Feeds:
פוסטים
תגובות

השביתות ברכבות בשבועות האחרונים, חגיגות ה-1 במאי והאירועים בוונצואלה העלו שוב לסדר היום הציבורי את הדיון על פעילותם של ארגוני העובדים. בעוד שרבים מתושבי ישראל סולדים מהשביתות ומתנאי השכר המופלגים של חברי הוועדים החזקים במשק, אחרים רואים בהסתדרות את חומת המגן האחרונה המונעת מעובדים להישאב אל תוך הג'ונגל האכזרי של השוק החופשי. האם אפשר להכריע מי מהצדדים צודק?

בסרטון שזכה לפרסום רב, טוען ירון זליכה, יו"ר מכון המחקר של ההסתדרות, שהעובדות עומדות לצידה של ההסתדרות. ראשית, הוא מזכיר "קשר חיובי בין שיעור המאוגדים בכל מדינה ובין רמת התוצר שלה". לאור ניסיוני עם טענות לא מדוייקות של זליכה בעבר בדקתי את נתוני ה-OECD, ואכן בקרב כלל המדינות המפותחות המתאם בין שיעור המאוגדים לבין התוצר לנפש הוא חיובי. אך מבט בתרשים הבא מעלה כי הסיבה לכך היא שיעורי ההתאגדות הנמוכים במדינות מזרח אירופה, בטורקיה ובמקסיקו מצד אחד, והתוצר הגבוה בנורבגיה מהצד השני, הנובע ממשאבי הטבע הרבים של המדינה ולא מאיגודי העובדים. ללא מדינות מזרח אירופה, טורקיה, מקסיקו ונורבגיה, הקשר הרבה פחות ברור. מזרח אירופה, טורקיה ומקסיקו היו עניות יותר ממערב וצפון אירופה מאות שנים לפני שמישהו חלם על איגודי עובדים, ומגוחך לחשוב שהפערים נובעים מכך. סביר להניח שהמתאם בין תוצר לנפש ובין שיעור העובדים המאוגדים נובע מגורמים אחרים, ואינו משקף השפעה סיבתית של שיעור המאוגדים על התוצר לנפש.

חשוב להבדיל בין סיבתיות לבין מתאם. חוקרים רבים עסקו בעשורים האחרונים בהשפעת ארגוני העובדים, והשתמשו בטכניקות אקונומטריות שונות וב"ניסויים טבעיים" כדי לנסות לאמוד את ההשפעה הסיבתית שלהם ברמת הפירמה הבודדת, לאחר נטרול השפעתם של גורמים אחרים. מחקר ברמת הפירמה עדיף על מחקר ברמת המדינה, מכיוון שהוא מודד את ההשפעה הישירה של ארגוני העובדים על יעילות כלכלית, ומושפע פחות מגורמים אחרים.

התוצאות הן כי איגודי העובדים משפיעים לשלילה על הרווחיות, על פריון העבודה, על ההשקעות, על מחקר ופיתוח, על שיעור הצמיחה, על מספר הפטנטים שהפירמות מפתחות, על איכות הפטנטים ועוד [1]. בניגוד למתאם הפשטני שעליו מצביע זליכה, אשר יכול לנבוע מאינספור גורמים היסטוריים ואחרים, מחקרים אלו מבצעים ניתוחים מתוחכמים יותר, ועומדים לביקורת קפדנית של הז'ורנלים המובילים בעולם הכלכלה. הקונצנזוס בקרב החוקרים הוא שארגוני עובדים בדרך כלל פוגעים ביעילות הכלכלית, לא תורמים לה. המדינות הנורדיות יוצאות דופן ביכולתן לקיים כלכלה משגשגת למרות ארגוני העובדים, ולא בזכות ארגוני העובדים, וגם שם המגמה היא ירידה בשיעור המאוגדים. מלבד זאת, כפי שמציינת טלי חרותי-סבר בצדק, ארגוני העובדים במדינות האלו שונים מאוד באופיים מארגוני העובדים בישראל, ונוטים לפחות סכסוכי עבודה ושביתות.

זליכה ממשיך וטוען שההסתדרות תמכה בעליית שכר המינימום בשנים האחרונות כחלק ממאבקה למען החלשים בחברה, ושבניגוד לדברי המתנגדים העלייה לא הובילה לגידול באבטלה. אך החקיקה בנושא היא יוזמה של ח"כ דב חנין, ונראה שההסתדרות הצטרפה רק בשלבים מאוחרים יותר, כשההצלחה הייתה וודאית.

היעדרו של מתאם שלילי בין גובה שכר המינימום ובין שיעור האבטלה לא מעיד על היעדר קשר סיבתי, אלא פשוט על כך שיש שלל משתנים אחרים המשפיעים גם הם על שיעור האבטלה, כגון שיעור הצמיחה הכללי במשק. הנושא של שכר המינימום נחקר באופן אינטנסיבי בעשורים האחרונים, והקונצנזוס נוטה לכיוון הטענה ששכר המינימום בדרך כלל משפיע על שיעור האבטלה, ולעיתים גם על המחירים [2]. כלומר, לולא עליית שכר המינימום, יתכן כי שיעור האבטלה בישראל יכל להיות נמוך עוד יותר, או שהמחירים היו נמוכים יותר. מכיוון שרבים ממרוויחי שכר המינימום מועסקים במגזר הציבורי, יתכן ששכר מינימום נמוך יותר היה מאפשר לממשלה להשקיע יותר כסף בתחומים אחרים. בהמשך הסרטון זליכה אף מנסה לקשר בין עליית שכר המינימום ובין עליית השכר הריאלי בישראל באופן כללי בשנים האחרונות. אין כמובן שום היגיון בטענה זו; השכר הריאלי עלה גם עבור ישראלים המרוויחים הרבה מעל שכר המינימום.

לסיכום, חשוב להבין שההסתדרות מעולם לא התעניינה ברווחתם של אזרחי מדינת ישראל. עוד לפני קום המדינה עלו טענות רבות על חוסר יעילות, שחיתות, שכר מופרז, שביתות מרובות, הטיה פוליטית ובריונות שהפעילו אנשי ההסתדרות כנגד בעלי עסקים וארגונים מתחרים. ההסתדרות התנגדה לחוק שכר המינימום כאשר הוא חוקק לראשונה, והתנגדה גם למדיניות רווחה ולקצבאות, מתוך תפיסה מרקסיסטית קיצונית הרואה במדיניות רווחה "שוחד מנוון". הקואופרטיבים שהפעילה ההסתדרות היו לא יעילים ולא תחרותיים, קרנות הפנסיה שהיא הקימה נוהלו באופן מזעזע, וקופת החולים כללית העניקה שירותים נחותים לחבריה והייתה מעורבת בפרשיות שחיתות חמורות. ההסתדרות התנגדה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרפורמה בקרנות הפנסיה, להבראת החברות הכושלות שהיו בבעלותה, לפתיחת המשק ליבוא, ואולי הכי חשוב – התנגדה בעוז לכל ניסיון לבקר אותה או לערער על מעמדה המונופוליסטי, בין אם מצדם של עובדים הנאבקים על זכויותיהם, מצדם של ארגוני עובדים אחרים, ואפילו מצדם של כותבים במגזין של ההסתדרות "דבר ראשון". כפי שמזכירה טלי חרותי-סבר במאמרה, בשנים האחרונות ההסתדרות דרשה שוב ושוב תוספות שכר המוענקות באחוזים, כך שבעלי השכר הגבוה מקבלים סכום גדול יותר מבעלי השכר הנמוך, והתנגדה לניסיונות האוצר להעניק תוספות שכר שוויוניות יותר, המעניקות יותר לעובדים החלשים.

זהו אינו עניין של אידיאולוגיה, של שמאל וימין, או של "הסתדרות ישנה" לעומת "ההסתדרות החדשה". ההסתדרות הייתה ונשארה גוף מושחת, וכל הדיבורים על דאגה לאזרח הפשוט מעולם לא היו יותר ממסך עשן שנועד לחפות על הבריונות של אליטה מצומצמת וחזקה. כמעט מאה שנים אחרי הקמת ההסתדרות, הגיע הזמן שמדינת ישראל תשתחרר מכבליה.

 

——-

 

[1]  דוגמאות למחקרים בנושא:

Hirsch, B. T. (1997). Unionization and economic performance: Evidence on productivity, profits, investment, and growth. Vancouver: Fraser Institute.

Bradley, D., Kim, I., & Tian, X. (2016). Do unions affect innovation?. Management Science, 63(7), 2251-2271.

Clark, K. B. (1982). Unionization and firm performance: the impact on profits, growth and productivity.

Hirsch, B. T. (2017). What do unions do for economic performance?. In What Do Unions Do? (pp. 201-245). Routledge.

Bemmels, B. (1987). How unions affect productivity in manufacturing plants. ILR Review, 40(2), 241-253.

Boal, W. M. (1990). Unionism and productivity in West Virginia Coal mining. ILR Review, 43(4), 390-405.

 

[2] דוגמאות למחקרים בנושא:

Meer, J., & West, J. (2016). Effects of the minimum wage on employment dynamics. Journal of Human Resources, 51(2), 500-522.

Dube, A., Lester, T. W., & Reich, M. (2016). Minimum wage shocks, employment flows, and labor market frictions. Journal of Labor Economics, 34(3), 663-704.

Clemens, J., & Wither, M. (2019). The minimum wage and the Great Recession: Evidence of effects on the employment and income trajectories of low-skilled workers. Journal of Public Economics.

Neumark, D., & Wascher, W. L. (2007). Minimum wages and employment. Foundations and Trends® in Microeconomics, 3(1–2), 1-182.

Lemos, S. (2008). A Survey of the Effects of the Minimum Wage on Prices. Journal of Economic Surveys, 22(1), 187-212.

 

מודעות פרסומת

בנובמבר 2016 סערו הרוחות: נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית היכה את העולם בהלם. הפגנות נערכו ברחובות ארצות הברית, בזמן שפרשנים מלומדים הזהירו מפריצתה של מלחמת עולם שלישית. התחושה הייתה שעוד רגע הצבא האמריקאי יפתח במצוד לאומי אחרי שחורים ומקסיקנים, וזכות ההצבעה לנשים תבוטל. סדרת הטלוויזיה הקודרת "סיפורה של שפחה" זכתה להצלחה יוצאת דופן, ורבים האמינו שזהו העתיד הצפוי לאמריקה.

קשה לדמיין שינוי חד יותר בהנהגתה של מדינה מהמעבר בין ברק אובמה ובין דונלנד טראמפ, שני אישים הפוכים לגמרי כמעט בכל מימד אפשרי. אך אם לא הייתם אומרים לתושבי ארצות הברית שהשינוי הזה התרחש, האם הם היו מסוגלים להבחין בו? האם אורח חייו של האמריקני הממוצע באמת השתנה בעקבות השינוי בממשל?

שנתיים וחצי לאחר מכן, די ברור שהתשובה לשאלות אלו היא שלילית (כפי שחזיתי שתהיה). נראה כי טראמפ לא יהיה מסוגל לקיים את הבטחותיו מרחיקות הלכת בנוגע להחייאת התעשייה האמריקנית או הצבת חומה בגבול עם מקסיקו, והילרי "המושחתת", באופן מפתיע, איננה בכלא.

