Feeds:
פוסטים
תגובות

כתבה ב"הארץ" מתחילה עם כותרת מאיימת: "Airbnb – כלכלה שיתופית או מלונאות עבריינית?"

הקרב של קבוצות הלחץ נגד הכלכלה השיתופית הוא החזית החמה היום של ההרס היצירתי, וחברי קבוצות הלחץ לא חוסכים באמצעים. לצערי העיתונות, אותו "כלב שמירה של הדמוקרטיה" לכאורה, נכשלת ברגעי האמת ומתייצבת לא פעם לצד קבוצות הלחץ ונגד הציבור הרחב. כפי שראינו עם שאול אמסטרדמסקי אתמול, כך היום כתב הארץ משה גלעד מתייצב במאמר באופן מגמתי לצד המלונאים המוטרדים מעלייתה של הכלכלה השיתופית.

אז כיצד ניתן לעצור חברה משגשגת המוכרת לציבור מוצר שהוא רוצה? ראשית כל, חייבים לתאר אותה בתור תמנון ענק ומרושע בשווי עשרות מיליארדי דולרים המשתמש בלוביסטים כדי להשפיע על ממשלות – כאילו שיש לחברות האלו ברירה לנוכח הלוביסטים הרבים ששולחים בתי המלון מהצד שלהם. בלי לוביסטים במערכת הפוליטית אין להם שום סיכוי לנצח את קבוצות הלחץ, אלו פשוט חוקי המשחק כיום.

שנית, מנסים לסדוק את התדמית הרומנטית של הכלכלה השיתופית: מסתבר שרבים ממשכירי הדירות הם אנשי עסקים שרוכשים דירות מתוך כוונה להשכיר אותם דרך החברות החדשות, וישנם בעולם בניינים שבהם מחצית מהדירות מושכרות כך. "האותנטיות נמוגה", אומר אחד המלונאים, כאילו שזה היה כל העניין כאן, אותנטיות. אבל לא, העניין היה מוצר טוב במחיר זול, וזה לא השתנה, לא משנה מי מוכר את המוצר.

רק בסוף מגיעים לנקודה העמוקה יותר, שלגביה המלונאים באמת צודקים: הכלכלה השיתופית מאפשרת לאנשים לחמוק מתשלום מיסים ומכללי רגולציה מחמירים. אנשים פשוט משכירים אחד לשני דירות, לא טורחים לדווח על זה לאף אחד, ושום מפקח לא יבקר בבית שלהם כדי לוודא שיש שם מטף כיבוי אש תקין. העלויות קטנות יותר והרווחים גבוהים יותר, ביחוד אם היזמים מתחמקים מתשלום מיסים. זו איננה תחרות הוגנת.

כל מי שינסה לפתוח עסק בארץ יגלה עד מהרה עד כמה נוראית הרגולציה, לכמה אישורים מופרכים הוא זקוק כדי לזוז מילימטר לכאן או לשם. הבעיה היא שמי שקובע את הרגולציות הוא לא זה שמשלם את מחירן. אין חפיפה בין סמכות לאחריות, כמו שאומרים בצה"ל. שריפות בבתי מלון הן עניין מסוכן, אבל זה ברור שהסכום האופטימאלי שנדרש להשקיע בהגנה מפני שריפות הוא לא אינסוף. חברי כנסת זורקים לאוויר חוקים והם חושבים שזה חסר עלות, שהיזמים יספגו הכל, מכיוון שהנטל על הצרכנים מגיע דרך המחירים והוא בלתי נראה. בירוקרטים רק הולכים ומחמירים את הרגולציות, כי אין להם שום תמריץ בכיוון השני: אם תהיה שריפה באיזה שהוא בית מלון יבואו אליהם בטענות, אבל אם התקנות שנועדו למנוע שריפה מחמירות מדי ביחס לאופטימום אף אחד לעולם לא יגלה זאת.

ומה עם אנשי העסקים? לכאורה הייתם מצפים מהם להיות נגד רגולציה, אבל האמת היא שרגולציות רבות מאפשרות לייצר חסמי כניסה לתחום וכך לפגוע במידת התחרותיות. רווחיהן של חברות נובעות במידה רבה ממידת התחרות בתחום, ולא רק מעלויות הייצור. ישראל, רפובליקת הכסת"ח וקבוצות הלחץ, גרועה במיוחד במדדים מקובלים של רגולציה ובירוקרטיה, אבל הבעיה קיימת גם במדינות אחרות. אני לא יודע מהי הרמה האופטימאלית של הגנה מפני שריפות ואני לא טוען בהכרח שכל רגולציה היא מיותרת, אבל לאור התמריצים של קובעי המדיניות והפירמות סביר להניח שהרמות הנוכחיות של הרגולציה גבוהות מדי. העובדה היא שלצרכנים לא אכפת לגור בדירות שהם השכירו באתרי הכלכלה השיתופית למרות שאין בהן מטף כיבוי, ולרובנו אין מטף כזה בבית.

כל שיפור טכנולוגי שמגדיל את יעילות זרימת המידע ואת ביזור מקורות המידע, מגדיל בסופו של דבר גם את היעילות שבה ניתן למכור ולרכוש מוצרים ומפחית את היכולת של ממשלות וקבוצות לחץ לשלוט במידע, לשלוט בשווקים באופן ריכוזי, להטיל עליהם רגולציה ולמסות אותם. בסופו של דבר גם בתי המלון יקבלו הקלות ברגולציה, או ייכחדו. שיפורים טכנולוגיים כאלו הם לא תמיד דבר טוב, בטח שלא לכולם. למשל, בעלי דירות גילו שהם יכולים להשכיר את הדירות במחיר גבוה לתיירים עשירים, וכך הם דוחקים שוכרים מקומיים מהשוק ומעלים את מחירי השכירות. מבחינה כלכלית השימוש במשאב הוא יעיל יותר עכשיו, אבל בדרך ישנם כאלו שהרוויחו (בעלי הדירות והתיירים) וכאלו שהפסידו.

השאלה החשובה היא לא האם השינוי הוא טוב או רע, או האם צריך לאפשר אותו או לעצור אותו. במאה ה-15 גילדות בפריז הצליחו לדחות את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לעיר בעשרים שנים, ואני בטוח שהיו להן שלל טיעונים משכנעים, אבל בסופו של דבר מכונות הדפוס הגיעו. אי אפשר לעצור את הקידמה ואי אפשר לשלוט בה, אפשר רק לעכב אותה במחיר יקר מאוד. השאלה החשובה היא כיצד אנחנו גורמים לכך שנהיה בצד שירוויח מהשינוי, גם בתור בני אדם פרטיים וגם מנקודת המבט של מדינת ישראל.

—————-

אגב, ב-25 לספטמבר אני מתכוון להעביר שתי הרצאות בנושא הרס יצירתי במסגרת סמינר הסתיו של מכון פרידברג לכלכלה. הסמינר סגור לציבור הרחב, אך ניתן להירשם אליו בחינם והוא מיועד לסטודנטים מכל התחומים.

החלטתי לייסד פינה חדשה בבלוג בשם "פינת הסטטוס", שבה אני פשוט אפרסם כאן סטטוסים שאני מפרסם בפייסבוק. מדובר למעשה ברשומות שהן קצרות יותר ומושקעות פחות מהרשומות הרגילות שלי, בלי גרפים ותמונות וקישורים למקורות מידע. נראה לי שיש כאן לא מעט עוקבים שלא משתמשים ברשתות החברתיות ולכן מפספסים את הדברים שאני כותב שם. תהנו…

 


אחת הסיבות לנטיה של התקשורת לראות את המציאות הכלכלית בעיניים פסימיות היא מצבם הכלכלי של אנשי התקשורת עצמם, בעקבות דעיכת המודל הכלכלי של כלי התקשורת המסורתיים. אחרי כמאתיים שנה של עיתונות, מאה שנים של רדיו ושבעים שנים של טלוויזיה הגיע האינטרנט והתעשיות האלו הולכות עכשיו להשתנות באופן דרמטי.

ג'ון אוליבר מדבר באחד מקטעי הווידיאו האחרונים שלו על הירידה בהכנסות מפרסום, וטוען שבהיעדר עיתונאים שהשנים הקרובות הולכות להיות תקופה מצויינת להיות פוליטיקאי מושחת. שאול אמסטרדמסקי מסביר בפוסט בבלוג שלו מדוע הוא עוזב את כלכליסט, וכותב שהילדים שלו כבר לא יודעים מה זה טלוויזיה רב-ערוצית. גם הבן שלי לא יודע. גיא רולניק כותב שהמודל הכלכלי של התקשורת כיום הוא בעלי הון שמשתמשים בעיתונים ובערוצי טלוויזיה כדי להשפיע על רגולציה לטובתם.

בהיעדר צרכנים שמוכנים לשלם עבור המוצר שהם מייצרים, הפתרון היחיד שאנשי התקשורת רואים מול עיניהם הוא שהממשלה תסבסד אותם. כמובן, אנשי התקשורת אינם לבדם. למשל, לפי אתר התזמורת הפילהרמונית הישראלית הכנסותיה ממנויים מכסות רק כחמישים אחוזים מתקציבה, והשאר מגיע מהממשלה ומתורמים פרטיים. אייל גולן ושלמה ארצי לא זקוקים למימון מהממשלה ומתורמים מכיוון שיש מספיק צרכנים שמוכנים לשלם על המוצר שלהם, ואולי גם הפילהרמונית הייתה במצב הזה לפני עשרות שנים, אבל כיום היא לא. העדפות הציבור השתנו, וכך גם לגבי תחומים רבים אחרים של אמנות ותרבות שהפכו לתלויים בתקציבי ממשלה.

כאשר שינוי בהעדפות הציבור או בטכנולוגיה מתחיל להכחיד מגזרים וותיקים, תמיד יקום מי שיטען שלמגזרים האלו יש "השפעות חיצוניות", איזה שהוא ערך לכלל האוכלוסיה שלא ניתן למדוד אותו בביקוש הצרכני. תמיד יהיו ניסיונות להפוך את המגזר ההולך ונכחד מדינוזאור שעבר זמנו לאיזה שהוא ערך קדוש שחייבים לשמר. כך למשל הפילהרמונית נחשבת בעיני רבים "תרבות עילית" הראויה לסבסוד ואייל גולן לא, למרות ששניהם בסך הכל מייצרים מוזיקה (אולי בעוד מאה שנה לא יהיה ביקוש לשירים מזרחיים, ואז הממשלה תסבסד אותם וכולם יסכימו שמדובר בתרבות עילית שחייבים לשמר). וכך גם העיתונאים טוענים שהם "קדושים", שיש להם יכולת לחשוף פרשות שחיתות ולבקר את הממשל, יכולת אשר תורמת לרווחת כלל האזרחים ולא ניתן לכמת אותה בביקוש הצרכני לשירותיהם.

האם טענותיהם של אנשי התקשורת משכנעות?
במבט ראשון נראה שכן, ערוצי טלוויזיה ועיתונאים באמת כותבים מדי פעם על מחדלים כאלו ואחרים. אבל אין ברשותם כדור בדולח שמאפשר להם לראות במו עיניהם את השחיתות – הם בסך הכל מקבלים את המידע מהמקורות שלהם במשטרה, במשרדי הממשלה או בקרב יריבים פוליטיים או עסקיים. למעשה, המדינה הדמוקרטית המודרנית כבר כוללת מנגנוני בקרה על שחיתות. לגורמים בפרקליטות, במשטרה ובמערכת הפוליטית יש בדיוק את אותו האינטרס לחשוף שחיתויות כפי שיש לעיתונאי, זו הסיבה שהם נפגשים עם העיתונאי ומספרים לו על השחיתות. אבל בעולם של היום הם גם יכולים לפרסם בכוחות עצמם את הממצאים. זאת הבעיה האמיתית של התקשורת: המקורות כבר אינם זקוקים לתיווך.

חשוב להבין שהעיתונאים תמיד היו המתווכים של המידע, לא המקור למידע. עיתונאי הוא לא בלש, הוא לא יכול להוציא צו חקירה, לזמן עדים או לגשת לנתונים סודיים. יכולת המחקר שלו מוגבלת לדברים שאחרים מפרסמים. כיום פוליטיקאי מסוים יכול לכתוב על פרשת שחיתות של פוליטיקאי מתחרה בעמוד הפייסבוק שלו. חברה מסחרית יכולה להתלונן על פעילות לא חוקית של חברה מתחרה בבלוג שלה. משטרת ישראל יכולה לפרסם בכוחות עצמה על פתיחת חקירה חדשה. זה עדיין לא קורה באופן מלא, לא כולם הפנימו את השינוי, אבל זאת המגמה. נחזור לרגע לעניין הביקוש: האם הביקוש לחשיפת פרשות שחיתות של פוליטיקאים נעלם? ממש לא. הציבור עדיין מאוד מתעניין בדברים כאלו. הם פשוט מוצעים עבורו בחינם. מדוע? מכיוון שיש מספיק אנשים שמשתלם להם להציע לציבור את זה בחינם.

כמובן, לעיתים רמת השחיתות היא גבוהה ויתכן קשר שתיקה המקיף גם את המשטרה, הפרקליטות, יריבים פוליטיים ועסקיים וכו'. אבל כשזה המצב גם כלי התקשורת לא ידעו כלום! שוב, אין להם שום כדור בדולח. הם בסך הכל נסמכים על מקורות מידע אחרים. מקורות מידע שכיום, בעידן האינטרנט, כבר לא זקוקים להם, וככל שעובר הזמן הם מבינים זאת יותר ויותר. בסופו של דבר כפי שהאינטרנט חיסל את מתווכי הדירות ואת סוכני הנסיעות ותפקידי מתווכים אחרים, כך הוא מייתר גם את כלי התקשורת המסורתיים.

סבסוד לא יפתור את זה. בהיעדרן של אופציות עבודה חלופיות לאנשי התקשורת ובהיעדר תחרות מצד ערוצים מסחריים, לפוליטיקאים של העתיד יהיה קל הרבה יותר להתערב בתכנים של התקשורת הציבורית, בהשוואה לפוליטיקאים של העבר. כפי שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, הפוליטיקאים כבר מבינים את זה. שאול אמסטרדמסקי אולי מפנטז על תקשורת ציבורית חופשית, אבל אני חוזה בעתידו הרבה שיחות הכוונה עם חברי ממשלה, לא משנה איזו מפלגה תזכה בבחירות.

זה העתיד, בין אם נרצה או לא נרצה. דברים משתנים, ושינוי הוא אף פעם לא קל. יש מפסידים ויש מרוויחים, ויש רבים שמעדיפים להכחיש את מה שקורה ולטמון את הראש בחול. בסופו של דבר הציוויליזציה האנושית שרדה את היכחדותם של שלל מגזרים כלכליים ושל הסדרים חברתיים ותרבותיים שתוארו כקדושים וחיוניים לקיומם של בני אנוש, והיא תשרוד גם את היעלמותם של כלי התקשורת המסורתיים. חשיפת שחיתויות בעתיד תמשיך להיות מונעת בעיקר על ידי התחרות הפוליטית והעסקית, בדיוק אותם הגורמים שהניעו אותה בעבר. אפשר להירגע, הכל יהיה בסדר. לרובנו, כלומר. לאנשי התקשורת הייתי ממליץ לעשות הסבה ל-QA.

המוח הצדקן

נניח שאציג בפניכם את סדרת המספרים הבאה: 2, 4, 6. עליכם לגלות את החוקיות המסתתרת מאחורי הסדרה על ידי הצגת סדרות מספרים שונות, כאשר אני אגיד לכם אם הן מקיימות את אותה החוקיות או לא. אילו סדרות הייתם מציגים לי?

זהו מבחן פסיכולוגי מפורסם, שנוסה פעמים רבות. בדרך כלל הנבדקים שואלים האם הסדרה 8, 10, 12 מקיימת את אותה החוקיות, או סדרות אחרות של מספרים זוגיים, ואז לאחר שהחוקר עונה בחיוב מכריזים על כך שהחוקיות היא מספרים זוגיים בסדר עולה. לאחר שהחוקר אומר להם שזו לא החוקיות הם מנסים משהו אחר, למשל 3, 5, 7, ואז מכריזים שהחוקיות היא מספרים בהפרש של 2. החוקיות האמיתית של הסדרה היא "מספרים בסדר עולה כלשהו", אבל בדרך כלל לוקח זמן רב עד שאנשים מגלים אותה, מכיוון שהם לא שואלים את השאלות הנכונות: במקום לנסות לזרוק סדרות מספרים הסותרות את התיאוריה הראשונית שלהם, לנסות להפריך אותה, הם זורקים סדרות מספרים המאשרות את התיאוריה הראשונית שלהם. זו בדיוק הדרך שלא להגיע אל האמת. ואנשים פועלים כך מכיוון שהמוח שלנו לא מתוכנת למצוא את האמת.

