Feeds:
פוסטים
תגובות

מחשבות על ה"רולניקיזם"

ה"רולניקיזם", על שמו של עורך דה-מרקר גיא רולניק, היא תיאוריה כלכלית שלפיה הגורם המשמעותי ביותר לשגשוג הוא מידת הריכוזיות במשק, והאופן שבו היא משפיעה על שחיתות ועל כוחן של קבוצות אינטרס להשפיע על התקשורת והפוליטיקה. לפי תיאוריה זו, מדינות משגשגות מאופיינות בפירמות קטנות רבות המתחרות ביניהן באופן אינטנסיבי, אינן מסוגלות לרכוש לעצמן פוליטיקאים או עיתונים, וכך הצרכן מרוויח והדמוקרטיה נשמרת. מדובר בתיאוריה לא רעה, מכיוון שהיא מדגישה את החשיבות של תחרות עבור שגשוג כלכלי. היא בוודאי עדיפה על תורות מרקסיסטיות הנפוצות בעיתונות ובמערכת הפוליטית, שלפיהן הזירה הכלכלית (וכל שאר הזירות בעצם) היא מלחמת מעמדות נצחית בין "מנצלים" ל-"מנוצלים". אך המציאות מעט יותר מורכבת מהתיאוריה.

ראשית, הרטוריקה המלווה את הרולניקיזם מתייחסת ל"כוח מונופוליסטי" כאל עניין בינארי הנובע באופן ישיר מריכוזיות, ומלווה בתפיסה השגויה הנפוצה בציבור שלפיה הצרכנים הם תמיד שבויים בידי המונופול. במציאות, לכל עסק יש כוח מונופוליסטי מסוים, ולציבור בדרך כלל יש אלטרנטיבה.

למשל, גם אם אמאזון מחזיקה בנתח גדול משוק הקניות המקוון, אין זה אומר שהיא יכולה להעלות מחירים ולהשתמש בכוחה המונופוליסטי, מכיוון שצרכנים פשוט יעברו לקנות בחנויות רגילות, או יעברו למתחרים קטנים יותר. קשה מאוד להגדיר כוח מונופוליסטי, מכיוון שקשה להגדיר מהו השוק הרלוונטי. ההגדרה הטכנית של נתח השוק של אמאזון, מתעלמת לגמרי מהאלטרנטיבות, מכך שהצרכנים יכולים לרכוש את המוצרים בחנויות רגילות. לכן, הכוח של אמאזון הרבה יותר חלש ממה שאנחנו חושבים.

לעומת זאת, בעל מכולת ביישוב מרוחק, המחזיק בנתח זניח לגמרי מהשוק הקמעונאי הארצי, יכול בקלות להשתמש בכוחו המונופוליסטי כדי להעלות מחירים, ביחוד אם יש חסמי כניסה משמעותיים להקמת מכולת נוספת, כגון מגבלות תכנון עירוני. באותו יישוב מרוחק הצרכנים באמת שבויים במידה רבה, ואין להם אלטרנטיבות טובות. המכולת הזו לא תוכרז כמונופול ולא תופיע על הרדאר של רגולטורים ועיתונאים, אך היא עשויה לפגוע ברווחת הצרכנים המקומיים הרבה יותר מאמאזון הענקית.

באופן כללי, קשה להסיק מריכוזיות או מגודלן של החברות על מידת הכוח המונופוליסטי שלהן. יכול להתקיים שוק עם שני שחקנים שמתחרים ביניהם באינטנסיביות, ובשוק אחר יהיו עשרה שחקנים השומרים על קרטל מנומס ומחירים גבוהים. קשה גם להסיק מגודלן של חברות על מידת ההשפעה הפוליטית והתקשורתית שלהן; גם עסקים קטנים יכולים להתאגד לצורך רכישת לוביסטים ופוליטיקאים. שאלת האלטרנטיבות וכל הגוונים האפורים הללו נעדרים לגמרי ממאמריו של רולניק וחסידיו. כך למשל יכול גיא רולניק לכתוב בטוויטר שפייסבוק היא מונופול מסוכן, תוך התעלמות מקיומה של הפלטפורמה שבה הוא כותב זאת.

שנית, הרולניקיזם מתעלם מכך שמיזוגים ורכישות של חברות, לצד גידול בריכוזיות, מובילים גם ליתרונות לגודל. חברות ענק יכולות להשקיע יותר במו"פ ובחדשנות טכנולוגית, ולא רק בלובי מול הפוליטיקאים, והן אכן עושות זאת. חלק ניכר מהקדמה הטכנולוגית מאז מלחמת העולם השנייה התרחש במעבדות של חברות ענק כגון IBM, מייקרוסופט, אפל, טבע, אמאזון ואחרות. חברות ענק יכולות גם לחסוך עלויות אדמיניסטרציה, ויש להן יותר כוח שוק מול ספקים שמאפשר להן להשיג הנחות. כאשר ישנה תחרות, היעילות הזו מיתרגמת למחירים נמוכים יותר עבור הצרכן ומשכורות גבוהות יותר לעובדים. כלומר, אם במקום אמאזון היו מאות אתרים קטנים, סביר להניח שהמחירים לצרכן היו גבוהים יותר, לא נמוכים יותר. אפילו אם חברות הענק האלו מנצלות פה ושם את כוחן המונופוליסטי, יתכן שתרומתן לצמיחה מובילה לכך שההשפעה הכוללת שלהן על רווחת תושבי המדינה היא חיובית בסופו של דבר.

למעשה, הרולניקיזם מבלבל בין מטרות ובין אמצעים. במקום שהדיון יהיה סביב רווחת הצרכן – המטרה הסופית – הדיון הוא סביב הריכוזיות. אך הפחתת הריכוזיות איננה מטרה העומדת בפני עצמה, אלא בסך הכל אמצעי. המטרה היא רווחת הצרכנים. לצד זאת, מובילה התיאוריה לרטוריקה של שנאת עשירים, והתעלמות מהפן היזמי של צבירת העושר, שהוא הכרחי לשגשוג כלכלי. הרולניקיסטים צופים בשימוע בקונגרס של מנכ"לי ענקיות הטכנולוגיה בשקיקה, מחכים לראות כיצד "ישחטו" הפוליטיקאים את אנשי העסקים העשירים, אך הם שוכחים שהאנשים שהקימו את פייסבוק, מייקרוסופט, גוגל ואמאזון לא נולדו עשירים. במהלך ההתעשרות שלהם הם יצרו ערך עצום עבור הציבור האמריקני והעולם כולו.

חשבו כיצד היו נראים ימי הסגר של מגיפת הקורונה לולא אמאזון, נטפליקס, זום ושלל האמצעים הטכנולוגיים החדשים אשר מאפשרים לנו לרכוש מוצרים וליהנות מאמצעי בידור רבים מבלי לצאת מהבית. חשבו כיצד היה נראה שיעור האבטלה כיום אם חברות היי-טק לא היו יכולות לעבור לעבודה מהבית, בדרך כלל באמצעות שירותי הענן של אמאזון, מיקרוסופט או אחת החברות הגדולות.

איני טוען חס וחלילה שאין צורך ברשות להגבלים עסקיים, ושמדינות לא צריכות מדי פעם להיאבק באופן אקטיבי כנגד מונופולים פרטיים גדולים המאיימים על התחרות. זה עניין של איזונים. מדיניות רציונלית של הגבלים עסקיים חייבת להתחשב בתרומה של חברות הענק לקדמה הטכנולוגית ולצמיחה הכלכלית, ובשאלת האלטרנטיבות והניצול לרעה של הכוח המונופוליסטי – בכל אותם דברים שהרולניקיזם נוטה לטאטא מתחת לשטיח.

בגלל חוסר ההבנה הזו, הרולניקיזם מתנגש עם העובדות בשטח. ניתן לראות את השגיאה של הרולניקיזם בהשוואה בין מדינות: בכל המדינות העשירות בעולם ישנן חברות ענק החולשות על נתחים משמעותיים מהשוק המקומי והעולמי, ואחראיות לעיקר הצמיחה. המדינה הרולניקיסטית האידיאלית, שבה יש רק מספר גדול של עסקים קטנים ובינוניים המתחרים ביניהם על ההגמוניה, איננה קיימת, ולעולם לא תהיה קיימת, כי עסקים קטנים ובינוניים הם פשוט לא יעילים כל כך (ולא, הם גם לא "מנוע צמיחה"). ניתן גם לראות את השגיאה בהשוואה לאורך זמן: למרות המיזוגים והגידול בריכוזיות, השכר הריאלי במרבית המדינות והתקופות הוא במגמת עלייה, והשכר בחברות הענק בדרך כלל גבוה מהממוצע. הניצול הגובר של האזרחים, בין אם באמצעות משכורות נמוכות יותר או מחירים גבוהים יותר, פשוט לא קורה, ואין גם עדויות לגידול בשחיתות או פגיעה בדמוקרטיה.

