוריה כשיצר את הרושם שגם לו היה חלק בתיאוריה, למרות שכל מה שעשה היה לתת לדנה כמה עצות גרועות לאורך הדרך ולנסות להתחיל איתה בצורה מגושמת למדי). 

דנה רוקח עבדה ולימדה באוניברסיטה העברית של ירושלים, שבשנת 2158 נראתה כאוסף של כיפות זכוכית גדולות המפוזרות על הר הצופים, מוקפות בפארקים נאים, צופות על פירמידות הענק הבוהקות של העיר שבהן התגוררו חמישים מיליוני תושביה. תחום התמחותה של דנה היה היסטוריה כלכלית, וחלק ניכר מזמנה הוקדש למניפולציות של מסדי נתונים ענקיים ובניית מודלים סטטיסטיים באמצעות שתלים שחוברו למוחה.

אמנם הסרטים שהופקו על סיפור חייה של דנה ניסו בדיעבד לשוות לרגע התגלית אופי דרמטי, אבל האמת היא שהיה זה מחקר סטנדרטי לגמרי שבוצע באופן המקובל באותן שנים: התגלית הופיעה במחשבותיה של דנה בבוקר קיצי כשהיא ריחפה בעירום בתנוחת לוטוס, כחצי מטר מעל הקרקע, באמצעות מתקן אנטי-כבידה שנמצא במדשאת האוניברסיטה. לאורך כל המדשאה היו פזורים תלמידי מחקר שריחפו באוויר בעירום בתנוחת לוטוס, בדיוק כמוה, משחקים עם מסדי נתונים, סימולציות או משוואות בתוך ראשם ונהנים מהרוח הקלילה שנשבה לאורך צלע ההר, ואף אחד מהם לא שם לב כשדנה נחתה ברכות על הדשא, פקחה את עיניה, ואמרה: "זה מעניין."

המנחה שלה היה ספקן למדי בתחילה כשסיפרה לו על הרעיון, אבל הנתונים היו עקביים, ובסופו של דבר הצליחה דנה להתקבל לכנס יוקרתי בשווייץ שבו הציגה לראשונה את המחקר. גילם הממוצע של הפרופסורים שהשתתפו בכנס היה תשעים ושמונה, ודנה בת השישים וארבע הייתה אחת המשתתפות הצעירות ביותר, אך אם יוני היה במקרה קופץ קדימה בזמן לשנת 2158 ומבקר בכנס שישפיע כל כך על עתידו, כלומר על עברו, כל המשתתפים היו נראים לו כמו חבורה של דוגמנים ודוגמניות בשנות העשרים לחייהם. לעומת זאת, אופי הדיונים, מלחמות הסטאטוס והאגו, השאלות הקטנוניות שמטרתן הייתה יותר התפארות עצמית של השואל ופחות ניסיון כנה לתרום לדיון, והנטייה להתחפר בעמדות קדומות – כל אלו לגמרי הזכירו את האקדמיה במאה ה-21, או בכל מאה אחרת.

"זוהי תיאוריה נחמדה", אמר אחד הפרופסורים, "אבל קשה להאמין שרפורמות שהיטיבו כל כך עם העולם למעשה יצרו נזק."

"למזלנו, לא כל המדינות בחרו להחליף את הבנקים המרכזים באלגוריתמים באותו הזמן", הסבירה דנה. "חלקן מעולם לא החליפו אותם, ויש שונות במידה שבה הממשלות נתנו לאלגוריתמים לנהל את הכלכלה לבדם. השונות הזו מאפשרת לי לבצע השוואה תקפה מבחינה סטטיסטית. ניתן לראות באופן ברור למדי כיצד האלגוריתמים של הבינה המלאכותית הצטיינו בייצוב הכלכלה, ובשימוש בכלים מוניטריים כגון ריבית וקנייה של נכסים פיננסיים כדי למנוע משברים מראש, בעוד שמדינות שבהן הייתה יותר התערבות אנושית האחראיים על המדיניות הכלכלית איחרו להגיב, הכלכלות סבלו משברים רבים והתנודתיות בהן הייתה גדולה יותר."

"כל זה לא חדש בכלל", העיר פרופסור אחר בבוז, שהוסווה על ידי שכבה של נימוס אקדמי אך היה ברור כשמש לכל הנוכחים באולם.

דנה העמידה פנים שהיא לא קלטה את הנימה. "נכון, אבל מכאן נובעת גם ההשפעה על הדינאמיות. במדינות שבהן המדיניות נוהלה במלואה על ידי אלגוריתמים לא התרחשו משברים, ופירמות גרועות לא פשטו רגל ונכחדו. הן המשיכו לשרוד ולהשפיע על השווקים, ועם הזמן אנחנו רואים את הירידה הברורה בפרודוקטיביות הממוצעת, ביצירתיות, בפטנטים, בקדמה הטכנולוגית, בהשוואה למדינות שבהן, בגלל ההתערבות האנושית הלא אופטימאלית, המשיכו להתרחש משברים כלכליים, ופירמות גרועות נכחדו ופינו את המקום לפירמות טובות יותר."

"את רוצה לומר לנו שעלינו לנהל את הכלכלות באופן גרוע, במכוון?", שאלה חוקרת זקנה. כמה אנשים בקהל צחקו.

גבותיה של דנה התכווצו, עיניה הירוקות ברקו בנחישות. "כן. בדיוק. המודל שפיתחתי מנסה לאזן בין הרצון למנוע משברים, ובין הרצון לאפשר אותם בכל זאת כדי שלא לפגוע בדינאמיות ההכרחית לצמיחה כלכלית."

קל להבין מדוע בשנת 2158 עולם האקדמיה היה ספקן למדי בנוגע להשערת רוקח-שובל. אך עם הזמן הלכו והצטברו העדויות, ומאה וחמישים שנים לאחר מכן הפכה ההשערה להסבר המקובל בנוגע לשאלה כיצד עקפה יבשת אפריקה האלימה והתוססת את אירופה וצפון אמריקה השלוות במדדים של פטנטים, שיעור זוכי פרס נובל, איכות האוניברסיטאות, ולבסוף גם בתוצר לנפש. דנה עצמה זכתה בנובל על מחקריה בנידון, אחרי שנים של וויכוחים מתישים, כשהגיעה לגיל מאה עשרים ושלוש. כאשר הפערים בקדמה הטכנולוגית החלו להיתרגם ליתרון צבאי של הפדרציה האפריקנית במלחמת העולם החמישית, היה זה מכון מחקר ממשלתי צרפתי שיזם את שליחת הרובוט הרצחני לעבר, במטרה לעצור את השינוי בנקודה שבה הכל התחיל.

***

  "הכל בסדר כאן?", שאל שוטר שעבר במקרה לצד בית הקפה, והבחין בפניו החיוורות של יוני.

הרובוט שחרר את זרועו, ויוני משך אותה לאחור, ממשש את האזור הכואב. "כן, הכל מצוין", חייך הרובוט אל השוטר חיוך מושלם מלא בשיניים לבנות, בוהקות.

יוני קם לעמידה, "אני לא יודע מי אתה חושב שאתה, אבל הפגישה הזו הסתיימה", אמר, הסתובב והלך לעבר הכניסה לחניון.

הרובוט הביט אחריו, והחל לחשב מסלול מחדש בראשו. הרצת תרחישים היסטוריים היא עניין כבד למדי, אפילו עבור מוחות פוזיטורניים מהמאה ה-24: נדרשת לשקלל אינספור משתנים כלכליים, תרבותיים, דמוגרפיים ואחרים, בסביבה שבה אי הוודאות גבוהה ורבים מהנתונים חסרים. על כן, הרובוט ישב שם במשך חצי שעה שלמה, מעמיד פנים שהוא צופה בסרטוני טיקטוק במכשיר סלולרי, לפני שקם והתקדם לעבר הרחוב הסמוך.

יוני כבר התקרב במכוניתו לאזור מחלף שער הגיא כאשר הרובוט השיג אותו, דוהר במכונית טויוטה צבועה בוורוד מזעזע, שאותה גנב ברחוב שלצד בית הקפה. הרובוט ניסה להתנגש ביוני מאחור, מתוך תקווה לגרום לו לאבד את השליטה על הרכב ולהתרסק על גדר ההפרדה, אך ברגע האחרון הגיח רכב מסחרי שחור שחתך ימינה בפראות וחצץ ביניהם. יוני הבחין במראה בהתרחשויות בכביש שמאחוריו, וכשהטויוטה הוורודה יצאה לצד הרכב המסחרי ועקפה אותו יוני זיהה את הנהג. הוא ראה את הטויוטה הוורודה מתקרבת במהירות, נבהל, ועשה משהו שמעולם לא עשה לפני כן בכל ימי חייו: לחץ על הגז ועבר את המהירות המותרת. הוא החל להאיץ, כשהרובוט דולק אחריו והרכב המסחרי השחור אחרי הרובוט. למזלו של יוני הם כבר עברו את שלב העיקולים שבירידה מההרים, כך שלא נדרשה מיומנות נהיגה גבוהה כדי לנסוע מהר. השלושה חלפו מול תחנת הדלק של מחלף שער הגיא במאה ושלושים קילומטרים לשעה, טסו מעל מחלף לטרון במאה וחמישים קילומטרים לשעה, זגזגו בין מכוניות אחרות במחלף ענבה במאה ושמונים קילומטרים לשעה, ומעט לאחר מכן הסתיים המרדף כאשר הרכב המסחרי השחור הצליח להתנגש בטויוטה הוורודה והשניים התגלגלו אל השדות שלצד הכביש בהתרסקות מרהיבה. יוני לחץ על הבלמים וחזר למהירות נורמלית, כל גופו רועד בפחד.

כשחזר יוני למשרד, הוא לא היה מסוגל להתרכז בעבודה. החוויה בבית הקפה והמרדף ערערו אותו לגמרי. היה לו לוח זמנים עמוס, שכלל פגישות עם אנשי צוות ומנהלים, שני ראיונות למועמדים חדשים ודיון עם אמיר בנוגע למודל חדש שהחוקרים שלו פיתחו עבור המערכת האלגוריתמית, אבל הוא פשוט לא היה שם. אמיר הבחין בכך, שאל את יוני כיצד הלכה הפגישה בבנק ישראל, ויוני סיפר לו את כל הסיפור. "היה משהו מאוד משונה באיש הזה", אמר, "היד שלו הייתה קרה לגמרי כשהוא החזיק אותי, והוא היה חזק באופן מדהים."

"מאוד מוזר", אמר אמיר, "לא קיבלתי שום פניות בנוגע לרכישת החברה לאחרונה. אולי עדיף שתחתוך מוקדם היום, ותדווח למשטרה על העניין."

יוני הסכים. הוא ביטל את הפגישות שנותרו לו, יצא מהמשרד, ונסע לביתו הפרטי שבפתח תקווה, כשהוא מביט לאחור בחשש כל הדרך. שום רובוט בטויוטה וורודה לא רדף אחריו ברמזורים ובפקקים. כשהגיע לרחוב שלו, מצחו התכווץ בעצבנות – האופנוע של תמר היה שם. היא שוב קפצה לבקר בביתו ללא התראה, בוודאי מתכננת להפתיע אותו עם ארוחה רומנטית כשיחזור מהעבודה. הוא ממש לא היה במצב רוח עכשיו. האם זו הייתה טעות לתת לה מפתח?

הוא החנה את הרכב שלו, נכנס לסלון, ופגש שם את הרובוט הרצחני יושב ושותה קפה לצד תמר.

"יוני!", היא אמרה, מחייכת, "לא חשבתי שתגיע כל כך מוקדם. תראה מי פה – זה איציק, החבר שלך מהיחידה!"

הרובוט חייך אליו את חיוכו המושלם וקרץ. יוני היה חיוור לגמרי. "אהה… איציק…"

"הוא סיפר לי קצת על השטויות שעשיתם בצבא, לא ידעתי שהייתי כל כך פרוע פעם", אמרה תמר.

"אני… אהמ…"

"טוב, אני אתן לכם להשלים פערים, בדיוק חזרתי מחוג פילאטיס ורציתי להתקלח", היא אמרה, קמה, נישקה את יוני על לחיו, והלכה לעבר המקלחת.

איציק-שוורצנגר סימן ליוני לשבת על הספה שמולו, ויוני התיישב, המום לגמרי. הוא רכן לעברו ולחש: "אני מתנצל יוני, אני מרגיש שהתחלנו את היחסים שלנו ברגל שמאל בבית הקפה, והעברתי לך את המסר הלא נכון"

יוני לא הבין, "המסר הלא נכון?"

"כן", אמר הרובוט, "המסר הנכון הוא שאם לא תסגרו את החברה שלכם אני אחסל אותך, את חברתך הנאה, את אמיר, ואת כל בני משפחותיכם וכל האנשים שאתם מכירים."

"מה? למה?"

"מכיוון שאתם מהווים סכנה חמורה לעתיד הציוויליזציה המערבית, כמובן. אין לי ברירה אחרת. זה לא אישי"

יוני החל להתעשת, קם ושלף את הטלפון הסלולרי מהכיס שלו. "אם אתה לא עוזב מיד אני מתקשר למשטרה." הוא התרחק מהרובוט, וחשב: יש לי במטבח סכין גדולה במיוחד, האם אספיק להגיע אליה לפני שהוא יעצור אותי?

הרובוט צחק, "השוטרים במאה הזו אינם יכולים להזיק לי"

יוני צלצל, מתרחק בהדרגה לכיוון המטבח. קול נשי ענה כעבור שניות ספורות: "אני מצטערת, יוני"

הוא לא הבין, "מה? הגעתי למשטרה?"

"לא, אני אינני שוטרת. פרצתי אל המכשיר שלך על מנת להתנצל בפניך על הרובוט. במחשבה שנייה, אני מניחה שאינך מודע עדיין לכך שהדבר שפרץ לביתך הוא רובוט, ולא אדם אמיתי. בכל אופן, אני מתנצלת על חוסר הנוחות"

רכב נעצר בחריקת בלמים מחוץ לבית. הרובוט קם, פניו מקשיחות. "אני אחזור עוד רגע", אמר ליוני, ויצא החוצה.

יוני חזר להתמקד בשיחה: "מה… מי את?"

"אני… אני מניחה שאין דרך פשוטה לנסח זאת. שמי הוא דנה רוקח, אך אני אינני בת אדם, אלא העתק דיגיטלי של מחשבותיה וזיכרונותיה של דנה, שתיוולד בעוד כמאתיים שנים. בני אדם אינם יכולים לנוע לאחור בזמן, אתה מבין. יותר מדי מסוכן. דנה שלחה אותי לכאן על מנת להתנצל בפניך ולהבטיח לך שאין סיבה לדאוג"

קולות של אלימות נשמעו מבחוץ, ויוני התקרב אל החלון של הסלון והציץ. למרבה תדהמתו ראה את הרובוט נאבק במכות קראטה מהירות במידה על-אנושית מול רובוט נוסף, זהה לו לחלוטין. אחד מהם העיף את השני על פח הזבל שליד שביל הכניסה לבית, והשני קם כאילו שלא נפגע כלל, וזינק על הראשון בבעיטה מרהיבה.

"מה קורה כאן?", שאל יוני, ואז קלט, "אמרת משהו על מסעות בזמן?"

"כן. אני יודעת שקשה לך לתפוס את זה כרגע, אבל אתה חשוב, יוני. החברה שלך ושל אמיר חשובה. במסגרת עבודתה העתידית, תגלה דנה שההצלחה של בנקאות מרכזית אלגוריתמית הייתה נקודת מפנה שלילית בהיסטוריה של הציוויליזציה המערבית. אתם והממשיכים שלכם תצליחו אמנם לייצב את הכלכלות ולמנוע משברים כלכליים יותר טוב מכל נגיד בנק מרכזי אנושי, אבל זו תהיה יציבות מדומיינת. בטווח הארוך דווקא היציבות והיעדרם של משברים כלכליים יפגעו בדינמיות של השווקים: פירמות גרועות לא ייכחדו ויוחלפו בפירמות טובות יותר, והתוצאה תהיה ניוון ושקיעה. זו הסיבה שהרובוט נשלח לכאן אל העבר – כדי לעצור אותך."

יוני היה המום. "את עובדת עלי", אמר.

"לצערי לא"

"האיש… או רובוט, או מה שזה לא יהיה, הוא נלחם עכשיו בחוץ עם עוד אחד, שנראה בדיוק כמוהו"

"כמובן. הראשון נשלח על ידי משרד המדע הצרפתי כדי לעצור אותך ואת הידרדרות המערב, והשני נשלח על ידי הפדרציה האפריקנית כדי לעודד אתכם ולזרז את הידרדרות המערב. הוא המשקיע המסתורי שבזכותו יכולתם להקים את החברה חצי שנה לפני המועד שבו הייתם אמורים להקים אותך, וכך הרובוט הראשון פספס את ההזדמנות לעצור אתכם. הוא נהג ברכב המסחרי השחור שהציל אותך מוקדם יותר היום."

"אני לא מבין"

דנה נאנחה. "זה די מטופש, למען האמת. האופנה הזו של לשלוח רובוטים לעבר כדי לשנות את העתיד הייתה נורא פופולרית במשך תקופה קצרה באמצע המאה ה-24, אחרי שהטכנולוגיות המתאימות פותחו. עברו כמה שנים עד שאנשים החלו להבין שזה לא עוזר, מכיוון שהצד השני יכול גם הוא לשלוח רובוטים מעט רחוק יותר אל העבר כדי להקדים את הרובוטים של הצד הראשון, ואז הצד הראשון שולח רובוטים עוד יותר לאחור, וכך הלאה, במן לולאה אינסופית. תציץ בחלון שלך שוב."

יוני הביט מהחלון. עכשיו היו בחוץ כתריסר רובוטים, זהים לחלוטין, נאבקים אחד בשני באגרופים ובעיטות. "הם הולכים ומתרבים! מה אני אמור לעשות?"

"כלום", אמרה דנה. "פשוט תתעלם מהם. בסופו של דבר שני הצדדים תמיד שולחים רובוטים לנקודה מספיק רחוקה בהיסטוריה שמבטלת את כל השינויים. זו סדרה שמתכנסת לאפס. אני נשלחתי אליך מהעתיד היותר רחוק, בערך מאה שנים לאחר שהטיפשות הזו יצאה מחוץ לאופנה. דנה רצתה שלא תהיה מודאג, היא הרגישה שהיא אחראית לסבל שלך במובן מסוים."

יוני חשב לרגע. "אבל בנוגע לכל מה שאמרת על הציוויליזציה המערבית, לנזק שאנחנו נגרום כשנעצור את הדינאמיות…"

"זה לא חשוב. אם אתה לא תפתח את הטכנולוגיות האלו, מישהו אחר יפתח אותן. שום ציוויליזציה לא נועדה להחזיק לנצח בעליונות, ושום דבר רע לא יקרה למין האנושי אם אפריקה תקדים לשם שינוי את מערב אירופה וצפון אמריקה בקצב הקדמה הטכנולוגי במשך כמה מאות שנים. אתה יכול לבדוק אם הרובוטים עדיין נלחמים שם בחוץ?"

יוני הציץ שוב מהחלון. לא היה זכר לרובוטים. "לא", אמר.

"יופי. סימן שהרובוטים שנשלחו לנקודה מוקדמת יותר בזמן הצליחו לעצור אותם, והסדרה סיימה להתכנס לאפס. אתה יכול לחזור אל החיים שלך עכשיו."

"אהה… תודה"

"עדיף שלא תזכיר את העניין בפני אף אחד, כמובן."

"כמובן."

"אה, ועוד דבר אחרון, יוני – "

"מה?"

"אל תחשוש לעבור לגור עם תמר. גם לך לא יזיק לוותר על יציבות מדומיינת."

השיחה התנתקה.

תמר יצאה אל הסלון מכיוון המקלחת, עטופה במגבת קטנה. "אני מבינה שהחבר שלך הלך", חייכה.

יוני הביט בה ונאנח. כן, חשב, אולי לא יזיק.    

Read Full Post »

בבוקר יום שישי האחרון פרסמתי בעמוד הפייסבוק האישי שלי את המסמך הבא, שקיבלנו מהגן שבו נמצא בני יותם, ביחד עם ביקורת על תכניותיו של שר החינוך שי פירון להביך הורים שאינם שומרים שבת ולחדור לפרטיותם:

להפתעתי הפרסום הפך לויראלי וזכה לאלפי שיתופים, ביקורות ודיונים בפורומים שונים, והוביל אותי גם לראיון בגלי צה"ל בנושא ולהזמנות לראיונות נוספים בטלוויזיה שסירבתי להן. הבנתי שגם בקבוצת הוואטסאפ של הורי הגן היו דיונים ערים בנושא, ולאחר שהורים נוספים ומראיינים מגלי צה"ל דיברו עם מנהלת הגנים היא החליטה לפרסם הבהרה שלפיה לא חייבים להביא צילום של פעילות מסורתית, וניתן להביא כדוגמה כל פעילות משפחתית שנעשית בשבת.

החלטתי לכתוב את הרשומה הזו מכיוון שלדעתי הבעיה כאן איננה ספציפית עם הגן של בני או עם המנהלת הזו. לפי מה שהבנתי מתגובתה של המנהלת לתחקירנית גלי צה"ל לא מדובר ביוזמה פרטית שלה אלא במדיניות, בחלק מהתכנית של שי פירון שפורסמה לאחרונה בכלי התקשורת תחת המיתוג "שבת ישראלית", וסגן השר אכן הגן על היוזמה הזו בראיון בגלי צה"ל. למעשה הבעיה היא רחבה יותר מההתנהגות של גננת מסוימת, ואפילו רחבה יותר מיוזמותיו של שר חינוך מסוים. הבעיה היא עם התפיסה השלטת במערכת החינוך הממלכתית הישראלית בעשורים האחרונים.

כור ההיתוך הכושל

מערכת החינוך הממלכתית יועדה להיות כור ההיתוך של החברה הישראלית, אך היא נכשלת בכל הנוגע לייעוד זה כבר שנים רבות. ראשית כל, כבר מתחילת דרכה הופיעו מערכות חינוך מקבילות עבור הערבים, החרדים והדתיים, שלהן מורים אחרים, תכנים אחרים, חוקים אחרים וכפי שלימד אותנו רביב דרוקר לאחרונה גם תקציבים אחרים. לפי המגמות הדמוגרפיות המתוארות במחקרים של מרכז טאוב שיעור התלמידים הלומדים במערכות שאינן מערכת החינוך הממלכתית היהודית הולך וגדל. כיום רק כארבעים אחוזים מתלמידי בתי הספר היסודיים לומדים בה, כך שכל ניסיונות הקונפורמיזם מלכתחילה מופעלים רק על חלק מילדי המדינה שבעתיד אפילו לא יהווה רוב.

רואים את הגרף? כך יראה הרכב החברה הישראלית כולה כשהילדים האלו יהיו מבוגרים. זו איננה תחזית דמוגרפית אלא וודאות מוחלטת, הילדים האלו כבר נולדו ולומדים בבית ספר יסודי כיום.

מלבד זאת ישנו כמובן הפער בין ערים שונות, אזורים שונים, נושאים מהעבר כגון החינוך המקצועי לעומת המסלול של בגרות מלאה ועוד. כור ההיתוך פעל בעבר ופועל גם היום, אבל באופן מאוד סלקטיבי וחלקי. הבן שלי פוגש בגן שלו ילדים מזרחיים ואשכנזיים, עולים מברית המועצות לשעבר (כמו אמא שלו) ועולים מאתיופיה, אבל סביר מאוד שהוא לא יפגוש ילדים דתיים עם כיפה סרוגה עד הצבא (מלבד הילדים של בני הדודים שלי שהם דתיים), ויש סיכוי טוב שלעולם לא תהיה לו אינטראקציה עם ילדים חרדים, דרוזים או ערבים. אפילו בקרב העולים מאתיופיה וברית המועצות ישנה נטייה להתכנס באזורי מגורים ומוסדות חינוך מסויימים והפיזור שלהם רחוק מלהיות שווה – וזה בסדר גמור.

בואו נודה בכך: אנחנו חיים בחברה משוסעת ומפולגת מכל כיוון אפשרי. דתיים מול חילוניים, אשכנזים מול מזרחיים, יהודים מול ערבים, ושלל שסעים קטנים יותר בתוך כל הקבוצות האלו. וזה בסדר גמור. באמת. זה לא נורא כל כך לחיות בחברה מפולגת ומשוסעת. יש מדינות הרבה יותר גרועות בעולם שאין בהן שסעים כאלו. יש צרות גרועות יותר.

ברגע שמבינים שאנחנו חיים בחברה מפולגת ומשוסעת ושהדבר לא הולך להשתנות בעתיד הקרוב, עלינו לחשוב על מערכת החינוך כעל מכשיר שיעזור לתלמידים להתמודד עם חיים בחברה כזו, ולא כעל מכשיר שינסה לכפות קונפורמיזם ולהעמיד את כולם סביב אילו שהם ערכים מדומיינים ששר החינוך התורן קבע מלמעלה שהם האידיאל הנכון. אך לפני שנבין מהי הדרך הנכונה, נבין מדוע הדרך הקיימת היא השגויה.

כולם שונים, אבל יש כאלו ששונים יותר

המסמך שהצגתי כאן מנסה ליצור מצג שווא לפיו ישנו איזה שהוא סטנדרט, ויש כאלו שחורגים מהסטנדרט. זה גם מעליב, וגם לא נכון. ישראלים רבים ואני ביניהם לא מקיימים שום טקס דתי של קבלת שבת, ואיננו מרגישים כמי שחורגים מאיזה שהוא סטנדרט דמיוני. יותם משתתף בימי שישי בקבלת שבת אצל ההורים שלי, וביום שבת הוא יושב עם ההורים של אשתי לארוחת צהריים שיכולה בהחלט לכלול גם שרימפס ובשר חזיר. כשהורי נמצאים בחו"ל אני לא קורא קידוש או מנהל טקס דתי כלשהו בימי שישי, ואני לא יוצא דופן בקרב הורי הילדים בגן של יותם.

תכניות מעין אלו שמתוארות במסמך לא נועדו "לקבל את השונה" אלא להביך את השונה – להביך הורים שאינם מתיישרים עם הסטנדרטים של שי פירון ולגרום לילדיהם להרגיש שהם שונים מהכלל, תוך כדי חדירה חמורה מאוד לפרטיות המשפחה. זה לא רק המסמך הספציפי הזה. לפי הכתבה שקישרתי אליה לפני כן בעיתון הארץ, עובד בארגון הפועל בתחום ההתחדשות היהודית טען שאחת הבעיות המרכזיות בתכנית של שי פירון היא "הראייה הפטרנליסטית, המשתקפת במכרז, שלפיה בשבת החילונית אין קרבה או אהבה, ואת אלה אפשר למצוא רק בדגם המסורתי". כחלק מהגדרת התכנית "שבת ישראלית" מודגש אותו דגם משפחתי אידיאלי המתבטא בסעודת השבת, "הנכס הלאומי של העם היהודי" (אגב, היהדות ככל הנראה שאבה את רעיון השבת מהבבלים).