הדיון הזה לא רלוונטי רק למציאת החוקיות המסתתרת מאחורי סדרות מספרים. באותו האופן, אם תציבו אותם אל מול סרטון ווידיאו שמראה חייל או שוטר העומד אל מול פלסטיני בסיטואציה מלחיצה, שמאלנים וימניים יראו דברים שונים לגמרי: כל צד למפה הפוליטית יחפש בסרטון עדויות המאשרות את דעותיו המוקדמות, בדיוק כפי שהנבדקים במבחן שתיארתי מחפשים סדרות המאשרות את דעותיהם המוקדמות לגבי סדרת המספרים. פעם אחר פעם ימניים או שמאלנים מפגינים מידה גבוהה מאוד של ביקורתיות כלפי טענות מהמחנה השני בנוגע למקרים האלו, ולעומת זאת מתעלמים בגסות מטיעונים בסיסיים כאשר הם עוסקים בהגנה על המחנה שלהם. המוח שלנו, מטבעו, הוא פשוט לא מכשיר ביקורתי. רוצים לדעת את האמת בנוגע לסרטון שהתפרסם ברשת? הדרך לעשות זאת היא להקיף את עצמכם באנשים מימין ומשמאל שיחשפו אתכם ל"סדרות מספרים" שונות. לצערנו, בדרך כלל אנשים מעדיפים להקיף את עצמם בעיקר באנשים שחושבים דומה. כאשר אנשים חיים ופועלים בתוך "תיבות תהודה" כאלו, הכוללת רק מוחות דומים להם, הם יבלו את כל זמנם בניסיון למצוא סדרות מספרים התואמות את החוקיות החביבה עליהם, בהחלפת הסדרות האלו ביניהם ומתן פרסים לאלו שמצאו את הסדרות שהן הכי משכנעות – ויתעלמו לגמרי מסדרות מספרים סותרות. ככה אנחנו נראים: ימניים המחפשים סדרות של מספרים זוגיים עולים כדי להוכיח שזו החוקיות, שמאלנים המחפשים סדרות של מספרים בהפרש של 2, ואין סיבה מיוחדת להאמין שאיזה שהוא צד אי פעם יחשוף בטעות את החוקיות האמיתית.

אבל מדוע?

מדוע המוח שלנו הוא כל כך מוגבל? מדוע אידיאולוגיות ודתות מעוורות וכובלות אנשים לדעות מסוימות? מהו ההבדל הבסיסי בין ימניים ושמאלנים שגורם להם להביט על אותו הסרטון ולראות דברים כל כך שונים?

ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג באוניברסיטת ניו-יורק, וספרו "The Righteous Mind" עוסק באופן שבו המוח שלנו מגבש תפיסות מוסריות ופועל בהתאם. אבל הספר הוא הרבה מעבר לכך: היידט מספק מפתח להבנה של קבוצות פוליטיות, מתאר מיפוי של היסודות המוסריים השונים המרכיבים את הימין והשמאל במרבית הארצות, מסביר כיצד היסודות המוסריים של כל החברות האנושיות התפתחו באופן אבולוציוני, ומסביר מדוע תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות אותנו.

מרבית האנשים מניחים שאנשים השייכים למחנה הפוליטי הנגדי הם טיפשים, מושחתים או מרושעים, ומרבית האתאיסטיים חושבים שאנשים דתיים הם פשוט טיפשים. אמונות השווא האלו נפוצות מאוד בארצנו הקטנטונת, והן אחת הסיבות המרכזיות להפסדים חוזרים ונשנים של השמאל בבחירות. ספרו של היידט הוא לדעתי תרופת הנגד החזקה ביותר שיכולה להיות לאמונות האלו, המפתח להבנה אמיתית של אנשים שונים מכם, וקריאת חובה לכל מי שנהנה לנהל דיונים פוליטיים.

הרוכב והפיל

לפני שנגיע להבדלים בין ימניים ושמאלנים, ישנו שד שעלינו להרוג: שד האדם הרציונאלי. כן, בדרך כלל כלכלנים הם אלו שחוטפים את האשמה על הנחת הרציונאליות (ולא בצדק, מכיוון שזו הנחה די זניחה במרבית המחקרים), אבל האמת היא שכל בני האדם נוטים לחשוב שהם עצמם בוחרים את דעותיהם הפוליטיות באופן רציונאלי ולוגי. למשל, לפני מספר שנים מישהי, חברת פייסבוק שלי, כתבה בסטטוס שהיא בחנה את כל התיאוריות הכלכליות שישנן והתיאוריה הליברטריאנית נראתה לה הכי נכונה ומתאימה לעובדות, וכך היא בחרה להיות ליברטריאנית. סיפור יפה, אבל סביר שהיא המציאה אותו בדיעבד – מלבד העובדה שדרושות שנים ארוכות של לימוד כדי להכיר לעומק את כל האידיאולוגיות הקיימות, אף אחד לא בוחר כך את דעותיו הפוליטיות או הכלכליות. זה פשוט לא האופן שבו אנשים פועלים. אז כיצד אנחנו באמת מבצעים שיפוטים מוסריים ומבצעים בחירות פוליטיות?

התיאור הציורי שבו משתמש היידט כדי לתאר כיצד עובד המוח מתייחס לפיל שעליו ישנו רוכב. בכוונה מדובר כאן בפיל ולא בסוס, משום שהרוכב לא באמת נוהג בפיל, הוא פשוט יושב עליו. הפיל הוא האינטואיציה והרגשות שלנו, והוא זה שמוביל את הפעולה באופן המיידי ביותר. הרוכב הוא אותו חלק של המוח המסוגל לחשוב באופן עמוק, רציונאלי ומסודר על נושאים שונים. אך בניגוד לאופן שבו פסיכולוגים (וכלכלנים) חשבו על בני אדם עד שנות השמונים או התשעים של המאה הקודמת, הפיל הוא זה שקובע, והרוכב נמצא שם בעיקר על מנת לשרת אותו. האינטואיציה מגיעה קודם, ההיגיון מגיע לאחר מכן. הפיל מחליט לפנות שמאלה או ימינה, לעצור או להתקדם, הוא מקבל את ההחלטות האלו בשברירי שנייה ובאופן אינטואיטיבי למדי, כתוצאה מהניסיון ההיסטורי שלנו ומתכונות אופי מובנות שעם חלקן אנחנו פשוט נולדנו, והרוכב בעיקר מצדיק אותן בדיעבד.

היידט מציג שלל מחקרים התומכים בעניין זה. למשל, באחד הניסויים הרבים המתוארים בספר הציגו פסיכולוגים בפני אנשים תמונות של פוליטיקאים שהתחרו ביניהם בבחירות מקומיות ברחבי ארצות הברית בעשורים האחרונים, כאשר כל תמונה הוצגה לנבדקים למשך פחות משניה וללא שום רקע בנוגע למפלגה או לסנאטור. השיפוט בנוגע לפוליטיקאי הראוי ביותר, אותו ביצעו הנבדקים רק על סמך תמונה יחידה של אדם שהם לא מכירים שאותה הם ראו למשך פחות משניה, חזה באופן לא רע בכלל את תוצאות הבחירות בפועל. בניסויים אחרים אנשים תירצו את הבחירות שביצעו בכל מני דרכים מורכבות, למרות שלמעשה הם בחרו כפי שהם בחרו בזכות מניפולציה כזו או אחרת של החוקרים, כמו למשל הפצת ריח רע בעת עריכת המחקר.

אך הרוכב הוא לא "משרת עיוור" של הפיל. היחסים ביניהם דומים יותר ליחסים בין עורך דין ללקוח: הרוכב נמצא שם בשביל הפיל, אבל זה לא אומר שהוא יהיה מוכן להצדיק כל דבר שהפיל עושה מתוך רגשות ואינטואיציה. למשל, הרוכב מסוגל למנוע מאיתנו לאכול מאכלים משמינים שאנחנו רוצים נורא, או לשכנע אותנו לשנות את דעתנו הראשונית בנוגע למקרים מעורפלים מבחינה מוסרית, בהינתן מספיק זמן. הרוכב משמש גם בתור מנהל יחסי ציבור, המסביר את תנועותיו של הפיל לסביבה בדיעבד בתור רצף של פעולות הגיוניות ולוגיות, חתירה אל מטרה ברורה, כדי שאנשים מסביבנו יתרשמו. מדוע התפתח המוח שלנו באופן המוזר הזה? מדוע במקום אותו רוכב-עורך-דין-יחצ"ן אין לנו במוח איזה שהוא רוכב-מדען המסוגל לשלוט בפיל שליטה מלאה ולהנחות אותו באופן רציונאלי ולוגי לעבר האמת האבסולוטית?

הסיבה לכך היא שהמוח שלנו, כמו כל איבר אחר בגוף שלנו ושל כל יצור חי אחר עלי אדמות, התפתח בתהליך אבולוציוני, בהתאם לצרכים, במטרה למקסם את הישרדותם של גנים אנוכיים, ולא במטרה לחשוף את הלוגיקה השמימית שביסודות היקום. במהלך ההיסטוריה האבולוציונית של המין האנושי האדם המעוניין לשפר את מעמדו החברתי ולמצוא בני זוג טובים היה זקוק מאוד לעורך דין שיאפשר לו לשכנע בני אדם אחרים שהוא נחוץ עבורם, ופחות למדען שיעזור לו למצוא איזו שהיא אמת תיאורטית, עמוקה וחדשה בנוגע לטבע. זו גם הסיבה להטיה הקוגניטיבית שנקראת confirmation bias, שהצגתי בתרגיל עם סדרות המספרים שבתחילת הרשומה.

ההכחשה של מערכת היחסים האמיתית בין הרוכב והפיל, בין האינטואיציה והההיגיון, נפוצה מאוד בעולם שלנו. למשל, רבים חושבים שהשכלה גורמת לנו להישמע יותר להיגיון ופחות לאינטואיציה, בזמן שהמחקרים שהיידט מתאר מעלים כי ההבדל היחיד בין משכילים ללא-משכילים הוא שמשכילים מסוגלים לתרץ יותר טוב בדיעבד את השיפוטים האינטואטיביים שהם עושים. רכישת השכלה בסך הכל מאמנת את הרוכב להיות עורך דין טוב יותר עבור הפיל, למצוא יותר סדרות נתונים שמאשרות את התיאוריה הראשונית שלנו, היא לא מאפשרת אנשים לבחור עמדה פוליטית טובה יותר. מניסיוני ההשכלה גם מייצרת אצל משכילים ביטחון-יתר בנכונותה של אותה תיאוריה ראשונית, שבה הם בחרו באופן אינטואיטיבי ורגשי לגמרי בדיוק כמו לא-משכילים. כולנו לוקים באותו העיוורון.

ששת הטעמים המוסריים

לאחר הקדמה זו, שנועדה להסביר כיצד המוח שלנו מבצע באופן אינטואיטיבי שיפוט של מצבים מוסריים ועקרונות פוליטיים, עובר היידט לסקור את המגוון האנושי של עקרונות מוסריים.

האנלוגיה המרכזית שבה משתמש היידט היא טעמים. כיצד בני אדם קובעים אילו סוגי אוכל הם אוהבים? יש ככל הנראה קשר כלשהו לביולוגיה האישית שלנו, אבל ההעדפות לגבי אוכל הן במידה רבה תרבותיות. מצד אחד תרבויות נבדלות אחת מהשנייה בדגש שהן שמות על טעמים שונים, אבל מצד שני, לכל בני האדם יש את אותם מרכזי הטעם בלשון, ישנם תבלינים רבים משותפים בין תרבויות שונות, ואין שום תרבות בעולם שבה בני אדם אוכלים קליפות עץ למחייתם. יש איזה שהוא בסיס ביולוגי לסוגי האוכל שבני אדם אוהבים, ותרבויות שונות בנו ווריאציות שונות על אותו הבסיס. כך גם בנוגע לערכים מוסריים: ישנם מספר "טעמים מוסריים" בסיסיים המופיעים בדרך כזו או אחרת בכל התרבויות, והמקור שלהם הוא אבולוציוני, ותרבויות שונות בנו לעצמן ווריאציות שונות על בסיס הטעמים האלו. למעשה, ישנם שישה טעמים בסיסיים, יסודות מוסריים המחווטים במוחנו:

  1. הגנה על אחרים (תרגום לא מושלם של המילה care) לעומת גרימת נזק
  2. הוגנות לעומת רמאות
  3. חופש לעומת דיכוי
  4. נאמנות לקבוצה לעומת בגידה
  5. סמכות וכבוד במסגרת מדרג חברתי
  6. טוהרה וקדושה

כדי להבחין בכל הטעמים, היידט נדרש להכיר לקורא הממוצע של ספרו אנשים שונים ממנו: אנשים שאינם WEIRD (מוזרים).

ראשי התיבות WEIRD באנגלית מתארים אנשים שהם מערביים, משכילים, ומגיעים מארצות תעשייתיות, עשירות ודמוקרטיות – בקיצור, אנשים כמוני וכמו 90% מהקוראים הפוטנציאלים של הרשומה הזו. בעוד שבעבר מרבית המחקרים בפסיכולוגיה נעשו על סטודנטים השייכים לקבוצה זו, בעשורים האחרונים החלו פסיכולוגים להבין שזו קבוצה מאוד לא מייצגת של המין האנושי, בין השאר גם בנוגע לשיפוט מוסרי. ה"מוזרים" נוטים לחשוב בצורה מאוד אינדיבידואליסטית, עם דגש חזק על חופש אישי ועקרונות מוסריים המבוססים על שלושת הטעמים הראשונים. לעומתם, הלא-מוזרים נוטים לכלול בתפיסות המוסריות שלהם טעמים אחרים, וכן להסתכל על הקשרים בין בני אדם ובין קבוצות גדולות יותר או מוסדות חשובים, במקום על בני האדם כיחידות אינדיבידואליסטיות.

למשל, אחד הסיפורים שהציג היידט לאנשים רבים כולל אדם אשר רוכש עוף בסופרמרקט, מגיע לביתו, מחמם את העוף בתנור, ואז מחליט לקיים איתו יחסי מין לפני הארוחה. מוזרים ולא-מוזרים נוטים להביע גועל מהרעיון ולטעון שהם לא היו רוצים לצפות באקט, אבל בעוד שמוזרים מודים שבסופו של דבר אף אחד לא נפגע כאן בתהליך ולכן מותר לאיש לעשות מה שהוא רוצה עם העוף שלו, לא-מוזרים מתקשים להבין איך מישהו יכול אפילו לחשוב על הצדקה למעשה כל כך לא מוסרי. מבחינתם המעשה פוגע בקדושת הגוף או בקדושת האקט של קיום יחסי מין. אצל המוזרים אין כמעט מושג של קדושה (מלבד הדוגמה שהיידט מזכיר של חובבי טבע קיצוניים, שעבורם הטבע הוא "קדוש" וכל תכנית פיתוח וקידמה היא רעה מעיקרה).

אנשים מוזרים מתקשים מאוד להבין איך הלא-מוזרים חושבים. היידט מתאר את חייו בתור יהודי שספג ערכים ליברליים עוד מהבית, ולאחר מכן הערכים האלו התחזקו באקדמיה, שבארצות הברית כמו גם בארץ נשלטת כמעט לחלוטין על ידי השמאל. במשך שנים רבות היה לו ברור לגמרי שהצד הליברלי הוא הצד הצודק, מרצים וסטודנטים היו מבקרים בשיעורים דרך קבע את הרפובליקנים וצוחקים עליהם, וזה היה ברור לו מאליו שתומכי הרפובליקנים הם טיפשים המונעים מעדריות ופחדים פרימיטיביים – בדיוק כפי שבארץ שמאלנים מאמינים לגבי הימניים. כשהוא התחיל לחקור את המגוון האנושי של העדפות מוסריות נחשף היידט למניעים העומדים מאחורי בעלי השקפות שונות משלו, אבל הוא כותב שרק כאשר הוא נסע לעבוד בהודו במשך מספר חודשים, עבד עם מקומיים וספג את הרגליהם, הוא ממש "הרגיש" לראשונה בחייו העדפות מוסריות שאינן קשורות אך ורק לנזק והוגנות. כשהוא חזר לארצות הברית הוא לא הפך לתומך של הרפובליקנים, אבל הוא כבר היה מסוגל לראות אותם באופן הרבה יותר חיובי. הוא היה מסוגל להבין אותם, החל לסלוד מליברלים שיורדים עליהם, והחל להבין מדוע מועמדים דמוקרטיים הפסידו בבחירות לג'ורג' בוש האב ולבנו. למעשה, מרבית הספר הוא ניסיון להסביר לקורא, שהיידט מניח שהוא ליברלי-שמאלני, כיצד חושבים ימניים, מדוע הם לא עדר של מטומטמים וכיצד ישנו היגיון אבולוציוני ופרקטי רב בתפיסה המוסרית שלהם.

מכאן גם נובע חיסרון מסוים של הספר: היידט מסביר לשמאלנים כיצד חושבים ימניים, אבל לא טורח במיוחד להסביר לימניים כיצד חושבים שמאלנים. ישנה הצדקה לבחירה הזו של היידט – לפי מחקרים שהוא מתאר מסתבר שימניים יכולים לחזות לא רע כיצד יענו שמאלנים לשאלות מוסריות שונות, אך שמאלניים לא מסוגלים לחזות כיצד ימניים יענו. מדוע קיים ההבדל הזה? הסיבה היא שימניים מרגישים את כל ששת הטעמים המוסריים, בעוד ששמאלנים ממוקדים בעיקר בשניים-שלושה הראשונים (למעשה הטעמים השני והשלישי מקבלים ביטוי די שונה אצל ימניים ושמאלנים).

