Feeds:
פוסטים
תגובות

מאז צאת "כסף כחול לבן" זכיתי לשלל שבחים מעוקבים וותיקים ואוהדים, אך בשבועות האחרונים התפרסמו גם שתי תגובות מושקעות וביקורתיות יותר כלפי התזה של הספר, מאת עומר בלסקי ואריה קרמפף. כדי למנוע רושם לא נכון אולי חשוב לציין מראש ששתי התגובות מציינות גם נקודות חוזקה של הספר, אך ברשומה זו אתמקד בנקודות הביקורת.  

על תרבות, מוסדות, והשפעות ארוכות טווח

התגובה הראשונה, מאת עומר בלסקי, התפרסמה באתר "דיומא".

עומר בלסקי ספקן בנוגע להשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים תרבותיים. הוא מתחיל את מאמרו עם ביקורת על הטענה המפורסמת של מקס ובר, לפיה ערכים פרוטסטנטים כגון הדגש על עבודה קשה הובילו לעליונות כלכלית של מדינות פרוטסטנטיות על מדינות קתוליות. בלסקי טוען שכיום יש מדינות קתוליות משגשגות, כמו אירלנד ואיטליה (איטליה משגשגת?), וכן מדינות לא-נוצריות משגשגות, ועל כן נראה בדיעבד שהתזה של ובר הייתה שגויה. בהתאם לכך, תוקף בלסקי גם את הטענה המובאת בספר שלי, שלפיה הערכים הדמוקרטיים והחשיבות של הון אנושי בעם היהודי התעצבו מאות שנים לפני הקמת מדינת ישראל – לפי בלסקי העובדה שיש כיום שלל דמוקרטיות אחרות בעולם ושלל קבוצות אוכלוסייה עם הון אנושי גבוה סותרת את ההסבר הזה.

ביקורות כאלו הן עניין נפוץ בהתייחסויות לספרות המחקרית החדשה בצמיחה ארוכת טווח: חוקר מציג תזה בנוגע להשפעה של מאפיין יחיד כלשהו, למשל שהמבנה המוסדי של הערים החופשיות של איטליה בימי הביניים קשור לשגשוג הכלכלי של צפון איטליה לעומת דרומה עד היום, ובתגובה מציגים לו דוגמה נגדית סותרת, למשל לאיזו שהיא עיר עשירה בדרום איטליה. זוהי פשוט חוסר הבנה של האופן שבו מחקר סטטיסטי עובד. אף אחד מעולם לא טען שאימוץ הזרם הפרוטסטנטי של הנצרות הוא הגורם היחיד לעושר, או שקיום קהילות מבודדות בגולה הוא הגורם היחיד לדמוקרטיזציה; הטענה היא תמיד "בממוצע", בהינתן שכל שאר הגורמים שווים. לכן עצם קיומה של אירלנד הקתולית העשירה או של מדינות פרוטסטנטיות עניות באפריקה לא סותרת אותה. מחקרים שנערכו בנידון מצאו תמיכה אמפירית, סטטיסטית, להשערה של ובר, וגם כיום מדינות אירופאיות פרוטסטנטיות הן בממוצע עשירות יותר ממדינות אירופאיות קתוליות.

באותו האופן, ההיסטוריה של העם היהודי היא לא הגורם היחיד עלי אדמות אשר יכול להוביל לתרבות של אמון, דמוקרטיה והשקעה בהון אנושי. ישנם עמים רבים אשר פיתחו תרבות דומה באופנים אחרים, ועצם קיומם לא סותר דבר ממה שכתבתי בספר. גם ב"כסף כחול לבן" (בעמוד 16) וגם בספרי הקודם, "מסע האנושות" (עם עודד גלאור), אני מצטט שורה של מחקרים היסטוריים שמדגימים את ההשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים תרבותיים, לאורך מאות ואף אלפי שנים, אבל באף אחד מהמחקרים האלו לא תמצאו רגרסיה עם R בריבוע השווה ל-1 (כלומר, מודל המסביר מאה אחוזים מהשונות הנצפית), תמיד ישנם גורמים נוספים ודוגמאות נגדיות.

בסופו של דבר יש לנו כאן תופעה ייחודית: מדינת ישראל הוקמה בתור דמוקרטיה בתקופה שבה מספר הדמוקרטיות היה זעום למדי, על ידי אנשים שלא הגיעו ממדינות דמוקרטיות, לא חוותה מלחמות אזרחים ותקופות של דיקטטורה, ונהנתה מיומה הראשון מרמות של הון אנושי מהגבוהות בעולם. ההסברים לתופעות כאלו כמעט תמיד נעוצים בהיסטוריה הרחוקה של עמים.

לאומנות קפיטליסטית

בלסקי ממשיך את מאמרו עם פסקה העוסקת במיקום היחסי של מדינת ישראל שאני לא חושב שסותרת משהו מהדברים שכתבתי בספר, ואז מגיע לנושא האחרון: לאומנות קפיטליסטית. במשך יותר מעשור של כתיבה ברשתות החברתיות הואשמתי בשלל האשמות משונות, אך אני חושב שמאמרו של בלסקי הוא הראשון שמאשים אותי בסוג של "לאומנות".

את החלק הזה במאמרו מתחיל בלסקי עם העובדה שעבדתי פעם בפורום קהלת – עניין חביב על מגיבים שמנסים לחפש פגם כלשהו באישיותי או בכתבי. לא יעזור לכתוב בפעם העשרת האלפים שאינני תומך בחזון של פורום קהלת בכל הנוגע לריסון המערכת המשפטית או חוק הלאום; ההנחה היא שאני תמיד מחביא אי שם בין המשפטים והמילים ערכי ימין קיצוניים, מנסה לפתות את הקורא השמאלני התמים בטענות שנוגעות לליבו ולהוביל אותו במדרון חלקלק שסופו באיתמר בן גביר.

לפי בלסקי, "לאומנות קפיטליסטית" משמעותה שלעם יש איזה שהוא ייעוד הנובע מתכונות ייחודיות, ואי היעילות הממשלתית בולמת אותו ומונעת ממנו לפרוץ ולשגשג. לא ברור לי כיצד אפשר לכנות תזה כזו בשם "לאומנות" כשהיא מתייחסת לעמים שיכולים להיות מפוזרים בגולה, אבל בכל אופן זוהי לא התזה שלי. אי היעילות הממשלתית בישראל לא הגיעה מהחלל החיצון ולא נכפתה עלינו על ידי העות'מניים; גם היא נובעת מההיסטוריה המוסדית והתרבותית של האנשים שהקימו את מדינת ישראל, ומסלקציה בין "סוג האנשים" שבחרו להגיע לכאן וסוג האנשים שבחרו להגר לארצות הברית ולמקומות אחרים. הכל בראש.

הטענה היא פשוטה: לאנשים החיים במדינת ישראל יש שילוב מורכב של אמונות ותפיסות עולם, שחלקן אפשר למדינת ישראל לתפקד בתור מדינה מערבית, אך חלקן מונע מאיתנו להתקדם ולהשיג את רמת החיים במדינות מערביות אחרות. נדרשת לוליינות מילולית מורכבת במיוחד כדי לכנות טענה שכזו תחת השם "לאומנות".

עבודה עברית, סוציאליזם וחקלאות

הביקורת השנייה על הספר שלי פורסמה בפייסבוק על ידי אריה קרמפף.

אם נתעלם מכל מני שמות גנאי והשמצות חסרות ביסוס וננסה להתמקד בטיעונים, עיקר ביקורתו של קרמפף היא בנוגע לכתיבתי על התקופות המוקדמות בהיסטוריה הישראלית. ראשית, קרמפף מכחיש את הקשר בין המאבק ל"כיבוש העבודה" (עבודה עברית במקום עבודה ערבית) ובין הסוציאליזם הציוני, ואף כותב כי "ייחוס מדיניות זו ל"סוציאליזם" זה שקר גס או חוסר הבנה של הסיטואציה."

ובכן, כך כתב ב-1918 בן גוריון:

"יסוד סוציאלי חדש בבנין הארץ אינו רק צורך נפשי ומוסרי של הסוציאליזם היהודי – אלא הכרח היסטורי ותנאי מוקדם להגשמת הציונות.

ארץ-ישראל יכולה כמובן להיבנות באופן קפיטליסטי גמור, כמו כל שאר הארצות, אבל בנין הארץ שכולו קפיטליסטי לא יביא אתו הגשמת הציונות. בהתיישבות שכולה קפיטליסטית לא תהיה העבודה עברית והאדמה לא תעבור לידים עבריות. ובלי עבודה עברית ובלי אדמה יהודית הציונות נעשית פלסתר ונהפכת לחזון-בדים."

זו לא העדות היחידה; אפשר למצוא שלל מקורות שמקשרים בין הציונות הסוציאליסטית והקמת ההסתדרות ובין המאבק למען עבודה עברית, והתייחסות לנושא בדבריהם של הוגים סוציאליסטים כמו ברל כצנלסון. זו לא המצאה שלי לצורך הספר, וקרמפף אולי יופתע לשמוע שגם במדינות אחרות אחת המטרות של איגודי העובדים הראשונים הייתה למנוע העסקת מיעוטים.

לאחר מכן נעלב קרמפף מכך שלא הזכרתי את התפקיד שמילאה את ההסתדרות "כאמצעי לבניין הכלכלה היהודית והישראלית" – אני מניח שנישאר חלוקים לגבי השאלה אם הייתה לה השפעה חיובית או שלילית – ואז הוא מבקר אותי על כך שהשמטתי מהספר את הטענה שלפיה הסיבה להתמקדות בחקלאות כענף מרכזי הייתה מחסור בהון שהיה דרוש להשקעה בתעשייה. אך זוהי טענה שהיא גם שגויה (הייתה כאן תעשייה ענפה עוד לפני קום המדינה ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהחלו בנקודת פתיחה נמוכה יותר לא התקשו למצוא משקיעים ולפתח תעשייה), וגם לא היוותה מעולם את הצידוק המרכזי לחקלאות, שנועדה קודם כל לשנות מהיסוד את העם היהודי ולקשור אותו לאדמה.

הצמיחה בשנות החמישים

קרמפף מתקשה להבין את הטענה שתולה את הצמיחה המהירה בישראל בנות החמישים בקדמה הטכנולוגית והצמיחה הכלל עולמית (אגב, טענה שלקחתי מספרו של יוסי זעירא, לא בדיוק ליברטריאן דגול). "כיצד צמיחה במדינות אחרות מובילה באופן ישיר לצמיחה וקידמה טכנולוגית בישראל?", שואל קרמפף, "כיצד קידמה במדינה אחת עוברת באופן ספונטני למדינות אחרות?"

ובכן, בתור כלכלן שאלות כאלו מעט מוזרות עבורי. ישנו מוסד אנושי וותיק, בין אלפי שנים, שנקרא "מסחר"… מה זה משנה אם הטרקטורים יובאו לישראל על ידי הממשלה או על ידי יזמים פרטיים? בשני המקרים התוצאה היא צמיחה שנובעת מהקדמה העולמית, שבלעדיה הטרקטורים החדשים הללו לא היו קיימים. בכלכלה הריכוזית שבמסגרתה חלשה ההסתדרות על כספי החסכונות של תושבי המדינה ליזמים פרטיים שאינם מקורבים לשלטון לא הייתה אפשרות לגייס הון ולקנות בעצמם טרקטורים, אז הממשלה היא זו שקנתה אותם. מגוחך למדי להסיק מכך שהצמיחה של שנות החמישים היא בזכות חכמתם העילאית של פקידי הממשל.

את ההשוואה של שיעורי הצמיחה שערכתי בספר כדי להראות שישראל לא צמחה בקצב יוצא דופן, שבה מופיעות בעיקר מדינות מפותחות, קרמפף היה מעדיף שאערוך עם מדינות מתפתחות כמו ירדן. אך כבר ב-1930 מדינות כאלו היו שנות אור מאחורי הישוב היהודי בארץ ישראל בכל הקשור לתיעוש, רמת ההון האנושי, מוסדות להשכלה גבוהה וכדומה.

אחד המגיבים כתב לו את זה, וקרמפף ענה כי "…אם תיקח חבורה גדולה של זוכי פרס נובל, ותשים אותם במדינה בעלת תל"ג לנפש של נמוך מאוד, לא יעזור להם החוכמה שהם רכשו באוניברסיטאות הטובות בעולם. פרודוקטיביות אינה נקבעת רק על ידי איכות כוח האדם, אלא על ידי התשתיות ועוד גורמים נוספים." תשובה זו מעידה על בורות בנוגע לתפקיד המרכזי של הון אנושי בצמיחה כלכלית; בטווח הארוך הון אנושי הוא בדרך כלל הגורם שקובע גם את איכות התשתיות והמוסדות.

אולי מכיוון שקרמפף מבין שהניסיון להשוות את ישראל לירדן הוא טיעון חלש, הוא משנה כיוון מיד לאחר מכן וכותב שבעצם בכלל אין מיתוס כזה על נס כלכלי וצמיחה מופלאה. אך המיתוס מופיע בשלל מאמרים שניתן למצוא בחיפוש גוגל פשוט וכן בספרים על כלכלת ישראל, ובעצם אם אין מיתוס אז למה כל כך חשוב לו לנסות להוכיח שאני שוגה?

סיכום

גם עומר בלסקי וגם אריה קרמפף הזכירו עוד כמה ביקורות קטנות יותר במאמריהם שלא התייחסתי אליהן, או מכיוון שהן לא סותרות את מה שכתבתי בספר, או מכיוון שהן שוליות מדי ואני לא רוצה להלאות אתכם הקוראים. מלבד זאת, כאמור, הם גם הזכירו נקודות חיוביות בספר, אבל כאן זה האינטרנט ולא העולם האמיתי, ואנחנו עוסקים במריבות מעניינות ולא בלהסכים אחד עם השני ולהיות נחמדים ומשעממים, אז התעלמתי מהנקודות החיוביות האלו.

בסיכומו של דבר, התחושה שלי היא שגם עומר בלסקי וגם אריה קרמפף מושפעים במידה מסוימת מדעות מוקדמות כלפי וניסו לחפש אישוש לדעות המוקדמות האלו בקריאת הספר. עומר בלסקי הבין יותר טוב את רוח הספר, אבל הוא לא מכיר כל כך את הספרות המחקרית המודרנית על השפעות תרבותיות, שהראתה באופן אמפירי ומשכנע למדי כיצד השפעות כאלו שורדות לאורך מאות שנים. התגובה של אריה קרמפף לספר היא כמובן צפויה למדי, לאור עמדותיו הנטועות עמוק בשמאל, אך למרות ההאשמות בעיוות וסילוף ההיסטוריה אני לא חושב שהוא הראה שום דבר שגוי בדברים שכתבתי בספר. ובכל זאת, יפה מצידו לטרוח לקרוא ספר שנמצא מחוץ לתיבת התהודה שלו, גם אם באופן חלקי.

