אסתר דופלו לא תואמת את הסטריאוטיפ שיש למרבית האנשים בראשם אודות כלכלנים: היא סולדת מתיאוריות גדולות ופשוטות, המאמרים שלה אינם כוללים מתמטיקה מורכבת או התייחסות למונחים מאקרו-כלכליים, והיא מבלה את רוב זמנה בכפרים נידחים במדינות עולם שלישי בעריכת ניסויי שדה. מהם ניסויי שדה? בתרחיש הבסיסי ביותר בוחרים כמה מאות כפרים במדינת עולם שלישי כמו הודו או אינדונזיה, מחלקים אותם באקראי לקבוצת טיפול וקבוצת ביקורת, ומעבירים רפורמה כלשהי בכפרים שבקבוצת הטיפול – חלוקה בחינם של כילות נגד יתושים, תשלום להורים שישלחו את ילדיהם לבית הספר, חיסונים נגד מחלות, הקמת מוסדות המעניקים הלוואות לעניים, הזמנת בני קאסטות נמוכות לפגישות של מועצת הכפר ועוד. לאחר מכן אפשר להשוות את התוצאות בין שתי הקבוצות, לראות כיצד המדיניות מצליחה לאורך זמן ולבצע ניתוחי עלות-תועלת. נשמע פשוט בתיאוריה, אבל בפועל ישנם שלל פרטים שצריך לדאוג להם כדי לשפר את יכולת ההסקה הסיבתית מהניסוי, וכל מני שיטות מתוחכמות שנועדו לגלות מהו המנגנון שמוביל לתוצאה כזו או אחרת, כלומר מדוע אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. כל המסקנות שאתאר בהמשך מבוססות על מאות מחקרים כאלו המצוטטים בספר של דופלו ובנג'רה.
כיום דופלו היא אחת הכלכלניות המפורסמות בעולם, והיא חולשת על תקציבי עתק ועל צבא של עוזרי מחקר ממעבדתה ב-MIT. דופלו ובעלה, אבהיג'יט בנרג'י, מייצגים דור חדש של חוקרים בתחום הנקרא "כלכלת פיתוח", שניתן לומר עליהם שהם ממש מצילים חיי אדם, באופן ישיר, והם עושים זאת על ידי ניפוץ פרות קדושות, חיסולן של תיאוריות גדולות ועבודה מדעית מדוקדקת ברמת המיקרו שמטרתה להבין את המניעים, השאיפות והבעיות של האנשים העניים ביותר בעולם. ספרם, "Poor Economics", מסכם את הממצאים העדכניים ביותר בנושא, והוא קריאת חובה לכל אדם אשר מתעניין ברצינות במלחמה בעוני.
התיאוריות הגדולות של העוני
כאמור, התרומה העיקרית של כלכלני פיתוח היא ניפוצן של אידיאולוגיות פשטניות מדי שפגעו ביכולתנו לשפר את רמת חייהם של העניים, והחלפתן במחקרים העומדים בסטנדרטיים מדעיים. תהליך דומה התרחש במאה ה-19 בכל הקשור לרפואה, ובתקופות קדומות יותר בנוגע לתחומי מדע אחרים, אך היעדר יכולת ממוחשבת לאיסוף וניתוח נתונים בקנה מידה גדול וחוסר שיתוף פעולה מצידן של ממשלות מנע ככל הנראה את ההתקדמות הזו בנושא הטיפול בעוני עד המאה ה-21. בהיעדר ידע, הטיפול בעוני עד כה התבסס על אידיאולוגיות ותחושות בטן.