כאשר ימני מבצע שיפוט מוסרי שמשמעותו הוא שערך דתי או פטריוטי הוא קדוש יותר מפגיעה מסוימת בחלשים, נניח פגיעה בפרטיות, שמאלני יניח שלימני פשוט לא אכפת מהחלשים. השמאלני מתקשה לראות את הערכים שאותם הימני שיקלל לעומת פגיעה בחלשים, בעוד שהימני מסוגל לראות את כל הטעמים ולהבין שהשמאלני פשוט שם דגש על שלושת הראשונים. לכן במחקרים שציינתי, שמאלנים שניסו לחזות כיצד ימניים יענו לשאלות מוסריות פשוט הניחו שימניים הם אנשים שלא אכפת להם בכלל מפגיעה בחלשים וחסרי ישע – וזאת כמובן טעות (הממצאים האלו רלוונטים גם לדיון הכלכלי בישראל, היכן שבעלי דעות סוציאליסטיות פשוט מניחים שקפיטליסטים וכלכלנים הם אנשים רעים שלא אכפת להם מעניים, ומסרבים לראות את השיקולים המאזנים שעליהם אני כותב כאן).

אפקט הכוורת והאבולוציה של קבוצות

חלק גדול מהספר עוסק באבולוציה של המוח האנושי. היידט טוען שלא ניתן להבין את התפתחות הטעמים המוסריים והדתות מבלי לחשוב על אבולוציה של קבוצות בני אדם, המתחרות ביניהן ומנסות לפתח כלים שיגבירו את לכידות הקבוצה וימנעו ניצול של המשאבים הציבוריים (free riders). בכך נכנס היידט לשדה מוקשים לא פשוט: הוויכוח אודות תקפותה של אבולוציה ברמת הקבוצה. מאז שנות השבעים של המאה הקודמת טענו מספר חוקרים מובילים שאבולוציה מתרחשת אך ורק ברמת האינדיבידואל, ולכן לא נכון לטעון שתכונה אנושית כלשהי התפתחה באופן אבולוציוני רק מכיוון שהיא עוזרת לקבוצות לשרוד. התכונות היחידות שמתפתחות הן כאלו שעוזרות לאינדיבידואלים לשרוד. היידט תוקף את הטענה הזו, וטוען שחלק ניכר מהבסיס המוסרי שלנו התפתח במסגרת אבולוציה של קבוצות, מתוך מטרה ללכד את חברי הקבוצה ולאפשר להם לשתף פעולה.

במקביל לכך, תוקף היידט גם את טענותיהם של ריצ'רד דוקינס ואחרים בנוגע להתפתחות הדת: בעוד שהם רואים בדת תוצר-לוואי של מודלים קוגניטיביים ברמת האינדיבידואל, כגון הנטיה לייחס "סוכנות" לעצמים (למשל לחשוב שלעננים יש צורה של בעל חיים, או שמשהו אקראי כמו מטר גשם קורה בתור פעולה מכוונת של מישהו), היידט טוען שדתות התפתחו בקו-אבולוציה עם רגשות מוסריים ומודלים קוגניטיביים שאיפשרו לקבוצות בני אדם מסוימות לשתף פעולה יחדיו יותר ביעילות מאשר קבוצות בני אדם אחרות. כלומר, דתות הם לא סתם תוצר לוואי, היה להן תפקיד אבולוציוני חשוב.

ננסה להסביר את הכוונה של היידט בעזרת דוגמה. אחד המודלים הקוגניטיביים שעליהם כותב היידט בהרחבה הוא "מתג הכוורת": מן מתג פסיכולוגי שמאפשר לבני אדם להרגיש "חלק מהכוורת", חלק ממשהו גדול וחשוב יותר מאיתנו, לשכוח את עצמנו ואת המניעים שלנו ולהקדיש את עצמנו לרגעים מסוימים לטובת הכלל. רובכם הרגשתם את המתג הזה לפחות פעם אחת בחייכם – אולי בהפגנות של המחאה החברתית, או בעת קונצרט רוק או מסיבת טראנס, בעת טקסים דתיים, במסגרת פעילות צבאית או ספורטיבית הכוללת מאמץ משותף ועוד, מין תחושה עילאית שכזו של אחדות עם האנשים שסביבכם ומטרה משותפת.

נניח שיש בני אדם שבראשם מתחיל להתפתח המודל הקוגניטיבי הזה, והם ניצבים מול בעיה מעשית: בניית מערכת השקיה לשדות האורז שלהם. הנהרות באזור מתפצלים בנקודות שונות, ולכל כפר משתלם לנסות להסיט את המים לכיוון שלו בנקודות הפיצול על חשבון כפרים אחרים. איך ניתן למנוע מצב של לוחמה תמידית בין הכפרים? הפתרון שנמצא בדוגמה היסטורית מאינדונזיה הוא לבנות מקדש בכל נקודת פיצול, כאשר הכפרים שבמורד הנהר חולקים את אותם האלים שבמקדש ומבצעים ביחד טקסים דתיים בתוכו. הטקסים הדתיים, הכוללים ריקודים ושירה, מפעילים את "מתג הכוורת", יוצרים אצל הנוכחים תחושת אחדות, ומאפשרים להם לחלק את המים ביניהם ולמנוע סכסוכים. ההיררכיה של המקדשים בנויה לפי ההיררכיה של פיצולי הנהר, כאשר בפיצולים המוקדמים והראשיים יש מקדשים ראשיים יותר המאחדים את כל הכפרים שבמורד הזרם. תרבויות שהשכילו לפתח מבנים חברתיים כאלו שגשגו על חשבונן של תרבויות אחרות, בין אם על ידי כיבוש והרג או על ידי הדבקה חברתית של רעיונות שעובדים.

במשך עשרות אלפי השנים האחרונות נוצר תהליך של קו-אבולוציה, הכולל אבולוציה ברמת הפרט, ברמת הקבוצה וגם שינויים חברתיים, כאשר הדתות והמודלים הקוגניטיביים שבמוחנו משתנים במקביל כדי לאפשר שיתוף פעולה יעיל יותר, ובסופו של דבר הקבוצות שהפכו נפוצות הן אלו שהצליחו להפוך משאבים לצאצאים באופן היעיל ביותר. מכאן גם נובעים הטעמים המוסריים שמנחים את הימין, בעיקר הרביעי והחמישי – טעמים שהשמאל הליברלי נוטה לדחות בבוז עמוק.

סיכום

ספרו של היידט הוא להערכתי אחד החשובים ביותר שיצאו בעשור האחרון. הספר משמש מפתח מצוין להבנת הפוליטיקה האנושית, להבנת האופן שבו תפיסות מוסריות כובלות ומעוורות, ומסביר דתות באופן יותר משכנע לדעתי מספריהם של ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט ואחרים, שסלידתם מהדת מובילה לתקיפת אנשי קש. מעניין אותי מה יחשבו אנשים דתיים על ההסברים של היידט, שהם הרבה יותר אוהדים ומבינים.

למרות שמדובר באחד הספרים הטובים שקראתי, בכל זאת יש לו ארבעה חסרונות מרכזיים. ראשית, כמו ספרים רבים אחרים, הוא ארוך מדי וכולל חזרות מיותרות וכמה פרקים מיותרים. שנית, כפי שציינתי, הספר פונה לאנשים משכילים, חילוניים, שמאלנים וליברלים מתוך מטרה להסביר להם את הצד השני למפה הפוליטית, ולדעתי היידט לא מקדיש מספיק זמן על מנת לנסות לבנות גשר גם בכיוון ההפוך. החסרון השלישי הוא התמקדות בפוליטיקה האמריקאית, שהיא יחסית יוצאת דופן. למשל, בישראל ובמדינות אירופאיות רבות אין שום צד במפה הפוליטית שבאמת תומך בחופש כלכלי, ויש מדינות שבהן הדת משחקת תפקיד פחות חשוב. החסרון הרביעי הוא לא בדיוק חסרון, אלא יותר עניין של גישה: היידט מסרב להיות שיפוטי, ומעודד גם אותנו שלא להיות שיפוטיים כלפי אנשים בעלי מערכת מוסרית שונה משלנו. הגישה הזו שלו מאוד חשובה, מכיוון שלפני ששמאלנים יבינו כיצד ימניים חושבים ולהפך כל צד חייב להיפטר מההנחה שלפיה האנשים בצד השני פשוט טיפשים ולכן הם טועים. אבל האם הגישה הזו נכונה? האם לא יתכנו מערכות מוסריות שהן באמת עליונות על אחרות, באופן אובייקטיבי כלשהו?

היידט הרי כותב שמערכות מוסריות מסוימות התפתחו בגלל שהן היו עליונות מבחינת היכולת ליצור שיתוף פעולה בין בני אדם במהלך האבולוציה של המין האנושי, אז לפחות בעבר היה מדרג עליונות כלשהו. האם גם כיום יתכן אחד כזה? למשל, חוקרים רבים סבורים שלא ניתן להפריד את העושר הפיזי של המערב מהערכים של תקופת הנאורות, מהאינדיבידואליזם, מהדמוקרטיה, מהפמיניזם, משלטון החוק וחופש החוזים, ממערכת כלכלית ומוסרית המעודדת גברים ונשים למצות את הפוטנציאל שלהם, ליזום שינויים חברתיים וליישם הרס יצירתי. האם הערכים המוסריים המאפיינים חברות מערביות לא עליונים באיזה שהוא אופן על ערכים מוסריים שמרניים המאפיינים חברות יותר עניות, אשר מכתיבות סדר חברתי נוקשה ומונעות מפרטים למצות את הפוטנציאל הכלכלי שלהם? אחרי הכל, נראה שלאנשים בחברות המערביות יש הרבה יותר כסף וכוח צבאי, הם בטח עושים משהו נכון.

באחד הפרקים בספר מזכיר היידט שהחברה האירופאית החילונית של ימינו גרועה במיוחד במשימה החשובה מבחינה אבולוציונית של הפיכת משאבים לצאצאים – יש לה הרבה מאוד משאבים ומעט מאוד צאצאים. אך למרות זאת נראה שחברות אחרות בעולם הולכות ונעשות דומות לאירופאים מבחינת נושאים כמו שיעורי ילודה, השכלת נשים, אתאיזם ועוד, ולא ההפך. זו איננה אבולוציה, אלא הדבקה תרבותית של רעיונות. הפמיניזם ביחוד הוא רעיון מאוד חזק, ובעולם מקושר כמו שלנו אתה לא יכול למנוע ממנו לחדור לליבותיהן של נערות צעירות בכפרים נידחים באסיה, אפריקה או דרום אמריקה. לאותן נערות לא אכפת מאבולוציה ברמת הקבוצה שתפקידה להפוך משאבים לצאצאים באופן יעיל, אכפת להן מעצמן. הן רוצות להיות חופשיות כמו האירופאיות – ויתכן שהן יהיו, והטעמים המוסריים שלהן ושל סביבתן ישתנו בהתאם. המין האנושי ממשיך להשתנות, גם תרבותית וגם ביולוגית. הקו-אבולוציה של התרבות והגנים מעולם לא הפסיקה. בהתאם לכך, גם הטעמים המוסריים משתנים וישתנו עוד בעתיד, בעוד שטעמים של אוכל מוגבלים הרבה יותר על ידי הביולוגיה שלנו ונוטים להשתנות פחות.

עיקר החשיבות של ספרו של היידט היא בניסיון האמיץ לצאת אל מחוץ לגבולות הוויכוח הפוליטי הרגיל, ולעזור לכל צד להבין את המניעים הבסיסיים של הצד שכנגד על ידי הבנת היסודות המוסריים המרכיבים אותו. אישית אני חייב להודות שהספר הוציא לי מעט את החשק להיכנס לוויכוחים פוליטיים ברשתות החברתיות. לאחר הקריאה אתה מתחיל לראות בכל מקום ובכל טיעון שמישהו מעלה את היסודות המוסריים של הימין והשמאל מתנגשים אחד בשני בעיוורון, כל צד כבול לגמרי לאידיאולוגיה שאיתה הוא הגיע לדיון, ללא שום משמעות או מטרה. ומצד שני, בזכות הרשתות החברתיות אנשים נחשפים, לפעמים לראשונה, גם לדעות שאינן נשמעות בסביבתם הטבעית. אולי אצל חלקם הרוכב חזק מספיק על מנת לומר לפיל לעצור לרגע לפני התגובה האוטומטית, לשלוט באינטואיציה, להביט מסביב, ולחשוב: האם כל האנשים שאינם מסכימים איתי הם בהכרח מטומטמים? אולי הם יוצאים מנקודת מוצא מוסרית אחרת? ואולי נקודת המוצא שלי איננה בהכרח עליונה על זו שלהם?

אולי.

סיכומים של המחאה החברתית נחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון הוא סיכומים בסגנון של "לפני המחאה החברתית רק אני אמרתי ש-X, אבל מאז המחאה כל הציבור הישראלי מבין ש-X", כאשר במקום X אתם יכולים להכניס פחות או יותר כל נושא שבא לכם. סיכומים משעשעים אלו נכתבים או על ידי אנשים המקיפים את עצמם באנשים שחושבים כמוהם ולכן הם לוקים בחוסר מודעות קיצוני לגבי מה שהציבור הישראלי באמת "מבין", או מתוך ניסיון ליצור מצג שווא של הסכמה ציבורית גדולה סביב דעותיו של הכותב, בעוד שבדרך כלל אין הסכמה כזו.

הסוג השני הוא סיכומים שניתן לתמצתם ב-"המחאה החברתית לא שינתה כלום כי לביבי לא אכפת" (למשל ראו כאן), כאילו שזה סביר לצפות מראש ממשלה העומד בראש קואליציה ימנית שנבחרה ברוב קולות ליישם מדיניות שמאל רק בגלל שהשמאל הצליח לגרום לכ-200,000 מבוחריו, המהווים בסך הכל כ-2% מאזרחי המדינה, לצאת ולהפגין. אכן, תגלית מדהימה – לביבי לא אכפת כל כך מה חושבים עליו אנשים שלעולם לא יבחרו בו לראשות הממשלה.

מלבד חוסר המודעות העצמית המאפיין את מסכמי המחאה החברתית למיניהם, מרביתם נופלים גם לאיזה שהוא נראטיב שבמסגרתו ישנן "סיבות" המובילות לסוג של פיצוץ דרמטי, ולאותו פיצוץ יש "תוצאות". טבעי לנו לחשוב באופן נראטיבי שכזה ואפילו חברי וועדת טרכטנברג תיארו כך את פריצת המחאה, אך המציאות לרוב מורכבת יותר. ברשומה זו נסביר מדוע וכיצד.

מהן הסיבות למחאה החברתית?

כחצי שנה לפני פרוץ המחאה החברתית כתבתי בבלוג סיפור קצר רלוונטי לשאלה זו. ברגע שחושבים עליה לעומק, סיבתיות היא עניין מורכב. למשל, נניח שאתם רואים פרח שצמח בגינה; מדוע הפרח צמח בגינה? ובכן, אתם יכולים לומר שהסיבה לכך היא שיוסי שתל אותו שם. זה אולי נכון, אבל לולא אדמה מתאימה ומים הפרח לא היה צומח. אז האם האדמה היא הסיבה המרכזית? ואולי עלינו לתהות בנוגע לסיבות היסטוריות מוקדמות יותר – מה הוביל את יוסי לשתול פרח, או לשתול את הפרח דווקא בגינה הזו? ומה אם יוסי היה שותל את הפרח בגינה, והייתה אדמה מתאימה והיו מים, אבל שעה לאחר מכן הייתה מתרחשת רעידת אדמה והזרע היה נבלע בבקע עמוק? ישנם אינספור אירועים בהיסטוריה של כדור הארץ שיכלו למנוע מהפרח לצמוח בגינה, או למנוע מהמחאה החברתית להתרחש.

הדיון הפילוסופי הזה לא אומר שאין אירועים שקורים בגלל סיבות. הוא כן אומר שאנחנו צריכים להיזהר, להבין שהרבה פעמים האקראיות משחקת תפקיד חשוב, ולהיזהר כפליים כאשר אין לנו אפילו עדות לסיבתיות של ממש. למשל, בישיבות של וועדת טרכטנברג טענה קרנית פלוג, אז ראש מחלקת המחקר של בנק ישראל והיום הנגידה, שאחת הסיבות למחאה החברתית היא האחוז הנמוך יחסית של הוצאות אזרחיות מתוך כלל הוצאות הממשלה. אכן, ישראל מוציאה מעט באחוזים ביחס למדינות אחרות, אבל האם משתתפי ההפגנות היו מודעים לכך או הושפעו דרמטית מתנועה של כמה אחוזים לכאן או לשם? רוב המוחים הגיעו משני העשירונים העליונים של האוכלוסיה, בעוד שהעניים בישראל שייכים ברובם דווקא לקבוצות פוליטיות שלא היו מעורבות במחאה, כגון חרדים וערבים. גם הנתונים לא תומכים בטיעון זה: ההוצאה האזרחית הייתה נמוכה שנים רבות לפני המחאה החברתית ונשארה נמוכה שנים רבות אחריה, שיעורי אי השוויון והעוני בישראל נמצאים דווקא בירידה מאז 2006-2007, האבטלה נמצאה בירידה בשנים שלפני המחאה, ההכנסה למשק בית הייתה במגמת עליה בשנים שלפני המחאה החברתית וכך הלאה (התרשימים הבאים לקוחים מספר התרשימים של פורום קהלת לכלכלה).