נתראה בספר הבא!

יציבות מדומיינת

לאחרונה יצא לי לקרוא כמה מספריו של אסימוב, ולצד דיונים על המצב המאקרו-כלכלי, על בינה מלאכותית והפרק האחרון בפודקאסט "הרס יצירתי", הם העניקו לי השראה לסיפור קצר. המעוניינים יכולים להוריד את הסיפור בקובץ PDF להדפסה.

——————————————————-

  בחלומותיו הפרועים ביותר לא דמיין יוני את עצמו נוסע במהירות של מאה ושמונים קילומטרים לשעה בכביש אחד, כשאחריו רודף רובוט רצחני דמוי אדם בטויוטה צבועה בוורוד מזעזע, ועוד באחד הימים המוצלחים ביותר בקריירה שלו (של יוני, לא של הרובוט).

יוני לא דמיין משהו כזה, קודם כל, מכיוון שמעולם לא ראה רובוטים רצחניים דמויי אדם – הם יפותחו לראשונה רק בעוד כמאתיים שנים, הטכנולוגיה שמאפשרת לשלוח אותם לאחור בזמן תופיע רק  בעוד כשלוש מאות וחמישים שנה, וליוני לא הייתה נטייה לדמיין דברים שאינם קיימים. שנית, הוא לא דמיין משהו כזה מכיוון שיוני, מנהל הטכנולוגיות הראשי של חברת סטארט-אפ קטנה בתחום הבינה המלאכותית, היה אחד האנשים המשעממים ביותר בתחום, באחת החברות היותר משעממות בתחום. הייתם מצפים שרובוטים רצחניים שנשלחו אל העבר כדי לשנות את ההיסטוריה ינסו לחסל אישים כריזמטיים כגון היטלר, פוטין, דונלד טראמפ, או מדענים שאפתניים ומבריקים המפתחים מערכות נשק ורובוטיקה חדישות, ולא בוגר תואר שני בסטטיסטיקה שבילה את כל חייו בניסיון להישאר על הצד הבטוח של ההתפלגויות, ועוסק למחייתו בהקמת מערכות בינה מלאכותית עבור בנקים מרכזיים. ושלישית, יוני לא דמיין שמשהו כזה יתרחש מכיוון שהתרחיש נשמע כמו תסריט מדע בדיוני שחוק ועצל במיוחד, ולא כמו משהו שבאמת יקרה במציאות.

אבל זה בדיוק מה שקרה.

היום ההוא החל טוב הרבה יותר: שעון מעורר, שמש בוהקת, ציפורים מצייצות מחוץ לחלון, הודעה מתמר. "היה כיף אתמול בערב", היא כתבה לו. הוא כתב לה בחזרה שגם הוא נהנה מאוד.

"חבל שלא יכולתי להישאר ללילה", היא כתבה.

בזמן שהקומקום התחמם הביט יוני על דירתו המצוחצחת, הסלון המסודר, שולחן האוכל הנקי. כשתמר ביקרה אצלו היא תמיד השאירה את הכפכפים שלה על השטיח, לא סידרה את המצעים, שכחה כלים בכיור, כל פעם הפתעה אחרת שהוא היה צריך לסדר אחריה, חוק אחר שהיא שוברת, ואולי היא בכלל עושה את זה בכוונה כדי להרגיז אותו ולמתוח את הגבולות.

"כן, אני מתנצל שלא יכולת להישאר, אני פשוט חייב לצאת מוקדם היום לירושלים", כתב לה.

"היום הישיבה שלך עם נגיד בנק ישראל?"

"כן"

"בהצלחה! אני בטוחה שתהמם אותם!", היא כתבה, והוסיפה אמוג'ים של נשיקות.  

במשך שנים היו ליוני חיים צפויים, מאורגנים היטב, יציבים, נוחים ומשעממים: הוא היה קם בכל בוקר כשהוא יודע בדיוק איך יראה היום שלו וכיצד הוא יסתיים. כשיצא לדייטים בחר את הבחורות הכי צפויות ומשעממות שהצליח למצוא, אבל כל מערכות היחסים שלו הסתיימו לאחר כמה שבועות לכל היותר. יוני כבר שכנע את עצמו שעצם הרעיון של זוגיות פשוט לא מתאים לאופיו. כל זה נגמר כשתמר הופיעה משום מקום, נתקלה בו בחתונה של עמית לעבודה, הפוכה מכל הנשים שיצא איתן לפני כן, מסוכנת כמו רעידת אדמה, ספונטנית כמו סופת הוריקן, קופצת לביקורים ללא התראה, משאירה עקבות בכל מקום, רגע אחד לוהטת כמו השמש ורגע לאחר מכן קרה כמו קרח, והוא אהב אותה והשתוקק אליה ופחד להיקלע אל תוך הסופה ולהסתחרר ביחד איתה. ועכשיו, היא רוצה שהם יעברו לגור ביחד. זה החל עם רמזים דקים, שהלכו והתעבו במהרה עד שיוני לא היה מסוגל להכחיש אותם. האם הוא משלה אותה? אולי הגיע הזמן להיפרד?  

לאחר הקפה גיהץ יוני חולצה מכופתרת וצפה בטלוויזיה. דיברו שם על שריפות הענק בקליפורניה: פרופסור שהתמחה באקולוגיה של יערות הסביר שהשריפות נובעות דווקא מכך שעם השנים מכבי האש הלכו והשתפרו בכיבוי שריפות קטנות. "היערות הפכו למסוכנים פחות, אבל צפיפות העצים גדלה, עצים זקנים וחולים לא מתו, והאדמה התמלאה בעלים יבשים. ברגע שהגיעה שריפה שמכבי האש לא הצליחו לכבות, היא הפכה לשריפת-ענק. מסתבר שבמקום להקטין את הסיכון, דווקא הגדלנו אותו. זו הייתה יציבות מדומיינת."

יוני בהה במסך וחשב: האם גם היציבות שלי היא מדומיינת?

שעתיים לאחר מכן ישב יוני בחדר ישיבות, כשמשני צדדיו ראשי צוותים שעבדו תחתיו, ומולו נגיד בנק ישראל, המשנה לנגיד וכמה כלכלנים. ביחד הם עברו על המצגת שתיארה את שלבי הפרויקט: מיפוי כל הנתונים הנדרשים, האופן שבו התוכנה תשאב את הנתונים אוטומטית מרשות המיסים, הביטוח הלאומי, רשתות השיווק ומערכות הרכש של התאגידים הגדולים במשק, פיתוח המודלים לחיזוי והשלמת נתונים חסרים, ולבסוף פריסה ובקרה. בהתאם לעצות של אמיר, מנכ"ל החברה, יוני ניסה לעסוק פחות בפרטים, ויותר בחזון הסופי: מערכת שתאפשר לבנק ישראל לדעת בזמן אמת בדיוק מה מצבו של המשק, לא לפי סקרי הלמ"ס ונתוני הרשויות השונות שמגיעים באיחור של כמה חודשים. באמצעות המדידה בזמן אמת ומודלים מבוססי בינה מלאכותית, יהיה ניתן לחשב את שערי הריבית האופטימאליים שישיגו את מטרתו של כל בנק מרכזי: יציבות מחירים. הבנק המרכזי האלגוריתמי יוכל לעשות זאת במהירות רבה יותר וביעילות גדולה יותר מכל וועדה מוניטרית אנושית, וכך למנוע משברים כלכליים לחלוטין, ולקלוע בכל שנה במדויק ליעד האינפלציה.

יוני התחבר מאוד לחזון, והאמין באמת ובתמים שעבודתו תוכל למנוע סבל רב. הכלכלנים של בנק ישראל היו ספקניים והזכירו אינספור בעיות בדרך והתנגדויות שבוודאי יצוצו מגופים ציבוריים שיחששו שהמערכת תפגע בכוחם, או חס וחלילה תוביל לפיטורים, אך יוני הסביר להם כיצד החברה שלהם כבר התקדמה בהתקנת מערכות דומות באוסטריה ובקנדה והתמודדה עם התנגדויות דומות. הנגיד היה חיובי מאוד, ובסופו של דבר יוני לא היה צריך להתאמץ כדי לשכנע אותו. כשיצאו מהישיבה היה ברור לו שהעסקה הזו סגורה, והוא רצה לבשר לאמיר את הבשורות המשמחות, אך בדיוק אז ניגש אליו לראשונה הרובוט הרצחני.

הוא נראה כמו גבר שרירי וגבוה, לבוש בחליפה שחורה שלא התאימה לקיץ הישראלי, אך לא הזיע כלל. רק בדיעבד חשב יוני שהרובוט באמת הזכיר מאוד את ארנולד שוורצנגר בצעירותו, ותהה אם הדבר היה מכוון. ברגעים הראשונים כלל לא חשב שזהו אינו יצור אנושי.

"האם אתה הוא יוני ריטר?", שאל אותו הרובוט, ויוני ענה לחיוב.

"עלי לדבר איתך בפרטיות"

יוני לא הבין, "זה בנוגע לפרויקט?"

הרובוט הנהן לחיוב. ראשי הצוותים שליוו את יוני הביטו לחילופין בו וברובוט, והכלכלנים של בנק ישראל כבר התרחקו מהם בהמשך המסדרון. יוני הניח שהעניין המסתורי שעליו רוצה הגבר המוזר לדבר איתו בפרטיות נוגע לפוליטיקה הפנימית של משרדי הממשלה, ואמר לעמיתיו שהוא כבר יפגוש אותם במשרד בתל-אביב.

עשר דקות לאחר מכן, בבית קפה סמוך שהיה מלא בפקידי ממשל ולוביסטים, הביט יוני ברובוט, המום. "מה?", שאל.

"סליחה, האם שמיעתך פגומה? חשבתי שדברי היו ברורים", אמר הרובוט. הוא לא נגע בקפה שלו.

"לא, שמעתי אותך מצוין, זה פשוט… מאוד לא מקובל להציע באופן הזה. מי אתה? אתה עובד בבנק ישראל?"

"אני מעדיף שלא לענות על השאלה הזו"

"תראה, אם אתה מעוניין להגיש הצעת רכישה לחברה שלנו אתה צריך לעבור דרך המנכ"ל והמייסד, אמיר כץ, לדבר עם המשקיעים. אבל לא נראה לי שאמיר ירצה למכור. יש לנו את הפרויקטים באוסטריה ובקנדה, ואנחנו במגעים עם נגידי בנקים מרכזיים בעוד שתי מדינות אירופאיות."

הרובוט נראה מוטרד ומבולבל. "פריסת המערכות החלה כבר?"

"כן, היא החלה"

"משהו לא בסדר. מהו התאריך היום?"

"החמישה עשר ליולי"

"אתם הקדמתם. ההיסטוריה השתנתה."

"אהמ… מה?"

"לא משנה. עליכם לבטל את הפרויקטים המתוכננים ולסגור את החברה"

"תשמע, אני לא יודע מי אתה, אבל – "

הרובוט הניח יד קרה על זרועו של יוני, מצמיד אותה לשולחן בכוח על-אנושי. "זו איננה בקשה", אמר.

***

  הסיפור החל, או יותר נכון יתחיל בעתיד מנקודת מבטו של יוני, עם "השערת רוקח-שובל", שתפותח על ידי חוקרת צעירה ומוכשרת בשם דנה רוקח בשנת 2158 (שובל היה שמו של המנחה של דנה בדוקטורט, שהצליח בערמומיות לקנות את מקומו בהיסטוריה כשיצר את הרושם שגם לו היה חלק בתיאוריה, למרות שכל מה שעשה היה לתת לדנה כמה עצות גרועות לאורך הדרך ולנסות להתחיל איתה בצורה מגושמת למדי). 

דנה רוקח עבדה ולימדה באוניברסיטה העברית של ירושלים, שבשנת 2158 נראתה כאוסף של כיפות זכוכית גדולות המפוזרות על הר הצופים, מוקפות בפארקים נאים, צופות על פירמידות הענק הבוהקות של העיר שבהן התגוררו חמישים מיליוני תושביה. תחום התמחותה של דנה היה היסטוריה כלכלית, וחלק ניכר מזמנה הוקדש למניפולציות של מסדי נתונים ענקיים ובניית מודלים סטטיסטיים באמצעות שתלים שחוברו למוחה.

אמנם הסרטים שהופקו על סיפור חייה של דנה ניסו בדיעבד לשוות לרגע התגלית אופי דרמטי, אבל האמת היא שהיה זה מחקר סטנדרטי לגמרי שבוצע באופן המקובל באותן שנים: התגלית הופיעה במחשבותיה של דנה בבוקר קיצי כשהיא ריחפה בעירום בתנוחת לוטוס, כחצי מטר מעל הקרקע, באמצעות מתקן אנטי-כבידה שנמצא במדשאת האוניברסיטה. לאורך כל המדשאה היו פזורים תלמידי מחקר שריחפו באוויר בעירום בתנוחת לוטוס, בדיוק כמוה, משחקים עם מסדי נתונים, סימולציות או משוואות בתוך ראשם ונהנים מהרוח הקלילה שנשבה לאורך צלע ההר, ואף אחד מהם לא שם לב כשדנה נחתה ברכות על הדשא, פקחה את עיניה, ואמרה: "זה מעניין."

המנחה שלה היה ספקן למדי בתחילה כשסיפרה לו על הרעיון, אבל הנתונים היו עקביים, ובסופו של דבר הצליחה דנה להתקבל לכנס יוקרתי בשווייץ שבו הציגה לראשונה את המחקר. גילם הממוצע של הפרופסורים שהשתתפו בכנס היה תשעים ושמונה, ודנה בת השישים וארבע הייתה אחת המשתתפות הצעירות ביותר, אך אם יוני היה במקרה קופץ קדימה בזמן לשנת 2158 ומבקר בכנס שישפיע כל כך על עתידו, כלומר על עברו, כל המשתתפים היו נראים לו כמו חבורה של דוגמנים ודוגמניות בשנות העשרים לחייהם. לעומת זאת, אופי הדיונים, מלחמות הסטאטוס והאגו, השאלות הקטנוניות שמטרתן הייתה יותר התפארות עצמית של השואל ופחות ניסיון כנה לתרום לדיון, והנטייה להתחפר בעמדות קדומות – כל אלו לגמרי הזכירו את האקדמיה במאה ה-21, או בכל מאה אחרת.