כמובן, בהחלט ייתכן שהילרי קלינטון הייתה עושה דברים מעט אחרת. למשל, היא לא הייתה פותחת במלחמת סחר נגד סין, ואולי היא הייתה מקדמת את רפורמת הבריאות של אובמה, או מעמיקה את המעורבות האמריקאית בסוריה. כתוצאה מכך ייתכנו שינויים קטנים במחיריהם של חלק מהמוצרים, בשיעורי המס ועוד. אלו נושאים חשובים, אך נסו לרגע להשוות אותם לרמות ההיסטריה שליוו את מערכת הבחירות. מחקרים העלו תופעה המונית של חרדה בעקבות בחירתו של טראמפ, שהתבטאה בכאבי ראש, התעלפויות, דיכאון קליני, דופק גבוה ועוד, בייחוד בקרב צעירים, נשים, הומוסקסואלים ובני מיעוטים. הסובלים מהחרדה לא היו מודאגים מהאפשרות לעלייה של אחוזים בודדים במחירו של מוצר כלשהו, הם באמת הרגישו שהשמיים נופלים עליהם.

החרדה בעקבות בחירתו של טראמפ הייתה תמונת מראה של ההתלהבות האדירה בשמאל מבחירתו של ברק אובמה, אשר החליף את ג'ורג' בוש בשנת 2009. אז נרשם גל בלתי מוסבר של אופטימיות בקרב השמאל ובכלי התקשורת, ועדת פרס הנובל הזדרזה להעניק לו פרס נובל לשלום, ורבים באמת האמינו שתוך שנים ספורום יסגרו הפערים הגזעיים בארצות הברית. גם זה, כמובן, לא קרה.

כיום אנחנו מתקרבים למערכת בחירות נוספת כאן אצלנו, ושוב מבטיחים לנו שינוי דרמטי. מספרים לנו על הזקנה המיתולוגית במסדרון בית החולים, על הזוג הצעיר שלא מסוגל לרכוש דירה, על הצפיפות בכיתות בבתי הספר, על הפקקים בכבישים וכך הלאה. אם רק נבחר במפלגה הנכונה, כולם אומרים, הכל ישתנה מהיסוד.

סדרת התרשימים הבאה שהכנתי (המבוססת על נתוני בנק ישראל) מתארת את התפתחותם של מדדים שונים משנת 1980 ועד היום, כאשר ברקע מצויינת מפלגת השלטון באותו הזמן. התמקדתי במדדים שעשויים לשקף את סדר העדיפויות של המפלגה השלטת – הוצאות על בריאות, חינוך, רווחה ונושאים דומים.

בלתי אפשרי להבחין בחילופי הממשלות לאורך תרשימי הקו. ממשלות שמאל או ממשלות אחדות לא משקיעות יותר בקצבאות, חינוך או בריאות מממשלות ימין. בדומה למקרה של טראמפ ואובמה, גם תושבי ישראל לא היו שמים לב שמפלגת השלטון התחלפה אם לא היינו אומרים להם. הדפוס היחיד שניתן להבחין בו הוא עלייה בהוצאות בתקופת ממשלות השמאל והימין של שנות התשעים, ואז ירידה קלה אחרי המשבר של 2002, במסגרת רפורמות שאמנם הועברו על ידי ממשלת ימין, אבל גם ממשלת שמאל הייתה נאלצת לבצע אותן לו הייתה מכהנת אז.

מדוע סדרי העדיפויות לא משתנים בעקבות התחלפות הממשלה? ובכן, אילוצים.

חלקו העיקרי של תקציב הממשלה מכונה "הטייס האוטומטי", ונובע מהתחייבויות משנים קודמות ומהגידול הטבעי באוכלוסיית המדינה. מתוך הוצאה ממשלתית של כ-400 מיליארדי שקלים, נותרים רק מיליארדים ספורים שניתן להזיז ממקום למקום. שינוי דרמטי בהוצאות מחייב הגדלה משמעותית ולא פופולארית של שיעורי המס, קיצוץ חד במקומות אחרים, או הגדלה משמעותית של הגירעון, שעשויה לפגוע בדירוג האשראי של ישראל ולהגדיל את עלות גיוס החוב. וכמובן, ישנם גם ההסכמים הקואליציונים, והמגבלות שהכנסת או בתי המשפט מטילים על הממשלות. כל הצעדים התקציביים שמוכרים לכם הפוליטיקאים ועוזריהם, כגון "קיצוץ בתקציבי ההתנחלויות", "ייעול הבירוקרטיה" או "העלאת מיסים על עשירים" הם או בלתי אפשריים או מסתכמים בגרושים, סכומים הנמוכים בסדרי גודל מהנדרש כדי לשנות מהיסוד את מערכת הבריאות הישראלית או לצמצם את מספר התלמידים בכיתה.

הדבר נכון במידה רבה גם לתחומי חוץ וביטחון: גם כאן מדיניות ישראל מוגבלת על ידי רצונם של הפלסטינים, על ידי עוצמתה הצבאית והמדינית של ישראל ועל ידי האינטרסים של מעצמות חשובות. לפני מספר שנים יצא ספר בשם "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?", אך בתקופה שבה השמאל היה בשלטון היה יכול לצאת הספר בעל הכותרת ההפוכה, "מדוע אתה מצביע שמאל ומקבל ימין?". בשני המקרים התשובה לשאלה היא שגם הימין וגם השמאל לא יכולים לקיים את הבטחותיהם המדיניות תודות לאילוצים, ועל כן מאכזבים את בוחריהם דרך קבע וימשיכו לאכזב גם בעתיד.

כמובן, לפעמים דברים באמת משתנים באופן משמעותי. חלק מהמגיבים של הרשומה ירצו בוודאי לשלוח אותי לגרמניה של תחילת שנות השלושים, כאשר המפלגה הנאצית הגדילה את כוחה באופן דרמטי בסדרת מערכות בחירות דמוקרטיות. ניתן למצוא דוגמאות קיצוניות המתרחשות אחת למאה או מאתיים שנה שבהן מדינות השתנו מהיסוד תודות לשינוי בהנהגה, אך זה לא המקרה הנפוץ. במקרים אחרים מדינה נתונה במשבר חמור הדורש פעולה מיידית ודרמטית, ולאחר הבחירות ראש הממשלה החדש מבצע אותה. אך במקרים אלו השינוי הוא מתחייב מהמציאות, וכל פוליטיקאי שיבחר יהיה חייב ליישם אותו ממילא. הדוגמאות של טראמפ, אובמה וממשלות ישראל שבתרשים הן המקרה הנפוץ. בדרך כלל, שינוי פוליטי לא מוביל לשינויי מדיניות משמעותיים.

ובכל זאת, ישראלים רבים, ביניהם אפילו כאלו שעברו את גיל 30, מגלים מעורבות רגשית עמוקה במערכת הבחירות. הם מוכנים להישבע שיאיר לפיד באמת מצא אי שם ערימות כסף דמיוניות שניתן להשתמש בהן כדי להקים כאן תוך שנה מערכת תחבורה מתקדמת, שבני גנץ ימכור את המדינה לאיראנים או שאבי גבאי ישא על כפיו את הזקנה מהמסדרון ויניח אותה בעדינות על מיטה בחדר אשפוז פרטי מפואר אם רק נעניק לו מספיק מנדטים. כיצד אנשים בוגרים, אשר חוו כבר מערכת בחירות אחת או שתיים בימי חייהם, יכולים להיות כה עיוורים למציאות?

התשובה טמונה בפסיכולוגיה האנושית. משחר ההיסטוריה מנהיגים של קהילות אנושיות נאבקים ביניהם על פופולריות, ולאורך השנים הצטברה מומחיות בנוגע לשיטות המאפשרות למכור לכם "שינוי". אבל מעבר לכך – מרבית הפוליטיקאים והאנשים המקיפים אותם באמת מאמינים בכך בעצמם, למרות ניסיון העבר שלהם. אם הם לא היו מאמינים שהם יכולים להוביל לשינוי דרמטי, הם לא היו בוחרים להיכנס לפוליטיקה מלכתחילה. ואולי כולנו בעצם רוצים להיות משוכנעים, להיות אופטימיים, לאחוז בשארית כוחותינו בתקווה שניתן לשנות דברים לטובה במהירות. יתכן שהנטייה להשהות את הביקורתיות שלנו ולבטוח במנהיגים כריזמטים היא תכונה אנושית טיפוסית, אשר התפתחה לאורך ההיסטוריה האנושית מכיוון שהיא איפשרה שיתוף פעולה בקנה מידה גדול והעניקה יתרונות מסויימים לחברות אנושיות.

עלינו להיות מודעים להטייה הקוגניטיבית הזו. האנרגיות העצומות שאנו משקיעים בעיסוק בפוליטיקה הן במידה רבה חסרות משמעות. הפוליטיקאים מומחים בלעורר אצלנו רגש, בלהסית אותנו האחד כנגד השני, מכיוון שזה מה שהופך אותם לפופולארים. כלי התקשורת מתמחים בלהגביר את עוצמות הרגש המעורבות, מכיוון שכך ניתן להשיג רייטינג ולמכור שטחי פרסום. הגישה הבריאה והנבונה עבור הציבור הרחב היא להתנגד לכך, להפחית את רמת המעורבות הרגשית שלנו במערכת הבחירות, להפחית את רמת הציפיות שלנו מהשינוי ואת רמת האכזבה מהיעדרו.

בתור צעדים מעשיים יותר, אני ממליץ על הוצאתם של פוליטיקאים ועיתונאים מהפיד שלכם בפייסבוק או בטוויטר עד הבחירות, ובילוי זמן רב יותר בטיולים עם משפחותיכם בחיק הטבע המתעורר לחיים בתקופה זו. כשיגיע היום, תוכלו להצביע למי שהתכוונתם ממילא להצביע עבורו מלכתחילה, או לערוך הגרלה בין המפלגות הכי פחות גרועות. לא תפסידו דבר.

ספרים רבותי ספרים

יתכן שחלקכם הבחנתם שבשנים האחרונות תדירות הפרסומים בבלוג נמצאת במגמת ירידה. אחת הסיבות לכך היא שהחלפתי את הכתיבה בבלוג בכתיבת ספרי מדע פופולרי. כרגע ישנם שני פרויקטים מרכזיים שבהם אני מתמקד.

הראשון הוא ספר שאני כותב עם עודד גלאור, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בראון וממובילי תחום המחקר של צמיחה ארוכת-טווח. שמו הנוכחי של הספר הוא "שורשי אי השוויון הגלובאלי", וכותרת המשנה היא "מסעה של האנושות מעוני אוניברסלי לשגשוג לא שוויוני" (נשמע יותר טוב באנגלית… אתם מוזמנים להציע שמות אחרים).

הספר עוסק בשתי תעלומות עיקריות:

  1. מדוע לאורך מאות אלפי שנים הקדמה הטכנולוגית לא השפיעה על רמת החיים הממוצעת של בני האדם, ואז לפתע החלה הנסיקה המהירה ברמת החיים במהלך מאתיים השנים האחרונות?
  2. מדוע מדינות מסוימות עשירות יותר מאחרות? מדוע הפערים ביניהן גדלו כל כך במהלך מאתיים השנים האחרונות?

מרבית הספרים הקודמים שעסקו בהיסטוריה של האנושות לא התייחסו בכלל לתעלומה הראשונה (למשל "רובים, חיידקים ופלדה" של דיימונד), או העניקו עבורה תשובות חלקיות מאוד (למשל ספריו של יובל נוח הררי).

המרכיב הראשון בפתרון תעלומה זו הוא התיאוריה של תומאס מלתוס, שלפיה בעבר קדמה טכנולוגית וארגונית הובילה לגידול אוכלוסייה מהיר, כך שפירות הקדמה התחלקו על פני יותר בני אדם, ובטווח הארוך ההכנסה לנפש לא צמחה. בחלקו הראשון של הספר אנו מסבירים כיצד המנגנון הזה פעל לאורך ההיסטוריה האנושית, ומציגים עדויות לקיומו. אך כיצד הצליח המין האנושי להימלט מהמלכודת המלתוסיאנית?