מחאה4
מחאה3
מחאה2
מחאה1

 

דפני ליף הקימה את האוהל שלה בשדרות רוטשילד כתוצאה משכר הדירה הגבוה בתל אביב. בשנים שלפני המחאה שכר הדירה אכן עלה בישראל באופן משמעותי, כך שבנושא זה אנחנו נמצאים על קרקע יציבה למדי: הסיבה המוצהרת תואמת את הנתונים. אבל ההתגלגלות של האוהל היחיד להפגנות ענק הייתה במידה רבה סוג של "אפקט פרפר", שהחל עם הגעתם של סקרנים ומשתתפים נוספים, ונבע מאווירה כללית של חוסר אמון בממשל שהייתה קיימת במדינת ישראל וביחוד בקרב השמאל לפחות מאז רצח רבין, ואולי אף לפניו, אווירה שהתחזקה מאוד בתקופה של מלחמת לבנון השנייה וכתוצאה מחטיפת גלעד שליט, מהחקירות של אולמרט, קצב ובכירים אחרים בממשלה ובצה"ל. גורם נוסף הוא המשבר הכלכלי של 2008, שבעקבותיו פרצו "מחאות חברתיות" ברחבי העולם. ישראל כמעט שלא נפגעה מהמשבר, אבל בזמן אמת רבים קישרו בין המחאה החברתית כאן לבין המחאות בארצות אחרות, ובהפגנות אנשים הניפו שלטים עם סיסמאות שהועתקו מההפגנות בחו"ל. בהחלט יתכן שלולא המשבר של 2008, לולא מלחמת לבנון השנייה, לולא מחאת הקוטג', לולא אינספור אירועים אחרים, או במקרה שבו דפני ליף לא הייתה בחורה צעירה בעלת עיניים חולמניות אלא גבר שמן ומקריח בשנות הארבעים לחייו, המחאה החברתית לא הייתה מתרחשת כלל – גם אם שיעור ההוצאה האזרחית מתוך התוצר ומחירי הדיור וכל מני נושאים אחרים היו נשארים בדיוק כפי שהיו.

כשקוראים סיכומים של המחאה החברתית, או את הערך בנושא בוויקיפדיה, מתקבל רושם מוטעה בנוגע לסיבות למחאה החברתית. האמת היא שאנחנו פשוט לא יודעים מהן הסיבות העיקריות, מכיוון שאנחנו לא יכולים לחזור אחורה בזמן, לבצע ניסויים ולראות אילו גורמים היו מונעים את התרחשותה של המחאה. אישית אני מאמין שסיבה מרכזית לגודלן של ההפגנות הוא המעורבות של בחורות צעירות והקמת מאהל באווירה וודסטוקית מגניבה שמשכה צעירים וסקרנים בהמוניהם, בעוד שסטטיסטיקות אגרגטיביות בנוגע לאי שוויון, שכר ריאלי והוצאה ממשלתית (ואולי גם מחירי הדיור) היו הרבה פחות רלוונטיות, והודבקו לעניין בדיעבד ממניעים פוליטיים ואידיאולוגיים.

מהן התוצאות של המחאה החברתית?

קשה לטעון ברצינות שהמחאה החברתית "גרמה" למשהו, מלבד גידול דרמטי בפוטנציאל ההשתכרות של סתיו שפיר ובפופולאריות של הבלוג שלי (אחת הרשומות הויראליות הראשונות שלי נכתבה בתקופת המחאה). כאמור, לא ניתן לנתק את המחאה החברתית מחוסר האמון הכללי ששורר בקרב הציבור הישראלי עוד מאז שנות התשעים, ואולי אף לפני כן. על כן, כל "תוצאה" לכאורה של המחאה החברתית יכולה באותה המידה להיות תוצאה של חוסר האמון הזה, או של תהליכים דמוגרפיים עמוקים שהובילו גם להתפרצותה של המחאה וגם לדברים אחרים – אבל אפילו תוצאות כאלו קשה מאוד לראות.

ראשית כל, הכי חשוב: שום שינוי במפה הפוליטית לא התרחש בעקבות המחאה. למרות כל הרעש ההפגנות מעולם לא חצו את גבולות המחנה הפוליטי של השמאל ולא התפשטו לפריפריה במספרים משמעותיים, ולמעשה השם "מחאת השמאל" יהיה יותר מדויק מהשם "המחאה החברתית". בבחירות הסמוכות ביותר למחאה שלי יחימוביץ', שהציגה אידיאולוגיה "חברתית" וגייסה למפלגתה שניים ממנהיגי המחאה ואת מנואל טרכטנברג, זכתה ל-15 מנדטים לעומת 13 בשנת 2009. דווקא יאיר לפיד היה המנצח הגדול של הבחירות ההן, במידה רבה בזכות הנושא של יחסי חרדים-חילוניים שלא הופיע כלל במחאה החברתית. גם בשנים שלאחר מכן השמאל לא קצר שום הצלחות משמעותיות.

שום רעיונות חדשים לא עלו במסגרת המחאה. המוחים הציגו בעיקר סיסמאות כלליות וחסרות משמעות על צדק חברתי, שחלקן הועתקו מההפגנות בחו"ל ואחרות הופיעו גם בצעדה המפורסמת של ויקי כנפו כעשור לפני המחאה ועוד לפני כן, ובכל מקרה הם התנגדו לכל צעד אופרטיבי והסתפקו בהבעת תקווה כללית לכך שהממשלה איכשהו תפתור את כל בעיותיהם. המחאה לא היוותה נקודת מפנה בדעת הקהל הישראלית או בגישה של התקשורת הכלכלית, שנטתה לגוון פופוליסטי של סוציאליזם עוד לפני המחאה ונוטה באותו הכיוון כיום. ישנם ארגונים שקמו בעקבות המחאה החברתית, כמו הסדנא לידע ציבורי או ניסיונות לארגן התפקדות בקנה מידה המוני למפלגות הגדולות, אבל היו ארגונים אזרחיים כאלו גם לפניה, ולמרות כל המאמצים החיוביים ההשפעה שלהם על המציאות היא בסופו של דבר זניחה. גם אם הייתה עליה כלשהי במידת המעורבות הציבורית בפוליטיקה, היא לא היתרגמה לשינוי במפה הפוליטית או להופעתם של מנהיגים פוליטיים מזן חדש.

כמעט שום רפורמה משמעותית לא התרחשה בעקבות המחאה, ושלל מאמרים (למשל זה של יורם גבאי) שטוענים שכן טועים ומטעים. כדי לטעון שרפורמה כלשהי התרחשה בגלל המחאה נדרשים שלושה תנאים: רפורמה אשר הוצגה באופן מפורש בתור דרישה על ידי המוחים, לא הייתה בתהליכי ביצוע או תכנון לפני המחאה, ויושמה באופן מלא אחרי המחאה. ככל הידוע לי (ותקנו אותי אם אני טועה) הרפורמה היחידה הממלאת את שלושת התנאים האלו היא הגדלת הסבסוד לחינוך פעוטות בגילאי 3-4, דרישה שהועלתה במסגרת "מחאת העגלות" שאין בה בשורה משמעותית למעמד הביניים הישראלי, שממילא משלם את מרבית המיסים ולכן מממן את הסובסידיות שהוא מקבל בעצמו (כתבתי על הנושא בהרחבה כאן). חברי וועדת טרכטנברג ניסו למנף את המחאה לשורה של רפורמות כלכליות נוספות שרובן חיוביות, אך מרבית ההמלצות בדוח היו נושאים שמשרד האוצר מנסה לקדם ממילא בכל שנה במסגרת חוק ההסדרים, כבר שנים רבות לפני המחאה החברתית, וחלק ניכר מההמלצות לא יושמו (ראו סיכום כאן). אין שום סיבה מיוחדת להאמין שהמלצות כגון דיגיטציה של ספרי לימוד או שילוב חרדים וערבים בהשכלה הגבוהה שהופיעו בדוח טרכטנברג יושמו רק בגלל המחאה החברתית, אין היגיון בטענה שלפיה אי השוויון שנמצא בירידה עוד מאז 2007 הושפע מהמחאה, או ששכר המינימום, שעולה ממילא בערך פעם בחמש שנים בעקבות קמפיינים פוליטיים, לא היה עולה בשנים האחרונות לולא המחאה. המלצות אחרות של דוח טרכטנברג, כגון אלו שעסקו במתווה מס החברות, אומצו אבל בוטלו על ידי ממשלות מאוחרות יותר (ובמקרה של מס החברות – טוב שכך). חשוב לזכור שמובילי המחאה החברתית בכלל התנגדו לועדת טרכטנברג, והקימו צוות אלטרנטיבי שניסה לדחוף כל מני נושאים כמו דיור ציבורי, למזלנו ללא שום הצלחה בפועל.

גם בנוגע לועדת קדמי, שעסקה בתחרותיות בשוק המזון, קשה לטעון שלמחאה הייתה השפעה משמעותית. המלצות הוועדה היו חלביות למדי, והרפורמות החשובות ביותר בתחום יוקר המחיה בשנים האחרונות כללו הפחתת מכסים על יבוא מזון ואת החלשת כוחו של מכון התקנים – רפורמות שהובילו דווקא אנשים שהתנגדו למחאה החברתית כגון נפתלי בנט, ושעומדות בסתירה מוחלטת לסיסמאות הסוציאליסטיות שהושמעו בהפגנות. ולבסוף, בנוגע לרפורמות בשוק הדיור, חלקן תוכננו עוד לפני המחאה בעקבות עליות המחירים, ואלו שצצו בעקבות המחאה לא הובילו עד כה לשינוי משמעותי כלשהו (אישית אני בספק שיש ביכולתם של הפוליטיקאים להביא לירידה במחירי הדיור בישראל בטווח הקצר).

"אז אתה טוען שיציאתם של מאות אלפי אנשים לרחובות הייתה חסרת משמעות לגמרי?"

לא בדיוק.

ראשית כל, היא הייתה משמעותית עבור האנשים שהפגינו. גם אני השתתפתי באחת ההפגנות הגדולות, ראיתי את ההמונים, שמעתי את הסיסמאות, הרגשתי את האנרגיות. פסיכולוגים ואנתרופולוגים תיארו במחקרים רבים את האפקט של אירועים המוניים כגון טקסים דתיים, מסיבות טראנס או צעדות צבאיות מבחינת התחושה של חיבור למשהו גדול ומשמעותי יותר ממך, הזרימה עם העדר, האופטימיות, האלטרואיזם, האיבוד של העצמי (ראו למשל כאן). המחאה החברתית גם הייתה אירוע כזה של תנועה המונית, בסדר גודל יוצא דופן. כשאתה בתוך כל זה ומרגיש את האנרגיות העצומות של החיבור עם מאות אלפי זרים קשה לתפוס שהסובבים אותך הם רק חלק קטן מאוכלוסית המדינה, שרובם שייכים למחנה פוליטי זניח יחסית, קשה לפתח גישה ספקנית וקשה גם לראות עד כמה הדרישות הן לא ממוקדות או לא ריאליות. על כן ההתנגשות עם המציאות הייתה קשה במיוחד: רבים נדהמו מחוסר ההשפעה של המחאה על המערכת הפוליטית, ועד היום הם מנסים לחפש תירוצים, להמציא שדים דמיוניים שהתאחדו יחדיו כדי להרוג את המחאה או לספר סיפורים מורכבים אודות השפעותיה העצומות של המחאה החברתית "על השיח". עבור רבים מאלו שלקחו בה חלק פעיל, המחאה תמיד תיזכר בתור סוג של נקודת שיא בחייהם – לא בגלל שהיא באמת שינתה משהו במציאות הישראלית או בדעותיהם של אותם אנשים, שמן הסתם גם לפני המחאה הייתה להם נטיה בכיוון הסוציאליסטי, אלא בגלל שהשתתפות באירוע המוני שכזה, התחושה של החיבור והאנרגיות, הן חוויות רגשיות עמוקות מאוד שלא יוצא לנו לחוות הרבה פעמים במהלך חיינו (ביחוד לא לחילוניים, מה שאולי מסביר את ההתלהבות הפחותה יותר של הציבור הדתי מהמחאה).

שנית, יציאתם של מאות אלפי אנשים לרחובות הייתה משמעותית בתור סימפטום לחוסר האמון העמוק של ישראלים רבים בממשלתם. כפי שניתן לראות בתרשים הבא, הלקוח מחוברת התרשימים של פורום קהלת לכלכלה, המיקום היחסי של ישראל בנוגע לרמת האמון והשחיתות הנתפסת רחוק מלהיות טוב.

מחאה5

כן, המחאה יכלה שלא להתרחש כתוצאה משלל אירועים מקריים, ויתכן שלא היו לה תוצאות משמעותיות בזכות עצמה, אבל חוסר האמון הוא אמיתי ויש לו השפעות אמיתיות. באווירה של חוסר אמון יזמים חוששים להשקיע לטווח ארוך, לחתום על חוזים, וכל עסקה מלווה בעלויות גבוהות של אכיפה, רגולציה ופיקוח. במערכת הפוליטית נוצר מעגל משוב שלילי: חוסר האמון בקרב הציבור, התקשורת, הפקידות הבכירה והמערכת המשפטית לא מאפשר לפוליטיקאים לבצע מהלכים משמעותיים, ובתגובה לכך מנהיגים פוטנציאלים ופקידים אשר מסוגלים להוביל ולשנות מסרבים להתגייס למערכת, ואנחנו נשארים עם פוליטיקאים ופקידים שהתמחותם היא בשמירה על המצב הקיים תוך פיזור סיסמאות יפות. לאור פרשות השחיתות שנחשפו בעשור האחרון קשה לטעון שחוסר האמון הזה בלתי מוצדק, הוא קיים גם בימין ולא רק בשמאל, ובתור ראש ממשלה בנימין נתניהו לא ביצע מהלכים משמעותיים להתמודדות עימו. נראה שבמקום לעודד אמון בעצמו ובממשלתו, לפחות מצד בוחרים ימניים, נתניהו מתמקד בלעודד פחדים וחוסר אמון גבוה יותר ביריביו הפוליטים.

סיכום

לפעמים דברים מתגלגלים וקורים מסיבות שקשה לנו לתפוס אותן, ורק בדיעבד אנחנו מספרים לעצמנו איזה שהוא סיפור הגיוני על דבר כזה שהוביל לדבר אחר. המחאה החברתית הייתה אירוע דרמטי מבחינה וויזואלית, מבחינת העוצמה, מבחינת כמות האנשים שהשתתפו בה ומבחינת הסיקור התקשורתי, אבל ניתוח אובייקטיבי של הדברים מעלה שהיא הייתה יותר סימפטום שיצא משליטה של מגמות קיימות מאשר נקודת מפנה בהיסטוריה הכלכלית-חברתית במדינת ישראל.

עבורי ועבור רבים אחרים שלקחו חלק בהפגנות ובדיונים סביבם, המחאה החברתית הייתה אירוע בלתי נשכח. ישנם אנשים ששינו את מסלול חייהם בעקבותיה באופן משמעותי. אבל נקודות מפנה ברמה הלאומית, במדינות דמוקרטיות, לא מתרחשות בעקבות הפגנות ענק ברחובות אלא בעקבות מהפכים פוליטיים, למשל מהסוג שהוביל לתכנית ההתנתקות, להסכמי אוסלו או לשלום עם מצרים. השינוי הזה מתרחש בקלפי ובראשם של פוליטיקאים. הכוחות שהובילו את המחאה החברתית לא היו מספיק חזקים וממוקדים כדי להוביל לשינוי שכזה, והפוליטיקאים שייצגו את הדעות האלו בכנסת לא הצליחו לצבור פופולאריות משמעותית בקרב הציבור הרחב עד כה. הנושא המרכזי שסביבו נחלקת המערכת הפוליטית היה ונותר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולמרות קשקשת אינסופית על כלכלה וחברה מרבית הישראלים בסופו של דבר רק מתאימים בדיעבד את דעותיהם הכלכליות למפלגות שמייצגות את דעתם בנוגע לנושאים המדיניים והביטחוניים, ולמרבית הפוליטיקאים אין שום אידיאולוגיה או אג'נדה כלכלית מלבד סיסמאות חסרות פשר.

גם לפני המחאה וגם כיום, החברה הישראלית נשארה מפולגת בין מספר רב של שבטים, כאשר כל שבט מנסה למשוך את השמיכה לכיוון שלו. המחאה החברתית, בסופו של דבר, ייצגה רק שבט אחד, אולי רועש, ממוקד גיאוגרפית ומקושר תקשורתית, אבל לא גדול במיוחד. שינוי של ממש במגמות הכלכליות והחברתיות בישראל, לטובה או לרעה, יתרחש רק אם המפה השבטית תשתנה באופן משמעותי.