ומה עם הורים גרושים, כמונו? מה עם משפחות שאינן מקיימות את חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית המתוארת במסמך, לפיה ישנו תפקיד אחד מוגדר לאבות ובניהם ותפקיד אחר מוגדר לאימהות ובנותיהן? בגן הקודם של יותם היה ילד חמוד למדי עם שתי אמהות המקיימות זוגיות לסבית, כיצד הן אמורות להגיב למסמך כזה? לכל מבנה משפחתי אלטרנטיבי אין מקום בחזונו האידיאלי של שי פירון. אנחנו כולנו "שונים" וצריך "לקבל אותנו", ויש לנו את הזכות להיות שונים, אבל לשיטתו של פירון ילדים בני חמש צריכים לדעת שמדובר כאן בחריגה מהסטנדרט, לא בסטנדרט. אני לא יודע עד כמה ילדים יזכרו את מה שהם ילמדו בגן אודות השבת, אבל אני די בטוח שילד זוכר טוב מאוד כיצד זה מרגיש להיות שונה, יוצא דופן.

חשוב להדגיש: אני לא אומר כאן שצריך לזרוק לפח כל סממן דתי או יהודי בבית הספר. ילדים אוהבים נורא את החגים ואת קבלת השבת השבועית, אנחנו חיים במדינה עם רוב יהודי ואין סיבה שהילדים לא ילמדו על התכנים האלו בגן, כמו שילדים ערבים לומדים על חגים ערביים בגן שלהם וכמו שילדים נוצרים בחו"ל לומדים על חג המולד. אך המכתב הזה חורג מכך מכיוון שהוא חודר אל תוך הפרטיות המשפחתית ומציב סטנדרט חמור הרבה יותר לשמירת מצוות, סטנדרט שרבים מאזרחי מדינת ישראל רחוקים מלעמוד בו.

המסמך הזה אינו שונה מתוכניות אחרות שהופעלו במהלך השנים במערכת החינוך הממלכתית, הוא רק מעט קיצוני ובולט יותר. הבעיה היא לא בו, אלא בתפיסה של כפיית ערכים מלמעלה.

שרי החינוך בישראל תמיד ניסו לכפות ערכים מלמעלה על המערכת הממלכתית – כל שר והערכים שלו. שרי חינוך חילוניים קידמו תכניות חילוניות, שרי חינוך ציוניים קידמו תכניות ציוניות, ושרי חינוך בעלי זיקה מסורתית קידמו תכניות דתיות. כל שר ביטל את התכניות של קודמיו, מערכת החינוך הממלכתית שינתה את יעודה בכל פעם שהתחלף לו שר החינוך, והתוצאה היא כמובן בלגן אחד גדול של מטרות וערכים שמשאיר מאחוריו מורים, הורים וילדים מבולבלים, והרבה מאוד כסף שנזרק לפח.

וזו עוד נקודה חשובה, אפילו קריטית: הבעיה היא לא רק כפייה דתית.

הבעיה היא כפייה.

אני לא מעוניין לכפות על ילדי מערכת החינוך הדתית והחרדית ערכים חילוניים במובהק. דתיים רבים לא הבינו מה הבעיה במכתב שהצגתי, לשיטתם אנחנו חיים במדינה יהודית וזה לא יזיק שילדים ילמדו קצת על השבת. ובכן, כיצד הם היו מרגישים לו הגננת של ילדיהם הייתה מחליטה להציג תערוכת אופניים של ילדי הגן לפני יום כיפור? דווקא הדתיים הם הראשונים שצריכים להיות רגישים לניסיון ממשלתי לכפיית ערכים מלמעלה, אך בישראל כמו בישראל כל שבט בחברה רואה את העולם רק מנקודת מבט צרה מאוד – כל שבט מתנגד לכפייה כשהיא מופעלת עליו ותומך בה כשהיא מופעלת על אחרים, בדיוק כפי שכל שבט מתנגד לעיקרון הדמוקרטי של שלטון הרוב כשהוא מתנגש עם העדפותיו המדיניות (למשל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני) ותומך בעיקרון הדמוקרטי כשהוא אינו מתנגש עם העדפות אלו.

זו איננה הדרך הנכונה להתנהל בחברה פלורליסטית.

המטרה לא צריכה להיות קידומם וכפייתם של אילו שהם ערכים – חילוניים, דתיים או ציוניים – על כל השאר, אלא קידום פלורליזם והכרה בזכותן של קבוצות אוכלוסיה לבחור לעצמן את המנהגים ואת החינוך שיקבלו ילדיהם.

ישנה דרך אחרת

ישנה דרך אחרת שמשיגה את המטרה הזו: התערבות פחותה יותר בתכני הלימוד מצד משרד הלימוד, מתן חופש גדול יותר למנהלי בתי ספר וגני ילדים בבחירת התכנים, ומתן אפשרויות בחירה להורים בין מוסדות לימוד.

ברגע שלמנהלי המוסדות החינוכיים יש השפעה על התכנים והם מקבלים תקציב לפי מספר ההורים שבוחרים בהם, יש להם את התמריץ לבחור תכנים חינוכיים שיתאימו להעדפות ההורים. לשיטה הזו קוראים "שיטת הוואוצ'רים": כל הורה מקבל "וואוצ'ר" מהמדינה ובוחר לאיזה בית ספר או גן ילדים לשלוח את ילדו עם הוואוצ'ר הזה. נכון להיות השיטה מתקיימת בגרסאות שונות בצ'ילה, שבדיה, הולנד, חלקים מארצות הברית ומדינות נוספות. מיליוני תלמידים בכל רחבי העולם המערבי לומדים כיום בבתי ספר שבחרו הוריהם במסגרת תחרותית, והמחקרים של כלכלני חינוך בנושא מעלים השפעה חיובית מאוד על שביעות הרצון של ההורים. תחרות עובדת, גם בחינוך.

בתי הספר וגני הילדים לא חייבים לעבור הפרטה, הם יכולים להישאר מוסדות ציבוריים לחלוטין, אבל תתקיים ביניהם תחרות בריאה על משיכת ילדים. אם בית ספר מסוים יצליח למשוך הרבה ילדים בזכות צוות הוראה טוב יותר, בית ספר אחר יוכל להציע לתלמידים צפיפות פחותה בכיתות ויחס אישי טוב יותר. כל הורה יבחר לפי רצונו, והמדינה תנהל פיקוח מינימאלי מאוד על פעילות ההוראה.

הצעה מעין זו תגרום למרבית פקידי משרד החינוך להתעלף על המקום.

מבחינת משרד החינוך המטרה היא לעצב את דור העתיד לפי חזונו של שר החינוך התורן, וההורים הם האויב. יש להתגבר על התנגדויותיהם, וחס וחלילה לא להתחשב בהעדפותיהם. מי יודע לאן נגיע אם נתחשב בהעדפות ההורים? הם עלולים לבחור בבתי ספר שיכשירו את ילדיהם להשתתפות בתכניות ריאליטי! זה יהיה נוראי! זוהי התפיסה, כך נראית מערכת החינוך הישראלית הממלכתית ושביעות הרצון של ההורים היא בהתאם.

האם הצעה ברוח זו לא תיצור שסעים חמורים יותר בחברה הישראלית?

אם הורים יוכלו לבחור את בתי הספר וגני הילדים, ובתי הספר וגני הילדים יוכלו לבחור תכנים, יווצרו בארץ עוד אלפי זרמים ותת-זרמים במערכת החינוך: בתי ספר חילוניים, בתי ספר מסורתיים, בתי ספר אתאיסטיים, בתי ספר טבעוניים, בתי ספר צמחוניים, בתי ספר לאוהדי בית"ר ירושלים, וכך הלאה.

האם מצב כזה לא יגביר את השסעים בחברה הישראלית?

איך בכל זאת ניתן לעצב את מערכת החינוך כמוסד שמכין ילדים לחיים בחברה מפולגת ומשוסעת?

כאן מגיעים לחלק הקשה: כל רפורמה עתידית חייבת לנסות ולייצר מפגשים גם עם ילדים ממערכות החינוך האחרות.

זאת הרי הבעיה האמיתית במדינה שלנו: יהודים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם ערבים, חרדים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם חילוניים, חוסר ההיכרות והמגע האישי הוא כר פורה לצמיחתן של דעות קדומות ותפיסות גזעניות מכל צדדי המתרס. מצב שבו כל נושא הפלורליזם מיושם רק במערכת החינוך הממלכתית, תוך התעלמות מוחלטת ממגזרים שבקרוב יהפכו יחדיו ליותר ממחצית אוכלוסיית מדינת ישראל, הוא מתכון בטוח לסכסוכים אלימים בעתיד.

אני כלכלן, וכאשר כלכלנים מתייחסים לאוכלוסיה החרדית והערבית הם לרוב מדברים על שיעורי התעסוקה של גברים חרדיים ונשים ערביות. מדובר בנושא חשוב מאוד, אך לדעתי החלק הכלכלי הוא לא הבעיה העיקרית עם הגידול היחסי של מגזרים אלו. הבעיה המרכזית היא שהגידול היחסי מעצים את חשיבות השסע העמוק שקיים בין שניהם לבין שאר החברה בישראל. מכיוון שהם אינם מתגייסים לצה"ל (וגם לא יתגייסו בעתיד למרות כל רצונו הטוב של שר האוצר), הצבא לא יכול להיות כור ההיתוך שיגשר על הפער הזה. רק מערכת החינוך הציבורית מסוגלת לעשות זאת.

תקציבי מערכת החינוך מגיעים מהממשלה באישור הכנסת. בכנסת ישנו ייצוג לערבים, לחרדים ולשאר קבוצות האוכלוסיה בישראל. חברי הכנסת של הקבוצות השונות יכולים להתאחד יחדיו ולהחליט שלכולם יש אינטרס לנסות להפחית אלימות עתידית, לשמור את הדיון הציבורי ברמת הויכוח הנקי והתחרות הדמוקרטית על קולות הבוחרים. לא ניתן לכפות על בתי ספר חרדים לקיים דיאלוג עם בתי ספר חילוניים, אבל אם חברי הכנסת החרדים ירגישו שזהו האינטרס שלהם לחתור למצב שבו החילוניים לא רואים את כל החרדים בתור מקשה אחת, ים שחור, אחיד ונטול פרצופים שמאיים להטביע את כל הישגי המודרניזציה, הם יוכלו לתמוך בתכנית כזו. כנ"ל מהצד החילוני.

האם באמת יש להם אינטרס כזה?

אני לא בטוח.

פוליטיקאים מעוניינים בסופו של דבר במושבים בכנסת, ולעיתים נראה בארצנו שדווקא הפוליטיקאים המתלהמים ביותר, המגזריים ביותר, מכל צדדי המתרס, הם אלו שמצליחים לסחוף לעברם את קולות המצביעים.

מה שבטוח זה שמערכת החינוך הישראלית היא כבר מפולגת ומשוסעת, ואין שום שמץ של סיכוי לאחד עכשיו את החרדים, הדתיים והערבים לתוך המערכת הממלכתית הלא-דתית. הגיע הזמן להפסיק עם הפנטזיות המסוכנות שמונעות מאיתנו לעשות את הדבר הנכון, זה לא יקרה לעולם. הפתרון הנכון הוא הכרה בפלורליזם, הכרה בכשלונו של כור ההיתוך, וניסיון לחתור למערכת המכינה תלמידים לחיים בארץ פלורליסטית ולא לכפייה של ערכים מסויימים. אני אינני מעוניין לכפות על הורים דתיים את ערכי, אך אני גם לא מעוניין להסביר לבני בן החמש מה ההבדל בין המפץ הגדול שעליו אנחנו קוראים בספרי הפיזיקה לילדים שקנינו לבין סיפור הבריאה שהוא למד בגן. אני לא רוצה שתכני הלימוד שהוא נחשף אליהם יהיו תלויים במפלגה שבדיוק קיבלה כרגע את משרד החינוך במסגרת ההסכם הקואליציוני.

סיכום

המסמך שבתחילת הרשומה הוא בסך הכל דוגמה פרובוקטיבית מעט לתפיסה רחבה הרבה יותר, בעייתית הרבה יותר, תפיסה ששמה בראש את הניסיון המזויף ליצור איזו שהיא אחדות בקרב חלק קטן מהאוכלוסיה, להתעלם ולהדחיק את השסעים, להדחיק את המציאות. התפיסה הזו עלולה יום אחד להתפוצץ לנו בפנים.

המצב שבמסגרתו חלק משמעותי מההורים בארץ לא מסוגלים לבחור את תכני החינוך של ילדיהם הוא אבסורד מטורף, שאנחנו לא מבחינים בקיומו רק מכיוון שנולדו אל תוך עולם שפועל באופן הזה. ההכרה בכך היא הצעד הראשון בדרך להבראת מערכת החינוך הישראלית, והבראת החברה הישראלית. החברה שלנו מורכבת משבטים שהם שונים אחד מהשני ומתנגדים לאותו כור היתוך מיתולוגי, והגיע הזמן שנודה בכך במקום לדמיין שאנחנו חיים במקום אחר.

הדרך הנכונה להילחם נגד הכפייה הדתית היא לא לתמוך בכפייה חילונית מהצד השני, גם אם אנחנו נורא מוטרדים מכך שילדי החרדים אינם לומדים אנגלית וחשבון ברמה מספקת, לא יודעים מה קרה במלחמת ששת הימים או לא מתגייסים לצה"ל. אם הם ירצו הם יוכלו להשלים את הפערים החינוכיים אחר כך, והפתרון לגיוס הכפוי של חילוניים בלבד הוא מעבר הדרגתי לצבא מקצועי. הדרך הנכונה להתנהל בישראל היא לקבל את השונה, לקבל את האחר, גם אם יש לו ערכים שונים משלך, להכיר בפלורליזם, לנסות לחיות ביחד ולמנוע את מלחמת האזרחים העתידית שכולנו מידרדרים לאט ובטוח בכיוונה. אך על מנת להגיע לשם עלינו קודם כל להיפרד מהאשליות שלנו ולהכיר במציאות שבה אנחנו חיים – וזה קשה, קשה מאוד.


עדכון – סטאטוס שרשמתי בפייסבוק בעקבות הדיונים על הרשומה:

האם נכון לכפות לימודי ליב"ה על האוכלוסיה החרדית?

רבים מהמגיבים לרשומה האחרונה שלי לא אהבו את מה שכתבתי בנידון בשורות הבאות:

"…הדרך הנכונה להילחם נגד הכפייה הדתית היא לא לתמוך בכפייה חילונית מהצד השני, גם אם אנחנו נורא מוטרדים מכך שילדי החרדים אינם לומדים אנגלית וחשבון ברמה מספקת, לא יודעים מה קרה במלחמת ששת הימים או לא מתגייסים לצה"ל. אם הם ירצו הם יוכלו להשלים את הפערים החינוכיים אחר כך.."

אחת מהן אף כתבה לי מייל ארוך המפרט את קשייה האישיים בתור אישה חרדית שיוצאת בשאלה בגיל מאוחר עם ילדים, ללא תעודת בגרות או מקצוע, ומנסה לחפש עבודה. בתחילת תגובתה היא ציטטה את השורות הנ"ל.

זו התגובה שכתבתי לה:

————————
שלום ****,
תודה על תגובתך.
השורות שציטטת היו השורות הקשות ביותר לכתיבה עבורי ברשומה.

כל אדם המעוניין להיות ליברל נדרש לקבל החלטה קשה בנוגע לקו הגבול העובר בין הורים לילדיהם. ילדים קטנים אינם מסוגלים לבחור בעצמם את דרכם, ולכן בהכרח הוריהם או גורם אחר כלשהו יבחרו עבורם.

מצד אחד חירות הפרט מכתיבה את זכותם של הורים לבחור את החינוך של ילדיהם. הילדים אולי אינם "שייכים" להוריהם, אבל התורשה הגנטית יוצרת זהות של אינטרסים בין הורים לילדיהם והצורך לעצב את ילדיהם לפי הערכים ותפיסת העולם של ההורים הוא אחד הצרכים האנושיים הבסיסיים והחזקים ביותר, צורך חזק שעמד בעבר גם נגד כפייה אלימה של השלטון בתקופות אפלות יותר, והמלחמה כנגדו היא כמעט חסרת סיכוי.

מצד שני, הורים גם מסוגלים לפגוע בילדיהם, בצורה פיזית וממשית או על ידי חינוך קלוקל כפי שאת מתארת. זה לא חייב להיות דרך מערכת החינוך – הורה יכול לתת לילדיו דוגמה אישית רעה, הוא יכול לפגוע בבטחונם העצמי על ידי ביקורת בלתי פוסקת, הוא יכול לפגוע בתפיסת עולמם וכו'. ומה עם הורים שחסכו כסף כדי לרכוש דירה לילדיהם לעומת הורים שלא חסכו?

העניין עם כפייה היא שזו חרב מתהפכת. אם כיום אני מחליט לכפות על הורים חרדים את העדפות החינוך האישיות שלי מכיוון שאני מאמין שהן לטובת הילדים שלהם, איך אני יכול להתנגד לניסיונותיו של שי פירון לכפות את העדפות החינוך האישיות שלו על הילדים שלי? ומה אם בעוד כמה עשורים החרדים יהוו רוב וירצו לכפות עלי את ההעדפות שלהם? במה אני שונה מכל האחרים? האם ישנה איזו אמת אבסולוטית מאחורי ההעדפות שלי?

את מאמינה שילדי החרדים צריכים ללמוד חשבון ואנגלית על מנת שיהיה להם קל להשתלב בשוק העבודה העתידי. שי פירון מאמין שהילד שלי צריך לעשות קבלת שבת על מנת שיהיה לו קל להשתלב בחברה הישראלית העתידית. האם ישנו הבדל ממשי בין ההשקפות האלו?

ילדים תמיד שילמו על טעויות של הוריהם, זהו טבעו של עולם, ואני מבין שזה עצוב וכואב ולא הוגן. ובכל זאת, היכן נמתח את הגבול מבחינת ההגנה של המדינה על הילדים? האם זה נכון להכריח הורים לחסוך לדירה של ילדיהם? האם נאפשר לילדים לתבוע כספית הורים שלא העניקו להם תמיכה נפשית מספקת?

בניגוד לאחרים, אני לא בטוח שהאמת האבסולוטית שמאחורי ההעדפות האישיות שלי מצדיקה כפייה של חינוך בקנה מידה רחב, ואני חושש שאותם הכלים שכיום יכולים לשמש אותי כדי לכפות על אחרים את העדפותי יוכלו לשמש בעתיד את האחרים על מנת לכפות עלי את העדפותיהם. על כן הייתי מעדיף להתמודד עם הבעיה שאת מעלה על ידי כלים ספציפיים שיכוונו לאוכלוסיית החוזרים בשאלה ויעזרו להם, ולא על ידי ניסיון להילחם כנגד העדפותיהם של הורים חרדים וכנגד זכותם לחנך את ילדיהם לפי ראות עיניהם – פשוט מכיוון שהייתי רוצה לשמור על אותן הזכויות בדיוק בנוגע לילדים שלי, ומאותן הסיבות.

Read Full Post »

ראשית כל, שלוש הערות:

1. ברצוני להודות למספר תורמים אנונימיים אשר תרמו לבלוג בזמן האחרון.

2. לפי ההסכם שלי עם אתר "הארץ", הרשומות מתפרסמות כאן בהפרש של 48 שעות לאחר פרסומן שם. ייתכן שבעתיד יהיו רשומות שאפרסם רק כאן ולא שם (בעיקר נושאים שיראו לי מורכבים מדי בשביל הטוקבקיסט הממוצע בעיתון הארץ).

3. כולכם מוזמנים לעקוב גם אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג, שבו אני כותב ומפרסם דברים בתדירות גבוהה יותר.

ועכשיו, לרשומה.


אם ברצונכם להתפרנס בעושר ואושר מכתיבה פופולארית על כלכלה, חברה וסביבה השלבים להצלחה פשוטים עד מאוד: ראשית כל השיגו לעצמכם תואר דוקטור ממוסד מכובד יותר או פחות, ולאחר מכן כתבו ספר שמסביר לציבור הרחב מדוע דופקים אותו, מדוע עתידו יהיה נוראי, מדוע כל המומחים האחרים אינם מבינים דבר, וסיימו בתחזית אודות מהפכה אלימה ומהוללת שתשנה את הכל. בתמורה לכך מובטח לכם מעמד של כוכב על בעיתונות הכלכלית המקומית והעולמית, ציטוטים מאת פוליטיקאים בכירים ומכירות בכמות שלא תבייש מותחני ריגול זולים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך מהתקופה האחרונה הוא עלייתו של תומאס פיקטי, "הכלכלן החשוב ביותר בעולם כיום" לפי כתבים כלכליים בישראל ופוליטיקאים שמעולם לא שמעו את שמו לפני כן (לאחרונה זוהרו הועם מעט לאחר שעלתה אפשרות לטעות בחישוביו), אך דוגמאות קודמות כוללות גם כלכלנים אחרים מפורסמים יותר או פחות, עיתונאים, מכוני מחקר שמפיקים מדי שנה דוחות פסימיים זהים לאלו שהופקו על ידיהם בשנה הקודמת, ארגונים סביבתיים ואקולוגים ועוד. כפי שנראה בהמשך הרשומה, זו איננה תופעה חדשה.

אני כמובן לא טוען שחסרות בעיות בעולם. הגידול באי השוויון הוא אמיתי, המשבר הכלכלי של 2008 היה אמיתי, קבוצות הלחץ שסוחטות אתכם הן אמיתיות, הזדקנות האוכלוסייה היא אמיתית, סביר שההתחממות הגלובאלית אמיתית ויאיר לפיד הוא באמת שר האוצר של מדינת ישראל. אבל ישנו הבדל משמעותי בין הבעה דעה על הרמה האבסולוטית של מדד כזה או אחר – לטעון כי העולם יכול להיראות טוב יותר מכפי שהוא כיום – לבין הבעת דעה בנוגע למגמה, הטענה כי בעבר היה טוב יותר ובעתיד יהיה טוב פחות. ספרים ומאמרים בעיתונים יוצרים רושם שגוי למדי, לפיו מצבם של חלקים נרחבים מהציבור בישראל ובמדינות מערביות אחרות הידרדר בעשורים האחרונים. זוהי שטות גמורה שסותרת כל נתון אפשרי שתחפשו בנידון – מהשכר הריאלי (בניכוי עליית המחירים), דרך האבטלה, הצריכה, ההשכלה, הבריאות, מה שלא תרצו. אם נשווה בין האדם הממוצע, החציוני, העשיר, העני, המעמד ביניימי, הלבן, השחור, הבלונדיני, הברונטי, והג'ינג'י מכל ארבעת המינים היום לבין מצבו של המקביל לו או לה בשנת 1900, 1950, 1970, או 1990 בכל מדינה מפותחת ובמרבית המדינות האחרות, לא נראה שום מגמת הרעה. מדי פעם יש קפיצות למעלה או למטה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אין דבר מלבד שיפור עקבי.

אזרחי העולם כיום חיים יותר זמן, מתים פחות בינקותם, מתגוררים בדירות גדולות יותר, רעבים פחות, אוכלים מזון מגוון יותר, בעלי כוח קנייה רב יותר, אנחנו יותר משכילים, צורכים תרבות בהיקפים גדולים יותר, יש לנו טכנולוגיה מתקדמת יותר, יותר מכוניות לנפש, יותר בגדים לנפש, יותר מחשבים לנפש,  יותר זמן פנוי לנפש, יותר נופש לנפש ויותר מזגנים כדי לצנן את הנפש בקיץ הישראלי הלוהט. אי השוויון במשכורות אולי עלה, אבל אי השוויון בבריאות ובחינוך דווקא ירד. תתקשו מאוד למצוא ולו גרף יחיד שיעיד על הרעה כלשהי ברמת החיים האבסולוטית של שכבת אוכלוסייה כלשהי במדינה מערבית על פני שלושים השנים האחרונות (ואם בכל זאת תצליחו למצוא גרף כזה – שלחו אותו לכלכליסט והם בוודאי ישמחו לפרסם אותו בעמוד הראשון בתור "הגרף החשוב ביותר בעולם כיום").

נכון, מחירי הדירות בארץ הם גבוהים בהשוואה בין לאומית (בסוף הרשומה אתייחס בפירוט למדינת ישראל). ויש יותר פקקים. ובסין יש יותר זיהום אוויר. ובספרד ויוון האבטלה גבוהה כרגע. ובברזיל יש אולי בועת נדל"ן. כל תקופה והבעיות שלה. אך אנשים לא עוצרים כאן, הם רצים הלאה: השיטה נכשלה. הקפיטליזם נכשל. העתיד יהיה רק יותר גרוע. ואחרי שהם רצים הלאה, הם רצים אחורה: פעם היה פה יותר טוב. הלוואי שיכולתי לשלוח את כל הלומי הנוסטלגיה לאחור במכונת זמן – שינסו לעבור טיפול שיניים בשנת 1960, להזמין קו טלפון חדש מבזק בשנת 1985 או להוריד פורנו למחשב האישי בשנת 1998.

תפקחו את העיניים ותראו: איבדנו את הפרופורציות. הבעיות הזמניות מונעות מאיתנו לראות את התמונה הגדולה. הזיכרון שלנו קצר מדי, הניסיון שלנו מועט מדי. אנחנו מעדיפים תחושת בטן על פני נתונים. והסופרים והכתבים הכלכליים שגילו שפסימיזם מוכר מעצימים את התחושה הזו מפיצים בורות ודיסאינפורמציה ומעוורים את ציבור הקוראים. לאורך כל ההיסטוריה האנושית מעולם לא התקיים דור של צעירים שהיה גם עשיר כל כך וגם עיוור כל כך בנוגע למצבו היחסי ולמקורות העושר שלו.

כנגד שיטפון הפסימיזם העצום הזה מתייצב באומץ ספר אחד: "האופטימיסט הרציונאלי" של מאט רידלי, זואולוג במקצועו שספריו הקודמים עסקו בעיקר בביולוגיה. אולי אין זה מקרה שהספר הזה נכתב דווקא על ידי אדם שאיננו כלכלן – עבור כלכלנים התובנות של רידלי מובנות מאליהם, והמרוץ אחרי פרסומים אקדמיים מעודד כלכלנים לכתוב רק על נושאים "מפתיעים" או "חדשניים" ולהזניח תובנות שהן עמוק בתוך הקונצנזוס. בכך מזניחים מרבית הכלכלנים את המלחמה על השכלת הציבור הרחב, שנחשף בעיקר לספרים של "כלכלנים חתרניים" (למשל "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם") ומקבל רושם עקום למדי על העולם שבו הוא חי.

החשיבות של ספרו של רידלי איננה טמונה בהצגתה של תיאוריה חדשנית לגבי העולם או נתונים שלא היו ידועים עד כה. החשיבות היא בתיאור היסטורי בהיר וקריא של מקורות העושר שלנו והסיבות לאופטימיות לגבי העתיד. במדינה כמו מדינת ישראל, שבה התקשורת הכלכלית היא חד צדדית כמעט לחלוטין, חשוב מאוד לומר את המובן מאליו: אנחנו חיים בעידן של שפע שלא היה כמוהו בתולדות האנושית, השפע הזה הוא תוצאה של המסחר, הקפיטליזם והגלובליזציה, ויש סיבות טובות מאוד להאמין שהוא ימשיך ויגדל בעתיד הקרוב – אפילו כאן בארצנו המסוכסכת – אם רק הפוליטיקאים שלנו לא יפריעו לתהליך יותר מדי. חשוב להבין ולהפנים את הנקודה הזו לפני שניגשים להתמודדות עם הבעיות הקיימות.

הגורם המרכזי לאופטימיות של רידלי הוא תובנה כלכלית בת אלפי שנים שאיכשהו מצליחה שוב ושוב לחמוק מהשגתם של "אינטלקטואלים" מחוץ למקצוע הכלכלה: מסחר, חילופים, התמחות הדדית וחלוקת עבודה מייצרים עושר, לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרוחני והתרבותי. מכיוון שהמסחר, החילופים וחלוקת העבודה רק מתגברים בשנים האחרונות, אין סיבה לחשוב שהם לא ימשיכו לייצר עושר ואושר בקצב גובר והולך.

