Posted in כללי on אפריל 18, 2024| Leave a Comment »
ב-24 לחודש בשעה 12:00 אני מעביר הרצאה בכנס עולמות למדע בדיוני ופנטזיה, שיערך בתל אביב, על טכנופוביה במדע בדיוני. נדבר על מד"ב, טכנולוגיה, היסטוריה, אי שוויון, רמת החיים, וכוחם העצום של סיפורים לשנות את המציאות לטובה או לרעה.
בשבוע שעבר אזלו הכרטיסים להרצאה שלי, אז העבירו אותי לאולם גדול יותר, ועכשיו אפשר שוב להזמין באתר הכנס.
מלבד זאת, בכנס יהיה אפשר לרכוש גם עותקים של הספר הראשון של האל המכאני, מוזמנים לחפש את הדוכן של התאחדות סופרי הפנטזיה. אני אהיה שם ב-25 לחודש אחרי הצהריים.
נשתמע 🙂
Posted in כללי, tagged האל המכאני, ספר on פברואר 22, 2024| 4 Comments »
כמה עדכונים עבור משתתפי ההדסטארט (שולח גם כאן, כי אני יודע שרבים לא מקבלים את ההודעות מאתר הדסטארט):
שיהיה לכם סופ"ש רגוע, וקריאה נעימה למי שקיבל את הספר.
Posted in כללי, tagged power and progress, אז'ימולו, אינטליגנציה מלאכותית, אסימוגלו, דארון אסימוגלו, האל המכאני, קדמה טכנולוגית on ספטמבר 14, 2023| 9 Comments »
בספרם החדש יוצאים דארון אסימוגלו, אחד הכלכלנים המצוטטים ביותר בעולם, ושותפו סיימון ג'ונסון, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע העולמית, נגד האופטימיזם הטכנולוגי הנפוץ כיום בנוגע לאינטליגנציה מלאכותית. הם קוראים לממשלות לכוון בעצמן את הטכנולוגיה למקומות שיתרמו לתפוקה השולית של העובדים, במקום אוטומציה ואיסוף נתונים המוני שנועדו להחליף עובדים או להגדיל את הפיקוח עליהם.
לפני כעשור כתבתי רשומה אוהדת למדי בבלוג על ספרו הקודם של אסימוגלו, עם ג'יימס רובינזון, Why Nations Fail. לצערי, הספר החדש אינו באותה הרמה. את רוב הספר ניתן לתאר בתור "קיצור תולדות ביקורת הקפיטליזם" – מעבודת ילדים במהפכה התעשייתית ועד רייגן ותאצ'ר, מהברונים השודדים ועד פייסבוק וגוגל, מאדם סמית' ועד מילטון פרידמן – כל הטיעונים המוכרים שכבר נטחנו לעומק בשלל ספרים אחרים, מוצגים בהסבה לשמאל (אני לא היחיד שחושב כך).
ישנם חלקים מרגיזים רבים בספר שבהם המחברים מעוותים את הסיפור ההיסטורי ולא מתייחסים באופן הוגן לטיעונים נגדיים. למשל, גם בפתיחה וגם בפרקי המשך קיימות מספר התייחסויות לירידה או סטגנציה בשכר של אמריקנים ללא השכלה על-תיכונית בעשורים האחרונים, בתור עדות לכך שהקדמה הטכנולוגית משפרת את רמת החיים של כל שכבות האוכלוסייה. אך טיעון זה מתעלם לגמרי מכך שבמהלך השנים האלו התרחש זינוק בהשכלה אקדמית בארה"ב. אם בשנות השבעים אמריקנים ללא השכלה על-תיכונית היו המחצית התחתונה של האוכלוסייה מבחינת הכישורים, כיום הם העשירון התחתון. אלו לא אותם אנשים.
דוגמאות אחרות הן ההצגה השטחית של סיפור הצלת המערכת הפיננסית במשבר הסאב-פריים ב-2008, המתעלמת לגמרי מהטיעונים של בן ברננקי ודומיו, או ההערצה למערכות הכלכליות שהתפתחו בגרמניה ושוודיה אחרי מלחמת העולם השנייה, תוך התעלמות מהמשברים והרפורמות שבוצעו בשוודיה בשנות התשעים ובגרמניה בשנות האלפיים, שהיו דומות מאוד ברוחן לרפורמות של רייגן ותאצ'ר (ולאלו שבוצעו בישראל ובשלל מדינות נוספות).
כל המחצית הראשונה של הספר עוסקת בסיפורים כאלו המוצגים באופן חד-צדדי, ונדרש ספר שלם כדי לפרט את כל ההטיות. אבל מעבר לכך – הסיפורים ההיסטוריים לא תומכים בשום צורה בטיעון המרכזי של המחברים, אודות השפעת הטכנולוגיות הדיגיטליות כיום ובעתיד. המחצית הראשונה של הספר פשוט מיותרת.
המחצית השנייה של הספר היא יותר רלוונטית לעניין, ומפרטת את הדיונים המוכרים על כוחן המונופוליסטי של פייסבוק וגוגל, הנזקים של NSO ופגאסוס, המעקב של ממשלת סין אחרי תושביה, המחאות של עובדי המחסנים של אמאזון וכדומה – הכל ברמה של סדרת מאמרים בדה-מרקר.
לדעתי החלקים המביכים ביותר מהמחצית השנייה של הספר הם אלו שבהם המחברים מעניקים עצות ליזמים וחברות מסחריות. למשל, הם כותבים שלא משתלם להחליף עובדי טלמרקטינג ב-AI או להשתמש בטכנולוגיות לתזמון עובדים, שרשתות חברתיות צריכות לשנות את המודל העסקי שלהם מהכנסות מפרסום לדמי מנוי חודשיים, ועוד. ההנחה שלהם היא שחברות רבות בוחרות ליישם טכנולוגיות אוטומציה בגלל הייפ שגוי וחזון מעוות, ולא בגלל יתרונות פרודוקטיביות אמיתיים. אך אם זה המצב, התחרות בשווקים תוביל להיכחדות חברות שכאלו, ולהחלפתן בחברות יעילות יותר שישאירו את העובדים האנושיים. זו כלל איננה בעיה. בכל מקרה ברור שלמחברים אין שום ניסיון עסקי רלוונטי או כוונה לסכן את כספם האישי בהתאם לעצותיהם.
אולי אני מעט מגזים כאן, לא הכל שלילי. לאורך הספר היו נקודות אור בדמות סיפורים שלא הכרתי, כגון הרגולציות הראשונות על שידורי הרדיו או ההיסטוריה של הרכבות הראשונות בבריטניה, ולאנשים שלא מכירים כמוני את ההיסטוריה של הטכנולוגיה הוא בוודאי יחדש יותר (אם כי הייתי מעדיף שקוראים ילמדו ממקורות פחות מוטים, כמו הספרים של יואל מוקיר, למשל). מלבד זאת, חלק מהטענות של "ביקורת הקפיטליזם" נכונות, ואין צורך להציג אותן באופן מעוות. אבל אלו פשוט אוסף של אנקדוטות שלא מתחברות לכדי טיעון חדש כלשהו.
לכלכלנים אני ממליץ לקפוץ ולהגיע ישר לנספח הקצר שבסוף הספר, שם מציגים המחברים לראשונה את התזה שלהם במסגרת סקירת ספרות מלאה, מסבירים באופן בהיר ולא טרחני את הטענות שלהם ואף מזכירים טענות נגדיות וספרות קודמת – משהו שלא קורה בכל שאר הפרקים. ברשומה הזו אתמקד בטענה ה"חדשה" העיקרית שלהם: שהטכנולוגיה היא בחירה שלנו כחברה.
לפני שנדון בעניין הבחירה, חשוב להבין שברמה התיאורטית אין סיבה שקדמה טכנולוגית תשפר את רמת החיים של מרבית האוכלוסייה. אסימוגלו וג'ונסון מציגים את הטענה הזו בתור אמירה חדשנית, אבל היא די טריוויאלית ולא סותרת דברים שקראתי אצל יואל מוקיר, גרגורי קלארק, בוב אלן ואחרים.
יש ארבע תסריטים עיקריים שבמסגרתם קדמה טכנולוגית לא תשפר את רמת החיים:
1. היעדר תחרות בשוק העבודה.
התיאוריה שלפיה גידול בפרודוקטיביות ובתפוקה השולית של העובדים מיתרגמים לשכר גבוה יותר תלויה בקיומה של תחרות בשוק העבודה, כך שעובדים יכולים לבחור היכן לעבוד, ומעסיקים נאלצים לשלם להם שכר הדומה לתפוקה השולית שלהם. בעולם שבו נפוצה עבודה בכפייה או עבדות, הרווחים העודפים ילכו למעסיקים.
בעולם המודרני הטיעון הזה הרבה פחות חשוב ממה שנהוג להניח. גם אם חברות מסוימות הן מונופולים כלפי הצרכנים, זה לא אומר שהן מונופסונים כלפי העובדים. אפילו במדינות לא-דמוקרטיות עובדים בדרך כלל יכולים להתפטר בחופשיות, לבחור מקום מגורים, לבחור תחום לימודים, לשנות מקצוע וכדומה. לא תמיד קל להתפטר, ולפעמים לחברות יש כוח מונופסוני מסוים, אבל כדי שהן יוכלו לשמור את כל רווחי הפרודוקטיביות לעצמן דרוש משטר פיאודלי של ממש. הגורם היחיד במשק שמתקרב לכוח מונופסוני של ממש כלפי עובדים במקצועות מסוימים הוא הממשלה.
2. אוטומציה אשר מייתרת את העובדים ולא מלווה בגידול בתפוקה השולית ויצירת משרות חדשות.
זהו לדעתי הטיעון המרכזי והחשוב ביותר בנוגע לעתיד. חשבו למשל על המכוניות שהחליפו את הסוסים; בתחילת המאה העשרים, התקופה שבה התרחש השינוי, נוצר עד מהרה עודף עצום בסוסים, ורבים מהם נשחטו ונמכרו למאכל. לא היה להם שימוש אחר. בקרב בני אדם עד כה תהליכי האוטומציה תמיד לוו בהופעת משרות חדשות, אבל אין שום חוק טבע שקובע שתמיד יהיו כאלו. עבור הסוסים לא היו.