יאניס ורופאקיס הוא פרופסור לכלכלה שכיהן בין ינואר ליוני 2015 כשר האוצר של יוון, הפך לסלבריטי כלכלי, והתפטר לאחר שהסתכסך עם חבריו לממשלה ועם נציגי האיחוד האירופאי. בספרו "שיחות עם בתי על כלכלה" הוא מתיימר להציג באופן פשוט ונגיש לקהל הרחב את יסודות המערכת הכלכלית שבמסגרתה כולנו חיים, אך בין הדפים תתקשו מאוד למצוא הסברים על מושגים כלכליים בסיסיים או מסקנות העולות מהספרות המחקרית, מסוג הדברים שניתן למצוא בספרי מדע פופולארי העוסקים בפיזיקה, ביולוגיה ונושאים אחרים. במקום זאת תמצאו שם בעיקר סיפורי אימה, קונספירציות אפלות והרבה מאוד ציטוטים מהסרט "המטריקס", שמטרתם להוכיח לכם שהמין האנושי ביצע טעות איומה אי שם לפני כמאתיים שנה, כאשר "חברת השוק המודרנית" (שם נרדף שהמציא יאניס ורופאקיס לקפיטליזם) עלתה על במת ההיסטוריה.

המהפכה הניאוליתית והמהפכה התעשייתית

הפרק הראשון פותח בשאלה הבאה: מדוע הבריטים הם אלו שכבשו את אוסטרליה, ולא האבוריג'ינים כבשו את בריטניה? ספרות עצומה נכתבה בתגובה לשאלה הזו בעשורים האחרונים, וכתבתי על חלקה בבלוג (למשל כאן וכאן), אבל ורופאקיס מתעלם ממנה לחלוטין מלבד אזכור חלקי מאוד של הרעיונות שכתב ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה". במקום זאת הוא כותב משפטים מוזרים כגון "הסיבה היחידה שבגללה למדו בני האדם לעבד את הקרקע היא הרעב", בהקשר של הגורמים למהפכה הניאוליתית. מסקירה מהירה נראה שהחוקרים שעסקו בתחום ברצינות לא מסכימים כל כך עם הצהרתו הגורפת של ורופאקיס: דיימונד כותב שהמהפכה הניאוליתית התרחשה דווקא בסהר הפורה פשוט משום שהיו שם במקרה מיני בע"ח וצמחים מתאימים לביות, ואחרים מציינים שהיא התרחשה דווקא לפני כ-12,000 שנים בגלל שהאקלים השתנה והפך למתאים יותר לחקלאות, או מעלים שלל סיבות אחרות.

מלבד הטעות העובדתית הזאת, ורופאקיס לא מזכיר כלל את הספרות של דגלאס נורת', דארון אז'ימולו ואחרים העוסקת במוסדות ובהשפעתם על עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, וגם לא את הספרות של עודד גלאור, עומר מואב, גרגורי קלארק ואחרים העוסקת במלכודת המלתוסיאנית, במהפך הדמוגרפי, בהון אנושי ובשלל נושאים אחרים שהם קריטיים להבנת פערי העושר המודרניים בין חברות. שני זרמי הספרות שהזכרתי כאן הם לא זניחים אלא הזרמים המרכזיים כיום בספרות הכלכלית העוסקת בעלייתן של ציוויליזציות ובהתפתחות פערי העושר המודרניים (דגלאס נורת' זכה בפרס נובל, דארון אז'ימולו הוא בין עשר הכלכלנים המצוטטים ביותר בעולם כיום ועודד גלאור הוא העורך הראשי של ה- Journal of Economic Growth), אך נראה שורופאקיס כלל אינו מכיר אותם, וככל הנראה רק זוכר באופן מעומעם חלק מהדברים שכתב ג'ארד דיימונד ב"רובים חיידקים ופלדה". ורופאקיס מציג בפרק גישה של דטרמיניזם גיאוגרפי, לפיה מאפיינים גיאוגרפיים הם הסיבה היחידה להבדלי העושר המודרניים בין מדינות. הגישה הזו אולי תואמת את כללי התקינות הפוליטית החביבים על המחנה האידיאולוגי שאליו משתייך מי שהיה שר אוצר מטעם מפלגת השמאל הקיצוני "סיריזה", והיא בוודאי יכולה להסביר חלק מהשונות הנצפית במציאות, אבל היא גם פשטנית וישנן דוגמאות רבות הסותרות אותה – למשל אזורים נחשלים כיום שבהם בעבר שגשגו אימפריות עשירות (למרות שהגיאוגרפיה לא השתנתה), הבדלים גדולים בין אוכלוסיות זהות באותו אזור גיאוגרפי, פערים גדולים בין קבוצות אתניות בתוך מדינות שאינם נמחקים גם לאחר עשרות שנים של ניסיונות אינטגרציה ועוד. במציאות פערי העושר בין בני אדם, אזורים, עמים וארצות נובעים משילוב של נסיבות היסטוריות, גיאוגרפיה, תרבות ומוסדות, וכל גורם לבדו אינו מספיק כדי להציג את התמונה המלאה.

לאחר שסיים לעוות את ההיסטוריה בנוגע להתפתחות פערי העושר בעולם, עובר ורופאקיס למהפכה התעשייתית. הוא מאמץ נראטיב ששמעתי עד כה רק בקרב סוציולוגים השייכים לשמאל הקיצוני, לפיו המהפכה התעשייתית התרחשה בבריטניה בגלל נישולם של אריסים מנחלותיהם על ידי האצולה, מה שיצר כמות גדולה של מובטלים שיכלו לעבוד בשכר נמוך. גם כאן רופאקיס מתעלם לחלוטין מהכלכלנים הקודמים שהזכרתי וכן מהיסטוריונים כלכליים כגון יואל מוקיר (שעליו כתבתי כאן), שהעלו גורמים אחרים: הסחר הטרנס-אטלנטי, המוסדות הפלורליסטיים והדמוקרטיים-יחסית של בריטניה, הרעיונות הפילוסופיים של תקופת הנאורות, פרנסיס בייקון והמהפכה המדעית, היכולת הטכנית הגבוהה של יצרני השעונים וחרשי המתכת בבריטניה, ההשפעות השונות של המגיפה השחורה ועוד. כפי שנראה לקראת סוף הרשומה, הוא חייב להתעלם מהגורמים האלו, מכיוון שהם מרמזים על כך שהדמוקרטיה הליברלית וחברת השוק המודרנית הם שני צדדים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני.

מלבד התעלמותו המוחלטת מהספרות העוסקת בסיבות להופעתה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה של המאה ה-18, מתעלם ורופאקיס גם מהספרות אודות השפעותיה של המהפכה התעשייתית. הוא "שוכח" לספר לקוראיו על הירידה הדרמטית בתמותת הילדים והתינוקות במהלך המאה ה-19, על העלייה בתוחלת החיים, על הגידול בשכר הריאלי של פועלים פשוטים, ועל כך שאי השוויון בהכנסה, בבריאות ובחינוך דווקא הצטמצם במהלך התקופה הזו ולא גדל, כפי שמעלים מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים – גם בין עניים לעשירים וגם בין נשים לגברים. במקום זאת, אצל ורופאקיס הקורא ימצא רק תיאורים עצובים של ילדים ונשים בהריון העובדים במפעלים ובמכרות, תוך התעלמות מכך שגם לפני המהפכה התעשייתית הילדים והנשים האלו עבדו לא פחות קשה בחקלאות, ומכך שבמקרים רבים הם בחרו מרצונם החופשי לעבור מהכפרים המרוחקים לערים ולעבוד במפעלים האלו, כפי שסינים רבים בחרו בשני העשורים האחרונים.

בנקים ומשברים כלכליים

כאשר מגיעים לפרק 3 העוסק בחוב, במקום לתאר לקורא כיצד פועלת המערכת הפיננסית ולהסביר מונחים בסיסיים כגון ריבית ויחס הרזרבה שלא-כלכלנים רבים אינם מבינים, ורופאקיס מעדיף לתחזק את תחושת העוינות הרווחת בציבור כלפי כלכלנים, כלפי המערכת הפיננסית וכלפי העולם המודרני באופן כללי. הספר כולו רצוף בנוסטלגיה בלתי ברורה כלפי איזה שהוא עבר דמיוני שבו, לדעתו של ורופאקיס, הכסף היה רק "אחד האמצעים לשם מימוש התכלית, אבל הוא לא היה התכלית עצמה, כפי שהוא כיום" (מה שמזכיר את הזקנים שבכל דור, כבר אלפי שנים, מתלוננים על כך שהדור הצעיר הוא חומרני וחסר ערכים). לדעתו של ורופאקיס המעבר לעולם המודרני שאחרי המהפכה התעשייתית כלל "ניצחון של ערכי השוק על הערכים החווייתיים", ובמרכזו של אותו עולם נוראי שבו אנחנו חיים כיום עומד "החוב" בתור איזה שהוא שד דמיוני שכולם עובדים אותו.

ורופאקיס אוהב לספר לקוראיו סיפורי אימה. את פרק 3 הוא מתחיל במשל על דוקטור פאוסט המוכר את נשמתו למפיסטופלס, ואת פרק 4 הוא בוחר להתחיל בהשוואה של בנקאים ל"מגיה שחורה מפחידה" – שחס וחלילה לא נפספס את המסר. ורופאקיס כותב כי "רבים סבורים בטעות שהבנקאי […] מתווך בין לווים לבין בעלי פקדונות" אך לדעתו "כך היה פעם, לפני מאות שנים. גם היום ממשיך הבנקאי למלא אותו תפקיד, אלא שבמידה מועטה, מועטה מאוד". הבנקאים היום לא נותנים ללווים המעוניינים להשקיע כסף מתוך החסכונות הקיימים אצלם, אלא כסף "מהעתיד", כאשר המערכת בנויה על ההערכה שהצמיחה העתידית תאפשר ללווים להחזיר את החובות האלו. בדרך כלל ההנחה הזו מוצדקת, אבל לבנקים יש תמריץ להגדיל את אותן הלוואות מהעתיד מכיוון שהם מרוויחים מהן, ולכן כשההנחה מופרת אנחנו מקבלים משברים פיננסיים שבהם לדעתו של ורופאקיס אשמים באופן חד משמעי הבנקאים, ועל כן המדינה חייבת לפקח ולהשתלט עליהם. הוא כותב כי "בערך כך התבססה הזכות המיוחדת של המדינה להחזיק ברשות הבלעדית על הדפסת שטרות כסף ועל ניהול המטבע".

המשפט האחרון הוא מוטעה עובדתית: המונופול של המדינה על הדפסת הכסף היה קיים אלפי שנים לפני המערכת הכלכלית המודרנית ובהחלט לא נובע מאיזו שהיא "חברת שוק" שהתפתחה רק במאתיים השנים האחרונות. בעוד שרגולציה על המערכת הפיננסית היא בהחלט נושא חשוב, התיאור הזה של משברים כלכליים הוא פשטני להחריד, מתעלם לגמרי מספרות עניפה העוסקת במשברים כלכליים והסיבות להתרחשותם, ומתעלם מהאחריות של הציבור ושל ממשלות ובנקים מרכזיים לניפוח בועות פיננסיות הרסניות. קל יותר להאשים את הבנקאים השנואים ממילא בהכל. הצגה מעוותת כזו של המצב הקיים מתעלמת גם מהיתרונות הגלומים במערכת פיננסית מודרנית המנצלת ביעילות את המשאבים להשקעות ולפיתוח. למשל, ללא מערכת פיננסית מתפקדת מרבית אזרחי מדינת ישראל לא היו מסוגלים לרכוש לעצמם דירה, שלא לדבר על לפתוח עסק. שוויון ההזדמנויות היה נפגע, ורק בניהם של מיליונרים היו מסוגלים לרכוש דירות ולהקים עסקים. האם כך נראית המדינה האידיאלית שבה רוצה ורופאקיס לגור?

ורופאקיס כותב כי בגלל המערכת הפיננסית לכלכלה המודרנית "נשקפת תדיר סכנה של קריסה ושל משברים כלכליים", אבל ביחס למה? ההיסטריה שלו ושל אחרים סביב התנודתיות של הכלכלות המודרניות מתעלמת מכך שבכל רחבי אירופה אפילו אדם אחד לא מת מרעב בגלל המשבר הכלכלי האחרון, בעוד שבאותו עולם ישן וטוב יותר שאליו ורופאקיס מתגעגע אחוז ניכר מהאוכלוסיה היה מת מרעב בכל פעם כשלא ירדו מספיק גשמים בחורף, או כשירדו יותר מדי גשמים, או כשיבול תפוחי האדמה נפגע כתוצאה מאיזה שהוא נגיף. משברים קשים נפוצים הרבה הרבה יותר בחברות שאינן "חברות שוק" מודרניות. מקרי הרעב החמורים ביותר בהיסטוריה המודרנית התרחשו דווקא במדינות שבהן לא הייתה קיימת "חברת שוק", כגון סין וברית המועצות הקומוניסטיות – ולא במקרה. השוק המבוזר הוא עמיד יותר בפני משברים מאשר כלכלות המתוכננות מלמעלה, אך חסידיו של קרל מרקס (ורופאקיס הוא מרקסיסט מוצהר) תמיד ינסו להכחיש זאת ולטעון שחייבים להציל את השוק החופשי הפרוע מעצמו. האמת היא שבכל מובן מעשי חברת השוק המודרנית יציבה ובטוחה הרבה יותר מכל חברה אחרת בתולדות האנושות – כן, גם אם מתחשבים במשבר של 2008.

טכנולוגיה

נראה שורופאקיס מתקשה להודות שמאפיין כלשהו של העולם כיום עדיף על תקופות היסטוריות רחוקות יותר – אפילו לא הטכנולוגיה. בספרו כל מה שמודרני הוא רע, הבנקאים ואנשי העסקים הם האויב הבלתי-מעורער, והחיילים שלהם הן המכונות. בדומה לפרקים 3 ו-4, גם את פרק 5 העוסק בטכנולוגיה הוא מתחיל בסיפור אימה, והפעם – פרנקשטיין, הגולם שקם על יוצרו, כפי שהטכנולוגיה המודרנית תקום יום אחד על יוצריה. לא פלא שהמקור הנפוץ ביותר בספרו של ורופאקיס הוא הסרט "המטריקס", שורופאקיס מצטט קטעים שלמים ממנו בפרקים שונים.

כדי להצדיק את שנאתו לטכנולוגיה מציג ורופאקיס שגיאות עובדתיות נוספות: "במקום שיצירי כפינו […] יעבירו מן העולם את מצוקת העוני, את הרעב, את אי השוויון, את חרדת ההישרדות, את השעות הרבות שבהן עלינו לעסוק בעבודות שחורות השוחקות את הנפש – נדמה שקורה ההפך". לא! ממש לא! זה בדיוק מה שקורה, וכל נתון אפשרי שתחפשו מעיד על כך. במאה השנים האחרונות שיעורי העוני פחתו דרמטית, הרעב פחת, חרדת ההישרדות פחתה בחלק ניכר מכדור הארץ, ושיעור קטן יותר מהאנושות עוסק כיום ב"עבודות שחורות השוחקות את הנפש". אפילו בנוגע לאי השוויון לא ברור אם ורופאקיס צודק, זה תלוי איך מודדים ועל אילו שנים אנחנו מדברים (ראו תרשים בעמוד 5 בקישור הקודם). הטיעונים של ורופאקיס בנוגע לכך שהטכנולוגיה הופכת את השווקים לפחות יציבים שגויים מאותה הסיבה שהזכרתי מקודם, הטיעון של ורופאקיס שלפיו שילוב מכונות בתהליך הייצור הוא איזו שהיא מגמה חדשה ויוצאת דופן המאפיינת רק את "חברת השוק המודרנית" ונובעת מהתמכרות לרווחים וחובות מהווה שגיאה עובדתית נוספת – אנשים משתמשים בעזרים מכניים המגדילים את יכולת הייצור כבר אלפי שנים, למשל חץ וקשת או מגל, שלא לדבר על המצאות מאוחרות יותר כגון טחנות הקמח. שילוב מכונות בתהליך הייצור לא קשור ל"חברת השוק" או להתמכרות של אנשי עסקים לחובות, אלא פשוט לרצון טבעי של בני אדם לייצר יותר עם פחות חומרי גלם או בפחות זמן. כאלו אנחנו, עצלנים.