זוהי בעצם השאלה החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית, ומדהים לחשוב שהיא נעדרת לגמרי מתכניות הלימודים הסטנדרטיות בהיסטוריה במרבית מדינות העולם. התשובה שלנו עבורה מתמקדת ב"תיאוריית הצמיחה המאחדת" של עודד גלאור, אשר מסוגלת להסביר את המעבר בין שיווי המשקל העתיק שתואר על ידי תומאס מלתוס ובין העולם המודרני באמצעות מנגנונים המבוססים על קדמה טכנולוגית והשקעה בהון אנושי. מדובר למעשה בשני מאמרים, אחד של עודד עם עומר מואב ואחד של עודד עם דיוויד וייל, אשר פורסמו בתחילת שנות האלפיים וזכו להצלחה אקדמית רבה, אך אינם מוכרים בקרב הציבור הרחב. מאז שהם פורסמו הצטברו עדויות רבות לפעולת המנגנונים שאנו מתארים, וחלקו הראשון של הספר סוקר אותן לאורך ההיסטוריה האנושית.

בחלקו השני של הספר אנו מסבירים מדוע אותה נסיקה ברמת החיים החלה במועד שונה במדינות שונות, וכך הובילה לפערים הנוכחיים ברמת החיים בין מדינות העולם. הדגש שלנו הוא על הגורמים האולטימטיביים לעושר, אשר מקורם הוא לרוב בהיסטוריה הרחוקה, ולא על גורמים מקורבים (proximate cause) כגון מדיניות מאקרו-כלכלית ונושאים המשפיעים בטווח הקצר.

שאלת הפערים בין מדינות העולם זכתה אמנם להתייחסות רחבה במספר ספרים, אך רובם עסקו בזווית מאוד מצומצמת של הגורמים האולטימטיביים המשפיעים על צמיחתן של מדינות. למשל, ג'ארד דיימונד מתייחס בעיקר לגורמים גיאוגרפיים, ופחות או יותר מתעלם מגורמים תרבותיים ומוסדיים ומאירועים שהתרחשו אחרי שנת 1500. בעשרים השנים שחלפו מאז שהוא פרסם את "רובים, חיידקים ופלדה" הופיעה ספרות עצומה ומרתקת העוסקת באירועים היסטוריים שונים, במוסדות, במאפיינים תרבותיים, ובהשפעות עקיפות של הגיאוגרפיה על מוסדות ועל מאפיינים תרבותיים.

דוגמה אחרת היא ספרם של דארון אז'ימולו וג'יימס רובינזון "Why nations fail", המתייחס אך ורק למוסדות בתור הגורם האולטימטיבי המרכזי לפערים בין מדינות, ומתעלם מספרות עניפה על גורמים גיאוגרפיים ותרבותיים. הדבר דומה לספר על תולדות הפיזיקה שיעסוק רק בתרמודינמיקה, או לספר על מלחמת העולם השנייה שיעסוק רק בחזית המזרחית. ספרים אלו הם חשובים, אבל הם אינם מסוגלים לתת לקורא הבנה מקיפה של כל הסיבות לכך שאנחנו כיום הרבה יותר עשירים מכפי שהיו אבות אבותינו לפני כחמש מאות שנה, או לכך שמדינות מערב אירופה עשירות הרבה יותר מסין וממדינות אפריקה.

אנו מראים בחלק השני של הספר כיצד גורמים מוסדיים, תרבותיים, גיאוגרפיים ואחרים משתלבים אל תוך המנגנון שאותו אנו מתארים בחלקו הראשון, וכך בונים תפיסה רחבה של ההיסטוריה הכלכלית של האנושות.

היתרון המרכזי של הספר שלנו, לדעתי, הוא שאנחנו לא מנסים למכור לקורא רעיון יחיד ואז משעממים אותו עם מאות דוגמאות או כל מני פרטים טכניים כדי לייצר נפח. במקום זאת אנחנו מתארים השקפה רחבה, ומציגים לקורא את החלקים המעניינים ביותר מעבודתם של חוקרים רבים בתחום, תוך חיבור של כולם לכדי פאזל אחד תחת תיאוריית הצמיחה המאחדת. אני לא חושב שיש עוד ספר שבאמת מציג תמונה שלמה עבור הגורמים לפערי העושר בעולם.

היתרון השני הוא שאף אחד עוד לא כתב ספר מדע פופולרי על רבים מהמחקרים שנציג, והם יהיו חדשים לרוב הקוראים (שאינם דוקטורים לכלכלה בעלי התמחות ספציפית בתחום של צמיחה ארוכת טווח). הנושאים עצמם מרתקים: השפעות של אירועים היסטוריים כגון המגיפה השחורה, סוגי הגידולים החקלאיים שהיו נפוצים באזורים שונים לפני מאות שנים, קריסתן של אימפריות עתיקות ואפילו דפוסי הנדודים של האדם הקדמון על מאפיינים מודרניים כגון תפיסות בנוגע למעמד האישה, הנטייה לדחות סיפוקים, אמון ושיתוף פעולה, פתיחות לקדמה טכנולוגית, עוצמת קשרי המשפחה ועוד, מאפיינים אשר יש להם חשיבות מכרעת לצמיחה כלכלית בטווח הארוך.

התחלנו לכתוב את הספר באוקטובר 2017, וכיום הוא בשלבי סיום מתקדמים. מכיוון שכתבתי את הספר בעברית, אנחנו נוציא אותו קודם כל בישראל, ורק לאחר מכן בחו"ל. יצרנו כבר קשר ראשוני עם הוצאות לאור ועם מתרגמים, ואנו מקווים להוציא אותו לחנויות הספרים המובחרות הקרובות לביתכם לקראת סוף השנה האזרחית הנוכחית.

 

הספר השני, שאותו התחלתי לכתוב רק לפני כחודשיים, עוסק בהיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל. שמו הנוכחי של הספר הוא "השורשים העמוקים של יוקר המחיה", וכותרת המשנה היא "קיצור תולדות מאבקן של ממשלות ישראל כנגד ההיגיון הכלכלי". גם כאן, כמובן, אתם מוזמנים להציע שמות טובים יותר.

כבר שנים רבות רציתי לכתוב את הספר הזה, וחשבתי שאגיע לזה רק אי שם בשנות הפנסיה, אך לשמחתי פורום קהלת הסכימו להשתתף במימון ואפשרו לי לכתוב אותו כבר עכשיו. המוטיבציה שלי לכתיבה על הנושא נובעת מבעיה מרכזית: רוב הספרים שנכתבו עד כה על כלכלת ישראל הם פשוט משעממים נורא. אני מניח שהספר הכי קרוב לספר שאני כותב הוא "בעיניים פקוחות" של משה פרל (מומלץ מאוד), אך פרל מתייחס לחלקים מאוד צרים מהסיפור הכלכלי של מדינת ישראל, והוא נכתב לפני כעשרים שנה. העיסוק שלי בגורמי העומק הגיאוגרפיים, התרבותיים והמוסדיים לצמיחה ארוכת טווח, במסגרת המחקר האקדמי והספר שאני כותב עם עודד גלאור, הוביל אותי לחשוב באופן שונה גם על ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל.

הספר שלי לא מתחיל בשנת 1948, אלא בשנת 70 לספירה, עם חורבן בית המקדש השני. המאפיינים התרבותיים והמוסדיים שהתפתחו בקרב העם היהודי בשנות הגולה הם קריטיים להבנת נקודת הזינוק של מדינת ישראל. באותו האופן, המאפיניים התרבותיים והמוסדיים שהתפתחו בקרב ערביי המזרח התיכון בשנות דעיכתה של האימפריה העות'מנית, משפיעים עד היום על החברה הערבית בישראל ועל המדינות הסובבות אותנו. לאורך כל הספר אני אתייחס לגורמי הבסיס של ההתפתחות הכלכלית של ישראל, כגון מאבקן ארוך השנים של קבוצות לחץ כנגד הרס יצירתי, המאבק הפוליטי נגד התפתחותה של תל-אביב במטרה לפזר בכוח את האוכלוסיה בארץ, או המתח שבין הצורך בתכנון מרכזי לשם קליטת עלייה המונית ובין הצורך בדינאמיות כלכלית, הצומחת מלמטה ומחייבת חופש כלכלי. המקור לרבים מהגורמים האלו נמצא עוד בעליות הראשונות לארץ, בעימותים בין היישוב הישן לישוב החדש, בין פקידי הברון רוטשילד לעולים ועוד, והם כמובן משתקפים בתקופת הצנע, במשבר של שנות השמונים ובאירועים אחרים שעליהם אני אכתוב בהרחבה.

אני מאמין שהספר הזה יהיה מעניין עבור לא-כלכלנים, מכיוון שאני מנסה להתרחק מהתיאור המכאניסטי הסטנדרטי של התפתחות כלכלית, המבוסס על ניתוח סטטיסטי של משתנים מאקרו-כלכליים אגרגטיביים, ולכתוב על גורמים עמוקים יותר, ולא על גורמים מקורבים. כלומר, במקום רשימת מכולת היסטורית של החלטות מדיניות המלווה גרפים של תוצר לנפש ואבטלה, אני מעדיף לדון במאפיינים מוסדיים ותרבותיים בסיסיים של מדינת ישראל ותושביה, ובהשפעתם ארוכת הטווח, עד ימינו. אני חושב שהיסטוריה כלכלית יכולה להיות מרתקת למדי ברגע שמספרים אותה באופן הזה, במבט מלמעלה, במטרה להבין את הדפוסים הרחבים יותר.

 

שני הספרים אינם חופפים לדברים שכתבתי בבלוג וברשתות החברתיות עד כה. הספר שאני כותב עם עודד גלאור בכלל לא קשור לדיוני המדיניות שאני מנהל דרך קבע ברשתות החברתיות. הספר השני יותר קשור לדיונים האלו ולחלק מהדברים שכתבתי בבלוג, אבל הוא עוסק בגורמי עומק ובמגמות היסטוריות ארוכות טווח, ולא בהתבטאויותיו האחרונות של משה כחלון.

שני הספרים הללו אינם מיועדים לאקדמיה, אלא לציבור הרחב, ומהווים את המשכו הטבעי של הבלוג. כשיתקרב מועד ההוצאה לאור אני בוודאי אזכיר אותם עוד הרבה, ואני מקווה שתהנו מהם כפי שנהניתם עד כה מהבלוג.

 

תקציב מינהל התרבות עומד על כמיליארד שקלים בשנה, ונמצא במגמת עלייה מתמדת מזה עשורים רבים. בין הסעיפים הגדולים ביותר בתקציב לשנת 2019 נכללים תמיכה בתיאטראות (97 מיליוני שקלים), בספריות ציבוריות (85 מיליוני שקלים), בקולנוע ישראלי (79.5 מיליוני שקלים), בתזמורות (57 מיליוני שקלים), במוזיאונים (50 מליוני שקלים) ובלהקות מחול (31 מיליוני שקלים). בשבועות האחרונים התעורר מחדש הוויכוח סביב "חוק נאמנות בתרבות", ואלפי מלים נכתבו בעד ונגד מעורבות פוליטית וסבסוד סלקטיבי של תרבות. אך עדיין לא נשאלה השאלה הבסיסית ביותר בנוגע לאותם מיליארד שקלים בשנה: מדוע אנחנו מסבסדים תרבות מלכתחילה? האם תרבות זהה לתחומים אחרים שבהם המדינה מתערבת, כגון חינוך וספורט? האם הטיעונים שבאמצעותם אנחנו מצדיקים את הסבסוד באמת מתאימים להתפלגות התמיכה הקיימת?