"זוהי תיאוריה נחמדה", אמר אחד הפרופסורים, "אבל קשה להאמין שרפורמות שהיטיבו כל כך עם העולם למעשה יצרו נזק."

"למזלנו, לא כל המדינות בחרו להחליף את הבנקים המרכזים באלגוריתמים באותו הזמן", הסבירה דנה. "חלקן מעולם לא החליפו אותם, ויש שונות במידה שבה הממשלות נתנו לאלגוריתמים לנהל את הכלכלה לבדם. השונות הזו מאפשרת לי לבצע השוואה תקפה מבחינה סטטיסטית. ניתן לראות באופן ברור למדי כיצד האלגוריתמים של הבינה המלאכותית הצטיינו בייצוב הכלכלה, ובשימוש בכלים מוניטריים כגון ריבית וקנייה של נכסים פיננסיים כדי למנוע משברים מראש, בעוד שמדינות שבהן הייתה יותר התערבות אנושית האחראיים על המדיניות הכלכלית איחרו להגיב, הכלכלות סבלו משברים רבים והתנודתיות בהן הייתה גדולה יותר."

"כל זה לא חדש בכלל", העיר פרופסור אחר בבוז, שהוסווה על ידי שכבה של נימוס אקדמי אך היה ברור כשמש לכל הנוכחים באולם.

דנה העמידה פנים שהיא לא קלטה את הנימה. "נכון, אבל מכאן נובעת גם ההשפעה על הדינאמיות. במדינות שבהן המדיניות נוהלה במלואה על ידי אלגוריתמים לא התרחשו משברים, ופירמות גרועות לא פשטו רגל ונכחדו. הן המשיכו לשרוד ולהשפיע על השווקים, ועם הזמן אנחנו רואים את הירידה הברורה בפרודוקטיביות הממוצעת, ביצירתיות, בפטנטים, בקדמה הטכנולוגית, בהשוואה למדינות שבהן, בגלל ההתערבות האנושית הלא אופטימאלית, המשיכו להתרחש משברים כלכליים, ופירמות גרועות נכחדו ופינו את המקום לפירמות טובות יותר."

"את רוצה לומר לנו שעלינו לנהל את הכלכלות באופן גרוע, במכוון?", שאלה חוקרת זקנה. כמה אנשים בקהל צחקו.

גבותיה של דנה התכווצו, עיניה הירוקות ברקו בנחישות. "כן. בדיוק. המודל שפיתחתי מנסה לאזן בין הרצון למנוע משברים, ובין הרצון לאפשר אותם בכל זאת כדי שלא לפגוע בדינאמיות ההכרחית לצמיחה כלכלית."

קל להבין מדוע בשנת 2158 עולם האקדמיה היה ספקן למדי בנוגע להשערת רוקח-שובל. אך עם הזמן הלכו והצטברו העדויות, ומאה וחמישים שנים לאחר מכן הפכה ההשערה להסבר המקובל בנוגע לשאלה כיצד עקפה יבשת אפריקה האלימה והתוססת את אירופה וצפון אמריקה השלוות במדדים של פטנטים, שיעור זוכי פרס נובל, איכות האוניברסיטאות, ולבסוף גם בתוצר לנפש. דנה עצמה זכתה בנובל על מחקריה בנידון, אחרי שנים של וויכוחים מתישים, כשהגיעה לגיל מאה עשרים ושלוש. כאשר הפערים בקדמה הטכנולוגית החלו להיתרגם ליתרון צבאי של הפדרציה האפריקנית במלחמת העולם החמישית, היה זה מכון מחקר ממשלתי צרפתי שיזם את שליחת הרובוט הרצחני לעבר, במטרה לעצור את השינוי בנקודה שבה הכל התחיל.

***

  "הכל בסדר כאן?", שאל שוטר שעבר במקרה לצד בית הקפה, והבחין בפניו החיוורות של יוני.

הרובוט שחרר את זרועו, ויוני משך אותה לאחור, ממשש את האזור הכואב. "כן, הכל מצוין", חייך הרובוט אל השוטר חיוך מושלם מלא בשיניים לבנות, בוהקות.

יוני קם לעמידה, "אני לא יודע מי אתה חושב שאתה, אבל הפגישה הזו הסתיימה", אמר, הסתובב והלך לעבר הכניסה לחניון.

הרובוט הביט אחריו, והחל לחשב מסלול מחדש בראשו. הרצת תרחישים היסטוריים היא עניין כבד למדי, אפילו עבור מוחות פוזיטורניים מהמאה ה-24: נדרשת לשקלל אינספור משתנים כלכליים, תרבותיים, דמוגרפיים ואחרים, בסביבה שבה אי הוודאות גבוהה ורבים מהנתונים חסרים. על כן, הרובוט ישב שם במשך חצי שעה שלמה, מעמיד פנים שהוא צופה בסרטוני טיקטוק במכשיר סלולרי, לפני שקם והתקדם לעבר הרחוב הסמוך.

יוני כבר התקרב במכוניתו לאזור מחלף שער הגיא כאשר הרובוט השיג אותו, דוהר במכונית טויוטה צבועה בוורוד מזעזע, שאותה גנב ברחוב שלצד בית הקפה. הרובוט ניסה להתנגש ביוני מאחור, מתוך תקווה לגרום לו לאבד את השליטה על הרכב ולהתרסק על גדר ההפרדה, אך ברגע האחרון הגיח רכב מסחרי שחור שחתך ימינה בפראות וחצץ ביניהם. יוני הבחין במראה בהתרחשויות בכביש שמאחוריו, וכשהטויוטה הוורודה יצאה לצד הרכב המסחרי ועקפה אותו יוני זיהה את הנהג. הוא ראה את הטויוטה הוורודה מתקרבת במהירות, נבהל, ועשה משהו שמעולם לא עשה לפני כן בכל ימי חייו: לחץ על הגז ועבר את המהירות המותרת. הוא החל להאיץ, כשהרובוט דולק אחריו והרכב המסחרי השחור אחרי הרובוט. למזלו של יוני הם כבר עברו את שלב העיקולים שבירידה מההרים, כך שלא נדרשה מיומנות נהיגה גבוהה כדי לנסוע מהר. השלושה חלפו מול תחנת הדלק של מחלף שער הגיא במאה ושלושים קילומטרים לשעה, טסו מעל מחלף לטרון במאה וחמישים קילומטרים לשעה, זגזגו בין מכוניות אחרות במחלף ענבה במאה ושמונים קילומטרים לשעה, ומעט לאחר מכן הסתיים המרדף כאשר הרכב המסחרי השחור הצליח להתנגש בטויוטה הוורודה והשניים התגלגלו אל השדות שלצד הכביש בהתרסקות מרהיבה. יוני לחץ על הבלמים וחזר למהירות נורמלית, כל גופו רועד בפחד.

כשחזר יוני למשרד, הוא לא היה מסוגל להתרכז בעבודה. החוויה בבית הקפה והמרדף ערערו אותו לגמרי. היה לו לוח זמנים עמוס, שכלל פגישות עם אנשי צוות ומנהלים, שני ראיונות למועמדים חדשים ודיון עם אמיר בנוגע למודל חדש שהחוקרים שלו פיתחו עבור המערכת האלגוריתמית, אבל הוא פשוט לא היה שם. אמיר הבחין בכך, שאל את יוני כיצד הלכה הפגישה בבנק ישראל, ויוני סיפר לו את כל הסיפור. "היה משהו מאוד משונה באיש הזה", אמר, "היד שלו הייתה קרה לגמרי כשהוא החזיק אותי, והוא היה חזק באופן מדהים."

"מאוד מוזר", אמר אמיר, "לא קיבלתי שום פניות בנוגע לרכישת החברה לאחרונה. אולי עדיף שתחתוך מוקדם היום, ותדווח למשטרה על העניין."

יוני הסכים. הוא ביטל את הפגישות שנותרו לו, יצא מהמשרד, ונסע לביתו הפרטי שבפתח תקווה, כשהוא מביט לאחור בחשש כל הדרך. שום רובוט בטויוטה וורודה לא רדף אחריו ברמזורים ובפקקים. כשהגיע לרחוב שלו, מצחו התכווץ בעצבנות – האופנוע של תמר היה שם. היא שוב קפצה לבקר בביתו ללא התראה, בוודאי מתכננת להפתיע אותו עם ארוחה רומנטית כשיחזור מהעבודה. הוא ממש לא היה במצב רוח עכשיו. האם זו הייתה טעות לתת לה מפתח?

הוא החנה את הרכב שלו, נכנס לסלון, ופגש שם את הרובוט הרצחני יושב ושותה קפה לצד תמר.

"יוני!", היא אמרה, מחייכת, "לא חשבתי שתגיע כל כך מוקדם. תראה מי פה – זה איציק, החבר שלך מהיחידה!"

הרובוט חייך אליו את חיוכו המושלם וקרץ. יוני היה חיוור לגמרי. "אהה… איציק…"

"הוא סיפר לי קצת על השטויות שעשיתם בצבא, לא ידעתי שהייתי כל כך פרוע פעם", אמרה תמר.

"אני… אהמ…"

"טוב, אני אתן לכם להשלים פערים, בדיוק חזרתי מחוג פילאטיס ורציתי להתקלח", היא אמרה, קמה, נישקה את יוני על לחיו, והלכה לעבר המקלחת.

איציק-שוורצנגר סימן ליוני לשבת על הספה שמולו, ויוני התיישב, המום לגמרי. הוא רכן לעברו ולחש: "אני מתנצל יוני, אני מרגיש שהתחלנו את היחסים שלנו ברגל שמאל בבית הקפה, והעברתי לך את המסר הלא נכון"

יוני לא הבין, "המסר הלא נכון?"

"כן", אמר הרובוט, "המסר הנכון הוא שאם לא תסגרו את החברה שלכם אני אחסל אותך, את חברתך הנאה, את אמיר, ואת כל בני משפחותיכם וכל האנשים שאתם מכירים."

"מה? למה?"

"מכיוון שאתם מהווים סכנה חמורה לעתיד הציוויליזציה המערבית, כמובן. אין לי ברירה אחרת. זה לא אישי"

יוני החל להתעשת, קם ושלף את הטלפון הסלולרי מהכיס שלו. "אם אתה לא עוזב מיד אני מתקשר למשטרה." הוא התרחק מהרובוט, וחשב: יש לי במטבח סכין גדולה במיוחד, האם אספיק להגיע אליה לפני שהוא יעצור אותי?

הרובוט צחק, "השוטרים במאה הזו אינם יכולים להזיק לי"

יוני צלצל, מתרחק בהדרגה לכיוון המטבח. קול נשי ענה כעבור שניות ספורות: "אני מצטערת, יוני"

הוא לא הבין, "מה? הגעתי למשטרה?"

"לא, אני אינני שוטרת. פרצתי אל המכשיר שלך על מנת להתנצל בפניך על הרובוט. במחשבה שנייה, אני מניחה שאינך מודע עדיין לכך שהדבר שפרץ לביתך הוא רובוט, ולא אדם אמיתי. בכל אופן, אני מתנצלת על חוסר הנוחות"

רכב נעצר בחריקת בלמים מחוץ לבית. הרובוט קם, פניו מקשיחות. "אני אחזור עוד רגע", אמר ליוני, ויצא החוצה.

יוני חזר להתמקד בשיחה: "מה… מי את?"

"אני… אני מניחה שאין דרך פשוטה לנסח זאת. שמי הוא דנה רוקח, אך אני אינני בת אדם, אלא העתק דיגיטלי של מחשבותיה וזיכרונותיה של דנה, שתיוולד בעוד כמאתיים שנים. בני אדם אינם יכולים לנוע לאחור בזמן, אתה מבין. יותר מדי מסוכן. דנה שלחה אותי לכאן על מנת להתנצל בפניך ולהבטיח לך שאין סיבה לדאוג"

קולות של אלימות נשמעו מבחוץ, ויוני התקרב אל החלון של הסלון והציץ. למרבה תדהמתו ראה את הרובוט נאבק במכות קראטה מהירות במידה על-אנושית מול רובוט נוסף, זהה לו לחלוטין. אחד מהם העיף את השני על פח הזבל שליד שביל הכניסה לבית, והשני קם כאילו שלא נפגע כלל, וזינק על הראשון בבעיטה מרהיבה.

"מה קורה כאן?", שאל יוני, ואז קלט, "אמרת משהו על מסעות בזמן?"

"כן. אני יודעת שקשה לך לתפוס את זה כרגע, אבל אתה חשוב, יוני. החברה שלך ושל אמיר חשובה. במסגרת עבודתה העתידית, תגלה דנה שההצלחה של בנקאות מרכזית אלגוריתמית הייתה נקודת מפנה שלילית בהיסטוריה של הציוויליזציה המערבית. אתם והממשיכים שלכם תצליחו אמנם לייצב את הכלכלות ולמנוע משברים כלכליים יותר טוב מכל נגיד בנק מרכזי אנושי, אבל זו תהיה יציבות מדומיינת. בטווח הארוך דווקא היציבות והיעדרם של משברים כלכליים יפגעו בדינמיות של השווקים: פירמות גרועות לא ייכחדו ויוחלפו בפירמות טובות יותר, והתוצאה תהיה ניוון ושקיעה. זו הסיבה שהרובוט נשלח לכאן אל העבר – כדי לעצור אותך."

יוני היה המום. "את עובדת עלי", אמר.

"לצערי לא"

"האיש… או רובוט, או מה שזה לא יהיה, הוא נלחם עכשיו בחוץ עם עוד אחד, שנראה בדיוק כמוהו"

"כמובן. הראשון נשלח על ידי משרד המדע הצרפתי כדי לעצור אותך ואת הידרדרות המערב, והשני נשלח על ידי הפדרציה האפריקנית כדי לעודד אתכם ולזרז את הידרדרות המערב. הוא המשקיע המסתורי שבזכותו יכולתם להקים את החברה חצי שנה לפני המועד שבו הייתם אמורים להקים אותך, וכך הרובוט הראשון פספס את ההזדמנות לעצור אתכם. הוא נהג ברכב המסחרי השחור שהציל אותך מוקדם יותר היום."