לפי גישה אחת נפוצה לעוני, מה שמדינות עניות זקוקות לו זה תרומות: מזון, תרופות, כילות נגד יתושים, הלוואות בתנאים נוחים, כבשים, עיזים, הון, מכונות וציוד. המטרה כמובן היא לא להמשיך לתרום לנצח; תומכי הגישה מאמינים שבשלב כזה או אחר התרומות יוציאו את המדינות העניות מאיזו שהיא "מלכודת עוני" שהן לכודות בה ויעמידו אותן על מסלול מהיר לצמיחה כלכלית. מלכודת העוני היא המפתח לגישה זו. מדינות עניות ואנשים עניים הם לכודים באיזה שהוא מנגנון השומר אותם עניים, הם לא מסוגלים לצאת מהמלכודת בכוחות עצמם, וניתן לשבור את המלכודת על ידי עזרה חיצונית בכמות מספקת. זו הגישה שמייצג ג'פרי סאקס בספרו "The End of Poverty": סאקס טוען שאם העולם העשיר יתחייב לסיוע חוץ בשווי 195 מיליארדי דולרים בכל שנה עבור השנים 2005-2025, העוני יחוסל בסופה של התקופה.
גישה שניה לעוני (נדירה הרבה יותר ולמעשה לא ממש קיימת מחוץ לארצות הברית), טוענת שמה שחסר לעניים זו גישה לשווקים חופשיים. לפי גישה זו סיוע החוץ פוגע במדינות עניות, יוצר תמריצים לשחיתות, דוחף אנשים החוצה משוק העבודה, מונע צמיחת פתרונות מלמטה למעלה ובסופו של דבר פוגע בעניים. לפי גישה זו מלכודות העוני, גם אם הן קיימות, הן לא מאפיין בסיסי של הטבע הכלכלי אלא תוצאה של מדיניות שגויה שפוגעת בשווקים. ברגע שהשווקים יהיו חופשיים והתמריצים יהיו מאוזנים, העניים יוכלו להוציא את עצמם מהעוני. גישה זו מיוצגת למשל בספרו של וויליאם אסטרלי, "The Elusive Quest fot Growth", ובספרה של דמביסה מויו, "Dead Aid".
קיימת כמובן גם גישה שלישית, שלא אוהבים להזכיר אותה כיום מכיוון שזה לא פוליטיקלי קורקט, אם כי היא מן הסתם נפוצה בציבור הרחב לא פחות מהאחרות: העניים הם פשוט טיפשים, חסרי סובלנות או נחותים ביולוגית באיזה שהוא אופן. הגישה הזו נפוצה גם בשמאל, היכן שהיא משמשת הצדקה לפטרוניזם וכפיה של התנהגויות מסוימות, וגם בימין, היכן שהיא משמשת כדי לטעון שאין טעם לעזור לעניים, הם כבר אבודים, ועדיף לשמור את הכסף לדברים חשובים יותר.
חלק ניכר מספרם של דופלו ובנרג'י מוקדש לוויכוח אל מול שלוש הגישות הפשטניות האלו. השניים טוענים שצורות רבות של סיוע חוץ הן לא יעילות ושההשפעה על התמריצים של העניים יוצרת תוצאות שונות מאלו שאליהן מתכוונים התורמים, אבל מצד שני שמדינות עשירות כן יכולות להתערב באופן שיחסל מלכודות עוני ויאפשר לעניים לשפר את מצבם, והמחקרים של כלכלני פיתוח מעלים אילו התערבויות הן הכי יעילות. ספרם כולל שיחות רבות עם אנשים עניים במדינות שונות ושלל אנקדוטות ודוגמאות שלא מאפשרות לפתח הכללות בנוגע לעניים: יש ביניהם חכמים וטיפשים, עצלנים וחרוצים, יזמים מבריקים וחסכניים ואנשים שמבזבזים את כספם באופן תמוה. חלקם אכן אשמים במידה מסוימת במצבם, ולוקים בבעיות נפוצות כגון דחיינות, פחד משינוי וחשיבה לטווח קצר, אבל זה לא אומר שאין מלכודות עוני המפריעות להם להתקדם.