סקירה של מקורות בתחום מעלה שרובם נוטים לחמוק משאלה זו. למשל, אחד המסמכים המשמעותיים ביותר בנושא מדיניות התרבות שפורסמו בישראל, דו"ח ברכה משנת 1999, לא עסק בכך כלל, ורק ציין שסבסוד תרבות הוא נפוץ בכל העולם. מחקר של ד"ר טל פדר (ניתן להורדה כאן) מכיל סקירת ספרות מעט יותר רצינית של ההצדקות הבסיסיות למימון תרבות, אך ללא ניתוח ביקורתי שלהם. ניתוח שכזה מראה שהטיעונים המועלים לרוב בעד סבסוד הם בעייתיים, ואינם מספקים תמיכה למבנה התמיכה הקיים כיום, אלא למשהו שונה לגמרי. על מנת לראות זאת, נתחיל מלעבור על הטיעונים אחד אחד.

האם תרבות היא "מוצר ציבורי"?

הטיעון הראשון מתמקד בכשל שוק מסוג "מוצרים ציבוריים". מוצרים ציבוריים אינם כל מוצר המיוצר על ידי הממשלה; יש להם הגדרה מתמטית מדוייקת בכלכלה, בעלת שני חלקים. ראשית, נדרש שיהיה זה מוצר שאין דרך אפקטיבית למנוע מאנשים ליהנות ממנו ללא תשלום, ושנית, נדרש כי שימוש במוצר על ידי אדם אחד לא יפחית את הכמות הזמינה לאחרים. הדוגמה הקלאסית היא שמירה על גבולות המדינה: איננו יכולים למנוע מאזרחים ליהנות משירותיו של צבא המספק שמירה על הגבולות, ועל כן לכל פרט משתלם להיות "רוכב חופשי" ולא לתרום למימון הצבא. התוצאה תהיה מימון חסר של המוצר הציבורי, ועל כן נדרשת מדינה אשר תכפה על כולם לשלם מסים ולהשתתף במימון.

ישנן דוגמאות רבות למוצרים ציבוריים. למשל, אין דרך אפקטיבית למנוע מהציבור הרחב ליהנות מאוויר נקי מזיהום, משירותיה של ניידת משטרה המסתובבת ברחוב ומרתיעה גנבים, או מפארק ציבורי גדול שלא מעשי להקיפו בגדר, גם אם הם לא שילמו עבור מוצרים אלו. ישנם הטוענים שהמקור לצמיחת הציוויליזציות הראשונות בהיסטוריה הוא הצורך בתמיכה במוצרים ציבוריים כגון תעלות השקיה, או שמירה על חוק וסדר.

בהקשר של אמנות ותרבות, ניתן לטעון שפסל סביבתי נאה המוצב בכיכר מרכזית הוא מוצר ציבורי, וכך גם אלמנטים אדריכליים נאים לעין, או גרפיטי מרשים. על כן, טיעון זה בהחלט יכול לתמוך בסבסוד ממשלתי ועירוני לשימור מבנים נאים ולהשקעה בפסלי רחוב. אך הצגה ב"הבימה", מוזיאון אמנות, סרט קולנוע ישראלי או קונצרט של הפילהרמונית הם לא מוצר ציבורי. ניתן למנוע מאנשים ליהנות מהם ללא תשלום. על כן, טיעון זה לא יכול להצדיק את הסבסוד המועבר לגופים מעין אלו.

האם לתרבות יש "השפעות חיצוניות" חיוביות?

"השפעות חיצוניות" היא קטגוריה אחרת של כשלי שוק, המאפיינים מוצרים שלצריכתם על ידי פרט מסויים יש השפעה על התועלת של פרט אחר. הדוגמה הקלאסית להשפעות חיצוניות שליליות היא מפעל המזהם נהר כחלק מתהליך הייצור שלו: מכיוון שבעלי המפעל לא סובלים מהזיהום הם לא לוקחים אותו בחשבון בעת קבלת ההחלטה על היקף הייצור, ולכן התוצאה איננה אופטימלית בראייה כלל-משקית. אך השפעות חיצוניות יכולות להיות גם חיוביות. למשל, אם אדם משקיע זמן רב בטיפוח החצר שלו, ואם נניח שהחצר איננה מוקפת בגדר אטומה, אז ההשקעה שלו מוסיפה גם לתועלת של אזרחים אחרים העוברים ברחוב הסמוך ונהנים ממראה הגינה. בעל הגינה לא מתחשב בתועלת שלהם בעת קבלת ההחלטה על השקעה בגינון, ולכן יתכן שהוא משקיע פחות מהאופטימום החברתי.

אחת הטענות המרכזיות בעד סבסוד חינוך, היא שלחינוך יש השפעות חיצוניות על החברה. אנשים משכילים נוטים להיות יצרניים יותר, בריאים יותר, להצביע בבחירות בשיעורים גבוהים יותר, הם נוטים פחות לפשע ולהתמכרות לחומרים מסוכנים, וכך הלאה. כל הגורמים האלו משפיעים לא רק על התועלת שלהם עצמם, אלא גם על התועלת של הסביבה. ניתן גם לטעון שלמוזיאוני מדע ישנן השפעות חיצוניות חשובות, כגון הגברת האמון בממסד המדעי אשר תוביל לשיעור גבוה של חיסון ילדים, ועל כן כדאי לסבסד מוזיאוני מדע. באמצעות טיעונים דומים ניתן גם להצדיק את התמיכה בספריות ציבוריות, המהווה סעיף גדול יחסית בתקציב התרבות.

כמובן, עצם קיומו של כשל שוק לא בהכרח מצדיק סבסוד, קשה לאמוד את גובה סבסוד הנדרש, ומעורבות של קבוצות אינטרס מובילה במקרים רבים לסבסוד גבוה יותר מהסכום האופטימאלי, אבל נזניח לרגע את הבעיות האלו. האם ניתן להצדיק את הסעיפים העיקריים של תקציב התרבות באמצעות השפעות חיצוניות?

לפי טיעון נפוץ סבסוד תרבות הוא חשוב, מכיוון שבזכותו אנשים עניים יחסית יכולים להרשות לעצמם ללכת לתיאטרון או למוזיאון אמנות, והחשיפה לתרבות "גבוהה" משנה אותם – הופכת אותם ליותר מחונכים, משכילים או משהו בסגנון. למעשה, ישנן כאן שתי הנחות: שהסבסוד באמת מוביל לחשיפה בקנה מידה רחב של אמנות בקרב השכבות הנמוכות של האוכלוסייה, ושהחשיפה הזו משנה אותם לטובה איכשהו. האם ההנחות האלו מבוססות?

סקר שנערך במסגרת דו"ח ברכה מצא באופן לא מפתיע כי קיים מתאם חזק מאוד בין השכלה לבין הנטיה לבקר בתיאטראות, בקונצרטים ובמוזיאונים. הצרכנים של תחומי תרבות אלו מגיעים לרוב מהעשירון העליון, וקשה להאמין שהם נזקקים לתמיכה של משלם המיסים במחיר הכרטיסים שהם רוכשים. גם אם אנו כן מצליחים לחשוף אנשים עניים ל"תרבות גבוהה" שהם לא היו נחשפים אליה ללא הסבסוד, ככל הידוע לי אין שום עדויות מתחום הפסיכולוגיה לאפקט סיבתי חיובי של חשיפה זו על חייהם. קל לחשוב על אפקט חיובי הנובע מחשיפת ילדים למשפחות עניות לספרייה ציבורית חינמית, אך טיעון זה פשוט לא נראה סביר בהקשר של תמיכה ממשלתית בתיאטרון, בקולנוע או במוזיקה.

למעשה, יתכן שלסבסוד תרבות גבוהה ישנן דווקא השפעות חיצוניות שליליות.

על מנת להבחין בכך, שימו לב לחלוקה השרירותית ל-"תרבות גבוהה", הראויה לסבסוד, למשל הצגות בתיאטרון ומוזיקה קלאסית, לעומת "תרבות נמוכה" שאיננה ראויה לתמיכה, כגון תכניות ריאליטי ומוזיקת ראפ. מדוע קיימת חלוקה כזו? חלק גדול מהיחס המיוחד שהתרבות "הגבוהה" זוכה לו נובע מ-Virtue signaling, מן "זנב טווס" שאנחנו מציגים כלפי אחרים על מנת שיעריכו אותנו, שריד לניסיונות עממיים לחקות את מנהגי האצולה האירופאית (מעניין לחשוב כיצד מפת הסבסוד הייתה משתנה לו הראפ היה מפותח בבתי האצולה האירופים, בעוד שהשחורים בארצות הברית היו ממציאים את הפסנתר, את הכינור ואת המוזיקה הקלאסית). על מנת ש- signalingיהיה אמין, הוא חייב להיות קשה לאימוץ, כפי שזנב הטווס הוא כבד ומפריע לטווס לברוח מטורפים (ראו כאן בנוגע לעקרון ההכבדה). על כן, בהקשר התרבותי, תרבות גבוהה חייבת להיות לא פופולארית ולא מהנה מבחינה אסתטית, כמו למשל במקרה של אמנות מודרנית. לסבסוד תרבות מסוג זה יש השפעות חיצוניות שליליות: הוא מעודד צריכה מוגברת של מוצר אשר גורם לאנשים לסבול, רק על מנת שיוכלו לנהל תחרות סטאטוס עם חבריהם למעמד העליון ולהראות לסביבה שיש להם טעם ייחודי ומעודן.

טענה אחרת בנוגע להשפעות חיצוניות היא שליצירות תרבות יש השפעה מאחדת ומגבשת על העם. למשל, האזרחים עשויים להיות יותר נדיבים וסובלניים כלפי אחרים המכירים את אותן ההצגות ואת אותם השירים, בסיס תרבותי נוסטלי יכול למנוע מהם להגר למדינות אחרות או להמיר את דתם, יצירות מסוימות עלולות לעודד מוטיבציה להתגייס לשירות קרבי ולהסתער על גבעות מבוצרות, וכך הלאה. לא במקרה משטרים פאשיסטים השקיעו ממון רב בתרבות, וכך גם משטרים במדינות מפוצלות מבחינה אתנית, כגון מדינת ישראל בתחילת דרכה.

גם כאן ישנן ההנחות שהתרבות המדוברת נצרכת באופן המוני, ושהיא משנה את האופן שבו אנשים מרגישים. יתכן שניתן להשתמש בטיעון כזה על מנת להצדיק תמיכה בהפצתם של שירי יום הזיכרון למיניהם, אבל קצת קשה להתייחס אליו ברצינות בהקשר של מופעי מחול אמנותי. מלבד זאת, השימוש בטענה זו מעורר קונפליקט עתיק-יומין בין הפרט לבין החברה: המדינה מעוניינת שהפרט יסתער על גבעה מבוצרת כאשר בראשו מתנגן מארש פטריוטי המאדיר הקרבה עצמית, או שהוא יעזוב עבודה בשכר גבוה בארצות הברית ויחזור לארץ לאחר שנתקל בשיטוט אקראי ביוטיוב בשיר ההוא של אריק איינשטיין, אבל לא ברור אם המניפולציה הרגשית הזו משרתת גם את האינטרסים של הפרטים עצמם.

עד כאן עם הטענות היותר רציניות בנוגע לסבסוד תרבות; נחזור להשלכות המעניינות שלהן בסיכום. אבל לפני כן רצוי להפריך גם את הטענות החלשות יותר, שחוזרות שוב ושוב במהלך הדיון על הנושא.