"אני לא מבין"

דנה נאנחה. "זה די מטופש, למען האמת. האופנה הזו של לשלוח רובוטים לעבר כדי לשנות את העתיד הייתה נורא פופולרית במשך תקופה קצרה באמצע המאה ה-24, אחרי שהטכנולוגיות המתאימות פותחו. עברו כמה שנים עד שאנשים החלו להבין שזה לא עוזר, מכיוון שהצד השני יכול גם הוא לשלוח רובוטים מעט רחוק יותר אל העבר כדי להקדים את הרובוטים של הצד הראשון, ואז הצד הראשון שולח רובוטים עוד יותר לאחור, וכך הלאה, במן לולאה אינסופית. תציץ בחלון שלך שוב."

יוני הביט מהחלון. עכשיו היו בחוץ כתריסר רובוטים, זהים לחלוטין, נאבקים אחד בשני באגרופים ובעיטות. "הם הולכים ומתרבים! מה אני אמור לעשות?"

"כלום", אמרה דנה. "פשוט תתעלם מהם. בסופו של דבר שני הצדדים תמיד שולחים רובוטים לנקודה מספיק רחוקה בהיסטוריה שמבטלת את כל השינויים. זו סדרה שמתכנסת לאפס. אני נשלחתי אליך מהעתיד היותר רחוק, בערך מאה שנים לאחר שהטיפשות הזו יצאה מחוץ לאופנה. דנה רצתה שלא תהיה מודאג, היא הרגישה שהיא אחראית לסבל שלך במובן מסוים."

יוני חשב לרגע. "אבל בנוגע לכל מה שאמרת על הציוויליזציה המערבית, לנזק שאנחנו נגרום כשנעצור את הדינאמיות…"

"זה לא חשוב. אם אתה לא תפתח את הטכנולוגיות האלו, מישהו אחר יפתח אותן. שום ציוויליזציה לא נועדה להחזיק לנצח בעליונות, ושום דבר רע לא יקרה למין האנושי אם אפריקה תקדים לשם שינוי את מערב אירופה וצפון אמריקה בקצב הקדמה הטכנולוגי במשך כמה מאות שנים. אתה יכול לבדוק אם הרובוטים עדיין נלחמים שם בחוץ?"

יוני הציץ שוב מהחלון. לא היה זכר לרובוטים. "לא", אמר.

"יופי. סימן שהרובוטים שנשלחו לנקודה מוקדמת יותר בזמן הצליחו לעצור אותם, והסדרה סיימה להתכנס לאפס. אתה יכול לחזור אל החיים שלך עכשיו."

"אהה… תודה"

"עדיף שלא תזכיר את העניין בפני אף אחד, כמובן."

"כמובן."

"אה, ועוד דבר אחרון, יוני – "

"מה?"

"אל תחשוש לעבור לגור עם תמר. גם לך לא יזיק לוותר על יציבות מדומיינת."

השיחה התנתקה.

תמר יצאה אל הסלון מכיוון המקלחת, עטופה במגבת קטנה. "אני מבינה שהחבר שלך הלך", חייכה.

יוני הביט בה ונאנח. כן, חשב, אולי לא יזיק.    

לכבוד יום העצמאות החלטתי לכתוב פוסט קצר על חמש ההצלחות הגדולות וחמשת הכישלונות הגדולים של כלכלת ישראל. להרחבה אתם כמובן מוזמנים לרכוש את ספרי "כסף כחול לבן", זמין בחנויות ובאתרי האינטרנט המובחרים.

נתחיל עם החלק השלילי, חמשת הכישלונות הגדולים.

במקום החמישי ברשימת הכישלונות: חוסר היכולת לקצץ את תקציב הביטחון.

פוליטיקאים ישראלים הצליחו לכפות את מרותם על מערכת הביטחון הישראלית רק בשתי הזדמנויות: בתקופת תכנית הצנע, בשנת 1952, כאשר בן גוריון כפה קיצוץ בתקציב הביטחון והרמטכ"ל דאז יגאל ידין התפטר בתגובה, ובתקופת תכנית הייצוב, בשנת 1985, כאשר ממשלת האחדות בראשותו של שמעון פרס הצליחה לקצץ משמעותית את תקציב הביטחון. בתקופות אחרות תקציב הביטחון הלך ותפח, בדרך כלל ללא שום קשר לרמת האיומים הצבאיים שעמדה בפני המדינה, ואנשי הקבע זכו לתנאים פנסיוניים שערורייתיים.

במקום הרביעי: סבסוד החקלאות.

למרות שגם הרצל וגם אחרים הבינו כבר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שעתיד הכלכלה הוא בתיעוש ובטכנולוגיה, ולמרות שגם לעם היהודי וגם לאדמת ארץ ישראל לא היו שום יתרונות יחסיים בחקלאות, רבים ממובילי הציונות האמינו שחזרתם של היהודים לארצם חייבת להיות מלווה בהסבת מקצוע המונית לחקלאות. התוצאה הייתה כישלון שהוביל לבזבוז עצום של כסף, לשיעור התאבדויות גבוה בקרב העולים הראשונים, ולמחירי מזון גבוהים מדי שאנחנו משלמים עד היום.

במקום השלישי: הניסיונות לפזר את האוכלוסייה לפריפריה.

עוד לפני 1948 ניסו הארגונים הציוניים לפזר את המתיישבים אל הפריפריה הרחוקה, מתוך אמונה (מוצדקת) שהדבר יקבע את גבולות המדינה העתידית, אך המגמה לא נעצרה עם הקמת המדינה וממשיכה עד ימינו. ייתכן שהיה בכך היגיון צבאי בתקופות מסוימות, אבל מבחינה כלכלית סבסוד הפריפריה הוא כישלון מוחלט, המבטא חוסר הבנה של ההתפתחות הגיאוגרפית של כלכלות.

במקום השני: סבסוד ילודה.

סבסוד ילודה בישראל מתבטא בקצבאות הילדים, ובשלל הטבות במערכות החינוך והבריאות המוזילות את העלות של גידול ילדים. הסבסוד החל בתור ניסיון לפצות את העולים מארצות המזרח על התנאים הקשים במעברות, אך מאז הוא גדל משמעותית, והוביל בעיקר לגידול בילודה בקרב קבוצות אוכלוסייה פחות משכילות שנוטות פחות להשתתף בשוק העבודה. בטווח הארוך, ייתכן שסבסוד הילודה יסכן את עצם קיומו של החלום הציוני.

במקום הראשון ברשימת הכישלונות: השליטה הריכוזית בחסכונות ובהשקעות עד שנות השמונים.

במשך עשרות שנים קרנות הפנסיה של הציבור הישראלי נוהלו על ידי ההסתדרות, שביחד עם גופים ממשלתיים הכווינה את כל החסכונות וההשקעות במשק הישראלי למפעלים הכושלים של חברת העובדים והקיבוצים, ולכל מני סובסידיות לתעשיות שכלכלנים ידעו מלכתחילה שאין להן שום סיכוי להתפתח בישראל. זו הייתה התקופה שבה במדינות אחרות נוסדו שלל תאגידים בינלאומיים מצליחים, ביניהם חברות בתחומי האלקטרוניקה והמחשוב – תחומים שרק בדיעבד גילינו שיש לנו יתרון יחסי בהם.

ועכשיו, אחרי שהתבאסנו מהכישלונות, הגיע הזמן לחלק החיובי: חמש ההצלחות הכלכליות הגדולות ביותר של מדינת ישראל ותושביה!

במקום החמישי: ההייטק הישראלי.

בעשורים האחרונים המגזר הטכנולוגי מוביל את המשק הישראלי בכל הקשור לצמיחה, לפריון העובדים, למשכורות ותנאי העבודה, והוא מהווה חלק משמעותי מהיצוא הישראלי. אז למה רק מקום חמישי? מכיוון שלדעתי קשה לקרוא לזה "הצלחה", אלא יותר מזל שהמדיניות הגרועה של ממשלות ישראל לדורותיהן לא הצליחה להרוג לגמרי את הרוח היזמית של העם היהודי. מדיניות טובה יותר הייתה מובילה, כאמור, להיווצרות של תאגידי ענק כדוגמת סמסונג ונוקיה בישראל, ולכך שהפירות של היתרון היחסי היו מגיעים מוקדם יותר ומתפזרים על פני חלק גדול יותר מהאוכלוסייה.

במקום הרביעי: קליטת העלייה מברית המועצות בשנות התשעים.

אמנם ממשלת ישראל הייתה צריכה להתחנן בפני האמריקנים שיסגרו את שעריהם בפני יהודי ברית המועצות לשעבר, מכיוון שרבים העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, אבל הקליטה של אלו שהגיעו בסופו של דבר לכאן הייתה הצלחה מדהימה יחסית לקליטת גלי הגירה כאלו במקומות אחרים בעולם: השכר הממוצע במשק כמעט שלא נפגע, האבטלה לא גדלה, ורבים מהעולים הצליחו להשתלב בשוק התעסוקה בהצלחה, גם אם חלקם נאלצו לרדת מעט במדרג התעסוקתי. ילדיהם זכו למוביליות כלכלית מהירה במיוחד.

במקום השלישי ברשימת ההצלחות: הרפורמות הכלכליות של נתניהו ב-2003.

תחת לחצים לא פשוטים, בתקופה של משבר כלכלי ובטחוני, הצליחו ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר בנימין נתניהו להעביר רפורמות כלכליות קשוחות למדי, אשר כללו ביטול פטורים ממס, הרחבת בסיס המס, הפחתת מס חברות, הפרטת חברות, וקיצוצים בקצבאות ובמגזר הציבורי. נתניהו חטף אש רבה על הרפורמות, ואולי זוהי הסיבה למפלת הליכוד בבחירות של 2006, אבל הן התניעו תקופה של צמיחה כלכלית מהירה וגידול בשיעורי התעסוקה, והיוו שינוי מגמה חיובי ודרמטי.

במקום השני: תכנית הייצוב של 1985.

בתנאים של אינפלציה גבוהה וחוסר אמון בין הימין לשמאל, בין אשכנזים למזרחיים, בין מרכז ובין פריפריה, בין קיבוצניקים ובין עירוניים, בין אנשי ההסתדרות ובין כלכלנים, הצליחה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס ויצחק שמיר להעביר רפורמות לא פשוטות. מדינות אחרות נקלעו באותן התנאים למלחמות אזרחים, הפיכות צבאיות, או סתם ניסו לדחות עוד את הקץ והידרדרו מבחינה כלכלית, אבל ישראל הוכיחה בשנת 1985 שהיא שייכת לקבוצת המדינות המערביות, ומסוגלת להתגבר על קבוצות האינטרס ולהנהיג מדיניות כלכלית רציונלית, לפחות בעת משבר קשה.

ובמקום הראשון, ההצלחה המשמעותית ביותר של מדינת ישראל ותושביה בתחום הכלכלי: קליטת העלייה ההמונית עם קום המדינה.

גל העלייה שהחל בשנת 1948 היה אחד מגלי ההגירה הגדולים ביותר במאה ה-20, יחסית לגודלה של המדינה הקולטת, והרבה יותר מאתגר לקליטה מהעלייה מברית המועצות. ישראל הייתה אז ענייה יותר, רבים מהעולים הגיעו לישראל חסרי כל וללא שום כישורים רלוונטיים לשוק העבודה המקומי, ביניהם גם עולים רבים מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון שרמת ההשכלה שלהם הייתה נמוכה. במשך שנים רבות נאלצו העולים לחיות בעוני, ותופעות של אפליה וגזענות היו נפוצות, אבל בראייה לאחור קליטת העלייה הייתה הצלחה מדהימה מבחינת המוביליות הכלכלית של העולים וילדיהם, מבחינת היכולת לקלוט את העלייה ללא פגיעה דרמטית ברמת החיים המקומית, ומבחינת ההשתלבות החברתית של העולים בחברה הישראלית. גורמי ההצלחה הזו היו קודם כל הלכידות החברתית ורמת האמון הגבוהה בישראל.

יום עצמאות שמח!

השבוע יצא לחנויות ספרי החדש, "כסף כחול לבן". בשנים האחרונות כתיבת הספר החליפה במידה רבה עבורי את הכתיבה בבלוג, ורציתי להודות לכם הקוראים על התמיכה וההפרייה ההדדית. ברשומה זו אפרסם את פרק ההקדמה של הספר.


הקדמה: מדוע מדינות מסוימות עשירות יותר מאחרות?

שלג בוהק מקשט את הרחובות מחוץ לחלון המסעדה, נערם בצידי המדרכות ועל גגותיהן של מכוניות חולפות. בפנים חמים ונעים, והמלצרית מפזרת על השולחן כוסות קפה ומגשי בקלאווה. המסעדה ההומה הזאת, השוכנת בעיר פרובידנס בצפון-מזרח ארצות הברית, נוסדה בידי פליטים סורים שהיגרו לכאן בגלל מלחמת האזרחים, ורבים מהלקוחות הם מהגרים שבאו ללמוד או ללמד באוניברסיטת בראון. סביב השולחן יושבות שלוש משפחות ישראליות, בהן משפחתי שלי. אנחנו הגענו לכאן לפני כחצי שנה בעקבות הפוסט-דוקטורט שלי בכלכלה, ושתי המשפחות האחרות הגיעו גם הן לפרובידנס בנסיבות דומות – האחת בעקבות הדוקטורט בהנדסה של גלי, והשנייה בעקבות הפוסט-דוקטורט בנוירולוגיה של רחלי. אלפי קילומטרים מפרידים בינינו לבין ארץ ישראל, אך העיצוב האוריינטלי של המסעדה משרה אווירה מזרח-תיכונית נינוחה ומוכרת על המקום. הילדים משחקים בזמן שהמבוגרים מנהלים דיון נוקב על איכות החומוס. מזל שבעל המסעדה לא מבין עברית.

מעל כל השיחות והמפגשים החברתיים של הישראלים שהגיעו באופן זמני לארצות הברית מרחפת השאלה הגדולה: האם לחזור לארץ? למרות האהבה והגעגועים לישראל, קשה להתעלם מהפער בין המשכורות שאנו יכולים לקבל בארצות הברית למשכורות בישראל, מהמיסים הנמוכים יותר בארצות הברית, וכן מהמחירים הנמוכים של מוצרים רבים, בהם דירות, מכוניות ודלק. בעלי מקצועות נדרשים נהנים בארצות הברית מרמת חיים גבוהה למדי, הבתים גדולים, החנויות מלאות כל טוב, האינטרנט מהיר והשליחים של אמזון מגיעים בתוך יומיים. החורף אמנם לא קל לישראלים, לפחות בשנים הראשונות, אבל השלג יפהפה, ניו אינגלנד משופעת ביערות, נחלים, אגמים ואתרי טבע שאפשר לטייל בהם באביב ובקיץ, ובסתיו כל העצים בוערים בכתום מרהיב.