מלכודות עוני
כל דיון רציני בנוגע לעניים חייב להגיע בסופו של דבר לשאלת מלכודות העוני. מלכודת עוני היא מנגנון אשר לוכד את העני במצבו: הוא לא יכול לצבור עושר, וגם אם הוא יקבל תוספת חד פעמית כלשהי להכנסה, היא עד מהרה תעלם והוא יחזור למצבו הראשוני. על מנת להתגבר עליה העני חייב לקבל עזרה משמעותית שתקפיץ אותו מעל ערך סף כלשהו, הוא לא יכול פשוט להיחלץ מהמלכודת על ידי עבודה קשה וחיסכון. מכיוון שבני אדם נולדים שונים אחד מהשני בכישוריהם ומקבלים ירושות שונות מהוריהם, סביר שבכל חברה אנושית יהיו אנשים יותר עניים ופחות. עצם קיומם של עניים לא מעיד על קיומן של מלכודות עוני. אבל עוני העובר בתורשה לאורך דורות רבים אולי כן מרמז על קיומן (אם כי גם לא בהכרח). למרות שבאופן תיאורטי אפשר להמציא שלל סיפורים נפלאים על סוגים שונים של מלכודות עוני, קיומן בפועל הוא שאלה אמפירית, שאלה של נתונים שניתן להעמיד לבחינה מדעית.
למשל, בפרק הראשון בספר עוסקים הכותבים במלכודת עוני המבוססת על רעב: לעניים אין מספיק כסף לאוכל, על כן הם לא אוכלים מספיק, מה שפוגע בפרודוקטיביות העבודה שלהם, יוצר חולשה, דיכאון ומחלות, ומשאיר אותם עניים. הם לא יכולים להיחלץ מהמלכודת, מכיוון שכדי לאכול יותר הם זקוקים ליותר כסף, אבל בשביל יותר כסף הם זקוקים ליותר מזון. ברעיון זה יש היגיון רב, אך ברגע שמגיעים לשטח המציאות מותירה את החוקרים בעיקר מבולבלים. לפי מדדים רבים האוכלוסיות העניות בהודו, בנגלדש, אפריקה ומקומות דומים אכן סובלות מתת תזונה – ובכל זאת, כאשר ניתנת לעניים עזרה בדמות מזון בחינם או כסף ישיר, הם לא מגדילים את צריכת הקלוריות שלהם. במקום זאת הם רוכשים מזון טעים יותר (כתחליף למזון טעים פחות), או מוציאים את הכסף העודף על שלל נושאים אחרים כגון רכישת טלוויזיות, או על הלוויות וחתונות מפוארות. התופעה חזרה על עצמה במקומות רבים בעולם, ומסקנתם של החוקרים היא שלמרות שאוכלוסיות עניות באמת סובלות מרעב, ישנם דברים אחרים שחשובים יותר עבור העניים. ככל הנראה הם אינם מאמינים שקלוריות נוספות יגדילו את המשכורת שלהם – ובהחלט יכול להיות שהם צודקים לגבי זה. דופלו ובנרג'י מסכמים בכך שהעניים אינם זקוקים לשקי אורז ועיזים מסובסדות, אלא בעיקר לתוספי תזונה לאימהות בהריון ולילדים קטנים, שם לרעב ישנן את ההשלכות החמורות ביותר.
בפרק השני עוסקים הכותבים במלכודת עוני אחרת, המבוססת על בריאות. כאן הרעיון הוא שלעניים אין מספיק כסף על מנת לממן לעצמם תשתיות ביוב או כילות נגד יתושים, ולכן הם לוקים במחלות הפוגעות ביכולתם לעבוד ומשאירות אותם עניים. אך גם כאן מסתבר שהמציאות מסובכת יותר: בעוד שהעניים אכן סובלים ממחלות רבות, כגון מלריה ושלשול המוביל להתייבשות, מסתבר שדווקא יש ברשותם במרבית המקרים מספיק כסף על מנת לממן שורה ארוכה של אמצעי מניעה בסיסיים בעלי אפקטיביות מוכחת. כאשר מצבם מידרדר ונדרשים טיפולי חירום עניים מוכנים להוציא סכומים משמעותיים של כסף עבור אשפוזים וניתוחים, כך שזה לא נכון לומר שהם לא מוכנים להשקיע בבריאותם – ובכל זאת יש להם נטיה שלא לרכוש את אמצעי המניעה ולא להתמיד בטיפולים כגון זריקות חיסון לילדים קטנים.