לפני הקריאה הנחתי שהספר כולו יעסוק במאמרים עם עדויות אמפיריות לכך שהקדמה הנוכחית היא אוטומציה שכזו, אך נראה שיש ממש מעט כאלו, והם מוזכרים בקצרה רק בכמה פסקאות מפוזרות פה ושם. זה לא מפליא: אם אלו באמת היו המגמות, היינו רואים גידול משמעותי בשיעור האבטלה במדינות שבהן הטכנולוגיה מתקדמת במידה הרבה ביותר, אבל אין שום גידול שכזה.
3. אמצעי פיקוח מתקדמים יותר.
אם הטכנולוגיה מתבטאת באמצעי פיקוח שמאפשרים לחברות לשלוט בעובדים ביתר קלות ולרגל אחריהם, היא יכולה להעלות את הפרודוקטיביות של חברות ובו זמנית לפגוע בתנאיהם של העובדים. בדומה לסעיף הראשון, גם הטיעון הזה בעייתי בגלל היכולת של העובדים לעבור לחברות מתחרות שלא ינקטו בפרקטיקות כאלו. הכותבים למשל מזכירים את עובדי המחסנים של אמאזון בהקשר זה, אבל מודים בחצי פה שהחברה משלמת לעובדיה שכר גבוה בהשוואה לשאר האלטרנטיבות שלהם.
4. המלכודת המלתוסיאנית.
לפי המנגנון שתיאר לראשונה מלתוס, בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית עודפי ייצור כתוצאה מקדמה טכנולוגית הובילו, בטווח הארוך, לגידול באוכלוסייה האנושית (בעיקר בגלל ירידה בתמותת ילדים ותינוקות) ולא ברמת החיים. כתבתי על הנושא בהרחבה בספר "מסע האנושות" שפרסמתי עם עודד גלאור. ישנן עדויות היסטוריות רבות למלכודת המלתוסיאנית, ויש מאחוריה גם היגיון אבולוציוני.
התרשים הבא, הלקוח מהספר שלי עם עודד ומתאר את דינמיקות השכר והאוכלוסייה בבריטניה בעקבות המגיפה השחורה, הוא אחת הדוגמאות היותר מפורסמות למלכודת: המגיפה חיסלה חלק ניכר מכוח העבודה, שכרם של הנותרים עלה וכך גם רמת החיים שלהם, בעקבות כך האוכלוסייה גדלה והשכר ירד בחזרה.
אך למרות כל העדויות, אסימוגלו וג'ונסון מתעלמים לגמרי מקיומה של המלכודת המלתוסיאנית בתחילת הספר, ולאחר מכן מקדישים פרק שלם לטענות שגויות נגדה.
בפרק זה הם טוענים שהקדמה הטכנולוגית בתקופות קודמות לא תרמה לעלייה ברמת החיים בגלל עבדות, פיאודליזם והסדרים דומים, כלומר לפי הסבר 1 שלעיל – טענה הגיונית לגמרי, אבל היא לא סותרת את העובדה שהמנגנון המלתוסיאני תרם גם הוא לחוסר הקשר בין קדמה טכנולוגית לגידול ברמת החיים, כפי שעולה מהעדויות. הם מציינים תקופות קצרות של גידול ברמת החיים, למשל ביוון הקלאסית, ואז טוענים שהן מוכיחות שלא התקיימה מלכודת מלתוסיאנית, אבל הן לא. המלכודת המלתוסיאנית לא אומרת שלא ייתכן גידול ברמת החיים בשום מצב, זה הכל תלוי ביחס בין קצב הקדמה הטכנולוגית לבין קצב גידול האוכלוסייה.
באופן כללי, המחברים מנסים לשכתב את ההיסטוריה באופן שמדגיש את כוחם של אנשים עשירים שמכתיבים את כיוון התפתחות הטכנולוגיה, ומעלים כל מנגנון-על אוטומטי ודטרמיניסטי שפועל מלמעלה על בני האדם, כמו המלכודת המלתוסיאנית, או כמו המנגנון שהציעו עומר מואב ושותפיו במאמר על הפקעות והדגנים, שגם אותו אסימוגלו וג'ונסון תוקפים באופן לא הוגן באחד הפרקים.
מנגנונים אוטומטיים כאלו אמנם מזיקים מעט לטיעון העקרוני של המחברים, אבל מכיוון שאני כבר לא באקדמיה ולא חייב להתנהג בנימוס אני יכול להפריח כאן בחופשיות את ההשערה שההתעלמות מהם בספר נובעת גם מקרבות האגו והיוקרה הוותיקים בין דארון אסימוגלו לבין עודד גלאור.
בכל אופן, נחזור לשאלה שבכותרת הרשומה.
באופן מקרי למדי, השאלה הזו היא מרכזית לא רק בספר של אסימוגלו וג'ונסון, אלא גם בטרילוגיית המד"ב החדשה שכתבתי, "האל המכאני" (פרויקט ההדסטארט מסתיים עוד ימים ספורים! מוזמנים להצטרף בקישור לכמעט אלף קוראים שרכשו עותק בהנחה להזמנה מוקדמת).
בלי להיכנס יותר מדי לספוילרים, אומר שהספר דן לעומק בהשלכות של קדמה טכנולוגית מהירה במיוחד, אשר עשויה לשנות את החברה האנושית באופן מהותי. אחת השאלות שמניעות את עלילת הספר היא האם אפשר למנוע או לכוון את הקדמה המהירה הזו, ואני מאמין שהתשובה היא שלילית.
אדם פרטי יכול כמובן לבחור אם לחקור נושא כזה או אחר, מדינה יכולה לבחור לסבסד קדמה בתחום מסוים ולמסות קדמה בתחום אחר, אבל בסופו של דבר אם ישנה טכנולוגיה שיש לה ביקוש – אפילו אם מדובר בנשק קטלני או בסם הרסני – מישהו יפתח אותה, היא תתפשט בהתאם לפוטנציאל שלה, ואנחנו נאלץ להתמודד, לטוב ולרע. בספרו הקודם מביא אסימוגלו דוגמה יפה להתנגדות לקדמה טכנולוגית: האימפריה העות'מנית, שמנעה אקטיבית את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לתחומה, וגזרה על המזרח התיכון מאות שנים של בערות ופיגור ביחס לאירופה. אפשר לחשוב על דוגמאות חיוביות יותר, כגון האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, אבל זו לא בחירה של כיוון הקדמה, אלא התמודדות עם הקדמה שישנה.
בנספח שבסוף הספר, שבו כאמור אסימוגלו וג'ונסון מתארים סוף סוף סקירת ספרות רצינית, הם מזכירים היסטוריונים וכלכלנים אופטימיים יותר או פחות בנוגע לקדמה הטכנולוגית – חלקם מאמינים בהמשך המגמות שהיו עד כה ובעתיד בהיר, ואילו אחרים חוששים מאבטלה טכנולוגית וגידול באי שוויון. אך כל ההיסטוריונים והכלכלנים שהם מזכירים, בגדול, חולקים את אותה אמונה כמו שלי, ורואים בקדמה הטכנולוגית "כוח טבע" ולא בחירה, שמביא איתו השלכות חיוביות ושליליות, ומייצר מנצחים ומפסידים. הפסימיים מביניהם פשוט טוענים שאנחנו צריכים להשתמש במערכת הרווחה כדי לתמוך במפסידים.
אסימוגלו וג'ונסון נבדלים מכל ההיסטוריונים והכלכלנים האלו בכך שהם טוענים שהכיוון הנוכחי שבו נעה הקדמה הטכנולוגית הוא בחירה, הנובעת בעיקר מהחזון של יזמי טכנולוגיה עשירים, ושממשלות יכולות לכוון את הקדמה הטכנולוגית למקום אחר באמצעות מיסים וסובסידיות (הם מציעים בין השאר מס עושר, מס על פרסומות דיגיטליות, הפחתת מיסי עבודה, העלאת מיסי הון וחברות, פירוק של גוגל ופייסבוק ועוד). זו למעשה הטענה ה"חדשה" היחידה בספר שלהם, והיא קיצונית הרבה יותר מהטענה הפסימית הרגילה בנוגע לעתיד הקדמה הטכנולוגית, אודות הסבר 2 שלעיל. הבעיה היא שאין שום עדות שתומכת בטענה הזו.
בתחילת הספר, למשל, כותבים המחברים על המהפכה התעשייתית: עד אמצע המאה ה-19 הגידול בפרודוקטיביות בעקבות המכונות החדשות לא תרם לעלייה ברמת החיים בבריטניה ובמדינות אחרות שעברו את התיעוש, אך במחצית השנייה של המאה רמת החיים החלה לזנק באופן דרמטי. הסיבה לכך, כפי שכתבתי בספר עם עודד גלאור, היא המלכודת המלתוסיאנית – במחצית הראשונה של המאה ה-19 התרחש גידול אוכלוסייה מאוד מהיר, אך החל מאמצע המאה גדלה ההשקעה בהון אנושי ועבודת נשים, והורים הפחיתו את הילודה שלהם בהתאם, כך שקצב גידול האוכלוסייה היה נמוך מקצב הגידול בעושר.
המחברים כאמור מתעלמים לגמרי מהמלכודת המלתוסיאנית ומהנתונים שהצגתי כאן, שמוכרים היטב לכל כלכלן בתחום, ובמקום זאת טוענים שהסיבה היא הבדל באופי הטכנולוגיה: בתחילת המאה ה-19 הטכנולוגיה בעיקר עסקה באוטומציה של עבודות ללא ייצור משרות חדשות ותרומה לתפוקה השולית של עובדים (בעיקר מכונות טקסטיל חדשות), אבל במחצית השנייה התפשטה "טכנולוגיה אחרת" (מנועי קיטור, רכבות, חשמל) שכן תרמה לתפוקה השולית ולכן השכר עלה ורמת החיים צמחה. ייתכן שגם לאופי הטכנולוגיה היה תרומה מסויימת, אבל חסר כאן מרכיב קריטי עבור התיאוריה שלהם: לא הייתה בדרך שום ממשלה בבריטניה או במדינות אחרות שבחרה באופן אקטיבי בכיוון חדש לקדמה הטכנולוגית.
אותם התהליכים הטכנולוגיים והדמוגרפיים בדיוק התרחשו בבריטניה, צרפת, ארצות סקנדינביה, גרמניה, ארצות הברית, יפן ובכל מדינה אחרת שחוותה את התיעוש. במדינות האלו היו ממשלות שונות, תרבויות שונות, היסטוריה שונה, גיאוגרפיה שונה, ובכל זאת כולן צעדו באותו הנתיב הטכנולוגי בדיוק. זו עדות מאוד חזקה דווקא לכך שקדמה טכנולוגית היא לא בחירה. נראה שהמחברים כלל לא שמו לב לסתירה הזו.