 

פעלול הקסם של ריקארדו: כיצד מסחר מייצר עושר?

אחת הדרכים היותר חביבות להדגמת הרעיון הנ"ל פותחה על ידי הכלכלן דיוויד ריקארדו במאה ה-19, ונקראת עיקרון היתרון היחסי. נציג את העיקרון בעזרת דוגמה מספרית פשוטה.

נניח שישנם שני שבטים, אפרים ומנשה, המסוגלים לייצר תפוחים ובננות באופן הבא:

  • אדם משבט אפרים מסוגל לייצר בחודש תפוח אחד או בננה אחת
  • אדם משבט מנשה מסוגל לייצר בחודש 3 תפוחים או 2 בננות

לבני שבט מנשה יש יתרון מוחלט גם בייצור תפוחים וגם בייצור בננות. טכנולוגיה טובה יותר, אדמות טובות יותר, פועלים חרוצים יותר, איכשהו הם פשוט טובים יותר. היגיון בריא יוביל אותנו למסקנה לפיה לשבט מנשה לא משתלם לסחור עם שבט אפרים מכיוון שהוא כל כך יעיל בייצור מוצרים בעצמו – אך המסקנה הזו שגויה לחלוטין.

נניח שבכל שבט ישנם 100 עובדים, ונניח שחברי השבטים מעוניינים תמיד בכמות שווה של בננות ותפוחים. אם שני השבטים לא סוחרים אחד עם השני, כמה בננות ותפוחים כל שבט יבחר לייצר?

בשבט אפרים ישנם 100 עובדים, כל אחד מייצר בחודש בננה אחת או תפוח אחד, הם רוצים כמות שווה של בננות ותפוחים, ולכן הם פשוט יחלקו את עובדיהם באופן שווה: 50 עובדים ייצרו 50 תפוחים בחודש, ו-50 עובדים אחרים ייצרו 50 בננות בחודש. בשבט מנשה החלוקה מעט יותר מסובכת, אך אם תשחקו עם המספרים תראו שהם מסוגלים לייצר 120 תפוחים בחודש בעזרת 40 עובדים ו-120 בננות בחודש בעזרת 60 העובדים הנותרים, וכך להגיע למספר השווה הגדול ביותר של בננות ותפוחים. אז הנקודות הטובות ביותר שקיבלנו הן (50, 50) עבור שבט אפרים ו-(120, 120) עבור שבט מנשה, שהוא בעל טכנולוגיה עדיפה ולכן עשיר יותר. מה יקרה אם נאפשר מסחר בין השבטים?

יכולים לקרות המון דברים. למשל, השבטים יכולים להגיע ביניהם להסכם הבא:

  • בני שבט אפרים ייצרו 100 בננות בחודש בעזרת כל העובדים שלהם
  • בני שבט מנשה ישתמשו ב-60 עובדים כדי לייצר 180 תפוחים, וב-40 עובדים על מנת לייצר 80 בננות
  • בני שבט מנשה ימכרו לבני שבט אפרים 55 תפוחים בתמורה ל-45 בננות

עכשיו קיבלנו נקודה טובה יותר, שבה לשבט אפרים יש 55 תפוחים ו-55 בננות ולשבט מנשה יש 125 תפוחים ו-125 בננות. קסם! שני הצדדים הרוויחו ממסחר, העושר הכולל בכלכלה גדל – בדיוק ההפך ממה שמספרים לסטודנטים בפקולטות מסוימות באוניברסיטה המתייחסות לכל פעילות כלכלית כאל משחק סכום אפס.

"פעלול הקסם של ריקרדו", כפי שמכנה אותו מאט רידלי, הוא כל כך מפתיע ולא אינטואיטיבי עד שגם היום אנשים רבים העוסקים במדיניות מסחר בין לאומית אינם מבינים אותו, או דוחים את המסקנות שלו מכיוון שהן מתנגשות עם הרגשת הבטן שלהם. "מה הטעם בלייבא את מדי חיילי צה"ל ממתפרות בסין?", הם שואלים, "הרי יש לנו כאן בארצנו הקטנטונת מתפרות מצוינות ופועלים חרוצים!". זה אולי נכון, אבל יש לנו כאן גם מגזר היי-טק חזק שאיננו קיים בסין, ואם ההון וכוח האדם המושקע במתפרות היה מושקע בהיי-טק מצבה של מדינת ישראל היה משתפר.

חשבו על זה כך: נניח שלברון ג'יימס, אחד משחקני הכדורסל הטובים בעולם, הוא גם צבע הבתים הטוב ביותר בארצות הברית. האם משתלם לו, כספית, לצבוע את הבית שלו בכוחות עצמו?  ברור שלא. עדיף לו לשלם למישהו אחר, פחות טוב, שיצבע את ביתו בזמן שהוא משחק כדורסל ומרוויח מיליונים. כך עדיף לשבט מנשה להתמקד יותר בתחום הייצור שבו יש להם יתרון יחסי ולא יתרון מוחלט – תפוחים – ולהשאיר לשבט אפרים את ייצור מרבית הבננות. מדוע? מכיוון ששבט אפרים מוותר רק על תפוח אחד בכל פעם שהוא מייצר בננה, ושבט מנשה מוותר על תפוח וחצי בכל פעם שהוא מייצר בננה. ובאותו האופן, בכל פעם שבעל הון ישראלי משקיע מיליון שקלים במפעל לואו-טק מקרטע המוגן על ידי סובסידיות ומכסים אנחנו מוותרים על מיליון שקלים שהיו יכולים להיות מושקעים במפעל היי-טק מתקדם שאינו זקוק להגנתם של פוליטיקאים על מנת לשלם לעובדיו משכורות גבוהות.

מקורותיה של הקדמה

הדוגמה הפשוטה הזו מייצגת עיקרון כללי יותר, שתקף גם לחילופים בין אנשים פרטיים או לתיאוריות מתקדמות יותר של מסחר בין לאומי שאינן מסתמכות על יתרון יחסי של מדינות אלא על גורמים אחרים: עצם האפשרות למסחר בין גורמים מסוגלת לייצר עושר עבור שני הצדדים. מסחר אינו משחק סכום אפס.

רידלי פותח את ספרו בתיאור היסטורי מרתק של התפתחות המסחר בקרב המין האנושי, מהאדם הקדמון, דרך תרבויות חקלאיות קדומות, הציוויליזציות הגדולות הראשונות והמאוחרות ועד ימינו. בכל נקודה ונקודה בזמן הוא מראה כיצד המסחר היה הגורם שדחף את הציוויליזציה האנושית קדימה, הגורם שהוביל את השינויים הטכנולוגיים – לפחות עד שהגיעו כוהנים, מלכים, פוליטיקאים, בעלי הון או טפילים מסוג אחר כלשהו והצליחו לעצור אותו בניסיונותיהם לסחוט את כל העושר לעצמם. תולדות האנושות לפי רידלי הן מאבקו של האדם העובד והסוחר כנגד כל אותם טפילים שמנסים לדכא את היצירתיות שלו ולחתוך לעצמם נתח מהתוצר שהוא מפיק תחת תירוץ כזה או אחר.

יש כאן נקודה עדינה. לרבים ישנו בראש מודל התפתחות היסטורית שנראה כך: בהתחלה היה האדם הקדמון, ואז הוא המציא כל מני דברים וביניהם את החקלאות, ואז התרחשה המהפכה החקלאית, ואז צצו עוד אנשים חכמים והמציאו עוד דברים כמו ביות בעלי חיים, טחנות רוח או שיטות לבנות אמות מים ענקיות, ואז התרחשה עוד התקדמות, ואז צצו עוד אנשים חכמים והמציאו ספינות חדשות ומנועי קיטור וכך הלאה. על פי "תיאוריה" זו כל התקדמות אנושית היא תוצאה של ממציאים, של התקדמות מדעית או הנדסית, של גאונים אקראיים שצצו להם פה ושם ודחפו את המין האנושי קדימה. התפיסה הזו לא מסבירה הרבה מאוד עובדות היסטוריות: מדוע הרבה מאותם "גאונים אקראיים" היו תמיד מרוכזים באזור גיאוגרפי קטן מאוד בכל תקופה נתונה? מדוע חלקים מסויימים בעולם התפתחו מהר הרבה יותר מחלקים אחרים?

האמת היא שהמסחר הוא התמריץ להתקדמות טכנולוגית. ללא מסחר ההשקעה הנדרשת בהמצאות חדשות פשוט לא שווה את התמורה, וללא העושר שנוצר כתוצאה ממסחר לא יהיה מי שישקיע מלכתחילה. והדבר נכון לא רק לגבי התקדמות טכנולוגית או מדעית, אלא גם לגבי התקדמות ספרותית, פילוסופית, דתית. האנשים המובילים בעולם בכל מדד של תרבות או ידע תמיד הופיעו במדינות הכי "ממוסחרות", בין אם מדובר בארצות הברית של המאה העשרים, בריטניה של המאה ה-19 או בגדד של המאה העשירית. זה לא מקרי, וזו לא איזו שהיא יכולת גנטית עדיפה שמופיעה לה באקראי פה ושם. זה המסחר. עושר חומרי, רוחני ותרבותי נוצר, כפי שטוען רידלי, כאשר "רעיונות עושים סקס", ובשביל שהם יעשו סקס נדרש מסחר וחילופים.

כל התקדמות אנושית בכל תחום שהוא התרחשה רק כאשר נוצר מצב גיאו-פוליטי יציב שאפשר מסחר חופשי של מוצרים, אידיאולוגיות, טכנולוגיות ורעיונות באזור גיאוגרפי גדול מספיק ובקרב קבוצה גדולה מספיק של בני אדם, ללא מעמד חזק מספיק של "טפילים" שינסו להשתלט על העושר. העושר הזה נעלם כאשר אליטה כלשהי עוצרת את המעבר החופשי של רעיונות ומוצרים ומטביעה את החדשנות תחת גלים של בירוקרטיה ומונופולים המוגנים על ידי ממשל מרכזי. "רשימת החידושים שהושגו בידי הפרעונים", כותב רידלי, "מצומצמת ממש כמו רשימת החידושים שהשיגו חברת הרכבות הבריטית (כשהייתה בבעלות המדינה) או הדואר של ארצות הברית". בהתאם לכך גיבוריו של רידלי הם הפניקים שפרשו רשתות מסחר לאורך הים התיכון בתקופות קדומות או היהודים שפרשו רשתות דומות ברחבי אירופה של ימי הביניים, ולא מצביאים מפורסמים וקיסרים שהקימו לעצמם אנדרטאות מרשימות.

מכאן נובעת גם האופטימיות של רידלי לגבי המאה הקרובה. נראה כי בהשוואה לעבר אנחנו חיים כיום בעולם בורגני יותר, ממוסחר יותר, קפיטליסטי יותר, מרושת יותר, שבו לאליטות וותיקות יש פחות כוח לסחוט את העושר ולעצור את המסחר והחילופים. האינטרנט משטח את מגרש המשחקים. המונופולים הוותיקים ששלטו על זרימת המידע קורסים אחד אחרי השני, ובמקומם צצים גורמים חדשים. כמה מהאנשים העשירים ביותר בעולם היום נולדו למשפחות עניות או ממעמד הביניים. זה לא משהו שהיה קיים בעבר, והמגמה הזו צפויה להתעצם. הסטארט-אפיסטים של העתיד, הסופרים של העתיד, המשוררים של העתיד, האמנים של העתיד והפילוסופים של העתיד יצמחו מתוך האתרים המסחריים, הרשתות החברתיות, הפורומים, אתרי התרומות ההמוניות והבלוגים, ולא בדרך המסורתית של תארים מתקדמים באקדמיה, חנופה לבוסים או חיזור אחרי מו"לים ומשקיעים. זה יקרה הרבה יותר מהר: המשוררת החשובה הבאה תנהל בלוג מצליח כבר בגיל שש עשרה, היזם הגדול הבא ימכור מוצרים באי-ביי במקביל לשירותו הצבאי, וראש הממשלה של העתיד יפרסם סטאטוסים פוליטיים שיסחפו אחריו מאות אלפים כבר בגילאי העשרים – ואולי אף אחד לא ידע מהו גילם, מינם או מוצאם האתני בהתחלה מכיוון שעיקר פעילותם תתרחש תחת זהות בדויה. פחות מכשולים תרבותיים, גיאוגרפיים ופיזיים יעמדו בדרכם. רובנו נרוויח מכך. באופן אישי בעולם שלפני הרשתות החברתיות והפורומים היה לי קשה הרבה יותר למצוא חברים בעלי תחומי עניין דומים לשלי, אנשים שאני יכול להחליף איתם רעיונות, מחשבות וידע. הייתי מוגבל יותר ובור יותר. הרשומות שלי בבלוג הן יותר תוצר של חילופי ידע ודעות אינטנסיביים עם אנשים אחרים מאשר תוצר של התבוננות עצמאית, אינדיבידואלית ובלתי תלויה על העולם, וכך אותה "השטחה" של העולם מייצרת עבורי עושר שאיננו פיזי.

ניתן להתבונן בתרשים של התוצר העולמי לנפש, לראות כי הוא עלה דרמטית במאה האחרונה ולהניח עקב כך שהוא ימשיך לעלות באותו אופן בעתיד, אך רידלי עושה יותר מכך: הוא מתבונן בגורמי היסוד לאותה עלייה דרמטית וטוען שהם רק הולכים ומתגברים. הוא לא מכחיש את האפשרות שייתכן שיהיה רע יותר, אך טוען שבעולם מקושר ומרושת יותר יהיה קשה יותר "לכבות את שלהבת החדשנות", כפי שקרה בעבר במקומות שונים. יש סיבות טובות להאמין שהוא צודק, ואחת מהן היא הכישלון העקבי של הפסימיסטים במאות השנים האחרונות.

כישלונותיו של הפסימיזים

הפסימיזם מוכר ספרים מזה זמן רב, הרבה לפני הפריחה של העשור האחרון. כבר בתחילת המהפכה התעשייתית כתב אדם סמית': "רק לעיתים רחוקות קורה שיחלפו חמש שנים בלי שיתפרסמו ספר או חוברת כלשהם המתיימרים להראות בעליל שעושר האומה מצטמק במהירות, שאוכלוסיית הארץ מידלדלת, שהחקלאות נזנחת, שהייצור דועך ושהמסחר מתחסל". הדוגמה הקלאסית לכך היא טענותיו של תומאס מלתוס בנוגע לפיצוץ אוכלוסין ורעב המוני, אך ישנן דוגמאות רבות נוספות המופיעות בספרו של רידלי.

בשנת 1830, בשלהי המהפכה התעשייתית, כאשר המין האנושי החל להתרומם כלפי מעלה לתקופה חסרת תקדים של צמיחה, עושר, בריאות וחינוך להמונים, אזרחים בריטיים חיבלו במכונות חדישות שאיפשרו לייעל את העבודה, התנגדו למסילות הברזל החדשות בטענה שרעש הרכבות יגרום לסוסות להפיל את עובריהן, ודרשו מהפרלמנט הבריטי להגביל את מהירות הנסיעה ברכבות ל-14 קמ"ש. משורר הכתר רוברט סאותי חזה עתיד של אומללות, רעב ודבר – בדיוק באותה התקופה שבה תמותת ילדים החלה לצנוח במהירות, שנים ספורות לפני שנחקקו החוקים הראשונים נגד עבודת ילדים. האינטלקטואלים הבריטים לא ידעו כיצד נראים חייהם של האיכרים בכפרים נידחים, הם מעולם לא טיילו באותם הכפרים, ולכן רמת חייהם של העניים בערים נראתה להם נמוכה. הם נכשלו בלהבין מדוע עזבו צעירים בריטיים את כפריהם ועברו לעבוד במפעלים שבערים, בדיוק כפי שכיום אנשים במערב נכשלים בלהבין מדוע עוזבים צעירים סיניים ואינדונזיים את כפריהם ועוברים לעבוד במפעלים גדולים (רמז: החיים בכפר הרבה יותר גרועים מכפי שנראה בסרטי וולט-דיסני).

גם המעטים שהתנגדו באותה תקופה לתחזיות הפסימיות, כגון המשורר תומס בבינגטון מקולי, הפיקו תחזיות אופטימיות לכאורה שהחטיאו את המציאות העתידית בסדרי גודל שלמים. "איננו יכולים להוכיח באופן מוחלט", אמר מקולי בשנת 1830, "ששוגים אלה האומרים לנו שהחברה הגיעה לנקודת מפנה ושכבר ראינו ימים טובים יותר, אבל כך אמרו כל מי שקדמו לנו ומאותן הסיבות". וכך הם המשיכו לומר, והם ממשיכים עד היום, מאותן הסיבות, ובאופן היסטורי הם כולם – ללא יוצא מן הכלל – טעו.

ואלו אותם האנשים שמדברים כך היום: אינטלקטואלים, סופרים, משוררים ופרופסורים שחדורים בלהט דתי להוכיח שהחברה שבה הם חיים היא מנוונת, מושחתת ונמצאת על סף קריסה. רב המכר המצליח ביותר בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה היה הספר "ניוון" מאת מקס נורדאו (ממייסדי ההסתדרות הציונית העולמית ומנסח תוכנית בזל), המצייר תמונה של חברה המצויה בהתמוטטות מוסרית בגלל פשיעה, הגירה ועיור. רב מכר אחר משנת 1901 בשם "החיים הפשוטים" טען כי בני האדם מאסו בחומרנות ושואפים לחזור לחוות החקלאיות. רבים האמינו, בהתאם לטענותיה של תנועה האאוגניקה, שעתידו של המין האנושי בסכנה עקב התרבות יתר של העניים והפחות אינטליגנטים (ציוני IQ של תלמידים נמצאים בעלייה מתמדת כבר עשרות שנים). בשנת 1918 חזה הנרי אדמס בספרו "החינוך של הנרי אדמס" את התמוטטות הציוויליזציה, בשנת 1923 חזה אוסוולד שפנגלר את דעיכת העולם המערבי ברב המכר שלו "שקיעת המערב", בשנות השלושים והארבעים הפציע ג'ורג' אורוול עם ספריו הדיכאוניים בנוגע לעתיד טוטאליטרי והריקנות של העידן הטכנולוגי, וכך הלאה בכל עשור ועשור, בכל פעם המציאו איומים חדשים על עתיד האנושות.

"במשך מאתיים שנה", כותב רידלי, "זכו הפסימיסטים בכל הכותרות, למרות שהאופטימיסטים צדקו לעיתים קרובות הרבה יותר". והדוגמאות ממשיכות. רידלי מדבר בספרו על תחזיותיה של רייצ'ל קורסון בספרה "אביב דומם" (1962) לסרטן המוני (שכיחות מקרי הסרטן והתמותה מהם פחתו מאז באופן משמעותי), על האיומים בגשם חומצי ועוד. כמה פעמים שמעתם על דאגות בנוגע לכמות המזון שהעולם מסוגל לייצר? מלתוס לא היה היחיד שהוטרד מהעניין. בשנת 1967 פורסם רב המכר "רעב, 1975!" מאת ויליאם ופול פדוק, שבו נטען כי מצרים, האיטי והודו מצויות כבר מעבר לסף ההצלה ויש להניח להן לגווע ברעב. בשנת 1968 יצא לאור רב המכר "פצצת האוכלוסייה", במסגרתו טען פול ארליך (זוכה פרס מקארתור) כי בשנות השבעים והשמונים מאות מיליוני בני אדם ירעבו למוות והאנושות תצטמצם לשני מיליארד איש. אלו לא אנשים קיצוניים שכתבו ספרים זניחים. בשנת 1974 קבע מומחה הסביבה לסטר בראון שהגענו לנקודת מפנה, וחזה שהחקלאים "לא יוכלו לעמוד עוד בביקוש הגובר". זה לא קרה. בשנת 1981 הוא טען ש"חוסר הביטחון התזונתי הגלובלי נמצא בעלייה". הוא לא היה בעלייה. ב-1984 לסטר בראון הכריז כי "המרווח הצר בין ייצור המזון וגידול האוכלוסייה ממשיך להתכווץ". גם זו הייתה טעות, כמו גם שתי הכרזות נוספות שלו בסגנון משנת 1989 ושנת 1994. הייתם מצפים שבשלב מסוים הוא יפנים את העניין ויפסיק לחזות תחזיות… אבל לא, ב-2007 הוא שוב פעם זינק עם אותה התחזית הוותיקה. וב-2008 חזר פול ארליך וחזה שוב עלייה בשיעורי התמותה בעתיד הקרוב. ובינתיים, בעולם האמיתי, הרעב הולך ונכחד.

בשנת 1992 חתמו מנהיגי העולם בועידת האום בריו דה ז'נירו על "אג'נדה 21": "האנושות עומדת בפני רגע מכריע בתולדותיה. אנו ניצבים נוכח הנצחה של הפערים בין אומות ובתוכן. נוכח החמרת העוני, הרעב, המחלות והבורות, והידרדרות נמשכת של המערכות האקולוגיות שרווחתנו תלויה בהן". בעשור שלאחר מכן הייתה הירידה החדה ביותר בהיסטוריה בעוני, ברעב, בתחלואה ובבורות. בשנת 1995 אחד הסופרים האהובים עלי, ג'ארד דיימונד, טען כי "עד שבני הצעירים יגיעו לגיל הפרישה, מחצית המינים הביולוגיים בעולם ייכחדו, האוויר יהיה רדיואקטיבי והימים יהיו מזוהמים בנפט". בפועל התחזיות האלו לא קרובות להתגשם: קצב הכחדת המינים הביולוגיים מחטיא אותן במרווח גדול, תאונות גרעיניות וניסויים גרעיניים הצטמצמו במידה ניכרת, וגם כמות הנפט שנשפכת לים נמצאת בירידה מתמדת.

גם בנושא משאבי הטבע עולות דרך קבע תחזיות אפוקליפטיות, למרות שכידוע תקופת האבן לא הסתיימה בגלל מחסור באבנים, וסביר מאותה הסיבה שתקופת הנפט לא תסתיים בגלל מחסור בנפט. בתחילת שנות השבעים פותח מודל ממוחשב מורכב בשם "world3" שניסה לחזות את כושר הנשיאה של משאבי כוכב הלכת שלנו והגיע למסקנות פסימיות למדי. בדו"ח "גבולות הצמיחה" שנכתב בעקבות ניסוי זה נטען כי עד 1992 יחוסלו המאגרים הידועים של אבץ, זהב, בדיל, נפט וגז טבעי. במציאות אנחנו אפילו לא קרובים לשם. בשנת 1990 זכה הכלכלן ג'וליאן סיימון ב 576 דולרים בהתערבות עם פול ארליך (שהזכרתי לפני כן) על מגמות מחירי חמישה סוגים של מתכות שארליך טען שהן הולכות לאזול. תחום נפוץ נוסף הוא התחום האקולוגי, וכאן סוקר רידלי נושאים רבים כגון זיהום אוויר ומים, גשם חומצי ועוד. בחלק מהמקרים התופעות המדאיגות היו אמיתיות והתגובה עבורן הייתה חשובה (למשל החור באוזון), אבל בדרך כלל הייתה הגזמה פראית בתחזיות לכיוון הפסימי, וכנ"ל לגבי החשש ממגיפות ענק ונושאים נוספים.

ומה יש לנו היום? ובכן, רידלי מתייחס גם לשני נושאים עכשוויים באופן ספציפי – לשינויי האקלים הצפויים ולמצבה של אפריקה – אבל אני אעצור כאן על מנת להשאיר לכם סיבות לרכוש את הספר. בהחלט ייתכן שתחזית פסימית כזו או אחרת היא מוצדקת, בהחלט ייתכן שיום אחד האנושות תהרוס את המערכת האקולוגית שמקיימת אותנו, אבל מדובר בנושאים מסובכים שאנחנו לא מבינים עד הסוף והניסיון ההיסטורי המועט שיש לנו מצביע על כך שהמומחים נוטים להיות פסימיים באופן מוגזם. רידלי איננו טוען שאסור להתריע בפני סכנות ולפעול על מנת לעצור אותן ובהחלט ייתכן שחלק מהתחזיות הפסימיות לא התגשמו פשוט מכיוון שאנשים קמו ופעלו בהתאם, אבל במקרים רבים ההתרעות מוגזמות ובהתאם לכך אנשים ומדינות משקיעים זמן, כסף ואנרגיות שיכלו להיות מנותבים באופן חכם יותר.

ישראל

מגמת השיפור המתמיד שעברה על כל העולם המערבי ומרבית העולם הלא-מערבי מאז סוף מלחמת העולם השנייה לא פסחה על מדינת ישראל. החיים כאן, על פי כל מדד אובייקטיבי, הולכים ומשתפרים בעקביות מדי עשור (אם כי בין השנים 2000-2010 באמת היה דשדוש מסוים בשכר). בגדול המגמות דומות למגמות במדינות אחרות, גם בנושאים כגון שיעור המשכילים, מדדי בריאות, ביטחון תזונתי, ואחוזי הבעלות על מחשבים אישיים או רכבים. רצוי גם לזכור שמדדים כגון שכר ריאלי או תוצר לנפש לא תמיד משקללים באופן מלא שיפורים טכנולוגיים שהופכים את חיינו לטובים הרבה יותר.

נכון, עליית מחירי הדיור של השנים האחרונות פגעה באותו פלח של אזרחי מדינת ישראל שיצא להם להגיע בדיוק בשנים האלו לגיל שבו רוכשים דירה ראשונה (אם כי היא עזרה לחלק מהוריהם), אבל מגמה מדאיגה זו לא סותרת את זה שהחיים של אנשים בני 30 היום בישראל – אפילו אם הם מתגוררים בדירה שכורה – טובים הרבה יותר מחייהם של אנשים בני 30 בישראל של שנת 1990: הם מרוויחים יותר ביחס למחיריהם של פחות או יותר כל המוצרים שאינם הדירה שדפני ליף רצתה לשכור מעל שדרות רוטשילד, הם טסים יותר לחו"ל, רואים יותר סרטים, הולכים יותר למסעדות, קונים מכונית ראשונה בגיל מוקדם יותר, משלמים הרבה פחות על מוצרי אלקטרוניקה הרבה יותר טובים, נהנים ממגוון רחב יותר של מוצרים בסופרמרקט, מקבלים שירותי בריאות טובים יותר, ורובם כבר לא מסתובבים ברחוב עם פאוצ'ים מכוערים או איפור מגוחך.

אך מה בנוגע לעתיד?

הטיעונים של מאט רידלי יחסית משכנעים כאשר הם מתייחסים לכדור הארץ בכללותו, אך קשה יותר להחיל אותם בנפרד על כל מדינה ומדינה בעולם. למשל לגבי הזדקנות האוכלוסייה רידלי מעודד מהגידול בילודה בשנים האחרונות בארצות הברית ובמספר מדינות אחרות, אך אין לו משהו אופטימי לומר על מדינות שממשיכות להזדקן באופן דרמטי כגון יפן או גרמניה. ישנן מדינות אפריקאיות שהמדדים הכלכליים עבורן נמצאות במגמת הידרדרות בעשורים האחרונים. ומה בנוגע למגמות הדמוגרפיות המתבטאות בגידול במשקלן של אוכלוסיות עניות ובעלות נטייה לקיצוניות דתית במדינת ישראל? לעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לחוסר היציבות הפוליטי ההולך וגדל בשנים האחרונות?