ההתלבטות בשאלת ההגירה אינה ייחודית לישראלים השוהים באמריקה. בשנת 2011 עזב בַּריוֹ בַּאהַטָה את אשתו ואת ששת ילדיו באריתריאה ויצא למסע ארוך ומסוכן לישראל. בדומה לאפריקאים רבים, המניע העיקרי למסעו היה כלכלי: באריתריאה היתה משכורתו של באהטה כ-120 שקל בחודש בלבד, סכום נמוך בהרבה ממה שהיה יכול לצפות לו בישראל. "כל אריתריאה רוצה להגיע לישראל", הוא אמר בריאיון לערוץ 2, "כל מי שפקח את העיניים".[i] מהגרי עבודה כמו בריו באהטה מוכנים להתמודד עם קשיים רבים, בהם מפגשים עם סוחרי אדם אכזריים וחיילים מצרים, כדי להגיע אל הארץ הנכספת, שבה רמת החיים גבוהה הרבה יותר מזו שבארץ הולדתם. ולא רק הם. בשנת 1994 עלתה משפחתה של אשתי לישראל מאוקראינה במסגרת גל העלייה הגדול מחבר המדינות. עד היום עיניה נוצצות כאשר היא מספרת על שפע הממתקים שנתקלה בו בישראל, בהיותה ילדה בת שתים-עשרה, ואשר היה עצום בהשוואה להיצע הדל באוקראינה מולדתה.

דפוסי ההגירה מדגישים את הפערים הניכרים הקיימים בין מדינות העולם בגובה ההכנסות, במחיריהם של מוצרים שונים, במגוון המוצרים, ברמת הבריאות, בהשכלה, באיכות התשתיות והתחבורה הציבורית, ברמות הזיהום של האוויר והמים ועוד. מקובל לבחון פערים ברמת החיים באמצעות תוצר לנפש,[1] כפי שמתואר בתרשים הבא המתייחס לשלוש תקופות.[ii]

ניתן לראות בתרשים מדינות אשר מסיבות שונות הידרדרו בדירוג בין 1950 ל-2018 (לבנון, ארגנטינה, דרום אפריקה) או טיפסו בו (אירלנד, סינגפור, קוריאה הדרומית), אבל ניתן לראות בו גם שבמהלך השנים רוב המדינות (ובהן ישראל) שמרו פחות או יותר על מיקומן בדירוג. מטרתו של ספר זה היא להסביר את הדירוג של מדינת ישראל בתרשים: מדוע אנו עשירים יחסית למדינות מתפתחות במזרח אירופה, באסיה, באפריקה ובאמריקה הדרומית, ומדוע אנו עניים יחסית למדינות מערב וצפון אירופה ולמושבות האירופיות לשעבר באוקיאניה ובאמריקה הצפונית?

יש שלל מאפיינים בולטים המבדילים בין המדינות המופיעות בתרשים ומשפיעים בוודאי על רמת החיים. למשל, תושבי ישראל משכילים יותר בממוצע מתושבי אינדונזיה, ובשווייץ יש יותר חברות בינלאומיות גדולות ומשגשגות מאשר בישראל. אך עיסוק במאפיינים עכשוויים כאלה רק מעביר את השאלה צעד אחד לאחור: מדוע הישראלים משכילים יחסית? מדוע צמחו כאן מעט חברות בינלאומיות גדולות? לאורך ההיסטוריה האנושית עוברת שרשרת ארוכה של סיבתיות, גורמים והתפתחויות אשר מובילות להתפתחויות נוספות, וכך אנו מגיעים לתוצאה הסופית שאנו רואים בתרשים. הגישה של ספר זה חותרת למציאת הגורמים הבסיסיים, "האולטימטיביים", לרמת החיים בישראל – הגורמים שנמצאים בתחילת שרשרת הסיבתיות.

הגישה הזאת שואבת השראה מהמחקר הכלכלי המודרני על צמיחה ארוכת טווח (הספר "מסע האנושות", שאותו כתבתי עם עודד גלאור, מתאר חלק ניכר מהמחקר הזה).[iii] מהמחקר עולה כי הגורמים הבסיסיים לרמת החיים קשורים בדרך כלל למאפיינים מוסדיים כגון מבנה המערכת הפוליטית, חוקי יסוד וזכויות קניין; למאפיינים תרבותיים כגון ערכים, אמונות והעדפות; ולמאפיינים גיאוגרפיים כגון אקלים וגישה לנתיבי מסחר. הם נטועים עמוק בהיסטוריה, ומשפיעים בטווחי זמן של מאות ואף אלפי שנים. הם הדנ"א העומד בבסיס המוסדות והתרבות בכל מדינה וקובע את מבנה המערכת הכלכלית, ובסופו של דבר את רמת החיים.

חשוב שלא להתבלבל בין גורמים בסיסיים ובין אופנות ורפורמות מבניות קטנות. רפורמה שמסדירה את היחסים בין קופות חולים לבתי חולים בישראל היא לא מאפיין מוסדי בסיסי, והחיבה של צעירים לסוג מוזיקה חדש היא לא מאפיין תרבותי בסיסי. לעומת זאת, המידה שבה המוסדות הפוליטיים מאפשרים את קיומה של אופוזיציה לממשלה, או המידה שבה הלך הרוח התרבותי הנפוץ מאפשר פתיחות לטכנולוגיות ושיטות עבודה חדשות, הם גורמים בסיסיים שמקורם בהיסטוריה.

לגורמים הבסיסיים הללו יש מאפיין בולט של התמדה. למשל, רוב המדינות שנהנות כיום ממוסדות דמוקרטיים ופתוחים וממערכת חוק שוויונית יחסית היו כאלה גם לפני מאה או מאתיים שנה ולהפך. מובן שלפני מאתיים שנה היתה צורת השלטון במדינות כגון שוודיה, בריטניה או רוסיה שונה מאוד מצורתה כיום, ושלוש המדינות הללו ידעו אינספור רפורמות ומהפכות, אבל הממשלות ששלטו בשוודיה ובריטניה לפני מאתיים שנה היו שקופות יחסית וקשובות יחסית לצרכים של חלק גדול מהאוכלוסייה, בעוד שברוסיה היה שלטון הצארים טוטליטרי יותר באופיו ורוב התושבים היו חסרי השפעה, בדיוק כמו היום. בגלל ההתמדה של הגורמים הבסיסיים לרמת החיים, הדירוג היחסי של רמת החיים במדינות העולם אינו משתנה כמעט, כפי שניתן לראות בתרשים הקודם. בדרך כלל, מדינות שהיו עשירות יחסית לפני מאה או מאתיים שנה עשירות גם כיום, ולהפך.

כיצד מתפתחים הגורמים הבסיסיים?

ספרים פופולריים רבים (כגון אלה של יובל נח הררי ושל סטיבן פינקר)[iv] מייחסים להיסטוריה של המאפיינים המוסדיים והתרבותיים התפתחות אקראית: רוב בני האדם באזור מסוים אחזו באמונות מסוימות על טבע האדם או על מהותה של המדינה, והקימו מוסדות מסוימים בהתאם, אלא שאז, לפתע, משום מקום, הופיעו הוגי דעות ושכנעו אותם לאחוז באמונות חדשות ושונות לגמרי, ולהקים מוסדות חדשים ושונים לגמרי. התפיסה הזאת עומדת בסתירה להיגיון ולספרות המחקר. הדרך הנכונה לחשוב על התפתחות המאפיינים התרבותיים והמוסדיים הבסיסיים היא הדרך האבולוציונית. אינני מתכוון לאבולוציה ביולוגית, אשר הזמן הנדרש לפעולתה ארוך בהרבה מהזמן  שמקיף ספר זה, אלא לאבולוציה תרבותית ומוסדית.

בכל חברה אנושית צצות מזמן לזמן "מוטציות תרבותיות ומוסדיות": גברים ונשים המפתחים השקפות חדשות על העולם, רעיונות חדשים על ארגון הסדר החברתי או מבנה המערכת הפוליטית, דתות חדשות וכדומה. כמו במקרה של מוטציות ביולוגיות, רוב המוטציות התרבותיות והמוסדיות נכחדות במהרה ואינן משאירות שום זכר. לעתים המוטציות נכחדות מכיוון שהשינוי הכרוך בהן מאיים על מעמדה של אליטה מסוימת, משום שהתרומה שלהן איננה ברורה מספיק, או משום שהמעטים המנסים לשנות את העולם פשוט לא מצליחים לשכנע את ההמונים בצדקתם. רק במקרים נדירים, כאשר המוטציה מאפשרת התאמה טובה יותר לסביבה הכלכלית, הטכנולוגית והגיאו-פוליטית, היא שורדת בטווח הארוך, מתבטאת בשינויים מוסדיים ותרבותיים נוספים, ומועברת לדורות הבאים. זו הסיבה ששינויים מוסדיים ותרבותיים משמעותיים הם איטיים ונדירים כל כך.

מחקרים רבים מביאים דוגמאות להתמדה ולהשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים מוסדיים ותרבותיים כגון רמת האמון ושיתוף הפעולה באוכלוסייה,[v] עצימותם של קשרי המשפחה,[vi] אינדיבידואליזם,[vii] השקפות על חיסכון לעתיד,[viii] דמוקרטיה[ix] והמבנה החוקתי[x] על השגשוג הכלכלי. מלבד זאת, יש עדויות רבות לעיצוב האבולוציוני ההדרגתי של מאפיינים מוסדיים ותרבותיים בהתאם לסביבה לאורך מאות שנים, למשל בהתפתחות פערי ההכנסה והפערים התרבותיים בין צפון איטליה לדרומה,[xi] בהתפתחות אמונות שונות באזורים שונים בנוגע לתפקידים מגדריים בשוק העבודה,[xii] או בהשפעת העבדות באפריקה על התפתחות אמונות וערכים מקומיים.[xiii] מחקרים אלה משתמשים בשיטות סטטיסטיות מתוחכמות כדי להדגים את ההשפעה הסיבתית שיש למאפיינים בסיסיים על רמת החיים, את אופיים האבולוציוני של המוסדות והתרבות, ואת השתמרותם לאורך ההיסטוריה.

על מנת להסביר את מיקומה היחסי של ישראל נתמקד במאפיינים מוסדיים ותרבותיים בסיסיים, אשר מקצתם אפשרו לנו להיכנס מלכתחילה אל המועדון האקסקלוסיבי של ה"מדינות המפותחות" ומקצתם מפריעים לנו להשיג את רמת החיים הקיימת במדינות העשירות בעולם. טענתי היא ששני המאפיינים החיוביים הבסיסיים החשובים ביותר עבור מדינת ישראל הם ההון האנושי הרב של העולים היהודים והמסורת הדמוקרטית שלהם, שבאה לידי ביטוי ברמה גבוהה של אמון ושיתוף פעולה ובמערכת שלטון מריטוקרטית. לצד זאת, המאפיין השלילי הבסיסי המונע מישראל להשיג מדינות עשירות יותר הוא האשליות הנפוצות בציבור בנוגע למידת יכולתה של הממשלה לכוון את השווקים ולעצב את המציאות הכלכלית מלמעלה, כאילו היתה גוש פלסטלינה גמיש. גם המאפיינים החיוביים וגם המאפיינים השליליים התעצבו שנים רבות לפני הקמתה של המדינה.

אפשר כמובן למנות שלל גורמים נוספים המשפיעים על רמת החיים בישראל לטוב ולרע, כגון מיקומה הגיאוגרפי של המדינה, מצבה הביטחוני ומשאבי הטבע שיש או אין ברשותה. בהמשך הספר, כאשר אגדיר במדויק את ההון האנושי, את הדמוקרטיה ואת האשליות ואתאר את שרשרת הסיבתיות המובילה מהם אל ישראל המודרנית, אני מקווה שאצליח לשכנע אתכם הקוראים שאלה הגורמים העיקריים המסבירים את רמת החיים שלנו, אך אין לי שום כוונה לטעון שהם היחידים. וגם אם לא אצליח לשכנע, אני מקווה שלפחות תהנו מהדרך ומהטיעונים.

כדי לעסוק בגורמים הבסיסיים ובהיסטוריה שלהם עלינו ללכת לאחור – הרבה לאחור. אנו לא נתחיל את סיפורנו בשנת 1948 אלא בשנת 70 לספירה, באחד הרגעים האפלים ביותר בתולדות העם היהודי.



הערות עבור פרק זה:

[1] תוצר מקומי גולמי (GDP), או בקיצור "תוצר", הוא הערך הכולל (מחיר כפול כמות) של המוצרים והשירותים המיוצרים בשטח המדינה בשנה. תוצר לנפש הוא התוצר חלקי מספר התושבים. התוצר לנפש מתואם סטטיסטית עם מדדים רבים אחרים לרמת חיים, כגון גובה ההכנסות, בריאות, השכלה ואושר, ונוח להשוות באמצעותו בין מדינות ותקופות שונות.


מקורות עבור פרק זה:

[i]  דני קושמרו, "הסתננות אקספרס דרך גבול הדרום; כך מציפים את ישראל מהגרים מאפריקה", חדשות ערוץ 2,
https://www.mako.co.il/news-channel2/Weekend-Newscast/Article-b62e40f0841e331017.htm

[ii]  המקור לנתוני התרשים:
Maddison Project Database, version 2020. Bolt, Jutta and Jan Luiten van Zanden (2020), "Maddison style estimates of the evolution of the world economy", A new 2020 update

[iii]   אורי כץ ועודד גלאור (2020), מסע האנושות – מפץ הציוויליזציות הגדול, הוצאת כינרת זמורה-ביתן דביר. 

[iv] Harari, Y. N. (2014), Sapiens: A Brief History of Humankind, Random House;
Pinker, S. (2019), Enlightenment Now: The Case for Reason, Science, Humanism, and Progress, Penguin Books.

[v] Knack, S., & Keefer, P. (1997), "Does social capital have an economic payoff? A cross-country investigation", The Quarterly Journal of Economics, 112(4), 1251-1288.

[vi] Alesina, A., & Giuliano, P. (2010), "The power of the family", Journal of Economic Growth, 15(2), 93-125.