כך גם בנוגע לכל שאר הסיפורים ההיסטוריים שהם מתארים, כגון הצמיחה שחלה אחרי מלחמת העולם השנייה, הירידה בכוחם של איגודי עובדים, ההאטה בצמיחה החל משנות השבעים וכדומה – כולם תהליכים גלובליים שהתרחשו ברוב המדינות המפותחות ברמה כזו או אחרת. כולם מעידים שהקדמה הטכנולוגית היא לא בחירה, לא נובעת מחזונם של בעלי כוח מעטים, ושההבדל היחיד בין מדינות הוא כיצד הן בוחרות להגיב לקדמה.
בעקבות דברים שכתבתי בטוויטר עוקבים תהו למה אני מקדיש אנרגיה רבה כל כך כדי להפריך ספר גרוע. התשובה היא שלרעיונות גרועים יש השפעה, בייחוד אם מאחוריהם עומדים אקדמאיים מרשימים כמו אסימוגלו וג'ונסון. לרוב מכריע של קוראי הספר זו תהיה ההיתקלות הראשונה עם תיאורים היסטוריים של המהפכה התעשייתית ואפיזודות אחרות, ועל כן לא תהיה להם יכולת לזהות את העיוותים וההתעלמות מדעות נגדיות, בעוד שכלכלנים באקדמיה ברובם לא יטרחו לקרוא, או יחששו להיכנס לעימות חזיתי פומבי עם אסימוגלו.
אם פוליטיקאים אמריקנים ינסו "לכוון את הטכנולוגיה מחדש" בהתאם לעצות שבספר, אני מאמין שהתוצאה תהיה זהה להשפעת איגודי העובדים בבריטניה על תעשיית הטקסטיל בסוף המאה ה-19, שאותה מתאר בהרחבה יואל מוקיר – פגיעה בתחרותיות ובאימוץ טכנולוגיות חדשות, דעיכה ונדידה של החזית הטכנולוגית למדינות אחרות (אסימוגלו וג'ונסון מתעלמים כמובן גם מהדוגמה הזו).
אני לא רוצה לקדם כאן חזון אופטימי שלפיו קדמה טכנולוגית תמיד טובה לכולם. זה איש קש שקל לתקוף אותו. קדמה טכנולוגית מייצרת מנצחים ומפסידים; במאתיים השנים האחרונות היא ייצרה הרבה מאוד מנצחים ומעט מאוד מפסידים, בינתיים אין לנו עדות שמצב זה השתנה, אבל תיאורטית זה יכול לקרות. בייחוד נראה סביר להניח שהגלובליזציה תמשיך לדרדר את המעמד של עובדים חסרי השכלה במדינות מפותחות, יחסית לעובדים מקבילים להם במדינות מתפתחות, שעכשיו מסוגלים להתחרות בהם, ולפני שבעים שנה – בתקופת הצמיחה המהוללת של שנות החמישים שאסימוגלו וג'ונסון ורבים אחרים מתגעגעים אליה בנוסטלגיה – לא יכלו.
בכל מקרה, הדרך הנכונה לעזור למפסידים מהקדמה הטכנולוגית היא לקדם גמישות בשוק העבודה, הכשרות מקצועיות בגילאים מבוגרים, דמי אבטלה וכדומה, ולא לנסות לחקות את התגובה של הסולטאנים העות'מניים למהפכת הדפוס ולהעמיד פנים שלא יהיו לכך השלכות.
מלבד זאת, אני חושב שקהל הקוראים צריך להתחיל להוקיע בפומבי ספרים ארוכים מדי ומנופחים שלא לצורך, בין אם התזה שלהם נכונה או לא.
Posted in כללי, tagged בנק מרכזי, מדיניות מוניטארית, נגיד בנק ישראל, פופוליזם on ספטמבר 7, 2023| 6 Comments »
בימים האחרונים עולה שוב שאלת בחירת נגיד בנק ישראל; בראיון האחרון שלי בפודקאסט "גיקונומי" נשאלתי על ידי דורון ניר איזו פעולה של הממשלה תגרום לי לארוז את המזוודות ולעזוב את מדינת ישראל, והתשובה שלי הייתה התערבות של הממשלה במדיניות מוניטארית על ידי מינוי נגיד מטעם. למה דווקא מדיניות מוניטארית, ולא אינספור דברים אחרים כגון סובסידיות, מיסוי, ג'ובים למקורבים וכדומה? כיצד הפכה המדיניות המוניטארית לנייר הלקמוס שמפריד בין מדינות מסודרות למדינות שנמצאות בתהליך קריסה?
תפקידם העיקרי של בנקים מרכזיים הוא לשלוט בהיצע הכסף בכלכלה: להחליט כמה שטרות להדפיס, מה שבכלכלות מודרניות נעשה בעקיפין, על ידי קביעת הריבית שבה הבנק המרכזי מלווה כספים לבנקים מסחריים.
כולנו נולדנו לעולם שבו, לפחות במדינות מערביות, הבנקים המרכזיים נפרדים מהממשלות. אך למעשה, זהו אחד המוסדות המוזרים ביותר במערכת הדמוקרטית המודרנית. הבנק המרכזי הוא סוג של רשות נוספת, לצד הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת, אשר בראשה עומדים אנשים שלא נבחרו על ידי הציבור באופן ישיר, שיש להם מנדט לפעול בניגוד לרצון הפוליטיקאים, ויותר כוח השפעה מלכל פקיד אחר במגזר הציבורי.
בכל שאר התחומים – חינוך, בריאות, ביטחון, מיסוי ועוד – התרגלנו לכך שהפוליטיקאים קובעים את המדיניות. רק את תחום המדיניות המוניטארית הוצאנו מהתהליך הדמוקרטי ומתחום השפעתם של הבוחרים. כשחושבים על כך זה ממש מוזר. למה עשינו את זה?
ובכן, התשובה היא אינפלציה, עליית המחירים שנוצרת כתוצאה מהגדלת היצע הכסף. במשך אלפי שנים השליטה של ממשלות בהיצע הכסף אפשרה להן לקצור רווחים ממהילת מטבעות כסף או זהב בחומרים פחות יקרים, הגברת קצב ההדפסה של שטרות וכדומה, באופן ששוחק את המטבע, מקטין את חובות הממשלה לנושיה, ומייצר "רווחי סניוראז'" באופן ישיר.
אינפלציה היא התופעה הכלכלית המזיקה מכולן – היא מרסקת את המערכת הפיננסית המקומית, פוגעת בעניים שמחזיקים יחסית הרבה כסף מזומן, מובילה להסתמכות על מטבעות זרים ואף לחזרה לסחר חליפין. היא עושה את כל הדברים האלו באופן שהוא "בלתי נראה" בהתחלה, אבל אחרי שמתחיל הסחרור האינפלציוני ממשלות מתקשות מאוד לעצור אותו ולהחזיר את האמון במערכת. מלבד זאת, גם לדפלציה, התהליך ההפוך, יש חסרונות רבים.
אינפלציה כל כך הרבה יותר חמורה מכל שאר הצורות של שחיתות ופופוליזם, שכל מדינות המערב פשוט החליטו בסופו של דבר להזיז הצידה את עקרונותיהן הדמוקרטיים ולמנות לעצמן "דיקטטור מטבע", מן "מלך פילוסוף" אפלטוני, שתפקידו היחיד הוא לשמור על יציבות המטבע. כולם יודעים שמיותר לסבסד מפעלים, לחסום יבוא וכדומה, ושקבוצות אינטרס משפיעות על הממשלות בנושאים האלו, אבל אף מדינה לא מינתה עד כה אנשי מקצוע שיכולים להתנגד לפוליטיקאים בתחומים האלו. רק בתחום המדיניות המוניטארית.
אחד הגורמים התומכים בצורת הממשל המוזרה הזו היא האקדמיה. באופן עקרוני כוח הוא משחית, אבל נגידי בנקים מרכזיים הם בדרך כלל פרופסורים עם קביעות באוניברסיטאות מובילות, ומעצם מעמדם ממשלות או גופים עסקיים יתקשו להשפיע עליהם בהצעות שוחד שונות ומשונות.
כמובן, שום דבר אינו מושלם: מנהיגים פופוליסטים במדינות מתפתחות נוטים להחליף (ואף להוציא להורג) נגידי בנק שמעיזים לסתור את מדיניות הממשלה, וגם במדינות מערביות יש חיכוכים קבועים בין הצדדים, כפי שהיו בישראל לאחרונה. אך למרות הכל המערכת הזו עובדת לא רע כבר כמה עשורים.
בעוד שקשה להשוות בין מדינות בנוגע למדיניות פופוליסטית כמו חסימת יבוא, שקיימת בכל מדינה ברמה כזו או אחרת, קל לבדוק את התנהלות הבנק המרכזי ולהבין היכן הוא פועל באופן עצמאי והיכן לא. מלבד זאת, יש תמריץ חזק לממשלות לפגוע בעצמאותו ברגע שהן רוצות להתחיל לצבור חובות ולפעול באופן פופוליסטי. כך הפכה עצמאות הבנקים המרכזיים למדד מרכזי שיכול לסמן הידרדרות ברמת הרציונליות והשקיפות של התנהלות הממשלה.
אישית אני חושב שלאור הצלחתם של בנקים מרכזיים לא היה מזיק להעביר תחומי מדיניות נוספים לידי מומחים הנמצאים מחוץ למשחק הדמוקרטי, אבל זה כבר דיון אחר.
Posted in כללי, ספרים רבותי ספרים, tagged אי המשחק, גיימינג, האל המכאני, חינוך, משחקי מחשב on אוגוסט 28, 2023| 4 Comments »
רשומה זו היא הרחבה של הנאום של אורסולה בלום מהספר השני של טרילוגיית "האל המכאני" (ללא ספוילרים משמעותיים). פרויקט מימון ההמונים של הוצאת הספרים ממשיך להצליח עם כ-800 קוראים, וכולכם מוזמנים להיכנס לעמוד ולרכוש עותק של הספרים בהנחה להזמנה מוקדמת 😊
—————————
העבר
לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית, חינוכם של בני נוער התנהל בצורה מאוד שונה מאשר היום: במקום לשבת בכיתה וללמוד, נערים ונערות עשו דברים. רובם עזרו להוריהם בעבודה החקלאית או במלאכות הבית, ואחרים יזמו גם עסקים משלהם, או נכנסו להשתלמות מקצועית. אמנם בדרך כלל מקובל לדבר על עבודת ילדים בהקשר של פועלי מכרות מהמאה ה-19, אך התופעה הייתה נפוצה מאז ומתמיד, לא רק בעבודות קשות ושוחקות, ולא רק עבור ילדים עניים מהמעמדות הנמוכים ביותר.