הרס הסביבה

בעוד שפרק 6 העוסק בהשפעת ציפיות על השווקים סביר יחסית (אם כי נגוע בטון הקונספירטיבי הקבוע), בפרק 7 חוזר ורופאקיס להאשים את "חברת השוק המודרנית" במאפיינים טבעיים שהיו קיימים בכל חברה אנושית וגם אצל בעלי חיים – והפעם הנושא הוא הרס הסביבה. למרות רצונו להאשים בכך את החברה המודרנית, ורופאקיס מודע לכך שחברות אנושיות טרום-תעשייתיות רבות לא באמת "חיו בהרמוניה עם הטבע" כמו בסרט של וולט דיסני אלא הרסו את סביבתן עד לרמה שהביאה אותן לסף הכחדה. יש דוגמאות רבות לכך המופיעות בספרו של ג'ארד דיימונד, "התמוטטות", כגון איי הפסחא, קריסת תרבות המאיה, ההתיישבות בגרינלנד, וכן הכחדתם של יונקים גדולים על ידי האבוריג'ינים באוסטרליה והאינדיאנים בצפון אמריקה מעט לאחר שהם היגרו ליבשת. ברגע שיש לו הזדמנות לכך, כל בעל חיים עלי אדמות יגדיל את צריכת המזון האישית שלו מבלי להתחשב באסון אקולוגי שעלול להתרחש יום אחד לצאצאיו, ובני האדם לצערנו לא היו יוצאי דופן בעבר. ורופאקיס מציין כבדרך אגב את המקרה של איי הפסחא ושל הכחדת בעלי החיים על ידי האבוריג'ינים, אבל מדגיש שהאבוריג'ינים "הצליחו למצוא איזון כלשהו עם הטבע", ושרק כאשר הגיעו האנגלים ליבשת הם "צילקו" את אדמת אוסטרליה במכרות. אבל לאבוריג'ינים לא הייתה ברירה – לאחר שהם השמידו בעלי חיים גדולים ששגשגו באוסטרליה לפני הגעתם ופגעו בסביבתם באופן חסר תקנה האוכלוסיה שלהם התמעטה, רבים מתו ברעב, עד שנוצר אותו האיזון האכזרי שנכפה עליהם על ידי הטבע – איזון שלא איפשר לאבוריג'ינים להתקדם מעבר לעידן האבן עד שהגיעו האירופאים ליבשת. כמו חברות אנושיות אחרות בעבר וכמו בעלי חיים פולשים בארץ חדשה, האבוריג'ינים לא ידעו שהם גורמים לנזק אקולוגי, או שידעו ולא היה מספיק אכפת להם מהדורות הבאים – הם היו רעבים.

המהפכה התעשייתית שינתה את המצב הזה. רק אחרי המהפכה התעשייתית המין האנושי הגיע לרמת העושר המאפשרת סבסוד בקנה מידה רחב של מחקרים מדעיים המסוגלים לחזות אסונות אקולוגיים ולמצוא דרכים להימנע מהם. כך למשל הצלחנו "להתגבר" על החור באוזון. אך יחד עם זאת העושר הרב הוביל לגידול משמעותי באוכלוסיה האנושית, וכך להגדלת הנטל שהיא מהווה על האקולוגיה של כדור הארץ. אז כן, בהחלט יתכן שבסופו של דבר אנחנו נגרום לכדור הארץ נזק שלא נוכל לתקן אותו, אבל אם נעשה זאת אנחנו בסך הכל נהיה באותו המקום בדיוק שבו היו חברות אנושיות בעבר. רק בזכות "חברת השוק המודרנית" יש לנו גם אופציות אחרות, רק בזכותה אנחנו יכולים להסתכל קדימה. היום בני אדם משקיעים מאמצים עצומים בשימור בעלי חיים, בהגנה על שוניות אלמוגים או בנטיעת יערות, אך ללא "חברת השוק המודרנית" לא הייתה לנו שום אפשרות לשלם לאנשים האלו משכורות ולממן את פעילותם. ורופאקיס כותב כי כיום "אנחנו חיים בחברה שממעיטה במידה מחפירה, נפשעת, בערך של הסביבה", אבל האמת היא בדיוק הפוכה: החברה שבה אנחנו חיים היום מקדישה להגנת הסביבה משאבים ששום חברה אנושית בעבר לא הקדישה, בהפרש עצום. זיהום האוויר והמים במדינות שאימצו את חברת השוק המודרנית נמוך יותר מכפי שהיה בעבר, לא גבוה יותר, והמגמה הזו תגיע גם למדינות אחרות ברגע שהן יאמצו את אותם הערכים.

הכלכלה והדמוקרטיה

פרק 8, העוסק בכסף, מתחיל דווקא באופן סביר למדי עם הסיפור המפורסם על הסיגריות ששימשו בתור כסף מזומן במחנות שבויים במלחמת העולם השנייה. אך כשממשיכים לקרוא מתחילה להתבהר הטעות העמוקה יותר של ורופאקיס ושל המחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך: חוסר היכולת להבין שגם הדמוקרטיה הליברלית האהובה על ורופאקיס וגם "חברת השוק המודרנית" השנואה עליו נובעות שתיהן מאותו המקום, מאותה הפילוסופיה ומאותה התרבות שהתפתחה במערב אירופה במאות השנים האחרונות.

גם המערכת הכלכלית המבוזרת והמסתמכת על כיבוד חוזים, חופש וזכות הקניין וגם הדמוקרטיה הליברלית המכבדת מיעוטים ומעניקה שוויון בפני החוק הן למעשה ביטוי למוסדות פלורליסטיים התומכים בשוויון הזדמנויות ובביזור מקורות הכוח. המהפכה התעשייתית התרחשה קודם כל במדינות שבהן המוסדות היו הפלורליסטיים ביותר, הדמוקרטיים ביותר והמבוזרים ביותר – ולא במקרה. בריטניה של המאה ה-18 הייתה אחד המקומות היחידים עלי אדמות שבהם סוחר עשיר שנולד להורים עניים יכל לתבוע בבית משפט בן למשפחת אצולה רבת עוצמה ולנצח, ומצב כזה נותן תמריץ ליזמים לקדם טכנולוגיות ושיטות עבודה חדשות. לעומת זאת, במדינות שבהן השווקים פחות חופשיים גם המערכת הפוליטית היא מושחתת וריכוזית, קבוצות הלחץ חזקות יותר, הדאגה לסביבה פחותה יותר והאמון במערכת הפיננסית נמוך יותר. זו לא סתם קורלציה מקרית. חברת השוק והדמוקרטיה הליברלית הן צדדים שונים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני כמו שורופאקיס מנסה להציג, המצויים במלחמת עולם קבועה של טובים כנגד רעים. כאשר אוכלוסיה אנושית מסוימת מפתחת ערכים ליברליים השמים דגש על פלורליזם ושוויון הזדמנויות, האוכלוסיה הזו תהיה לרוב מעוניינת גם בשלטון ליברלי הקשוב לצרכי העם וכולל שוויון בפני החוק, וגם בכלכלה ליברלית שבמסגרתה אנשים יכולים לצרוך, לחסוך ולהקים עסקים חדשים בלי כפייה מלמעלה.

ורופאקיס ומרקסיסטים אחרים חייבים כל הזמן לחתור כנגד העובדות הללו, שהעלו שלל היסטוריונים במאה השנים האחרונות. הם מתמקדים בחסרונותיה של הכלכלה הליברלית, כגון הפגיעה של ההרס היצירתי והגלובליזציה באוכלוסיות חלשות או הגידול באי השוויון, ומתארים מצג שווא של עולם שבו הממשלה היא דמוקרטית וליברלית אך השווקים כולם מפוקחים ומנוהלים מלמעלה, על ידי חבורה של בירוקרטים-מלאכים ומנהיגי ארגוני עובדים בעלי חוכמה אינסופית וחסינות מוחלטת מהשפעתן של קבוצות לחץ. הלוואי שהיה קיים עולם כזה. במציאות, כל ניסיון לשלוט על השווקים מסתיים בסופו של דבר בשגיאות תכנון הרות-אסון ובמערכת שמעבירה עושר מכלל הציבור לקבוצות לחץ קטנות ועשירות. מכאן נובעת הקורלציה החזקה בין הדמוקרטיה הליברלית, שווקים חופשיים ועושר מצד אחד, ובין כל ניסיון ליישם את תורתו של קרל מארקס במציאות לבין אומללות, רעב, עוני ושחיתות מהצד השני.

בפרק הסיכום תוקף ורופאקיס את כל הכלכלנים מלבדו, וטוען שרק הוא מציע לקוראים את "הגלולה האדומה" של המטריקס אשר תחשוף אותם למציאות "האמיתית", בזמן שכלכלנים אחרים מציעים "גלולה כחולה" שתאפשר לאנשים להמשיך לחיות בשקר. האמת היא שמרבית טענותיו בפרק זה אינן יותר מסיסמאות כלליות שלא ראויות לתגובה רצינית. על מידת המדעיות של הכלכלה כתבתי בעבר בהרחבה, ובכל מקרה התיאוריות של ורופאקיס מבוססות פחות, ולא יותר, מאשר התיאוריות שלהן הוא קורא "אסטרולוגיה", וזאת משום שהן רחוקות יותר מהעובדות. אני חס וחלילה לא אומר כאן שכל טענה שכלכלן כלשהו העלה אי פעם היא בהכרח נכונה, אבל אני כן אומר שההבדל בין "גלולות אדומות" ל"גלולות כחולות" הוא שהגלולות האדומות הן אלו שמבוססות על עובדות ועל פתיחות למגוון הסברים מורכבים, בעוד שהכחולות מבוססות על אידיאולוגיה וצרות אופקים. בסופו של דבר, ורופאקיס מציע לנו בספרו גלולה כחולה, לא אדומה.

סיכום: דרושה מכונת זמן

למרות הכל, טוב שקיימים כלכלנים כמו יאניס ורופאקיס, הא ג'ון צ'אנג, ודומים להם אשר מנסים דרך קבע לאתגר את השיח הקיים ולהעלות לדיון רעיונות מחתרתיים ונקודות השקפה פרובוקטיביות, אפילו אם מבחינתם ככל שטענה היא יותר מחתרתית כך היא יותר נכונה והעובדות פחות חשובות. אנשים כאלו תוקפים ללא הפסקה את הדעות המקובלות, מאפשרים להוכיח שהאקדמיה בכלכלה היא לא קליקה סגורה של אנשים זהים בדעותיהם, ולכו תדעו, אולי יום אחד הם יעלו נקודה חשובה. אבל אלו לא האנשים שהייתם רוצים שילמדו אתכם את הבסיס. הדרך הנכונה ללמוד כל נושא שהוא היא קודם כל להבין את העקרונות המרכזיים והבסיסיים המקובלים על מרבית אנשי המקצוע בתחום, ורק לאחר מכן לקרוא על נקודות השקפה ביקורתיות. אך ישראלים שלא לומדים כלכלה לרוב נחשפים לנושא בסדר ההפוך, בין השאר באשמתם של אנשי תקשורת ההולכים שבי אחרי רעיונות אופנתיים, וכך ספרו של ורופאקיס תורגם לעברית בעוד שספרים חשובים הרבה יותר לא תורגמו. ככל הידוע לי הדעות שמציג ורופאקיס בספרו חורגות מדעותיהם של רוב מכריע של הכלכלנים כיום, לא מכיוון שאנחנו עדר של זומבים חסרי-מוח הממומנים על ידי מיליארדרים מושחתים אלא מכיוון שאנחנו הכלכלנים מחבבים עובדות, והטענות של ורופאקיס, ציוריות ככל שיהיו, לרוב אינן מסתדרות עם העובדות. אין לי ספק שחלק ממגיבי הבלוג יראו בהתנגדותם של שאר הכלכלנים הוכחה ניצחת לכך שורופאקיס צודק, אבל אנשים משכילים ומתונים צריך להתייחס אל דברים כאלו בספקנות הראויה ולדעת להבחין בין גלולות כחולות לאדומות. לרוב הגלולות הכחולות, המזוייפות, הן אלו שנוחות יותר לעיכול, אלו שמנחמות אתכם, מצביעות על אשמים ברורים ומבטיחות גן עדן נפלא.

הבעיה האמיתית שלנו היא מחסור במכונת זמן. אם רק הייתה לנו אחת כזו יכולנו לשלוח את ורופאקיס ואת כל מעריציו וחבריו לאידיאולוגיה לאותו עבר נוסטלגי שאליו הם כל כך מתגעגעים, לפני הופעתם של הבנקאים המרושעים שיכולים להלוות לכם כסף למשכנתא, לפני עלייתם של אנשי העסקים תאבי הבצע והמכונות האכזריות שלהם שמאפשרות למכור בגדים באיכות מעולה בשבריר מהמחיר שהם עלו בעבר, לפני הרפואה המודרנית, לפני אי השוויון, לפני שהקולוניאליסטים האירופאים המרושעים כבשו את העולם והקימו מסילות רכבת ומוסדות דמוקרטיים במקומות רבים, לפני הגידולים החקלאיים המהונדסים גנטית, לפני הקפיטליזם, לפני כל הדברים הנוראיים האלו שקרו לאנושות והביאו אותה למצבה האומלל הנוכחי. אך במחשבה שניה, יתכן שאפילו זה לא יהיה מספיק. סביר שדקות ספורות לאחר שנפעיל את מכונת הזמן, כשאנו חושבים שסוף סוף נפטרנו מהחבורה הזו אחת ולתמיד, נראה את המכונה מתגשמת שוב לנגד עינינו, חוזרת מהעבר. ורופאקיס וחבריו יצאו ממנה, חולים, רעבים ופצועים, רועדים בבעתה לאחר התנסות מעשית בחיים האמיתיים שלפני המהפכה התעשייתית, שהיו לפי כל קנה מידה אפשרי קצרים, אכזריים, כואבים ומשעממים לאין שיעור מחיינו שלנו. האם הם יהיו מוכנים להודות אז שהמין האנושי עבר שינוי לטובה במאתיים השנים האחרונות? אני בספק. הם בוודאי ימציאו לעצמם סיפור מחתרתי, אפל, מגניב וחדש כלשהו, וינסו למכור לכם שוב את אותה הגלולה הכחולה המזוייפת של המטריקס. זה פשוט הקטע שלהם. אבל אתם לא צריכים שום גלולה, כל מה שאתם צריכים זה לפקוח את העיניים ולראות את העולם המודרני כפי שהוא. באופן יחסי לכל אפשרות אחרת הידועה לנו, זה עולם לא רע בכלל.

בשבוע שעבר נכנסה העיתונות הכלכלית לאקסטזה שלא נראתה מאז ימי פיקטי העליזים, בעקבות מאמר קצר שפרסמו שלושה חוקרים מקרן המטבע העולמית המבקר את ה"ניאוליברליזם", מושג חסר הגדרה המשמש לרוב כותבים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית (אני אישית מעולם לא פגשתי אדם המגדיר את עצמו "ניאוליברל"). בעוד שכותרת המאמר אכן פרובוקטיבית מעט, הביקורת שמציגים הכותבים צנועה למדי. למשל, הם כותבים במפורש כי "ההרחבה של הסחר העולמי הוציאה מיליונים מחיי עוני", כי "השקעות זרות הן לרוב דרך להעביר טכנולוגיות וידע למדינות מתפתחות", וכן כי "בהרבה מקרים הפרטות הובילו למתן שירותים באופן יעיל יותר תוך כדי הורדת הנטל הפיסקלי מהממשלה".

הביקורת של כותבי המאמר נוגעת לנושאים כגון מדיניות צנע, רגולציה על תנועות הון ואי שוויון. כפי שאמרו נתן זוסמן, ראש מחלקת המחקר של בנק ישראל, עומר מואב ואחרים, אין שום דבר חדש או מפתיע בביקורת הזו, שהופיעה כבר בשלל מקורות קודמים כגון ספריהם של ג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ועוד לפני למעלה מעשור. החוקרים בסך הכל מספקים עוד מספר נתונים אגרגטיביים התומכים בטיעונים שטענו אחרים לפניהם. אפשר להסכים עם כותבי המאמר, אפשר שלא להסכים איתם, אבל אין כאן משהו שאף כלכלן חשוב לא העז לומר אותו בעבר. פרסום הספר "אי נחת מהגלובליזציה" (הכולל טענות דומות) על ידי ג'וזף שטיגליץ בשנת 2002 היה הרבה יותר דרמטי, מכיוון ששטיגליץ היה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי וזוכה פרס נובל, ומכיוון שהוא ביקר בספרו באופן הרבה פחות צנוע את קרן המטבע ואת סטנלי פישר בספר – ואפילו בשנת 2002 הטענות האלו לא היו חדשות.

ובכל זאת, מאמרים בכלכליסט, דה-מרקר וגם בעיתונים במדינות אחרות העניקו חשיבות יוצאת דופן למאמר של חוקרי קרן המטבע, ליוו אותו בכותרות מפוצצות ובפרשנות מוגזמת ומטעה. בעמוד הפייסבוק של הבלוג כתבתי מדוע אותם מאמרים מטעים את הקוראים (כאן, וכאן וכאן), וישנם גם אחרים שביקרו את היחס של כלי התקשורת, כגון חננאל ארמן באתר מידה. ברשומה הזו הייתי רוצה להתייחס לבעיה רחבה יותר בנוגע לסיקור התקשורתי של מחקרים באקדמיה, שאיננה רלוונטית רק למחקרים כלכליים.