האם עלינו לסבסד תרבות מכיוון שכל שאר המדינות מסבסדות?

זהו ככל הנראה הטיעון הנפוץ ביותר שנתקלתי בו בכל ההיסטוריה של הוויכוחים שניהלתי בנידון, והוא גם הגרוע ביותר. למשל, דו"ח ברכה שהזכרתי לפני כן אינו מתחיל בתיאור המטרות העקרוניות של סבסוד תרבות, אלא עם דוגמה מעוררת קנאה לתמיכה ממשלתית בתרבות בבריטניה.

בכל מדינה ישנן קבוצות אינטרס המשפיעות על הסבסוד, בכל מדינה האזרחים לוקים בכשלי חשיבה דומים ובאשליות דומות, ובכל מדינה לפוליטיקאים יש מטרות דומות. מוסדות רבים היו נפוצים בעבר כמעט בכל מדינות העולם, ביניהם עבדות, צורות שונות של פיאודליזם ואריסטוקרטיה, הוצאה להורג על עבירות קלות ועוד, והם נעלמו כאשר אנשים הבינו שישנן דרכים טובות יותר להתנהל בתור חברה אנושית. הדיון בעד ונגד כל מאפיין מוסדי צריך להתנהל באופן לוגי, ולא לצאת מנקודת הנחה שהמצב הנוכחי הוא אופטימאלי רק מכיוון שזהו העולם שאליו נולדנו, או מכיוון שזהו המצב הנפוץ בקרב מדינות אחרות, או מכיוון שאיזה שהוא מדד ממוצע על פני כלל מדינות ה-OECD הוא קצת יותר גבוה או קצת יותר נמוך מהמדד הספציפי לישראל.

יתכן שמדינות עשירות יותר מישראל יכולות להרשות לעצמן דברים שאנחנו איננו יכולים, יתכן שיש יותר היגיון בסבסוד תרבות בשפה המקומית במדינות עם שוק פנימי ענק של עשרות מיליוני אנשים, ויתכן שמדינות דוברות אנגלית, ספרדית או צרפתית יכולות לייצא מוצרי תרבות לארצות אחרות ביתר קלות, או להשתמש בסבסוד תרבות כדי למשוך תיירים. כך או אחרת, ההימלטות אל הטיעון הזה איננה אלא עצלות אינטלקטואלית.

האם סבסוד תרבות תורם לשוויון הזדמנויות?

אי-שוויון בהזדמנויות הוא אמנם לא כשל שוק, אך הוא פוגע ביעילות ונתפס בתור מצב לא הוגן, ועל כן מהווה סיבה מרכזית למעורבות ממשלתית, בתחומים כגון חינוך, בריאות, דיור ותחבורה ציבורית. בהקשר של תקציב התרבות, טיעון זה יכול בהחלט להצדיק תמיכה בספריות ציבוריות. אך האם נדרש שוויון הזדמנויות ביכולת להיחשף למופעי תיאטרון? אם הטענה שלנו היא שהנאה ממוצרי תרבות ופנאי היא איזו שהיא "זכות בסיסית" של כל אזרח, בדומה לטיפול רפואי מתקדם, הצעד ההגיוני הוא לסבסד את המוצרים שאנשים באמת מעוניינים לצרוך, למשל כרטיסי כניסה ללונה-פארק או הופעות של בן וסטטיק. אם הטענה היא ששוויון הזדמנויות חשוב רק בנוגע לתרבות "גבוהה", אנחנו חוזרים לביקורת שלי מהפסקאות הקודמות.

האם עלינו לתמוך באמנות משום שהיא לא מסוגלת לצמוח ללא סבסוד ממשלתי?

ראשית, כמובן שהיא יכולה לצמוח ללא סבסוד ממשלתי. לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית אמנים נתמכו בעיקר על ידי פטרונים עשירים. אמנם בחלק מהמקרים הפטרונים היו נסיכים, מלכים או מוסדות דת ציבוריים, אך ציירים, מחזאים ומוזיקאים רבים התפרנסו ואף התעשרו ללא שום תמיכה של גורמי שלטון. גם כיום חלק ניכר מתחומי האמנות צומחים ומשגשגים ללא תמיכה ממשלתית. תודות לתחרות המתמדת, להיעדר הביטחון שבסבסוד הממשלתי, ולצורך להתאים את המוצר לטעמי הצרכן ולא לטעמו של פקיד כלשהו, אמנות הצומחת מהשוק החופשי עשויה להיות מקורית יותר וטובה יותר מאמנות מסובסדת.

שנית, תמיכה ממשלתית דוחקת החוצה תמיכה פרטית. בהיעדר תמיכה ממשלתית למוזיקה קלאסית, בהחלט יתכן שיזמים פרטיים יממנו קונצרטים, כל עוד ישנו ביקוש. בהקשר זה מעניין לציין שעל פי דו"ח ברכה בין השנים 1998-1990 חלקן של ההצגות של תיאטראות מסובסדים גדל מ-58% מכלל ההצגות ל-88% מכלל ההצגות, וחלקם של הקונצרטים שנתמכו ציבורית זינק מ-38% ל-94% מכלל הקונצרטים. כמובן, קשה לדעת אם שינויים אלו מעידים על דחיקה של יזמות פרטית בתחומים אלו או על שינוי בטעמי הצרכנים, אבל לאור טווח הזמן הקצר האפשרות הראשונה נשמעת סבירה יותר. מחקרו של ד"ר טל פדר, אשר הזכרתי בתחילת הרשומה, בחן מימון של תיאטראות בישראל בשנים 1999-2015, ומעלה גם הוא עדויות לכך שמימון ציבורי דוחק החוצה מימון פרטי.

שלישית, כמובן, ניתן להשתמש בטיעון זה על מנת להצדיק סבסוד ממשלתי נדיב לכל דבר אפשרי שאנשים לא רוצים לבזבז עליו את כספם האישי, ממירוצי חלזונות המוניים ועד משחת שיניים בטעם בייקון.

האם עלינו לסבסד אמנות משום שהיא מבקרת את מוקדי הכוח הקיימים?

ובכן, היא לא באמת מבקרת את מוקדי הכוח. המאבק הנוכחי של מירי רגב הוא בסך הכל עדות נוספת לאותה אמירה עתיקה: "בעל המאה הוא בעל הדעה", וזה לא משנה אם מדובר בבעלים של מאה מיליוני דולרים בחשבון הבנק או בבעלים של מאה מנדטים בכנסת. בטווח הארוך הכוח הוא אצל מי שמשלם את משכורתיהם של האמנים, ומשמעותו של סבסוד ממשלתי ריכוזי של אמנות היא שהאמנים לא יכולים לבקר את מוקדי הכוח השולטים במדינה. רק אמנים שאינם תלויים למחייתם בהחלטתו של פקיד או פוליטיקאי יכולים לכתוב וליצור באופן חופשי.

האם עלינו לסבסד תרבות מכיוון שרוב הישראלים חושבים שזה רצוי?

דו"ח ברכה מעלה כי מרבית הישראלים מעוניינים לסבסד כל סוג אפשרי של תרבות ואמנות, אך לממצא זה אין משמעות רבה, מכיוון שמרבית האנשים לוקים בכשלי לוגיקה שונים המונעים מהם לחשוב על הנושא באופן רציונלי – בדיוק אותם הכשלים אשר הזכרתי ברשומה עד כה. למשל, חוסר הבנה של האופן שבו הוצאה ממשלתית דוחקת החוצה הוצאה פרטית, אמונה שאם מדינות אחרות עושות את זה אז זה בהכרח טוב, ובאופן יותר כללי חוסר יכולת לקשר בין הוצאות הממשלה לגובה המיסוי. קל לעבוד על הציבור הרחב באמצעות ניסוח מניפולטיבי של שאלות ושימוש בסיסמאות שאין מאחוריהן דבר. אחת המטרות של דמוקרטיה ייצוגית היא לערב בקבלת ההחלטות גורמים מקצועיים, אשר ברשותם ידע והכשרה המאפשרים להם לעזור לפוליטיקאים להתגבר על כשלים כאלו.

ומה עם סבסוד ספורט?

ספורט הוא בוודאי אינו מוצר ציבורי. אבל ההבדל המרכזי בינו לבין תרבות גבוהה הוא הפופולריות שלו, אשר הופכת חלק מהטיעונים שהזכרתי, למשל בנוגע לשוויון הזדמנויות או להשפעה חיצונית חיובית על גאווה לאומית, לכידות ופטריוטיות, להרבה יותר סבירים. למשל, ההשתתפות של קבוצות אתניות שונות בספורט, כגון ערבים ויהודים בישראל או שחורים ולבנים בארצות הברית, מסוגלת להקנות לאנשים משתי הקבוצות מטרה משותפת וגאווה משותפת, וכך להפחית במידה מסויימת את החיכוך ביניהן. כמובן, טיעונים אלו סבירים בעיקר בהקשר של סוגי הספורט הפופולרים, כגון כדורסל וכדורגל, ופחות בנוגע לסבסוד ענפי ספורט איזוטריים.

מסקנה: עלינו להקים פסל זהב של בנימין נתניהו בכיכר המדינה

דיון לוגי בנושא סבסוד ממשלתי של תרבות מעלה מסקנות השונות לגמרי מהעננה הדמגוגית העמומה המאפיין את הדיון הציבורי בנושא, המנופחת בסיסמאות שנשמעות יפה אבל אין להן שום משמעות. קל לזרוק לאוויר אמירה שלפיה "אין משמעות לחיים ללא תרבות", או לטעון שכלכלנים "רואים הכל דרך החור שבגרוש" ואינם מבינים את ערכה התרבותי של אמנות, שהוא כמובן שמימי, נצחי, היסטורי ואלוהי, ועולה על כל שיקול תקציבי רציונלי שניתן לדמיין. קשה הרבה יותר להגן באופן ספציפי על אותם 97 מיליוני שקלים המועברים מדי שנה מכלל משלמי המיסים לקבוצה קטנה של עובדי תיאטראות, המייצרים מוצר שכלל אינו מעניין את מרבית הציבור, ולא נראה שיש לו איזה שהוא ערך שמימי או נצחי במיוחד.

למעשה, ישנה הצדקה חזקה הרבה יותר לממן מכספי הציבור פסל "אמנותי" של בנימין נתניהו מזהב טהור, בגובה חמישה מטרים, אשר יוצב בכיכר המדינה, מאשר לסבסד את הפילהרמונית או את "הבימה". פסל הזהב הדמיוני שלנו הוא מוצר ציבורי מובהק, אשר לא ניתן למנוע מהציבור ליהנות ממנו, ועל כן מתאים יותר לטיעון הראשון שהצגתי. מכיוון שרבים ייחשפו לפסל, ומכיוון שנתניהו מעורר אמוציות קשות בקרב הציבור, הפסל עשוי לעורר גאווה לאומית, או לחילופין לאחד את אזרחי המדינה כנגד הבזבוז המשווע וחסר התכלית של כספי משלם המיסים (אולי פסל של שרה נתניהו יהיה עדיף?). בשני המקרים האלו פסל הזהב תואם למדי את הטיעון השני, אודות השפעות חיצוניות חיוביות על האוכלוסייה כולה. על מנת להתאים גם לטיעונים האחרים שהזכרתי בעד התמיכה בתרבות, ניתן לטעון שבכל מדינות אירופה המתקדמות ישנן כיכרות עם פסלים של מנהיגים מפורסמים, וכן שפסל שכזה לא יכול לצמוח לבדו בשוק החופשי, ועל כן חובה לסבסד את הקמתו.

האם המסקנה הזו נשמעת לכם מגוחכת לגמרי? אני מניח שכן, וזאת משום שהטיעונים שאנשים מציגים עבור תמיכה ממשלתית בתרבות הם פשוט לא הסיבה האמיתית לסבסוד הקיים. סבסוד תרבות החל בישראל מאותה הסיבה שהוא החל במדינות אחרות, מתוך רצון של הממשלה לאחד את העם ולעורר רגשות פטריוטיים, אך בהמשך "נתפס" על ידי קבוצת אינטרס קטנה ומאוחדת, המעוניינת להתרחק מהתחרות המבאסת של השוק החופשי, היכן שגברים ונשים נדרשים לתפוקה המצדיקה את המשכורת שהם מקבלים, וקשה יותר למצוא עבודה במקצועות מגניבים. בשום שלב לא התקיים דיון רציני בנוגע לעצם הצורך בסבסוד, או בנוגע למטרות הסבסוד, מכיוון שמדובר בסכומים קטנים של כסף, ולאף אחד אין תמריץ להתחיל לריב על עצם קיומו של הסבסוד עם אליטה מקושרת וחזקה. אך לפוליטיקאים ישנו תמריץ חזק לריב על המקומות שאליהם הסבסוד הולך, במטרה לקדם את ערכיהם האישיים, וזה מה שראינו לאחרונה במאבקה של מירי רגב.

כיצד תיראה חברה אנושית ללא תרבות "גבוהה" מסובסדת? האם זו תהיה חברה "ענייה רוחנית", כפי שרבים אוהבים לומר? חברה המורכבת מפרטים בורים ועצלנים, המנהלים חיים אפורים וחסרי משמעות?

ובכן, על מנת לענות על השאלה הזו כל מה שעליכם לעשות הוא להביט במראה. רוב מכריע של האזרחים בכל מדינה בקושי מבקרים במוזיאוני אמנות, הולכים לתיאטראות או צופים במופעי מחול, וסביר למוצרים אלו ישנה השפעה זניחה לגמרי על חייהם. סרטים, מוזיקה, ספרים ותכניות טלוויזיה שנוצרו בארצות דוברות האנגלית הם מוצרי התרבות המועדפים בכל מדינה, מכיוון ששוק דוברי האנגלית הוא השוק הגדול ביותר, וטובי היוצרים בעולם מתחרים עליו. סבסוד גבוה או נמוך יותר של תרבות בשפה העברית לא ישפיע על מצב זה.

במילים אחרות, חברה אנושית ללא תרבות גבוהה מסובסדת תיראה פחות או יותר כמו החברה הנוכחית. תחרות ה-virtue signaling בקרב השכבות הגבוהות בחברה תהיה מעט יקרה יותר והסבל שלהם יפחת, יתכן שכמה עשרות יוצרים שאין ביקוש לכישוריהם יאלצו לחפש עבודה חדשה, ולפוליטיקאים יהיו פחות נושאים לריב עליהם. יתכן שיהיו תיאטראות שיסגרו, אבל לא כולם, מכיוון שהסבסוד הממשלתי דחק עד כה מימון פרטי. וכמובן, נחסוך כסף. לא הרבה כסף; ישנן מטרות גדולות יותר, יש הרבה יותר בזבוז וחוסר יעילות במשרד הביטחון או במשרד החינוך. אבל הסבסוד המועבר ל"הבימה" או לפילהרמונית הוא ככל הנראה הדוגמה טובה ביותר לאופן שבו ניתן לעוור את שיקול הדעת של הציבור הרחב באמצעות שימוש בסיסמאות יפות וטיעונים לא רלוונטיים, במטרה לתמוך בקבוצת אינטרס קטנה.

הערה: רשומה זו נכתבה בעקבות עבודת מחקר שכתבתי ביחד עם מיכאל שראל במסגרת פורום קהלת, והופיעה (כמו כל הרשומות שלי) לראשונה בעמוד הבלוג שלי באתר "הארץ". מלבד זאת, אלי ציפורי פרסם בגלובס מאמר על העבודה שלנו, ידידיה לאו פרסם מאמר תגובה, ואני פרסמתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג תגובה למאמר התגובה. אני ממליץ קודם כל לקרוא את הרשומה כאן, המדגישה את הנקודות המרכזיות לדעתי, ואחר כך להמשיך לשאר המאמרים.


הכנסה בסיסית (לעתים נקראת "הכנסה אוניברסלית", ובאנגלית: basic income, citizen's income) היא רעיון לארגון מחדש של מערכת הרווחה, שבמרכזו קצבה המוענקת לכל אזרח במדינה. הקצבה יכולה להיות תלויה בגיל, אבל לא בשום מאפיין אחר כגון מגדר, מצב תעסוקתי, מצב משפחתי או הכנסה, והיא תוענק באופן אינדיבידואלי ולא למשק בית. השאיפה היא שההכנסה הבסיסית תחליף את מערכת הרווחה הקיימת, כולל מרבית הקצבאות והטבות המס, ותספק רשת ביטחון אוניברסלית לכולם.

מקורו של רעיון ההכנסה הבסיסית הוא עתיק למדי, ומגיע עד לתומאס פיין, מהאבות המייסדים של ארצות הברית, ואף לפניו. בשנים האחרונות גוברת הפופולריות של הרעיון, המקודם על ידי שורה של ארגונים ברחבי העולם (אחתשתייםשלוש), אשר פירסמו שלל מחקרים וסימולציות עבור מדינות שונות. מספר דוברים בולטים, כגון ריצ'רד ברנסוןאלון מאסקביל גייטס ומארק צוקרברג התייחסו באופן חיובי להכנסה בסיסית, והנושא מוזכר בתדירות גבוהה בכלי התקשורת בישראל ובמדינות אחרות.

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה, הייתי אומר לכם שזה רעיון גרוע. מה הטעם לתת את הקצבה גם לעשירים שכלל אינם זקוקים לה? מדוע שנפסיק להתנות את הקצבאות במאמצים כנים לחיפוש עבודה? ואיך בכלל אפשר לממן מהלך בסדר גודל שכזה? אך כאשר התחלתי לחקור את הנושא לעומק, דעתי השתנתה. כיום, אני חושב שעדיף שתפנו את השאלות האלו לטלי, בתור התחלה.

טלי היא אישה חביבה בשנות ה-30 לחייה, אמא לשני ילדים קטנים, אשר לא מזמן התגרשה מבן זוגה. היא אמנם בדיונית לגמרי, כמו גם שאר הדמויות אשר יככבו ברשומה הזו, אבל איננה שונה מנשים רבות החיות כיום בישראל. טלי מרוויחה כ-4,000 שקלים לחודש במשרה חלקית, ובעלה לשעבר אינו משלם לה מזונות מכיוון שהוא מובטל. לפי אתר המוסד לביטוח לאומי, טלי זכאית לדמי הבטחת הכנסה של כ-2,300 שקלים בחודש, אשר מובילים אותה להכנסה כוללת של 6,300 שקלים. הודות לנקודות הזכות על ילדיה טלי לא משלמת מס הכנסה (לצורך העניין נתעלם מביטוח לאומי ומדמי בריאות). יום אחד מקבלת טלי מהבוס שלה הצעה להתקדם לעבודה במשרה מלאה, שתניב לה 3,000 שקלים נוספים בחודש. טלי שמחה על האפשרות להגדיל את הכנסתה, אך ליתר ביטחון היא בודקת לפני כן עם פקידי הביטוח הלאומי. מסתבר שאם טלי תבחר באפשרות זו, דמי הבטחת ההכנסה שהיא תקבל יקוצצו באופן משמעותי ויעמדו על כ-500 שקלים בלבד, כך שהכנסתה הכוללת תהיה 7,500 שקלים. כלומר, הכנסתה של טלי מעבודה תגדל ב־3,000 שקלים, אך הכנסתה הכוללת תגדל ב-1,200 שקלים בלבד – וכמובן, היא תיאלץ לעבוד שעות רבות יותר עבור התוספת הזעומה הזו.

במילים אחרות, מערכת הרווחה הקיימת בישראל מעודדת את טלי לא לעבוד ולהתקדם בעבודה, מפני שכל גידול בשכרה עשוי להוביל לאבדן הטבות משמעותי. עוד לא סיפרתי לכם על היום שבו משה, השכן של טלי, שהיה מאוהב בה זמן רב בסתר, הזמין אותה לצאת. משה הוא גבר נפלא וילדיה של טלי אוהבים אותו, אבל השניים חוששים להתחתן, מכיוון שחלק ניכר מההטבות שמקבלת טלי תלויים בכך שהיא תישאר גרושה. לאחרונה עבר משה לגור ביחד איתה, והשניים מקווים שפקידי הביטוח הלאומי לא יעלו על כך.

חייה של טלי היו נראים אחרת לגמרי בעולם שבו קיימת הכנסה בסיסית, מכיוון שקצבת ההכנסה הבסיסית תלויה רק בגיל. טלי היתה יכולה לבחור לעבוד יותר, לעבוד פחות, להתחתן, לא להתחתן, הכל לפי רצונה ושאיפותיה, והקצבה לא תשתנה כלל. אמנם יתכן כי סך המיסים שטלי תשלם יהיו גבוהים יותר, מכיוון שההכנסה הבסיסית מחייבת העלאת מיסים וביטול פטורים ממס לכלל האוכלוסייה. אך סביר שגם הכנסתה של טלי תהיה גבוהה יותר, מכיוון שכעת אין לה תמריץ לעבוד בשכר נמוך, והקצבה תישאר גם כאשר שכרה יגדל. מלבד זאת, היא לא תידרש יותר לבלות שעות ארוכות במשרדי הביטוח הלאומי, ולא תסבול מהסטיגמה המתלווה לקבלת הקצבאות.

אבל כיצד זה אפשרי? כיצד יתכן שאנחנו יכולים להעניק לכל אזרח במדינה קצבה הדומה למה שקיבלה טלי עד כה? זה לא יעלה מיליארדים? ובכן, כמובן שכן. ליתר דיוק, משהו כמו 120 מיליארד שקל בשנה, לפחות בטווח הקצר. והתשובה לשאלתכם היא יוסי.

שלום יוסי.

"שלום".

יוסי, ספר נא לקהל מה אתה עושה בחייך.

"אני רואה חשבון, גר ברעננה ואב לשלושה ילדים, חבר גאה במעמד הביניים הגבוה הישראלי".

מרתק. כיצד אתה מרגיש בנוגע להכנסה בסיסית, יוסי?

"לא אכפת לי".

למה לא אכפת לך?

"כי זה לא משנה לי".

כן, אבל למה זה לא משנה לך? אתה אמור הרי לשאת בעיקר נטל המימון של ההכנסה הבסיסית.

"זה לא משנה לי כי הוספתם לי קצבה, ואז העליתם לי את המיסים בערך באותו הסכום".

תודה רבה לך יוסי.

"עוד משהו?"

לא, זה הכל יוסי.

המתמטיקה שמאחורי הכנסה בסיסית היא פשוטה: עבור רוב האוכלוסייה אנחנו מעלים את המיסים בערך באותו הסכום שהם מקבלים בתור קצבה, ועבור אוכלוסיית מקבלי הקצבאות אנחנו מבטלים את הקצבאות הקיימות ובונים את קצבאות ההכנסה הבסיסית כך שיעמדו בערך על אותו הסכום. כך נפתרת בעיית המימון, מבלי שמשקי בית במדינה יפגעו או ירוויחו באופן משמעותי מהמעבר. הפרטים קצת מסובכים, ולקח לי זמן רב לעבוד על החישובים, אך העיקרון פשוט. אבל שוב, אתם מקשים, בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה? בשביל לעודד את טלי לעבוד ולהתחתן עם בחיר ליבה (או, יותר נכון, לא לעודד את ההיפך)? אין דרך פשוטה יותר להשיג זאת?

לא, טלי היתה רק ההקדמה. התמונה השלמה גדולה הרבה יותר. ההכנסה הבסיסית היא שינוי תפיסתי עצום. זו לא רק טלי, אלה כולכם. מערכת הרווחה היא יותר לא פונקציה של "מסכנות". הקצבאות אינן חבל הצלה שאנחנו זורקים למי שטובע, ובתנאי שיוכיח לביטוח הלאומי שהוא טובע באמצעות מילוי אינסופי של טפסים ואספקה שוטפת של הוכחות שהוא עדיין במצב טביעה ואיננו מסוגל לחלץ את עצמו. במקום זאת, הקצבאות הן זכות בסיסית של אזרח במדינת ישראל, רשת ביטחון שכל אחד יכול להחליט מה הוא רוצה לעשות איתה. איננו משליכים לפח את המערכת כולה; קצבאות הנכות והסיעוד ישארו, וכך גם מערכות הבריאות והחינוך הציבוריות ושירותי הרווחה השונים. אך קצבאות אבטלה, הבטחת הכנסה, ילדים וזקנה מבוטלות, וכן הטבות מס רבות. בטווח הארוך, חלק ניכר ממנגנון הרווחה הממשלתי פשוט ייעלם. לא יהיה בו צורך יותר. גם אם ההסתדרות לא תאפשר פיטורים המוניים משירות המדינה בטווח הקצר, ייעלם הצורך בשכירת פקידים חדשים כאשר הוותיקים ייצאו לפנסיה. בטווח הארוך, המדינה תיראה אחרת לגמרי.

טלי היא לא היחידה שחייה ישתנו ללא הכר. אריאל, למשל, הוא בחור חרדי צעיר וחובב תכנות. בתור ילד נתקל לראשונה במחשבים, ומאז התמכר לפתרון בעיות תכנות מורכבות. בשנים האחרונות הוא מעלה לאתר Stack Overflow תשובות לשאלות הגולשים, שזיכו אותו במוניטין ובהערכה בקרב אנשי מחשבים בארץ ובעולם ואף בהצעות למשרות בחברות היי-טק. אך אריאל נהנה גם מהלימודים בכולל ומאורח החיים החרדי, ואינו מעוניין לוותר עליהם למען העיסוק בתכנות. שלשום, כאשר רכש אריאל בסופרמרקט מצרכים לשבת, הוא הרגיש את המבטים שנעצו בו קונים לא-חרדים שעמדו בתור. הוא יודע מה הם חושבים עליו – שהוא פרזיט המתקיים על חשבון המדינה. ואולי הם צודקים? הוא זוכה כרגע לקצבאות נדיבות, שתלויות בכך שילמד בכולל ולא יעבוד (לפחות לא בשוק העבודה הרשמי). אריאל אינו מרוצה מכך, אבל קשה לו לוותר על הכסף.

בעולם של הכנסה בסיסית, לעומת זאת, חרדים יהיו זכאים לאותה הקצבה בדיוק כמו כל אחד אחר, ואריאל יוכל לבחור כיצד לחלק את חייו בין הלימודים בכולל לבין משרות חלקיות בתכנות. שיעורי התעסוקה של החרדים יגדלו, והמתחים בין קבוצות האוכלוסייה השונות בישראל יפחתו.

ולא רק אריאל – גם נטע, שמעוניינת להתגורר בצניעות בקומונה בנגב ולהתמקד בלימוד מדיטציית ויפאסאנה, תוכל להגשים את שאיפותיה בעולם של הכנסה בסיסית מבלי להתעסק עם הביטוח הלאומי. וגם נדב, עורך דין צעיר שפוטר לא מזמן מעבודתו, יעדיף עולם של הכנסה בסיסית: כתנאי לקבלת דמי אבטלה הציעו לנדב הפקידים בשירות התעסוקה לעבור הסבת מקצוע ולהיות רתך, אבל הוא מעוניין להקדיש עוד זמן לחיפושים כדי למצוא משרה טובה בעריכת דין. מעבר להכנסה בסיסית ישפר גם את חייהם של רבים אחרים אשר מעוניינים בשילובים לא שגרתיים של זוגיות, עבודה, לימודים או זמן פנוי, בשלבים שונים של חייהם, וכן את מצבן של משפחות התלויות במערכת הרווחה, שיקבלו פחות או יותר את אותם הסכומים שקיבלו לפני כן אך ללא העיסוק הבירוקרטי המתסכל, ללא הסטיגמה וללא "מלכודות עוני" הדוחקות בהם להישאר על רמת הכנסה נמוכה.

אתם מוזמנים לקרוא על הפרטים הקטנים והמספרים בעבודה שכתבנו ד"ר מיכאל שראל ואני. אנחנו מציעים קצבאות בגובה של כ-1,300 שקלים בחודש לבוגרים, בין 150 שקלים ל-664 שקלים עבור ילדים (כתלות בסדר הילד במשפחה), וכ-3,200 שקלים עבור בני 67 ומעלה. גובה הקצבאות לא משקף איזשהו חישוב אופטימלי לגבי עלויות מחיה בישראל, אלא את הגובה הנוכחי של קצבאות ילדים, קצבאות זקנה ודמי הבטחת הכנסה. על מנת לממן את המהלך נדרוש לבטל חלק ניכר מהקצבאות הקיימות, לבטל הטבות מס רבות, וכן להעלות את מדרגת מס הכנסה התחתונה ל-25% (או להעלות מיסים אחרים באופן דומה). כבר שנה שלמה אני עובד על הנושא הזה על מנת לוודא שהמספרים מסתדרים – שאפשר לממן את הרפורמה הזו, ושרוב אזרחי ישראל לא מפסידים או מרוויחים יותר מדי מהמעבר. שנה של נבירה בתקנות הביטוח הלאומי, בדוחות הממשלה, בחוקי המס, ואינספור משחקים עם סימולציות שונות על בסיס סקרי ההוצאות של הלמ"ס. לא היה קל. ישנה אי וודאות רבה מאחורי חלק מהחישובים, וקשה לחזות במדויק את ההשפעות ארוכות הטווח על היצע העבודה ועל החיסכון הבירוקרטי ברמת המאקרו. אך העניין החשוב כאן הוא לא המספרים, אלא השינוי התפיסתי. זהו שינוי שלקח לי זמן רב לעבור, באופן אישי.

מערכות הרווחה הנוכחיות הן ג'ונגל סבוך של תקנים ותקנות נעדרי היגיון שהצטברו עם השנים, מפלצת בירוקרטית המייצרת תסכול רב גם בקרב האזרחים וגם בקרב פקידי מדינה שמעוניינים בכנות לעזור, בזבוז עצום של כסף וזמן הלוכד את העניים במלכודות עוני שונות ומשונות ומשמר את אי השוויון הגבוה. הן אינן מתאימות לעידן המודרני, במסגרתו אנשים עוברים בין עבודות בתדירות גבוהה, ורבים חווים באמצע החיים תקופות של לימודים או אבטלה. הפואנטה של העבודה שכתבנו היתה להראות שישנה דרך אחרת לבנות רשת ביטחון כלכלית. הכנסה בסיסית היא חלופה טובה יותר. היא אינה פתרון־קסם, והיא לא מסוגלת לייצר עושר "יש מאין" או לפתור בעיות חברתיות וכלכליות מורכבות. אך היא ישימה, יעילה הרבה יותר מהמערכת הקיימת, מעניקה לאזרחי המדינה חופש רב יותר, ומפחיתה את מעורבות הממשלה בחייהם האישיים. בסופו של דבר, הכנסה בסיסית היא פשוט דרך שפויה יותר להתנהל בתור חברה אנושית.

בספרו "ציביליזציה" מנסה ניל פרגוסון להסביר את עלייתה ההיסטורית של אירופה באמצעות שש "אפליקציות מנצחות": תחרות, המהפכה המדעית, הרפואה, תרבות הצריכה, זכויות הקניין ומוסר העבודה. פרגוסון הוא היסטוריון בריטי אשר ניחן ביכולת ביטוי גבוהה בכתב, ידע מקיף ביותר, גרפומניה מתקדמת וחוסר יכולת משווע לכתוב ספרים קוהורנטיים. בדומה לספרים קודמים שלו שקראתי, גם ספר זה הוא יותר שיח אסוציאטיבי מעניין מאשר שורה של טיעונים לוגיים המובילים למסקנה כלשהי.

למשל, הפרק בספר שהיה אמור לעסוק ברפואה המערבית הוא למעשה פרק על קולוניאליזם, המתמקד בעיקר בעוולות הקולוניאליזם הגרמני ובשאיפות הנאיביות של הקולוניאליזם הצרפתי (פרגוסון הוא בריטי, כאמור). מספר רב של מאמרים בכלכלה הדגימו מדוע הרפואה המערבית הייתה כל כך חשובה לצמיחה כלכלית: העלייה בתוחלת החיים והירידה בשיעורי התמותה עודדו השקעה בהון האנושי של ילדים, צבירת ניסיון בקרב מבוגרים וכך הלאה. למשל, אחד המחקרים המפורסמים בנושא מראה כי הכחדת תולעי המעיים בדרום האמריקני בתחילת המאה ה-20 שיפרה משמעותית את ביצועיהם של ילדים בבית הספר, ואף את משכורותיהם לאחר מכן. ישנם מחקרים דומים רבים, אך נראה שפרגוסון כלל אינו מודע לספרות הזו, ואולי פשוט שכח מהו נושא הפרק במהלך הכתיבה.

פרקים אחרים אינם קוהורנטים יותר. הפרק על מוסר העבודה עוסק בעיקר בעליית הנצרות בסין, בעוד שהפרק על תרבות הצריכה מתאר את קיצור תולדות המהפכה התעשייתית, בתוספת של כל מני דברים אחרים מעניינים שהתרחשו במהלך המאה ה-20, שלחלקם יש קשר עקיף כלשהו לצריכה. גם בנוגע למהפכה התעשייתית מתעלם פרגוסון מהספרות הכלכלית המודרנית, כשהוא קובע שהמהפכה התעשייתית פרצה לראשונה בבריטניה תודות למשכורות הגבוהות של הפועלים הבריטיים ולמרבצי הפחם הנרחבים שם. אכן זו הייתה טענתם של מספר היסטוריונים שעסקו בנושא בעבר, אך כיום ככל הידוע לי הקונצנזוס הוא שזו שגיאה, ושהסיבות הן בעיקר מוסדיות ותרבותיות (ובכלל, נורא מוזר להתייחס למשכורות גבוהות בתור סיבה ולא תוצאה של שיווי משקל ייחודי כלשהו).

למרות שהספר מתיימר להסביר את עליית המערב, אחת התופעות הנחקרות ביותר בהיסטוריה כלכלית במאתיים השנים האחרונות, הוא לא מהווה סקירה מקיפה של ספרות קודמת שניסתה להסביר את התופעה הזו, וגם לא מציע תיאוריה סדורה וחדשה כלשהי. פרגוסון לא מסביר כלל מדוע אותן "אפליקציות מנצחות" הופיעו דווקא באירופה של ימי הביניים המאוחרים, או מדוע הן חשובות יותר מ"אפליקציות" אחרות. באותה המידה הוא יכל להכניס לרשימה אפליקציות נוספות, כגון "ספרים", "אוריינות", "חלוקת שעות היממה", "דמוקרטיה", שלא לדבר על "רובים, חיידקים ופלדה".

פרגוסון גם אינו רואה את הקשרים בין האפליקציות השונות. למשל, חוקרים רבים מציבים במרכז את התחרות בין המעצמות האירופאיות, שאף אחת מהן לא הגיעה להגמוניה כמו בסין ובאימפריה האיסלאמית. לטענתם התחרות היא זו שהובילה בין השאר לחדשנות טכנולוגית, להתפתחות המדע, לחדשנות דתית, ובעצם לכל שאר האפליקציות. מקס וובר, שאותו פרגוסון דווקא מזכיר בהרחבה, טען שהנצרות הפרוטסטנטית הייתה עניין מרכזי אשר הוביל לשאר האפליקציות. כך או אחרת, מוזר להציג את כל האפליקציות כאילו שהן שוות בערכן. ועוד לא נכנסתי כאן לביקורות יותר עמוקות, כגון השאלה האם "חברת הצריכה" היא "אפליקציה מערבית", או פשוט ביטוי לרצון שהיה קיים תמיד בקרב כל אדם (וכל בעל חיים) עלי אדמות לשפר את רמת חייו. לא במקרה גם הסינים, הרוסים והאפריקאים רוצים ללבוש ג'ינס.

פרק הסיכום של הספר הוא למעשה הפרק היחיד שדן באופן עמוק ומעניין בעלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, ועוסק בין השאר בכל מני מודלים מחזוריים שהוצעו עבור העניין. כבר אלפי שנים הוגים שונים משתעשעים עם האנלוגיה בין מחזוריות החיים של אדם לבין מחזוריות החיים של מדינות וציוויליזציות, אך האנלוגיה הזו ככל הנראה מטעה יותר מאשר תורמת. תחזיות אודות נפילת ההגמוניה האמריקאית-אירופאית קיימות כבר לפחות מאתיים שנה, ועד כה כולן הופרכו, בעוד שרק מעטים חזו את נפילת חומת ברלין או נפילתן של אימפריות בעבר.

אך גם בפרק הסיכום נמנע פרגוסון מלעסוק בשאלות העומק, והדיון שהוא מנהל הוא במידה רבה חסר פואנטה. העובדות הן שניסיונות היסטוריים להעתיק את "האפליקציות האירופאיות" לרוב נכשלו, מלבד יוצאי דופן זוהרים. מדוע המאמצים העצומים שהוקדשו במאה ה-20 כדי להפוך את טורקיה וארגנטינה למדינות מודרניות ומתועשות נכשלו בסופו של דבר, בעוד שהמאמצים להפוך את דרום קוריאה ופינלנד למדינות מודרניות הצליחו? יתכן שהסיבה לכך היא מוסדית, יתכן שהיא תרבותית, אך פרגוסון כלל לא דן בשאלות החשובות האלו. במקום זאת הוא כותב על המשבר הכלכלי של 2008, על עלייתה של סין, על המוסלמים באירופה ועל נושאים נוספים שכבר נטחנו לעומק בספרים ומאמרים אחרים, והוא לא מוסיף הרבה לדיון הקיים. מכיוון שרבים מהאירועים שעליהם הוא כותב בפרק זה התרחשו בסמוך למועד פרסום הספר (2011), חלק מהדברים שהוא כותב כבר כיום נראים לא רלוונטיים, והוא כמובן לא חוזה לא את עלייתו של טראמפ ולא את הברקזיט.

לסיכום, יאמר לזכותו של פרגוסון שהוא יודע לספר סיפורים בצורה מרתקת, ושהוא שמרן בעל הטיה אנגלופילית חזקה, שזה תמיד נחמד. הספר קליל וקריא, ולמדתי ממנו לא מעט עובדות חדשות, אך את עליית המערב הוא לא מסביר. ההיסטוריה היא לא רק אוסף של אנקדוטות נחמדות, אלא גם ניסיון אנושי מצטבר אשר ניתן, אולי, להפיק ממנו לקחים חשובים. ספרים המנסים לעשות זאת באופן יותר מסודר ורציני, כגון אלו של יואל מוקיר, גרגורי קלארק, ואז'ימולו ורובינזון, לא תורגמו לעברית, וחבל (כתבתי על חלקם כאן וכאן). על כן, הרושם של הקורא העברי הממוצע נע אי שם בבין "רובים חיידקים ופלדה" של דיימונד, שהוא נחמד אבל חלקי מאוד, לבין "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי, שהוא יותר פילוסופי והחלקים הכלכליים בו לא מדוייקים. ככל הידוע לי אין שום מקור בעברית לוויכוח האקדמי הסוער בין מחנות שונים אשר תולים את עיקר ההשפעה במוסדות, בתרבות, או בגורמים גיאוגרפיים מרוחקים. יום אחד אולי אנסה לתקן בעצמי את המחסור הזה.

בקייב, בירת אוקראינה, נפגשו בשנת 2004 שני חברים טובים ודמיוניים לגמרי שהמצאתי עבור הסטטוס הזה.

"אתה מצטרף להפגנות?", שאל הראשון, דגל כתום בידו. לכולם היה ברור שהבחירות לנשיאות זויפו, ושהמועמד הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' לא זכה באופן הוגן. המהפכה הכתומה הייתה בשיאה, מאות אלפים יצאו לרחובות, והתקשורת הבינלאומית סיקרה את ההפגנות בהרחבה. ריח של שינוי עמד באוויר.

"לא, אני נוסע עוד שבוע ללימודים בארה"ב", אמר השני. הוא לא חזר מעולם לאוקראינה.

עכשיו, שאלה פשוטה: מי מהשניים האלו פעל באופן יעיל יותר לשינוי חייו?

איני רוצה לטעון כאן שלמהפכה הכתומה לא הייתה שום השפעה – בית המשפט העליון באוקראינה ביטל בסוף את תוצאות הבחירות. אבל בשנת 2010 התקיימו בחירות נוספות, וינוקוביץ' נבחר לנשיאות. אוקראינה כיום עדיין קרועה בין המערב למזרח. האם המהפכה הכתומה באמת שינתה משהו, או שהייתה רק סימפטום למאבק פנימי אשר יעברו עוד לפחות כמה עשרות שנים לפני שיוכרע, אם בכלל?

אנשים נוטים לערבב בין מה שחכם לבין מה שמוסרי, מכיוון שבכל הסרטים והספרים שקראנו המוסריים הם גם החכמים שמנצחים בסופו של דבר. רגשות מוסריים ברמה האישית תורמים רבות ליכולת שלנו להתנהל כחברה מתורבתת, אבל ברמה הלאומית הם מעוורים אותנו. אין דבר קל יותר למי שרוצה למקסם לייקים, שיתופים ומנדטים מאשר לנצל את הרגשות האלו, וגם הימין וגם השמאל עושים זאת. אם יש משהו שהייתי רוצה לתרום לכם, לאנשים שבחרו לעקוב אחרי העמוד הזה, אז זו איזו שהיא תרופת נגד. חיסון.

נקפוץ ישר לדוגמאות הפרובוקטיביות: תושבי עוטף עזה המתמודדים עם הרקטות, תושבי דרום תל אביב המתמודדים עם המהגרים. העמדה המוסרית אומרת שעליהם להיאבק במסגרת המערכת הפוליטית על מנת שהממשלה תפתור את בעיותיהם. הם הרי לא אשמים בדבר. העמדה הפרקטית אומרת שאם היה ניתן לפתור את הבעיות האלו בקלות הן כבר היו נפתרות מזמן, ושיותר מעשי מבחינתם פשוט לעבור דירה.

שני הפתרונות היעילים ביותר ברמה האישית לכל בעיה עלי אדמות הם הגירה וכסף. אנשים עשירים ואנשים שלא חוששים להגר לאזור אחר או למדינה אחרת תמיד יחמקו מאסונות וישפרו את חייהם בקצב מהיר יותר מאחרים, לא משנה מהם מטרותיהם. לעומת זאת, אלו התולים את תקוותיהם בשינוי פוליטי כלשהו יהיו הראשונים למות בשדה הקרב, להינמק בכלא, או שסתם יבלו את שארית חייהם באכזבה מרירה.

אין לי משהו עקרוני נגד הצעירים הצועדים בהתלהבות עם שלטי קרטון צבעוניים. זה באמת נחמד וכיף. אבל נפלא מבינתי כיצד אנשים שעברו את גיל 25 וסיימו בגרות בהיסטוריה באמת חושבים שזה ישנה משהו. מהן הדוגמאות שלכם? השחורים בארצות הברית של שנות השישים? המהפכה הפמיניסטית? ברצינות?

אז קודם כל, נסו לתפוס שיחה עם איזה שהוא אקטיביסט שחור או אקטיביסטית פמיניסטית ושאלו אותם האם לדעתם המהפכות האלו הצליחו. ושנית, שימו לב שמדובר בשני מאבקים שהחלו עוד במאה ה-19, ומשקפים שינוי תרבותי עמוק, איטי והדרגתי מאוד. ושלישית, אלו רק 2 דוגמאות מתוך אינספור הפגנות ומחאות שהובילו צעירים אופטימיים בשלל מדינות.

גורלה של המהפכה הכתומה באוקראינה או מחאות "האביב הערבי" הם הסיפור הנפוץ. התמונה המצורפת לסטטוס הזה, של אנשים המחליפים פוליטיקאים מסוימים בפוליטיקאים אחרים, זהים להם, היא הסיפור הנפוץ.

אין לי משהו עקרוני נגד פוליטיקאים. הם לא רעים ולא פסיכופטים, וחלקם באמת רוצים לשנות דברים לטובה. אבל הם מחושקים ומוגבלים מכל כך הרבה כיוונים, שבדרך כלל אין להם שום יכולת לשנות דברים חשובים. אני יכול לכתוב להם שאני בעד או נגד הצעת מדיניות כלכלית ספציפית, ולפעמים זה עוזר, אבל לצפות שהם ישנו את הסטטוס קוו של יחסי דת ומדינה בישראל? לצפות שהם יחסלו את ההסתדרות? אלו פשוט לא דברים שקורים ללא משבר קיומי עמוק (למשל מהסוג שהתרחש כאן בתחילת שנות השמונים).

"מתי בפעם האחרונה דמיינת משהו טוב"?

כך כתב לי מישהו לפני מספר ימים, בהמשך לביקורת שלי נגד מחאתם של ההומוסקסואלים (ראו כאן וכאן). רבים אחרים כותבים לי דברים דומים: "למה אתה תמיד נגד כל מאבק חברתי? למה צריך להיות ציני ורציונלי כל כך? אנשים ציניים שיושבים בבית אף פעם לא משנים את העולם!"

אז הנה התשובה שלי: כן, אני מדמיין לא מעט דברים טובים. אך הדברים הטובים האלו לעולם – אבל לעולם – לא כוללים שינוי חברתי הנכפה מלמעלה על ידי ממשלה. אני מדמיין דברים טובים כשאני משחק עם הבן שלי, כשאני יוצא לסרט ביחד עם אשתי, אני מנסה לדמיין כיצד אני יכול להפוך את החיים שלנו לטובים יותר, למעניינים יותר, לחסינים יותר בפני מגמות דמוגרפיות ופוליטיות שאין לי שום יכולת לשלוט בהם.

אם אתם מדמיינים משהו טוב יותר, עשו זאת מול המראה. נסו לשאול את עצמם מה אתם עושים על מנת להגשים את החלום שלכם. האם סטטוס זועם בפייסבוק או הצטרפות למחאה בכיכר רבין הם הדרך היעילה ביותר להשיג את השינוי? האם זו הדרך האמיצה ביותר? באמת?