תומאס אדיסון, למשל, ניהל עסק למכירת ממתקים עיתונים וירקות כבר בגיל שלוש עשרה. מאיר אנשל רוטשילד התקבל להתמחות במסחר ובנקאות בפירמה גדולה באותו הגיל, הנרי פורד החל לעבוד כשולייה של מכונאי בגיל שש עשרה, ג'ון רוקפלר החל לעבוד כעוזר למנהל חשבונות באותו הגיל, וכך גם בנוגע לדוגמאות הפחות מוכרות של נשות עסקים מהעבר, כגון אוליב אן ביץ', שעזרה לאביה בעסקים כבר בגיל אחת עשרה. זו לא רק תופעה היסטורית: בספרו "העולם עד אתמול" מספר ג'ארד דיימונד על ילדים בני 12 בחברות שבטיות מודרניות אשר מחפשים לעצמם הזדמנויות תעסוקה באותו האופן, ומקבלים החלטות עסקיות ללא מעורבות הורית.
כאשר צעירים שגדלו במערכות כזו הגיעו לאמצע שנות העשרים לחייהם, התקופה שבה צעירים במדינות מערביות כיום יוצאים לשוק העבודה, היו מאחוריהם כבר למעלה מעשר שנות ניסיון בעולם העסקי.
לצורת החינוך הזו ישנם כמה יתרונות בולטים על מערכות החינוך המודרניות:
א. עצמאות והתמודדות עם סביבה תחרותית
תלמידים במערכות החינוך המודרניות הם פסיביים. שולחים אותם לגן, לכיתה א', לבית הספר התיכון, לאוניברסיטה, רובם מגיעים, יושבים, מקשיבים, עושים מה שאומרים להם. יש בחירה של מקצועות שהולכת ומתגברת בהדרגה עם השנים, בייחוד באוניברסיטה, אבל זה הכל.
עולם העבודה, לעומת זאת, הוא אקטיבי: העובדים לא רק בוחרים מקצוע ומקום עבודה, אלא מקבלים החלטות חשובות לעתידם ברמה יום-יומית בשלל נושאים. כל משימה המוטלת עליהם אפשר לבצע בשלל אופנים, טובים יותר ופחות.
הממד התחרותי במערכת החינוך מתבטא כמעט אך ורק בציונים, ואפילו הם לא משפיעים באופן ישיר על הסטטוס החברתי של ילדים. ההפך – במקרים רבים נערים ונערות בעלי ציונים טובים סובלים דווקא מסטטוס חברתי נמוך, בעוד שאלו שמורדים כנגד המערכת ומזלזלים בכללים זוכים להערצה בקרב בני גילם. ההערצה הזו איננה מקרית: המורדים מפגינים אקטיביות, יוזמה וחשיבה עצמאית, ואלו תכונות חשובות בחיים לא פחות מאשר שקדנות ואינטליגנציה.
ב. הפנמה של אקראיות ושל הקשר בין סיכון לתשואה
בעולם העבודה התגמול אינו פרופורציוני רק למאמץ, אלא גם ליכולת לאתר הזדמנויות ולקחת סיכונים מחושבים, כגון השקעה בתחום חדש, מעבר למקום עבודה אחר או קידום לתפקיד שאולי נראה מפחיד במבט ראשון. זהו עולם לא הוגן, וגם כשאתה עושה הכל נכון אתה יכול להיכשל בגלל מזל טהור. אך מי שלא לוקח הימור מדי פעם, בוודאות יכשל.
הלקח הבסיסי הזה, שבעלי חיים בטבע לומדים על בשרם מגיל אפס, נעדר לגמרי מתוכניות הלימוד ומהחוויות שילדים עוברים בבתי הספר המודרניים. ההפך – צעירים רבים מקבלים בבית הספר את הרושם השגוי שהתגמול פרופורציוני למאמץ בלבד, ושאין שום חיסרון לסלידה מסיכון.
יש לכך השפעה חשובה על ההתנהלות בתור בוגרים. מחקרים הראו בין השאר ששנאת סיכון מוגזמת משפיעה באופן שלילי על הנטייה של חקלאים לאמץ טכנולוגיות חדשות, על השקעה בהון אנושי, וכי החלפת עבודות בתדירות גבוהה בתחילת הקריירה תורמת לגידול בשכר. מלבד זאת, חוקרים הראו גם שהגישות לסיכון מושפעות מניסיון החיים ומהחשיפה לסיכון: למשל, אנשים שגדלו בתקופות של משברים כלכליים נוטים לקחת פחות סיכונים בהמשך חייהם. המשמעות היא שזהו נושא שניתן להשתפר בו בעקבות התנסות אישית, ושהיעדר התנסות כזו עשוי לפגוע.
כשצעירים כיום מסיימים את מערכת החינוך בגילאי העשרים המאוחרים ונתקלים במאפיינים האקראיים של שוק העבודה, רבים מופתעים ומתקשים להתמודד. שום דבר שהם עברו בחייהם לא הכין אותם להתמודד באופן נכון עם סיכונים. לעומת זאת, בוגרים שמגיל צעיר בילו בעולם העבודה יסתגלו לכך בשלב שבו האישיות שלהם עדיין מתעצבת בקלות.
ג. שיתוף פעולה והתקדמות בהתאם ליכולות
בשוק העבודה עובדים נדרשים לשתף פעולה עם אחרים באופן קבוע, אבל בסופו של דבר ההתקדמות שלהם היא אינדיבידואלית. עובדת מוכשרת יכולה להתקדם לתפקידים ניהוליים ולקבל אחריות הרבה יותר מהר מעובדים וותיקים ממנה, ועובד גרוע ימצא את עצמו בסופו של דבר ללא עבודה, גם אם יש לו וותק משמעותי (טוב, לפחות מחוץ למגזר הציבורי). אך שום עובד לא יתקדם אם הוא לא מסוגל לשתף פעולה ביעילות עם הצוות שסביבו.
בבתי הספר, לעומת זאת, כולם מתקדמים ביחד בקצב ממוצע כלשהו, עם השנים. גם אם נצמצם את כיתות הלימוד הנוכחיות ונכניס עוד רמות של הקבצות ושעות למידה פרטנית (רפורמות שיש להן עלות כספית מאוד גבוהה), מרבית התלמידים עדיין ידרשו ללמוד בקצב מהיר יותר או איטי יותר ממה שמתאים להם. ההתקדמות היא ליניארית, צפויה מראש, ללא זינוקים, ללא נפילות, ללא אקראיות.
הבעיה
לכשלים שתיארתי במערכות החינוך המודרניות יכולות להיות השפעות רחבות, הרבה מעבר להשפעות האישיות על הילדים עצמם.
התמודדות עם האקראיות של העולם היא עניין קשה שדורש שנים של הכנה, אך בגילאי העשרים המאוחרים המוח כבר מתקשה יותר להסתגל, ללמוד ולספוג תפיסות חדשות. לאנשים שגדלו בסביבה פסיבית שלא מלמדת על הקשר בין סיכון לתשואה תהיה נטייה גדולה יותר לפתח סלידה מתחרות ומשווקים חופשיים, ורבים מהם יעדיפו להיתלות בממשלה כמבוגר אחראי אשר יכול להחליף את הוריהם, ולהמשיך לפקח עליהם ולהגן עליהם מהסיכונים גם אחרי גיל שלושים. הם ישאפו להגיע למערכת שתעלים את הסיכון לגמרי, בדומה למערכת שבה הם בילו את שנות הנעורים המעצבות, ויתקשו להבין שבמציאות אי אפשר להעלים סיכונים, אפשר רק להזיז אותם ממקום אחד למקום אחר. אשליות השליטה, שעליהן כתבתי בהרחבה בספרי "כסף כחול לבן", יהיו נפוצות יותר אצל צעירים שגדלו במערכת מגוננת שכזו.
אך מצד שני, אנחנו לא יכולים לחזור לעבר ולשלוח את ילדינו לעבוד בגיל 13. עולם העבודה המודרני דורש רמה גבוהה הרבה יותר של הון אנושי ממה שנדרש לפני מאה או מאתיים שנה; גם אם ישנה אינפלציה מסוימת במערכות ההשכלה, זה לא אומר שאפשר כיום לשלוח ילדים בני שש עשרה למשרות הנהלת חשבונות בפירמות פיננסיות, או לתת להם לנהל עסק עצמאי. מרבית המשימות הפשוטות במקומות העבודה, אלו שאפילו ילד חסר השכלה יכול לבצע, כבר הוחלפו מזמן על ידי מערכות אוטומטיות.
מלבד זאת, אחת הסיבות לעבודה בגיל צעיר בעבר הייתה עזרה בכלכלת המשפחה. היום אנחנו עשירים הרבה יותר, ויכולים להרשות לעצמנו לכלכל את הילדים עד לגיל מאוחר. במצב כזה, אפילו אם היו יתרונות לשליחת ילדים להתנסות בשוק העבודה בגיל מוקדם, הורים רבים היו בוחרים לתת לילדיהם לשבת בחדר ולשחק בפלייסטיישן עוד כמה שנים.
ישראל היא מקרה מעט מיוחד כאן, בגלל שירות החובה. אמנם צעירים מגיעים לצבא רק בגיל 18, אך הוא בכל זאת מאפשר להם לחוות חלק מהמאפיינים של שוק העבודה בגיל צעיר יחסית, ויש כאלו שמאמינים שיש לו תרומה רבה ליזמות בישראל, בייחוד בתחום ההייטק. אך הצבא הוא מערכת סגורה עם בזבוז עצום שלא משקפת את האקראיות והסיכונים של העולם העסקי, כיום רק מחצית מהשנתון בישראל מתגייס, וזה בוודאי לא מודל אידיאלי שאפשר להעתיק למדינות אחרות.
כיצד ניתן לייצר בכל זאת סביבה מודרנית אשר תשלב את היתרונות של העבר?