ישנן מספר הטעיות נפוצות בסיקור התקשורתי של מחקרים אקדמיים. ראשית, התקשורת הולכת שבי אחרי המיתוס ההוליוודי אודות המדען היושב וחוקר, ואז מכריז לפתע "אאוריקה" והעולם כולו משתנה בבת אחת. זה אף פעם לא קורה במציאות, לא במדעים המדויקים ובטח שלא ב"מדע" רך יותר כמו כלכלה, היכן שלרוב לא תמצאו הוכחה חותכת במאמר יחיד ומה שחשוב זה ההצטברות של העדויות והמאמרים בכיוון כזה או אחר (ראו רשומה שכתבתי בנוגע למידת המדעיות של הכלכלה). בניגוד למאמר של כלכלני קרן המטבע הספר של תומאס פיקטי כן כולל רעיונות חדשים, אבל גם אותו אי אפשר לשפוט באופן מיידי, בטח שלא להכתיר אותו ל"ספר החשוב בדורנו". עלינו לחכות לפחות עשור או שניים כדי לדעת האם הספר היה התפתחות חשובה בהבנה של אי שוויון. על מנת שזה יקרה חוקרים בתחום צריכים להשתכנע מנכונות הטענות המופיעות בו ולבצע מחקרי המשך שיעלו ממצאים תומכים, וזה לוקח זמן. לפחות בינתיים נראה שכלכלנים מימין ומשמאל הם די סקפטיים בנוגע לרעיונות של פיקטי.

מאותה הסיבה שבגללה מדענים יחידים לא משנים את העולם בבת אחת, גם אירועים יחידים לא משנים את העולם בבת אחת. המשבר הכלכלי של 2008 לא גרם לאף כלכלן לזרוק את כל ספרי הלימוד לפח, ובניגוד לרושם שמנסים עיתונאים ליצור העיסוק של כלכלנים באי שוויון החל הרבה לפניו, למעשה הרבה לפני שהתקשורת החלה לעסוק בנושא. כל אירוע כלכלי יוצא דופן יוצר זרם של מאמרים וספרים המנסים לנתח את הדברים בדיעבד, ולפעמים נדרש זמן על מנת לראות את התמונה בבהירות. המשבר הגדול הקודם התרחש בשנת 1929, בשנת 1935 פרסם ג'ון מיינארד קיינס את ספרו המהפכני "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", אבל רק אחרי 1947 נטבע המונח "המהפכה הקיינסיאנית" והתאוריה של קיינס הפכה לפופולארית. אחד הספרים החשובים ביותר בנוגע למשבר ההוא פורסם על ידי מילטון ופרידמן ואנה שוורץ רק בשנות השישים. באותו האופן, סביר שיעברו מספר עשורים לפני שנוכל לראות כיצד המשבר של 2008 ישנה את התיאוריות הכלכליות הנפוצות כיום, אם בכלל. כמובן, לאנשי התקשורת ולהוליווד יש תמריץ כלכלי חזק לדבוק בסיפורים דרמטיים אודות רעידות אדמה משנות עולם, המאפשרים למכור עיתונים או כרטיסים לסרטים, ולצערי בחתירתם לפופולריות ציבורית לעיתים גם כלכלנים מסוימים חוטאים באובר-דרמטיזציה של האירועים שהם חוו.

מלבד מיתוס האאוריקה, התקשורת גם מעניקה משקל רב למאמרים שלא נדרש ידע קודם על מנת להבין אותם, ביחוד אם יש להם כותרת סנסיציונית, אם הם מפחידים או כשהם מאשרים דעות מוקדמות נפוצות בציבור, הסיקור לעיתים מעוות את מסקנות המחקר בכיוון אידיאולוגי או פוליטי או סתם כדי להפחיד עוד יותר, המסקרים אינם מסוגלים להציב את המחקר בקונטקסט הנכון של הספרות בתחום שאותה הם לא מכירים, ובמקביל לכל ההיסטריה הזו התקשורת מפספסת לגמרי מהפכות עמוקות וחשובות הרבה יותר (שלל דוגמאות משעשעות להטיות התקשורתיות הופיעו לאחרונה בתכניתו של ג'ון אוליבר).

המציאות של מהפכות מדעיות נראית אחרת לגמרי. לדוגמה, בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה הקודמת כתבו מספר כלכלנים, ביניהם פול קרוגמן ואלחנן הלפמן הישראלי, מאמרים אשר שינו מן היסוד את התפיסה של כלכלנים בנוגע למסחר בינלאומי. לפניהם שלטו במקצוע תיאוריות שפותחו עוד בשנות העשרים והשלושים, המבוססות על יתרון יחסי של מדינות ועל תפוצה שונה של אמצעי ייצור כגון משאבי טבע או הון אנושי. אך כאשר התחילו לאסוף נתונים על מסחר בינלאומי אחרי מלחמת העולם השנייה התברר שהתיאוריות הישנות לא מסבירות את הנתונים באופן טוב, למשל את העובדה שמרבית המסחר מתבצע בין מדינות דומות אחת לשניה ולא בין מדינות מאוד שונות ביתרונות היחסיים שלהם. קרוגמן, הלפמן ומספר כלכלנים אחרים הצליחו לפתח תיאוריות חדשות אשר התאימו לנתונים – תיאוריות שבזכותן אנחנו כיום מבינים טוב יותר את דפוסי המסחר הבינלאומי. קרוגמן זכה על כך בפרס נובל, וגם האחרים זכו ביוקרה וכבוד רב (אלחנן הלפמן הוא הכלכלן הישראלי המצוטט ביותר בכל הזמנים). אבל לא היה שום מאמר ששינה את הכל בן רגע, והמהפכה הזו לא יצרה  סצנסציה תקשורתית. המאמרים של הכלכלנים שהובילו את המהפכה הזו שכנעו באופן הדרגתי יותר ויותר חוקרים שיש כאן משהו חדש ומשמעותי, ורק אחרי למעלה מעשור היה ברור בדיעבד שהתרחשה כאן מהפכה.

ישנן דוגמאות רבות נוספות. דניאל כהנמן ועמוס טברסקי כתבו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים את המאמרים המפורסמים ביותר שלהם, בשנות התשעים הפופולריות של הרעיונות האלו החלה לנסוק, אבל רק אחרי שכהנמן זכה בפרס נובל ב-2002 המהפכה הזו הגיעה לכלי התקשורת, ומרבית הציבור מכיר אותה בעיקר מספריו של דן אריאלי שפורסמו בשנים האחרונות. כך גם בנוגע לכל מהפכה אחרת שהתרחשה בתחום הכלכלה – וגם בתחומים מדעיים אחרים. דברים לוקחים זמן. גם למאמריו המפורסמים של איינשטיין לקח זמן לשנות מן היסוד את החשיבה המקובלת בקרב פיזיקאים ולהגיע לציבור הרחב.

ההבדל בין תחומי מחקר אקדמיים רציניים, מדעיים יותר או פחות, לבין דת, הוא שהתהליך שבמסגרתו אנשים משנים את דעותיהם בהתאם לעדויות מתרחש בסופו של דבר. הכלכלנים, כקבוצה, כבר שינו את דעתם בנוגע לדברים רבים במאה השנים האחרונות, תודות למחקרים שחשפו נתונים חדשים או הציגו תיאוריות שהתאימו טוב יותר לנתונים הקיימים. למשל, ה"סטגפלציה" של שנות השבעים הפכה את הרעיונות המוקדמים של קיינס לפחות פופולאריים והעלתה תיאוריות חדשות, וכיום ישנו שינוי פוקוס כללי במקצוע הכלכלה ממודלים תיאורטיים למחקרים אמפיריים. רוב התהליכים האלו חמקו מעיני התקשורת והציבור, מכיוון שנדרש ידע מוקדם על מנת לראות אותם או מכיוון שאין להם השלכות מיידיות ומהפכניות על מדיניות ציבורית. תהליך שינוי הדעות לרוב לוקח זמן רב, ולעיתים הוא גם מלווה בקשיים והתנגדויות, גם בכלכלה וגם בתחומים אחרים, כמו שמעיד המקרה המפורסם של זוכה פרס הנובל בכימיה דן שכטמן. כלכלנים שחקרו פרסומים אקדמיים במדעי החיים מצאו שכאשר חוקרים שהם "כוכבי על נחשבים" בתחומם נפטרים באופן פתאומי, חוקרים חדשים נוטים יותר להיכנס לתחום שלהם ולהעלות תיאוריות חדשות, שאולי אותו כוכב על התנגד להם בעבר, בהתאם לאמירה המפורסמת של הפיזיקאי מקס פלאנק על כך ש"המדע מתקדם מהלוויה להלוויה". למרות הקשיים תהליך שינוי הדעות קרה בעבר, קורה כיום ויקרה עוד בעתיד, אבל תמיד באופן הרבה פחות דרמטי והרבה יותר איטי מהמתואר בתקשורת.

בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות והבלוגים, אנחנו כבר לא תלויים בכלי התקשורת המסורתיים בתור מקור מידע יחיד להתפתחויות מדעיות. בכל פעם כשאתם נתקלים בסיקור תקשורתי של מחקר חדש אשר מרעיד עולמות, מכה גלים ומשנה מן היסוד את כל מה שחשבו אנשי המקצוע עד היום, בנוגע לכלכלה, להשפעה של מזון כלשהו או קרינה סלולרית על בריאות או לכל נושא מחקרי אחר, עליכם לעבור באופן מיידי למצב חשיבה ספקני – לחפש מקורות מידע מוסמכים יותר, לנסות להפריד בין מה שהמומחים אומרים לבין הכותרות שעורכי העיתונים נותנים לדברים. מהפכות חשובות באמת אף פעם לא נראות כך, ולרוב הן מגיעות לתקשורת שנים רבות אחרי המחקר הראשוני שהצית אותן.

ארץ חדשה

הערה (עבור עוקבים חדשים): הרשומה הזו פורסמה במקור בבלוג שלי באתר הארץ לפני שבוע. לפי ההסכם שלי עם אתר הארץ, אני מפרסם כאן רשומות 48 שעות אחרי שהן מתפרסמות שם, כך שהבלוגים הם בכפילות מלאה. אני ממשיך לתחזק בכל זאת את הבלוג הזה מכיוון שהוא מרכז גם את כל הרשומות שכתבתי בעבר, בחמש השנים שעברו מאז שהקמתי את הבלוג, וגם מכיוון שאחריו ניתן לעקוב במייל ואחרי הבלוג באתר הארץ לא ניתן. לאחרונה אני כותב בעיקר בעמוד הפייסבוק של הבלוג, וכולכם מוזמנים לעקוב גם שם.


ישנם בדיוק שני מחנות פוליטיים מרכזיים במדינת ישראל: מחנה האנשים שמעוניינים להיפרד מהפלסטינים, ולעומתם מחנה האנשים שאינם מעוניינים להיפרד מהפלסטינים ומהשטחים שעליהם הם חיים. מדהים עד כמה האמת הפשוטה הזו עוותה על ידי אינספור סיסמאות וספינים. מחנה ההיפרדות מפוזר בין מפלגות שמאל, מרכז וימין, ומחנה הלא-נפרדים מתרכז ברובו בימין, אולי גם בשוליים הקיצוניים של השמאל. נציגי מחנה הלא-נפרדים מספרים כל מני סיפורים על "סיפוח חלקי", על "היפרדות עתידית", על "טרנספר מרצון", אינספור אגדות יש להם כדי להסוות את העובדה הבסיסית: הם פשוט לא רוצים, או לא יכולים, להיפרד מהשטחים האלו. לעומתם, ימניים רבים שייכים ברמה העקרונית למחנה ההיפרדות.

כן, אני מדבר אליכם: אתם החוששים מהמצב הביטחוני, אתם שסולדים לגמרי מהמילה "שמאל" וכל דבר שקשור אליה, אתם שמכבדים את המסורת, את ההיסטוריה ואת הדגל, אתם שבטוחים במאה אחוזים שאנחנו הצד הצודק בסכסוך הזה ושהפלסטינים אשמים במצבם. אם אין בכם רצון לחיות במדינה אחת עם האנשים האלו, אם אין בכם רצון לשלוט עליהם לנצח או להחזיק אותם במעמד של אזרחים מסוג ב', אם אין בכם רצון לשלם להם דמי אבטלה וביטוח לאומי, ואם באופן עקרוני אתם מוכנים להיפרד מכמה גבעות נידחות על מנת לנתק את גורלכם מגורלם של הפלסטינים – אתם שייכים למחנה ההיפרדות. ייתכן שאפילו בנימין נתניהו ומתנחלים מתונים בגושי ההתנחלות הגדולים שייכים למחנה הזה. רק ברגע האמת נדע.

כבר למעלה משני עשורים מחנה ההיפרדות סופג מכה אחרי מכה. זה התחיל עם רצח רבין, המשיך עם האכזבה מהפלסטינים, האכזבה מתוצאות הסכם אוסלו, האינתיפאדה השנייה, לאחר מכן הייתה תקופה של תקווה בעקבות ההתנתקות מעזה, ואז הגיעו הרקטות על יישובים ישראלים, הנפילות של מפלגת קדימה ושל מפלגת העבודה ועוד – כל כך הרבה מכות שרבים במחנה ההיפרדות שכחו בכלל שזה המחנה שלהם. איבדנו כל כיוון. אנחנו מצביעים למפלגות שמאל, מרכז, ימין, כל אחד לפי טעמו האישי בפוליטיקאים שעל הפרק. הקולות שלנו מפוזרים ולא אפקטיביים, בזמן שמחנה הלא-נפרדים מרוכז מאוד ואפקטיבי מאוד, ומייצר בלי הפסקה סיפורי אימה המושכים אליו מאמינים חדשים.

חלק מאלו שעדיין מזדהים עם השמאל המובהק איבדו בשנים האחרונות את האמון בעצמם וביכולתם לנצח את הבחירות. הם החלו לדבר על "שינויים דמוגרפיים", על "הצבעה שבטית", ונקלעו למן סחרור הזוי של שכנוע עצמי בחוסר יכולתם להשפיע על המציאות הפוליטית, שבסופו מצאו את עצמם בגרמניה של שנת 1933. הקיצוניים מביניהם הם כבר לא ישראלים בני המאה ה-21 המעוניינים לקבוע לארצם גבולות הגיוניים, אלא לוחמי חופש אמיצים אשר לקחו את הגלולה של המטריקס, ראו את העולם האמיתי, ואמרו באופן מפורש את שמו של וולדרמורט-ביבי-היטלר הרשע. חלקם מנסים לקרוא להתערבותן של מעצמות זרות, ואילו אחרים מביניהם יניפו את ידיהם למעלה בתנועת קטניס-אוורדין ויסתערו בעצמם עם קשתות וחצים על הקפיטול המושחת במטרה להשמיד את כוכב המוות, לנצח את כוחותיו של סאורון, לשחרר את אזרחי המדינה העיוורים מעול הפאשיזם ושוד הגז הגדול, ולאחר מכן הם יבנו עבור כולנו עולם חדש סוציאליסטי של ניסים ונפלאות. האנשים האלו וויתרו לגמרי על הפוליטיקה. הם כבר לא חיים במציאות הפוליטית של מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית שבה כוחות נאבקים אחד בשני על ידי שכנועם של אזרחי המדינה, אלא באיזה שהוא עולם סרטים דמיוני, בלתי ניתן להבנה עבור משקיפים מהחוץ, ובתחרות אינסופית של התקרבנות וקדושים מעונים.

זו הייתה גם הטעות של סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן. דווקא לא חשבתי שהדברים שהוא אמר קיצוניים או שהוא צריך להתפטר או להתנצל, ואת ההשוואות הדביליות של כל דבר לנאציזם לא הוא המציא, אבל הדיבור הזה על "מגמות" של הקצנה הוא גם מוטעה עובדתית וגם מוטעה טקטית. עובדתית, מכיוון ששיאו של הטרור היהודי נגד ערבים נמצא שלושים שנים מאחורינו, אי שם בשנות השמונים, בתקופה שבה יהודים רבים תכננו והוציאו לפועל מבצעי רצח ופיגועים שונים כנגד ערבים. אל תתנו לטוקבקיסטים קיצוניים ולמגיבים בפייסבוק להטעות אתכם, הם עושים המון רעש אבל הם לא מהווים מדגם מייצג של האוכלוסיה. בזכות הרשתות החברתיות אתם רואים אותם יותר בשנים האחרונות, אבל הם היו קיימים גם בשנות התשעים ובשנות השמונים, ובמספרים גדולים לא פחות.

אך דבריו של גולן היו גם שגיאה טקטית, מכיוון שזו הרמת ידיים. בגרמניה של שנות השלושים למתונים לא הייתה יכולת להשפיע על ההידרדרות. בישראל 2016 יש לנו המון כוח. בכל פעם שאני מעז לכתוב שמדינת ישראל לא הולכת ונעשית פאשיסטית אני מקבל בתגובה התקפות משמאל והאשמות בעיוורון, אבל אין שום נתון או מחקר רציני שתומך בכיוון הזה. מדובר בתירוץ נוח, זה הכל, כי אם מדינת ישראל לא הולכת ונעשית פאשיסטית אז זה אומר שיש לנו את הכוח לשנות את המציאות. זה אומר שאם אנחנו לא מצליחים לשנות אותה, אם אנחנו לא מצליחים לשכנע את הציבור, אז גם אנחנו אשמים. לא רק ביבי. אנחנו עדיין הרוב, ואנחנו שולטים כמעט בכל מוקדי הכוח. אולי הגיע הזמן שנפסיק לבכות ונתחיל להתנהג בהתאם?