לסיכום, חשוב לציין שוב שהרולניקיזם הוא בסך הכל תיאוריה כלכלית סבירה ביחס לתפיסה המרקסיסטית הנפוצה בחלקים ניכרים מהתקשורת הישראלית, ואין פלא על כך שעיתון דה-מרקר ספג ביקורות רבות משמאל במהלך השנים. אך העולם מורכב יותר מהאופן שבו הוא מוצג בטוריו של גיא רולניק, והבלבול בין אמצעים ומטרות עשוי להוביל להמלצות מדיניות שגויות.

במהלך החודשים האחרונים שיתפתי פעולה עם שני חברים, איתי צישנבסקי ואריאל קרלינסקי, בהקמת פודקאסט חדש בשם "הרס יצירתי". מטרת הפודקאסט היא לקדם ולהעמיק את הדיון בנוגע למדיניות ומחקר כלכלי. אנחנו מתכננים לראיין חוקרים ומקבלי החלטות ישראלים אשר עוסקים בנושאים כלכליים וחברתיים, ולפרסם פרקים חדשים בתדירות של אחת לשבועיים-שלושה.

אני חייב להודות שאחרי למעלה מעשור של כתיבה אני מרגיש לעיתים שקצת מיציתי את הבלוג, ומבחינתי הפודקאסט הוא דרך חדשה, מרעננת ומעניינת לייצר תכנים עבור הקהל הרחב. איתי ואריאל הם שניהם כלכלנים ובלוגרים מוכשרים (בדקו את "תועלת שולית" ואת "האמנית והרוכל"), ויש להם ידע רב בנושאים כלכליים שאני פחות מכיר. היתרון המרכזי שלנו על פודקאסטים אחרים הוא היכולת להבין לעומק נושאי מחקר ומדיניות, מה שמאפשר לנו לתווך בין החוקרים ובין הקהל הרחב, ולהביא דעות וקולות שפחות נשמעים בדיון הציבורי. בינתיים, מהראיונות שכבר עשינו למדתי לא מעט דברים חדשים.

הפודקאסט זמין בספוטיפיי, itunes וכל שאר האפליקציות המובילות. ניתן לשמוע את הפרק הראשון כאן, ורצוי גם לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של הפודקאסט. אם אהבתם, נודה לכם אם תעניקו לנו דירוג גבוה באפליקציות.

בתקופה קשה של משבר חסר תקדים מתברר, שוב, שאין שום מבוגרים אחראיים ויודעי כל שם למעלה, אלא בסך הכל בני אדם, מבולבלים ומפוחדים כמו כולנו, שההתמחות שלהם היא בלהניע אותנו לפעולה, לנגח את מתחריהם ולצבור פופולריות באמצעות סיסמאות, אידיאולוגיות גדולות ונושאים ברומו של עולם.

ומי לא אוהב נושאים ברומו של עולם? כן סיפוח, לא סיפוח, קפיטליזם, סוציאליזם, חופש, שוויון, דמוקרטיה, שחיתות, התחממות גלובאלית, טבע האדם, שלום ומלחמה, הכל מרתק ושובה את הדמיון שלנו, תחביב אינטלקטואלי ראוי בהחלט לזמן הפנוי, כמו לפתור תשבץ או לקרוא ספר, אבל אלו לא השאלות החשובות בעת משבר חמור.

השאלה החשובה כרגע היא איך אתם, באופן אישי, מתמודדים עם השינוי שמתרחש בעולם. האם תיכנעו לייאוש? האם הספקתם לצבור כריות ביטחון? האם הגעתם למעמד תעסוקתי שמאפשר לכם לעבור משברים? להגר למדינות אחרות? האם תצליחו לשנות את ההרגלים שלכם כעת במהירות מספקת? כיצד תוכלו לתמוך בחברים ובני משפחה שנקלעו לקשיים, או לחילופין להיעזר בהם? ומהו הלקח לפעם הבאה?

אפשר לקרוא לגישה הזו "אינדיבידואליזם רדיקאלי", אני מניח. איני אומר שזה לא חשוב כלל מי ישב בכיסא ראש הממשלה, אך אם אתם לא בעסקי מכירת העיתונים, סביר שההתמקדות שלכם בכך היא מעבר לכל פרופורציה. מדינות עולות ונופלות כמו הגלים שעל פני הים, נסחפות עם מגמות טכנולוגיות ודמוגרפיות מורכבות שאין שום אפשרות לחזות אותם, וההשפעה של כל אחד מאיתנו על כך היא אפסית, אבל השפעתנו על החיים שלנו היא עצומה.

אם אתם תולים את תקוותיכם בפוליטיקאי מסויים, באידיאולוגיה מסויימת, במומחים, ובאמת מאמינים שאם רק תצליחו לשכנע מספיק אנשים הכל ישתנה, זה הזמן שלכם להביט במראה, ולהבין שמנצלים אתכם. בעת צרה אמיתית כולנו בסופו של דבר מתמודדים עם העולם לבדנו, עם הסביבה הקרובה של חברים, שכנים ובני משפחה.

כך היה בעת מלחמות העולם, והשואה, ואסונות טבע קשים, וזהו המצב גם כיום. אף אחד לא יעזור לכם, אף אחד לא יציל אתכם. כל מה שהם יכולים לעשות שם למעלה זה להשתמש בכם, להסית אתכם נגד יריביהם ולהבטיח הבטחות ריקות. לא בהכרח בגלל שהם מרושעים או מושחתים, אלא בגלל שהם מוגבלים, בדיוק כמונו.

בשנות הארבעים של המאה העשרים, בזמן שהעולם כולו היה עסוק במלחמה, הופיע לראשונה סגנון מוזיקלי חדש: הרוקנרול. לא במקרה, הסגנון החדש צמח בערים הגדולות של ארצות הברית. הגיטרות, התופים והסגנון המהיר הם תוצאה של ההשפעה הדדית של מוזיקאים שחורים ולבנים בשנות הארבעים של המאה ה-20, אשר למדו האחד מהשני כלים ומקצבים, ושילבו את ניסיונם לכדי סגנון ייחודי וחדש שצמח מתוך הבלוז, הג'אז והסגנונות האחרים. מוזיקאים אפריקנים או אירופאים לא היו מסוגלים לפתח את הרוקנרול לבדם; רק השילוב יוצא הדופן שנוצר בארצות הברית אפשר זאת. זהו אינו מקרה יוצא דופן – חלק ניכר מהפיתוחים התרבותיים, האמנותיים, הקולינריים, הפיננסיים והטכנולוגיים שהופיעו בארצות הברית במאה וחמישים השנים האחרונות הם תוצאה של שיתוף פעולה והשפעה הדדית בין אמריקנים שהגיעו מארצות ומתרבויות שונות לגמרי. עוצמתה של ארצות הברית נובעת מאותו שילוב של גרמנים, אירים, איטלקים, פולנים, סינים, פורטוריקנים ורבים אחרים, שכל אחד מהם הגיע לצפון אמריקה עם מטען תרבותי אחר, כישורים אחרים, ידע אחר, השקפות עולם אחרות. מחקרים העלו עדויות לכך שגיוון אתני השפיע לחיוב על השכר בערים בארצות הברית, על פריון העבודה, ועל צמיחתן של ערים בבריטניה. תוצאות דומות עולות גם מניתוח המגוון האנושי בהנהלות של חברות: פירמות בעלות מגוון אנושי רב יותר בקרב הבעלים או השותפים נוטות להיות חדשניות ומצליחות יותר.

אך לכל אותן התפתחויות חיוביות תמיד נלווה הצד האפל של המגוון האנושי והאתני, שאליו נחשפנו גם בשבועות האחרונים. מאבקים אלימים בין קבוצות אתניות שונות בארצות הברית התרחשו עוד במאה ה-19, כפי שניתן לראות בסרט "כנופיות ניו יורק", המתאר את היריבות בין מהגרים איריים לבין "וותיקים" שרובם ממוצא אנגלי. גם מלחמת האזרחים האמריקנית, אחת המלחמות האכזריות ביותר בעידן המודרני, היא במידה מסוימת תוצאה של הבדלי השקפות ופערים תרבותיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. לאורך כל המאה ה-19 התרחשו מהומות, התפרעויות ומרידות, ביניהם מספר התקפות של לבנים על עבדים שחורים משוחררים, מאבקים בין פרוטסטנטים וקתולים, התקפות על מהגרים סיניים, ואפילו קרבות בין פלגים שונים במשטרה. מגמה זו המשיכה אל תוך המאה ה-20, עם שלל מהומות שחלק ניכר מהן על רקע גזעי, למשל במסגרת "הקיץ האדום" של 1919, ובשנת 1943, כאשר בחודש יוני הנשיא רוזוולט נאלץ לשלוח אלפי חיילים כדי להרגיע את המתפרעים בדטרויט, ובחודש אוגוסט פרצו מהומות בניו יורק בעקבות ירי של שוטרים לבנים בחייל שחור, ועוד מקרים רבים נוספים. ישנם כאלו המקשרים בין המהומות הנוכחיות ובין כהונתו של טראמפ, אך הם ככל הנראה ניחנו בזיכרון קצר; מהומות על רקע גזעי התרחשו גם בשנים 2015, 2014, 2011, וכן מספר פעמים בעשור שלפני כן, ובכל עשור אחר בתולדות ארצות הברית, בלי קשר לזהות הנשיא המכהן.