[vii] Gorodnichenko, Y., & Roland, G. (2017), "Culture, institutions, and the wealth of nations", Review of Economics and Statistics, 99(3), 402-416;

Greif, A. (1994), "Cultural beliefs and the organization of society: A historical and theoretical reflection on collectivist and individualist societies", Journal of Political Economy, 102(5), 912-950.

[viii]  Guiso, L., Sapienza, P., & Zingales, L. (2006), "Does culture affect economic outcomes?" Journal of Economic Perspectives, 20(2), 23-48.

[ix] Acemoglu, D., Naidu, S., Restrepo, P., & Robinson, J. A. (2014), "Democracy does cause growth" (No. w20004). National Bureau of Economic Research.

[x]  La Porta, R., Lopez‐de‐Silanes, F., Shleifer, A., & Vishny, R. W. (1997), "Legal determinants of external finance", The Journal of Finance, 52(3), 1131-1150.

[xi]  Guiso, L., Sapienza, P., & Zingales, L. (2016), "Long-term persistence", Journal of the European Economic Association, 14(6), 1401-1436.

[xii] Alesina, A., Giuliano, P., & Nunn, N. (2013), "On the origins of gender roles: Women and the plough", The Quarterly Journal of Economics, 128(2), 469-530.

[xiii] Nunn, N., & Wantchekon, L. (2011), "The slave trade and the origins of mistrust in Africa", American Economic Review, 101(7), 3221-52.

תעשיית הפינטק: כתב הגנה

בשנים האחרונות תעשיית הפינטק הישראלית משגשגת, וחברות רבות העוסקות בקדמה טכנולוגית בסקטור הפיננסי מגייסות כספים ומתרחבות בקצב מהיר. אך ישנה אמונה שנפוצה להפתעתי אפילו בקרב העובדים בחברות אלו, שלפיה התרומה של חוקר או מתכנת אשר משפר תוצאות מודל חיזוי סיכוני אשראי בכמה אחוזים, או מייעל תהליך של אישור טרנזקציות פיננסיות, נופלת מהתרומה של מי שעובד בסקטורים אחרים, כגון בריאות, סייבר או מערכות ניווט לרכב. נראה כי התדמית השלילית ההיסטורית בת אלפי השנים של תחום ההלוואות והבנקאות נדבקה גם לחברות הפינטק המודרניות, והן נתפסות בעיני רבים כעוד נדבך בסקטור שכל מטרתו להעשיר את העשירים על חשבון העניים. בתור עובד בתחום (בחברת Earnix), החלטתי לנסות ולהסביר כאן מדוע המציאות שונה לגמרי: חברות פינטק משפרות את העולם לא פחות מחברות היי-טק בסקטורים אחרים, ואולי אפילו יותר. יש לכך שלוש סיבות עיקריות.

1. הסקטור הפיננסי הוא קריטי עבור מוביליות חברתית ודינמיות כלכלית

בנקים הם לא "קופות חיסכון" אלא מוסד המתווך בקנה מידה המוני בין אנשים שזקוקים לכסף ובין אנשים שיש להם כסף אבל הם לא זקוקים לו כרגע. האשראי המיוצר על ידי הבנקים הוא הדם הזורם בעורקי הכלכלה. ללא אשראי עסקים לא יכולים להתרחב, יזמים לא יכולים להקים חברות חדשות, בני אדם פרטיים לא יכולים לקחת משכנתא או הלוואה לצורך לימודים, המוביליות החברתית והגיאוגרפית צונחת לאפס, והדינאמיות הכלכלית גוועת. בעולם בלי מערכת פיננסית, רק ילדים להורים עשירים יכולים ללמוד באוניברסיטה, לקנות דירה או להקים עסק, וככל שהמערכת הפיננסית יותר משוכללת, כך גדלות ההזדמנויות עבור ילדים מוכשרים שהגיעו מרקע צנוע.

גם חברות ביטוח הן מוסד שתומך במוביליות חברתית, מכיוון שהן מאפשרות לאנשים להימנע מסיכונים פיננסיים שהם לא יוכלו לעמוד בהם. העשירים יכולים בקלות לרכוש רכב חדש אם הרכב שלהם נגנב או לממן לעצמם ניתוח יקר והכרחי, אבל אנשים אמידים פחות זקוקים לביטוח על מנת לישון טוב בלילה ולדעת שבמקרה חירום יהיה מי שישלם. מלבד זאת, חברות ביטוח משקיעות דרך קבע את כספי המבוטחים, וכך תורמות לאספקת אשראי למערכת הפיננסית.

אין זה מקרי שבכל משבר כלכלי חמור ממשלות העולם מזדרזות להציל את הסקטור הפיננסי, בזמן שמפעלים רגילים קורסים. כלכלות מודרניות יכולות להסתדר בלי תעשיית רכב, תיירות, ביגוד, חקלאות, אפילו בלי היי-טק, אבל שום מדינה לא מסוגלת להסתדר בלי תעשייה פיננסית. עסקים פשוט לא יוכלו להתנהל ללא אשראי. על כן, שיפור ביעילות של הסקטור הפיננסי הוא חשוב הרבה יותר משיפור ביעילות של רוב הסקטורים, גם אלו שנשמעים מהצד מגניבים יותר.  

2. כשישנה תחרות, שיפור ביעילות מוביל לירידת מחירים

כאשר בזכות חברת פינטק ישראלית בנקים או חברות ביטוח יכולים להתנהל באופן יעיל יותר, או לעשות שימוש מיטבי בנתונים ולחזות טוב יותר את רמת הסיכון של לקוחותיהם, הם יכולים להעניק ללקוחות הטובים מחירים נמוכים יותר. במקום שכל הלקוחות ישלמו מחיר לביטוח רכב או ריבית על הלוואה שמשקפים איזה שהוא סיכון ממוצע של קבוצת אוכלוסייה לתאונה או לפשיטת רגל, הלקוחות "הטובים" שעבורם הסיכון נמוך ישלמו מחירים נמוכים יותר, ואילו הלקוחות הפחות טובים, שעבורם הסיכון גבוה, יאלצו לשלם בהתאם להתנהגות שלהם, ואולי יעדיפו שלא לרכוש מוצרים פיננסיים שאינם יעילים עבורם. הסבסוד הצולב, שבמסגרתו לקוחות פחות מסוכנים משלמים מחיר גבוה ומסבסדים את הלקוחות היותר מסוכנים, יהיה נמוך יותר. מכיוון שרוב הלקוחות הם בעלי סיכון נמוך עבור רובם המחיר יהיה נמוך יותר, ואם הלקוחות בעלי הסיכון הגבוה לא יקנו את המוצר גם המחיר הממוצע יהיה נמוך יותר.

לכך מתחבר הנושא של הוגנות: כאשר הניצול של הנתונים הוא חלקי, בנקים וחברות ביטוח נאלצים להשתמש בקריטריונים כגון מגדר, גיל או מקום מגורים כדי להסיק על רמת הסיכון של לקוחותיהם, מה שנתפס כלא הוגן. אנחנו הרי לא בוחרים את המגדר שאליו נולדנו. מסיבה זו, למשל, האיחוד האירופי אינו מאפשר להשתמש במגדר כדי לתמחר ביטוחי רכב, מה שמעלה את הפרמיות עבור נשים צעירות, שהן נהגות בטוחות יותר מגברים צעירים. אך בזכות חברות הפינטק חברות ביטוח מסוגלות להשתמש בנתונים התנהגותיים מדויקים יותר, כגון נתונים מבוססי טלמטריה, כדי להסיק ישירות על רמת הסיכון האינדיבידואלית. כך, גם האפליה בין צרכנים על בסיס מאפיינים מולדים יכולה להיות נמוכה יותר, ונשים זוכות למחיר נמוך יותר לא בגלל שהן נשים, אלא בגלל אופן הנהיגה שלהן.

אמידה טובה יותר של סיכונים תפחית גם את התופעה של לקוחות המתמכרים לאשראי ומסתבכים בחובות הולכים וגדלים שאין ביכולתם להחזיר. בנקים אינם מרוויחים מלקוחות עניים שהתמכרו לאשראי – הם נאלצים להשקיע מאמצים רבים בגבייה והתעסקות משפטית עם מקרים כאלו, בלית ברירה, כי אם הם לא ישקיעו את המאמצים לקוחות אחרים ישתמטו מחובותיהם. ניצול טוב יותר של נתונים לאמידת סיכונים יעזור לבנק לחזות מראש שזה יהיה המצב, והוא פשוט לא יעניק להם את ההלוואה מלכתחילה. מצב כזה יהיה win-win, גם עבור הבנק וגם עבור הלקוחות, שלא יסתבכו עם הלוואות שאין להם סיכוי להחזיר. 

המשמעות המיידית של מחירים נמוכים יותר בסקטור הפיננסי היא פחות אנשים המשועבדים לחובות, צמיחה כלכלית מהירה יותר, גידול במוביליות החברתית והגיאוגרפית ובשוויון ההזדמנויות, יותר יזמות ויותר דינמיות כלכלית. אני לא חושב שקיים עוד סקטור שבו שיפור של כמה אחוזים במודל חיזוי יכול להוביל להשלכות כל כך רחבות.

אבל רגע, חלקכם בוודאי שואלים, למה שמלכתחילה שהבנקים או חברות הביטוח יפחיתו מחירים למישהו? אז מה אם המודלים שלהם טובים יותר, למה שהם לא ישמרו את הכסף לעצמם? ובכן, הם יפחיתו מחירים כדי לגנוב לקוחות ממתחריהם. הנחת המפתח כאן היא תחרות. וכן, במדינות שבהן התחרות בסקטור הפיננסי חלשה יותר, כמו במשק הישראלי מוכה הוועדים והקרטלים, צעדי ייעול אולי יתרגמו בעיקר ליותר כסף לעובדים או לבעלים של החברות, ופחות ישפיעו על המחיר ללקוח. במדינות כאלו בדרך כלל אין תמריץ לחדשנות טכנולוגית במגזר הפיננסי. לא במקרה רבות מחברות הפינטק הישראליות כלל אינן מוכרות לשוק המקומי, ומתמקדות במדינות שבהן יש תחרות אמיתית בסקטור הפיננסי, והטכנולוגיות החדשות נדרשות.

3. יש הרבה מאוד לאן להתקדם בפיננסים

הסקטור הפיננסי הוא אחד הסקטורים המאובנים והאיטיים ביותר, גם בגלל הרגולציה הכבדה המוטלת עליו, וגם בגלל שבהרבה מדינות הוא היה בעבר ריכוזי ולא תחרותי במיוחד (ובחלקן נשאר כך). חלק מהרגולציות בתחום הכרחיות בגלל כשלי שוק שונים, אבל חלקן גם מובילות לסרבול, למחירים גבוהים יותר ולחסימת מתחרים חדשים.

התוצאה היא שיש הרבה מאוד אבק שאפשר לנער. בעוד שבתחומים אחרים הושקעו מאמצים אדירים בלנצל כל טבלת נתונים אפשרית כדי להתייעל, בשרתים של ארגונים פיננסיים שוכבות להן מיליארדי רשומות שאף אחד לא נוגע בהן, מחלקות רבות עדיין תקועות ברמה של גליונות אקסל, והחדירה של מודלים מבוססי למידת-מכונה היא איטית וחלקית. יש הרבה פירות נמוכים שאפשר לקטוף, וכאמור, לכל פרי שכזה תהיה השפעה משמעותית על הכלכלה.

סיכום

ההערכה הסובייקטיבית של רוב האנשים לגבי "התרומה לאנושות" של מקצועות שונים או סקטורים שונים היא שגויה. אנחנו נוטים להתלהבות-יתר ממוצרים מוחשיים שאפשר לראות ולגעת בהם, ולחשדנות כלפי מוצרים מורכבים וערטילאיים כמו פוליסות ביטוח והלוואות. אנחנו מחבבים חקלאים שעבודתם מתבצעת בשדה פתוח כשהם לובשים סנדלים ומכנסיים קצרים ומזיעים, למרות שפרנסתם מבוססת על ניהול עובדים זרים וחסימת יבוא מתחרה מצד חקלאים במדינות עניות, ואנחנו סולדים מחוכמולוגים שלובשים חליפות ויושבים בבנייני משרדים גבוהים, גם כאשר המיסים שהם משלמים מחזיקים את מערכות הבריאות, החינוך והביטחון שלנו.

אין זה אומר שסקטורים מזיקים אינם קיימים כלל. אפשר להתווכח בנוגע ליצרני סיגריות או חברות הימורים, וישנם סקטורים שעצם קיומם נובע מחסמים לתחרות, קרטלים ומונופלים. הטיעון שלפיו סקטור הוא חיובי רק כי הוא מעסיק אנשים ומעניק להם פרנסה הוא שגוי – כאשר הפרנסה שלכם באה על חשבון פגיעה באנשים אחרים, בין אם על ידי יצירת התמכרות או באמצעות קשרי הון-שלטון שהעניקו לכם חסינות מתחרות, אתם לא תורמים לעולם.

אבל תעשיית הפינטק ממש לא שם. התרומה שלה לעולם נובעת ישירות מכך שהיא מייצרת ביעילות גבוהה ובשווקים תחרותיים מוצר שבני אדם באמת זקוקים לו, מוצר שתורם למוביליות חברתית ודינמיות כלכלית. העובדים בתחום הפינטק יכולים להרגיש גאווה אמיתית מכך שהם הופכים את העולם למקום טוב יותר, הוגן יותר ועשיר יותר, גם אם קשה מעט להסביר את תרומתם לדודה בארוחה משפחתית.

————————–

דיסקליימר: אני עובד כאמור בחברה מתחום הפינטק. הדעות המובעות במאמר מייצגות רק אותי, אני יזמתי את כתיבתו, לא התבקשתי לכתוב אותו ולא קיבלתי עבור כך שום תגמול.

בימים האחרונים חסמו טוויטר ופייסבוק את חשבונותיו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, וגוגל הסירה מחנות האפליקציות שלה את הרשת החברתית "פארלר", אשר שימשה בעיקר פעילי ימין. החסימה הזו עוררה שלל דיונים, המתחלקים לשתי שאלות שחשוב שלא לערבב ביניהן.