ישנם כאלו שמאשימים את הפלסטינים במצב הנוכחי. הם איכזבו אותנו קשות. מדוע הם מסרבים לנהוג ברציונאליות? מדוע הם מתעקשים לפעול באלימות, בזמן שכל דרך פעולה אחרת הייתה מניבה להם כבר מזמן מדינה משלהם? מדוע הם לא שווייצרים? ואולי אנחנו אשמים בדחפים האלימים שלהם? התשובה היא שזה לא חשוב. בני אדם עושים מה שהם עושים מתוך מגוון רחב של מניעים הנטועים עמוק בתוך התרבות שלהם וההיסטוריה שלהם, ומי שאינו חולק איתם את התרבות וההיסטוריה יתקשה להבינם. בעוד שבתור פרטים לעיתים קשה להבחין בין בני שני העמים, בתור קבוצה החברה הפלסטינית מאוד שונה מהחברה הישראלית. מדובר בחברה פאשיסטית, ענייה, מפגרת, ומושחתת, הקרועה בין כוחות מודרניים לבין שדים היסטוריים ודתיים, והלגיטימציה של מנהיגיה נובעת במידה רבה מהמשך קיומו של הסכסוך. הם לעולם לא יוותרו עליו, לא משנה לאיזה גבול נסיג את כוחותינו. הם לעולם לא יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם לעולם לא יאמרו את הדברים שאנחנו רוצים לשמוע. זה לא יקרה. שלום בין העמים יהיה, אולי, בעוד דור, או שניים, או שלוש, או עשר. יום אחד גם החברה הערבית תצטרף אל הציוויליזציה המערבית, רואים את המגמות האלו בנושאים כמו ילודה והשכלת נשים, אבל אם נבלה את כל חיינו בציפיה ליום הזה אנחנו רק נתאכזב. הם תמיד יהיו עניים ומפגרים ביחס אלינו, ואולי זה עצוב, אבל זו הבעיה שלהם, לא שלנו. במקום להאשים את הפלסטינים או לדבר על צדק, בואו נביט במראה ונדבר על חוכמה.

זה הכל אנחנו. זו ההחלטה שלנו. הפלסטינים לא חשובים. בשנות התשעים ביצע מחנה ההיפרדות טעות טקטית איומה: הצבת ה"שלום" בתור המטרה העליונה, בעוד שההיפרדות מהשטחים היא כלי להשגת אותו ה"שלום". טעות זו נבעה מחוסר הבנה של האתוס הפלסטיני, המבוסס על הדחקה ורגשות נחיתות, ומעומקה של התהום המפרידה בין שני העמים. חשבנו שהם כמונו, אבל הם לא. ההיפרדות מהפלסטינים היא לא כלי להשגת שלום. לא יהיה כאן שלום. ההיפרדות היא מטרה העומדת בפני עצמה. היא לא תכלול את פירוקו של צה"ל, לא בהכרח תחזיר אותנו לקווי 67, ובוודאי שלא תוביל לשלום.

האם הפלסטינים רוצים לגרש אותנו גם מתל אביב וחיפה, כפי שמאיימים הימניים? ברור שכן! למה שלא ירצו? כל אחד משני העמים היה שמח לקבל את ארץ ישראל כולה לעצמו, נקייה מבני העם השני. מה זה חשוב מה הם רוצים, או מה אנחנו רוצים? כל מה שחשוב זה מה שאפשר. מה שיש. הפלסטינים לעולם לא יוכלו לנצח במלחמה הזו. הסיכוי הטוב ביותר שלהם היה ב-1948, מאז הפערים רק הולכים וגדלים והם ככל הנראה ימשיכו לגדול. ביחס אלינו הם לעולם ישארו חברה מפוזרת, עניה, חלשה ומושחתת, המבוססת על חמולות הדואגות כל אחת לאינטרסים האישיים שלה, בעוד שהעם היהודי בישראל נוטה להתאחד במצבי לחץ ולפעול ביעילות העומדת פחות או יותר בסטנדרטים מערביים. ואנחנו, בתור מדינה זניחה, שנואה וחסרת מעמד בינלאומי, לעולם לא נוכל לגרש את כולם לירדן. אז כן, הפלסטינים יראו בנסיגה הישראלית מהשטחים ניצחון, וכן, הנסיגה תעודד בתוכם גורמים שיבטיחו להמונים כל מני הבטחות שווא על גירושם של היהודים בחזרה לפולין, ולא, לא צריך להיות לנו אכפת מהפנטזיות שלהם. הטיעון בעד ההיפרדות הוא לא שהיפרדות תביא שלום או תשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים, אלא שהיפרדות תביא גבולות. זה מה שחסר לנו.

התרגלנו כל כך לחיות ללא גבולות, שאיננו מסוגלים לתפוס את מלוא חשיבותם. אני לא מדבר כאן רק על הקו עצמו, על איזו שהיא חומה או גדר חשמלית, אלא הרבה מעבר לכך. גבולות פילוסופיים, רעיוניים. גבולות מוסריים, הקובעים עד כמה אנחנו, כחברה מערבית וליברלית, מוכנים להתרחק מהאתוס ההומניסטי ולפגוע באזרחים חפים מפשע על מנת להגן על אזרחינו מאלימות. גבולות דמוקרטיים, המפרידים בין קבוצת האנשים שהם אזרחים שווי זכויות במדינה דמוקרטית וליברלית, האנשים שאנחנו מרשים להם להצביע לכנסת, ובין קבוצת האנשים שהם לא. גבולות של סולידריות, המפרידים בין קבוצת האנשים שאנחנו מוכנים להקים עבורם מערכת ביוב מתפקדת, ובתי ספר מודרניים, ולהגן עליהם עם מערכת הביטחון, ולשלם להם דמי אבטלה, הכל על חשבון כספי המיסים שכולנו ביחד משלמים, ובין קבוצת האנשים שאין לנו שום רצון בקשר כלכלי איתם ושום רגשי סולידריות כלפיהם. היעדרם של גבולות פוגע יותר מכל בערביי ישראל, שחלקם מועדים בדמיונם של פוליטיקאים ימניים לאותו טרנספר עתידי. כמה עשורים עוד יעברו לפני שנחליט אם ערביי ישראל הם אויבים או אזרחים שווי זכויות? גבולות יכריחו אותנו ואולי גם אותם לקבל החלטות שגם אנחנו וגם הם לא כל כך רוצים לקבל.

רק אזרחי מדינת ישראל יקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל. הפלסטינים חלשים מדי, אין להם יכולת להשפיע על החלטתנו. שאר אומות העולם רחוקות מדי. לא באמת אכפת להן, והן כבר עייפות מלשמוע את התירוצים של שני הצדדים. כן, יש שם בחו"ל כמה אנשים עם עודפים של כסף וזמן פנוי שאוהבים לפנטז שהם לוחמי צדק אמיצים, חלקם גם אנטישמים, ונוח להם לתקוף את ישראל כדי להגשים את הפנטזיות שלהם. זה בוודאי קל ובטוח הרבה יותר מלתקוף מדינות כמו רוסיה או סין. עלינו להתייחס לאובססיה המוזרה שלהם ברחמים ובהבנה, אבל בסופו של דבר גם הם לא חשובים. מי שכן חשוב הם אזרחי מדינת ישראל, והגיע הזמן שהשמאל ישא את עיניו אליהם.

ישנם 5-6 מיליוני אנשים בוגרים בעלי זכות הצבעה לכנסת בארצנו הקטנטונת. יש ביניהם נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, קיבוצניקים ועירוניים, חרדים ודתיים וחילוניים, מזרחיים ואשכנזים, עשירים ועניים, עולים חדשים ועולים ישנים, ערבים ודרוזים ויהודים ונוצרים ואחרים. לכל אחד מהם ישנם דברים מסויימים שמפחידים אותו, מכעיסים אותו או מנחמים אותו. לכולם יש עיניים ושכל. כולם מושפעים מחבריהם והוריהם, אבל את כולם ניתן לשכנע, אם רק נפסיק להתייחס אליהם בזלזול והתנשאות, אם רק נתחיל להתייחס לטיעונים שהם מעלים ברצינות ולדבר איתם בגובה העיניים. ורק הם יקבלו את ההחלטה על גבולות המדינה.

אך השמאל הישראלי, כאמור, שכח כיצד משכנעים. שכח כיצד להיאבק. במקום זאת הוא המציא לעצמו אגדה: המצב אבוד. גנבו לנו את המדינה. לא ניתן לשכנע אף אחד. זה מיותר. גרמניה, 1933. איזה כיף, חושבים אנשי השמאל לעצמם, אנחנו לא אשמים בשום דבר! אז מה אם פעם אחר פעם הצבנו בראשות מפלגת העבודה / המחנה הציוני מנהיגים גרועים, נישתיים וחסרי כריזמה? אז מה אם לא טרחנו להתפקד למפלגות הגדולות בגלל עצלות, או שביטלנו את ההתפקדות אחרי שקיבלנו כמה אסמסים ביום הבחירות וזה מדגדג לנו בקצה של האוזן? אז מה אם במערכות הבחירות האחרונות ניסינו להתחמק משאלת הגבולות ככל יכולתנו? אז מה אם הקרבנו את האינטרס של מדינת ישראל בעבור סכסוכים קטנוניים ופלגנות כרונית? אז מה אם נתנו את הבמה המרכזית של מחנה השמאל לכל מני גורמים קיצוניים וחתרניים, חלקם על גבול השפיות? אנחנו לא אשמים כי מלכתחילה לא היה לנו שום סיכוי לנצח.

"דמוגרפיה", הם אומרים, מושכים בכתפיהם ובוחנים את מחירי כרטיסי הטיסה לברלין. "תהליכים". "תקופות אפלות". במקום לנסות לשכנע את ההמונים שנמצאים באמצע ומצביעים ליאיר לפיד ולמשה כחלון, הם מנהלים דיונים פנים-שמאליים משעממים ומיותרים להפליא על הומניזם, סוציאליזם ופאשיזם, דיונים שלא מעניינים אף אחד שלא גר בכמה בלוקים של בניינים התחומים בין נהר הירקון, נתיבי איילון, רחוב יפו וחוף הים. הם שוכחים שההתנתקות הייתה בכלל יוזמה של אנשי ימין, כמו גם הנסיגה מסיני – אנשי ימין מתונים שפקחו את עיניהם ונשענו על תמיכת השמאל. הם שוכחים כמה קולות קיבלה ציפי לבני בבחירות של 2009, בפעם האחרונה שבה דיברו כאן ברצינות על היפרדות. מה זה משנה מיהו המנהיג שמבצע את המהלך, כל עוד המהלך יבוצע? אתם חושבים שביבי לא יסוג מהשטחים בשביל לשמור על כיסאו, אם יהיה לכם מספיק כוח? אתם בטוחים? האנשים האלו שוויתרו על המאבק הם פחדנים. פשוט פחדנים ארורים, שמעדיפים לשכב על הגב ולמות במקום להילחם על העתיד של הילדים שלנו. ואם תהיה כאן מדינה דו-לאומית הם יהיו אשמים לא פחות מביבי ובנט.

מחנה הלא-נפרדים, לעומת זאת, לא שכח איך משכנעים. ההפך, מאז ההתנתקות מעזה הם הבינו שעצם קיומם תלוי ביכולת השכנוע שלהם. הם הבינו שאלוהים לא יציל אותם. הם הבינו שברגע האמת מרבית אזרחי המדינה לא מושפעים יותר מדי מדיבורים על ייעוד היסטורי וספרים בני אלפי שנים – אפילו לא הדתיים מבינינו. מרביתנו פשוט רוצים לחיות, ולא מבינים מה כל כך מושך בקיום יחסי שכנות קרובים עם אותה חברה פלסטינית רקובה, אלימה ומושחתת, רק כדי לאחוז באיזו פיסת סלע. אז כדי לשכנע, מחנה הלא-נפרדים לא מדבר על דת, אלא על רקטות. אלפי רקטות, שיגיעו מהשטחים לנתב"ג ולכל ישובי מרכז הארץ, כמו שהפלסטינים יורים מעזה. אבל מה מפריע לפלסטינים לשגר את הרקטות האלו כבר עכשיו? לצה"ל אין בסיסים בכל שכונה ושכונה, בכל עיר ועיר. הפלסטינים יכולים לשגר רקטות מיהודה ושומרון כיום בדיוק כמו שהם משגרים מעזה, והם יכולים לחפור מנהרות בדיוק כמו שהם חופרים בעזה, והם יכולים להוציא לפועל פיגועים המוניים באופן מאורגן, אבל הם לא רוצים. הם מפחדים מהתגובה הישראלית, והתגובה הזו תהיה רלוונטית אחרי ההתנתקות בדיוק כמו שהיא רלוונטית היום. כדי להכניס טנקים לרמאללה לא צריך להציב אותם מלכתחילה בבית-אל. לא צריך את בית-אל. זה לא רלוונטי בכלל. היישובים היהודיים בשטחים לא תורמים מאומה לבטחון המדינה. האם זה כל כך מפליא לגלות שמרבית שדרת הפיקוד בצה"ל, בשב"כ ובמוסד נוטה לשמאל? אם אתם לא מאמינים לי, אולי לפחות תאמינו להם? ואיך טיעונים כאלו קלושים הספיקו כדי להפיל את מחנה ההיפרדות לקרשים?

וישנן גם מפלגות המרכז. רובן בעד ההיפרדות, אבל השמאל הישראלי כיום הוא כל כך גרוע שהן לא מעיזות להזדהות איתו, אז במקום זאת הן מפלגות אותו, או פונות לכל מני נושאי נישה זניחים יחסית כמו כלכלה או גיוס החרדים לצה"ל. כן, אלו נושאי נישה. בנוגע לכלכלה אין באמת הבדל בין כל המפלגות, אפילו לא ברמת הסיסמאות, וגם בנוגע לגיוס החרדים מדובר בעיקר בתעמולת בחירות. עלינו להפסיק להתעסק עם הדברים האלו ולחזור לעיקר, לאותו סכסוך מעייף ומתיש. מה זה בעצם מרכז? אין כזה דבר "מרכז". מעולם לא היה, בשום מדינה, וגם לא בישראל. בנושא המרכזי והחשוב ביותר אין שום חלל ריק בין השמאל לבין הימין. יאיר לפיד הוא שמאל. מפלגת קדימה הייתה שמאל.

ישנם רק שני צדדים פוליטיים בישראל, משני צדי המתרס של הוויכוח החשוב ביותר של זמננו: מחנה ההיפרדות, ומחנה הלא-נפרדים.

זה הכל. זה הנושא המרכזי. זו ההחלטה העומדת בפני הדור שלנו. לדורות הקודמים היו האתגרים שלהם, ואולי אלו היו אתגרים ציוריים יותר, פשוטים יותר, קלים יותר. אולי הדורות הקודמים העדיפו להשאיר את האתגר הזה עבור העתיד, לדחות את ההחלטות הקשות. ההיסטוריה מראה שפוליטיקאים בכל מדינה ובכל תקופה תמיד ינסו לדחות החלטות קשות המפלגות את האומה, אבל דחייה היא לא פיתרון. קביעת הגבולות היא האתגר של הדור שלנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ולא ראוי מוסרית שנדחה אותה לדור הבא. עלינו להחליט: מדינה דו-לאומית הנמצאת דרך קבע במלחמת אזרחים כנגד מיעוט גדול ומופלה, או מדינה מערבית, מודרנית, עם גבולות. רק אנחנו מסוגלים לקבל את ההחלטה הזו. הפלסטינים ושאר אומות העולם אינם רלוונטיים.

זו לא תהיה החלטה קלה. היא תקרע את העם באופן שיגרום להתנתקות של 2005 להיראות כמו משחק ילדים. דם ישפך. אחים יעמדו משני צדי המתרס וילחמו האחד בשני בנשק חם. הרבה שאלות חשובות, כגון מעמדה של ירושלים, ככל הנראה ישארו ללא פתרון. הפלסטינים יחלקו סוכריות, רוצחים ומחבלים יחגגו בכיכרות, ובסופו של דבר אני מבטיח לכם שהם ימצאו דרכים חדשות להאשים את ישראל בכל צרותיהם, לא משנה מה נעשה. שמאלני העולם ה"נאור" לא יתרשמו כלל, וימציאו גם הם איזו שהיא סיבה חדשה לעשות לישראל דמוניזציה. הטרור לא יפסק. אף אחד לא יתן שום פרס לפוליטיקאים שינהיגו את המהלך הזה, והם לא יזכו למחמאות על מדשאות הבית הלבן או בארמונות אירופה. ההפך, יתכן שיהיו ניסיונות התנקשות בחייהם. עשרות שנים אל תוך העתיד אנשים רבים עדיין יגידו שזו הייתה טעות לוותר על השטחים מכיוון שזה לא הביא שלום או ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, ובכלל היה כל כך כיף בתקופה שבה יכולנו לגור בבתים מסובסדים על איזו גבעה באמצע שום-מקום שבו התהלך לפני שלושת אלפים שנה דוד המלך.

אבל יהיו לנו גבולות.

גבולות מוסריים, גבולות דמוקרטיים, גבולות של סולידריות, גבולות קבועים ונצחיים. גבולות של מדינה שהתבגרה והתעצבה וקיבלה החלטה בנוגע לדמותה.

אחרי 68 שנים הגיע הזמן שלנו להתנתק מהעבר, להתקדם, להעז ולהגיע לארץ חדשה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 573 שכבר עוקבים אחריו