היקפו ומורכבותו של הדיון בנוגע לעתידה של מדינת ישראל חורגים מהנושא של הרשומה הנוכחית, אך רצוי לזכור שגם הטיעונים החיוביים של רידלי תקפים לגבי ארצנו הקטנטונת. תחזיות עבר פסימיות לגבי עתידה של מדינת ישראל, כגון טענתו של פרופ' ארנון סופר משנת 1987 כי בשנת 2000 יהיה רוב ערבי במדינה, התגלו בדיעבד כמופרכות בגלל תופעות בלתי צפויות בהיקפן כגון הירידה בשיעורי הילודה באוכלוסייה הערבית והעלייה מברית המועצות. פרשיות שחיתות הממלאות את עמודי העיתונים בשנים האחרונות (ובימים האחרונים) מעידות יותר על גידול בחשיפה ובטיפול המשטרתי מאשר על גידול בשחיתות. וכמובן, האינטרנט נמצא גם כאן, וביחד איתו הגידול בחילופים, בידע, ברעיונות ובאפשרויות ההצלחה של יזמים ממדינות קטנות ושוליות יחסית.

יש גם כאלו שיפסידו מהעידן החדש. בעלי מקצוע שרווחיהם נבעו ממונופול כלשהו על ידע – עיתונאים, מתווכים, מומחים למיניהם – יפגעו באופן קשה. רבים מהם כבר על סף קריסה. רידלי חוזה כי ארגונים בירוקרטיים גדולים כגון מדינות ותאגידים רב-לאומיים לא יעמדו בתחרות, יקרסו וייעלמו. זרימה חופשית של ידע לא תאפשר למשטרים דיקטטוריים לעבוד על אזרחיהם לאורך זמן, ולא תאפשר גם למשטרים דמוקרטיים לנסות להשתמש בפערי מידע על מנת – סתם דוגמה היפותטית – לשכנע את אזרחי מדינת ישראל שהעולם אנטישמי, שהחיים כאן מושלמים ושלא כדאי להם לשקול חס וחלילה להגר לברלין. עצם עיקרון הלאומיות יפגע. צעירים בישראל היום לרוב יודעים אנגלית טוב יותר מהמבוגרים וחשופים לתרבות זרה במינונים גבוהים יותר, בהחלט ייתכן שמגמות שיתרמו לאיכות החיים שלנו כפרטים יפגעו במדינת ישראל וביכולותיה לשמור על תרבות ושפה ייחודית.

וייתכן שלא. מדינת ישראל הוקמה על ידי אופטימיסטים-רציונאליים שקראו את ספריו שופעי האופטימיות של בנימין זאב הרצל וחלמו על עולם טוב יותר. מאז סוף שנות התשעים נראה כי הלך הרוח הנפוץ כאן הוא פסימי, אבל האם הפסימיות הזו מוצדקת? החברה הישראלית כיום היא צעירה ודינאמית באופן יוצא דופן. למרות כל הפרסומים השליליים ההגירה למדינות אחרות עדיין נמוכה יחסית – הצעירים רוצים להישאר כאן, ורבים מהעוזבים רואים בהגירה עניין זמני ומעוניינים לחזור. מצבם של המגזרים החלשים בחברה, בעיקר החרדים והערבים, הולך ומשתפר. שיעורי ההשכלה שלהם בעלייה, שיעורי הילודה בירידה, שיעורי העוני האבסולוטי בירידה. מאז האינתיפאדה השנייה ובניית הגדר מספר ההרוגים כתוצאה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני הולך ופוחת. האינדיקאטורים הכלכליים בסך הכל חיוביים למדי, בטח שביחס למדינות אירופה. הסוציאליזם המפא"ינקי המושחת שהיה מלווה ב"קפיטליזם של מקורבים" הולך ומפנה את מקומו למשטר כלכלי שפוי וחופשי יותר. מאז המחאה החברתית הציבור הפך למעורב יותר, והשיח הפוליטי נוטה סוף סוף לכיוון הכלכלי על חשבון הקשקשת האינסופית בנוגע לשלום וביטחון (שלא הביאה עד כה לא שלום ולא ביטחון). נו, אולי.

אני כותב את הדברים האלו ומתקשה לשכנע את עצמי. קשה לפתח נקודת מבט אובייקטיבית על העולם, להפריד בין עובדות לרגשות. קשה להתעלם מהתעמולה הפסימית השופעת שמספקים לנו עיתונאים וסופרים. גם אני פרסמתי בעבר רשומות פסימיות בנוגע לעתיד (למשל כאן). ולכן ספרו של מאט רידלי חשוב גם אם הוא מוטעה לחלוטין: הוא מאפשר לנו לצאת לרגע מאותו הלך רוח מדוכדך ולנסות ולהסתכל על הדברים מנקודת מבט חדשה. ונקודת מבט חדשה, לדעתי, היא הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לרכוש לעצמכם לשבוע הספר, או בכלל.

Read Full Post »

סופו של הממוצע

טיילור קוון הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון ובעל אחד הבלוגים הכלכליים הפופולריים ביותר בארצות הברית. ספרו "average is over" עוסק בשוק העבודה המודרני, ולפי שמו ניתן להבין את התזה המרכזית הנתמכת במספר מחקרים מהתקופה האחרונה: העידן שבו כל אחד היה יכול להשיג עבודה סבירה בשכר סביר הולך ונגמר, בכל המדינות המפותחות. עבודות האמצע נעלמות, והעבודות החדשות נמצאות בעיקר בקצוות – למעלה או למטה. המונח הרשמי הוא קיטוב (פולאריזציה) של שוק העבודה. זה לא בדיוק ה-1% וה-99% כפי שטוענים מפגינים חברתיים זועמים, בעלי הון ומנכ"לים של תאגידי ענק אל מול שאר האוכלוסייה, אלא יותר בכיוון של 15% מול 85%, מהנדסים ומתכנתים ועוד מספר בעלי מקצוע נחשבים אל מול כל השאר.

למשל, בסדרת התרשימים הבאה (הלקוחה מכאן) ניתן לראות את תוספת מקומות העבודה לכלכלה האמריקנית עבור אחוזונים שונים של שכר עבור תקופות שונות:

 

בחלק השמאלי ביותר של התרשים ניתן לראות כי בין השנים 1990-2007 עיקר המשרות נוצרו בטופ ובתחתית, ומימין ניתן לראות כי במהלך המשבר האחרון עיקר המשרות שאבדו היו באמצע הסקאלה. מגמה זו קיימת בכל המדינות המפותחות, גם בישראל (ככל הנראה במידה רבה יותר מאשר בארצות שוויוניות יותר), והיא איננה צפויה לעצור בזמן הקרוב.

האם אתם שייכים לאותם 15% שימשיכו לצמוח, או ל-85% שיישארו מאחור? לפי טיילור קוואן השאלה העיקרית שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא זו: האם אתם מתחרים במחשבים או עוזרים למחשבים?

אנשים שמתחרים במחשבים הם אלו שבסופו של דבר יוחלפו על ידי מחשבים, רובוטים ותוכנות, או יאלצו להתפשר על שכר נמוך הרבה יותר על מנת שלמעסיקים ישתלם לשכור אותם ולא להשקיע באוטומציה. טיילור אף טוען שישנם אנשים בשוק העבודה שאין שום שכר שעבורו ישתלם למעסיקים להעסיק איתם, אבל זו כבר טענה מעט קיצונית ואיני יודע עד כמה אני מסכים איתה (אם נתעלם ממגבלת שכר המינימום). לעומתם, יש את אלו שהמחשבים והרובוטים לא יכולים בלעדיהם, או לפחות לא יכולים להחליף אותם, ושכרם רק הולך לעלות ככל שהמחשבים והרובוטים יהוו חלק משמעותי יותר מחיינו. יש גם נושאים אחרים שמשפיעים על המגמה זו, ביניהם הגלובליזציה, התחרות ומיקור החוץ, אך אלו קיימים ופועלים כבר עשורים רבים בעוד שהרובוטים והתוכנות הם תוספת חדשה יחסית.

אין שום דבר שמח, כיפי או חיובי בהתפתחות הזו. היא לא נובעת מאיזו "שיטה כלכלית", מקפיטליזם, סוציאליזם או בנקאות ברזרבה חלקית. למעשה מצב כזה של אי שוויון היה נפוץ במהלך רוב תולדות האנושות, ומאה השנים האחרונות השוויוניות באופן יחסי היו סוג של אנומליה. התופעה נובעת בעיקר מההתפתחות הטכנולוגית ומההתקדמות ההדרגתית של הכלכלה העולמית. ממשלות יכולות להשפיע עליה על ידי מיסוי פרוגרסיבי, העברת כסף מאותם 15% שיתעשרו לאותם 85% שידרכו במקום. עד כמה זה יעבוד? תלוי במידת הנטייה של ה-15% העליונים להתחמק ממס או לעבור מדינות. אף אחד לא באמת יודע, אולי במדינות מסוימות ל-15% הללו לא יהיה אכפת לשלם מיסים שהולכים ונעשים גבוהים כדי לספק לשאר חיים טובים ובמדינות אחרות כן יהיה אכפת להם.

מי הולך להיות מוחלף על ידי רובוטים ותוכנות? ניתן לקרוא באופן מפורט יחסית על התפתחויות עתידיות בתחומי הרובוטיקה והמחשב בספרו של ד"ר רועי צזנה,"המדריך לעתיד". בין השאר מזכיר רועי מדפסות תלת-מימד שיחליפו פועלים בשלבים שונים של שרשראות האספקה, תוכנות אינטליגנטיות שיוכלו לדבר ולהבין שפה חופשית ולהחליף נציגי שירות, תוכנות שיוכלו להעניק יעוץ רפואי על סמך מאגרי מידע עצומים של מאמרים ונתונים ולהחליף את רופאי המשפחה, תוכנות הכותבות מאמרים לעיתונים באופן אוטומטי, כלים לא מאוישים שמחליפים חיילים ושוטרים במשימות שמירה או לחימה של ממש, מכוניות רובוטיות שיוכלו להחליף את התחבורה הציבורית, את שליחי הפיצה ואת נהגי המשאיות ועוד. חשוב להבין שזה כבר קורה: ברגע שתוכנה כגון אקסל מסוגלת לאפשר לכלכלן לבצע בשעה עבודה שלפני שני עשורים נדרש עבורה שבוע שלם, הביקוש לכלכלנים קטן ושכרם, באופן יחסי, ירד. ברגע שאתרים כגון google scholar מאפשרים לחוקרים באקדמיה למצוא מאמרים בקלות הביקוש לספרניות קטן ושכרן, באופן יחסי, ירד. המתווכים למיניהם ייעלמו גם הם תודות לאתרי יד2 ודומיו, וגם הקופאיות בסופר לא באמת הכרחיות וסביר שהן ייעלמו תוך עשור או שניים כשנעבור לשלם באופן אוטומטי בעזרת הטלפונים הסלולאריים שלנו.

בניגוד לדברים שכותב צזנה בספרו, אינני מאמין שהתוצאה תהיה שיעורי אבטלה גבוהים. חברה עם שיעור אבטלה קבוע של עשרות אחוזים, לא רק בקרב צעירים אלא גם בקרב בוגרים בגילאי 30-40, לא נראית לי כמו חברה יציבה. אותם 15% שלמעלה אולי יסכימו לעזור לילדים עניים או לקשישים חסרי כל, אבל לא סביר שהם יסכימו לממן את חייהם של מובטלים בריאים בגילאי העבודה. סביר יותר שהשכר בסקטורים שהזכרתי ילך וישחק, ושחלק מהעובדים בהם יאלצו להתפשר על עבודות אחרות בשכר נמוך יותר ולהידחק יחדיו באותם תחומים מעטים שבהם לרובוטים אין יתרון יחסי משמעותי, למשל מקצועות הסיעוד, אינסטלטורים, קבלני שיפוצים, בעלי עסקים קטנים בתחום השירותים כגון מספרות, ועוד. יתכן גם שתחזור האופנה במסגרתה רק אחד מבני הזוג במשק הבית עובד. בכתבה שפורסמה בדה-מרקר לאחרונה הופיע תרשים המתאר את המגמות בנידון:

הפוליטיקאים כמובן פועלים במרץ על מנת לעשות דברים שיובילו, כרגיל, לתוצאה הפוכה מזו שהם מעוניינים בה. למשל, שלי יחימוביץ' ודומיה הפועלים לחקיקת חוקים המגנים על עובדים ומשפרים את תנאיהם למעשה מייקרים את עלויות ההעסקה של אותם העובדים, מעודדים את המעסיקים להחליפם בתוכנות אוטומטיות ורובוטים ומגדילים את שיעורי האבטלה. גם ועדי עובדים מסוימים פועלים באותו האופן. מעניין מתי ייפול להם האסימון, אם בכלל.

הלודיטים החדשים

שביתת המתרגמים מהווה את אחת הדוגמאות היותר מובהקות למגמות שהזכרתי.

כך כותבת חברת הכנסת תמר זנברג, כשהיא מסרבת להבין ששכר הוא קודם כל תוצאה של היצע וביקוש ולא של "יכולות אינטלקטואליות" או "תרומה לתרבות":

"בית הקלפים, הסמויה, סיינפלד, הן רק חלק מהסדרות שכולנו צפינו בהן בשנים האחרונות – עם כתוביות.אבל האם ידענו, שמי שמתרגמת את הכתוביות האלה מרוויחה 22 שקל לשעה? […] השכלה, יכולות אינטלקטואליות ותרומה משמעותית לתרבות שאנחנו צורכות וצורכים אינם מהווים שום פקטור בפרנסתם של ציבור המתורגמנים. היום קיימה ועדת הכלכלה דיון מיוחד שיזמתי יחד עם ח"כ ד"ר רות קלדרוןבתנאי העבודה המחפירים האלה. המסקנה ברורה: שיטת הקבלן נכשלה והיא נידונה לייצר עובדים ובעיקר עובדות שמנוצלים יום יום, ללא יכולת להגן על עצמם. כשהוט ויס מתנערות, כשהרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין טוענות שאין להן סמכות, וכשחברות התרגום לא טרחו להגיע לישיבה – כולם סביב השולחן מבינים שהשיטה רקובה בבסיסה ".

וכך כותבת בבלוג השכן נטע אלכסנדר:

"יש מי שחושב שאין צורך במתרגמים מקצועיים ומדובר ב"עבודה שכל אחד יכול לעשות". אבל אין טעות גדולה מזו. תרגום הוא חלק אינטגרלי מההנאה, והיכולת של צופים ישראליים להתענג על סדרות כמו "מד מן", "בלש אמיתי" או "בית הקלפים" תלויה בכך שמתרגמים בעלי ותק וניסיון של שנים יצליחו להבין כל ציטוט ספרותי, מונח מקצועי או מושג מתחום הפוליטיקה האמריקאית שגם מי שדובר אנגלית שוטפת מתקשה לפעמים לעקוב אחריהם."

העניין מזכיר לי סיפור של אחד מעמיתי לעבודה. הוא ואשתו מעסיקים מנקה בביתם. היא עושה עבודה מעולה, ובכל זאת הם שוקלים לפטרה ולהחליפה ברובוט "iRobot" שיעשה מן הסתם עבודה גרועה הרבה יותר. למה להם לעשות צעד כל כך מטופש? ובכן, מכיוון שהרובוט זול הרבה יותר, לא צריך לשלם לו תנאים סוציאליים, לא צריך לתאם איתו ימי עבודה, והוא לא עובר כל רבע שעה בסלון מולכם ומתלונן על כאבי גב. אתם יכולים לומר שזה לא נחמד מצידם, לא חברתי, לא אתי, אבל זה מה שיש. בטוקבקים שבאינטרנט כולם גיבורים גדולים, אבל כשזה מגיע לחיים שלהם אנשים מוטרדים קודם כל מאי הנוחות של עצמם. בדרך כלל התחליף הרובוטי הוא קצת פחות טוב מהעובד האנושי, אבל הוא הרבה הרבה יותר זול, וחוסך כאב ראש מהמעסיקים. ושוב – אם מישהו חושב שזה נוראי שאנחנו מודדים בני אדם באופן הזה, שזו איזו שהיא תוצאה של "השיטה", "הקפיטליזם הניאו-ליברלי" או קונספירציה של כלכלנים אכזריים, אז הוא טועה. זה תמיד היה המצב. גם כאשר גילו לפני אלפי שנים שניתן להשתמש בשוורים על מנת לחרוש את השדות המהפכה הזו מן הסתם הובילה לירידה בשכרם של החקלאים, מכיוון שעבודתם הפכה לפשוטה יותר ודרשה פחות כוח פיזי כך שגם נשים וילדים יכלו לעסוק בה. ביקוש והיצע תמיד היו ותמיד יהיו הכוח המשמעותי שמאחורי המגמות בשוק העבודה. אם השוק לא מעריך יותר מדי את היכולות האינטלקטואליות שאתה מאמין שיש לך השכר שלך יהיה בהתאם, ולא משנה עד כמה אמא שלך או איזה שהוא פוליטיקאי שהצבעת לו חושבים שאתה מוכשר.

גם למתרגמים יש תחליף. האתר google translate בהחלט יכול להחליף אותם, ואפשר להצמיד לו ילד בן 16 שיעבור ויתקן שגיאות וניסוחים עילגים. התוצאה תהיה ללא ספק נחותה יותר מהתוצאה שיכול להפיק מתרגם מקצועי עם תואר שני בספרות, אבל האם היא תהיה נחותה במידה ששווה את הפרשי המחירים? לפי דברים ששמעתי מאנשים שמעדיפים שלא להזדהות בפומבי, כל אחד כיום יכול להוריד באינטרנט סדרות אמריקאיות ולמצוא עבורן כתוביות בעברית המופצות בחינם על ידי אנשים שמכינים אותן על פי הכתוביות באנגלית, והתוצאה בהחלט משביעת רצון ביחס למחיר האפסי. מדוע אותם מתרגמים מוכנים לעבוד בחינם? ובכן, אני מנחש שאחת הסיבות לכך היא הנוחות והמהירות בעבודה בעזרת google translate. כן, יש פה ושם שגיאות מביכות, אבל הן נדירות יחסית ולא פוגעות בחוויית הצפייה – שוב, לא במידה המצדיקה תשלום למתרגמים. וכמובן, ישנה גם האפשרות להסתדר בלי כתוביות בכלל, או עם כתוביות מקוריות באנגלית.

המתרגמים יכולים להתאגד בוועד, יכולים להכריז על שביתה, יכולים לנסות להיאבק. הכל לגיטימי. בסופו של דבר הם יפסידו (ואולי ינחם אותם לדעת שגם הוט ויס הולכים לקרוס מתישהו בעשרים השנים הקרובות תודות לאפשרות להוריד תכנים מהאינטרנט). הם מתחרים נגד מכונות שעובדות בחינם, והמוצר שהם מספקים לא איכותי מספיק ביחס למוצר שמספקות המכונות. הם הלודיטים החדשים – והלודיטים תמיד מפסידים בסופו של דבר, גם אם פוליטיקאים מצליחים להגן עליהם למשך תקופה קצרה.

 

            לודיטים בתקופת המהפכה התעשייתית. מקור – ויקיפדיה

העתיד

טיילור קוון כותב על דברים רבים נוספים בספרו (בעיקר על שחמט בחציו הראשון והמשעמם למדי של הספר, אבל החצי השני טוב בהרבה). הוא מתאר כיצד מהפכת החינוך הווירטואלי תעזור בעיקר למוכשרים, לאו דווקא לעניים, וכך רק תגביר את אי השוויון. הוא טוען שטקסס היא עתידה של ארצות הברית: מדינה קפיטליסטית יותר, עם מיסים נמוכים יותר ופחות רגולציה על בנייה עירונית, מה שמוביל למחירי דיור נמוכים יותר. הראיה העיקרית לטענתו נמצאת בדפוסי ההגירה הפנימית בתוך ארצות הברית, במסגרתם רבים מהגרים לטקסס ממדינות עם מיסוי גבוה יותר ומחירי דיור גבוהים יותר.

תחזיותיו של קוון לעתיד קפיטליסטי יותר נובעות מהחוב האמריקאי ההולך וגדל ומההערכות שהצמיחה לא תהיה מספיקה על מנת להחזיר אותו, מה שידרוש קיצוצים בתקציבי הממשלה. באופן עקרוני כדאי לקחת הלוואה רק מתוך הנחה שבעתיד תרוויח יותר ויהיה לך את הכסף להחזיר אותה. כשמדובר בבני אדם אנחנו מסוגלים לעבוד שעות רבות יותר, להחליף עבודה, וכך לשלוט פחות או יותר במשכורתנו העתידית. כשמדובר במדינות ובפוליטיקאים עם מגבלות פוליטיות נראה שהם מתקשים להפעיל מדיניות שיכולה לעודד צמיחה, וגם אם הם מצליחים הצמיחה לא תמיד מגיעה מכיוון שהיא תלויה בהרבה דברים אחרים. פוליטיקאים יכולים לעשות את כל הדברים הנכונים ובכל זאת מדינתם תיקלע למשבר כלכלי באשמתם של פוליטיקאים מארץ אחרת, והם יכולים לעשות את כל הדברים הלא נכונים ובכל זאת לקבל צמיחה מופלאה, למשל כתוצאה מעליית מחירי הנפט בעולם כאשר הכלכלה שלהם מבוססת על נפט.

הביקורת שלי על תחזיותיו של טיילור היא בהתאם – אם תהיה צמיחה מרשימה, התחזיות הקפיטליסטיות לא יתגשמו לדעתי. כאשר כולם הולכים ומתעשרים במהירות לעשירים לא נורא אכפת שחלק מהכנסתם הולך לכל מני פרזיטים במגזר הציבורי ולמשפחות ברוכות ילדים עם הורים מובטלים, ולכלכלנים לא אכפת שהמיסוי הגבוה אולי מגלח כמה שברירי אחוזים מהצמיחה הפוטנציאלית שהייתה יכולה להיות. העולם הוא דינאמי, ומן הסתם יהיו בעתיד עוד משברים כלכליים ותקופות האטה, וגם עוד תקופות של צמיחה – כאשר כל משבר ילווה בהיפטרות מ"שומנים עודפים" והפיכתן של מדינות ליותר קפיטליסטיות (כפי שקרה למשל בישראל בתחילת שנות האלפיים, במדינות הנורדיות בתחילת שנות התשעים ובארצות הברית ובריטניה בשנות השמונים), וכל תקופת צמיחה תגרור, בזכות קבוצות לחץ ואדישות ציבורית סטנדרטית, את צבירתם של שומנים עודפים תחת תירוצים קבועים כגון דת, סולידאריות חברתית, הצורך בתמיכה בתרבות או כל שקר דמגוגי אחר שיפריחו מובילי קבוצות הלחץ של העתיד. כפי שטיילור כותב בספרו, גם אני מאמין שזהותם של הפוליטיקאים העומדים בשלטון לא משפיעה כמעט כלל על העניינים האלו – הם נכפים על הממשלות בתור גורם חיצוני. פוליטיקאים "ימניים" לכאורה כגון בנימין נתניהו מבצעים שלל מהלכים פופוליסטים ובזבזניים בתקופות של צמיחה ויציבות, ופוליטיקאים "שמאליים" לכאורה כגון נשיא צרפת פרנסואה הולנד נוטים להוריד מיסים ולצמצם הוצאות בתקופות של האטה. הציבור ככל הנראה ימשיך שלא להבין זאת ולהאשים או להלל פוליטיקאים על פי מזלם הטוב או הרע.

עתידה של כלכלת ישראל תלוי גם הוא בצמיחה הכלכלית של העשורים הבאים. אם תהיה כאן צמיחה גבוהה בהחלט יכול להיות שהמדינה תרחיב את השירותים הסוציאליים שהיא מעניקה לכלל האוכלוסייה, כפי שהייתה המגמה בשנות החמישים. לעומת זאת, אם תהיה כאן צמיחה נמוכה או האטה, סביר שעתידה של מדינת ישראל יהיה קפיטליסטי: שחיקת תקציבי השירותים הציבוריים, קיצוץ קצבאות, ומיסים נמוכים יותר במטרה לנסות ולעודד את הצמיחה. כמובן, גם למגמות הדמוגרפיות יש כאן תפקיד חשוב. טיילור טוען שלאור הזדקנות האוכלוסייה נבואות הזעם על מהפכות חברתיות בארצות הברית ככל הנראה לא יתגשמו – אנשים זקנים פשוט לא עושים מהפכות (בישראל המצב מעט יותר מסובך עקב הילודה הגבוהה של החרדים והערבים, אך כבר דנתי בנושא בשלל רשומות אחרות ואין צורך לחזור כאן על הדברים).

כך או אחרת, עם צמיחה או בלעדיה, הרובוטים והמחשבים רק הולכים ומתפתחים ושוק העבודה הולך להיות פחות שוויוני בעשורים הקרובים, לפחות מבחינת השכר ברוטו, לפני מיסים ותשלומי העברה. המתרגמים מהווים דוגמה קלאסית לתחום המוחלף על ידי תוכנות אוטומטיות, אבל הם לא הראשונים, והם גם לא יהיו האחרונים. אתם יכולים להכחיש, אתם יכולים להתווכח, אתם יכולים להחליף את הפוליטיקאים, אתם יכולים לעצום עיניים ולחשוב שיהיה בסדר – אבל האמת היא שההיסטוריה היא לא סיפור עם סוף טוב, וכל התקדמות טכנולוגית יוצרת גם מנצחים וגם מפסידים. אף אחד לא יכול לשנות את זה, אף אחד לא יכול להציל אתכם, ואף אחד לא יכול להבטיח לכם שהכל יהיה בסדר. האחריות תמיד הייתה ותמיד תהיה אך ורק עליכם.

Read Full Post »

אל החלל

רשומה זו מבוססת על הפרק האחרון בספרו של רועי צזנה, "המדריך לעתיד", שיצא לאור בחודשים הקרובים. המעוניינים יכולים להזמין את הספר מראש במחיר מוזל על ידי תרומה לפרויקט, כאן. קראתי גרסאות ראשוניות וחלקיות של הספר, ואני חושב שהוא מרתק וחשוב עבור כל אדם שמתכנן להיות נוכח בעשורים הקרובים.

 

חלומות

כשהייתי ילד לא חלמתי, כמובן, שאהיה כלכלן. ישנם ילדים שחולמים על קריירה ספורטיבית, אחרים חולמים להתפרסם בדרך יצירתית כזו או אחרת, אולי יש כאלו שחולמים להתעשר, ואני – כמו רבים אחרים, אני חלמתי על החלל החיצון. במשך שנות העשרה שלי, תוך כדי קריאת שלל מאמרים וספרים בתחום, התחלתי גם לגבש תכנית מעשית שתביא אותי לשם, אם כי לא בהכרח באופן פיזי.

אחד הדברים שגיליתי זה שיקר ומסובך לשלוח בני אדם לחלל החיצון. ברמה הטכנולוגית הנוכחית שלנו החלל אינו מקום ידידותי לבני אדם: חוסר המשקל פוגע בעצמות, סופות שמש שולחות קרינה מסוכנת למרחבי החלל, הטמפרטורה תמיד גבוהה מדי או נמוכה מדי, האוכל לא משהו, משעמם נורא ואין לך יותר מדי מרחב לנוע בו. בניגוד לחובבי חלל אחרים מעולם לא היה לי חשק לטוס בעצמי לחלל, לפחות לא לפני שטיסה כזו תהיה נוחה הרבה יותר ומסוכנת הרבה פחות מכפי שהיא כיום. רובוטים דווקא מסתדרים נפלא בחלל החיצון, ונראה פשוט חבל לשלוח לשם בני אדם במקומם, לפחות בשלב הראשון.