הפתרון
טרילוגיית "האל המכאני" שכתבתי מתרחשת בבית ספר עתידני שממוקם על "אי המשחק". בספר השני לטרילוגיה אנחנו מגלים שמייסדי אי המשחק, אהרון בלום, אורסולה בלום וארג'ון צ'וודהורי, הקימו אותו מתוך אותן התפיסות שתיארתי כאן: הרצון לייצר מוסד אשר יחנך ילדים לעצמאות וליזמות בסביבה שתהיה גם ריאליסטית וגם בטוחה. הפתרון שהם מצאו לכך – אי מלאכותי בלב האוקיינוס שבו ילדים פותרים חידות תוך כדי מאבק ברובוטים ומפלצות – הוא כמובן מעט עתידני ודרמטי עבור העולם האמיתי. אך לפי הספר לפני שהקימו את אי המשחק הפיזי, מייסדיו יצרו משחק מחשב שמזכיר את החוויות באי המשחק, ואני מאמין שמשחק המחשב הוא דווקא רעיון ריאליסטי למדי.
שלושת מייסדי המשחק: אהרון בלום, אורסולה בלום וארג'ון צ'וודהורי
חשוב לציין: הרעיון הוא לא להחליף לגמרי את בתי הספר הקיימים, מכיוון ששום משחק מחשב לא יכול להחליף אינטראקציה פיזית עם ילדים אחרים, אלא רק להשלים אותם.
דמיינו משחק מסוג Massively multiplayer online role-playing game (MMORPG) שמשלב אלמנטים של משחקי טריפל-A מובילים בז'אנר, אך ההתקדמות בו איננה מבוססת רק על זריזות וקואורדינציה, אלא גם על היכולת לפתור תרגילים במקצועות הלימוד השונים. השחקנים עוברים שיעורים עם "מורים" ווירטואליים בתוך המשחק עצמו, ונדרשים לשתף פעולה עם שחקנים מכל רחבי העולם באתגרים מסוכנים שמזכים אותם בכלי נשק, שדרוגים, וגישה לארצות משחק חדשות. תלמידים מצטיינים יוכלו לזכות בנקודות על עזרה לתלמידים חלשים מהם, אבל בסופו של דבר כל אחד מתקדם בקצב שלו. תלמידים יוכלו לבחור התמחויות לפי מידת העניין והכישורים שלהם, ואף לשלב כוחות עם תלמידים מהתמחויות אחרות כדי להשיג פרסים מיוחדים. בדומה לשוק העבודה, תלמידים יוכלו ליזום התארגנויות גדולות יותר, להזמין שחקנים אחרים כדי להיאבק בבוסים קשים במיוחד, להציע את שירותיהם לקבוצות אחרים, לסחור במוצרים, ובאופן כללי לפתוח "עסקים" בתוך המשחק. וכמובן, אפשר להיכשל, ויש לכך מחיר כבד.
אפשר להתחיל ממשחק מוגבל יחסית, שמזכיר את משחקי המחשב שכולנו מכירים ומתמקד במקצוע לימוד אחד או שניים, אבל החזון הסופי שונה מאוד מכל דבר שקיים כיום – עולם פתוח שלם שבו ילדים יכולים ללמוד לאורך שנים את כל החומר הנדרש מכיתה י' ועד סוף האוניברסיטה, ואף להרוויח כסף אמיתי במיזמים שעוזרים לאחרים ללמוד ולהתקדם.
אלו האתגרים העיקריים שאני יכול לחשוב עליהם בפיתוח משחק שכזה:
1. לייצר עולם פתוח גדול מספיק, שמאפשר התקדמות לאורך שנות לימוד רבות.
2. להפוך פתרון חידות בהיסטוריה או מתמטיקה לעניין מותח ודרמטי, עם פרסים שילדים ירצו לזכות בהם (מי שיקרא את ספרי "האל המכאני" ימצא שם כמה רעיונות לכך).
3. לייצר אתגרים שמחייבים שיתוף פעולה ותיאום בין ילדים עם יכולות שונות. לקדם אינטראקציה בין השחקנים. לאפשר שיתוף פעולה עם חברים מהעולם האמיתי, אך גם לעודד קשרים בין ילדים ממדינות מרוחקות.
4. לקדם יוזמה אקטיבית של השחקנים. לא להוביל אותם בשבילים מוכנים מראש, לאורך רשימה מוגדרת של אתגרים ובוסים. ליצור אלטרנטיבות בטוחות יותר ופחות, עם טרייד-אוף בין תשואה לסיכון, והשחקנים יצטרכו לבחור.
5. לבנות את המשחק באופן שיתגמל בנדיבות צעירים מוכשרים, אך בו זמנית לא יתסכל את הילדים שיותר מתקשים בלימודים, ויאפשר גם להם ליהנות מהתקדמות בקצב שמתאים להם.
6. לגרום לשחקנים לשלם מחיר כבד על כישלונות, אך לא כזה שידכא אותם לגמרי ויגרום להם לעזוב את המשחק.
אני לא חושב שספציפית המשחק שהמצאתי עבור ספרי "האל המכאני" הוא הפתרון היחיד והטוב ביותר להתמודדות עם כל האתגרים האלו. אבל אני בטוח שאפשר, עקרונית, לייצר משחקים שיוכלו להתמודד עמם, ולהעניק לתהליך החינוך של ילדי העתיד ממד שאינו קיים כיום.
סיכום
המתח בין לקיחת סיכונים מבוקרים ובין שמרנות, בין הפחד משינוי ובין הרצון לשמר שיווי משקל קיים, עומד במרכז טרילוגיית "האל המכאני", מכיוון שאני מאמין שיש לו השלכות חשובות על המין האנושי, ועל יכולת ההתמודדות שלנו עם קדמה טכנולוגית ועם השינויים שהיא מביאה. מתח זה לא משתקף במערכות החינוך כיום, שבנויות באותה הצורה כבר למעלה ממאה שנים. אבל הטכנולוגיות של משחקי המחשב שפותחו בעשורים האחרונים יכולות לאפשר לנו להתקדם אל מעבר לכך (שלא לדבר על VR ו-AR למיניהם).
כבר כיום צעירים צוברים חוויות רבות בעולמות הווירטואליים: הם לומדים לקחת סיכונים מחושבים במשחקי אסטרטגיה כמו Heroes of might and magic (שבהם שנאת סיכון מוגזמת תוביל להפסד), לומדים לשתף פעולה עם חברים כדי להתגבר על אויבים כשהם משחקים ב-Fortnite או Call of duty, נותנים לדמיון שלהם להשתולל במודים היצירתיים של Minecraft, לומדים היסטוריה ממשחקים כגון total war או Crusader Kings III, ומתרגשים מהעלילה של The last of us. בעבר המבוגרים ראו במשחקי מחשב עניין ילדותי ולא פרודוקטיבי, אך דור המבוגרים הנוכחי של ילידי שנות השמונים ומעלה כבר גדל אל תוך העולם הזה, ואנחנו יודעים שמשחקים יכולים להיות הרבה מעבר לתחרות פשוטה של קואורדינציה וזריזות.
לדעתי, זו רק שאלה של זמן עד שיזמים יכירו ביכולת של משחקי מחשב להחליף חלק ניכר מתפקידי מערכת החינוך הקיימת, ולא באופן המוגבל שבו נבנים משחקים חינוכיים כיום. האם זה יוביל אותם להקים אי בודד באמצע האוקיינוס עם ג'ונגלים, מדבריות, הרים וטרולים, כמו בספרים שלי? ככל הנראה לא. אבל הילדים שיחוו את משחקי המחשב האלו יקבלו כלים משמעותיים לחיים, והחברה האנושית עצמה עשויה להשתנות לטובה בעקבות ההתנסות שלהם.
לסיום, אם נהניתם מהרשומה, אני מזמין אתכם שוב להיכנס לאתר ההדסטארט של טרילוגיית המד"ב שכתבתי ולרכוש עותק מהספרים בהנחה לרכישה מוקדמת.
Posted in כללי, tagged אוטופיה, דיסטופיה, האל המכאני, מדע בדיוני, מסע בין כוכבים, סיפורה של שפחה on אוגוסט 22, 2023| 14 Comments »
ראשית, הזמנה: לאחרונה נפתח פרויקט ההדסטארט לטרילוגיית המד"ב החדשה שכתבתי, "האל המכאני". עד כה הפרויקט זכה להצלחה מפתיעה, ולמעלה מ-750 קוראים רכשו עותק בהנחה להזמנה מוקדמת. כולכם מוזמנים להיכנס ולהצטרף אליהם. ועכשיו, לרשומה.
—————————————————————-
מסע בין כוכבים הוא לא מה שהיה פעם
במקבץ התמונות שלעיל, התמונות בצד ימין לקוחות מסדרת "מסע בין כוכבים – הדור הבא", אשר שודרה בשנים 1987 – 1994, בעוד שהתמונות בצד שמאל לקוחות מסדרות מסע בין כוכבים של השנים האחרונות. שמים לב להבדלים?
בסדרה הישנה המדים צבעוניים יותר, גשר הפיקוד נראה כמו מקום נינוח שהייתם מוכנים לבלות בו את מרבית שעות העבודה שלכם, ושלל סצנות מתארות את קציני האנטרפרייז בפעילות פנאי בתאורה בהירה, משתעשעים, מציירים, מנגנים ועוד. גם בפרקי האקשן המותחים חלק ניכר מהזמן הם פשוט יושבים בחדר הדיונים ומדברים באופן רגוע ושקול על המצב שאליו נקלעו וכיצד ניתן לפתור אותו. בסדרות החדשות, לעומת זאת, הכל חשוך, מהיר ודרמטי: הלוקיישנים קרים ומטרידים, המדים קשוחים, האנשים אפלים, וכך גם הדיאלוגים ביניהם והעלילה עצמה, שממוקדת יותר סביב סצנות אקשן, ופחות סביב חידות אינטלקטואליות. זה לא רק עניין של עיצוב: מבחינות רבות הפדרציה עצמה בסדרות החדשות היא יותר דיסטופיה מאשר אוטופיה (ויש שיגידו שהתהליך הזה החל עוד בימי "חלל עמוק 9").
מסע בין כוכבים איננה לבד. כמעט כל יצירות המד"ב המודרניות – ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה – מתרחשות בלוקיישנים חשוכים ומדכאים, או מתארות אנשים שמתנהגים בצורה מפלצתית. בשיא אוחזות יצירות דיסטופיות מובהקות כגון "מראה שחורה" או "המטריקס", אבל גם יצירות שאינן מנסות באופן מכוון לתאר עתיד רע נקלעו לאותה האופנה. כמובן, יצירות מדע בדיוני דיסטופיות אינן דבר חדש: פרנקשטיין נכתב על ידי מרי שלי עוד בתחילת המאה ה-19, ישנם ספריו של הרברט ג'ורג' ולס מתחילת המאה ה-20, ובתחום הסרטים הישנים היו כוכב הקופים, בלייד ראנר (המבוסס על ספר) ועוד. אבל יצירות מדע בדיוני שאינן דיסטופיות, כגון ספריו של אייזיק אסימוב או סדרת מסע בין כוכבים המקורית, שהיו נפוצות בעבר, הן נדירות למדי כיום ("מלחמת האדם הזקן" הוא דוגמה יוצאת מן הכלל).