ההשפעה השלילית של מגוון אנושי גבוה איננה ייחודית לארצות הברית. למשל, מחקר מעניין השווה בין מתחמים של דיור ציבורי למהגרים עניים בצרפת, שבחלקם מרבית המהגרים מגיעים מאותה המדינה ובחלקם הם מגיעים ממגוון רחב של מדינות. לפי התוצאות, רמה גבוהה יותר של מגוון אתני בקרב המהגרים הביאה לפגיעה בשיתוף הפעולה בין הדיירים, להגדלת שכיחותם של מקרי הוונדליזם ולירידה ברמת התחזוקה. רבים תולים את הנחשלות הכלכלית של מדינות אפריקה שמדרום לסהרה במגוון האתני השורר באזור הזה, שהוא הגבוה ביותר בעולם. מחקרים על מדינות שונות מצאו בין השאר כי מגוון אתני פוגע בהשקעה בחינוך ובתשתיות, במימון מערכות חינוך בסיסיות, ובשיתוף הפעולה הנדרש למניעת נזקים סביבתיים. גם במדינות הנורדיות, הנתפסות בתור "מודל סוציאל-דמוקרטי", הגירה אשר הגדילה את המגוון האנושי הובילה לירידה בתמיכה במימון ציבורי של השכלה ובריאות. כאן בישראל סירבו מרבית הקיבוצים לקבל אליהם את העולים היהודים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון באמצע המאה הקודמת, למרות שספגו עקב כך ביקורת קשה מבן גוריון – הם ידעו טוב מאוד שהמודל השיתופי הסוציאליסטי שלהם תלוי באופן קריטי בכך שהאוכלוסייה תהיה הומוגנית כמו בשבדיה.

בספר "מסע האנושות" (בהוצאת כינרת), שכתבתי בשיתוף עם עודד גלאור, אנחנו מייחדים פרק שלם להשפעת המגוון האנושי על התפתחותן של מדינות. עודד ושותפיו הראו במחקריהם כיצד ניתן להשתמש במגוון הגנטי בתור מדד טוב לרמת המגוון האנושי במדינות שונות, ומצאו כי השפעת המגוון האנושי על שגשוג כלכלי נראית כמו "גבעה": מגוון נמוך מדי או גבוה מדי מוביל לעוני, בעוד שהרמה האופטימאלית של מגוון נמצאת באמצע. הסיבה לכך היא שמגוון נמוך מדי מוביל לשמרנות וסגירות בפני מסחר ורעיונות חדשים, בעוד שמגוון גבוה מדי מוביל לאלימות ולקושי בשיתוף פעולה. מחקרי המשך מצאו השפעות של המגוון האנושי על רמת חוסר האמון באוכלוסייה, על מלחמות אזרחים, על עלייתם של משטרים אוטוקרטיים ועוד.

למשקיפים מבחוץ נראית האומה האמריקנית כיום כאילו שהיא קרועה מבפנים, לא מסוגלת להתמודד עם העול ההיסטורי של העבדות והגזענות, לא מעוניינת להגיע לרמת ההרמוניה והשלווה של מדינות מפותחות אחרות. אך זוהי תמונה שגויה.

ראשית, מכיוון שההשוואה למדינות מפותחות אחרות, שרובן הומוגניות הרבה יותר, היא שגויה. איננו יודעים כיצד היו נוהגים שוטרים בשוודיה, הולנד או יפן לו היו מתחים אתניים וגזעיים משמעותיים במדינות אלו. בהחלט סביר שבמצב של מגוון אנושי גבוה גם במדינות האלו התמיכה במערכה במערכת רווחה נדיבה הייתה נמוכה יותר, שיעור גבוה יותר מהילדים היו לומדים בבתי ספר פרטיים, ורבים היו תומכים בזכות האישית לנשיאת נשק. ושנית, מכיוון שהמגוון האנושי הוא מקור עוצמה משמעותי עבור האומה האמריקנית, שאפשר לה להפוך למעצמה טכנולוגית, כלכלית, תרבותית, אמנותית, ולקדם חדשנות יוצאת דופן בכל תחום אפשרי. למרות כל חסרונותיה, ארצות הברית ממשיכה לשאוב גם מישראל וגם ממדינות אחרות את טובי המוחות – גברים ונשים שמחפשים את האתגר, את המגוון ואת ההשפעות ההדדיות, ואולי גם מעוניינים לברוח מההומוגניות המשעממת של מדינות המוצא שלהם. עד כה המאפיינים החיוביים של המגוון האנושי הגבוה בארה"ב עלו בהשפעתם על המאפיינים השליליים, ואין סיבה לחשוב שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין.

 

מאז הרשומה הקודמת שלי מספר אנשים פנו אלי בשאלה כיצד אפשר להיכנס לתחום של מדע הנתונים. ישנו עניין רב סביב הנושא, גם בגלל הביקוש בשוק, וגם בגלל שזה תחום עם חסמי כניסה נמוכים יחסית, שאפשר להגיע אליו מתחומים משיקים רבים. צעירים וצעירות שלמדו כלכלה, פסיכולוגיה, פיזיקה, ביולוגיה ושלל מקצועות אחרים אוחזים בהכשרה בסיסית בסטטיסטיקה ומתמטיקה שהיא בוודאי מספיקה כדי להתחיל ללמוד, וגם עבור מי שלא למד סטטיסטיקה חסמי הכניסה למקצוע מדע הנתונים הם ככל הנראה נמוכים יותר מאשר חסמי הכניסה לכל עבודה אחרת עם משכורות ברמת היי-טק.

הסיבה לחסמי הכניסה הנמוכים, היא שמדובר בתחום חדש ו"פרוץ", ג'ונגל של שוק חופשי ולא מוסדר. אם אתם רוצים להיות מהנדסי אלקטרוניקה, רופאים או עורכי דין, עליכם להציג תעודה מתאימה על לימודים רלוונטיים של מספר שנים במוסד אקדמי ותעודת סיום. אך בתחום של מדע הנתונים עדיין אין תואר באוניברסיטה שנחשב בתור סטנדרט לכניסה. זה עניין שמקשה על מעסיקים לסנן את המועמדים לעבודה, ולכן אני מניח שיום אחד יהיו תארים מסודרים כמו בכל תחום אחר, אך לפחות כרגע הבלגן הזה פועל לטובת אלו שלמדו תחום אחר ורוצים לשנות מקצוע.

לצד האפשרות ללמוד תואר שני של ממש בתחום, ישנו היצע עצום של קורסים חינמיים ולא-חינמיים באינטרנט, באקדמיה ובכל מני מכונים פרטיים, ורבים לא יודעים איפה להתחיל. אני לא מומחה גדול להיצע האפשרויות בתחום; עקב מגבלות של זמן וכסף ההכשרה שלי הייתה פחות עמוקה מכפי שרציתי, אני לא מרגיש שסיימתי ומעוניין להמשיך איתה גם כעת למרות שכבר מצאתי עבודה. על כן, ראשית כל אני ממליץ לכם על הרשומה המצוינת של עמרי גולדשטיין, שהיא מקיפה הרבה יותר מכל מה שאני יכול לכתוב.

את ההכשרה שלי התחלתי לפי הרשומה של עמרי, עם קורסים בסיסיים של פיית'ון בקורסרה (חינמיים, אם אתם לא מגישים שיעורי בית לבדיקה). לא ידעתי מלכתחילה שאני רוצה ממש לשנות מקצוע, אבל האלגוריתמים של למידת מכונה נשמעו לי מגניבים, וחשבתי שבכל מקרה כדאי לי ללמוד פיית'ון ולהכיר את האלגוריתמים מכיוון שזה יהיה "העתיד" גם בתחום של מחקר כלכלי. מלבד פיית'ון, מומלץ גם ללמוד R אם אין לכם היכרות מוקדמת עם השפה. כדי להשיג ניסיון מעשי, העברתי את כל המחקרים שעשיתי אז בפורום קהלת לפיית'ון, וכך התחלתי להתרגל לעיסוק ב-dataframes, ביצוע מניפולציות על נתונים, הצגת תרשימים ודברים דומים (ראו לדוגמה את העבודה שלי אי שוויון בבריאות). במקביל גם השתמשתי בכלים האלו עבור מספר רשומות בבלוג. זה הדבר הכי חשוב, כי קשה לצבור ניסיון של ממש מתרגילי בית. כמובן, היה לי מראש ידע מתמטי וסטטיסטי, ניסיון של למעלה מעשור בעבודה עם נתונים והכרה עמוקה של מודלים ליניאריים, אז יכולתי לקפוץ על חלק מהשלבים הבסיסיים של ההכשרה שאולי יידרשו עבור אחרים.

לאחר מכן ניסיתי להמשיך עם קורסים של למידת מכונה בקורסרה, אבל הקצב שם היה איטי מדי לטעמי, אז עברתי במקום זאת לספר מבוא בתחום, שמתאר את רוב האלגוריתמים ומהווה מבוא מצוין ללמידת מכונה. הבעיה עם הספר הזה היא שהוא מעט שטחי, בקושי מתייחס לרשתות נוירונים, ובאופן מכוון לא נכנס לעומק למתמטיקה שמאחורי המודלים. הוא מעניק אינטואיציה לגבי איך שהדברים עובדים, מסכם את היתרונות והחסרונות של הגישות השונות, ובוודאי מספיק כדי לכסות את העבודה היום-יומית של חלק ניכר ממדעני הנתונים. אבל אני העדפתי להשלים את הקריאה על חלק מהנושאים בספרי לימוד מתקדמים יותר (הספר בקישור מאוד מקיף וניתן להורדה בחינם, אבל הוא מתמטי ויהיה פחות נגיש לחלקכם). את כל הספרים והקורסים המקוונים סיכמתי לעצמי בעברית, כי אם אני לא כותב אני לא זוכר כלום.

יש כאן נקודה חשובה: אפשר להעמיק בכל הנושאים האלו, אבל לכולנו יש מגבלות מבחינת יכולות, זמן וכסף. יש טווח עצום מבחינת עומק העיסוק של מדעני נתונים, מאנשים שבעיקר עושים משימות פשוטות יחסית בפיית'ון ומריצים מודלים מוכנים, ועד פרופסורים למדעי המחשב וסטטיסטיקה שכותבים אלגוריתמים חדשים ומייעצים לגוגל תמורת שכר שעתי שרובנו נתקשה לדמיין. למעשה, כל אותם אנשים שפעם קראו לעצמם אנליסטים, סטטיסטיקאים וכדומה, כיום קוראים לעצמם "מדעני נתונים". לא צריך להיות גאון כדי לכתוב בפיית'ון תוכנית שמריצה רשת נוירונים המבחינה בין תמונות של כלבים לתמונות של חתולים על בסיס כלים קיימים, וגם לא צריך להכיר את המתמטיקה שמאחורי הכלים לעומק בשביל זה. אך צריך להכיר אותה כדי לעשות דברים יותר מתוחכמים ופחות סטנדרטיים.

אם אתם צעירים, חופשיים ואין לכם מגבלות של כסף וזמן פנוי, הדרך הטובה ביותר ללמוד לעומק את האלגוריתמים היא ככל הנראה תואר שני ספציפי בנושא, הקורסים החינמיים של אוניברסיטת סטנפורד, או אחד ממכוני ההכשרה שהופיעו לאחרונה בתחום. לצערי, זה לא היה המצב שלי. את ההכשרה שלי עשיתי תוך כדי עבודה במשרה מלאה, ומאוד מהר הבנתי שכדי להשלים את הקורסים של סטנפורד כמו שצריך אני זקוק לפחות לשנה, ולכן וויתרתי עליהם. מלבד זאת, חלקם ממוקדים בעיקר בניתוח תמונות, נושא שפחות מעניין אותי.

במקומם, לקחתי קורס קצר יותר של udacity בנושא של רשתות נוירונים עם חבילת TensorFlow, אשר מספק הבנה לא רעה של היסודות ומלווה בקישורים למאמרים בבלוגים שונים שניתן להשתמש בהם להרחבה. במקביל, התחלתי עם התרגילים הבסיסיים באתר קאגל: חיזוי הניצולים מהטיטאניק, זיהוי ספרות וניתוח טקסטים. אפשר ללמוד המון מהתרגילים האלו ומקריאה של מחברות של אחרים, בייחוד אם אין לכם דרך אחרת להשיג ניסיון מעשי בעבודה עם פיית'ון ועם האלגוריתמים. בשלב הזה התחלתי לראשונה לשלוח קורות חיים ולחפש עבודה.

אני לא מרגיש שההכשרה שלי הייתה מושלמת; במשך רוב הזמן עבדתי במשרה מלאה, לא היה לי זמן רב, והייתי טרוד במעבר מארצות הברית בחזרה לישראל. יצאתי לשוק העבודה מוקדם יחסית, ויתכן שהיה לי מעט מזל עם העבודה שהצלחתי למצוא. הניסיון הרב שלי בעבודה עם נתונים ובניתוח אקונומטרי בוודאי עזר במציאת עבודה,  ולכן ייתכן שיכלתי לקחת קיצורי דרך שהם פחות רלוונטיים לאחרים שרוצים להיכנס לתחום ללא כל ניסיון קודם. אידיאלית, הייתי רוצה לעשות את הקורס של סטנפורד, אולי קורסים נוספים, וכן להשתתף בתחרויות היותר מורכבות של קאגל, ואני מקווה להגיע לזה בהמשך.

לסיום, עצה לצעירים ולצעירות שקראו עד כאן מכיוון שהם אינם מרוצים מעיסוקם או מתחום הלימוד שבו בחרו, ומעוניינים לשנות מקצוע – אל תהססו. אני לא אשקר לכם, זה לא תהליך קל לאנשים שכבר עשו תארים בתחומים אחרים, ויש להם עבודה במשרה מלאה ומשפחה. הייתי צריך להכריח את עצמי לשבת בערבים ובסופי שבוע, להקשיב לקורסים, להתעמק בנוסחאות, להכין תרגילים ולנסות לפתור כל מני באגים. אך ככל שתעשו את המעבר יותר מוקדם, כך הוא יהיה קל יותר.

העבודה כמדען נתונים מספקת שלל אתגרים בחשיבה לוגית, תכנות וניתוח נתונים, והגיוון של מקומות העבודה וסוגי הבעיות הוא עצום. גם אם לא תעזבו בסופו של דבר את התחום הנוכחי שלכם, יש סיכוי טוב שהידע שתצברו בתכנות ובאלגוריתמים יהיה שימושי עבורכם בעתיד. ככל שעובר הזמן, כך שוק העבודה הולך ונחלק בין שני סוגי אנשים: אלו שמסוגלים "לדבר עם מכונות", והביקוש עבורם מזנק במקביל לזינוק ביכולתם של המחשבים והרובוטים, ואלו שהמכונות והתוכנות יכולות להחליף אותם (או לאפשר לעובדים במדינות מתפתחות להחליף אותם), שהביקוש עבורם נע בכיוון ההפוך. אל תהיו בקבוצה השנייה. בהצלחה!

 

דרך חדשה

השבוע עזבתי את פורום קהלת והתחלתי לעבוד במקום עבודה חדש, בחברת היי-טק, בתור מדען נתונים. תקופה מוזרה לעזוב עבודה, אני יודע. לא תכננתי לתזמן את זה ככה. למעשה, כבר לפני כשנה, כשהתברר לי שלא אוכל למצוא משרה אקדמית בישראל, התחלתי בהשלמת נושאים שפחות הכרתי בלמידת מכונה ובכל מני תחומי ידע משיקים מתוך מטרה לחפש עבודה בתחום. לעבודה החדשה התקבלתי עוד לפני משבר הקורונה.

הסיבה המרכזית לעזיבה היא הרצון שלי ללמוד ולהתפתח אל תחומים חדשים. התחום של מדע הנתונים ולמידת מכונה מאוד מעניין אותי, ואני ככל הנראה שייך לאותו זן נדיר של אנשים שבאמת נהנים לכתוב קוד. עבר זמן רב מאז שהייתי צריך ללמוד כל כך הרבה נושאים חדשים, וזה ממש כיף. לדעתי הטכנולוגיה של למידת מכונה נכנסת כרגע לעידן הזהב; אנחנו באותה הנקודה שבה הרכבות היו באמצע המאה ה-19, או המחשבים בשנות התשעים של המאה ה-20. לראשונה בהיסטוריה האנושית יש לנו גם כמות עצומה של נתונים זמינים, וגם מחשבים חזקים וכלים שמאפשרים להפיק מהנתונים תובנות חדשות במהירות וביעילות. רציתי להיות חלק מהמהפכה הטכנולוגית המשמעותית ביותר בדור הנוכחי, להספיק לעלות על הרכבת הזו, לדהור איתה קדימה ולראות מהמושב בקרון הראשון כמה רחוק היא תהיה מסוגלת להגיע.

כמובן, תמיד תהיה לי פינה חמה בלב עבור פורום קהלת לכלכלה, ועבור האנשים שם שממשיכים ללכת נגד הרוח, להילחם בקבוצות אינטרס ולפרסם אמיתות לא-נוחות שפוליטיקאים פחות אוהבים לשמוע. אני גם אמשיך לתמוך במחקרים של הפורום בדרכים שונות.

חברים ששמעו על המעבר שאלו אותי מה יקרה עם הבלוג הזה. סביר שהעיסוק שלי במדיניות כלכלית יפחת, אך האמת היא שמלכתחילה לא תכננתי לכתוב בלוג כלכלי. הרשומות הראשונות בבלוג באתר תפוז, מלפני למעלה מעשור, עסקו בשלל נושאים שעניינו אותי, כגון הימצאות חייזרים בחלל החיצון או ספרי מדע פופולרי, ולא רק בכלכלה. יתכן שאחזור יותר לכיוון הזה. חשבתי גם לנסות לפרסם רשומות עמוקות על למידת מכונה ומדע נתונים, אם כי הן בדרך כלל דורשות השקעה משמעותית. פעם, כשהייתי סטודנט, היה לי קל יותר להשקיע בבלוג, אבל היום כשאני חוזר מהעבודה אני בדרך כלל מעדיף לברוח לאיזה משחק מחשב. אולי בסופו של דבר הבלוג ידעך. גם זה תהליך מתמשך – הרשומות הכי נצפות שלי נכתבו לפני כ-5 שנים. ואולי יום אחד כשאצא לפנסיה הוא יפרח מחדש…

חלק ניכר מהכתיבה שלי בבלוג התחלף בכתיבת ספרים, שעוד לא נחשפתם למרביתה. מלבד הספר "מסע האנושות", שפרסמתי עם עודד גלאור, ישנו ספר נוסף שאני כותב מזה כשנתיים על ההיסטוריה הכלכלית של ישראל, והשבוע סיימתי סוף סוף את הטיוטה הראשונה שלו. שמו הנוכחי של הספר הוא "הנס הישראלי – סיפור על הון אנושי, דמוקרטיה ואשליות", ומטרתו היא לנסות להסביר מדוע מדינת ישראל עשירה יותר ממדינות מתפתחות, אך פחות ממדינות מערב וצפון אירופה והמושבות האירופאיות. הגישה מבוססת על המחקר המודרני בצמיחה ארוכת טווח, שמסוקר בהרחבה ב"מסע האנושות" – חיפוש אחר מאפיינים מוסדיים ותרבותיים שהם הגורם האולטימטיבי לדירוג היחסי של ישראל. מבחינתי הספר הזה הוא סיכום של חלק ניכר מהעבודה שלי בבלוג בעשור האחרון, והוא יותר אישי ויותר קשור לכתיבה שלי ברשתות החברתיות מהספר הקודם. בקרוב אתחיל עם סבב העריכות שלו, ואני מעריך שבעוד כחצי שנה הוא יצא לאור. גם בעתיד אני מאמין שאעדיף כתיבת ספרים על פני הבלוג, מכיוון שהם מאפשרים לי להגיע לעומק רב יותר. ממילא תמיד אמרו לי שהרשומות שלי ארוכות מדי…

גם אם אכתוב בהן פחות, קשה לי להאמין שאעזוב את הרשתות החברתיות לגמרי. מבחינתי האינטרנט הוא פלא: הוא העניק לי במה וקול שאף אחד לא היה מעז להעניק לי בעולם האמיתי. הוא אפשר לי להתמודד מול אנשים שנהנים מיוקרה, כריזמה, הופעה סמכותית, יכולת להתחבב על הקהל וקול עמוק – כל אותן תכונות שמעולם לא היו לי ולעולם לא יהיו לי. באינטרנט לכל התכונות האלו אין משמעות, הדבר היחיד שחשוב הוא טיעונים ויכולת ניסוח.

אך מצד שני, הוויכוחים ברשתות החברתיות נוטים לחזור על עצמם, והמלחמה הקבועה כנגד הרוח היא די מתסכלת. יותר מדי אנשים אכזבו אותי, מבחינת ההתעקשות שלהם שלא לזוז מדעותיהם המוקדמות למרות שנים של התכתבויות. אינני יודע עד כמה ארצה להמשיך בוויכוחי סוציאליזם-קפיטליזם נדושים, גם ככה אני מרגיש שההשפעה של הוויכוחים האלו על המציאות זניחה. אני גם לא מרגיש בנוח עם הכתיבה בפומבי. חשבתי שזה יגדיל את האמינות שלי בעיני הקוראים, אבל זה לא נעים להגיע למקומות חדשים ולגלות שלרבים יש דעות מוקדמות עלי, אפילו כשהדעות האלו חיוביות. באופן מצטבר, אין לי ספק שהבלוג שלי פגע בקריירה שלי יותר ממה שהוא תרם לה. לא הייתי ממליץ לאנשים לכתוב בפומבי ברשתות החברתיות, בייחוד אם בכוונתם לפרסם דעות הסוטות מהקונצנזוס.

אין פואנטה לפוסט הזה. אני יודע שהרבה אנשים עוקבים אחרי בבלוג וברשתות החברתיות, והחלטתי שמן הראוי להסביר מדוע אני עוזב, גם בגלל שפורום קהלת הוא מקום משמעותי עם אג'נדה מסוימת ולא סתם "עוד מקום עבודה", וגם בגלל שייתכן שזה יהיה שינוי כיוון כללי יותר עבורי בסופו של דבר, אם כי מוקדם מדי לדעת. יש כיום ברשתות החברתיות צעירים רבים שלדעתי עושים עבודה מצויינת בכתיבת ביקורת על מדיניות כלכלית. אני מקווה שבעתיד חלקם ילמדו לתארים מתקדמים, ויצטרפו אליהם כל מני פרופסורים ודוקטורים צעירים שיש להם את האומץ לכתוב בפומבי, כך שרמת הדיון תישאר גבוהה, והם יוכלו להוות משקל נגד מסוים לפופוליזם. יום אחד אולי הרעיונות האלו יחדרו אל מתחת לענני הספקנות, הרגשות העזים וחוסר ההבנה, ויפגשו בפוליטיקאים ובפקידים בכירים שבאמת אכפת להם, ובקונסטלציה פוליטית שתאפשר לעשות שינויים לטובה. מותר לחלום.

הכנסה בסיסית אוניברסלית היא רעיון לארגון מחדש של מערכת הרווחה, שבמרכזו קצבה אוטומטית ובלתי מותנית המוענקת לכל אזרח במדינה. כל אחד ואחת מקבל מהממשלה מדי חודש תשלום לחשבון הבנק. בחלק מההצעות גובה התשלום החודשי תלוי בגיל, אך מלבד זאת הוא לא תלוי בשום מאפיין אחר של הפרט. מדובר ברעיון וותיק למדי, שהוצע בגירסאות שונות כבר לפני מאות שנים ונתמך בין השאר על ידי הפילוסוף בן המאה ה-17 ג'ון לוק, המתמטיקאי בן המאה ה-18 המרקיז דה-קונדורסה, וכן הוגים מאוחרים יותר כגון ג'ון סטיוארט מיל, ברטרנד רסל ומילטון פרידמן.

בשבועות האחרונים מגפת הקורונה החזירה את הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית לאופנה, וד"ר אמיר ברנע פרסם מאמר בנושא במדור הדעות של "הארץ". בדומה להוגים אחרים מהצד השמאלי של המפה האידיאולוגית, ברנע רואה בהכנסה בסיסית "הזדמנות להשיג יעדים חברתיים" ולמעשה להגדיל את המיסוי על עשירים. אך אין שום קשר בין הכנסה בסיסית ובין מיסוי עשירים, ואין שום קשר בין מיסוי עשירים ובין מגפת הקורונה; אפשר להגדיל את המס על העשירים גם בלי הכנסה בסיסית ובלי מגפה עולמית, ואפשר גם להקטינו במסגרת מעבר להכנסה בסיסית ותוך כדי מגפה עולמית.

טיעונים רבים בעד הכנסה בסיסית אוניברסלית מלווים ברטוריקה שקרית על "חלוקת משאבי הטבע של המדינה לכלל התושבים", ומבטיחים שלל ניסים ונפלאות שלא יקרו. חשוב להבין שהכנסה בסיסית אוניברסלית איננה פתרון קסם. במציאות, אם ניקח את כל הונו של יצחק תשובה (לפני שהוא הצטמק בעקבות משבר הקורונה) ונחלק אותו בין כל אזרחי ישראל מעל גיל 14, נקבל בסך הכל כ-570 דולרים לאדם באופן חד פעמי, וכמובן נפגע באופן אנוש בתמריצים להשקעה ויזמות. לממשלה אין עץ כסף נסתר שממנו אפשר לחלק לכל אחד מאיתנו אלפי שקלים מדי חודש. כדי לחלק לכל אזרחי ישראל סכום משמעותי באופן קבוע ולא חד פעמי, מדי חודש, אי אפשר רק "למסות את העשירים" או "להלאים את משאבי הטבע". נדרש הרבה יותר כסף, נדרש למסות את כולם.

לפני כשנתיים פרסמתי מחקר מקיף בשיתוף עם מיכאל שראל על יישום אפשרי של הכנסה בסיסית בישראל, שבמרכזו סימולציה בנוגע לסכומים שניתן לחלק ולאפשרויות המימון של התכנית. תוצאות המחקר מעלות שניתן להעניק לכל אדם בוגר בישראל סכום של כ- 1,200 – 1,500 ש"ח בחודש באמצעות ביטול של שלל הטבות ומס וקצבאות והעלאה משמעותית בנטל המס. בניתי את ההצעה כך שעבור מרבית העובדים הגידול במיסים יהיה שווה בערך להכנסה הבסיסית שהם יקבלו, כך שמצבם של מרבית משקי הבית לא ישתנה בעקבות הרפורמה. הסכום נשמע נמוך למדי, ובכל זאת הוא דורש את ביטול רוב הקצבאות הקיימות וכן גידול דרמטי במיסים כדי לממנו. סכומים גבוהים יותר, כגון הצעתו של ד"ר ברנע להכנסה בסיסית של 1000 דולרים בחודש, דורשים שיעורי מס דרקוניים על מעמד הביניים וקיצוץ חד בהוצאות הממשלה על סעיפים מרכזיים כגון בריאות, חינוך וביטחון. אשמח לראות חישוב מצד ד"ר ברנע המדגים את האפשרות לממן מהלך שכזה.

רבים מתאכזבים ברגע שהם מבינים שהכנסה בסיסית אוניברסלית לא תהפוך אותם לעשירים יותר. מדוע פילוסופים וכלכלנים רבים תומכים בכל זאת במעבר להכנסה בסיסית?

הסיבה לכך היא שמערכות הרווחה הנוכחיות במדינות המערב בנויות באופן עקום. קצבאות לאימהות חד הוריות, למשל, תלויות בכך שהן לא ינשאו מחדש, ובכך שהכנסתן תישאר נמוכה יחסית. על כן, אימהות חד הוריות הנמצאות בזוגיות מעדיפות שלא להתחתן, ואין להן גם תמריצים להתקדם בעבודה ולצאת ממלכודת העוני. כך גם לגבי מנגנוני רווחה אחרים. הכנסה בסיסית אוניברסלית, לעומת זאת, לא מעוותת את התמריצים ולא פוגעת בחופש הבחירה של הפרטים, ופשוטה מאוד לתפעול מכיוון שהיא איננה תלויה בכלום.

נסו לחשוב על מתכנתת אשר פוטרה כרגע ממשרה בשכר גבוה בחברת היי-טק, ומקבלת דמי אבטלה. נניח שמישהו מציע לה עבודה זמנית בשכר נמוך יחסית, במהלך המשבר, בהעברת קורסים און-ליין לילדים. כרגע אותה מתכנתת לא תוכל לקבל את ההצעה, מכיוון שהיא תאבד את דמי האבטלה. אך אם במקום דמי אבטלה היא מקבלת הכנסה בסיסית שאינה תלויה בדבר, היא תוכל לקבל את ההצעה לעבודה זמנית. המשמעות היא גמישות הרבה יותר גבוהה עבור העובדים, שיעור אבטלה נמוך יותר, ופגיעה נמוכה יותר בפעילות הכלכלית ובתקבולי המיסים של הממשלה.

יתרון נוסף של הכנסה בסיסית הוא החיסכון הבירוקרטי. אין צורך במבחני אמצעים מסובכים, טפסים והגעה למשרדי הביטוח הלאומי, אין צורך להוכיח שפוטרתם מהעבודה, ואין את הסטיגמות הנלוות לדמי אבטלה. כל הזכאים יקבלו את הקצבה, בניגוד לקצבאות לא-אוניברסליות כיום, אשר במקרה הטוב מחולקות רק לכ-70% מהזכאים בגלל קשיים בירוקרטיים.

מסיבות אלו, הכנסה בסיסית אוניברסלית הוצעה גם כפתרון להתמודדות עם אבטלה טכנולוגית רחבת היקף, שייתכן שתתרחש כתוצאה מההתקדמות בבינה מלאכותית ורובוטיקה. בינתיים אין שום עדויות להתפתחות אבטלה טכנולוגית, אבל משבר הקורונה הוביל לתרחיש של אבטלה המונית מסיבה אחרת לגמרי.

בתרחיש הקיצוני, אם כרבע מהאוכלוסייה יישארו מובטלים ותלויים בקצבאות חודשים רבים אחרי סיום הסגר, יהיה הרבה יותר יעיל כבר להעניק לכולם הכנסה בסיסית ופשוט להעלות את המיסים בהתאם לאלו שעובדים, כך שהם יפוצו על עליית המס בקבלת ההכנסה הבסיסית. התוצאה תהיה חיסכון כספי משמעותי והפחתת העומס על עובדי מערכות הרווחה, אך עבור רבים מהמובטלים ההכנסה הבסיסית תהיה נמוכה מדמי האבטלה שהם קיבלו לפני כן, מכיוון שהקצבה זהה לכולם ולא תלויה בשכר הקודם. לא בטוח שהם יהיו מרוצים מכך.

בתרחיש הסביר יותר, של הסרת הסגר בעוד שבועות ספורים והתאוששות הדרגתית של הכלכלה, הכנסה בסיסית קבועה היא לא רעיון טוב. הסכומים המעורבים עצומים, אי אפשר לממן אותם דרך קבע רק מהגדלת הגירעון, והם ידרשו כאמור העלאת מיסים דרמטית אשר עשויה לפגוע בתמריצים לעבודה וצריכה – בדיוק ההפך ממה שרצוי לעשות בעת משבר כלכלי. מלבד זאת, ביטול הקצבאות הקיימות ודמי האבטלה עשוי לפגוע במשפחות רבות בתקופה שהיא קשה ולחוצה ממילא.

הכנסה בסיסית היא רעיון טוב עבור מדינות שהן עשירות מספיק כדי להעניק קצבה משמעותית, או שהאבטלה אצלן נמוכה כך שרק מעטים באמת צריכים לחיות רק מהקצבה. כרגע, לנוכח מגפת הקורונה, איננו זקוקים להכנסה בסיסית, אלא לרפורמות המאיצות את הפעילות הכלכלית, מקילות על יוקר המחיה וחוסכות כסף עבור הממשלה, כגון ייעול המגזר הציבורי, מאבק בבירוקרטיה ופתיחת שווקים למסחר חופשי.

 

הערה: המאמר פורסם לראשונה בגלובס.


"איזה מזל שלמרות שנים של כתישה והפרטה, עדיין יש לנו מערכת בריאות ציבורית", כתב לאחרונה חבר הכנסת ניצן הורוביץ בטוויטר, וכך הצטרף לגל של חברי כנסת, עיתונאים ואנשים פרטיים שכתבו בשבועיים האחרונים על השחיקה ועל הקיצוצים בתקציבי מערכת הבריאות בשנים שלפני המשבר. אפילו נגידת בנק ישראל לשעבר קרנית פלוג דיברה על שחיקה במערכת הבריאות בנאום שנשאה בימים האחרונים. אך למרבה הפלא, כולם טועים. לא הייתה שום שחיקה ולא היו שום קיצוצים בתקציבי מערכת הבריאות הציבורית בשנים האחרונות. מדובר ב"ווירוס חדשות מזויפות", שהוא מדבק לא פחות מווירוס הקורונה, ועשוי גם להזיק למדיניות הממשלה.

זהו סיפור מדהים במיוחד, מכיוון שהנתונים גלויים לעיני כל. אפשר להוריד אותם מאתר הלמ"ס, או מאתר ה-OECD. כפי שניתן לראות בתרשים הבא, הלקוח מנייר עמדה שלי ושל פרופ' זיו גיל מבית החולים רמב"ם, גם ההוצאה הציבורית פר נפש על בריאות וגם ההוצאה הציבורית על בריאות בתור שיעור מהתוצר נמצאים במגמת עלייה בעשור האחרון. מלבד זאת, שיעור ההוצאה הציבורית מתוך כלל ההוצאה על בריאות נמצא גם הוא בעלייה.

אין כאן על מה להתווכח, ואין שום מקום לפרשנות אחרת של הנתונים. ובכל זאת ווירוס החדשות המזויפות משכפל את עצמו שוב ושוב, בכל פעם צץ מחדש באיזה שהוא נאום, סרטון ווידיאו, סטאטוס או ציוץ, בכל פעם זוכה לאלפי שיתופים ולייקים.

רוב הכותבים שנדבקו בווירוס החדשות המזויפות כלל אינם מגיבים כאשר מעמתים אותם עם הנתונים הללו. הוירוס כבר התנחל בראשם, והוא איננו מוכן להסתלק. חלקם מנסים להתחמק בדרכים שונות. למשל, הם טוענים שהוצאות הבריאות בישראל נמוכות ביחס לממוצע ה-OECD, ולכן בכל זאת מדובר בשחיקה. אך הוצאות הבריאות בישראל תמיד היו נמוכות יחסית למדינות אלו, מכיוון שהאוכלוסייה בישראל צעירה יותר בממוצע. מאותה הסיבה, אגב, הוצאות החינוך בישראל הן גבוהות יחסית. כפי שאני מראה בנייר העמדה עם פרופ' זיו גיל, ברגע שבודקים את ההוצאות יחסית לשיעור המבוגרים באוכלוסייה ישראל איננה יוצאת דופן.