האם העניים אינם רציונאליים? בעיה אחת שחוזרת על עצמה בקרב העניים היא היעדר ידע אמין אודות האפקטיביות של טיפולים שונים. הם לא מאמינים למקורות המידע הרשמיים, ובצדק, מכיוון שהם חיים במדינות מושחתות ורגילים להתנהל מול מערכת ציבורית שאיננה אמינה. מעבר לכך, נראה שהם בסך הכל מפגינים בעיות התנהגותיות המזכירות סטודנטים הדוחים את הכנת עבודות הבית עד הרגע האחרון, אבל במקרה של הסטודנטים ההשלכות של הכשלים האלו הרבה פחות חמורות. כמו כן, בהחלט יתכן שבהינתן האופק התעסוקתי של העניים וניסיון החיים שלהם, הם חוזים נכונה שרכישת טלוויזיה לבית תשפר את איכות חייהם יותר מאשר השקעה בבריאות של ילדיהם.
נושא חשוב נוסף, המודגש במאמר של עומר מואב וצביקה נאמן, הוא דאגה לסטטוס היחסי. דחף בסיסי עבור כל בעל חיים עלי אדמות הוא הוכחת עליונות ביחס לבעלי חיים אחרים מאותו המין, במטרה להשיג בני זוג טובים יותר, להראות את החיוניות שלך עבור הקבוצה וכך הלאה. כאשר אדם עני זוכה בתוספת כסף, הקדשת הכספים לחינוך ילדיו או חיסכון לעתיד תהיה "בלתי נראית" עבור שכניו, היא לא תתרום לסטטוס היחסי שלו כמו השקעה בחתונה או הלוויה מפוארת של קרוב משפחה שכולם מסביב יוכלו לראות. בהחלט יתכן שבגלל התלות הרבה של העניים ברשתות החברתיות הסובבות אותם, הגיוני מבחינתם להשקיע במוצרי ראווה שיעשו רושם על שכניהם ולא במשהו שיכול לתרום לרמת חייהם בטווח הארוך – אחרי הכל, גם לא-עניים עומדים בהמוניהם בתור לאייפון חדש ויקר. כלומר, מבחינת העדפות, למרות שהם עניים, לא ברור ששיפור קטן ברמת החיים נמצא במקום הראשון מבחינתם של העניים.
חינוך
תפיסה נפוצה גורסת כי חינוך הוא המסלול הבטוח ביותר ליציאה מעוני, ועל כן פרויקטים בינלאומיים רבים מתמקדים בהכנסת ילדים עניים לבתי ספר יסודיים. אך בעוד ששיעורי ההשתתפות של ילדים עניים בבתי ספר נמצאת בעליה בכל מדינות העולם כבר שנים רבות, ישנם הבדלים דרמטיים באיכות החינוך בין מוסדות במדינות מערביות ומוסדות במדינות עולם שלישי. בהודו ומדינות עניות נוספות מורים בעלי קביעות נוטים שלא להגיע לבתי הספר ולשלוח מחליפים בשכר נמוך במקומם, ומערכות החינוך הציבוריות ספוגות עד העצם בשחיתות. התוצאות הן בהתאם: ילדים בבתי ספר יסודיים בכיתות ה' או ו' במדינות רבות אינם מסוגלים לקרוא ולהבין פסקאות פשוטות. בניגוד לתפיסות גזעניות, הנפוצות מאוד בקרב הפקידות הבכירה ובקרב המורים במדינות עולם שלישי, הבעיה היא איננה בילדים עצמם. למשל, דופלו ובנרג'י מציינים בתור דוגמה את ילדי העולים לישראל מאתיופיה, שביצועיהם כיום דומים לביצועים של ילדים ממדינות מערביות ולא לאלו של מקביליהם שנשארו באתיופיה, למרות שהוריהם ברובם הם חסרי השכלה. מן הסתם ילדים אחרים במדינות עולם שלישי יכלו להצליח באותה המידה אם הם היו זוכים לחינוך במערכת החינוך הישראלית.
מכיוון שהמערכת הציבורית במדינות העניות היא כושלת, אחד הפתרונות לבעיה הוא בתי ספר פרטיים. לרוב מדובר במיזמים צנועים למדי, הכוללים מורה יחיד המלמד קבוצה קטנה של ילדים בביתו הפרטי. מחקרים שנערכו העלו כי הם נוטים להיות יעילים יותר ממוסדות ציבוריים, נוכחות המורים בכיתות גבוהה יותר וביצועי הילדים טובים יותר. אך הבעיה עם ההשוואות האלו היא שהורים השולחים את ילדיהם למוסדות פרטיים הם לרוב עשירים יחסית לשכניהם, כך שלא ברור האם ההבדל בתוצאות נובע מאיכות החינוך או מגורמים אחרים הקשורים לסביבת המחייה של הילדים.
אבל האם היעדר חינוך בקרב העניים הוא בכלל בעיה? לא תמיד ברור שאפשרויות התעסוקה העומדות בפני ילדי העניים מחייבות השכלה, ושכדאי לכפות עליהם מלמעלה חינוך יסודי. העניים עצמם במדינות רבות נוטים להשקיע בחינוך של ילדיהם בהתאם לפוטנציאל התעסוקתי שלהם, ולהקדיש את מירב המשאבים לאחד הילדים שיש סיכוי שיוכל להגיע ללימודים גבוהים ולעבודה בטוחה במגזר הציבורי, על חשבון השאר. נראה שהעניים מאמינים שבנוגע לחינוך קיימת מלכודת עוני, כך שהשקעה במעט חינוך לא תשנה את האופק התעסוקתי של ילדיהם, ושווה להשקיע בחינוך רק אם ילד מסוים מסוגל "לעבור את הסף", למשל להגיע לאוניברסיטה. התפיסה האליטיסטית הזו, שלפיה לא שווה להשקיע בחינוך של רוב האוכלוסיה, משותפת גם לאליטות ולפקידות הבכירה במדינות עולם שלישי רבות. דופלו ובנג'רה ספקנים לגבי התפיסה הזו, מציעים להנמיך את הציפיות מהמערכת, ולהתמקד באיכות הלימוד ולא בעצם הרישום לבתי ספר. לא ברור שניתן ליישם במדינות עולם שלישי מערכות חינוך ברמה מערבית, ובהחלט יתכן שעדיפה מערכת צנועה ופשוטה יותר אשר תעניק כישורים בסיסיים לכלל האוכלוסיה.
עבודות
שיעור העניים במדינות עולם שלישי שהם בעלי עסקים זעירים עולה בהרבה על שיעור העצמאיים במדינות מערביות, והכותבים מתארים בספר שלל דרכים מתוחכמות שמצאו עניים במדינות שונות להשתמש במשאבים המעטים העומדים לרשותם על מנת לייצר הזדמנויות עסקיות. תופעה זו הובילה מספר חוקרים להלל את רוח היזמות בקרב עניי העולם השלישי, וכן לפופולריות הרבה של מוסדות "מיקרו-קרדיט", אשר מעניקים לעניים הלוואות לשם השקעה בעסקיהם (מוחמד יונוס זכה בפרס נובל על הובלת המהפכה הזו). הטענה כאן היא שמלכודת העוני נובעת מהיעדר מערכת פיננסית מתפקדת: לבנקים ומוסדות גדולים לא משתלם להלוות לעניים עקב הקושי לפקח עליהם והסכומים הקטנים שבהם מדובר, ולכן העניים לא מסוגלים לקחת הלוואות בריבית סבירה, להשקיע ולהגדיל את העסקים שלהם, למרות שהתשואה על ההשקעה בעסקים שלהם היא גבוהה למדי.
אך בפועל נראה שלמוסדות מיקרו-קרדיט ישנה השפעה מאוד מוגבלת על מצבם הכלכלי של העניים. ישנם לא מעט סיפורי הצלחה מעוררי השראה שהמוסדות מבליטים ומפרסמים, והם בוודאי לא מזיקים, אבל התוצאות מאכזבות ביחס להתלהבות הראשונית מהרעיון. רבים מהעניים משתמשים בהלוואות על מנת לרכוש מוצרים לביתם או להתמודד עם בעיות בריאותיות, וחלקם אף חוששים להרחיב את העסקים שלהם. כאשר מפסיקים לשער השערות תיאורטיות ויורדים לשטח על מנת לדבר עם העניים עצמם, מגלים שרובם הם בעצם יזמים בעל כורחם. מה שהם באמת היו רוצים לעצמם ולילדיהם זה עבודה במפעל, והחלום הגדול מכולם הוא עבודה קבועה במגזר הממשלתי. העניים יודעים על מה הם מדברים: בניגוד למוסדות המיקרו-קרדיט ויוזמות אחרות, עבור מפעלים רואים השפעה דרמטית בנתונים.
ההתנגדות האפנתית במערב למפעלי הייצור במדינות עולם שלישי היא אחת האיוולות הגדולות ביותר של תקופתנו. אמנם השכר וסביבת העבודה נראים לנו נוראיים בעיניים מערביות, אבל האמת היא שעבור העניים הם עדיפים בהרבה על האלטרנטיבות, בעיקר בגלל היציבות התעסוקתית. דופלו ובנרג'י מביאים דוגמאות רבות לעניין, גם אנקדוטות וגם מחקרים. למשל, לפי מחקר על כפרים בהודו בין השנים 1960 – 1999, המפעלים שנבנו לצד חלק מהכפרים תרמו יותר להכנסות התושבים מאשר גורמים אחרים כגון שיפור בטכנולוגיה חקלאית, ובעיקר תרמו לעניים ביותר שלא יכלו להשיג משרות יציבות בשום מקום אחר. סקרים ומחקרי עומק מעלים שיציבות תעסוקתית משנה לגמרי את השקפתם של העניים לגבי החיים, ומעודדת השקעה וחשיבה על העתיד. מחקר אחר עסק בנשים מקסיקניות חסרות השכלה ובגובה של ילדיהם, בתור מדד לתת-תזונה בילדות. המחקר העלה שילדים לנשים שחיו בעיירות שבהן נפתחו מפעלים היו גבוהים יותר מילדים לנשים שחיו בעיירות שבהן לא נפתחו מפעלים – למעשה הם היו גבוהים כמו ילדים בגיל מקביל בארצות מערביות.
מחקרים אלו מעמידים ספקות בפני ההתנגדות למפעלים במדינות עולם שלישי. כאשר אנחנו מחייבים חברות מערביות לשפר את הסטנדרטים של העבודה במדינות האלו או להגדיל את השכר, המשמעות היא הגדלת עלויות הייצור, ועל כן פחות מפעלים, פחות עבודות כאלו, ויותר עניים שנדרשים לחפש לעצמם אלטרנטיבות. אך אם אפילו מפעלים בסטנדרטים הנוכחיים יכולים לחולל שינוי כל כך משמעותי וחיובי בתנאי החיים של העניים, אולי עדיף שיהיו הרבה עבודות בסטנדרטים נמוכים מאשר מעט עבודות בסטנדרטים גבוהים. הסיבה העיקרית לביקורת במערב על התיעוש בעולם השלישי היא חוסר היכרות עם האלטרנטיבות, עם אורח החיים של העניים שאינם עובדים במפעלים, הכולל סיכונים רבים, עבודות זמניות קשות ותקופות אבטלה ממושכות. המפעלים מסוגלים לספק לעניים לא רק עבודה קבועה ובטוחה בשכר יחסית גבוה (במפעלים בבעלות חברות מערביות השכר גבוה עוד יותר), אלא גם את היכולת לעבור לערים גדולות, מה שמגדיל את הנגישות לבתי ספר ובתי חולים טובים יותר החסרים בכפרים נידחים.
רעיונות גדולים, רעיונות קטנים
הפופולריות הרבה של דופלו ועמיתיה בעולם הכלכלי עוררו באופן טבעי לא מעט התנגדויות לפעילותה, והמחברים מקדישים חלקים שונים מהספר למענה למבקריהם. אחת הביקורות היא שכלכלני הפיתוח החדשים וויתרו על השאיפות הגדולות לתקן את העולם, וויתרו על המאקרו-כלכלה, על העיסוק במוסדות ברמת המדינה שיכול להוציא מיליארדים מעוני, ועברו להתעסק בכל מני פרטים זניחים של התערבויות שנועדו להשיג מטרות מוגבלות למדי. דופלו ובנרג'י מזכירים גם את ספרם של אסימוגלו ורובינזון, הטוענים שללא שינוי פוליטי משמעותי ושינוי דרמטי במוסדות מדינות עניות לא יצליחו לעלות על מסלול של צמיחה (כתבתי על הספר בהרחבה כאן).
דופלו ובנרג'י מסכימים שמדינות עולם שלישי מאופיינים במוסדות שנועדו לשמור על מעמדן של אליטות צרות. הם מתארים מחקרים על פרויקטי סיוע בהיקף גדול שהעלו כי מרבית הכספים כלל אינם מגיעים לשטח, לאנשים שעבורם הפרויקט מיועד, אלא נעלמים בדרך במנגנון הבירוקרטי המושחת. הם מתארים בהרחבה מערכות חינוך עם מורים שלא מגיעים כלל לבתי הספר אך ממשיכים לקבל משכורות, מערכות בריאות עם אחיות שלא טורחות להגיע לעבודתן, ואיכשהו כולם מקבלים את המצב הזה בשוויון נפש – מראש כלל לא קיימת ציפייה בקרב העניים שהמערכות הציבוריות יפעלו כראוי. "כולם מושחתים", הם יאמרו בביטול וימשיכו בחייהם. גם כאשר מנסים לבזר את קבלת ההחלטות ולהטמיע פרויקטים ברמה המקומית ולא ברמת המדינה, בדרך כלל המרוויחים העיקריים מפרויקטי סיוע במימון מערבי הם בני האליטות המקומיות, בזמן שקבוצות חלשות כמו נשים, בני קאסטות נמוכות בהודו או חסרי קרקעות נשארים חלשים. נראה כי "חוק הברזל של האוליגרכיה" מתקיים אפילו ברמת הכפר.
אבל דופלו ובנרג'י חולקים על הפסימיות המאפיינת חוקרים אחרים. הם מדגימים שכל מני שינויים קטנים, כגון מעבר מהצבעה בכתיבה על פתקים להצבעה אוטומטית או שליחת הזמנות לכל אנשי הכפר להשתתף בישיבות מועצה, יכולים להשפיע מאוד על חלוקת הכוח הפנימית. למוסדות אכן יש מקורות היסטוריים ארוכי טווח, אבל זה לא אומר שלא ניתן לשנותם, לעיתים על ידי התערבות חיצונית, וגם כאן המתודולוגיות של כלכלני הפיתוח יכולות להצביע על דרכים יעילות יותר או פחות להשיג את השינוי.
מעבר לכך, הרבה פעמים פוליטיקאים גרועים ומושחתים מקבלים החלטות אשר תורמות לעניים, ולהפך – פוליטיקאים ובירוקרטים עם כוונות טובות מקבלים החלטות שפוגעות בעניים. דוגמה למקרה הראשון היא רפורמת החינוך המקיפה של נשיא אינדונזיה סוהארטו המושחת. לפי מחקרים שנערכו הרפורמה תרמה באופן ישיר לא רק להשכלתם של העניים אלא גם למשכורותיהם, למרות שהמטרה העיקרית של סוהארטו הייתה להפיץ אידיאולוגיות ואחדות לאומית בעזרת בתי הספר. דופלו ובנג'רה מספקים גם דוגמאות רבות למקרה השני, לפקידים ופוליטיקאים עם כוונות טובות המתניעים רפורמות ענק שנכשלות עקב אידיאולוגיה קשוחה מדי, בורות בנוגע לתנאים בשטח או לדברים שלהם זקוקים העניים, ואינרציה המנציחה מדיניות שגויה עשרות שנים אל העתיד. אותם פקידים ופוליטיקאים מוכנים להקשיב אם מישהו מגיע ומסביר להם מדוע המדיניות היא שגויה. הם באמת רוצים לעזור, ומספקים תמיכה רבה לכלכלני פיתוח החוקרים רפורמות בארצותיהם. על כן, דופלו ובנג'רה אינם פסימיים כמו כלכלנים אחרים בנוגע ליכולתה של התערבות ממשלתית חכמה לתרום לעניים.