סביר שהמגמה הזו משקפת הלך רוח חברתי: בעולם המודרני שאחרי סיום מלחמות העולם והמלחמה הקרה פחות ברור מיהם הטובים והרעים, הקהל מאס בדמויות שטחיות כגון סופרמן, ומעל הכל ניצב האיום הדיסטופי של שינוי האקלים. אך יצירות מד"ב לא רק מושפעות מהתרבות וההשקפות המקובלות, הן גם מעצבות אותן.
סיפורים הם חשובים. מאוד חשובים. בעבר הקדשתי רשומה שלמה בבלוג לחשיבותם של סיפורים בהקשרים כלכליים, בהמשך לפרק בנושא בספרם של ג'ורג' אקרלוף ורוברט שילר; בני אדם מונעים במידה רבה על ידי סיפורים, ונוטים להתעלם מעובדות כשהן סותרות סיפור יפה ומושך.
למשל, מחקר משנת 2019 מצא שחשיפה ליצירות דיסטופית מגדילה את המוכנות להצדיק אלימות פוליטית. החוקרים אף בדקו אם האפקט נובע מרמת האלימות של הסרטים שאליהם נחשפו הנבדקים, ומצאו שזה לא העניין – ההשפעה היא ספציפית לתיאור עתיד דיסטופי. בוודאי לא תופתעו לגלות בראש הכתבה שתיארה את המחקר תמונה מסדרת "סיפורה של שפחה", אשר זורקת אותנו הישר אל המציאות הישראלית של החודשים האחרונים.
בלי קשר לדעתכם על יוזמותיה של הממשלה הנוכחית, קשה להכחיש את ההשפעה של יצירות כגון "סיפורה של שפחה" או "משחקי הרעב" על האופן שבו צעירים רבים כיום תופסים את הפוליטיקה ואת הממסד, ואם נלך עשור אחד קודם לכן אפשר להוסיף גם את הסרט מבוסס הקומיקס "ונדטה", אשר ממנו לקוחות מסיכות גאי פוקס, שהפכו לסמל בהפגנות של 2008 – 2011 ברחבי העולם. השקפות אנטי-ממסדיות עומדות מאחורי הביקוש שהיה מלכתחילה ליצירות האלו, אבל היצירות גם חיזקו את ההשקפות הללו.
מעניין אגב לציין שבעוד ש"סיפורה של שפחה" הוא יצירה שמאלנית באופן מובהק, "משחקי הרעב" הואשמה דווקא בקידום אידיאולוגיה ליברטריאנית-ימנית. כלומר, המשיכה לדיסטופיות היא לאו דווקא עניין של ימין או שמאל.
אבל למה שלא נחבב יצירות מד"ב דיסטופיות, גם אם יש לכך השפעה על נטיות פוליטיות? ובכן, הבעיה היא שלושה עיוותים חשובים בתפיסת המציאות.
שלושת העיוותים של המד"ב הדיסטופי
1. תפיסה שגויה של המידה שבה העולם הופך למקום טוב יותר לחיות בו
במאתיים השנים האחרונות חל שיפור מתמיד ברמת החיים, מאז מלחמת העולם השנייה צמח גם שיעור הדמוקרטיות בעולם, ובחמישים השנים האחרונות חל שיפור מתמיד ביחס לנשים, הומוסקסואלים ומיעוטים, אך יצירות מד"ב רבות מציגות מגמות הפוכות אשר משקפות דווקא את העבר.
למשל, "סיפורה של שפחה" מהדהדת את היחס לנשים בימי הביניים או במדינות מוסלמיות רעועות, ספרי "חולית" מתרחשים בעולם פיאודלי, ב"מלחמת הכוכבים" ישנה עבדות ושלל סצנות הלקוחות הישר מגרמניה הנאצית, והערים הגדולות, המזוהמות ומוכות הפשיעה בסגנון של "השופט דרד" ו"הבריחה מניו יורק" מזכירות יותר את לונדון של המאה ה-19 מאשר את הערים המודרניות, שרובן הולכות והופכות לנקיות ובטוחות יותר בהתמדה (טוב, חוץ מסן פרנסיסקו).
אני לא טוען חס וחלילה שאין מה לתקן בעולם המודרני (ובייחוד בישראל), או שלא ניתן להאיץ עוד יותר את ההתקדמות. אבל אני כן טוען שההצדקה לאלימות פוליטית לשם תיקון בעיות חברתיות, ברוב מדינות המערב כיום, היא הנמוכה ביותר ביחס לכל ההיסטוריה של המין האנושי. מגזענות, דרך עוני ועד הטרדות מיניות, אין כמעט בעיה חברתית חמורה שלא הולכת ומתקנת את עצמה לנגד עינינו ללא שום צורך במרד אלים של קטניס אוורדין כנגד הקפיטול. ההפך, רוב הממשלות בעולם המערבי תומכות בתיקונים חברתיים כאלו.
ההצלחה הזו היא אולי חלק מהבעיה: למשל, יצירות ספרותיות שמבקרות את העבדות יהפכו לפופולריות רק אחרי שעבדות הפכה ללא-לגיטימית בציבור הרחב. זו לא בעיה כשמדובר בספרי פנטזיה או רומנים היסטוריים, אבל כשמדובר במדע בדיוני, התפיסה הפופולרית היא שהוא אמור לשקף את העתיד, לא רק את ההווה או העבר. ייתכן שבאיזה שהוא עתיד המגמה תתהפך ומשטרים מדכאים יעלו מחדש במדינות רבות, אבל מן הסתם הם לא יראו כמו המשטרים המדכאים של העבר.
2. תפיסה מעוותת של הקשר בין קדמה טכנולוגית לרמת החיים
אדם מהמאה ה-19 שיבקר במדינות מערביות כיום בוודאי יתלהב מהקדמה הטכנולוגית, אבל המאפיין שיפתיע אותו במידה הרבה יותר יהיה העושר של חלק גדול כל כך מהאוכלוסייה, כפי שהוא מתבטא במזון שאנחנו אוכלים, בבתים שבהם אנחנו מתגוררים, בבגדים שאנחנו לובשים, בתוחלת החיים ושיעורי התמותה ועוד. אך הגידול העצום בעושר מאז המהפכה התעשייתית, התהליך המדהים ביותר שעבר על החברה האנושית בהיסטוריה שלה, נעדר כמעט לגמרי מיצירות המד"ב.
אפשר להבין את זה: קשה לתחזק דרמה מותחת בעולם שבו אפילו העניים חיים ברמת חיים מעוררת קנאה ולכולם יש הרבה יותר זמן פנוי וכסף לתחביבים וטיולים. אם היינו מציגים למישהו מלפני 200 שנה סדרת דרמה מודרנית הוא היה מתקשה להזדהות עם קשייהן של הדמויות שעל המסך, שהן עשירות, בריאות ומנהלות חיים נינוחים וקלילים מאוד יחסית לכל מה שהוא מכיר. אך בגלל הצורך הזה בדרמה, יצירות מד"ב מתארות עולם שבו הטכנולוגיה מתקדמת ובו זמנית רמת החיים מידרדרת.
תיאורטית זה ייתכן (ויש לי רשומה מתוכננת בנושא, בעקבות הספר של דארון אסימוגלו), אבל מעשית, לאור מאתיים השנים האחרונות, השילוב של שתי המגמות האלו יחדיו נראה מאוד לא סביר.
3. תפיסה מעוותת של הקשר בין קדמה טכנולוגית לריכוזיות הכוח הפוליטי
בעוד שמרבית יצירות המד"ב המודרניות מתארות גידול בריכוזיות הכוח הפוליטי ובאי השוויון, באופן היסטורי הקורלציה בין ריכוזיות הכוח ובין קדמה טכנולוגית עד כה הייתה הפוכה.
יש כאן שני כיוונים לסיבתיות:
א. ההשפעה של הקדמה הטכנולוגית על ריכוזיות הכוח: כפי שתיארתי בספרי "מסע האנושות", הקדמה הטכנולוגית עד כה יצרה עולם שבו הכוח הכלכלי והפוליטי מחולק באופן שוויוני הרבה יותר, בין השאר מכיוון שרובים ואקדחים זולים משריון של אבירים הרכובים על סוסים, מכיוון ששוק העבודה המודרני דורש השקעה בהון האנושי של האוכלוסייה כולה, ומכיוון שתהליכי מיכון ואוטומציה הפכו את העבדות ואת עבודת הילדים ללא-משתלמות. מאפיינים אלו של הקדמה צמצמו את אי השוויון בהשכלה, בהכנסות ובכוח הפוליטי במאתיים השנים האחרונות בתוך מדינות מערביות.
ב. ההשפעה של ריכוזיות הכוח הפוליטי על קדמה טכנולוגית: חברות שבהן הכוח הכלכלי והפוליטי מחולק באופן שוויוני יותר יתקדמו יותר מהר, מכיוון שתהיה בהן מוביליות חברתית גבוהה יותר ותמריצים גבוהים יותר לכלל האזרחים ליזום ולממש את הפוטנציאל שלהם, בהשוואה לחברות עם מעמדות קשיחים, משטרים מדכאים ועבדות. לברית המועצות הקומוניסטית ולסין אחריה היו אמנם כמה הישגים טכנולוגיים מרשימים, אבל בטווח הארוך מדינות כאלו עד כה הפסידו בתחרות למדינות פתוחות וחופשיות, וכוח האדם המשכיל והיצירתי הולך ועוזב אותן.
בגלל שני כיווני הסיבתיות האלו, סביר שגם חברה עתידנית ומתקדמת מבחינה טכנולוגית תאופיין במוסדות פתוחים וחופשיים. אך אם המוסדות העתידיים טובים יותר מאלו שיש לנו היום, מה נותר לגיבורי הספרים לתקן? שוב אנחנו נתקלים כאן במחסום הנובע מהצורך בדרמטיזציה.
ישנה הטיה נוספת, קשורה למחצה לכך: רבים מכותבי המד"ב מושפעים מחוגים באקדמיה אשר סולדים מהקפיטליזם, וחושבים בטעות שמשמעותו היא לחתור לריכוזיות כוח בידי בעלי הון מעטים. טעות זו יוצרת עבורם כתם עיוור, שלא מאפשר להם להבין באופן נכון את הקשרים בין קדמה טכנולוגית, שווקים חופשיים ותחרותיים, וריכוזיות הכוח הפוליטי. מכאן נובע למשל הניסיון לתאר את הפדרציה של "מסע בין כוכבים" כחברה נטולת כסף (עניין שהתסריטאים נסוגו ממנו ב"חלל עמוק תשע"), ובאופן כללי הנטייה לחפש חלופות עתידניות לקפיטליזם שאינן תואמות לטבע האדם.
"מד"ב הוא מטפורה לבעיות קיימות ולא נועד לנבא את העתיד"
זוהי עמדה ששמעתי לא פעם, וישנו גם ציטוט דומה של הסופרת אורסולה לה גווין. יש בכך היגיון רב, אך התפיסה הפופולרית היא שיצירות עתידניות כן משקפות את העתיד, בייחוד אם מופיעים בהן מחשבים היפר-אינטליגנטים וחלליות שמזנקות אל תוך חורי תולעת. כאשר יצירות כאלו מעלות מהאוב בעיות שהאנושות כבר קרובה להתגבר עליהן, הן בעצם כולאות את הדמיון שלנו בתוך אמונות מעוותות, ואולי אף מעוורות אותנו לכשלים של העתיד.
אפשר לכתוב מד"ב אחר. הספר "1984" פורסם בשנת 1949, בתקופה שבה רבים במערב העריצו את ברית המועצות הקומוניסטית, והזוועות של סטלין היו ידועות רק למעטים. את "צד שמאל של החושך" כתבה אורסולה לה גווין בשנת 1969, כאשר זהות מגדרית לא בינארית הייתה טאבו, ולא רק בקרב דתיים. ויש עוד דוגמה חביבה אחרונה, לסופר עתידני אוטופי מסוף המאה ה-19 שרובכם מתגוררים כיום במדינה המבוססת על חזונו.
הדוגמאות האלו מתארות סופרים אשר הצליחו לעסוק בבעיות של העתיד, ולא רק לשקף בעיות שהיו שייכות לעבר, ואכן ספריהם היו שנויים במחלוקת כשהם יצאו. זה הרבה יותר קשה, וגם מסוכן תדמיתית ומסחרית, מאשר, למשל, לכתוב כיום על אימפריה מרושעת שנראית בדיוק כמו גרמניה הנאצית. אבל לדעתי זהו האתגר האמיתי של ספרות המד"ב.
לסיום, באופן אישי, הייתי רוצה לנסות ולהשפיע על האופן שבו בני אדם תופסים את הקדמה הטכנולוגית, ולהכניס יותר מורכבות לדיון בנושא. אני מזמין אתכם שוב לקפוץ לעמוד ההדסטארט של טרילוגיית המד"ב החדשה שכתבתי, "האל המכאני", להזמין עותק, ולשפוט בעצמכם אם הצלחתי.
Posted in כללי on יולי 27, 2023| 21 Comments »
התשובה לשאלה שלעיל היא חד משמעית כן. זה אפשרי. תיאורטית, אנחנו לא חייבים לשלם את המחיר העצום של הגירה. אבל זה דורש שינוי דיסקט משמעותי בקרב מצביעי מפלגות שמאל-מרכז והמפלגות שמייצגות אותם בכנסת.
לא ניתן לקיים מערכת חינוך ממלכתית ליברלית, שתכני הלימוד בה נקבעים על ידי משרד החינוך, במדינה שבה רוב המצביעים אינם ליברלים. אבל ניתן לקיים זרם חינוך ליברלי, אם רק נאפשר יותר בחירה להורים, ויותר כוח למנהלים ולמורים, בדומה להמלצות וועדת דברת מ-2003. נוכל אפילו לשפר משמעותית את איכות המורים אם נאפשר בתי ספר פרטיים וניפרד מאיגודי העובדים.
לא ניתן לקיים מערכת בריאות מהטובות בעולם עבור כל האוכלוסייה, במדינה שבה 40% מהעובדים הם עניים ולא-משכילים. אבל ניתן לקיים בתי חולים פרטיים מצוינים עבור ה-60% שאינם עניים ולא-משכילים, אם רק נאפשר לרפואה הפרטית לצמוח על חשבון הרפואה הציבורית, תוך כדי פיקוח הדוק על שלל כשלי השוק שעשויים ללוות אותה (כן, אני מכיר את הכשלים של המערכת האמריקאית, אבל יש הרבה אפשרויות אחרות והדיון הזה יותר מורכב ממה שאתם חושבים).
התוכניות להיפרדות גיאוגרפית, פדרציות וקנטונים, נראות לא מעשיות במיוחד, לאור העובדה שהאוכלוסיות כאן מעורבבות גיאוגרפית. אפילו במדינות שבהן יש חלוקה ברורה, כמו הפלמים והוולונים בבלגיה, עדיין מתקשים מאוד לחלק את המדינה לשניים. אבל אפשר להשיג כאן אוטונומיה תרבותית משמעותית אם רק נעביר יותר כוח לשלטון המקומי, לראשי ערים, בנושאים כמו תכנון, תחבורה ציבורית, חינוך, פתיחת עסקים בשבת וכדומה.
כל אלו דורשים שינוי השקפות משמעותי. מפלגות שמאל-מרכז יהיו חייבות להפוך במאה ושמונים מעלות את דעותיהן בנוגע לקצבאות ילדים, סבסוד של גנים ומעונות יום, משכנתאות מסובסדות, תחבורה ציבורית מסובסדת, שכר לימוד אוניברסיטאי מסובסד, העברות לפריפריה ועוד. מה שמתאים לשוודיה ולהולנד ולמדינות אחרות שבהן רוב האוכלוסייה משכילה ועובדת, ואולי גם התאים לישראל אי שם לפני 50 שנה, פשוט לא יתאים לישראל העתידית.
ברמת המאקרו המדינה תידרדר, יחסית למדינות אחרות. במקום להיות באזור מקום 30 בתוצר לנפש (המתוקנן לפי רמת המחירים), נהיה אולי במקום 40 או 50. אי השוויון, שהוא גם ככה גבוה, יהיה גבוה עוד יותר. אז מה? אלו תהליכים שיקרו ממילא, תוצאה של מגמות-על דמוגרפיות, ואין לנו יכולת לשלוט בהם. במקום לנסות לסחוב על גבם את כל השאר, מפלגות שמאל-מרכז יכולות להתייחס לציבור מצביעיהן כאל קבוצת לחץ עם אינטרסים משלה, כפי שהחרדים מתייחסים למצביעיהם.
זו הדרך, וכדי ללכת בה כל מה שנדרש זה לפקוח את העיניים. האפשרויות האחרות הן או הגירה, או שניתן לאוכלוסיות שמרניות ולא-משכילות להמשיך לגרור אותנו איתן כלפי מטה גם במובן הכלכלי וגם במובן התרבותי, תחת האשליה שאם ניתן להן מספיק קצבאות וסובסידיות הן יהפכו במטה קסם לאוכלוסיות לא-שמרניות וכן-משכילות.
הבחירה היא שלנו.
Posted in כללי on יולי 13, 2023| 6 Comments »
הכתבה שלעיל, אשר פורסמה היום בכלכליסט, סוקרת בין השאר גם את המחקר על השכלה עודפת שכתבתי בשנת 2017. המרואיינים הם אקדמאים בכירים, המדברים על חששותיהם מההפיכה המשטרית. הם מזכירים שם מספר מקרים ומחקרים שאותם אני לא מכיר, אני אתייחס רק ספציפית למחקר שלי.
"האקדמיה מעודדת ביקורתיות ומקצועיות", אומרים המרואיינים בפתח הפסקה העוסקת במחקר שלי, "ויש לכך חשיבות רבה בחברה דמוקרטית." אני מסכים לגמרי, והייתי מוסיף גם ש"ביקורתיות ומקצועיות" משמעותם לקרוא מאמר לפני שמבקרים אותו.
לטענתה של יעל ברדה, דוקטור לסוציולוגיה מאונ' חיפה, המאמר שלי נועד להילחם בהשכלה הרחבה בישראל. היא מצטטת את הטענה שלי במחקר, לפיה הרחבת ההשכלה הגבוהה באמצעות פתיחת המכללות בשנות התשעים לא תרמה לצמצום פערי השכר או לגידול בפריון העבודה. טענה זו היא בדיוק המשמעות של תהליך אינפלציוני: נסו לדמיין אולם קולנוע שבו השורה הראשונה קמה לעמידה כדי לראות טוב יותר, ושאר השורות קמות אחריה, אז עכשיו כולם רואים אותו דבר כפי שראו קודם אבל הם עומדים במקום לשבת.
הטענה היא שהרחבת ההשכלה הגבוהה עודדה מעסיקים לסנן מועמדים לפי תארים, וכך כלאה צעירים רבים במצב שבו הם נדרשים לתארים אקדמיים כדי לעבוד במשרות שבעבר לא הצריכו שום תואר. יש ספרות אקדמית רחבה שעוסקת בנושא, ואני מראה עדויות עבורו מכיוונים שונים. לא ארחיב כאן, כולכם מוזמנים לקרוא את העבודה או את הרשומה שפרסמתי עליה.
בתגובה לכך, אומרת יעל ברדה:
"כשאתה קורא את זה בפעם הראשונה אתה לא מאמין […] וכשאתה קורא את זה בפעם השנייה אתה מבין שהם רוצים לקחת את כל החינוך הציבורי ולהפוך אותו לפרטי, ובעצם ליצור מצב שבו לא תהיה זכות לקבל השכלה גבוהה מהמדינה".
עכשיו, שיהיה ברור: אין שום סיכוי שאדם שקרא את העבודה שלי, או אפילו את התקציר, יחשוב שזה מה שאני רוצה. המחקר שלי לא עוסק בשום צורה אפשרית בהפרטת ההשכלה הגבוהה. מדובר בטענה שברדה בדתה מדמיונה הפרוע.
אך היא לא עוצרת שם:
"הדו"ח ממליץ על תשלום עבור השכלה גבוהה ללא סיוע במימון מהמדינה, והמשמעות היא שהשכלה גבוהה תתאפשר בעיקר לעשירים, ואילו חסרי היכולת הכלכלית יוסללו יותר לבתי ספר מקצועיים. הדברים נאמרים בדו"ח במילים זהירות, אבל זו התוצאה: עשירים יהיו משכילים, עניים יהיו עובדים טכניים. והניוד החברתי יחזור כמה דורות לאחור."
ובכן, לא, הדוח לא ממליץ על תשלום עבור השכלה גבוהה ללא סיוע במימון מהמדינה, לא במילים זהירות ולא בשום מילים אחרות. הדוח ממליץ על שינוי שיטת התקצוב של ות"ת באופן שיתגמל פחות מכללות ברמה אקדמית נמוכה שמלמדות מסלולים שאינם רלוונטיים לשוק העבודה. זה הכל. כולכם מוזמנים לקרוא בתקציר. מלבד זאת, הדוח ממליץ על השקעה בחינוך המקצועי, כפי שקיים במדינות מערב אירופאיות רבות, ובהתאם להמלצות שנכתבו בדוחות מכון אהרן לכלכלה, בנק ישראל ועוד. שום דבר חדש או פרובוקטיבי.
מכאן כבר קופצים המרואיינים לאיזה "מודל הונגרי" שאין לי מושג לגביו ולא כתבתי עליו שום דבר, וקובעים שמטרת המחקר שלי היא להקים מוסדות פרטיים מקורבים לשלטון. ברור, זה בדיוק מה שרציתי, שאיפת חיי, להקים מוסדות פרטיים שיהללו את בנימין נתניהו. עליתם עלי.
עכשיו, תשמעו: הבלוג הזה קיים אם אני זוכר נכון מ-2007, כ-16 שנה, ומעולם לא נתקלתי בעיוות כל כך מהמם של משהו שכתבתי. מעולם. עצם המחשבה שזו הייתה המטרה שלי בכתיבת הדו"ח… באמת שאין לי מילים. האם הם נוכלים המשקרים במודע? מהמרים על כך שאף אחד לא יבדוק אותם? ואולי הם באמת חושבים כך? הדמיון האנושי יכול להיות מתעתע, לכו תדעו.
זו לא הפעם הראשונה בחודשים האחרונים שמנסים לעוות את מה שאני כותב, אבל אני חסר אונים כנגד גל השנאה העצום הזה. התקווה היחידה שלי היא שהפסיכוזה ההמונית הזו תירגע ותחלוף יום אחד. עד אז, אני ממליץ לכולכם לא להאמין למילה אחת שנכתבת בנושא בירחון התעמולה הזה המסווה את עצמו בתור עיתון כלכלי.
Posted in כללי on יולי 12, 2023| 5 Comments »
1. הרפורמה המשפטית גרועה מאוד וראוי להתנגד לה.
2. רוב מכריע של תומכי הרפורמה המשפטית לא מעוניינים בדיקטטורה או בפגיעה בזכויות נשים ומיעוטים.
3. הממשלה הנוכחית גרועה מאוד וראוי להתנגד לה.
4. כשהם היו בשלטון גם יאיר לפיד ובני גנץ קידמו ג'ובים למקורבים ושלל מהלכים גרועים מבחינה כלכלית, שלא לדבר על העבודה ומרץ. הממשלה הקודמת הייתה יוצאת דופן לטובה בעיקר בזכות נפתלי בנט, לא בזכותם.
5. בגלל הגידול של אוכלוסיות לא משכילות העתיד הדמוגרפי של מדינת ישראל עגום למדי גם בלי קשר לרפורמה המשפטית, ויש סיכוי לא רע שבעוד 2-3 עשורים ישראל תצטרף לקבוצת המדינות המתפתחות.
6. הקדמה הטכנולוגית הדרמטית שאנחנו חווים ככל הנראה תמשיך להוביל לעלייה ברמת החיים עבור כל שכבות האוכלוסייה ברוב מדינות העולם. הילדים שלכם יהיו עשירים יותר ובריאים יותר גם אם הפער העתידי בין רמת החיים בישראל ובין מדינות המערב יהיה גדול יותר.
7. כבר 30 שנה ישראל לא מצליחה לפתור את סוגיית גיוס החרדים לצה"ל ולאור הדעות הנפוצות בציבור ובתקשורת נראה שהיא לא תצליח לפתור את הנושא גם ב-30 השנים הבאות.
8. פערי העוצמה בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב רק הולכים וגדלים, הפלסטינים לא מצליחים לגייס תמיכה בינלאומית למאבקם, האיום הקיומי רחוק מאי פעם וסביר שיהיו עוד הסכמי שלום בעתיד.
9. הרשתות החברתיות מקצינות את השיח הפוליטי ומתגמלות דמגוגיה ושנאה.
10. הרשתות החברתיות מעודדות דיאלוג בין צדדים עוינים ומכריחות אנשים לפרוץ את תיבות התהודה שבהן הם חיים.
לעיתים נראה שהעתיד הרחוק מדאיג, אבל כפי שנאמר בשיר מפורסם, לדאוג בנוגע לעתיד זה כמו לנסות לפתור משוואה אלגברית על ידי לעיסת מסטיק. התקשורת והפוליטיקאים מתמחים בלהניע אנשים לפעולה בעבור מטרות-על עמומות מרוחקות, אבל זה לא אומר שהן חשובות. הבעיות שיהיו המשמעותיות ביותר עבור העתיד האישי שלכם הן לא השאיפות של סמוטריץ', הגידול באוכלוסייה החרדית או ההתחממות הגלובאלית, אלא דברים יום-יומיים רגילים ומשעממים שלא עולים בדעתכם כרגע.
והכי חשוב – אל תשכחו למרוח קרם הגנה מהשמש.
Posted in כללי on יולי 3, 2023| 6 Comments »
כחצי שעה אחרי שעלתה מודעת המכירה של הדירה שלי ליד-2 קיבלתי טלפון מהמתווך הראשון, וזאת למרות שביקשתי במודעה ממתווכים שלא להתקשר.
בשבועות שלאחר מכן יצרו איתי קשר לפחות חמישים מתווכים שונים; בתחילה סירבתי אפילו לדבר איתם, אבל יותר מאוחר עשיתי את הטעות של להכניס כמה מהם לבית, כדי שיוכלו "רק לראות" לפני שהם מציעים אותו לאלפי הלקוחות הפוטנציאלים שהם מחזיקים אי שם בכספת סודית. כל ביקור כזה הסתיים ברבע שעה לפחות של ניסיונות שכנוע לחתום על בלעדיות.
מוכרי דירות רבים שדיברתי איתם אמרו שהם השתמשו בשירותי תיווך מכיוון שלא היה להם זמן להתעסק עם מכירת הדירה. הם ציינו את יכולות המכירה של המתווכים, את הלחץ שהם מפעילים על קונים, סינון טלפונים, פרסום בקבוצות פייסבוק ועוד. הכל נכון, אבל האם השירותים האלו באמת שווים תשלום של כחמישים אלף שקלים ומעלה?
אחד הניסויים של זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן ועמיתו עמוס טברסקי הולך בערך כך (לא מתחייב על הפרטים): עליכם להחליט בין קנייה בחנות יקרה יחסית אך קרובה לבית, ובין הליכה של רבע שעה לחנות רחוקה וזולה יותר. בגרסה אחת אתם מעוניינים לרכוש עיפרון, אשר עולה עשרה שקלים בחנות היקרה וחמישה שקלים בחנות הזולה. בגרסה השנייה אתם מעוניינים לרכוש מחשב נייד אשר עולה אלף שקלים בחנות היקרה ו-995 שקלים בחנות הזולה. בשתי הגרסאות המשמעות היא ללכת רבע שעה כדי לחסוך חמישה שקלים, אבל נבדקים נטו לבחור בהליכה כאשר היה מדובר בעיפרון שעולה פי 2, ולוותר עליה במקרה של המחשב. נראה שאנחנו נוטים לחשוב על חיסכון באחוזים.
באותו אופן, יחסית למחיריהן של דירות חמישים אלף שקלים נראים כמו סכום זניח – בסך הכל כמה אחוזים בודדים. אך לאור ניסיוני בקנייה ומכירה אני מבטיח לכם שכמות העבודה וההשקעה של המתווכים במכירת דירה, בדרך כלל, היא מגוחכת לגמרי ביחס לסכום הזה. לא פלא שישנם כל כך הרבה מתווכים, כל מה שהם זקוקים זה לעסקה אחת בחודש כדי להתפרנס בכבוד.
אני לא מדבר כאן על מקרים מיוחדים, כגון דירות יקרות מאוד, או בעלי דירה שנמצאים בעיר / ארץ אחרת, אלא על המקרה הרגיל של אנשים שמוכרים דירה שבה הם מתגוררים. עיקר הזמן הנדרש הוא להיות פנוי לאירוח של קונים פוטנציאלים, וכאן המתווך לא חוסך כמעט דבר. צילום תמונות והעלאתן לאתרים כגון יד-2 או קבוצות פייסבוק הוא עניין של שעה עבודה לכל היותר, ובכל הנושאים המשפטיים שקשורים לעריכת החוזה כבר יטפל עורך הדין שלכם (שאמנם גובה הרבה פחות ממתווך אבל מבצע עבודה אמיתית בתמורה).
בדרך כלל כשאני כותב על כך אני מקבל עשרות תגובות בסגנון "שוק חופשי מה אתה מתלונן?", חלקן ברצינות מצד חובבי שווקים חופשיים וחלקן בציניות מצד מתנגדיהם שמבקרים את מה שנתפס בעיניהם כצביעות. אך מי שבאמת טורח לקרוא ולהתעמק במה שאני וכלכלנים אחרים כותבים, יודע שלא במקרה דניאל כהנמן וריצ'רד ת'יילר זכו בפרסי נובל. שווקים הם מצויינים, אבל ישנן הטיות עקביות ברציונליות, ולפעמים התערבות נבונה, כגון חובה לחגירת חגורות בטיחות או חיסכון כפוי לפנסיה, יכולה לשפר את המצב.
ולפעמים עדיף שלא לקדם מעורבות ממשלתית וחקיקה כדי להגן על אנשים מכשלים ברציונליות, אלא פשוט להפיץ ידע – וזו המטרה שלי כאן.
כן, מתווכי דירות יכולים לספק שלל שירותים חשובים, אבל השירותים האלו לא שווים את המחיר המגוחך לגמרי שהם גובים. זה גם לא משנה אם הם גובים את המחיר הזה רק מהקונה, או גם מהמוכר וגם מהקונה, מכיוון שבסופו של דבר תאלצו להתפשר על מחיר הדירה בהתאם. למתווכים אין שום מאגר סודי של לקוחות, ובעידן האינטרנט המודרני, אם אתם לא מתגוררים בעיר או בארץ מרוחקת, אפשר ומומלץ למכור דירות ללא עזרתם.
דעת מיעוט 