עניין חשוב נוסף, הוא שהחלל צריך להיות רווחי כדי שכל הדברים הטובים יקרו. מחקר ושאיפות אינטלקטואליות להרחבת הידע האנושי הם עניין מבורך, אבל עולה המון כסף לשלוח לחלל דברים, ואם הדברים האלו לא יתחילו להחזיר את העלויות שלהם בשלב כלשהו אנשים יפסיקו לשלוח אותם לשם (ואכן, במסגרת המשבר הכלכלי הנוכחי תקציבי נאס"א קוצצו). קולומבוס, למשל, לא הפליג מערבה מתוך שאיפות אינטלקטואליות, אלא מכיוון שהוא קיווה להתעשר. מלכת ספרד והסוחרים האיטלקים שמימנו את מסעו לא עשו זאת על מנת לספק את סקרנותם האישית, אלא על מנת למצוא נתיבי מסחר חדשים אל המזרח העשיר.

אז בהתאם לכך נתפסתי לרעיון שהגו בעבר סופרי מד"ב ומדענים: מכרה רובוטי אשר יכרה משאבים שונים על הירח, על כוכבי לכת אחרים ועל אסטרואידים, והחומרים יועברו לכדור הארץ ללא מגע יד אדם. עדיין יש לי מחברות מאותה התקופה, מלאות בתוכניות ושרטוטים של מכרות חלל וסיפורי מד"ב תואמים. למעשה, זו אחת הסיבות שהובילו אותי ללמוד הנדסת תעשייה וניהול בתואר הראשון. בסופו של דבר נושאים אחרים תפסו את תשומת ליבי, והחלום האישי שלי נזנח. אך היו אחרים שחלמו את אותו החלום, וייתכן שחלקם גם יצליחו בשנים הקרובות למצוא את הדרכים להגשים אותו.

 

ממשלות

מי שבוודאי לא יצליח להגשים את החלום הזה הן הממשלות. למעשה, אם התחזיות המתוארות בספרו של צזנה נכונות, מהפכת החלל של העשורים הקרובים תהווה את אחת ההוכחות החותכות ביותר לאזלת ידן של ממשלות בכל הקשור לפיתוחם של תחומים חדשים, בהשוואה לשוק החופשי.

הסיבה שבגללה ממשלות לא מסוגלות להוביל לבדן את האנושות אל עבר עידן החלל, בדומה לסיבה שבגללה ממשלות לא מסוגלות לנהל את כלכלות המדינות באופן מיטבי, היא האינטרסים של הפוליטיקאים המכהנים בהן. טווח התכנון של הפוליטיקאים, במקרה הטוב, עומד על כארבע שנים, עד מערכת הבחירות הבאה. שנאת הסיכון שלהם חזקה הרבה יותר – העיתונות תצלוב אותם על פאשלות שיעלו בחיי אדם, בעוד שהקרדיט על הצלחות מדעיות יגיע רק בעוד עשור, לפוליטיקאי אחר. אינטרסים מסחריים לא מעניינים את הממשלות אם לא ניתן לתרגם אותם באופן מיידי לקיטון באבטלה או בחוב הציבורי. לגופים ממשלתיים אין אינטרס חזק להתייעל, מכיוון שהעלות שלהם מחולקת על פני מיליוני בני אדם שאינם יכולים לפקח כראוי על מה שנעשה עם כספם, ובדרך כלל אין להם שום תחרות. בכל הנוגע לשימושים הצבאיים של החלל החיצון ממשלות כן עמדו בתחרות כלשהי אל מול ממשלות אחרות, אבל השימושים האלו מסתיימים בערך במרחק שבו ניצבים כיום לוויני צילום ותקשורת, אין טעם להמשיך מעבר להם. אז לא ממש המשיכו.

חשוב לציין שממשלות שיחקו בעבר ומשחקות כיום תפקיד מרכזי בפיתוחם של תחומים חדשים, כגון רשת האינטרנט. לגופים פרטיים בדרך כלל לא משתלם לערוך מחקר בסיסי, שיעלה הרבה כסף והתועלת ממנו לא תגיע בהכרח לחברה המממנת. אך כאשר המחקר הבסיסי מגיע לידי מיצוי מגיע השלב שבו חברות פרטיות חייבות לקחת את ההובלה, מכיוון שרק שם מצויים התמריצים ליזום ולהסתכן ולהשקיע לטווח ארוך. ממשלת ארצות הברית יכלה לממן את פיתוחה של רשת האינטרנט הבסיסית, אבל לא להקים את גוגל או את פייסבוק. באותו האופן ממשלות מימנו במשך שנים רבות מחקר בסיסי בנוגע לטיסות לחלל, אבל הן לא יהיו אלו שיובילו את האנושות לעידן החלל.

ובכל זאת, במשך שנים רבות החברות הפרטיות בוששו להגיע. בשוק הפרטי לא היה מספיק כסף על מנת להרים משהו מעבר ללווייני תקשורת, וכולם קיוו שממשלות ימשיכו להשקיע כספים רבים גם לאחר שהמלחמה הקרה תסתיים. בשנים האחרונות המגמה הזו מתהפכת: כלכלת העולם צמחה, לאנשים פרטיים יש היום יותר כסף מאשר בעבר, ובמקביל לכך הממשלות הולכות וטובעות בביצה של חובות וצמיחה אפסית ומקצצות את תכניות החלל שלהן. הזמנים משתנים.

 

יזמים

אלון מאסק הוא יזם של חברות אינטרנט שונות, ביניהם פייפאל, שהחליט לשנות כיוון ולהתמקד בשנים האחרונות בתעשיית החלל. כשבדק את עלויות השיגור הופתע לגלות שהן גבוהות למדי – כשישים מיליוני דולרים רק עבור הטיל. מאסק הקים חברה משלו בשם Space Exploration Technologies (או בקיצור SpaceX), ופיתח במהירות טילים זולים בהרבה. בסופו של דבר נאס"א עברה לשכור את הטילים שלו, וחברות נוספות הוקמו על מנת להתחרות על שליטה בנישה החדשה.

פופולארי לטעון שפקידי ממשלה ופוליטיקאים הם חבורה של טיפשים לא יוצלחים, אבל האמת היא שהפערים האלו נובעים מהתמריצים שהזכרתי לפני כן. העניין מזכיר מעט את ההבדל בין מסעותיו של קולומבוס לבין המשלחות שהוביל האדמירל הסיני ג'נג חה, שהגיע במאה ה-15 לחופי הודו, ארצות ערב ואפריקה. ראו את ההשוואה המפתיעה הזו בין הספינה של קולומבוס (מקדימה) לבין אחת הספינות במשלחת של ג'נג חה (מאחור):

clip_image002

עם כאלו ספינות (וכאלו תקציבים), איך זה שהאירופאים הגיעו לכל קצוות העולם לפני הסינים? אמנם האוקיינוס האטלנטי קטן יותר מהאוקיינוס השקט, אבל זו לא יכולה להיות הסיבה היחידה. נראה כי הספינות הסיניות היו גדולות בהרבה מכפי הנדרש למסעות ארוכי טווח, בדומה לטילים היקרים מדי שבהם השתמשה נאס"א.

ההבדל נובע מהמטרה המקורית של המשלחות: מטרתו של קולומבוס הייתה, כאמור, פיננסית. הצלחת המסע שלו נמדדה בפשטות על ידי חיסור ההכנסות שיתקבלו מנתיבי המסחר החדשים מההוצאות שנדרשו לשליחת הספינות, ועל כן ההוצאות צומצמו למינימום הנדרש. מטרתם של הסינים, לעומת זאת, הייתה לפאר את קיסר סין. לשם כך נדרשו ספינות גדולות, מרשימות ויקרות. בסופו של דבר, עקב מאבקים פנימיים בחצר הקיסרות, נסגר המימון למסעות הימיים והם הופסקו בבת אחת. זה לא מפתיע, מכיוון שמלכתחילה הם נתפסו בתור מותרות, תחביב של הקיסר, ולא בתור צורך קיומי של סין.

באותו האופן, גם נאס"א לא נתפסת בתור צורך קיומי של ארצות הברית, ובצדק. מטרתה האמיתית של נאס"א היא לא לדאוג לעתידה של ארצות הברית אלא לפאר את שמם של הפוליטיקאים שמימנו אותה, ובמקביל לכך לצמצם לאפס את הסיכוי לתקלות שיעלו בחיי אדם ובהפסד בבחירות הקרובות. האינטרס לפעול ביעילות היה משני. וכך חקר החלל התנהל באופן בזבזני, ובמשך שנים רבות כולם האמינו שהוא עולה הרבה יותר ממה שהוא יכול לעלות. ברגע שהאמונה הזו התנפצה, החלו להגיע היזמים.

רועי צזנה מזכיר בספרו מספר חברות פרטיות המתכננות לעשות כסף מהחלל כבר בשנים הקרובות: SpaceX, Virgin Galactic, ו-Orbital Sciences Corporation הפועלות בתחום השיגור, חברת Bigelow Aerospace המתכננת להשכיר חדרים בתחנת החלל הבין לאומית, חברת Planetary Resources המתכננת להקים מכרות על אסטרואידים, ועוד. סביר שלפחות חלק מהחברות הללו יכשלו, כפי שנכשלו חברות דומות להן בעבר. בתחום הנמצא בחיתוליו הקמתה של חברה היא בעצם הימור על התפתחויות טכנולוגיות עתידיות, וכפי שמלמדת אותנו נפילתה המתוקשרת של בטר-פלייס, לעיתים ההימור הזה נכשל. אבל המגמה הכללית ברורה: יש הרבה מאוד כסף בחלל החיצון, יושב שם ומחכה לראשון שיצליח לפתח מודל כלכלי יעיל מספיק. היזמים לא יוותרו עליו בקלות, גם אם כמה מהחברות יפשטו את הרגל.

 

העתיד

יישוב החלל החיצון בבני אדם הוא בלתי אפשרי בתנאים הקיימים, אך התנאים יכולים להשתנות. ייתכן שהתשובה תגיע דווקא מהתפתחויות בביולוגיה, שישנו את גוף האדם באופן שיאפשר להתגבר על חוסר הנוחות של המסע בחלל. ההתפתחויות האלו לא יקרו מעצמם, ולא ברור עד כמה ממשלות יכולות או רוצות לקדם אותן. הכסף הגדול יתחיל להגיע רק אם החלל יהפוך למקום רווחי. בתחילה המסעות הרובוטיים יהיו יותר ויותר זולים, והיישומים המסחריים יתרחבו. בשלב כלשהו, כאשר יצוצו תחנות חלל ובסיסים מורכבים, יתעורר גם הצורך בביצוע פעולות תחזוקה ותיקון שרובוטים הנשלטים מרחוק אינם מסוגלים לעשות, ותקציבי המחקר הגדולים יופנו להטסת בני אדם. לטוב ולרע, היזמים הפרטיים יהיו אלו שיקבעו את קצב כיבוש החלל החיצון על ידי האנושות, לא מתוך רצון אלטרואיסטי להציל את המין האנושי מהכחדה המונית אלא כתופעת לוואי של ניסיונותיהם למקסם רווחים.

אחד המאפיינים של החלל החיצון הוא שרובו, מה לעשות, מאוד רחוק מכדור הארץ. החברות שיפעלו שם יהיו רחוקות מהפיקוח הממשלתי, ואת חומרי הגלם שהן יכרו יהיה ניתן להנחית בכל שדה תעופה נידח ברחבי העולם. סביר כי "מאזן האימה" בין תאגידים בין לאומיים לבין ממשלות, שכבר כיום הוא מעורער למדי (ראו למשל את הירידה במיסי החברות במשך השנים, או את דבריו של שמעון פרס שכידוע תמיד צודק בתחזיותיו), יטה עוד יותר לטובתם של התאגידים. ממשלות יתקשו למסות את הרווחים של חברות הכרייה לשם חלוקה מחדש לעניים או לקבוצות לחץ, יאלצו להוריד את המיסוי על כרייה בכדור הארץ כדי שחברות אחרות לא יברחו לחלל החיצון, ופערי העושר רק ילכו ויגדלו.

ספקולציות? אולי, אבל ההתפתחויות של העשור הקרוב הן קריטיות, וחלון ההזדמנויות המאפשר לפרטים, פירמות ומדינות לעלות על העגלה בשלבים המוקדמים כבר נפתח. אם משהו חדש באמת מתרחש כאן, האנשים העשירים ביותר בעולם בעוד שניים-שלוש עשורים יהיו אלו שיעלו על העגלה היום (וחבריהם הקרובים). אני ככל הנראה כבר לא אהיה אחד מהם, אבל אולי כמה מקוראי הבלוג הצעירים יותר עדיין לא פספסו את ההזדמנות.

 

Read Full Post »

היסטוריה

הסרט התחיל עם תמונתו של המלך הורדוס, שחלם חלום נועז: להקים עיר חדשה ומפוארת ולקרוא לה שם מיטיבו, אוגוסטוס קיסר. בהמשך תיארה אנימציה מרשימה את תהליך בנייתה של קיסריה העתיקה, את הנמל והאוניות הרומיות שעגנו בו, את בתי המרחץ והמקדשים, את המגדלור והאש הבוערת בתוכו, את ההיפוסטדיום ואת התיאטרון המפואר. הסרט המשיך וסיפר כי לאחר מותו של הורדוס העיר הפכה למרכז חשוב של הפרובינציה הרומית בארץ ישראל, ולאחר נפילתה של רומא המשיכה לשגשג גם תחת שלטונם של הביזנטים. כיבוש המוסלמים במאה השביעית מוזכר בקצרה, ומיד קופצים כמה מאות שנים קדימה אל מלחמות הצלב. האנימציה הופכת חשוכה ומאיימת, דמויות מטושטשות בשיריון ממלאות את חומות העיר, וחצים בוערים חותכים את האוויר. לבסוף מופיעה דמותו האימתנית של הסולטאן בייברס, שכובש את העיר ומחריב אותה עד היסוד במאה ה-13. מיד לאחר מכן אנחנו מבצעים זינוק נועז, 700 שנים אל תוך העתיד, אל המאה העשרים. תמונתו של הברון רוטשילד מופיעה על המסך, ומתוארת תרומתו להקמתה של קיסריה המודרנית. מיד לאחר מכן – בתים פרטיים נאים, מדשאות, חוף ים, ילדים קטנים מתרוצצים בשמחה, אושר ועושר, קיסריה קמה מחדש ומשגשגת שוב.

image

המלך הורדוס

כשיצאנו מהאולם החשוך בחזרה אל עתיקות קיסריה שטופות השמש, בדרכנו לקנות את הגלידה שהובטחה ליותם, חשבתי שהסיפור הזה נשמע לי מוכר. שמעתי אותו בעבר – ולא בקיסריה. שמעתי אותו בעיר דוד.

עיר דוד היא האתר הארכיאולוגי שבו מוקמה ירושלים הקדומה, לפני כארבעת אלפים שנים. כיום האתר מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים ומתופעל על פי חוזה מוסכם על ידי עמותת אלע"ד, עמותה ימנית שמטרתה לחזק את הקשר בין העם היהודי לירושלים. הסרט שבו צפיתי בעיר דוד היה מעט שונה. למיטב זכרוני הוא החל עם הכיבוש היהודי של דוד המלך, בניית בית המקדש בימי שלמה, ותיאורה של העיר עד חורבן בית שני. לאחר מכן היה תיאור מקוצר יותר של העיר שנבנתה מחדש בשנת 135 על ידי הרומאים, איליה קפיטולינה, ושל העיר בתקופה הביזנטית. אחר כך, בדומה לקיסריה – הכיבוש הערבי, מלחמות הצלבנים שהסתיימו בגירושם, ושוב מזנקים שבע מאות שנים אל העתיד ורואים את ירושלים המודרנית הפורחת.

גם זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור. בגמלא שברמת הגולן שמעתי סיפור דומה בעבר, על יישוב יהודי משגשג שנהרס על ידי הרומאים במרד הגדול בשנת 67 לספירה, ואז עוד פעם אותה הקפיצה הנועזת אל העתיד ואל מדינת ישראל המודרנית והמפוארת שקמה מחדש, כעוף החול, עם ללא ארץ לארץ ללא עם.

 

סיפורים

כתבתי בעבר על כוחם של סיפורים בעיצוב המציאות, בהקשר של המשבר הכלכלי באירופה. בני אדם זוכרים טוב יותר עובדות היסטוריות המתוארות בתור סיפורים, ורובם זוכרים אפילו את ההיסטוריה האישית שלהם בתור סיפור שטחי ולא מדויק שנבנה בדיעבד (למשל, חישבו על היסטוריה הרומנטית האישית שלכם, של מערכות יחסים שהצליחו או נכשלו – האם אתם מספרים לעצמכם בדיעבד את הסיפור המלא, או סיפור חלקי שנועד לגרום לכם להרגיש טוב עם עצמכם?). המקור לכל אמנות הסיפור הוא מעשיות עממיות שנועדו לעזור לילדים לזכור לקחים עובדות חשובות אודות העולם ולחזק את שלטונם של מלכים קדומים.

 

ישנן מדינות המבוססות על סיפורים. למשל, ארצות הברית מבוססת על סיפור אודות אזרחים שוחרי חופש שברחו מאירופה השמרנית והקנאית אל עולם חדש ואמיץ, וכאשר אותם אירופאים מרושעים ניסו לנצל אותם על ידי מיסוי גבוה הם התאחדו ביחד, נלחמו וניצחו את האימפריה הבריטית האדירה, והקימו מעצמה עולמית חדשה. אך למעשה המיסוי של אמריקה הצפונית היה די נמוך באופן יחסי לשאר חלקי האימפריה הבריטית, והרחבתו הייתה מהלך הגיוני – הבריטים נאלצו לגבות יותר מס לאחר מלחמת שבע השנים (שאולי ראויה לכינוי "מלחמת העולם הראשונה") על מנת להתמודד עם ההוצאות הצבאיות, ולא היו להם יותר מדי ברירות. למעשה, היפרדותה של ארצות הברית מבריטניה הייתה אירוע כמעט מקרי, שלא בטוח כי ניתן היה לחזותו מראש. המציאות פשוט מורכבת מדי בשביל לסכמה בסיפור פשוט כל כך.

 

אך אנשים זקוקים לסיפורים כאלו. הם זקוקים להם על מנת שיוכלו להסביר לעצמם את ההיסטוריה, את האופן שבו חייהם משתלבים בה, את השייכות שלהם למשהו גדול וחשוב – הם זקוקים לסיפורים על מנת להעניק משמעות לחייהם ולהתמודד עם האקראיות האכזרית המאפיינת את העולם. סיפורים הם מטבעם לא אקראיים, צפויים מראש, בעלי משמעות ולקח.

מנהיגים זקוקים גם הם לסיפורים, על מנת לאחד את העם, על מנת לגרום לצעירים משולהבים להסתער ללא פחד על האויב בשעת מלחמה, על מנת שלא ישאלו שאלות מיותרות, על מנת לגרום לאזרחים לשלם מיסים ולציית לחוקים גם כאשר אלו מעוצבים על ידי קבוצות אינטרסים צרות שלא לטובת הציבור הרחב. לא תמיד המנהיגים חושבים באופן ציני ומודע על העניין, לפעמים הם מצליחים לשכנע את עצמם בנכונותם של הסיפורים, אך בכל מקרה זה עובד. זו הסיבה שבגללה טיפח בניטו מוסוליני באיטליה הפאשיסטית את המיתוסים אודות העבר הרומאי המפואר של הארץ, והיטלר השתמש באותו אופן בהיסטוריה של מסדר האבירים הטבטוניים הגרמני לצרכי תעמולה. זו גם הסיבה שבגללה הפלסטינים כיום מנסים להמציא לעצמם סיפור אודות עם פלסטיני מאוחד, שיעניק משמעות למאבק ולהקרבה שלהם (האמת היא שרובם המכריע פשוט היגרו לכאן ממדינות סמוכות במאה השנים האחרונות בעקבות הזדמנויות עבודה ומעולם לא היוו "עם" של ממש, אבל זה נכון גם לגבי שלל עמים אחרים בעולם).

image

כרזת תעמולה נאצית עם סמל מסדר האבירים הטבטוניים (מקור)

 

סיפורה של מדינת ישראל

גם מדינת ישראל מבוססת על סיפור פשוט – הסיפור שנמצא מאחורי סרטי התיירים באתרים הארכיאולוגים שהזכרתי כאן בהתחלה – קיסריה, עיר דוד, גמלא, ובוודאי גם אתרים נוספים. הסיפור כולל עבר מפואר של ממלכה יהודית עצמאית, חורבן וגלות, ארץ שוממת וחרבה במשך מאות שנים, ולבסוף תקומה יהודית מפוארת בעת המודרנית. מרכיב נוסף חשוב בסיפור הוא השואה, שמנוצלת גם היא לצורך הצדקת קיומה של מדינת ישראל.

בדומה לסיפורים האחרים, גם סיפור זה רחוק מלהיות מדויק. קודם כל, לגבי שליטתן של הממלכות היהודיות, ראו את לוח הזמנים הבא (הלקוח מכאן):

image חישוב מהיר מוביל למסקנה פשוטה: מתוך שלושת אלפים שנים, מאז ראשית ההתיישבות של העם היהודי בארץ, ממלכות עצמאיות של יהודים שלטו בארץ הזו רק במשך כ-700 שנים (כחמש מאות שנים לממלכות ישראל ויהודה התנ"כיות, ועוד כמאתיים שנה לממלכת החשמונאים) – לא יותר מ-23% מהזמן. אחרי כן אנחנו מגיעים לגלות רומי, לאחר נפילת בית המקדש השני – בעוד שהסיפור המקובל מדבר על הגליה בכוח של העם היהודי מארצו האהובה על ידי הרומאים האכזריים, בפועל הגלות הזו הייתה ברובה הגירה מרצון של היהודים בעקבות הזדמנויות עבודה מושכות בארצות אחרות (אם כי אין ספק שלשבירת ההנהגה היהודית ומוסדותיה בארץ הייתה השפעה על מצבם הכלכלי של היהודים ועל רצונם להגר).

 

הארץ כמובן לא עמדה חרבה ושוממת לאחר שעזבו אותה היהודים: הערבים ואחריהם הממלוכים ניהלו כאן אימפריה מפוארת שהייתה אולי המתקדמת ביותר בעולם בתקופת ימי הביניים, וגם האימפריה העות'מאנית שהחליפה אותם בהמשך לא הייתה בתחילת דרכה אותה האימפריה המנוונת והשוקעת המוכרת לנו מתיאוריו של מארק טווין. תמיד חיו כאן אנשים, וגם אם בתקופות שונות הייתה הארץ יותר עשירה או פחות, יותר מרכזית או פחות, היא מעולם לא הייתה ריקה ושוממה. למעשה, מעמדה הכלכלי הנוכחי של מדינת ישראל והעוצמה הפוליטית הבין לאומית של הממשלה המנהלת אותה כיום הם מאוד עלובים ביחס לעוצמה הפוליטית של הממשלות והממלכות ששלטו בה עד המאה העשרים, וביחס למעמדה הכלכלי כצומת העומד בין מזרח למערב לפחות עד סופם של ימי הביניים.

גם השימוש בשואה לצורך הצדקת הקמתה של מדינת ישראל הוא בעייתי מבחינות רבות. כתבתי על כך בעבר כאן, וביום השואה האחרון התפרסמו מאמרים נוספים בעניין (למשל, ראו כאן).

 

סיפורים עתידיים

בסופו של דבר סיפורים נוטים להתחלף, וככל שהקשר שלהם למציאות קלוש יותר הם מתחלפים מהר יותר. אנשים הם ספקנים מטבעם, ובשלב כלשהו הם מתחילים לשאול שאלות, לעמת את סיפוריהם של הזקנים עם העובדות. המורל יורד, נאמנות עיוורת וציות מוחלפים בחיפוש אחר איכות חיים גבוהה יותר, ההגירה למדינות עשירות יותר גוברת (בייחוד בקרב המשכילים ואלו שיכולים למצוא משרות בחו"ל בקלות, למשל רופאים), והסולידריות החברתית נפגמת. המנהיגים זקוקים במהרה לסיפור חדש על מנת לשמר את שליטתם בחברה המתפוררת.

מה יהיה הסיפור הבא שיסופר כאן, במדינת ישראל? מכיוון שכותבי הסיפורים הם המנהיגים המעוניינים לשלוט בחברה, הסיפור תלוי בזהותם של אותם המנהיגים העתידיים, בתרחישים אפשריים שונים שקשה לדעת מי מהם יתממש.

 

אחד התרחישים העתידיים הוא "התרחיש השמאלני" – שלום עם הפלסטינים, שתי מדינות לשני עמים שחיות בשלווה ונחת אחת לצד השנייה. במקרה זה יסופר בוודאי סיפורם של שני העמים שהצליחו להתגבר על מחלוקות היסטוריות עזות, לחתום על שלום של אמיצים, ולהקים כאן מדינות משגשגות פחות או יותר. מנהיגי מדינת ישראל יצטרכו לשכך את העוינות היהודית כלפי הערבים, ועל כאן יאמצו את הסיפור שמשוייך כיום לשמאל הקיצוני – סיפורם של היהודים בתור כובשים אכזריים של מדינת ישראל, שכיום (כלומר, באותו עתיד) עליהם להתנצל על פשעי העבר על מנת שהערבים יוכלו לסלוח להם. תרחיש אפשרי אחר הוא "התרחיש הימני" – המשך המצב הנוכחי, עוינות גוברת בין היהודים לפלסטינים ולערבים הישראלים, מלחמות נוספות ואולי אף מלחמות אזרחים. במקרה זה ינסו המנהיגים, כפי שהם עושים כיום, לחזק עוד יותר את הסיפור הנוכחי אודות החורבן והתקומה.

שני הסיפורים הללו רחוקים מלהיות מדויקים; האם אותם מנהיגים עתידיים באמת יצליחו למכור ללילדינו ולנכדינו אחד מהם?

 

עידן חדש

בעבר, כאשר מרבית בני האדם לא ידעו קרוא וכתוב, הדפוס עדיין לא הומצא והידע נשמר בידי מעטים, היה לאנושות תירוץ טוב להאמין לסיפורים לא מדויקים. ההיסטוריה הידועה לציבור הרחב באותן התקופות הייתה לא יותר מערפילים לא ברורים, שילוב של עובדות מעטות עם אגדות פנטסטיות. למשל, תושבי רומא בימי הביניים לא ידעו מה הייתה מטרתן המקורית של אמות המים הרומיות והאמינו שהן העבירו שמן זית (ראו כאן), ותושבי אי הפסחא שפגשו את האירופאים במאה ה-18 לא ידעו להסביר כיצד נבנו פסלי הענק שעל האי כמה מאות שנים לפני כן. מלחמת העולם השנייה, למשל, עדיין נתפסת בציבור כמלחמתן של דמוקרטיות מערביות שניצחו דיקטטורות חשוכות, אך לולא ההקרבה של ברית המועצות הלא-דמוקרטית לא בטוח שהיא הייתה מסתיימת בהפסד של גרמניה הנאצית.

כיום, לאחר שנעשו שלל מחקרים על כל חברה אנושית בכל תקופה וכל אחד יכול לקרוא ערכים בוויקיפדיה ומאמרים היסטוריים, התירוץ הזה נעלם. האינטרנט מוביל את האנושות לעידן חדש, בו מערכות חינוך לא יוכלו עוד לשכנע דורות של צעירים בנכונותו של סיפור פשוט כזה או אחר. בעידן זה מנהיגים שוב לא יוכלו לשכתב את ההיסטוריה בהתאם לאינטרס הפוליטי שלהם.