השאלה הראשונה עוסקת בכוחן המונופוליסטי של חברות הרשתות החברתיות, באחריות שלהן ובמידת הרגולציה עליהן. מהצד השמאלי של המפה ישנם רבים הטוענים כבר זמן רב כי החברות האלו לא עושות מספיק על מנת לחסום דעות ימניות קיצוניות, בעוד שמהצד הימני של המפה ישנם הטוענים כי החסימות מוגזמות, מוטות כנגד ימניים, לא דמוקרטיות, ונובעות מהטיה פוליטית של מנהלי החברות והעובדים הבכירים בהן. למעשה, שני הצדדים למפה הפוליטית מעוניינים ברגולציה כבדה יותר על הרשתות החברתיות ובהגברת השליטה הממשלתית על פעילותן, על מנת שיהיה להם יותר קל לכפות את הדעה האישית שלהם על השיח. למאמץ להגביל את הרשתות החברתיות מצטרפים גם אנשי תקשורת רבים, אשר הרשתות החברתיות פוגעות במונופול שהיה להם בעבר על הפצת מידע, ומאפשרות לאנשים לבקר אותם באופן חופשי.

בהחלט יתכן שיום אחד, בעתיד הלא רחוק, האינטרנט יהיה חסום ומגודר מכל הכיוונים, הרשתות החברתיות יהיו נתונות לצנזורה מעיקה, משפטיזציה ורגולציה כבדה, דעות "לא נכונות" ייעלמו, הממים המעטים שיעברו את מבחן הוועדות העליונות ובתי המשפט יהיו מצחיקים כמו סדרה של הטלוויזיה החינוכית, אנשים גסים או פרובוקטיביים מדי יחששו לאבד את עבודתם בעקבות כתיבתם ברשת וייעלמו מהנוף, וחופש ההבעה והמחשבה יחנקו ביחד עם כל אותן התקוות היפות שהאינטרנט הביא לעולם בתחילת דרכו. אך למרבה האכזבה, גם כשיגיע היום הזה אנשים פופוליסטיים וקיצוניים ימשיכו להיבחר כראשי מדינות, מאותן הסיבות שבגללן הם תמיד נבחרים. ההבדל היחיד הוא שיהיה להם הרבה יותר כוח לפגוע במתנגדיהם.

סיום עידן המערב הפרוע של רשת האינטרנט יהיה יום עצוב עבור הקדמה הטכנולוגית, המדעית, המסחרית, האמנותית והפילוסופית של תקופתנו, מכיוון שרק חופש הבעה ותחרות חופשית בשוק הרעיונות מסוגלים לעודד קדמה שכזו.

השאלה השנייה שנובעת מהחסימה של טראמפ ותומכיו עוסקת במלחמת הרעיונות, ובמידת החוכמה שבחסימה של דעות באופן כללי. אנשים כל הזמן מערבבים בין שאלה זו ובין השאלה הראשונה, אודות החובה של הרשתות החברתיות לחסום דעות וכוחן המונופוליסטי, אך אין בין שתי השאלות האלו שום קשר. את הדיון בנוגע לשאלה השנייה, לחסימת דעות, יכולנו לנהל גם בעידנים שלפני הרשתות החברתיות המודרניות, ולשאול למשל האם היה ראוי לאפשר להיטלר להוציא לאור את ספרו "מיין קאמפף" בשנת 1925, או האם ההחלטה של האימפריה העות'מאנית במאה ה-16 לאסור הכנסת מכונות דפוס לתחומיה, מתוך מטרה למנוע הפצעת דעות סותרות ופגיעה בערכי הדת האיסלאמית, הייתה חכמה.

כאן, התשובה לדעתי היא שצנזורה היא לא הדרך לנצח במלחמת הרעיונות. חסימה של אנשים לא מובילה לחסימת רעיונות, לא פוגעת בהפצתן ולא מונעת אלימות. במקום זאת, היא מובילה לניוון רעיוני ורוחני, להיווצרות "תיבות תהודה" בשני צידי המתרס, ומוכיחה לאוחזים באותן הדעות החסומות שהם צודקים. אנשים נוטים יותר להידחק לפעולות אלימות כשהם מרגישים שאין להם ברירה, שכל העולם מתאחד נגדם, שאף אחד לא מוכן להקשיב להם ולהתווכח איתם באופן הוגן, באמצעות טיעונים ולוגיקה. זהו הדשן שמצמיח שנאה ואלימות.

כמובן, בהחלט ניתן לחסום ציוצים אשר מהווים עבירה על החוק, כגון פרסום מידע חסוי, ואפילו הסתה לאלימות. אך יהיה זה נבון יותר להשתמש בלי החסימה בזהירות רבה, לעיתים רחוקות ובמקרים קיצוניים בלבד, ולא לחסום אנשים לגמרי מהיכולת להביע את דעתם – אפילו כשמדובר בקונספירציות וב"חדשות מזויפות" הסותרות את העובדות. ממילא תקשורת המיינסטרים מפיצה מדי יום שלל דעות הסותרות את העובדות לא פחות מאותן קונספירציות רשת פופולריות.

על מנת לנצח במלחמת הרעיונות, עלינו להתווכח עם רעיונות גרועים. זה לא קל, ולפעמים המאבק נמשך שנים ארוכות. אנשים בדרך כלל נוטים שלא להשתכנע בקלות מנתונים ועובדות הסותרים את דעותיהם המוקדמות, ועל כן החסימה המוחלטת תמיד קוסמת יותר. היא קלה, ומיידית, וזהו, אנחנו לא רואים יותר את אותם האנשים האחרים שחושבים מחשבות כל כך נוראיות. אבל גם אם אנחנו לא רואים אותם, זה לא אומר שהם נעלמו. הם פשוט ימשיכו להפיץ את הרעיונות שלהם במקום אחר, בתיבת תהודה מהודקת יותר, שבתוכה הרעיונות האלו יהדהדו הלוך וחזור בעוצמה הולכת וגוברת, ללא אף אחד שיאבק בהם.

בטווח הארוך, רעיונות גרועים בדרך כלל מפסידים במאבק חופשי הכולל טיעונים לוגיים ועובדות, ומעניק במה הוגנת לכל הצדדים. ישנם בלתי-משוכנעים רבים הצופים מהצד בוויכוח, ובכל תקופה עולה דור חדש של צעירים שאינם מרגישים מחויבים לרעיונות של הוריהם, ומסוגלים להקשיב לשני הצדדים במידה מסוימת של איזון. על כן, וויכוח פתוח וחופשי הוא הדרך היחידה לקדם את המין האנושי למקום טוב יותר. חסימה של דעות היא לא פתרון קסם, ובסופו של דבר היא רק תוביל להתגברות הקיצוניות, הפילוג והאלימות.

מחשבות על ה"רולניקיזם"

ה"רולניקיזם", על שמו של עורך דה-מרקר גיא רולניק, היא תיאוריה כלכלית שלפיה הגורם המשמעותי ביותר לשגשוג הוא מידת הריכוזיות במשק, והאופן שבו היא משפיעה על שחיתות ועל כוחן של קבוצות אינטרס להשפיע על התקשורת והפוליטיקה. לפי תיאוריה זו, מדינות משגשגות מאופיינות בפירמות קטנות רבות המתחרות ביניהן באופן אינטנסיבי, אינן מסוגלות לרכוש לעצמן פוליטיקאים או עיתונים, וכך הצרכן מרוויח והדמוקרטיה נשמרת. מדובר בתיאוריה לא רעה, מכיוון שהיא מדגישה את החשיבות של תחרות עבור שגשוג כלכלי. היא בוודאי עדיפה על תורות מרקסיסטיות הנפוצות בעיתונות ובמערכת הפוליטית, שלפיהן הזירה הכלכלית (וכל שאר הזירות בעצם) היא מלחמת מעמדות נצחית בין "מנצלים" ל-"מנוצלים". אך המציאות מעט יותר מורכבת מהתיאוריה.

ראשית, הרטוריקה המלווה את הרולניקיזם מתייחסת ל"כוח מונופוליסטי" כאל עניין בינארי הנובע באופן ישיר מריכוזיות, ומלווה בתפיסה השגויה הנפוצה בציבור שלפיה הצרכנים הם תמיד שבויים בידי המונופול. במציאות, לכל עסק יש כוח מונופוליסטי מסוים, ולציבור בדרך כלל יש אלטרנטיבה.

למשל, גם אם אמאזון מחזיקה בנתח גדול משוק הקניות המקוון, אין זה אומר שהיא יכולה להעלות מחירים ולהשתמש בכוחה המונופוליסטי, מכיוון שצרכנים פשוט יעברו לקנות בחנויות רגילות, או יעברו למתחרים קטנים יותר. קשה מאוד להגדיר כוח מונופוליסטי, מכיוון שקשה להגדיר מהו השוק הרלוונטי. ההגדרה הטכנית של נתח השוק של אמאזון, מתעלמת לגמרי מהאלטרנטיבות, מכך שהצרכנים יכולים לרכוש את המוצרים בחנויות רגילות. לכן, הכוח של אמאזון הרבה יותר חלש ממה שאנחנו חושבים.

לעומת זאת, בעל מכולת ביישוב מרוחק, המחזיק בנתח זניח לגמרי מהשוק הקמעונאי הארצי, יכול בקלות להשתמש בכוחו המונופוליסטי כדי להעלות מחירים, ביחוד אם יש חסמי כניסה משמעותיים להקמת מכולת נוספת, כגון מגבלות תכנון עירוני. באותו יישוב מרוחק הצרכנים באמת שבויים במידה רבה, ואין להם אלטרנטיבות טובות. המכולת הזו לא תוכרז כמונופול ולא תופיע על הרדאר של רגולטורים ועיתונאים, אך היא עשויה לפגוע ברווחת הצרכנים המקומיים הרבה יותר מאמאזון הענקית.

באופן כללי, קשה להסיק מריכוזיות או מגודלן של החברות על מידת הכוח המונופוליסטי שלהן. יכול להתקיים שוק עם שני שחקנים שמתחרים ביניהם באינטנסיביות, ובשוק אחר יהיו עשרה שחקנים השומרים על קרטל מנומס ומחירים גבוהים. קשה גם להסיק מגודלן של חברות על מידת ההשפעה הפוליטית והתקשורתית שלהן; גם עסקים קטנים יכולים להתאגד לצורך רכישת לוביסטים ופוליטיקאים. שאלת האלטרנטיבות וכל הגוונים האפורים הללו נעדרים לגמרי ממאמריו של רולניק וחסידיו. כך למשל יכול גיא רולניק לכתוב בטוויטר שפייסבוק היא מונופול מסוכן, תוך התעלמות מקיומה של הפלטפורמה שבה הוא כותב זאת.

שנית, הרולניקיזם מתעלם מכך שמיזוגים ורכישות של חברות, לצד גידול בריכוזיות, מובילים גם ליתרונות לגודל. חברות ענק יכולות להשקיע יותר במו"פ ובחדשנות טכנולוגית, ולא רק בלובי מול הפוליטיקאים, והן אכן עושות זאת. חלק ניכר מהקדמה הטכנולוגית מאז מלחמת העולם השנייה התרחש במעבדות של חברות ענק כגון IBM, מייקרוסופט, אפל, טבע, אמאזון ואחרות. חברות ענק יכולות גם לחסוך עלויות אדמיניסטרציה, ויש להן יותר כוח שוק מול ספקים שמאפשר להן להשיג הנחות. כאשר ישנה תחרות, היעילות הזו מיתרגמת למחירים נמוכים יותר עבור הצרכן ומשכורות גבוהות יותר לעובדים. כלומר, אם במקום אמאזון היו מאות אתרים קטנים, סביר להניח שהמחירים לצרכן היו גבוהים יותר, לא נמוכים יותר. אפילו אם חברות הענק האלו מנצלות פה ושם את כוחן המונופוליסטי, יתכן שתרומתן לצמיחה מובילה לכך שההשפעה הכוללת שלהן על רווחת תושבי המדינה היא חיובית בסופו של דבר.

למעשה, הרולניקיזם מבלבל בין מטרות ובין אמצעים. במקום שהדיון יהיה סביב רווחת הצרכן – המטרה הסופית – הדיון הוא סביב הריכוזיות. אך הפחתת הריכוזיות איננה מטרה העומדת בפני עצמה, אלא בסך הכל אמצעי. המטרה היא רווחת הצרכנים. לצד זאת, מובילה התיאוריה לרטוריקה של שנאת עשירים, והתעלמות מהפן היזמי של צבירת העושר, שהוא הכרחי לשגשוג כלכלי. הרולניקיסטים צופים בשימוע בקונגרס של מנכ"לי ענקיות הטכנולוגיה בשקיקה, מחכים לראות כיצד "ישחטו" הפוליטיקאים את אנשי העסקים העשירים, אך הם שוכחים שהאנשים שהקימו את פייסבוק, מייקרוסופט, גוגל ואמאזון לא נולדו עשירים. במהלך ההתעשרות שלהם הם יצרו ערך עצום עבור הציבור האמריקני והעולם כולו.

חשבו כיצד היו נראים ימי הסגר של מגיפת הקורונה לולא אמאזון, נטפליקס, זום ושלל האמצעים הטכנולוגיים החדשים אשר מאפשרים לנו לרכוש מוצרים וליהנות מאמצעי בידור רבים מבלי לצאת מהבית. חשבו כיצד היה נראה שיעור האבטלה כיום אם חברות היי-טק לא היו יכולות לעבור לעבודה מהבית, בדרך כלל באמצעות שירותי הענן של אמאזון, מיקרוסופט או אחת החברות הגדולות.

איני טוען חס וחלילה שאין צורך ברשות להגבלים עסקיים, ושמדינות לא צריכות מדי פעם להיאבק באופן אקטיבי כנגד מונופולים פרטיים גדולים המאיימים על התחרות. זה עניין של איזונים. מדיניות רציונלית של הגבלים עסקיים חייבת להתחשב בתרומה של חברות הענק לקדמה הטכנולוגית ולצמיחה הכלכלית, ובשאלת האלטרנטיבות והניצול לרעה של הכוח המונופוליסטי – בכל אותם דברים שהרולניקיזם נוטה לטאטא מתחת לשטיח.