טענה אחרת היא שהייתה ירידה במספר מיטות האשפוז לנפש. אך גם זו הטעיה: הירידה הזו התרחשה כמעט בכל מדינות המערב, עקב מעבר מאשפוז בבתי החולים לאשפוז בקהילה שנובע מקדמה טכנולוגית והתייעלות.

מעניין אגב לציין שמספר המיטות לנפש בישראל גבוה ממספר המיטות לנפש בשוודיה, דנמרק, בריטניה ומדינות רבות נוספות.

אחרים מדברים על שיעור התפוסה הגבוה של מיטות האשפוז בתקופה שקדמה למשבר הקורונה. גם זו טעות, מכיוון ששיעור התפוסה הגבוה בישראל נובע בעיקר מהתמריצים העקומים של בתי חולים ומחלקות, שעלולים לאבד תקנים ותקציבים אם התפוסה לא תהיה גבוהה, ומכוונים בהתאם את זרם היוצאים והנכנסים לאשפוז. בכל מקרה, כל הטענות האלו אינן קשורות כלל לתקציבי הבריאות. אין שום נתון אפשרי שמעיד על שחיקה או קיצוץ בתקציבים אלו בעשור האחרון.

אבל זה לא משנה: לווירוס החדשות המזויפות יש כנפיים משלו והוא כבר מעופף לו, מרחף באוויר, מפיץ את עצמו מאדם לאדם, מדביק אותם אחד אחרי השני. "הפרטה", "קיצוץ", "שחיקה", הם ממשיכים למלמל, כמו עדר של זומבים. ככל שיותר אנשים חוזרים עליו, כך הווירוס הולך ומתחזק. חלק מאמצעי התקשורת, שאמורים להוות חסם כנגד ווירוסים שכאלו, משתפים במקום זאת פעולה בלהפיץ את הווירוס.

לווירוס עשויה להיות השפעה על מדיניות. משבר הקורונה מחייב אותנו ממילא להגדיל את תקציבי הבריאות, אך הממשלה הבאה שתקום בישראל תידרש לסיים בנוסף לכך את אותה "שחיקה" שלא הייתה בתקציבים. במקום שהדיון התקציבי יתנהל על בסיס רציונלי, בהתאם לנתונים ולהתפתחות מגפת הקורונה, הוא יתנהל לפחות במידה מסוימת על בסיס אותו ווירוס של חדשות מזויפות. ייתכן שנתוני האמת יוצגו בפני מקבלי ההחלטות, אבל כאשר הווירוס נפוץ כל כך בקרב הציבור אין שום חשיבות לאמת.

ווירוסים של חדשות מזויפות מסוגלים להיות מסוכנים לא פחות מווירוסים ביולוגיים, וגם סגר כלכלי לא מונע מהם להתפשט. רק תקשורת אחראית וביקורתית מסוגלת לעשות זאת.

ראשית כל, דמי אבטלה. מדובר במנגנון קיים, אוטומטי, שעוזר באופן ישיר למשקי הבית שנפגעו במידה הרבה ביותר. אין שום סיבה להגדיל כל מני קצבאות, המשבר הזה לא מטיל עול כלכלי מיוחד על קשישים / נכים / הורים לילדים וכדומה. הוא מטיל עול על מי שאיבד את עבודתו, ואלו הם האנשים שלהם עלינו לעזור.

לדעתי אין טעם כיום ב"שליחת צ'ק" לכלל הציבור. המשבר הנוכחי הוא כרגע בצד ההיצע, לא בצד הביקוש, הוא אמור להיות זמני, בהחלט יתכן שהסגר יבוטל אחרי פסח, אין צורך לעודד ביקושים, וגם אי אפשר כי ממילא הרבה עסקים סגורים.

שנית, נדרש לחשוב על העסקים שנסגרו באופן זמני כתוצאה מהסגר: אנחנו רוצים שהם יוכלו להתאושש ולחזור לפעול אחרי ש"נדליק את הכלכלה מחדש", וישכרו את העובדים המובטלים.

אני מאוד מתנגד לסובסידיות למגזר העסקי בזמנים רגילים. בניגוד למה שאחרים אוהבים לטעון אני נגד דרוויניזם חברתי, אבל אני לגמרי בעד דרוויניזם עסקי, שהעסקים היעילים ידחקו את הלא-יעילים. זו התרומה של תחרות לצמיחה הכלכלית.

השאלה היא איך אפשר כרגע לעזור לעסקים שנפגעו זמנית לשרוד את המשבר, מבלי להציל כל מני פירמות שהיו על סף קריסה עוד לפני המשבר ורוצות עכשיו לנצל את העניין כדי לקבל קצת כסף ולשרוד עוד שנה-שנתיים. אין תשובה מושלמת, אבל עזרה בדמות הלוואות, ערבויות ודחיית תשלומים לממשלה ולגופים ציבוריים (חשמל, מים, עיריות) שהיא אחידה על פני כל סוגי הפירמות היא ככל הנראה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. לא צריך לשלוח חבילות הצלה לחברות ספציפיות שקרסו, ולא צריך לתת פרס מיוחד לפירמות שהתנהגו בחוסר זהירות יוצא דופן.

לפעמים אני שומע טיעונים בעד העברת כסף מפירמות מסוימות לאחרות. למשל, שהבנקים יוותרו לעסקים אחרים על החובות, או שהקניונים יפסיקו לגבות דמי שכירות מחנויות. אני לא רואה מה הערך בזה. פירמות הן לא בני אדם, אין שום היגיון ב"סוציאליזם של עסקים" שמעביר כסף מעסקים "גדולים" לעסקים "קטנים". לפעמים עסקים קטנים מפרנסים מספר מצומצם של אנשים עשירים למדי (קליניקה של רופא שיניים), ועסקים גדולים מפרנסים אלפי אנשים עניים יחסית (סופרמרקטים). אין סיבה להעביר כסף מסוג מסוים של עסקים לסוג אחר.

את התמיכה הזו של הממשלה בציבור ובמגזר העסקי צריך לממן על ידי הגדלת הגירעון ועל ידי קיצוץ חד ומיידי באותם חלקים של המגזר הציבורי שאינם נדרשים למאבק במגפה, כולל קיצוץ רוחבי במשכורות במגזר הציבורי. זה לא אומר שאני תומך כרגע במדיניות צנע, הוצאות הממשלה הולכות לגדול דרמטית וזה בסדר גמור. אבל ההשקפה שלפיה כל הגדלת הוצאה ממשלתית כלשהי כרגע היא בהכרח חיובית וכל קיצוץ הוא בהכרח שלילי היא שטחית ומטופשת. יש מקומות שראוי להרחיב, ויש מקומות שראוי לקצץ.

מה צריך להיות גובה התמיכה? תלוי במגבלות התקציב. קל לצעוק, כמו שרבים עושים כיום, שהממשלה צריכה להיות "נדיבה" יותר, אבל נדיבותה של הממשלה מגיעה על חשבון הציבור. אנחנו וילדינו נצטרך להחזיר את החובות שהממשלה צוברת כעת. מדינות שערב המשבר שמרו על חובות נמוכים יותר, או שמקצצות יותר בתחומים שאינם נדרשים, יכולות להרשות לעצמן להיות יותר נדיבות כעת עם דמי האבטלה והסיוע לעסקים. עד כה התוכניות של משרד האוצר נראות לי סבירות למדי.

סביר שבשלב עתידי כלשהו המדיניות הנוכחית תוחלף במדיניות צנע של מיסים גבוהים וקיצוצי הוצאות, במטרה להוריד את הגירעון. הייתי כותב מילה או שתיים על הצורך כעת ברפורמות תומכות צמיחה שיעזרו לנו לצאת מהמשבר ביום שאחרי ולהקל על מדיניות הצנע, אבל יש לי אפס אמון במקבלי ההחלטות ובמידת יכולתם או רצונם לחשוב לטווח רחוק כזה, אז אולי קצת חבל על המאמץ.

הערה: הרשומה פורסמה לראשונה בבלוג שלי באתר "הארץ"


"בטווח הארוך כולם מתים", אמר הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, אך הוא טעה, גם בנוגע למגיפות. אפילו במגיפת "המוות השחור" ששטפה את אסיה ואירופה במאה ה-14 לא כולם מתו. ערים רבות איבדו כמחצית מתושביהן, אבל המחצית השנייה נותרה בחיים, ועבורם ועבור צאצאיהם למגיפה היו השלכות חשובות בטווח הארוך – כפי שבוודאי יהיו למגיפת הקורונה.

השלכות המגיפה השחורה הן בין הדוגמאות המתוארות בספרי החדש "מסע האנושות", שכתבתי בשיתוף עם פרופ' עודד גלאור, אשר יצא בשבוע שעבר לחנויות (בימים אלו עדיף כמובן להוריד אותו לקינדל). הספר שלנו עוסק בשתי שאלות עיקריות: מדוע רמת החיים של בני האדם נשארה פחות או יותר קבועה לאורך ההיסטוריה עד לפני כמאתיים שנה ואז החלה לנסוק לפתע, ומדוע הנסיקה החלה מוקדם יחסית באזורים מסויימים, וכך הובילה להיווצרות פערי העושר המודרניים. התשובה לשתי השאלות הללו טמונה באופן שבו אירועים מהעבר הרחוק, ביניהם מגפות, השפיעו על גורלם של עמים מאות ולעיתים אפילו אלפי שנים אל העתיד.