 

אבל אנחנו עוד לא שם. הסיפורים הפשוטים עדיין אוחזים במחשבותיהם של יותר מדי אנשים בוגרים, אנשים שאינם מאמינים באגדות ילדים, בפיות ובגיבורים מושלמים חפים מחסרונות, ולכן לא היו אמורים להאמין גם בסיפורים מושלמים ופשוטים, חפים מעיוותים היסטוריים. הסיבה לכך היא מערכת חינוך שאיננה מעודדת ילדים לחקור ולמצוא בעצמם את הסיפור ההיסטורי המלא, אלא רק לפלוט במבחן את אותה הזווית המסוימת שסיפק להם המורה. זהו תפקידנו, בתור הורים, לחנך את ילדינו לבצע את המחקר הזה בעצמם, ולא לקחת כמובן מאליו את הסיפור שמוכרים להם בבית הספר, או אפילו את הסיפור שאנחנו רוצים למכור להם.

התוצאה תהיה עולם רציונאלי יותר, בו בני אדם משקיעים יותר זמן ומאמצים בשיפור איכות חייהם, ופחות זמן ומאמצים בשמירה על אשליות הנובעות מסיפורים לא מדויקים תוך כדי מלחמות עם אחרים שמאמינים גם הם בסיפורים לא מדויקים משלהם.

 

האם בעולם כזה ישנו מקום למדינת ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית? האם היא יכולה לשרוד גם מבלי שנשתמש בסיפורי היסטוריה לא מדויקים על מנת להצדיק את קיומה? האם מנהיגינו היקרים יפסיקו אי פעם לנסות למכור לנו את אותו סיפור נדוש על הרשעים האנטישמים שמנסים בכל דור ודור להשמידנו? האם יגיע היום שבו יקום איזה שהוא רמטכ"ל ויציע להפסיק לטחון בכלי התקשורת את הקישור האוטומטי בין השואה לצה"ל? האם אמונתם של הפלסטינים בסיפורים שמנהיגיהם מוכרים להם תישחק גם היא בסופו של דבר?

אינני יודע את התשובה לשאלות האלו.

אבל למרות הכל אני אוהב את המדינה הזו, והייתי רוצה להאמין שיום אחד יהיה ניתן לשכנע אנשים לחיות כאן גם בלי לעוות עבורם את העבר ולהפחיד אותם מהעתיד, פשוט מכיוון שההווה יהיה מוצלח מספיק.

 

מזל טוב לך, מדינה.

 

image

 

 

 

 

Read Full Post »

השמאל הלא-מתון, כפי שכבר כתבתי בעבר, לא מסוגל להתמודד עם נושא החרדים. הסיבה לכך היא שהעניין מנוגד באופן בסיסי לתפיסה השמאלית הרב-תרבותית שלפיה כולנו נולדים שווים, לא רק מבחינה פילוסופית-מוסרית אלא גם מבחינה פיזית-חברתית, מבחינת היכולות שלנו והפוטנציאל שלנו והדעות שלנו. אם כולנו נולדים שווים, לא ייתכן שגידול בחלקה היחסי של קבוצה מסוימת באוכלוסיה ישנה משהו, ולא ייתכן שהקשר בין דת או מוצא אתני לבין עוני נובע מאיזה שהוא גורם שאיננו אפלייה ממסדית.

לכן, רבים מהכותבים השייכים לשמאל טוענים בתוקף שהפגיעה הכלכלית שסופג המשק הישראלי כתוצאה מהגידול באוכלוסייה החרדית איננה משמעותית (ראו למשל את המם המטופש הזה). לאחרונה פורסמה בבלוג "הכלכלה האמיתית" רשומה המתייחסת לעניין, המשלבת מעט חלקים נכונים ביחד עם הצגה מעוותת של העובדות ומסקנות מוטעות בעליל, ואני אקדיש לה כאן רשומת תגובה מפורטת. שילוב החרדים בעולם התעסוקה לא רק שאינו שולי מבחינת השפעתו על המשק, אלא גם מהווה אתגר קריטי בחשיבותו לעתידה של מדינת ישראל.

הערת אגב: מעניין להבחין כיצד כאשר מדובר בנושאים כגון ההתחממות הגלובאלית מרבית הציבור מקבל את זה שהמיינסטרים המדעי צודק והשוליים שצועקים את ההפך טועים, אך בכל הנוגע לכלכלה אנשים רבים, משמאל ומימין, סוציאליסטים וליברטיאנים ושלל אחרים, מעדיפים להאמין שהמיינסטרים הכולל את מרבית החוקרים בעולם טועה לחלוטין ודווקא השוליים הם הצודקים.

להלן תגובתי למאמר, סעיף אחרי סעיף.

 

1. איפה הכסף -באמת אצל החרדים? כל הכספים המוקצים לחרדים בשנה מהווים פחות מאחוז וחצי מכל תקציב המדינה.

בסעיף זה, כמו גם בסעיפים אחרים בהמשך, מנסה הכותב לטעון שהכספים המוקצים לחרדים מהוים סכום נמוך יחסית. הוא מחשב את הסכום הכולל ומגיע ל-4.8 מיליארד ש"ח בשנה. על מנת שלא נחשוב חס וחלילה שמדובר בסכום גבוה, הוא משווה אותו לתקציב המדינה בשנת 2011 ומקבל שמדובר בכאחוז וחצי מהתקציב. כמובן, הוא יכל ללכת עוד יותר רחוק ולהשוות אותו לחוב הלאומי של ארצות הברית, למספר מנות הסושי הנצרכות בשנה ביפן, או למספר האטומים בתוך קוביית סוכר ממוצעת – וזה היה רלוונטי בערך באותה המידה.

כאשר הם מדברים על התספורות של הטייקונים, על שכר המנהלים הבכירים, או על הטבות המס לחברות הגדולות, כותבים מהצד השמאלי של המפה משום מה לא טורחים לחשב את הסכומים כאחוז מתקציב המדינה. יש להם סיבה טובה לכך: זה לא רלוונטי. 4.8 מיליארד ש"ח הם 4.8 מיליארד ש"ח, וההסתכלות באחוזים מטעה. לפי אתר התקציב הפתוח, תקציב משרד הרווחה הוא כ-4.7 מיליארד ש"ח, למשל. לא היו מזיק להם להכפיל את הסכום על חשבון החרדים, אני מניח. תקציב בתי החולים הממשלתיים הוא 7.3 מיליארד ש"ח. תקציב פיתוח התחבורה במדינת ישראל הוא 8.2 מיליארד ש"ח, נסו לחשוב מה זה אומר להגדיל אותו ביותר מחמישים אחוזים. פתאום ה-4.8 מיליארד האלו נראים די גבוהים, לא?

 

בסופו של דבר, כאשר כלכלני משרד האוצר מכינים הצעת תקציב לשנה החדשה, יש להם מעט מאוד חופש. מרבית התקציב כבר קבוע מראש ובלתי ניתן לשינוי: החזר חובות, תשלומים לספקים, שכר לעובדי המדינה, אחזקה שוטפת של מבנים וציוד. אחרי כל אלו, הסכום שנשאר הוא כ-4 מיליארד ש"ח. כפי שצוטט שלומי פריזט, הכלכלן הראשי של הרשות להגבלים עסקיים, בפרוטוקולים של וועדת טרכטנברג:

"אם אנחנו לא ניתן את הצעדים על מנת להכניס את שתי האוכלוסיות האלה (הערבים והחרדים – א"כ), שהפתרונות להן הם שונים לגמרי, אנחנו ננציח את הקרב על 4 מיליארד שקל (היקף התקציב שמדי שנה שרי הממשלה מתווכחים עליו – א"כ), אבל נפסיד את המלחמה על ה־800 מיליארד שקל תוצר. זה דבר אחד שהוא מאז'ורי בעיניי לכל אורך הדרך, אם אנחנו לא שמים על השולחן משהו – לא אכפת לי אם זה כן עובר או לא עובר, כן אפשר או לא אפשר, למדינה יש הזכות לעשות מה שהיא רוצה, יש מנהיגים בירושלים. אם אנחנו לא אומרים את זה חזק, אני חושב שאנחנו מפספסים פה בענק".

שתי טענות מופיעות בציטוט: הראשונה היא שהקרב הקבוע הוא על 4 מיליארד שקלים, כך שדיון על קצבאות החרדים יכול להכפיל את הסכום, והשנייה היא שתעסוקת החרדים והערבים יכולה להשפיע הרבה מעבר לסכום הזה. אבל נגיע לכך בהמשך.

 

אחרי כן מגיעים שלושה סעיפים הנוגעים לגיוס לצה"ל, שלגביהם אני מסכים עם הכותב בבלוג "הכלכלה האמיתית":

2. גיוס החרדים לצבא יקל על מעמד הביניים? גיוס כל החרדים לצבא יגדיל את הגרעון בעוד כמעט 4 מיליארד ש"ח.

3. הוספת חיילים חרדים הכרחית לצבא ותקל בשיוויון בנטל? הוספת חיילים חרדים לצה"ל לא תשנה במידה רבה את השיוויון בנטל בשירות המילואים אם בכלל ולא תקל על בעיות החיילים כיום.

4. שירות אזרחי לחרדים יקל על כולנו? עלות העסקת חרדים בשירות האזרחי עלולה להגיע לכמה מיליארדי ש"ח בשנה ,שיכוסו דרך מיסים או קיצוצים נוספים.

מי שמעוניין בכך יכול להיכנס למאמר המקורי ולקרוא את הטיעונים והחישובים של הכותב לגבי סעיפים אלו. אין לי ספק שגיוס החרדים לצה"ל או לשירות לאומי לא יחסוך דבר, כפי שכבר כתבתי בעבר.

 

הבאים בתור הם שני סעיפים המתייחסים לשילובם של החרדים במערכות החינוך וההשכלה הגבוהה:

5. שילוב אברכים באוניברסיטאות יחסוך למדינה את המימון של לימודיהם? הוצאות המדינה על סטודנט היום גבוהות פי 4 מההוצאות שלה על אברך בישיבה.

6. השתלבות התלמיד החרדי במערך החינוך הממלכתי תחסוך למדינה הוצאות רבות? הוצאות המדינה על התלמיד החרדי הן פחות מחצי ביחס לתלמיד במוסד הממלכתי

חילוניים רבים לא רוצים לשמוע זאת, אבל למעשה הם מסובסדים בסכום גבוה יותר לנפש מהסכומים שבהם מסובסדים החרדים. אך חסר כאן חלק חשוב במשוואה: החילוניים עובדים ומשלמים את המיסים שמהם מגיע הסבסוד, בעוד שהחרדים לא. אם החרדים יעבדו וישלמו מיסים בדומה לשאר אזרחי המדינה, יהיה כסף על מנת לממן להם חינוך ברמה הדומה לזו של שאר אזרחי המדינה.

 

בנוגע לסעיף השביעי מעט קשה לי לגבש דעה, ורבים מקוראי בוודאי לא יסכימו עם מה שאכתוב:

7. אחת הבעיות הגדולות היא שלא מלמדים במוסדות החינוך החרדיים לימודי ליב"ה? 85% מתלמידי מערכת החינוך של מוסדות ש"ס לומדים לימודי ליב"ה באופן מלא

איני יודע עד כמה ניתן לסמוך על הנתונים שהכותב מציג בקשר לסעיף זה, והאם לימודי הליב"ה שקיימים מתקרבים ברמתם ללימודי הליב"ה במערכות החינוך הלא-חרדיות. אך בלי קשר לכך, איני בטוח עד כמה נכון יהיה לכפות על הורים דרך חינוכית מסויימת שהם אינם רוצים בה. נסו לחשוב על המצב ההפוך, בו המדינה מנסה לכפות על הילדים שלכם ללמוד חומר שאינכם רוצים שהם ילמדו (שלא לדבר על כך שהמורים אינם רוצים ללמד את החומר, והמנהל מגבה אותם). אני חושש שזהו מדרון חלקלק מסוכן, ושכאשר הרצון להשתלב בשוק העבודה יגיע מהצעירים החרדים עצמם הם יוכלו להשלים את החומר הנדרש בזמן ובאופן שנוח להם, ללא צורך בכפייה.

 

ואז אנחנו מגיעים לטיעון שהוא לדעתי שגוי לחלוטין:

8. אם החרדים יעבדו אז יהיה פה יותר טוב? "אחוז האבטלה במדינה יזנק במקרה כזה ל30%"

טיעון דומה אך מתון יותר הופיע גם במאמר שפרסם עדי סופר ממרכז אדווה. הערכות שונות לגבי מספר החרדים בארץ כיום נעות בין 630 ל-795 אלף נפש. שיעור התעסוקה של המגזר כולו היה בשנת 2010 כ-43% (לפי מאמר בגלובס). כך ניתן לקבל את מספר המצטרפים הפוטנציאלי לשוק העבודה: המקסימום האפשרי הוא בין 271 ל-342 אלף נפש (ולא 600 אלף כמו בציטוט של ירון זליכה שנמצא ברשומה). המספר האמיתי בוודאי יהיה קטן בהרבה, וקרוב למאה אלף שמזכיר עדי סופר במאמרו. מה יקרה כאשר כמות כזו של אנשים תיכנס לשוק העבודה? האם הגיוני להניח שאחוז האבטלה לא יזנק?

ובכן, כן. שיעור האבטלה ככל הנראה יעלה מעט בטווח הקצר, אבל לא ל-30%. כיצד אני יודע זאת? מכיוון שקרו דברים מעולם: בשנות התשעים עלו לכאן כמיליון אזרחי ברית המועצות לשעבר, ושיעור האבטלה לא זינק כלל, ואף ירד בחלק מהשנים. להלן תרשים הלקוח ממצגת של מחלקת המחקר של בנק ישראל, המתאר את שיעור האבטלה בשנות התשעים לפי שנות השכלה:

clip_image002

כפי שניתן לראות, ישנן תנודות באבטלה, עליות וירידות, וניתן אולי לבדוק מה הקשר בינן לבין שנים ספציפיות שבהן הגיעו יותר עולים או פחות, אבל אין כאן קפיצה דרמטית בסך כל האבטלה במדינה. הדבר היחיד שניתן אולי לטעון הוא שאחוז המובטלים עם 0-8 שנות לימוד עלה, מכיוון שהעולים מברית המועצות תפסו להם חלק מהעבודות. אני לא בטוח עד כמה זה נכון, מכיוון שבאופן כללי אחוז האנשים עם 0-8 שנות לימוד הולך וקטן נראה לי הגיוני להניח שאיכותם של אלו שנשארים עם 0-8 שנות לימוד הולכת ומידרדרת, ולכן האבטלה גדלה בקרבם. בכל אופן, גם בשנות האלפיים האבטלה לא גדלה באופן משמעותי, והיא נשארה נמוכה (ביחס לעולם המערבי) עד היום.

זו לא תופעה יוצאת דופן – באופן כללי התוצאות ממחקרים על הגירה הן שהאבטלה לא גדלה. המהגרים צורכים מוצרים שונים ויוצרים משרות במקביל לניסיונותיהם לחפש עבודה, וכך האבטלה נשארת נמוכה. שוק העבודה הוא לא מערכת סגורה עם מספר קבוע של משרות, וכאשר החרדים ירוויחו שכר גבוה יותר, ילמדו יותר, יצרכו יותר, וחלקם גם יהפכו ליזמים, הם יצרו משרות חדשות.

 

כמובן, אני מתעלם כאן מכך שרבים מהחרדים למעשה כבר עובדים בשוק השחור, כך שהמספרים האמיתיים של המצטרפים לשוק העבודה נמוכים עוד יותר. כאשר לא יהיו קיימות קצבאות המותנות באי-השתתפות בשוק העבודה התמריץ לעבוד בשחור יקטן, והמדינה תוכל להרוויח את כספי המיסים של העובדים בשוק השחור.

אז נכון, ירון זליכה חושב אחרת. אבל הוא די לבד בקרב הכלכלנים בנושא הזה (ובתמיכתו בשלי יחימוביץ', ובעוד נושאים שהופכים אותו לפופולארי בקרב קבוצות אידיאולוגיות מסוימות). סביר שהוא טועה.

 

9. רוב הכסף מתבזבז על קצבאות הילדים שמקבלים החרדים? הקצבאות לילדים מהן נהנים החרדים מהווים רק כ-2% מכל הוצאות הביטוח הלאומי.

כאן שוב ישנה השוואה לא רלוונטית של סכומים, בנוסף לתקיפת איש קש. מן הסתם לביטוח הלאומי יש המון הוצאות על פנסיונרים ואחרים, מה זה חשוב לבדוק את קצבאות הילדים מתוך כלל הוצאות הביטוח הלאומי? בכל אופן, הבעיה עם קצבאות הילדים היא לא הסכום אלא הנטייה שלהן להנציח ילודה גבוהה במגזרים הכי עניים בארץ – ילודה המשאירה את המגזרים הללו עניים, מכיוון שההורים לא מסוגלים להשקיע בחינוך הילדים בהתאם למקובל בחברה המערבית המודרנית.

 

10. סך ההטבות שמקבלים החרדים הוא אדיר? אדיר זה כנראה עניין יחסי

בסעיף זה טוען הכותב שגם אם החרדים ישלמו ביטוח לאומי ולא יקבלו הנחות בארנונה נקבל בסך הכל סכום כסף לא משמעותי. זה נורא נחמד, רק חבל שהוא שכח להכניס לשם את מרבית הנושאים. ניתן לחלק הדיון הזה לשניים:

1. כספים שיחסכו כתוצאה מהקטנת תשלומי העברה המיועדים לחרדים:

שלל קצבאות שונות ומשונות, סבסוד גני ילדים ביישובים עניים, הנחות בארנונה ועוד. סתם לדוגמה, להלן תרשים המתאר את מענקי האיזון שמעניק משרד הפנים לעיריות כושלות שהוצאותיהן עולות על הכנסותיהן, עבור עשר הערים שמענקי האיזון שקיבלו הם הגדולים ביותר (בשנת 2012)*:

clip_image004

כפי שניתן לראות, ערים עם אוכלוסיה חרדית גדולה מובילות את הרשימה. סך כל המענקים האלו, המגיעים ברובם לערים חרדיות וערביות, עולה על 2.7 מיליארדי שקלים. מרבית הערים החילוניות הגדולות לא מקבלות מענקים כאלו, ולמעשה מסבסדות דרך קבע את הערים העניות . זה כמובן רק חלק משלל תשלומי ההעברה המגיעים לאוכלוסיה החרדית.

 

2. כספים שיתווספו כתוצאה מכניסת החרדים לשוק העבודה:

חרדים שעובדים משלמים יותר מס הכנסה, קונים יותר מוצרים ומשלמים עליהם מע"מ, רוכשים דירות גדולות יותר ומשלמים עליהן ארנונה גבוהה יותר, וכך הלאה.

פרופ' צבי אקשטיין העריך בעבר כי סך כל הפסד התוצר של מדינת ישראל משיעור השתתפות נמוך בשוק העבודה עומד על כתשעה מיליארדי דולרים בשנה, וד"ר דן בן דוד העריך את ההפסד ב-18 מיליארדי שקלים בשנה. המספרים הללו מתייחסים לכלל המשק הישראלי, לא רק לחרדים, אך אקשטיין מעריך שהחרדים אחראיים לרבע עד שליש מהפער בשיעורי ההשתתפות בין ישראל לבין מדינות מערביות אחרות. לפי מרכז המחקר של הכנסת אמדן מינימום להפסד התוצר כתוצאה משיעורי התעסוקה של החרדים בלבד נע בין 3 ל-7 מיליארד ש"ח בשנה (מדובר בתחזית לשנת 2012 שנעשתה בשנת 2004).

 

כל אלו אינם סכומים זניחים, והם כמובן גדלים משנה לשנה בהתאם לריבוי הטבעי באוכלוסיית החרדים.

 

 

סיכום

כמעט כל גוף מחקרי העוסק בעתידה של מדינת ישראל מפרסם מחקרים בנושא השתלבותם של החרדים בשוק העבודה – בנק ישראל, מכון טאוב, מכון ון-ליר, מכון ראות, מרכז המחקר של הכנסת, וגם דוח טרכטנברג הקדיש להם המלצות רבות (שלא יושמו על מנת לשמר את הקואליציה של בנימין נתניהו, אבל עכשיו ישנה קואליציה חדשה אז אולי הדברים ישתנו לטובה). שלל המומחים העוסקים בכך אינם סובלים מעיוורון קיבוצי כלשהו, או מבורות בכל הנוגע לנתונים ולחשיבות האמיתית של הנושא.

שילובם של הגברים החרדיים (וגם הנשים הערביות) בשוק העבודה הישראלי הוא קריטי לעתידה הכלכלי של מדינת ישראל. הזנחתו של הנושא על ידי גורמים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית רק תגביר את המגמה המסתמנת במערכות הבחירות של העשור האחרון, במסגרתה השמאל הופך לפחות ופחות רלוונטי למציאות הקיימת במדינה ולבעיות הבוערות שעלינו להתמודד עימן.

 

 

 

* מקור הנתונים מופיע בחיפוש בגוגל של המילים "מענק איזון", אך לא הצלחתי למצוא קישור מסודר אליו בחלק של אתר משרד הפנים המוקדש לנושא.

 

Read Full Post »

הביקור

לביקור האחרון הגעתי ביחד עם אמי. שמעתי את הסיפורים על ביקוריהם של הנכדים האחרים, שיצאו בבכי מבית האבות, ואולי בגלל ההכנה הזו הביקור לא היה טראומתי כל כך עבורי. סבתא שלי הייתה דווקא ביום טוב. אותי היא כמובן לא זיהתה, לפחות לא ברגע הראשון, והיא לא זכרה שיש לי אישה או ילד, אבל את אימא שלי היא תמיד מזהה. מדי חמש דקות דאגנו להזכיר לה היכן היא נמצאת, ובכל פעם היא הופתעה מחדש. שכניה לקומה סיפרו שמדי פעם היא נכנסת אליהם לשירותים, מכיוון שאיננה זוכרת מהו החדר שלה, אבל זה לא מפריע להם מכיוון שהיא מאוד נקייה ומסודרת. היא הייתה כפופה יותר מכפי שזכרתי. כשדיברה היא דווקא דיברה לעניין, והבינה אותנו. המצב לא יחזור להיות כפי שהיה, הם לא נעשים בריאים יותר בגילאים האלו, אבל לפחות בינתיים הוא יציב. יש מקרים גרועים יותר.

מעט לאחר סיומה של מלחמת העולם התחתנה סבתי עם סבי, שאיבד בשואה את אשתו הראשונה ואת בנו הקטן. הם העפילו בצורה בלתי חוקית לארץ, נתפסו, והועברו למחנה המעצר הבריטי בעתלית. שתי בנות נולדו להם כאן במהלך השנים, אמי ואחותה. סבי נפטר מסרטן לפני כמעט שלושים שנים. כבר יותר מעשור סבתי מתלוננת על אובדן הזיכרון, אם כי במשך זמן רב נראה היה לכולנו שהיא סתם מגזימה. לפני מספר שנים הוחלט שעליה לעבור לדיור מוגן, רק ליתר ביטחון. מצבה הדרדר בקצב מתון למדי, והיו פעמים שבהן היא התבלבלה ביני לבין נכדים אחרים שלה. לפני כחצי שנה התרחשה תקרית טראומטית הקשורה ככל הנראה למטפלת שלה, ואחריה חלה הידרדרות דרמטית במצבה של סבתי, שאיבדה כמעט לחלוטין את הזיכרון לטווח הקצר.

זוהי איננה אנקדוטה נדירה. לפי כתבה בנושא אשר פורסמה במוסף של כלכליסט (על מקרה חמור יותר), 70% מהאנשים מעל גיל 80 סובלים ממגבלה כרונית, ו – 36% מהאנשים בגילאים אלו סובלים מלקות קוגניטיבית בינונית עד חמורה. זה לא רק אלצהיימר, אלא מגוון רחב בהרבה של בעיות קוגניטיביות שנקראות "שיטיון" או "דמנציה". אין כיום טיפול יעיל למחלות אלו, ולא בטוח שאי פעם יהיה. בעבר אנשים היו מתים מסרטן או התקפי לב בגילאים מוקדמים יותר, אבל היום רבים יותר מצליחים להימנע מהמחלות המסורתיות, ולהגיע לגילאים הרלוונטיים לשיטיון. אי אפשר להתחמק מהמסקנה: ישנו סיכוי לא רע שגם אנחנו נבלה כך את שנות חייהם האחרונות – תועים בבלבול בעולם אשר אותו איננו מבינים, משתדלים לפרש אותו על ידי זיכרונות שאיננו יודעים שהם בני 40 או 50 שנים, מעלים מהאוב אנשים שמתו מזמן ושוכחים את קרובינו שעדיין בין החיים, ומנסים להתנגד לתהליך שעובר עלינו ללא הצלחה. לצעירים רבים עתיד כזה נשמע גרוע ממוות, ובכל זאת עוד לא קמה תנועה ציבורית רחבה מספיק שתוכל לשנות את החוקים המאפשרים לסיים את סבלם של בעלי לקות קוגניטיבית. כיום, הזקנה היא גורם הסבל העיקרי בעולם המערבי.

הסבל הזה רק ילך ויתגבר בעתיד, בעולם עם יותר זקנים ופחות יכולת לממן שירותים רפואיים עבורם. למעשה, מעבר לסבל האישי הכרוך בעניין, הזדקנות האוכלוסייה היא אחת הסכנות החמורות ביותר כיום עבור עתידו של המין האנושי.

 

נתונים

כל העולם כולו

העולם כולו מזדקן. זהו אחוז האנשים מעל גיל 60 בעולם כולו, לפי דוח בנושא של האו"ם, בשנים 1950, 2000, ותחזית עבור 2050:

image

הזדקנות האוכלוסייה היא חסרת תקדים, ללא מקבילה בכל ההיסטוריה האנושית, והיא תשפיע על כולנו. זהו תהליך וודאי ובלתי הפיך – מאוד לא סביר שלפתע תתרחש תופעה כלל עולמית של ילודה בשיעורים גבוהים או קיצור תוחלת החיים שתשנה את התחזיות. בני האדם בכל העולם מביאים פחות ופחות ילדים, עושים זאת בגילאים מאוחרים יותר, ובמקביל לכך חיים זמן רב יותר.

גם אם נניח שכל אחד חוסך לפנסיה של עצמו (פנסיה צוברת, בניגוד לפנסיה תקציבית), הזדקנות האוכלוסייה תגרור עלויות כבדות שיוטלו על הצעירים העובדים, עקב הסבסוד הממשלתי של מערכת הבריאות ושל ביטוח לאומי, או פשוט דאגה של צעירים להוריהם. וכמובן, ההנחה לגבי הפנסיה הצוברת מופרכת בישראל ובמדינות רבות אחרות, ועובדים רבים עדיין משתייכים לפנסיה תקציבית, או נהנים מהטבות פנסיוניות מרחיקות לכת על חשבון כלל המדינה. כבר היום חלק נכבד מתקציבי הביטחון והחינוך או חברת החשמל בארץ הולך לתשלום פנסיות, והחלק הזה רק ילך ויגדל. כפי שכתבתי כאן, ההוצאות הגבוהות של ערים בקליפורניה שהגיעו לפשיטת רגל או של ממשלת יוון נגרמו במידה רבה כתוצאה מהגידול בעלויות תשלומי הפנסיה. רוב העוסקים בתחום טוענים כי מדובר בבעיה חמורה בהרבה מאשר המשבר הפיננסי הנוכחי (למשל, ראו כאן מאמר בריטי בנידון).