סיכום
דופלו ובנרג'י מסכמים את ספרם עם חמש תובנות עיקריות:
- בעיה מרכזית עבור העניים היא בורות ודעות קדומות שגויות בנושאים רבים, כגון התרומה של חומרי דישון ליבול, החשיבות שבחיסון ילדים קטנים או האפשרויות החוקיות העומדות ברשותם, מה שמוביל לכישלונם של פרויקטי סיוע ורפורמות שונות. על כן, קמפיינים הממוקדים בהפצת ידע דרך מקורות הנתפסים בעיני העניים כאמינים הם דרך מאוד זולה ויעילה לעזור לעניים.
- העניים נושאים באחריות לדברים רבים שאנשים עשירים יותר לא צריכים לדאוג להם, כגון מציאת מקורות מים לא מזוהמים, חיסכון לעת זקנה ועוד, ועל כן בעיות התנהגותיות נפוצות כגון דחיינות הן חמורות הרבה יותר אצלם. פתרונות מדיניות שיפשטו עבורם את קבלת ההחלטות בנושאים כאלו, למשל על ידי כל מני אופציות ברירת-מחדל וכללי אצבע, יכולים מאוד לעזור.
- ישנן סיבות טובות מאוד לכך שלעניים אין גישה לשווקים מסויימים, כגון חיסכון, ביטוחי בריאות, אשראי ועוד. ישנם כשלי שוק של ממש בתחומים רבים. על כן ישנו מקום למעורבות ממשלתית בנושאים אלו, ואפילו לאספקת מוצרים מסוימים בחינם או מתחת למחיר השוק, למרות התנגדותם של כלכלנים רבים לרעיון.
- מדיניות עניות לא נועדו להיכשל. זה נכון שדברים רבים אינם עובדים כמו שצריך במדינות האלו, אבל לא תמיד מדובר באיזו שהיא קונספירציה של אליטה מושחתת המעוניינת להדק את שליטתה. במקרים רבים מדובר בטעויות מדיניות המבוצעות על ידי אנשים עם כוונות טובות. ישנו מקום רב להתקדם גם במסגרת המערכת הקיימת, ללא מהפכות פוליטיות דרמטיות.
- הציפיות הנמוכות מצד הממסד ומצד העניים עצמם בנוגע למה שניתן או לא ניתן להשיג נוטות להגשים את עצמן. ילדים עניים בבתי ספר סופגים את הציפיות הנמוכות של המורים מהם, ומתפקדים בהתאם. קשה לשנות זאת, אך קשה לשנות את מצבם של העניים מבלי להשפיע ראשית כל על הציפיות.
ספרם של דופלו ובנרג'י מסוגל לספק נקודת מבט מרעננת ואופטימית על מצבן של מדינות עניות, וחלק מהמסקנות תקפות גם לעניים במדינות מערביות, למשל האוכלוסיה הערבית בישראל. עוני הוא לא בעיה פשוטה של היעדר כסף שניתן לפתור בקלות על ידי "איכפתיות", על ידי חיסולה של אפליה ממסדית או על ידי הפלת רודן אכזר ומושחת כלשהו. אך מצד שני, אין סיבה להרים ידיים. שיפורים קטנים מתרחשים כל הזמן, ושיעור העוני בעולם יורד בהתמדה כבר מאות שנים. אפשר להתקדם קדימה, אבל לשם כך נדרש ראש פתוח וחופשי מאידיאולוגיות נוקשות לגבי מה שהעניים צריכים או רוצים, נדרש לבצע ניסויי שדה בשטח ולאסוף נתונים באופן קפדני על מנת לגלות מה באמת עובד ומה לא, ואולי הכי חשוב – נדרש לרדת לשטח ולהקשיב לעניים עצמם.
דעת מיעוט 