בדומה לקורונה, גם מקורה של המגיפה השחורה היה בסין, וגם היא הגיעה לאירופה דרך איטליה בעיקר. התרשים הבא, הלקוח מהספר, מתאר את המגמות של אוכלוסיית אנגליה והשכר הממוצע לעובדים בחקלאות במהלך המגפה השחורה.

כפי שניתן לראות, אוכלוסיית אנגליה פחתה בקצב מפחיד במהלך אמצע המאה ה-14. אך בעקבות המחסור בכוח אדם גדל במקביל שכרם של האיכרים ששרדו את המגיפה. השדות, טחנות הקמח והציוד החקלאי לא הושמדו במגיפה, ובגלל הביקוש לעובדים השורדים חוו בדורות הבאים צמיחה מהירה ברמת החיים. צמיחה זו הובילה לגידול בילודה ולירידה בשיעורי התמותה מגורמים כגון קור ורעב. כתוצאה ממגמות אלו, החל מהמאה ה-16 ניתן לראות בתרשים גידול אוכלוסייה מהיר, שלווה גם בירידת שכר, ככל שהיצע העובדים גדל.

מגמות אלו הן דוגמה למלכודת העוני המלתוסיאנית, שבה היה המין האנושי לכוד מאז הופעתו (כמו כל שאר המינים עלי אדמות). במסגרת מלכודת העוני, קדמה טכנולוגית לא שיפרה את רמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהיא הובילה לגידול אוכלוסייה מהיר. אם פיתחתם טחנת קמח המסוגלת לייצר יותר כיכרות לחם בשנה, בדור הראשון יתכן שרמת חייכם תגדל, אבל בדורות הבאים שיעורי התמותה יפחתו, שיעורי הילודה יגדלו, האוכלוסייה תגדל, ובסופו של דבר מספר כיכרות הלחם פר אדם יחזור לרמתו ההתחלתית, מכיוון שאי אפשר לרצף את הארץ כולה בטחנות קמח. באופן דומה, אירועים שליליים כגון מגפת המוות השחור לא פגעו ברמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהירידה בגודל האוכלוסייה הובילה לעלייה בשכר ובסופו של דבר לגידול אוכלוסייה, כפי שניתן לראות בתרשים. בטווח "הבינוני" (למעלה ממאה שנים…) רמת החיים עלתה, ובטווח הארוך יותר רמת החיים באנגליה חזרה בערך לנקודת ההתחלה.

אך למגיפה השחורה היו השלכות נוספות, ארוכות טווח אפילו יותר. במערב אירופה היא שינתה את שיווי המשקל בין אצילים ובין איכרים, והעניקה יותר כוח פוליטי לאחרונים. המערכת הפיאודלית התערערה באופן משמעותי ובסופו של דבר קרסה. אצולת הקרקעות נחלשה, והחלה עלייתם של הסוחרים, שבהמשך ישנו גם את שיווי המשקל הפוליטי בפרלמנטים של המדינות השונות וישברו רבים מהמונופולים שהחזיקו האצילים. מלבד זאת, המחסור באיכרים בזמן המגיפה עודד את התפתחותן של טכנולוגיות אשר חוסכות בכוח אדם, כגון הסתמכות גבוהה יותר על בעלי חיים ועל מיכון בחקלאות. ישנם המשערים שהמגיפה השחורה הייתה נקודת המפנה שהציתה שורה של תהליכים כלכליים, טכנולוגיים ופוליטיים שהובילו בסופו של דבר לפריצתה של המהפכה התעשייתית במערב אירופה.

כמעט חמש מאות שנים לאחר המגיפה השחורה, הכתה מגיפה משמעותית נוספת בעולם. הדיווחים הראשונים על השפעת הספרדית הופיעו בשנת 1918, בתקופה שבה אירופה הייתה עדיין שקועה במלחמת העולם הראשונה. תנועות האוכלוסייה הגדולות במהלך המלחמה והתנאים הקשים שבהם היו שרויים החיילים היו מהגורמים שהפיצו את המגיפה במהירות. בניגוד לקורונה השפעת הספרדית קטלה דווקא אנשים צעירים ובריאים בדרך כלל, וההערכות הן כי כרבע מאוכלוסיית העולם נדבקו בה, וכ-5% מהאנושות מתו ממנה. במקומות רבים נסגרו החנויות, אנשים ניסו להימנע ממגע ככל האפשר ומערכת הבריאות קרסה תחת העומס. אך בגלל המלחמה והמהירות שבה התפשטה המגיפה, התקשורת לא סיקרה אותה בהרחבה, באזורים רבים התושבים כלל לא היו מודעים לקיומה, והשלכותיה נחקרו ביסודיות רק עשורים רבים לאחר מכן.

היסטוריונים מעריכים כי מגפת השפעת הספרדית השפיעה על תוצאות מלחמת העולם הראשונה, מכיוון שהיא פגעה בעוצמה קשה יחסית בצבאות של גרמניה ואוסטריה. מספר מחקרים אשר בחנו את דור הילדים שנולדו בזמן המגפה, מצאו כי לאורך כל ימי חייהם ילדים אלו סבלו משיעורים גבוהים יותר של נכות, ומרמות השכלה ושכר נמוכות יותר, בהשוואה לדורות שנולדו מעט לפני המגפה או מעט אחריה.

בשלב זה איננו יודעים עוד כיצד ומתי יסתיים משבר הקורונה, אך קשה להאמין שלמשבר חמור כל כך לא יהיו השלכות ארוכות טווח – מעבר לאבטלה, לגירעון הגבוה ולפגיעה בצמיחה הכלכלית בשנה הקרובה. אחת ההשלכות האפשריות היא גידול בשיעור העובדים מהבית גם אחרי שהמגיפה תחלוף, זינוק בשימוש בלימודים מקוונים כתחליף להליכה לאוניברסיטה, וכן התפתחויות טכנולוגיות התומכות במגמות הללו. למשל, למה שישראלי המתגורר בקריית שמונה ומעוניין ללמוד תכנות יסתפק במכללה מקומית, אם הוא יכול ללמוד מהמרצים של אוניברסיטת סטנפורד? אם צעירים רבים יגלו במהלך המשבר את יתרונות הלימוד הווירטואלי, ייתכן שלא תהיה יותר הצדקה לאקדמיה במבנה הנוכחי שלה.

יתכנו גם השלכות שליליות על תהליכי הגלובליזציה, כגון מניעת הגירה וניסיון של מדינות לשמור על יכולת ייצור עצמית של לפחות חלק מהמוצרים הבסיסיים (ניירות טואלט?), באמצעות סובסידיות והגנה על יצרנים מקומיים מתחרות. מהלכי מדיניות כאלו יכולים להוביל לעליות מחירים ולפגיעה בשגשוג הכלכלי. בעידן של מחסור במשאבים ושיעורי אבטלה גבוהים, לא ברור אם פוליטיקאים יוכלו להרשות זאת לעצמם לאורך זמן.

בטווח הארוך יותר, יתכן שהמגיפה תשפיע באופן עמוק יותר על האמונות והערכים שלנו. בספר אני ועודד מראים שלאמונות וערכים ישנה חשיבות רבה עבור צמיחה כלכלית בטווח הארוך. למשל, לפי אחד המחקרים השפעתם של ערכים תרבותיים על רמת החיסכון הלאומי אינה נופלת מהשפעתם של משתנים  מקרו-כלכליים מרכזיים, כגון התוצר לנפש או התפלגות הגילאים באוכלוסייה. במהלך משבר הקורונה גילינו כולנו שהעולם הוא מקום מסוכן יותר מכפי שחשבנו, והאמונות שלנו יתעדכנו בהתאם: בני אדם, פירמות ומדינות יעברו להתנהגות שמרנית יותר, המאופיינת בחיסכון ובבניית כריות ביטחון, ברמת צריכה נמוכה יותר וברמות חוב נמוכות יותר. למגמות אלו יכולות להיות השפעות דרמטיות על המערכת הכלכלית.

אנחנו חיים כיום בתקופה של שינוי משמעותי, שקשה לחזות את תוצאותיו. בטווח הקצר מגיפת הקורונה תפגע ברמת החיים של כולנו, אבל בטווח הארוך ההיסטוריה מלמדת אותנו שאירועים דרמטיים אינם משפיעים על האנושות כולה באופן אחיד "לטובה" או "לרעה", אלא מייצרים מנצחים ומפסידים. פערים קטנים שהתקיימו לפני השינוי, הופכים לפערים משמעותיים אחריו. החודשים הקרובים הם הזמן הנכון עבור אנשים פרטיים, פירמות ומדינות לנסות ולחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח, ולוודא שהם לא יקלעו אל קבוצת המפסידים.