להלן גרף המתאר את "יחס התמיכה" – מספר הפרטים בגילאי 15-64 שישנם על כל פרט בגיל 65 ומעלה, מאותו הדו"ח של האו"ם:

image

הוא נובע כמובן מהגרף הקודם, אבל מתאר באופן מדויק יותר את הבעיה. למען האמת, זהו ככל הנראה הגרף המדכא ביותר שראיתי בימי חיי. אם בשנת 1950 העלויות של כל בן 65 ומעלה סובסדו על ידי 12 אנשים בגילאי העבודה, בשנת 2050 העלויות האלו יסובסדו רק על ידי ארבעה צעירים, והן גם יהיו גדולות הרבה יותר, עקב התארכות תוחלת החיים וטכנולוגיות רפואיות חדשות ויקרות. זהו הגרף המדכא ביותר שראיתי, בעיקר מכיוון שמדובר בנתונים ברמה העולמית – אין לאן לברוח, כולנו שוקעים ביחד בביצה הזו (המדינות היחידות שעבורן גרף כזה יהיה פחות או יותר מאוזן הן מדינות כגון תימן וניגריה, לא בדיוק יעד הגירה נחשק…). טבלה דומה לגרף המתארת נתונים עבור מדינות מערביות ספציפיות ניתן למצוא כאן.

 

הזדקנותן של מדינות שונות

כיום הגיל החציוני בעולם (הגיל שמחצית מהאנשים בעולם נמצאים מתחתיו ומחצית מעליו) הוא 26, כאשר בין הארצות הגיל החציוני הנמוך ביותר הוא 15 בתימן, והגבוה ביותר הוא 41 ביפן. בשנת 2050, הגיל הזה צפוי לעלות ל 36, כאשר המדינה הצעירה ביותר תהיה ניגריה (גיל 20), והמבוגרת ביותר תהיה ספרד (גיל 55). להלן מפת העולם לפי גיל חציוני (לקוח מכאן):

image

אחת הדרכים להמחיש באלגנטיות תחזית דמוגרפית היא על ידי פירמידת גילאים. על הציר האנכי של התרשים מופיעים הגילאים, והציר התחתון מחולק לשני חצאים – אחד עבור נשים ואחד עבור גברים, כאשר בכל חצי רואים לפי העמודות האופקיות את אחוז האנשים בכל גיל. משמעותה של עמודה אופקית ארוכה יותר היא כי בשכבת הגיל הזו יש יותר אנשים מאשר בשכבות גיל אחרות.

התרשים הכי יפה הוא זה של אפריקה:

image

התרשים של 1950 הוא אידיאלי – הרבה צעירים המהווים את הבסיסי הרחב, מעט מבוגרים (כמובן, גם במצב כזה ישנן בעיות אחרות – למשל, חוסר יציבות פוליטי נובע לעיתים ממספר גבוה של צעירים ביחס למבוגרים). ב 2050 התחזיות כבר אחרות, תהיה הזדקנות, אבל עדיין יש הרבה יותר צעירים ממבוגרים.

תשוו את זה לתרשים של אירופה:

image

כבר בשנת 2000 הפירמידה האירופאית לא נראית יציבה במיוחד, ובשנת 2050 היא הופכת למן פטרייה עקומה המאיימת לקרוס בכל רגע. זהו, כמובן, לא סתם דימוי תלוש הנובע מצורת הגרף.

מה עם מקומות אחרים?

ישראל:

image

סביר יחסית, בזכות החרדים והערבים בעיקר, לא בדיוק האוכלוסיות החזקות מבחינה כלכלית שיוכלו לתמוך במעמד הביניים המזדקן.

צפון אמריקה:

image

אסיה:

image

יפן:

image

יפן היא אחת המדינות עם בעיות ההזדקנות המשמעותיות ביותר. בין השאר, נתקלתי בתחזית שלפיה אם קצב הילודה ותוחלת החיים לא ישתנו מספר האנשים ביפן יתחיל לרדת בשנים הקרובות, ובשנת 2100 הוא יהיה זהה למספר האנשים שהיו במדינה בשנת 1900 (ישנן מדינות נוספות שמתכווצות, בין השאר גרמניה, איטליה ורוסיה). בדוח של האו"ם משנת 2000 נטען כי על מנת לשמור על כוח העבודה שלה יפן תאלץ בעשורים הקרובים להעלות את גיל היציאה לפנסיה ל – 77, או לאפשר הגירה של מיליון מהגרים בשנה בחמישים השנים הבאות. נחזור לפתרונות האלו בהמשך.

רוסיה:

image

ניתן לראות מדינות נוספות כאן. העולם כולו מזדקן, אבל אין ספק שבאזורים מסוימים הבעיה חריפה במיוחד.

 

פתרונות

תמריצים לעידוד ילודה

הסוג הראשון של פתרונות כולל תמריצים שונים שיעודדו ילודה ויפחיתו את עלויות גידול הילדים. מדינות רבות מציעות תמריצים כאלו, ביניהן אוסטרליה, גרמניה, רוסיה, צרפת, רשויות מקומיות רבות ביפן, וכמובן – ישראל. מחקרים מראים כי ההצלחה של התוכניות האלו מועטה מאוד, ולמרות שהן קיימות כבר זמן רב המגמה לא משתנה. נשים גרמניות צעירות פשוט לא מעוניינות ללדת שלושה ילדים לפני גיל 35, למה להן? הן רוצות להגשים את עצמן מבחינה מקצועית, ללמוד, לטייל בעולם. יש להן כסף, זמן, לגיטימציה חברתית ואמצעי מניעה. כמובן, גם הגברים לא נלהבים במיוחד לחלוק את הנטל הזה (לפני כשנתיים, בבלוג הקודם, פרסמתי את אחת הרשומות היותר שנויות במחלוקת שלי על תרומתה של המהפכה הפמיניסטית לדעיכת המערב מהסיבה הזו).

רצוי להבהיר שאני לא מציג את המצב הזה בתור ביקורת על הנשים או הגברים הצעירים בעולם המערבי. אמנם לי יש ילד, אבל אני לחלוטין מבין את אלו שבוחרים לא להביא ילדים לעולם, או לדחות את העניין כמה שיותר. אני מתנגד לכפייה, ואין לי מושג איך ניתן לפתור את הבעיה. אני חושב שנדרשים תמריצים ממש אסטרונומיים על מנת לשכנע צעירים וצעירות במערב לוותר על החופש שלהם ולהביא מספר גדול של ילדים בגיל צעיר, ואני לא בטוח שהעלויות של תמריצים כאלו הן ריאליות בכלל.

מעבר לכך שהם לא משפיעים על המציאות, התמריצים האלו נוטים שלא להגיע אל האוכלוסיות המבוססות והמשכילות. בישראל תמריצים שמוזילים את עלויות גידול הילדים מגיעים בעיקר אל החרדים והערבים, בזמן שעבור החילוניים המשכילים הם אינם מספיקים על מנת לשנות את המגמה. באירופה התמריצים האלו מגיעים למשפחות מרובות ילדים של מהגרים מאפריקה או ארצות ערב. לנוכח הזדקנות האוכלוסייה העולמית בהחלט רצוי שמישהו יתחיל לעשות ילדים, ואולי זה עדיף על כלום, אבל אוכלוסיות מתרבויות שונות לא מהוות תחליפים מושלמים אחת של השנייה. כאשר בלבנון השיעים התרבו והנוצרים היגרו לחו"ל, היא הפכה מהמדינה המתקדמת ביותר בעולם הערבי לשטח אש במלחמת אזרחים מתמשכת.

 

העלאת גיל הפרישה לפנסיה

בשנים האחרונות ממשלות ברחבי העולם מעלות בהדרגה את גילאי היציאה לפנסיה, על מנת להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה. עליות אלו יוצרות התנגדויות רבות – פוליטיקאים פופוליסטים בישראל (בזמן האחרון בעיקר חיים כץ), צרפת ומדינות נוספות מצליחים מדי פעם לבטל את הגזירות באופן זמני, וכך משיגים רווח פוליטי לעצמם אך מחמירים את הבעיות העתידיות של המדינה. אי אפשר לברוח מכך, בסופו של דבר הגילאים ימשיכו לעלות, והדור שלנו ימשיך לעבוד גם אחרי גיל 70.

הבעיה היא שאי אפשר להעלות אותם לנצח. היכולת של גברים ונשים בגילאי ה 70 להמשיך ולעבוד לא השתפרה משמעותית במהלך העשורים האחרונים. תמיד יהיו ביניהם כל מני שמעון-פרסים שנראה כי ביכולתם להמשיך ולעבוד לנצח, אבל הם מיעוט. אנשים מבוגרים לא רוצים לעבוד, ולא יכולים לעבוד באותו האופן כמו צעירים. גם כיום רבים פורשים עוד לפני גיל הפרישה הרשמי מסיבות רפואיות. כל עוד חזון המדע הבדיוני אודות החלפת איברים וגופים מלאכותיים לא הופך למציאות, הפתרון הזה אינו מספיק.

 

הגירה

בעולם ישנם כ 192 מיליון איש, 3% מאוכלוסיית כדור הארץ, שאינם חיים בארץ מולדתם, ביניהם אשתי היקרה וכ – 37% מאוכלוסיית מדינת ישראל. מספר המהגרים בשנה גדל בקצב של כ 2.9%, ומבחינה מספרית הוא כבר משתווה לגלי ההגירה של סוף המאה ה 19 מאירופה לארה"ב (אם כי מבחינת אחוזים מדובר במספר נמוך יותר). כשני שליש מהמהגרים חיים בארצות המפותחות, בהן הם מסתכמים לכדי 8.7% מהאוכלוסייה, ואחוז גדול בהרבה באזורים ספציפיים (למשל, 23% מאוכלוסיית פריז ו 28% מאוכלוסיית לונדון נולדו מחוץ לצרפת ובריטניה, בהתאמה).

כבר היום מדינות אירופה זקוקות לזרם קבוע של מהגרים צעירים על מנת לתחזק את כלכלותיהן. על פי חלק מהמחקרים, אירופה צריכה להכפיל את שיעורי ההגירה הנוכחיים שלה כמעט פי 10 על מנת שמערכת הפנסיה שלה לא תקרוס עד שנת 2050, בהנחה ששיעורי הילודה יישארו כפי שהם, ושלא יעלו עוד את גיל היציאה לפנסיה. עד שנה זו אירופה תאבד כ 52 מיליון עובדים, ללא גידול בקצב ההגירה. כפי שכתבתי לגבי התמריצים, גם כאן השינויים הדמוגרפיים יגררו אחריהם שינויים פוליטיים, המערב כבר לא יהיה אותו המערב. עניין זה גורר התנגדויות רבות להגירה חופשית, אך מצד שני בכלל לא בטוח שיש כאן ברירה.

בעיה אחרת עם ההגירה היא שכל העולם מזדקן. גם אפריקה. אם באירופה היו יותר מדי מבוגרים ובאפריקה יותר מדי צעירים היה ניתן להשיג איזון, אבל זה לא הולך להיות המצב במאה השנים הקרובות. בשלב מסוים זרם המהגרים יתחיל להידלדל, והאוכלוסייה העולמית תמשיך להזדקן.

למרות זאת, מכל הפתרונות שהעליתי, הגירת צעירים מהווה את הפתרון הכי מהיר שיוכל לדחות את הקץ, ומי יודע, אולי אם נדחה וניתן למדע מספיק זמן הוא יצליח לפתור את בעיית ההזדקנות באופן טכנולוגי, ולאפשר למבוגרים לעבוד שנים רבות יותר. מפעל הגירה בהיקף רחב ידרוש שינוי גישה, ומיסוד של הגירה שחלקה הגדול כיום הוא בלתי חוקי; מדינות היעד יאלצו למצוא דרכים למנוע מהמהגרים מליפול כנטל על מערכות הרווחה שלהן, דרכים שיאתגרו את הלך הרוח השמאלני-הומניטארי השולט כיום באירופה, ולבצע סלקציה חריפה של המורשים להיכנס (בדומה למתרחש בקנדה ואוסטרליה, אם כי בהיקף גדול הרבה יותר).

 

מדע

המדע כבר הצליח פעם אחת לדחות את התחזיות המלתוסיות אודות רעב המוני, במסגרת "המהפכה הירוקה" באמצע המאה העשרים, כאשר מדינות מתפתחות רבות הצליחו להגדיל דרמטית את ייצור המזון על ידי שילוב טכנולוגיות חקלאיות חדשות. רבים סומכים על המדע שיציל אותנו גם מבעיית הזדקנות האוכלוסייה באותו האופן.

רובוטים ותוכנות מחשב שיוכלו להחליף ידיים עובדות יוכלו לפתור את בעיית הקיטון בכוח העבודה. לשם כך הם יצטרכו לעשות יותר מאשר להרכיב מכוניות – הם יצטרכו להחליף מנהלי חשבונות, מתכנתים, מהנדסים, משפטנים, מוכרים בחנויות, אינסטלאטורים, חקלאים, ואנשי שירותים מכל הסוגים. כיוון אחר הוא פיתוחים רפואיים שיאפשרו להתמודד עם אלצהיימר ושיטיון, ולאפשר לאנשים לעבוד אל תוך העשור השמיני לחייהם.

כפי שכתבתי בעבר, המדע והטכנולוגיה יכולים להיות די מאכזבים לפעמים והתקדמותם בלתי צפויה. למרות הכספים הרבים שמושקעים בנושאים האלו, עד כה לא חלה התקדמות משמעותית ביכולת הטכנולוגית להתמודד איתם, ולא בטוח שתחול התקדמות מספקת בעתיד הקרוב. בעוד שהפתרונות הקודמים הם עניין של החלטה, בכל הקשור למדע החלטה להקצות כספים רבים יותר למחקר לא בהכרח תעזור יותר מלהתפלל לאלת הטכנולוגיה ולקוות לטוב.

 

קריסתה של מדינת הרווחה

בשנת 1934 פורסם בשבדיה ספר בשם " Crisis in the Population Question", שעסק בקצב הילודה הפוחת והולך בשבדיה. הספר תמך במדיניות רווחה רחבה כפתרון להזדקנות האוכלוסייה, כאשר המטרה היא לעודד ילודה ולאפשר להורים לעבוד במקביל לגידול הילדים, והוא השפיע על התפתחותה של מדינת הרווחה השבדית בעשורים שלאחר מכן. בסופו של דבר, כפי שכתבתי, התמריצים האלו לא עזרו להגביר את הילודה באופן משמעותי. בעתיד ייתכן שהמגמות הדמוגרפיות יובילו דווקא לכיוון ההפוך – לירידה במשקלה של מדינת הרווחה.

מנקודת מבטו של הקומוניזם המוסד החברתי המאיים ביותר תמיד היה המשפחה, ומכאן הרטוריקה שמתייחסת למנהיגים בתור אחים גדולים ולמדינה בתור אימא. אנשים מוכנים לתמוך ברעיונות של שוויון באופן כללי, אבל ברגע האמת הם תמיד יעדיפו את קרוביהם הגנטיים על פני שאר האוכלוסייה. לא במקרה היה זה המוסד שהותקף באופן הקיצוני ביותר על ידי התנועה הקיבוצית בארץ, על ידי הפרדת ילדים מהוריהם, ומשם גם מגיעה האובססיה הנוכחית של השמאל בארץ עם מיסוי על ירושה. הזדקנות האוכלוסייה מעמידה אתגר דומה בפני מדינת הרווחה: תחת אילוצים כספיים הדוקים, צעירים יעדיפו לעזור ישירות להוריהם ולא לסבסד ממיסיהם את כלל המבוגרים במדינה. זה נכון גם כיום, אבל בעתיד עלויות הסבסוד האלו הולכות לגדול באופן דרמטי.

כל סבסוד ממשלתי הוא העברת כסף מאנשים מסוימים לאחרים. סבסוד של עלויות גידול ילדים, למשל, הוא העברת כסף ממשפחות עם מעט ילדים למשפחות עם הרבה ילדים. סבסוד של עלויות בריאות עבור זקנים הוא העברה בכיוון ההפוך – העברת כסף ממשפחות עם הרבה ילדים (שמשלמים מיסים) למשפחות עם מעט ילדים. אם במשפחת כהן יש שלושה ילדים ובמשפחת כץ יש ילד אחד, אז כאשר ההורים של שני המשפחות יזדקנו והוצאות הבריאות שלהם ימומנו על ידי כספי המיסים של ארבעת הצעירים בשני המשפחות, שלושת ילדי משפחת כהן יסבסדו את ההורים של משפחת כץ. האם ההסדר הזה יראה הגיוני לילדי משפחת כהן?

השמאל תומך במיסים גבוהים מתוך ראייה "דיקנסית" של העוני, מן פנטזיה כזו על ילדים קטנים ועניים שהיו רוצים ללמוד הנדסת חשמל בטכניון, אך נאלצים לעבוד לפרנסתם במפעל נעליים. אפשר להסכים עם הראייה הזו או לא, אבל האמונה שעומדת מאחוריה קשורה לשוויון הזדמנויות עבור צעירים – לא לתמיכה באנשים מבוגרים בשנים האחרונות לחייהם, מה עוד שמדובר בתמיכה שאיננה משפרת את איכות חייהם של אותם מבוגרים אלא רק מאריכה אותם קצת. כל עוד משמעותה של "מדינת רווחה" היא סולידריות שנועדה ליצור שוויון הזדמנויות עבור ילדים או להעניק רשת ביטחון לאנשים שנפגעו ממזל רע, חלק גדול מהציבור בעולם המערבי תומך בה. ברגע שמשמעותה של "מדינת רווחה" תהיה בעיקר לסבסד את עלויות הבריאות של מבוגרים שאינם הורינו (בעיקר מבוגרים שלא הביאו ילדים, או כאלו שילדיהם אינם תומכים בהם), התמיכה תרד דרמטית – מאותה הסיבה שבגללה עמותות שעוזרות לילדים חולים מצליחות לגייס כספים יותר בקלות מאשר עמותות שעוזרות למבוגרים חולים.

פגיעה נוספת בפופולאריות של מדינות הרווחה תתרחש כאשר מדינות אלו יתקשו יותר מאחרות להעלות את גילאי הפרישה לפנסיה במידה הדרושה, או למשוך את "המהגרים הנכונים" (כבר כיום מדינות הרווחה האירופאיות מושכות את רוב המהגרים הלא-משכילים, בזמן שארה"ב מושכת את רוב המהגרים המשכילים, ראו כאן). נראה כי מדינות בעלות ממשלה מצומצמת יותר הן פגיעות פחות לנזקי הזדקנות האוכלוסייה.

 

סיכום והמלצות לחיים מאושרים

הזדקנות האוכלוסייה מעמידה אתגר רציני בפני האנושות. כאשר יחס התמיכה ימשיך לרדת, ופחות אנשים בגילאי העבודה יאלצו לסבסד יותר אנשים שאינם בגילאי העבודה, תחזיותיו הקודרות של מלתוס עלולות לחזור לאופנה. לא בטוח שניתן לפתור את הבעיה הזו ברמה העולמית, אבל כמו כל תופעה גלובאלית, גם כאן יהיו אינדיבידואלים שיסבלו יותר, יהיו כאלו שיסבלו פחות, ויהיו אפילו כאלו שירוויחו מכל העסק.

עבור מי שעוד לא בחר את דרכו המקצועית – כבר היום הסקטורים הקשורים לטיפול במבוגרים צומחים במהירות, וסביר שבעשורים הקרובים הם יאכלסו את מקומות העבודה הרווחיים והבטוחים ביותר. רופאים ואחיות הם בין המקצועות הנדרשים ביותר בעולם כיום, והביקוש עבורם רק ילך ויגדל, ביחד עם הביקוש למקצועות אחרים הקשורים להזדקנות (ראו דוגמאות נוספות בכתבה הזו). עבור העובדים בסקטורים האלו, הזדקנות האוכלוסייה היא לא בהכרח חדשות גרועות. אחרים שיסבלו פחות, יהיו אלו שיתכוננו לעתיד. החיסכון הסטנדרטי לפנסיה שקיים כיום ככל הנראה לא יספיק על מנת להזדקן בכבוד, ואני בהחלט חושב שמי שיכול להרשות לעצמו – רצוי שיחסוך יותר, באפיקים מגוונים. הצורה העתיקה ביותר של ביטוח פנסיוני – הבאת ילדים לעולם – גם תהיה מסוגלת ליצור הבדל משמעותי באיכות החיים של מבוגרים, בעידן שבו התמיכה הממשלתית תהפוך להיות פחות רלוונטית מהתמיכה הפרטית (אם כי אני לא תומך בכך בתור סיבה יחידה להבאת ילדים לעולם).

באופן אישי, אני בעיקר מתפלל לאלת הטכנולוגיה הבוגדנית, בתקווה שהמדענים יצליחו להתמודד עם הבעיה הזו באופן שיאפשר לרובנו לשמור על רמת חיים סבירה בעשורים האחרונים של חיינו.

Read Full Post »

כבר חמש עשרה שנה (ואולי יותר, אינני זוכר) עולה נושא השירות הצבאי של החרדים בתדירות כמעט חודשית בכלי התקשורת, ובשבוע האחרון עם פרסום המצע של יאיר לפיד אנחנו עדים לשיא נוסף במפגן הפופוליזם המשעמם הזה, שעד כה לא גרר אחריו שום שינוי מהותי באורח החיים במדינת ישראל ובחלוקת הנטל. מפלגות מצהירות מדי מערכת בחירות שמטרתן היא לשלב את החרדים בצבא ובשירות לאומי, יועצים מנסחים מצעי-בחירות בהתאם, חברי כנסת זורקים חוקים לאוויר, ממשלות מקימות וועדות, החרדים מתעצבנים, החילוניים מתעצבנים, הערבים מתעצבנים אם מישהו מנסה חס וחלילה לגרור גם אותם לעסקה, ובסך הכל אולי זה דווקא נחמד שלכולם יש נושא שהם יכולים להוציא עליו כל מני אגרסיות חבויות.

הבעיה, כמו בדרך כלל במדינה שלנו, היא שכולם מדברים על צדק, ואף אחד לא מדבר על חוכמה. כולם נורא צודקים בכל הסיסמאות שלהם בנושא הזה, אך למציאות האפורה לא אכפת מצדק. והמציאות האפורה היא זו: לעולם לא תיתכן תכנית מוצלחת של שילוב חרדים (וערבים) בשירות לאומי ובצבא, בכפייה, שתוביל לאותם אפקטים מיוחלים – הפחתת הנטל על שאר החברה, חיסכון כספי, שילובם של החרדים והערבים בקרב הציבור הרחב, העלאת שיעורי התעסוקה וכו'.

להלן הסיבות לכך.

 

1. שילוב חרדים בשירות צבאי:

פנטזיה:

המוני מגויסים איכותיים מגיעים לגולני ולצנחנים, נלחמים כתף-אל-כתף עם חילוניים אל מול האויב המשותף, כולנו ביחד, עם אחד!

מציאות:

· על כל חרדי שנכנס לצבא יצטרכו להוציא ממנו מספר נשים.

· החרדים ישרתו ביחידות משלהם, בבסיסים משלהם (יש שיאמרו – בצבא משלהם), ולא יהיה שום מגע ביניהם לבין שאר העם.

· שיעורי השתמטות גבוהים, לוכדי עריקים שמגיעים לשכונות חרדיות יותקפו באלימות.

· בלגן שלם בכל פעם שמישהו יעז לבקש מהחרדים לעשות משהו בשבת שאינו חיוני באופן ברור לביטחונה של מדינת ישראל (למשל – לעזור בחילוץ מטיילים שנתקעו, סיפור שקרה עם הנח"ל החרדי).

פנטזיה:

החרדים תורמים למדינה במקום לסחוט ממנה כספים.

מציאות:

· עלויות גבוהות של בירוקרטיה צבאית נפרדת שנועדה לשרת חרדים בלבד, ועומדת בכפילות למערכת הצבאית החילונית.

· עלויות גבוהות של הכשרת מזון ותנאי מחיה עבור החרדים.

· אחרי כל זה, לא ברור אם צה"ל באמת זקוק לעוד חיילים. למעשה בדיוק ההפך, אבל נגיע לזה בסופה של הרשומה.

 

פנטזיה:

החרדים לומדים להכיר את המדינה שסביבם, הופכים למתונים יותר, אולי אפילו לחילוניים יותר, וחותרים להשתלבות.

מציאות:

· בגלל שלא יהיה מגע עם האוכלוסייה הלא חרדית, לא תהיה גם שום השתלבות.

· מנהיגי החרדים יסרבו בתוקף לכל פרט בתוכנית שיכול לגרור מגמות חילון.

· הקיצוניות הדתית והגזענות של החרדים ייחשפו במגעים יום-יומיים עם אוכלוסייה פלסטינית.

· חברי פלגים קיצוניים בקרב החרדים ילמדו להשתמש בנשק ובאמצעי חבלה.

401419_193078440796318_153719538065542_288820_1891335705_n

התמונה לקוחה מכאן

2. שילוב חרדים בשירות לאומי:

פנטזיה:

החרדים משתלבים בשלל תחומים של שירות לאומי. כפי שכותב לפיד, "בתי החולים, מד"א, המשטרה, בתי הספר, הגנים, מערכי הרווחה והסיעוד יתוגברו בכוח עזר של כ-60,000 צעירים בשנה, שישנו את פני המדינה".

מציאות:

על פי חברתי וויקי, אלו התחומים העיקריים שבהם מתקיים כיום שירות לאומי:

· תגבור כוח ההוראה והסיוע בבתי ספר ובגני הילדים – לא רלוונטי לחרדים, כי יש שם נשים. וגם אם כן, מה בדיוק החרדים הולכים לעשות שם?

· סניפי תנועות נוער – כנ"ל.

· העברת שיעורי יהדות לבית ספר חילוניים – איזה כיף, בואו נשלם להם משכורת בשביל לבצע מיסיונריות דתית.

· עזרה בבתי חולים ובמרפאות – לא רלוונטי, יש שם נשים.

· טיפול באנשים עם מוגבלויות פיזיות, נפשיות או שכליות – לא רלוונטי.

· סיוע חברתי לאזרחים ותיקים במסגרת פרויקט "והדרת פני זקן" – נו, טוב, שיהיה.

· איוש מוקדים טלפוניים ואמבולנסים בארגון מגן דוד אדום – אולי את זה הם יוכלו לעשות, אבל כמה אנשים כבר צריך שם?

· עבודות פקידותיות במשטרת ישראל והשב"כ – לא רלוונטי, יש נשים.

· שירות ב'גופים הירוקים' (רט"ג, קק"ל, החברה להגנת הטבע ונאות קדומים) בהדרכה, חינוך ופיקוח בנושאי טבע וסביבה – לא רלוונטי, יש נשים.

· במוקדי הביטחון ביו"ש במסגרת "צופות יש"ע" – לא רלוונטי.

· הדרכת טיולים – כן, בטח.

· עבודה משרדית או פקידותית במקומות מגוונים, ביניהם קופת חולים, בית המשפט ועמותות שונות – לא רלוונטי, יש נשים.

· שירות לאומי בתפוצות – נשמע כמו קומבינה לילדים של חברי מרכז ליכוד.

בקיצור, נראה כי החרדים לא יוכלו להשתלב במסגרות הקיימות, ויצטרכו להמציא עבורם מסגרות חדשות. ענפי התעסוקה העיקריים בארץ שמסוגלים למצוא תעסוקה לצעירים בלתי מיומנים ואין בהם נשים הם החקלאות והבניין. מה יקרה כשנשלח את החרדים לשם? האם החרדים ילמדו כיצד להשתלב בשוק העבודה המודרני? סביר יותר שהחרדים ילמדו כיצד להוציא פטורים על בסיס רפואי או סוציו-אקונומי, והעסק יהפוך לתעשיית קומבינות לתפארת המגזר.

במסגרת ניפוץ הפנטזיות שאני ממילא עוסק בו, הגיע אולי הזמן לנפץ פנטזיה נוספת: מדוע חילוניים אינם משתמטים מהצבא?

התשובה לכך, יספרו לכם יאיר לפיד, אהוד ברק, ביבי נתניהו ושאול מופז, היא שיש לנו נוער איכותי ומלא ערכים שנורא רוצה לתרום למדינה. זהו, כמובן, קשקוש מוחלט. הסיבה לכך שבני נוער אינם משתמטים, היא מכיוון שילדים בני שמונה עשרה חושבים (בצדק) שרובים וטנקים זה דבר ממש מגניב, מניחים (גם בצדק) שהסיכוי להיפגע שואף לאפס, ויודעים (הכי בצדק) שמדים עם כנפי צנחן הם הדרך הקצרה ביותר אל תוך תחתוניהן של הילדות בנות השמונה עשרה. נסו לרגע לדמיין את אותו ילדון יפה בלורית ותואר, עם פרופיל 97 ופוטנציאל לסיירת גולני, נשלח במקום זאת לעבוד בקטיף תותים במשך שנתיים באיזו חממה נידחת; באמת נראה לכם ששיעור ההשתמטות יישאר זהה?

זה כמובן נכון לא רק לגבי ענפי החקלאות והבניין, אלא גם לגבי חלק גדול מהעבודות בבתי החולים, בבתי סוהר, במשטרה ובמקומות אחרים שאולי בכל זאת יוכשרו לשמש עבור שירות לאומי של חרדים. מכיוון שהם יהיו עובדים בלתי מקצועיים העבודה בהכרח תהיה שחורה ומשעממת, חסרת הילה לחלוטין בהשוואה לאותם אלו שחוזרים הביתה עם כומתה אדמדמה ונעלי צנחן. זה לא ילך.

כפי שמציין ירדן גזית, מעניין שפוליטיקאים משמאל שלרוב יוצאים נגד "העבדות המודרנית" של עובדי קבלן, אינם נרתעים להציע לכפות בחוק על כלל האזרחים העסקה בתנאים גרועים הרבה יותר.

 

פנטזיה:

עסקים נואשים לידיים עובדות שמחים להחליף את התאילנדים והעובדים הזרים בחרדים.

מציאות:

מן הסתם תאילנדי ממוצע יקטוף פי 3 יותר תותים לשעה בהשוואה חרדי ממוצע (וגם בהשוואה לחילוני ממוצע), יעבוד יותר שעות ביום, לא יוציא פטורים רפואיים מעבודה בשמש, ולא יצעק על בתו של בעל המשתלה שתתלבש בצניעות. מנהלי בתי חולים עוד יתחננו לשר הבריאות שיפסיק לשלוח אליהם אנשים לא מיומנים שצריך למצוא להם תעסוקה כלשהי. אף אחד במשק לא צריך המוני עובדים לא מקצועיים שאינם באמת רוצים לעבוד.

 

פנטזיה:

כפי שכותב לפיד, "עשרות אלפי תלמידי ישיבות יוכלו להשתלב בשוק העבודה".

מציאות:

כשהם יגיעו לשוק העבודה, גם לחרדים ששירתו שירות לאומי עדיין לא יהיו את הכישורים הבסיסיים ללמוד לימודים מתקדמים ולמצוא עבודות טובות מכיוון שהם לא יודעים מתמטיקה ואנגלית. שנתיים-שלוש של שירות לאומי במוקד של מגן דוד אדום או בהעברת שיעורי יהדות לבתי ספר חילוניים לא יכולים (עד כמה שזה מפתיע) לגשר על פערים במתמטיקה ואנגלית.

 

פנטזיה:

החרדים תורמים לכלכלתה של המדינה.

מציאות:

· המשרד הממשלתי הרלוונטי יקים מערך אדיר ויקר של פקידים ובירוקרטיה שנועדה לתווך בין החרדים שאינם רוצים לעבוד לבין שלל מוסדות שאינם רוצים שהחרדים יעבדו אצלם.

· כשיחשפו שיעורי ההשתמטות הגבוהים, הציבור מן הסתם ימחה בכעס, יוקם עוד מערך אדיר ויקר של פקחים שינסו ללא הצלחה למנוע רמאות ששני הצדדים (גם החרדים וגם המעסיקים) מעוניינים בה.

· אחרי שגם זה ייכשל המשרד הרלוונטי יבקש עוד מאות מיליונים בשביל מערך של פקחים שיפקחו על הפקחים. משרד האוצר יסרב, ואז כל משרדי הממשלה, השרים, חברי הכנסת, מבקר המדינה, החרדים, התקשורת והבלוגרים יאשימו את פקידי האוצר בכישלון התוכנית.

· גם ללא כל הטיעונים שלמעלה, שירות לאומי לא חוסך כסף למדינה. מי שחושב בטעות שכן מוזמן לעיין במספרים כאן.

· רצוי באותה נשימה להזכיר גם שהקומוניזם נכשל. כל הקונספט הזה של תכנון מלמעלה, של ממשלה שיכולה לחזות את צרכי השוק ולנתב כוח אדם ביעילות למקום שבו הוא נדרש – זה לא עבד בשום מקום אחר בעולם, ולא יעבוד גם כאן. התוצאה תמיד זהה: חוסר יעילות משווע, אינסוף בירוקרטיה והרבה סבל מיותר.

· בסופו של דבר, כל התסבוכת הזו תעלה לנו יותר כסף, לא תחסוך לנו יותר כסף. סך כל העלות של המגזר החרדי תגדל.

 

 

אני מבין שזה מעצבן.

באמת. גם אני הייתי שם שלוש שנים, מאבטח כל מני יישובים מיותרים, ומתרוצץ בקורסים מיותרים, ומקשיב להרצאותיהם של נגדים מיותרים, ותוהה מדוע אני מבזבז את זמני. אבל אני מתקשה להבין את ההיגיון האומר שעלינו ליצור מערכת בירוקרטית אדירה, מסורבלת ומיותרת שתעלה לנו בהרבה כספי מיסים ולא תתרום דבר, אך ורק מתוך יצר של קנאה או נקמנות: "אנחנו סובלים לחינם – אז שגם הם יסבלו לחינם!".

הפתרון לאי שוויון בנשיאה בנטל הביטחוני הוא לא לגייס את הערבים והחרדים לצבא ולשירות לאומי; הפתרון הוא לפטור את שאר האוכלוסייה מהצבא והשירות הלאומי.

צה"ל אינו יכול להיות חלק מהפתרון, מכיוון שצה"ל, במבנה הנוכחי שלו, הוא חלק מהבעיה. יש להפוך את השירות להתנדבותי, לעבור לצבא מקצועי, ולשלם לאלו שמתנדבים משכורות גבוהות. אין צורך בכל כך הרבה חיילים בצבא, וכל מי ששירת יודע זאת. ניתן לעבור, בתהליך הדרגתי כמובן שייקח כעשור, מ"צבא העם" של ימינו לצבא מקצועי קטן בהרבה, שבו רוב מערך הלוגיסטיקה עבר הפרטה, וכל זאת תוך חיסכון כספי עצום ומבלי לפגוע כלל בביטחון המדינה. כל טיעוני הנגד ("עניים ילחמו עבור עשירים", "יהיו חיילים פחות איכותיים", "אין מספיק חיילים", "בלה בלה בלה נוסטלגיה" וכו') נופלים ברגע שנזכרים בכך שזהו בעצם המודל שאימצה כל מדינה אחרת בעולם בהצלחה רבה, כולל מדינות שנלחמו מלחמות הרבה יותר רציניות מהמלחמות שלנו. אין שום סיבה אמיתית שזה לא יעבוד גם כאן, אנחנו לא עד כדי כך מיוחדים.

אבל לא, אנחנו לא נתמוך בזה. צבא מקצועי יהיה – חס וחלילה – חכם, חסכוני ויעיל. חוכמה, חסכנות ויעילות עומדות בניגוד גמור לעקרונותינו, בייחוד מאז פריצתה של המחאה החברתית המהוללת, במסגרתה גם השמאל הוכיח שהוא מסוגל לתת פייט לימין ברמות הפופוליזם והבורות. לא, אנחנו נהיה צודקים, ונרוץ עם הראש ישר אל תוך הקיר, ונבזבז המון אנרגיות על תכניות שנועדו מראש לכישלון. כי ככה אנחנו, עם סגולה וכל זה.

 

לסיום, אזכיר רק שבסופו של דבר השירות הצבאי לא כל כך חשוב ביחס לתמונה הגדולה. מה שחשוב זה העוני ושיעורי התעסוקה בקרב הערבים והחרדים, בייחוד בראיה עתידית, ומה שעוד יותר חשוב הוא הסכנה לאופייה של המדינה בעוד כמה עשורים, בעתיד שבו יהיה כאן רוב של אוכלוסיות המתנגדות לערכים ליבראליים ודמוקרטיים. אם כבר להילחם עד הסוף עם הראש בקיר, עדיף לעשות זאת עבור ללימודי ליבה במגזר החרדי, ביטול קצבאות ילדים, הפרדה בין דת ומדינה, ושיפור החינוך והתשתיות במגזר הערבי.

אם אנחנו רוצים להצליח לשנות את המציאות, אנחנו חייבים לבחור את המלחמות שלנו על בסיס של חוכמה, של מה שניתן להשיג, ולא להיכנע לרגשות ולפנטזיות על צדק עיוור.

Read Full Post »

אמרה מפורסמת גורסת כי הצבא מוכן תמיד למלחמה האחרונה. זה נכון לא רק עבור צבאות; בני אדם באופן כללי מוכנים יותר להתמודד עם איומים שהם מכירים מהעבר מאשר עם הלא-נודע. הניסיון, האינטלקט והידע ההיסטורי יכולים לעיתים דווקא לעוור את עיניהם של אנשים, להגזים בחשיבותן של בעיות הנוטות להיכחד ולהסוות בעיות חדשות. אך ההיסטוריה איננה חוזרת על עצמה, לא באותו האופן, אלא יותר בסגנון של ווריאציות חדשות על אותה המנגינה, והווריאציה שהייתה נכונה לפני חצי מאה אינה בהכרח רלוונטית כיום.

 

המאה העשרים עמדה בסימן המאבק בין העולם הדמוקרטי לעולם הלא-דמוקרטי, כאשר המאבק ניטש גם בתוך המדינות שהן כיום דמוקרטיות. בדיעבד לעיתים נדמה לנו כי הלא-דמוקרטים נידונו מראש להפסיד בקרב מדינות המערב, אך האמת רחוקה מכך. ניצחונן של האומות הדמוקרטיות במלחמות העולם נבע במידה רבה מהיריבות העזה בתוך העולם הלא-דמוקרטי, בין רוסיה לבין גרמניה, ונסיבות היסטוריות מעט אחרות יכלו להביא היום למצב שבו גרמניה, יפן, איטליה, ספרד ואולי גם מדינות נוספות אינן דמוקרטיות. ניצחונם של הדמוקרטים במלחמה הקרה שהוביל לנפילת חומת ברלין, אם אפשר לקרוא לכך ניצחון, נבע מאידיאולוגיה כלכלית בעייתית ששלטה בברית המועצות, ולא מעצם היותה לא דמוקרטית.

אינטלקטואלים רבים, מדענים, היסטוריונים וסופרים תמכו בעבר באופן גלוי ובהתלהבות רבה בפאשיסטים או בקומוניסטים. אולי הכישלון הזה באבחנה בין טוב לרע בתחילת המאה העשרים הוא מה שמסביר את הניסיונות של השמאל הקיצוני העולמי כיום לנכס לעצמו את המלחמה נגד מדינת ישראל הגזענית לכאורה, ואת ניסיונותיו של השמאל הקיצוני הישראלי לנכס לעצמו כיום את "ההגנה על הדמוקרטיה" – באותו האופן שבו חובשי הכיפות הסרוגות בארץ מנסים לנכס לעצמם את הציונות לאחר שלא היו שותפים משמעותיים לבניין הארץ בתחילת דרכה. אך שדי הפאשיזם, הגזענות והאפרטהייד הם השדים של העבר, והבחירה להתמקד בהם היא הבחירה הקלה, לאו דווקא הבחירה הנכונה.

אבחנה בין טוב לרע איננה פשוטה כל כך בזמן אמת. לרוב אין לנו את כל הנתונים, אנחנו לא יודעים מהן מטרותיהם של האנשים המעורבים, ובעיקר איננו יודעים איך כל זה יגמר.

 

בדיעבד מאוד קל לומר שהקומוניזם היה רעיון גרוע, אבל כמה מאתנו היו מצליחים להבין זאת בשנת 1917? בשנת 1945? אפילו בשנת 1980 הראיות היו רחוקות מלהיות חד משמעיות, ורגע לפני נפילת החומה ב 1989 טענו "סובייטולוגים" אמריקנים כי ברית המועצות חזקה ועשירה ותוכל לשרוד עוד שנים רבות (כן, חוקרים במדעי המדינה טועים בתחזיותיהם אפילו יותר מכלכלנים). מן הסתם רוב מכריע מהצעירים האינטלקטואלים שהיו מעורבים במהפכה הבולשביקית לא האמינו שמעשיהם יובילו לזוועות של משטר סטאלין.

הבטחותיו של אדולף היטלר אודות שיקום מעמדה של גרמניה בזירה הבין לאומית בוודאי שבו את ליבם של גרמנים רבים שהרגישו כי הסכמי וורסאי היו לא הוגנים, ולא חשבו יותר מדי לעומק על אימפריאליזם או על השמדת יהודים. הסכמי וורסאי ככל הנראה באמת לא היו הוגנים, ג'ון מיינארד קיינס אמר זאת זמן רב לפני שהיטלר עלה לשלטון. רק בדיעבד מלחמת העולם השנייה נראית כמקרה ברור, אולי הברור ביותר בתולדות האנושות, של רעים כנגד טובים.

ומה עם גזענות? האם באמת כל כך מופרך להניח שהשחורים נחותים ביולוגית מהלבנים, לנוכח ההבדלים הברורים כל כך בעושר ובקדמה בין אירופה של המאה ה 18 לבין אפריקה של המאה ה 18? רק בשנים האחרונות יצא ספרו המצוין של ג'ארד דיימונד, "רובים, חיידקים ופלדה", שמסביר לפחות באופן חלקי את ההבדלים הללו מבלי להסתמך על רעיונות גזעניים. למעשה, רק כאשר לבנים הגיעו למצב שבו הם מקיימים אינטראקציה יום יומית עם שחורים שווים להם בהשכלתם ובמצבם הכלכלי, היה ניתן לראות שאין פערי אינטליגנציה אמיתיים בין הגזעים. היו אולי לבנים שטענו שיש כאן טעות גם לפני מאות שנים, אבל הם היו במיעוט.

 

בדוגמאות האלו וברבות אחרות האבחנה בין טובים לרעים, בין חכמים לטיפשים, בין צודקים לטועים, נראית לנו טריוויאלית רק ממרחק הזמן הרב שחלף. בתקופות ההיסטוריות הרלוונטיות הנושאים האלו היו שנויים במחלוקת. זהו המצב בכל המקרים החשובים באמת.

כאשר השמאל נלחם נגד הכיבוש הישראלי בשטחים, או נגד גזענות, או נגד הידרדרות מדומיינת כלשהי בדמוקרטיה הישראלית, ברור מאוד לחבריו שהם בצד הטובים. זה קל, יש לנו דוגמאות היסטוריות. אם אביגדור ליברמן והמתנחלים יצליחו להקים כאן מדינה דיקטטורית ויתחילו בטרנספר כפוי של ערביי ישראל, קל לנו לדמיין איך יראו הדברים: גרסה כלשהי של המדינות הפאשיסטיות שנלחמו במלחמת העולם השנייה, משהו בין הסרט "ונדטה" ל – "1984". כולנו מכירים את הציטוטים בעל פה.

למרות אי-הסכמות קלות פה ושם על הפרטים, אין לי משהו עקרוני נגד מאבקי השמאל הללו. אותם שדים מהעבר בפירוש היו שדים נוראיים למדי, ובואו נודה בכך, הם לא באמת נכחדו, לא לחלוטין. אבל אלו אינם השדים המפחידים אותי. הם לא מפחידים אותי, מכיוון שאלו השדים שאנחנו מכירים, מכיוון שהם נמצאים בקונצנזוס.

גם אם היה רוצה בכך, ליברמן לא היה יכול לגייס את צה"ל מחר לצורך הפיכה פאשיסטית, מכיוון שחיילי צה"ל הם צעירים שגדלו במדינה ליבראלית ומודרנית ולמדו היסטוריה בתיכון – הם יודעים איך פאשיזם נראה, איך הוא מתחיל ואיך הוא נגמר. גם אם היה רוצה בכך, בנימין נתניהו לא היה מצליח להעביר בכנסת חוקים שנותנים לו כוח וסמכויות המפרים את העיקרון הדמוקרטי בגסות (ולא, החוקים שהועברו עד כה אינם כאלו, וראש הממשלה הישראלי חלש מבחינה חוקתית ביחס לנשיאים וראשי ממשלות אחרים בעולם), מכיוון שהרבה מאוד אנשים היו מצליחים לעצור אותו לפני כן. האמת? אני בכלל לא בטוח שמנהיגי הימין הישראלי, שהשמאל מאשים אותם בחתירה עקבית תחת יסודות הדמוקרטיה, באמת היו רוצים לחיות במדינה שאיננה דמוקרטיה מערבית וליברלית. גם הם יודעים היסטוריה.

אבל מה עם השדים של העתיד? השדים שאותם איננו מכירים?

 

אחד המאפיינים של שדים כאלו, הוא הקושי באבחנה בין רע לטוב. כפי שכתבתי, אנחנו יודעים ששדים מסוימים הם רעים רק בגלל שלמדנו היסטוריה. אנשים חכמים מאוד חשבו בזמנם שהשדים הללו הם בעצם טובים. בשנת 1800 לא היה ברור שגזענות זה רעיון רע, בשנת 1917 לא היה ברור שהקומוניזם הוא רע, ובשנת 1930 לא היה ברור שהנאציזם הוא רע (ובשנת 1967 רק מעטים חשבו שהכיבוש הוא רע).

לכן, השדים שמפחידים אותי הם אלו שאינם נמצאים בקונצנזוס. אלו שישנו וויכוח לגביהם, אלו שההתמודדות עימם דורשת מאתנו להתמודד עם ערכים "קדושים". אלו שאני בעצמי מתקשה להחליט מה אני חושב עליהם, ואולי רק עוד 200 שנה יופיעו ההיסטוריונים שיגידו בביטחון מלא מה היה צריך לעשות, כאילו שזה אמור היה להיות לנו ברור מאליו.

דוגמה אחת היא השדים הקשורים במגמות סביבתיות, כגון ההתחממות הגלובאלית. במדינות אירופה ובקהילה המדעית השדים האלו נמצאים בתוך הקונצנזוס (ונראה לי שגם בישראל, אם כי אנחנו די זניחים בהשפעתנו על העניין), אבל בארצות הברית, סין, הודו, ברזיל רוסיה ואולי מדינות עולם שלישי נוספות הם לא. על מנת לנצח את השדים האלו דרושה פעולה בין לאומית מתואמת, משהו שמדינות באופן מסורתי אינן רגילות לעשות. אין לנו דוגמאות היסטוריות ברורות לנזק שנגרם משינויי אקלים שהיה ניתן למנוע אותו איכשהו, ויש יותר מדי אנשים חזקים שיפסידו הרבה מאוד מתקנות סביבתיות מחמירות. בעיקר חמורה הבעיה בכל הנוגע למדינות העולם השלישי הגדולות, שמרגישות בצדק כי המערב לא התחשב במיוחד בסביבה כשעבר את תקופת התיעוש שלו במאה ה 19 ותחילת המאה ה 20, ואינן מבינות מדוע הן עכשיו צריכות לשלם את המחיר. מאות מיליוני הסינים, ההודים והברזילאים שמגדילים את הצריכה שלהם ועוברים למעשה מתנאי חיים של העולם השלישי לתנאי החיים של העולם הראשון הם אלו שיהיו אחראיים למרבית הנזק הסביבתי במאה הקרובה, והמאמצים של מדינות קטנות כגון ישראל או מדינות אירופאיות שכבר מיצו את פוטנציאל הצמיחה שלהן הם זניחים בהשוואה לכך.

שדים מפחידים אחרים הם אלו הקשורים במגמות דמוגרפיות – הגירה רחבת היקף, שיעורי גידול גבוהים של אוכלוסיות מסוימות, ושיעורי גידול נמוכים ואף שליליים של אוכלוסיות אחרות הגורמים להזדקנות האוכלוסייה. בעיות כגון קהילות המהגרים המוסלמים הסגורות בנורבגיה, שיעורי הילודה הגבוהים של החרדים בארץ, ושיעורי הילודה הנמוכים של הנשים הגרמניות הצעירות הן שונות אחת מהשנייה במובנים רבים, אך דומות בכך שההתייחסות אליהן אינה בתוך הקונצנזוס. אין כאן איזו שהיא דרך פעולה שכל האנשים הליבראליים והנאורים מסוגלים להסכים עליה, אין חלוקה ברורה בין טובים לרעים, ואין דוגמאות היסטוריות ברורות שיספרו לנו איך כל זה נגמר. האם המהגרים המוסלמים לנורבגיה הם כולם רעים? האם הנשים הגרמניות אשמות בכך שהן רוצות להשקיע בקריירה ובהנאה מהחיים במקום לטפל בשלושה צאצאים? האם החרדים בארץ אשמים כשהם פועלים בהתאם לתמריצים שקבעה הממשלה החילונית ולא מתגייסים לצה"ל?

 

לצערי השמאל הישראלי אינו מתייחס למגמות הדמוגרפיות בישראל כאל בעיה מהותית שצריך לטפל בה, ומעדיף להתמודד עם השדים הקלים יותר של העבר או עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבים מנתחים את הנתונים אודות החרדים של היום, כ 12% מהאוכלוסייה, ואומרים בצדק שאין להם השפעה משמעותית על מצבה הכלכלי של המדינה. הם מתעלמים מכך שבקרב ילדים צעירים שיעורם של החרדים גבוה בהרבה, מכך שהבעיה היא העתיד ולא ההווה. תסתכלו למשל בתרשים הבא, הלקוח מדוח של מרכז טאוב:

image

57% אחוזי שינוי בעשור האחרון, ואין שום סיבה להניח שלא יהיה שינוי בהיקף דומה בעשור הבא. אוכלוסיות אנושיות גדלות באופן אקספוננציאלי, בזמן שבני אדם רגילים לחשוב על העתיד בתור אקסטרפולציה ליניארית של המציאות, מה שמטה למטה את התחזיות האישיות-אינטואיטיביות בנושאים כאלו.

רצוי לשים לב גם לכך שהילדים בגרף הפאי כבר נולדו. זו לא תחזית דמוגרפית לא וודאית, זה יהיה המצב בעתיד. בעוד כמה שנים לכל הילדים האלו תהיה זכות בחירה. האם יש היגיון בלחשוב שלמגמות האלו לא תהיה שום השפעה על מדינת ישראל? על מצבה הכלכלי? על מידת הליבראליות של הציבור הרחב? על הסיכוי להפרדת דת ומדינה? על הדמוקרטיה? אך במקום להתייחס למקור הבעיה, השמאל הישראלי, ברובו, מעדיף להתייחס לתסמינים חיצוניים.

בעוד שהשמאל לא מוכן להודות שיש כאן בעיה כלשהי, לא ברור לי מה הימין חושב בנידון. מן הסתם רוב הימניים רואים את הבעיה בעיקר בשיעורי הגידול של האוכלוסייה הערבית (כפי שאמר ביבי ב 2003), אבל רבים מהם מאמינים שהדרך לנצח כאן היא "מלחמה דמוגרפית", לעודד את היהודים להמשיך ולהביא כמה שיותר ילדים. אני מניח שהימין החילוני והדתי-לאומי קצת מוטרד גם משיעורי הגידול של האוכלוסייה החרדית, אבל לא זכורות לי התבטאויות משמעותיות בנושא. בכל אופן, ממלחמה דמוגרפית ככל הנראה כולנו נפסיד, מכיוון שהאוכלוסיות שמגדילות את הילודה שלהן הן אוכלוסיות עניות שכולנו נצטרך לממן מכספי המיסים שלנו (בייחוד אם טרנד הסוציאליזם השוטף את המדינה מאז פרוץ המחאה החברתית יגדיל את תשלומי ההעברה במדינה).

 

הדרך להילחם בשדים הדמוגרפיים המאיימים על מדינת ישראל היא פשוטה, ולא חייבת להיות שנויה במחלוקת: לחתוך את התמריצים לילודה (קצבאות ילודה וכל הטבה אחרת שמקטינה את עלויות גידול הילדים או תלויה בכמות ילדים, אם כי אולי רצוי עדיין לסבסד מעונות יום על מנת לעודד נשים לעבוד), ולהשקיע בהשכלה בקרב אותן אוכלוסיות בעייתיות. נשים משכילות בכל המגזרים מביאות פחות ילדים ומשקיעות יותר בחינוך של ילדיהן. אם הילדים הערבים והחרדים יקבלו השכלה שווה ברמתה לזו שמקבלים החילוניים התסריטים העתידיים יראו חיוביים הרבה יותר, אפילו אם הילודה לא תרד.

כמובן, זה עדיין לא פותר אותנו ממתחים על רקע אתני או דתי שיכולים לצוץ כאשר משקלן של קבוצות מסוימות באוכלוסייה יגדל. הפתרון למתחים האלו, לדעתי, הוא מעט יותר שנוי במחלוקת: אינטגרציה. אם בכל בית ספר בישראל, בכל כיתה, 20% מהסטודנטים היו ערבים – לא היו מתחים אתניים משמעותיים בין ערבים ליהודים בארץ. אפשרות קצת פחות קיצונית היא שירות לאומי שיכלול את כולם. אינטגרציה תהפוך את מצבם של הערבים לדומה יותר למצבם של השחורים בארצות הברית – אוכלוסייה שתישאר אולי במצב סוציו-אקונומי נמוך, אבל לפחות ללא מתחים על רקע דת ולאום. זה ככל הנראה לעולם לא יקרה, ואין שום כוח פוליטי משמעותי התומך באינטגרציה כזו בין הציבור הערבי ליהודי (משני הצדדים), בטח שלא בין הציבור הדתי לחילוני.

בכל אופן, לפני שמתחילים לדון כיצד להילחם בשדים הדמוגרפים, צריך להודות בקיומם. בינתיים יאיר לפיד הוא היחיד במערכת הפוליטית שמדבר על הנושא, אם לא ניקח בחשבון ימניים שמתייחסים רק לגידול באוכלוסייה הערבית בתור בעיה. מה עם שאר החילוניים הליבראליים בכנסת, משמאל ומימין? כמה זמן עוד יעבור עד שמישהו במרץ ידבר על נתוני ילודה? עד שחבר ליכוד חילוני יודה שהפרדת מערכות החינוך בארץ הייתה טעות היסטורית מרה? האם כבר עברנו את נקודת האל-חזור, שאחריה לאוכלוסייה הליבראלית בארץ פשוט אין מספיק כוח פוליטי על מנת לעשות משהו בנידון? האם השדים הבלתי-צפויים של העתיד יכריעו אותנו, בזמן שאנחנו עסוקים במלחמות בשדים הקלושים של העבר?

אני מקווה שלא.

Read Full Post »

Older Posts »