בגלל חוסר ההבנה הזו, הרולניקיזם מתנגש עם העובדות בשטח. ניתן לראות את השגיאה של הרולניקיזם בהשוואה בין מדינות: בכל המדינות העשירות בעולם ישנן חברות ענק החולשות על נתחים משמעותיים מהשוק המקומי והעולמי, ואחראיות לעיקר הצמיחה. המדינה הרולניקיסטית האידיאלית, שבה יש רק מספר גדול של עסקים קטנים ובינוניים המתחרים ביניהם על ההגמוניה, איננה קיימת, ולעולם לא תהיה קיימת, כי עסקים קטנים ובינוניים הם פשוט לא יעילים כל כך (ולא, הם גם לא "מנוע צמיחה"). ניתן גם לראות את השגיאה בהשוואה לאורך זמן: למרות המיזוגים והגידול בריכוזיות, השכר הריאלי במרבית המדינות והתקופות הוא במגמת עלייה, והשכר בחברות הענק בדרך כלל גבוה מהממוצע. הניצול הגובר של האזרחים, בין אם באמצעות משכורות נמוכות יותר או מחירים גבוהים יותר, פשוט לא קורה, ואין גם עדויות לגידול בשחיתות או פגיעה בדמוקרטיה.

לסיכום, חשוב לציין שוב שהרולניקיזם הוא בסך הכל תיאוריה כלכלית סבירה ביחס לתפיסה המרקסיסטית הנפוצה בחלקים ניכרים מהתקשורת הישראלית, ואין פלא על כך שעיתון דה-מרקר ספג ביקורות רבות משמאל במהלך השנים. אך העולם מורכב יותר מהאופן שבו הוא מוצג בטוריו של גיא רולניק, והבלבול בין אמצעים ומטרות עשוי להוביל להמלצות מדיניות שגויות.

במהלך החודשים האחרונים שיתפתי פעולה עם שני חברים, איתי צישנבסקי ואריאל קרלינסקי, בהקמת פודקאסט חדש בשם "הרס יצירתי". מטרת הפודקאסט היא לקדם ולהעמיק את הדיון בנוגע למדיניות ומחקר כלכלי. אנחנו מתכננים לראיין חוקרים ומקבלי החלטות ישראלים אשר עוסקים בנושאים כלכליים וחברתיים, ולפרסם פרקים חדשים בתדירות של אחת לשבועיים-שלושה.

אני חייב להודות שאחרי למעלה מעשור של כתיבה אני מרגיש לעיתים שקצת מיציתי את הבלוג, ומבחינתי הפודקאסט הוא דרך חדשה, מרעננת ומעניינת לייצר תכנים עבור הקהל הרחב. איתי ואריאל הם שניהם כלכלנים ובלוגרים מוכשרים (בדקו את "תועלת שולית" ואת "האמנית והרוכל"), ויש להם ידע רב בנושאים כלכליים שאני פחות מכיר. היתרון המרכזי שלנו על פודקאסטים אחרים הוא היכולת להבין לעומק נושאי מחקר ומדיניות, מה שמאפשר לנו לתווך בין החוקרים ובין הקהל הרחב, ולהביא דעות וקולות שפחות נשמעים בדיון הציבורי. בינתיים, מהראיונות שכבר עשינו למדתי לא מעט דברים חדשים.

הפודקאסט זמין בספוטיפיי, itunes וכל שאר האפליקציות המובילות. ניתן לשמוע את הפרק הראשון כאן, ורצוי גם לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של הפודקאסט. אם אהבתם, נודה לכם אם תעניקו לנו דירוג גבוה באפליקציות.

בתקופה קשה של משבר חסר תקדים מתברר, שוב, שאין שום מבוגרים אחראיים ויודעי כל שם למעלה, אלא בסך הכל בני אדם, מבולבלים ומפוחדים כמו כולנו, שההתמחות שלהם היא בלהניע אותנו לפעולה, לנגח את מתחריהם ולצבור פופולריות באמצעות סיסמאות, אידיאולוגיות גדולות ונושאים ברומו של עולם.

ומי לא אוהב נושאים ברומו של עולם? כן סיפוח, לא סיפוח, קפיטליזם, סוציאליזם, חופש, שוויון, דמוקרטיה, שחיתות, התחממות גלובאלית, טבע האדם, שלום ומלחמה, הכל מרתק ושובה את הדמיון שלנו, תחביב אינטלקטואלי ראוי בהחלט לזמן הפנוי, כמו לפתור תשבץ או לקרוא ספר, אבל אלו לא השאלות החשובות בעת משבר חמור.

השאלה החשובה כרגע היא איך אתם, באופן אישי, מתמודדים עם השינוי שמתרחש בעולם. האם תיכנעו לייאוש? האם הספקתם לצבור כריות ביטחון? האם הגעתם למעמד תעסוקתי שמאפשר לכם לעבור משברים? להגר למדינות אחרות? האם תצליחו לשנות את ההרגלים שלכם כעת במהירות מספקת? כיצד תוכלו לתמוך בחברים ובני משפחה שנקלעו לקשיים, או לחילופין להיעזר בהם? ומהו הלקח לפעם הבאה?

אפשר לקרוא לגישה הזו "אינדיבידואליזם רדיקאלי", אני מניח. איני אומר שזה לא חשוב כלל מי ישב בכיסא ראש הממשלה, אך אם אתם לא בעסקי מכירת העיתונים, סביר שההתמקדות שלכם בכך היא מעבר לכל פרופורציה. מדינות עולות ונופלות כמו הגלים שעל פני הים, נסחפות עם מגמות טכנולוגיות ודמוגרפיות מורכבות שאין שום אפשרות לחזות אותם, וההשפעה של כל אחד מאיתנו על כך היא אפסית, אבל השפעתנו על החיים שלנו היא עצומה.

אם אתם תולים את תקוותיכם בפוליטיקאי מסויים, באידיאולוגיה מסויימת, במומחים, ובאמת מאמינים שאם רק תצליחו לשכנע מספיק אנשים הכל ישתנה, זה הזמן שלכם להביט במראה, ולהבין שמנצלים אתכם. בעת צרה אמיתית כולנו בסופו של דבר מתמודדים עם העולם לבדנו, עם הסביבה הקרובה של חברים, שכנים ובני משפחה.

כך היה בעת מלחמות העולם, והשואה, ואסונות טבע קשים, וזהו המצב גם כיום. אף אחד לא יעזור לכם, אף אחד לא יציל אתכם. כל מה שהם יכולים לעשות שם למעלה זה להשתמש בכם, להסית אתכם נגד יריביהם ולהבטיח הבטחות ריקות. לא בהכרח בגלל שהם מרושעים או מושחתים, אלא בגלל שהם מוגבלים, בדיוק כמונו.

בשנות הארבעים של המאה העשרים, בזמן שהעולם כולו היה עסוק במלחמה, הופיע לראשונה סגנון מוזיקלי חדש: הרוקנרול. לא במקרה, הסגנון החדש צמח בערים הגדולות של ארצות הברית. הגיטרות, התופים והסגנון המהיר הם תוצאה של ההשפעה הדדית של מוזיקאים שחורים ולבנים בשנות הארבעים של המאה ה-20, אשר למדו האחד מהשני כלים ומקצבים, ושילבו את ניסיונם לכדי סגנון ייחודי וחדש שצמח מתוך הבלוז, הג'אז והסגנונות האחרים. מוזיקאים אפריקנים או אירופאים לא היו מסוגלים לפתח את הרוקנרול לבדם; רק השילוב יוצא הדופן שנוצר בארצות הברית אפשר זאת. זהו אינו מקרה יוצא דופן – חלק ניכר מהפיתוחים התרבותיים, האמנותיים, הקולינריים, הפיננסיים והטכנולוגיים שהופיעו בארצות הברית במאה וחמישים השנים האחרונות הם תוצאה של שיתוף פעולה והשפעה הדדית בין אמריקנים שהגיעו מארצות ומתרבויות שונות לגמרי. עוצמתה של ארצות הברית נובעת מאותו שילוב של גרמנים, אירים, איטלקים, פולנים, סינים, פורטוריקנים ורבים אחרים, שכל אחד מהם הגיע לצפון אמריקה עם מטען תרבותי אחר, כישורים אחרים, ידע אחר, השקפות עולם אחרות. מחקרים העלו עדויות לכך שגיוון אתני השפיע לחיוב על השכר בערים בארצות הברית, על פריון העבודה, ועל צמיחתן של ערים בבריטניה. תוצאות דומות עולות גם מניתוח המגוון האנושי בהנהלות של חברות: פירמות בעלות מגוון אנושי רב יותר בקרב הבעלים או השותפים נוטות להיות חדשניות ומצליחות יותר.

אך לכל אותן התפתחויות חיוביות תמיד נלווה הצד האפל של המגוון האנושי והאתני, שאליו נחשפנו גם בשבועות האחרונים. מאבקים אלימים בין קבוצות אתניות שונות בארצות הברית התרחשו עוד במאה ה-19, כפי שניתן לראות בסרט "כנופיות ניו יורק", המתאר את היריבות בין מהגרים איריים לבין "וותיקים" שרובם ממוצא אנגלי. גם מלחמת האזרחים האמריקנית, אחת המלחמות האכזריות ביותר בעידן המודרני, היא במידה מסוימת תוצאה של הבדלי השקפות ופערים תרבותיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. לאורך כל המאה ה-19 התרחשו מהומות, התפרעויות ומרידות, ביניהם מספר התקפות של לבנים על עבדים שחורים משוחררים, מאבקים בין פרוטסטנטים וקתולים, התקפות על מהגרים סיניים, ואפילו קרבות בין פלגים שונים במשטרה. מגמה זו המשיכה אל תוך המאה ה-20, עם שלל מהומות שחלק ניכר מהן על רקע גזעי, למשל במסגרת "הקיץ האדום" של 1919, ובשנת 1943, כאשר בחודש יוני הנשיא רוזוולט נאלץ לשלוח אלפי חיילים כדי להרגיע את המתפרעים בדטרויט, ובחודש אוגוסט פרצו מהומות בניו יורק בעקבות ירי של שוטרים לבנים בחייל שחור, ועוד מקרים רבים נוספים. ישנם כאלו המקשרים בין המהומות הנוכחיות ובין כהונתו של טראמפ, אך הם ככל הנראה ניחנו בזיכרון קצר; מהומות על רקע גזעי התרחשו גם בשנים 2015, 2014, 2011, וכן מספר פעמים בעשור שלפני כן, ובכל עשור אחר בתולדות ארצות הברית, בלי קשר לזהות הנשיא המכהן.

ההשפעה השלילית של מגוון אנושי גבוה איננה ייחודית לארצות הברית. למשל, מחקר מעניין השווה בין מתחמים של דיור ציבורי למהגרים עניים בצרפת, שבחלקם מרבית המהגרים מגיעים מאותה המדינה ובחלקם הם מגיעים ממגוון רחב של מדינות. לפי התוצאות, רמה גבוהה יותר של מגוון אתני בקרב המהגרים הביאה לפגיעה בשיתוף הפעולה בין הדיירים, להגדלת שכיחותם של מקרי הוונדליזם ולירידה ברמת התחזוקה. רבים תולים את הנחשלות הכלכלית של מדינות אפריקה שמדרום לסהרה במגוון האתני השורר באזור הזה, שהוא הגבוה ביותר בעולם. מחקרים על מדינות שונות מצאו בין השאר כי מגוון אתני פוגע בהשקעה בחינוך ובתשתיות, במימון מערכות חינוך בסיסיות, ובשיתוף הפעולה הנדרש למניעת נזקים סביבתיים. גם במדינות הנורדיות, הנתפסות בתור "מודל סוציאל-דמוקרטי", הגירה אשר הגדילה את המגוון האנושי הובילה לירידה בתמיכה במימון ציבורי של השכלה ובריאות. כאן בישראל סירבו מרבית הקיבוצים לקבל אליהם את העולים היהודים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון באמצע המאה הקודמת, למרות שספגו עקב כך ביקורת קשה מבן גוריון – הם ידעו טוב מאוד שהמודל השיתופי הסוציאליסטי שלהם תלוי באופן קריטי בכך שהאוכלוסייה תהיה הומוגנית כמו בשבדיה.

בספר "מסע האנושות" (בהוצאת כינרת), שכתבתי בשיתוף עם עודד גלאור, אנחנו מייחדים פרק שלם להשפעת המגוון האנושי על התפתחותן של מדינות. עודד ושותפיו הראו במחקריהם כיצד ניתן להשתמש במגוון הגנטי בתור מדד טוב לרמת המגוון האנושי במדינות שונות, ומצאו כי השפעת המגוון האנושי על שגשוג כלכלי נראית כמו "גבעה": מגוון נמוך מדי או גבוה מדי מוביל לעוני, בעוד שהרמה האופטימאלית של מגוון נמצאת באמצע. הסיבה לכך היא שמגוון נמוך מדי מוביל לשמרנות וסגירות בפני מסחר ורעיונות חדשים, בעוד שמגוון גבוה מדי מוביל לאלימות ולקושי בשיתוף פעולה. מחקרי המשך מצאו השפעות של המגוון האנושי על רמת חוסר האמון באוכלוסייה, על מלחמות אזרחים, על עלייתם של משטרים אוטוקרטיים ועוד.

למשקיפים מבחוץ נראית האומה האמריקנית כיום כאילו שהיא קרועה מבפנים, לא מסוגלת להתמודד עם העול ההיסטורי של העבדות והגזענות, לא מעוניינת להגיע לרמת ההרמוניה והשלווה של מדינות מפותחות אחרות. אך זוהי תמונה שגויה.

ראשית, מכיוון שההשוואה למדינות מפותחות אחרות, שרובן הומוגניות הרבה יותר, היא שגויה. איננו יודעים כיצד היו נוהגים שוטרים בשוודיה, הולנד או יפן לו היו מתחים אתניים וגזעיים משמעותיים במדינות אלו. בהחלט סביר שבמצב של מגוון אנושי גבוה גם במדינות האלו התמיכה במערכה במערכת רווחה נדיבה הייתה נמוכה יותר, שיעור גבוה יותר מהילדים היו לומדים בבתי ספר פרטיים, ורבים היו תומכים בזכות האישית לנשיאת נשק. ושנית, מכיוון שהמגוון האנושי הוא מקור עוצמה משמעותי עבור האומה האמריקנית, שאפשר לה להפוך למעצמה טכנולוגית, כלכלית, תרבותית, אמנותית, ולקדם חדשנות יוצאת דופן בכל תחום אפשרי. למרות כל חסרונותיה, ארצות הברית ממשיכה לשאוב גם מישראל וגם ממדינות אחרות את טובי המוחות – גברים ונשים שמחפשים את האתגר, את המגוון ואת ההשפעות ההדדיות, ואולי גם מעוניינים לברוח מההומוגניות המשעממת של מדינות המוצא שלהם. עד כה המאפיינים החיוביים של המגוון האנושי הגבוה בארה"ב עלו בהשפעתם על המאפיינים השליליים, ואין סיבה לחשוב שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין.