Feeds:
רשומות
תגובות

תקציב מינהל התרבות עומד על כמיליארד שקלים בשנה, ונמצא במגמת עלייה מתמדת מזה עשורים רבים. בין הסעיפים הגדולים ביותר בתקציב לשנת 2019 נכללים תמיכה בתיאטראות (97 מיליוני שקלים), בספריות ציבוריות (85 מיליוני שקלים), בקולנוע ישראלי (79.5 מיליוני שקלים), בתזמורות (57 מיליוני שקלים), במוזיאונים (50 מליוני שקלים) ובלהקות מחול (31 מיליוני שקלים). בשבועות האחרונים התעורר מחדש הוויכוח סביב "חוק נאמנות בתרבות", ואלפי מלים נכתבו בעד ונגד מעורבות פוליטית וסבסוד סלקטיבי של תרבות. אך עדיין לא נשאלה השאלה הבסיסית ביותר בנוגע לאותם מיליארד שקלים בשנה: מדוע אנחנו מסבסדים תרבות מלכתחילה? האם תרבות זהה לתחומים אחרים שבהם המדינה מתערבת, כגון חינוך וספורט? האם הטיעונים שבאמצעותם אנחנו מצדיקים את הסבסוד באמת מתאימים להתפלגות התמיכה הקיימת?

סקירה של מקורות בתחום מעלה שרובם נוטים לחמוק משאלה זו. למשל, אחד המסמכים המשמעותיים ביותר בנושא מדיניות התרבות שפורסמו בישראל, דו"ח ברכה משנת 1999, לא עסק בכך כלל, ורק ציין שסבסוד תרבות הוא נפוץ בכל העולם. מחקר של ד"ר טל פדר (ניתן להורדה כאן) מכיל סקירת ספרות מעט יותר רצינית של ההצדקות הבסיסיות למימון תרבות, אך ללא ניתוח ביקורתי שלהם. ניתוח שכזה מראה שהטיעונים המועלים לרוב בעד סבסוד הם בעייתיים, ואינם מספקים תמיכה למבנה התמיכה הקיים כיום, אלא למשהו שונה לגמרי. על מנת לראות זאת, נתחיל מלעבור על הטיעונים אחד אחד.

האם תרבות היא "מוצר ציבורי"?

הטיעון הראשון מתמקד בכשל שוק מסוג "מוצרים ציבוריים". מוצרים ציבוריים אינם כל מוצר המיוצר על ידי הממשלה; יש להם הגדרה מתמטית מדוייקת בכלכלה, בעלת שני חלקים. ראשית, נדרש שיהיה זה מוצר שאין דרך אפקטיבית למנוע מאנשים ליהנות ממנו ללא תשלום, ושנית, נדרש כי שימוש במוצר על ידי אדם אחד לא יפחית את הכמות הזמינה לאחרים. הדוגמה הקלאסית היא שמירה על גבולות המדינה: איננו יכולים למנוע מאזרחים ליהנות משירותיו של צבא המספק שמירה על הגבולות, ועל כן לכל פרט משתלם להיות "רוכב חופשי" ולא לתרום למימון הצבא. התוצאה תהיה מימון חסר של המוצר הציבורי, ועל כן נדרשת מדינה אשר תכפה על כולם לשלם מסים ולהשתתף במימון.

ישנן דוגמאות רבות למוצרים ציבוריים. למשל, אין דרך אפקטיבית למנוע מהציבור הרחב ליהנות מאוויר נקי מזיהום, משירותיה של ניידת משטרה המסתובבת ברחוב ומרתיעה גנבים, או מפארק ציבורי גדול שלא מעשי להקיפו בגדר, גם אם הם לא שילמו עבור מוצרים אלו. ישנם הטוענים שהמקור לצמיחת הציוויליזציות הראשונות בהיסטוריה הוא הצורך בתמיכה במוצרים ציבוריים כגון תעלות השקיה, או שמירה על חוק וסדר.

בהקשר של אמנות ותרבות, ניתן לטעון שפסל סביבתי נאה המוצב בכיכר מרכזית הוא מוצר ציבורי, וכך גם אלמנטים אדריכליים נאים לעין, או גרפיטי מרשים. על כן, טיעון זה בהחלט יכול לתמוך בסבסוד ממשלתי ועירוני לשימור מבנים נאים ולהשקעה בפסלי רחוב. אך הצגה ב"הבימה", מוזיאון אמנות, סרט קולנוע ישראלי או קונצרט של הפילהרמונית הם לא מוצר ציבורי. ניתן למנוע מאנשים ליהנות מהם ללא תשלום. על כן, טיעון זה לא יכול להצדיק את הסבסוד המועבר לגופים מעין אלו.

האם לתרבות יש "השפעות חיצוניות" חיוביות?

"השפעות חיצוניות" היא קטגוריה אחרת של כשלי שוק, המאפיינים מוצרים שלצריכתם על ידי פרט מסויים יש השפעה על התועלת של פרט אחר. הדוגמה הקלאסית להשפעות חיצוניות שליליות היא מפעל המזהם נהר כחלק מתהליך הייצור שלו: מכיוון שבעלי המפעל לא סובלים מהזיהום הם לא לוקחים אותו בחשבון בעת קבלת ההחלטה על היקף הייצור, ולכן התוצאה איננה אופטימלית בראייה כלל-משקית. אך השפעות חיצוניות יכולות להיות גם חיוביות. למשל, אם אדם משקיע זמן רב בטיפוח החצר שלו, ואם נניח שהחצר איננה מוקפת בגדר אטומה, אז ההשקעה שלו מוסיפה גם לתועלת של אזרחים אחרים העוברים ברחוב הסמוך ונהנים ממראה הגינה. בעל הגינה לא מתחשב בתועלת שלהם בעת קבלת ההחלטה על השקעה בגינון, ולכן יתכן שהוא משקיע פחות מהאופטימום החברתי.

אחת הטענות המרכזיות בעד סבסוד חינוך, היא שלחינוך יש השפעות חיצוניות על החברה. אנשים משכילים נוטים להיות יצרניים יותר, בריאים יותר, להצביע בבחירות בשיעורים גבוהים יותר, הם נוטים פחות לפשע ולהתמכרות לחומרים מסוכנים, וכך הלאה. כל הגורמים האלו משפיעים לא רק על התועלת שלהם עצמם, אלא גם על התועלת של הסביבה. ניתן גם לטעון שלמוזיאוני מדע ישנן השפעות חיצוניות חשובות, כגון הגברת האמון בממסד המדעי אשר תוביל לשיעור גבוה של חיסון ילדים, ועל כן כדאי לסבסד מוזיאוני מדע. באמצעות טיעונים דומים ניתן גם להצדיק את התמיכה בספריות ציבוריות, המהווה סעיף גדול יחסית בתקציב התרבות.

כמובן, עצם קיומו של כשל שוק לא בהכרח מצדיק סבסוד, קשה לאמוד את גובה סבסוד הנדרש, ומעורבות של קבוצות אינטרס מובילה במקרים רבים לסבסוד גבוה יותר מהסכום האופטימאלי, אבל נזניח לרגע את הבעיות האלו. האם ניתן להצדיק את הסעיפים העיקריים של תקציב התרבות באמצעות השפעות חיצוניות?

לפי טיעון נפוץ סבסוד תרבות הוא חשוב, מכיוון שבזכותו אנשים עניים יחסית יכולים להרשות לעצמם ללכת לתיאטרון או למוזיאון אמנות, והחשיפה לתרבות "גבוהה" משנה אותם – הופכת אותם ליותר מחונכים, משכילים או משהו בסגנון. למעשה, ישנן כאן שתי הנחות: שהסבסוד באמת מוביל לחשיפה בקנה מידה רחב של אמנות בקרב השכבות הנמוכות של האוכלוסייה, ושהחשיפה הזו משנה אותם לטובה איכשהו. האם ההנחות האלו מבוססות?

סקר שנערך במסגרת דו"ח ברכה מצא באופן לא מפתיע כי קיים מתאם חזק מאוד בין השכלה לבין הנטיה לבקר בתיאטראות, בקונצרטים ובמוזיאונים. הצרכנים של תחומי תרבות אלו מגיעים לרוב מהעשירון העליון, וקשה להאמין שהם נזקקים לתמיכה של משלם המיסים במחיר הכרטיסים שהם רוכשים. גם אם אנו כן מצליחים לחשוף אנשים עניים ל"תרבות גבוהה" שהם לא היו נחשפים אליה ללא הסבסוד, ככל הידוע לי אין שום עדויות מתחום הפסיכולוגיה לאפקט סיבתי חיובי של חשיפה זו על חייהם. קל לחשוב על אפקט חיובי הנובע מחשיפת ילדים למשפחות עניות לספרייה ציבורית חינמית, אך טיעון זה פשוט לא נראה סביר בהקשר של תמיכה ממשלתית בתיאטרון, בקולנוע או במוזיקה.

למעשה, יתכן שלסבסוד תרבות גבוהה ישנן דווקא השפעות חיצוניות שליליות.

על מנת להבחין בכך, שימו לב לחלוקה השרירותית ל-"תרבות גבוהה", הראויה לסבסוד, למשל הצגות בתיאטרון ומוזיקה קלאסית, לעומת "תרבות נמוכה" שאיננה ראויה לתמיכה, כגון תכניות ריאליטי ומוזיקת ראפ. מדוע קיימת חלוקה כזו? חלק גדול מהיחס המיוחד שהתרבות "הגבוהה" זוכה לו נובע מ-Virtue signaling, מן "זנב טווס" שאנחנו מציגים כלפי אחרים על מנת שיעריכו אותנו, שריד לניסיונות עממיים לחקות את מנהגי האצולה האירופאית (מעניין לחשוב כיצד מפת הסבסוד הייתה משתנה לו הראפ היה מפותח בבתי האצולה האירופים, בעוד שהשחורים בארצות הברית היו ממציאים את הפסנתר, את הכינור ואת המוזיקה הקלאסית). על מנת ש- signalingיהיה אמין, הוא חייב להיות קשה לאימוץ, כפי שזנב הטווס הוא כבד ומפריע לטווס לברוח מטורפים (ראו כאן בנוגע לעקרון ההכבדה). על כן, בהקשר התרבותי, תרבות גבוהה חייבת להיות לא פופולארית ולא מהנה מבחינה אסתטית, כמו למשל במקרה של אמנות מודרנית. לסבסוד תרבות מסוג זה יש השפעות חיצוניות שליליות: הוא מעודד צריכה מוגברת של מוצר אשר גורם לאנשים לסבול, רק על מנת שיוכלו לנהל תחרות סטאטוס עם חבריהם למעמד העליון ולהראות לסביבה שיש להם טעם ייחודי ומעודן.

טענה אחרת בנוגע להשפעות חיצוניות היא שליצירות תרבות יש השפעה מאחדת ומגבשת על העם. למשל, האזרחים עשויים להיות יותר נדיבים וסובלניים כלפי אחרים המכירים את אותן ההצגות ואת אותם השירים, בסיס תרבותי נוסטלי יכול למנוע מהם להגר למדינות אחרות או להמיר את דתם, יצירות מסוימות עלולות לעודד מוטיבציה להתגייס לשירות קרבי ולהסתער על גבעות מבוצרות, וכך הלאה. לא במקרה משטרים פאשיסטים השקיעו ממון רב בתרבות, וכך גם משטרים במדינות מפוצלות מבחינה אתנית, כגון מדינת ישראל בתחילת דרכה.

גם כאן ישנן ההנחות שהתרבות המדוברת נצרכת באופן המוני, ושהיא משנה את האופן שבו אנשים מרגישים. יתכן שניתן להשתמש בטיעון כזה על מנת להצדיק תמיכה בהפצתם של שירי יום הזיכרון למיניהם, אבל קצת קשה להתייחס אליו ברצינות בהקשר של מופעי מחול אמנותי. מלבד זאת, השימוש בטענה זו מעורר קונפליקט עתיק-יומין בין הפרט לבין החברה: המדינה מעוניינת שהפרט יסתער על גבעה מבוצרת כאשר בראשו מתנגן מארש פטריוטי המאדיר הקרבה עצמית, או שהוא יעזוב עבודה בשכר גבוה בארצות הברית ויחזור לארץ לאחר שנתקל בשיטוט אקראי ביוטיוב בשיר ההוא של אריק איינשטיין, אבל לא ברור אם המניפולציה הרגשית הזו משרתת גם את האינטרסים של הפרטים עצמם.

עד כאן עם הטענות היותר רציניות בנוגע לסבסוד תרבות; נחזור להשלכות המעניינות שלהן בסיכום. אבל לפני כן רצוי להפריך גם את הטענות החלשות יותר, שחוזרות שוב ושוב במהלך הדיון על הנושא.

האם עלינו לסבסד תרבות מכיוון שכל שאר המדינות מסבסדות?

זהו ככל הנראה הטיעון הנפוץ ביותר שנתקלתי בו בכל ההיסטוריה של הוויכוחים שניהלתי בנידון, והוא גם הגרוע ביותר. למשל, דו"ח ברכה שהזכרתי לפני כן אינו מתחיל בתיאור המטרות העקרוניות של סבסוד תרבות, אלא עם דוגמה מעוררת קנאה לתמיכה ממשלתית בתרבות בבריטניה.

בכל מדינה ישנן קבוצות אינטרס המשפיעות על הסבסוד, בכל מדינה האזרחים לוקים בכשלי חשיבה דומים ובאשליות דומות, ובכל מדינה לפוליטיקאים יש מטרות דומות. מוסדות רבים היו נפוצים בעבר כמעט בכל מדינות העולם, ביניהם עבדות, צורות שונות של פיאודליזם ואריסטוקרטיה, הוצאה להורג על עבירות קלות ועוד, והם נעלמו כאשר אנשים הבינו שישנן דרכים טובות יותר להתנהל בתור חברה אנושית. הדיון בעד ונגד כל מאפיין מוסדי צריך להתנהל באופן לוגי, ולא לצאת מנקודת הנחה שהמצב הנוכחי הוא אופטימאלי רק מכיוון שזהו העולם שאליו נולדנו, או מכיוון שזהו המצב הנפוץ בקרב מדינות אחרות, או מכיוון שאיזה שהוא מדד ממוצע על פני כלל מדינות ה-OECD הוא קצת יותר גבוה או קצת יותר נמוך מהמדד הספציפי לישראל.

יתכן שמדינות עשירות יותר מישראל יכולות להרשות לעצמן דברים שאנחנו איננו יכולים, יתכן שיש יותר היגיון בסבסוד תרבות בשפה המקומית במדינות עם שוק פנימי ענק של עשרות מיליוני אנשים, ויתכן שמדינות דוברות אנגלית, ספרדית או צרפתית יכולות לייצא מוצרי תרבות לארצות אחרות ביתר קלות, או להשתמש בסבסוד תרבות כדי למשוך תיירים. כך או אחרת, ההימלטות אל הטיעון הזה איננה אלא עצלות אינטלקטואלית.

האם סבסוד תרבות תורם לשוויון הזדמנויות?

אי-שוויון בהזדמנויות הוא אמנם לא כשל שוק, אך הוא פוגע ביעילות ונתפס בתור מצב לא הוגן, ועל כן מהווה סיבה מרכזית למעורבות ממשלתית, בתחומים כגון חינוך, בריאות, דיור ותחבורה ציבורית. בהקשר של תקציב התרבות, טיעון זה יכול בהחלט להצדיק תמיכה בספריות ציבוריות. אך האם נדרש שוויון הזדמנויות ביכולת להיחשף למופעי תיאטרון? אם הטענה שלנו היא שהנאה ממוצרי תרבות ופנאי היא איזו שהיא "זכות בסיסית" של כל אזרח, בדומה לטיפול רפואי מתקדם, הצעד ההגיוני הוא לסבסד את המוצרים שאנשים באמת מעוניינים לצרוך, למשל כרטיסי כניסה ללונה-פארק או הופעות של בן וסטטיק. אם הטענה היא ששוויון הזדמנויות חשוב רק בנוגע לתרבות "גבוהה", אנחנו חוזרים לביקורת שלי מהפסקאות הקודמות.

האם עלינו לתמוך באמנות משום שהיא לא מסוגלת לצמוח ללא סבסוד ממשלתי?

ראשית, כמובן שהיא יכולה לצמוח ללא סבסוד ממשלתי. לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית אמנים נתמכו בעיקר על ידי פטרונים עשירים. אמנם בחלק מהמקרים הפטרונים היו נסיכים, מלכים או מוסדות דת ציבוריים, אך ציירים, מחזאים ומוזיקאים רבים התפרנסו ואף התעשרו ללא שום תמיכה של גורמי שלטון. גם כיום חלק ניכר מתחומי האמנות צומחים ומשגשגים ללא תמיכה ממשלתית. תודות לתחרות המתמדת, להיעדר הביטחון שבסבסוד הממשלתי, ולצורך להתאים את המוצר לטעמי הצרכן ולא לטעמו של פקיד כלשהו, אמנות הצומחת מהשוק החופשי עשויה להיות מקורית יותר וטובה יותר מאמנות מסובסדת.

שנית, תמיכה ממשלתית דוחקת החוצה תמיכה פרטית. בהיעדר תמיכה ממשלתית למוזיקה קלאסית, בהחלט יתכן שיזמים פרטיים יממנו קונצרטים, כל עוד ישנו ביקוש. בהקשר זה מעניין לציין שעל פי דו"ח ברכה בין השנים 1998-1990 חלקן של ההצגות של תיאטראות מסובסדים גדל מ-58% מכלל ההצגות ל-88% מכלל ההצגות, וחלקם של הקונצרטים שנתמכו ציבורית זינק מ-38% ל-94% מכלל הקונצרטים. כמובן, קשה לדעת אם שינויים אלו מעידים על דחיקה של יזמות פרטית בתחומים אלו או על שינוי בטעמי הצרכנים, אבל לאור טווח הזמן הקצר האפשרות הראשונה נשמעת סבירה יותר. מחקרו של ד"ר טל פדר, אשר הזכרתי בתחילת הרשומה, בחן מימון של תיאטראות בישראל בשנים 1999-2015, ומעלה גם הוא עדויות לכך שמימון ציבורי דוחק החוצה מימון פרטי.

שלישית, כמובן, ניתן להשתמש בטיעון זה על מנת להצדיק סבסוד ממשלתי נדיב לכל דבר אפשרי שאנשים לא רוצים לבזבז עליו את כספם האישי, ממירוצי חלזונות המוניים ועד משחת שיניים בטעם בייקון.

האם עלינו לסבסד אמנות משום שהיא מבקרת את מוקדי הכוח הקיימים?

ובכן, היא לא באמת מבקרת את מוקדי הכוח. המאבק הנוכחי של מירי רגב הוא בסך הכל עדות נוספת לאותה אמירה עתיקה: "בעל המאה הוא בעל הדעה", וזה לא משנה אם מדובר בבעלים של מאה מיליוני דולרים בחשבון הבנק או בבעלים של מאה מנדטים בכנסת. בטווח הארוך הכוח הוא אצל מי שמשלם את משכורתיהם של האמנים, ומשמעותו של סבסוד ממשלתי ריכוזי של אמנות היא שהאמנים לא יכולים לבקר את מוקדי הכוח השולטים במדינה. רק אמנים שאינם תלויים למחייתם בהחלטתו של פקיד או פוליטיקאי יכולים לכתוב וליצור באופן חופשי.

האם עלינו לסבסד תרבות מכיוון שרוב הישראלים חושבים שזה רצוי?

דו"ח ברכה מעלה כי מרבית הישראלים מעוניינים לסבסד כל סוג אפשרי של תרבות ואמנות, אך לממצא זה אין משמעות רבה, מכיוון שמרבית האנשים לוקים בכשלי לוגיקה שונים המונעים מהם לחשוב על הנושא באופן רציונלי – בדיוק אותם הכשלים אשר הזכרתי ברשומה עד כה. למשל, חוסר הבנה של האופן שבו הוצאה ממשלתית דוחקת החוצה הוצאה פרטית, אמונה שאם מדינות אחרות עושות את זה אז זה בהכרח טוב, ובאופן יותר כללי חוסר יכולת לקשר בין הוצאות הממשלה לגובה המיסוי. קל לעבוד על הציבור הרחב באמצעות ניסוח מניפולטיבי של שאלות ושימוש בסיסמאות שאין מאחוריהן דבר. אחת המטרות של דמוקרטיה ייצוגית היא לערב בקבלת ההחלטות גורמים מקצועיים, אשר ברשותם ידע והכשרה המאפשרים להם לעזור לפוליטיקאים להתגבר על כשלים כאלו.

ומה עם סבסוד ספורט?

ספורט הוא בוודאי אינו מוצר ציבורי. אבל ההבדל המרכזי בינו לבין תרבות גבוהה הוא הפופולריות שלו, אשר הופכת חלק מהטיעונים שהזכרתי, למשל בנוגע לשוויון הזדמנויות או להשפעה חיצונית חיובית על גאווה לאומית, לכידות ופטריוטיות, להרבה יותר סבירים. למשל, ההשתתפות של קבוצות אתניות שונות בספורט, כגון ערבים ויהודים בישראל או שחורים ולבנים בארצות הברית, מסוגלת להקנות לאנשים משתי הקבוצות מטרה משותפת וגאווה משותפת, וכך להפחית במידה מסויימת את החיכוך ביניהן. כמובן, טיעונים אלו סבירים בעיקר בהקשר של סוגי הספורט הפופולרים, כגון כדורסל וכדורגל, ופחות בנוגע לסבסוד ענפי ספורט איזוטריים.

מסקנה: עלינו להקים פסל זהב של בנימין נתניהו בכיכר המדינה

דיון לוגי בנושא סבסוד ממשלתי של תרבות מעלה מסקנות השונות לגמרי מהעננה הדמגוגית העמומה המאפיין את הדיון הציבורי בנושא, המנופחת בסיסמאות שנשמעות יפה אבל אין להן שום משמעות. קל לזרוק לאוויר אמירה שלפיה "אין משמעות לחיים ללא תרבות", או לטעון שכלכלנים "רואים הכל דרך החור שבגרוש" ואינם מבינים את ערכה התרבותי של אמנות, שהוא כמובן שמימי, נצחי, היסטורי ואלוהי, ועולה על כל שיקול תקציבי רציונלי שניתן לדמיין. קשה הרבה יותר להגן באופן ספציפי על אותם 97 מיליוני שקלים המועברים מדי שנה מכלל משלמי המיסים לקבוצה קטנה של עובדי תיאטראות, המייצרים מוצר שכלל אינו מעניין את מרבית הציבור, ולא נראה שיש לו איזה שהוא ערך שמימי או נצחי במיוחד.

למעשה, ישנה הצדקה חזקה הרבה יותר לממן מכספי הציבור פסל "אמנותי" של בנימין נתניהו מזהב טהור, בגובה חמישה מטרים, אשר יוצב בכיכר המדינה, מאשר לסבסד את הפילהרמונית או את "הבימה". פסל הזהב הדמיוני שלנו הוא מוצר ציבורי מובהק, אשר לא ניתן למנוע מהציבור ליהנות ממנו, ועל כן מתאים יותר לטיעון הראשון שהצגתי. מכיוון שרבים ייחשפו לפסל, ומכיוון שנתניהו מעורר אמוציות קשות בקרב הציבור, הפסל עשוי לעורר גאווה לאומית, או לחילופין לאחד את אזרחי המדינה כנגד הבזבוז המשווע וחסר התכלית של כספי משלם המיסים (אולי פסל של שרה נתניהו יהיה עדיף?). בשני המקרים האלו פסל הזהב תואם למדי את הטיעון השני, אודות השפעות חיצוניות חיוביות על האוכלוסייה כולה. על מנת להתאים גם לטיעונים האחרים שהזכרתי בעד התמיכה בתרבות, ניתן לטעון שבכל מדינות אירופה המתקדמות ישנן כיכרות עם פסלים של מנהיגים מפורסמים, וכן שפסל שכזה לא יכול לצמוח לבדו בשוק החופשי, ועל כן חובה לסבסד את הקמתו.

האם המסקנה הזו נשמעת לכם מגוחכת לגמרי? אני מניח שכן, וזאת משום שהטיעונים שאנשים מציגים עבור תמיכה ממשלתית בתרבות הם פשוט לא הסיבה האמיתית לסבסוד הקיים. סבסוד תרבות החל בישראל מאותה הסיבה שהוא החל במדינות אחרות, מתוך רצון של הממשלה לאחד את העם ולעורר רגשות פטריוטיים, אך בהמשך "נתפס" על ידי קבוצת אינטרס קטנה ומאוחדת, המעוניינת להתרחק מהתחרות המבאסת של השוק החופשי, היכן שגברים ונשים נדרשים לתפוקה המצדיקה את המשכורת שהם מקבלים, וקשה יותר למצוא עבודה במקצועות מגניבים. בשום שלב לא התקיים דיון רציני בנוגע לעצם הצורך בסבסוד, או בנוגע למטרות הסבסוד, מכיוון שמדובר בסכומים קטנים של כסף, ולאף אחד אין תמריץ להתחיל לריב על עצם קיומו של הסבסוד עם אליטה מקושרת וחזקה. אך לפוליטיקאים ישנו תמריץ חזק לריב על המקומות שאליהם הסבסוד הולך, במטרה לקדם את ערכיהם האישיים, וזה מה שראינו לאחרונה במאבקה של מירי רגב.

כיצד תיראה חברה אנושית ללא תרבות "גבוהה" מסובסדת? האם זו תהיה חברה "ענייה רוחנית", כפי שרבים אוהבים לומר? חברה המורכבת מפרטים בורים ועצלנים, המנהלים חיים אפורים וחסרי משמעות?

ובכן, על מנת לענות על השאלה הזו כל מה שעליכם לעשות הוא להביט במראה. רוב מכריע של האזרחים בכל מדינה בקושי מבקרים במוזיאוני אמנות, הולכים לתיאטראות או צופים במופעי מחול, וסביר למוצרים אלו ישנה השפעה זניחה לגמרי על חייהם. סרטים, מוזיקה, ספרים ותכניות טלוויזיה שנוצרו בארצות דוברות האנגלית הם מוצרי התרבות המועדפים בכל מדינה, מכיוון ששוק דוברי האנגלית הוא השוק הגדול ביותר, וטובי היוצרים בעולם מתחרים עליו. סבסוד גבוה או נמוך יותר של תרבות בשפה העברית לא ישפיע על מצב זה.

במילים אחרות, חברה אנושית ללא תרבות גבוהה מסובסדת תיראה פחות או יותר כמו החברה הנוכחית. תחרות ה-virtue signaling בקרב השכבות הגבוהות בחברה תהיה מעט יקרה יותר והסבל שלהם יפחת, יתכן שכמה עשרות יוצרים שאין ביקוש לכישוריהם יאלצו לחפש עבודה חדשה, ולפוליטיקאים יהיו פחות נושאים לריב עליהם. יתכן שיהיו תיאטראות שיסגרו, אבל לא כולם, מכיוון שהסבסוד הממשלתי דחק עד כה מימון פרטי. וכמובן, נחסוך כסף. לא הרבה כסף; ישנן מטרות גדולות יותר, יש הרבה יותר בזבוז וחוסר יעילות במשרד הביטחון או במשרד החינוך. אבל הסבסוד המועבר ל"הבימה" או לפילהרמונית הוא ככל הנראה הדוגמה טובה ביותר לאופן שבו ניתן לעוור את שיקול הדעת של הציבור הרחב באמצעות שימוש בסיסמאות יפות וטיעונים לא רלוונטיים, במטרה לתמוך בקבוצת אינטרס קטנה.

מודעות פרסומת

הערה: רשומה זו נכתבה בעקבות עבודת מחקר שכתבתי ביחד עם מיכאל שראל במסגרת פורום קהלת, והופיעה (כמו כל הרשומות שלי) לראשונה בעמוד הבלוג שלי באתר "הארץ". מלבד זאת, אלי ציפורי פרסם בגלובס מאמר על העבודה שלנו, ידידיה לאו פרסם מאמר תגובה, ואני פרסמתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג תגובה למאמר התגובה. אני ממליץ קודם כל לקרוא את הרשומה כאן, המדגישה את הנקודות המרכזיות לדעתי, ואחר כך להמשיך לשאר המאמרים.


הכנסה בסיסית (לעתים נקראת "הכנסה אוניברסלית", ובאנגלית: basic income, citizen's income) היא רעיון לארגון מחדש של מערכת הרווחה, שבמרכזו קצבה המוענקת לכל אזרח במדינה. הקצבה יכולה להיות תלויה בגיל, אבל לא בשום מאפיין אחר כגון מגדר, מצב תעסוקתי, מצב משפחתי או הכנסה, והיא תוענק באופן אינדיבידואלי ולא למשק בית. השאיפה היא שההכנסה הבסיסית תחליף את מערכת הרווחה הקיימת, כולל מרבית הקצבאות והטבות המס, ותספק רשת ביטחון אוניברסלית לכולם.

מקורו של רעיון ההכנסה הבסיסית הוא עתיק למדי, ומגיע עד לתומאס פיין, מהאבות המייסדים של ארצות הברית, ואף לפניו. בשנים האחרונות גוברת הפופולריות של הרעיון, המקודם על ידי שורה של ארגונים ברחבי העולם (אחתשתייםשלוש), אשר פירסמו שלל מחקרים וסימולציות עבור מדינות שונות. מספר דוברים בולטים, כגון ריצ'רד ברנסוןאלון מאסקביל גייטס ומארק צוקרברג התייחסו באופן חיובי להכנסה בסיסית, והנושא מוזכר בתדירות גבוהה בכלי התקשורת בישראל ובמדינות אחרות.

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה, הייתי אומר לכם שזה רעיון גרוע. מה הטעם לתת את הקצבה גם לעשירים שכלל אינם זקוקים לה? מדוע שנפסיק להתנות את הקצבאות במאמצים כנים לחיפוש עבודה? ואיך בכלל אפשר לממן מהלך בסדר גודל שכזה? אך כאשר התחלתי לחקור את הנושא לעומק, דעתי השתנתה. כיום, אני חושב שעדיף שתפנו את השאלות האלו לטלי, בתור התחלה.

טלי היא אישה חביבה בשנות ה-30 לחייה, אמא לשני ילדים קטנים, אשר לא מזמן התגרשה מבן זוגה. היא אמנם בדיונית לגמרי, כמו גם שאר הדמויות אשר יככבו ברשומה הזו, אבל איננה שונה מנשים רבות החיות כיום בישראל. טלי מרוויחה כ-4,000 שקלים לחודש במשרה חלקית, ובעלה לשעבר אינו משלם לה מזונות מכיוון שהוא מובטל. לפי אתר המוסד לביטוח לאומי, טלי זכאית לדמי הבטחת הכנסה של כ-2,300 שקלים בחודש, אשר מובילים אותה להכנסה כוללת של 6,300 שקלים. הודות לנקודות הזכות על ילדיה טלי לא משלמת מס הכנסה (לצורך העניין נתעלם מביטוח לאומי ומדמי בריאות). יום אחד מקבלת טלי מהבוס שלה הצעה להתקדם לעבודה במשרה מלאה, שתניב לה 3,000 שקלים נוספים בחודש. טלי שמחה על האפשרות להגדיל את הכנסתה, אך ליתר ביטחון היא בודקת לפני כן עם פקידי הביטוח הלאומי. מסתבר שאם טלי תבחר באפשרות זו, דמי הבטחת ההכנסה שהיא תקבל יקוצצו באופן משמעותי ויעמדו על כ-500 שקלים בלבד, כך שהכנסתה הכוללת תהיה 7,500 שקלים. כלומר, הכנסתה של טלי מעבודה תגדל ב־3,000 שקלים, אך הכנסתה הכוללת תגדל ב-1,200 שקלים בלבד – וכמובן, היא תיאלץ לעבוד שעות רבות יותר עבור התוספת הזעומה הזו.

במילים אחרות, מערכת הרווחה הקיימת בישראל מעודדת את טלי לא לעבוד ולהתקדם בעבודה, מפני שכל גידול בשכרה עשוי להוביל לאבדן הטבות משמעותי. עוד לא סיפרתי לכם על היום שבו משה, השכן של טלי, שהיה מאוהב בה זמן רב בסתר, הזמין אותה לצאת. משה הוא גבר נפלא וילדיה של טלי אוהבים אותו, אבל השניים חוששים להתחתן, מכיוון שחלק ניכר מההטבות שמקבלת טלי תלויים בכך שהיא תישאר גרושה. לאחרונה עבר משה לגור ביחד איתה, והשניים מקווים שפקידי הביטוח הלאומי לא יעלו על כך.

חייה של טלי היו נראים אחרת לגמרי בעולם שבו קיימת הכנסה בסיסית, מכיוון שקצבת ההכנסה הבסיסית תלויה רק בגיל. טלי היתה יכולה לבחור לעבוד יותר, לעבוד פחות, להתחתן, לא להתחתן, הכל לפי רצונה ושאיפותיה, והקצבה לא תשתנה כלל. אמנם יתכן כי סך המיסים שטלי תשלם יהיו גבוהים יותר, מכיוון שההכנסה הבסיסית מחייבת העלאת מיסים וביטול פטורים ממס לכלל האוכלוסייה. אך סביר שגם הכנסתה של טלי תהיה גבוהה יותר, מכיוון שכעת אין לה תמריץ לעבוד בשכר נמוך, והקצבה תישאר גם כאשר שכרה יגדל. מלבד זאת, היא לא תידרש יותר לבלות שעות ארוכות במשרדי הביטוח הלאומי, ולא תסבול מהסטיגמה המתלווה לקבלת הקצבאות.

אבל כיצד זה אפשרי? כיצד יתכן שאנחנו יכולים להעניק לכל אזרח במדינה קצבה הדומה למה שקיבלה טלי עד כה? זה לא יעלה מיליארדים? ובכן, כמובן שכן. ליתר דיוק, משהו כמו 120 מיליארד שקל בשנה, לפחות בטווח הקצר. והתשובה לשאלתכם היא יוסי.

שלום יוסי.

"שלום".

יוסי, ספר נא לקהל מה אתה עושה בחייך.

"אני רואה חשבון, גר ברעננה ואב לשלושה ילדים, חבר גאה במעמד הביניים הגבוה הישראלי".

מרתק. כיצד אתה מרגיש בנוגע להכנסה בסיסית, יוסי?

"לא אכפת לי".

למה לא אכפת לך?

"כי זה לא משנה לי".

כן, אבל למה זה לא משנה לך? אתה אמור הרי לשאת בעיקר נטל המימון של ההכנסה הבסיסית.

"זה לא משנה לי כי הוספתם לי קצבה, ואז העליתם לי את המיסים בערך באותו הסכום".

תודה רבה לך יוסי.

"עוד משהו?"

לא, זה הכל יוסי.

המתמטיקה שמאחורי הכנסה בסיסית היא פשוטה: עבור רוב האוכלוסייה אנחנו מעלים את המיסים בערך באותו הסכום שהם מקבלים בתור קצבה, ועבור אוכלוסיית מקבלי הקצבאות אנחנו מבטלים את הקצבאות הקיימות ובונים את קצבאות ההכנסה הבסיסית כך שיעמדו בערך על אותו הסכום. כך נפתרת בעיית המימון, מבלי שמשקי בית במדינה יפגעו או ירוויחו באופן משמעותי מהמעבר. הפרטים קצת מסובכים, ולקח לי זמן רב לעבוד על החישובים, אך העיקרון פשוט. אבל שוב, אתם מקשים, בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה? בשביל לעודד את טלי לעבוד ולהתחתן עם בחיר ליבה (או, יותר נכון, לא לעודד את ההיפך)? אין דרך פשוטה יותר להשיג זאת?

לא, טלי היתה רק ההקדמה. התמונה השלמה גדולה הרבה יותר. ההכנסה הבסיסית היא שינוי תפיסתי עצום. זו לא רק טלי, אלה כולכם. מערכת הרווחה היא יותר לא פונקציה של "מסכנות". הקצבאות אינן חבל הצלה שאנחנו זורקים למי שטובע, ובתנאי שיוכיח לביטוח הלאומי שהוא טובע באמצעות מילוי אינסופי של טפסים ואספקה שוטפת של הוכחות שהוא עדיין במצב טביעה ואיננו מסוגל לחלץ את עצמו. במקום זאת, הקצבאות הן זכות בסיסית של אזרח במדינת ישראל, רשת ביטחון שכל אחד יכול להחליט מה הוא רוצה לעשות איתה. איננו משליכים לפח את המערכת כולה; קצבאות הנכות והסיעוד ישארו, וכך גם מערכות הבריאות והחינוך הציבוריות ושירותי הרווחה השונים. אך קצבאות אבטלה, הבטחת הכנסה, ילדים וזקנה מבוטלות, וכן הטבות מס רבות. בטווח הארוך, חלק ניכר ממנגנון הרווחה הממשלתי פשוט ייעלם. לא יהיה בו צורך יותר. גם אם ההסתדרות לא תאפשר פיטורים המוניים משירות המדינה בטווח הקצר, ייעלם הצורך בשכירת פקידים חדשים כאשר הוותיקים ייצאו לפנסיה. בטווח הארוך, המדינה תיראה אחרת לגמרי.

טלי היא לא היחידה שחייה ישתנו ללא הכר. אריאל, למשל, הוא בחור חרדי צעיר וחובב תכנות. בתור ילד נתקל לראשונה במחשבים, ומאז התמכר לפתרון בעיות תכנות מורכבות. בשנים האחרונות הוא מעלה לאתר Stack Overflow תשובות לשאלות הגולשים, שזיכו אותו במוניטין ובהערכה בקרב אנשי מחשבים בארץ ובעולם ואף בהצעות למשרות בחברות היי-טק. אך אריאל נהנה גם מהלימודים בכולל ומאורח החיים החרדי, ואינו מעוניין לוותר עליהם למען העיסוק בתכנות. שלשום, כאשר רכש אריאל בסופרמרקט מצרכים לשבת, הוא הרגיש את המבטים שנעצו בו קונים לא-חרדים שעמדו בתור. הוא יודע מה הם חושבים עליו – שהוא פרזיט המתקיים על חשבון המדינה. ואולי הם צודקים? הוא זוכה כרגע לקצבאות נדיבות, שתלויות בכך שילמד בכולל ולא יעבוד (לפחות לא בשוק העבודה הרשמי). אריאל אינו מרוצה מכך, אבל קשה לו לוותר על הכסף.

בעולם של הכנסה בסיסית, לעומת זאת, חרדים יהיו זכאים לאותה הקצבה בדיוק כמו כל אחד אחר, ואריאל יוכל לבחור כיצד לחלק את חייו בין הלימודים בכולל לבין משרות חלקיות בתכנות. שיעורי התעסוקה של החרדים יגדלו, והמתחים בין קבוצות האוכלוסייה השונות בישראל יפחתו.

ולא רק אריאל – גם נטע, שמעוניינת להתגורר בצניעות בקומונה בנגב ולהתמקד בלימוד מדיטציית ויפאסאנה, תוכל להגשים את שאיפותיה בעולם של הכנסה בסיסית מבלי להתעסק עם הביטוח הלאומי. וגם נדב, עורך דין צעיר שפוטר לא מזמן מעבודתו, יעדיף עולם של הכנסה בסיסית: כתנאי לקבלת דמי אבטלה הציעו לנדב הפקידים בשירות התעסוקה לעבור הסבת מקצוע ולהיות רתך, אבל הוא מעוניין להקדיש עוד זמן לחיפושים כדי למצוא משרה טובה בעריכת דין. מעבר להכנסה בסיסית ישפר גם את חייהם של רבים אחרים אשר מעוניינים בשילובים לא שגרתיים של זוגיות, עבודה, לימודים או זמן פנוי, בשלבים שונים של חייהם, וכן את מצבן של משפחות התלויות במערכת הרווחה, שיקבלו פחות או יותר את אותם הסכומים שקיבלו לפני כן אך ללא העיסוק הבירוקרטי המתסכל, ללא הסטיגמה וללא "מלכודות עוני" הדוחקות בהם להישאר על רמת הכנסה נמוכה.

אתם מוזמנים לקרוא על הפרטים הקטנים והמספרים בעבודה שכתבנו ד"ר מיכאל שראל ואני. אנחנו מציעים קצבאות בגובה של כ-1,300 שקלים בחודש לבוגרים, בין 150 שקלים ל-664 שקלים עבור ילדים (כתלות בסדר הילד במשפחה), וכ-3,200 שקלים עבור בני 67 ומעלה. גובה הקצבאות לא משקף איזשהו חישוב אופטימלי לגבי עלויות מחיה בישראל, אלא את הגובה הנוכחי של קצבאות ילדים, קצבאות זקנה ודמי הבטחת הכנסה. על מנת לממן את המהלך נדרוש לבטל חלק ניכר מהקצבאות הקיימות, לבטל הטבות מס רבות, וכן להעלות את מדרגת מס הכנסה התחתונה ל-25% (או להעלות מיסים אחרים באופן דומה). כבר שנה שלמה אני עובד על הנושא הזה על מנת לוודא שהמספרים מסתדרים – שאפשר לממן את הרפורמה הזו, ושרוב אזרחי ישראל לא מפסידים או מרוויחים יותר מדי מהמעבר. שנה של נבירה בתקנות הביטוח הלאומי, בדוחות הממשלה, בחוקי המס, ואינספור משחקים עם סימולציות שונות על בסיס סקרי ההוצאות של הלמ"ס. לא היה קל. ישנה אי וודאות רבה מאחורי חלק מהחישובים, וקשה לחזות במדויק את ההשפעות ארוכות הטווח על היצע העבודה ועל החיסכון הבירוקרטי ברמת המאקרו. אך העניין החשוב כאן הוא לא המספרים, אלא השינוי התפיסתי. זהו שינוי שלקח לי זמן רב לעבור, באופן אישי.

מערכות הרווחה הנוכחיות הן ג'ונגל סבוך של תקנים ותקנות נעדרי היגיון שהצטברו עם השנים, מפלצת בירוקרטית המייצרת תסכול רב גם בקרב האזרחים וגם בקרב פקידי מדינה שמעוניינים בכנות לעזור, בזבוז עצום של כסף וזמן הלוכד את העניים במלכודות עוני שונות ומשונות ומשמר את אי השוויון הגבוה. הן אינן מתאימות לעידן המודרני, במסגרתו אנשים עוברים בין עבודות בתדירות גבוהה, ורבים חווים באמצע החיים תקופות של לימודים או אבטלה. הפואנטה של העבודה שכתבנו היתה להראות שישנה דרך אחרת לבנות רשת ביטחון כלכלית. הכנסה בסיסית היא חלופה טובה יותר. היא אינה פתרון־קסם, והיא לא מסוגלת לייצר עושר "יש מאין" או לפתור בעיות חברתיות וכלכליות מורכבות. אך היא ישימה, יעילה הרבה יותר מהמערכת הקיימת, מעניקה לאזרחי המדינה חופש רב יותר, ומפחיתה את מעורבות הממשלה בחייהם האישיים. בסופו של דבר, הכנסה בסיסית היא פשוט דרך שפויה יותר להתנהל בתור חברה אנושית.

בספרו "ציביליזציה" מנסה ניל פרגוסון להסביר את עלייתה ההיסטורית של אירופה באמצעות שש "אפליקציות מנצחות": תחרות, המהפכה המדעית, הרפואה, תרבות הצריכה, זכויות הקניין ומוסר העבודה. פרגוסון הוא היסטוריון בריטי אשר ניחן ביכולת ביטוי גבוהה בכתב, ידע מקיף ביותר, גרפומניה מתקדמת וחוסר יכולת משווע לכתוב ספרים קוהורנטיים. בדומה לספרים קודמים שלו שקראתי, גם ספר זה הוא יותר שיח אסוציאטיבי מעניין מאשר שורה של טיעונים לוגיים המובילים למסקנה כלשהי.

למשל, הפרק בספר שהיה אמור לעסוק ברפואה המערבית הוא למעשה פרק על קולוניאליזם, המתמקד בעיקר בעוולות הקולוניאליזם הגרמני ובשאיפות הנאיביות של הקולוניאליזם הצרפתי (פרגוסון הוא בריטי, כאמור). מספר רב של מאמרים בכלכלה הדגימו מדוע הרפואה המערבית הייתה כל כך חשובה לצמיחה כלכלית: העלייה בתוחלת החיים והירידה בשיעורי התמותה עודדו השקעה בהון האנושי של ילדים, צבירת ניסיון בקרב מבוגרים וכך הלאה. למשל, אחד המחקרים המפורסמים בנושא מראה כי הכחדת תולעי המעיים בדרום האמריקני בתחילת המאה ה-20 שיפרה משמעותית את ביצועיהם של ילדים בבית הספר, ואף את משכורותיהם לאחר מכן. ישנם מחקרים דומים רבים, אך נראה שפרגוסון כלל אינו מודע לספרות הזו, ואולי פשוט שכח מהו נושא הפרק במהלך הכתיבה.

פרקים אחרים אינם קוהורנטים יותר. הפרק על מוסר העבודה עוסק בעיקר בעליית הנצרות בסין, בעוד שהפרק על תרבות הצריכה מתאר את קיצור תולדות המהפכה התעשייתית, בתוספת של כל מני דברים אחרים מעניינים שהתרחשו במהלך המאה ה-20, שלחלקם יש קשר עקיף כלשהו לצריכה. גם בנוגע למהפכה התעשייתית מתעלם פרגוסון מהספרות הכלכלית המודרנית, כשהוא קובע שהמהפכה התעשייתית פרצה לראשונה בבריטניה תודות למשכורות הגבוהות של הפועלים הבריטיים ולמרבצי הפחם הנרחבים שם. אכן זו הייתה טענתם של מספר היסטוריונים שעסקו בנושא בעבר, אך כיום ככל הידוע לי הקונצנזוס הוא שזו שגיאה, ושהסיבות הן בעיקר מוסדיות ותרבותיות (ובכלל, נורא מוזר להתייחס למשכורות גבוהות בתור סיבה ולא תוצאה של שיווי משקל ייחודי כלשהו).

למרות שהספר מתיימר להסביר את עליית המערב, אחת התופעות הנחקרות ביותר בהיסטוריה כלכלית במאתיים השנים האחרונות, הוא לא מהווה סקירה מקיפה של ספרות קודמת שניסתה להסביר את התופעה הזו, וגם לא מציע תיאוריה סדורה וחדשה כלשהי. פרגוסון לא מסביר כלל מדוע אותן "אפליקציות מנצחות" הופיעו דווקא באירופה של ימי הביניים המאוחרים, או מדוע הן חשובות יותר מ"אפליקציות" אחרות. באותה המידה הוא יכל להכניס לרשימה אפליקציות נוספות, כגון "ספרים", "אוריינות", "חלוקת שעות היממה", "דמוקרטיה", שלא לדבר על "רובים, חיידקים ופלדה".

פרגוסון גם אינו רואה את הקשרים בין האפליקציות השונות. למשל, חוקרים רבים מציבים במרכז את התחרות בין המעצמות האירופאיות, שאף אחת מהן לא הגיעה להגמוניה כמו בסין ובאימפריה האיסלאמית. לטענתם התחרות היא זו שהובילה בין השאר לחדשנות טכנולוגית, להתפתחות המדע, לחדשנות דתית, ובעצם לכל שאר האפליקציות. מקס וובר, שאותו פרגוסון דווקא מזכיר בהרחבה, טען שהנצרות הפרוטסטנטית הייתה עניין מרכזי אשר הוביל לשאר האפליקציות. כך או אחרת, מוזר להציג את כל האפליקציות כאילו שהן שוות בערכן. ועוד לא נכנסתי כאן לביקורות יותר עמוקות, כגון השאלה האם "חברת הצריכה" היא "אפליקציה מערבית", או פשוט ביטוי לרצון שהיה קיים תמיד בקרב כל אדם (וכל בעל חיים) עלי אדמות לשפר את רמת חייו. לא במקרה גם הסינים, הרוסים והאפריקאים רוצים ללבוש ג'ינס.

פרק הסיכום של הספר הוא למעשה הפרק היחיד שדן באופן עמוק ומעניין בעלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, ועוסק בין השאר בכל מני מודלים מחזוריים שהוצעו עבור העניין. כבר אלפי שנים הוגים שונים משתעשעים עם האנלוגיה בין מחזוריות החיים של אדם לבין מחזוריות החיים של מדינות וציוויליזציות, אך האנלוגיה הזו ככל הנראה מטעה יותר מאשר תורמת. תחזיות אודות נפילת ההגמוניה האמריקאית-אירופאית קיימות כבר לפחות מאתיים שנה, ועד כה כולן הופרכו, בעוד שרק מעטים חזו את נפילת חומת ברלין או נפילתן של אימפריות בעבר.

אך גם בפרק הסיכום נמנע פרגוסון מלעסוק בשאלות העומק, והדיון שהוא מנהל הוא במידה רבה חסר פואנטה. העובדות הן שניסיונות היסטוריים להעתיק את "האפליקציות האירופאיות" לרוב נכשלו, מלבד יוצאי דופן זוהרים. מדוע המאמצים העצומים שהוקדשו במאה ה-20 כדי להפוך את טורקיה וארגנטינה למדינות מודרניות ומתועשות נכשלו בסופו של דבר, בעוד שהמאמצים להפוך את דרום קוריאה ופינלנד למדינות מודרניות הצליחו? יתכן שהסיבה לכך היא מוסדית, יתכן שהיא תרבותית, אך פרגוסון כלל לא דן בשאלות החשובות האלו. במקום זאת הוא כותב על המשבר הכלכלי של 2008, על עלייתה של סין, על המוסלמים באירופה ועל נושאים נוספים שכבר נטחנו לעומק בספרים ומאמרים אחרים, והוא לא מוסיף הרבה לדיון הקיים. מכיוון שרבים מהאירועים שעליהם הוא כותב בפרק זה התרחשו בסמוך למועד פרסום הספר (2011), חלק מהדברים שהוא כותב כבר כיום נראים לא רלוונטיים, והוא כמובן לא חוזה לא את עלייתו של טראמפ ולא את הברקזיט.

לסיכום, יאמר לזכותו של פרגוסון שהוא יודע לספר סיפורים בצורה מרתקת, ושהוא שמרן בעל הטיה אנגלופילית חזקה, שזה תמיד נחמד. הספר קליל וקריא, ולמדתי ממנו לא מעט עובדות חדשות, אך את עליית המערב הוא לא מסביר. ההיסטוריה היא לא רק אוסף של אנקדוטות נחמדות, אלא גם ניסיון אנושי מצטבר אשר ניתן, אולי, להפיק ממנו לקחים חשובים. ספרים המנסים לעשות זאת באופן יותר מסודר ורציני, כגון אלו של יואל מוקיר, גרגורי קלארק, ואז'ימולו ורובינזון, לא תורגמו לעברית, וחבל (כתבתי על חלקם כאן וכאן). על כן, הרושם של הקורא העברי הממוצע נע אי שם בבין "רובים חיידקים ופלדה" של דיימונד, שהוא נחמד אבל חלקי מאוד, לבין "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי, שהוא יותר פילוסופי והחלקים הכלכליים בו לא מדוייקים. ככל הידוע לי אין שום מקור בעברית לוויכוח האקדמי הסוער בין מחנות שונים אשר תולים את עיקר ההשפעה במוסדות, בתרבות, או בגורמים גיאוגרפיים מרוחקים. יום אחד אולי אנסה לתקן בעצמי את המחסור הזה.

בקייב, בירת אוקראינה, נפגשו בשנת 2004 שני חברים טובים ודמיוניים לגמרי שהמצאתי עבור הסטטוס הזה.

"אתה מצטרף להפגנות?", שאל הראשון, דגל כתום בידו. לכולם היה ברור שהבחירות לנשיאות זויפו, ושהמועמד הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' לא זכה באופן הוגן. המהפכה הכתומה הייתה בשיאה, מאות אלפים יצאו לרחובות, והתקשורת הבינלאומית סיקרה את ההפגנות בהרחבה. ריח של שינוי עמד באוויר.

"לא, אני נוסע עוד שבוע ללימודים בארה"ב", אמר השני. הוא לא חזר מעולם לאוקראינה.

עכשיו, שאלה פשוטה: מי מהשניים האלו פעל באופן יעיל יותר לשינוי חייו?

איני רוצה לטעון כאן שלמהפכה הכתומה לא הייתה שום השפעה – בית המשפט העליון באוקראינה ביטל בסוף את תוצאות הבחירות. אבל בשנת 2010 התקיימו בחירות נוספות, וינוקוביץ' נבחר לנשיאות. אוקראינה כיום עדיין קרועה בין המערב למזרח. האם המהפכה הכתומה באמת שינתה משהו, או שהייתה רק סימפטום למאבק פנימי אשר יעברו עוד לפחות כמה עשרות שנים לפני שיוכרע, אם בכלל?

אנשים נוטים לערבב בין מה שחכם לבין מה שמוסרי, מכיוון שבכל הסרטים והספרים שקראנו המוסריים הם גם החכמים שמנצחים בסופו של דבר. רגשות מוסריים ברמה האישית תורמים רבות ליכולת שלנו להתנהל כחברה מתורבתת, אבל ברמה הלאומית הם מעוורים אותנו. אין דבר קל יותר למי שרוצה למקסם לייקים, שיתופים ומנדטים מאשר לנצל את הרגשות האלו, וגם הימין וגם השמאל עושים זאת. אם יש משהו שהייתי רוצה לתרום לכם, לאנשים שבחרו לעקוב אחרי העמוד הזה, אז זו איזו שהיא תרופת נגד. חיסון.

נקפוץ ישר לדוגמאות הפרובוקטיביות: תושבי עוטף עזה המתמודדים עם הרקטות, תושבי דרום תל אביב המתמודדים עם המהגרים. העמדה המוסרית אומרת שעליהם להיאבק במסגרת המערכת הפוליטית על מנת שהממשלה תפתור את בעיותיהם. הם הרי לא אשמים בדבר. העמדה הפרקטית אומרת שאם היה ניתן לפתור את הבעיות האלו בקלות הן כבר היו נפתרות מזמן, ושיותר מעשי מבחינתם פשוט לעבור דירה.

שני הפתרונות היעילים ביותר ברמה האישית לכל בעיה עלי אדמות הם הגירה וכסף. אנשים עשירים ואנשים שלא חוששים להגר לאזור אחר או למדינה אחרת תמיד יחמקו מאסונות וישפרו את חייהם בקצב מהיר יותר מאחרים, לא משנה מהם מטרותיהם. לעומת זאת, אלו התולים את תקוותיהם בשינוי פוליטי כלשהו יהיו הראשונים למות בשדה הקרב, להינמק בכלא, או שסתם יבלו את שארית חייהם באכזבה מרירה.

אין לי משהו עקרוני נגד הצעירים הצועדים בהתלהבות עם שלטי קרטון צבעוניים. זה באמת נחמד וכיף. אבל נפלא מבינתי כיצד אנשים שעברו את גיל 25 וסיימו בגרות בהיסטוריה באמת חושבים שזה ישנה משהו. מהן הדוגמאות שלכם? השחורים בארצות הברית של שנות השישים? המהפכה הפמיניסטית? ברצינות?

אז קודם כל, נסו לתפוס שיחה עם איזה שהוא אקטיביסט שחור או אקטיביסטית פמיניסטית ושאלו אותם האם לדעתם המהפכות האלו הצליחו. ושנית, שימו לב שמדובר בשני מאבקים שהחלו עוד במאה ה-19, ומשקפים שינוי תרבותי עמוק, איטי והדרגתי מאוד. ושלישית, אלו רק 2 דוגמאות מתוך אינספור הפגנות ומחאות שהובילו צעירים אופטימיים בשלל מדינות.

גורלה של המהפכה הכתומה באוקראינה או מחאות "האביב הערבי" הם הסיפור הנפוץ. התמונה המצורפת לסטטוס הזה, של אנשים המחליפים פוליטיקאים מסוימים בפוליטיקאים אחרים, זהים להם, היא הסיפור הנפוץ.

אין לי משהו עקרוני נגד פוליטיקאים. הם לא רעים ולא פסיכופטים, וחלקם באמת רוצים לשנות דברים לטובה. אבל הם מחושקים ומוגבלים מכל כך הרבה כיוונים, שבדרך כלל אין להם שום יכולת לשנות דברים חשובים. אני יכול לכתוב להם שאני בעד או נגד הצעת מדיניות כלכלית ספציפית, ולפעמים זה עוזר, אבל לצפות שהם ישנו את הסטטוס קוו של יחסי דת ומדינה בישראל? לצפות שהם יחסלו את ההסתדרות? אלו פשוט לא דברים שקורים ללא משבר קיומי עמוק (למשל מהסוג שהתרחש כאן בתחילת שנות השמונים).

"מתי בפעם האחרונה דמיינת משהו טוב"?

כך כתב לי מישהו לפני מספר ימים, בהמשך לביקורת שלי נגד מחאתם של ההומוסקסואלים (ראו כאן וכאן). רבים אחרים כותבים לי דברים דומים: "למה אתה תמיד נגד כל מאבק חברתי? למה צריך להיות ציני ורציונלי כל כך? אנשים ציניים שיושבים בבית אף פעם לא משנים את העולם!"

אז הנה התשובה שלי: כן, אני מדמיין לא מעט דברים טובים. אך הדברים הטובים האלו לעולם – אבל לעולם – לא כוללים שינוי חברתי הנכפה מלמעלה על ידי ממשלה. אני מדמיין דברים טובים כשאני משחק עם הבן שלי, כשאני יוצא לסרט ביחד עם אשתי, אני מנסה לדמיין כיצד אני יכול להפוך את החיים שלנו לטובים יותר, למעניינים יותר, לחסינים יותר בפני מגמות דמוגרפיות ופוליטיות שאין לי שום יכולת לשלוט בהם.

אם אתם מדמיינים משהו טוב יותר, עשו זאת מול המראה. נסו לשאול את עצמם מה אתם עושים על מנת להגשים את החלום שלכם. האם סטטוס זועם בפייסבוק או הצטרפות למחאה בכיכר רבין הם הדרך היעילה ביותר להשיג את השינוי? האם זו הדרך האמיצה ביותר? באמת?

ראשית כל, אני רוצה להודות למספר תורמים שתרמו לאחרונה לחשבון הבלוג. התרומות שלכם משמעותיות עבורי, תודה רבה!

בחודשים האחרונים פרסמתי בפייסבוק מספר "ביקורות סרטים" שזכו לפופולריות רבה, אז החלטתי לחלוק אותן גם עם העוקבים פה. תהנו…


בשנת 1839 החליטו שלטונות סין שנמאס להם מסוחרי האופיום האנגלים, ופרצה מלחמת האופיום הראשונה. אך המלחמה לא הסתיימה כפי שתכננו הסינים: צי בריטי זעום של ספינות תותחים משוריינות נקנק ללא מאמץ מיוחד את הצי הקיסרי המפואר, ובסופה של המלחמה נאלצו הסינים לחתום על חוזה נאנקינג המשפיל. הניצחון הבריטי היה אירוני למדי, לאור העובדה שאבק השריפה פותח לראשונה בסין, וגם מבחינת עיבוד מתכות היו הסינים מתקדמים יותר מהאירופאים במשך מאות שנים.

כיצד הצליחה אירופה לעקוף את סין בסיבוב? ובכן, סרט התעודה ההיסטורי החשוב קונג פו פנדה 2 מספק את אחת התשובות המרכזיות לשאלה.

הסרט דן בהתרחשויות מוקדמות הרבה יותר, בתקופה שבה סין הייתה עדיין מנותקת מהמערב. אציל סיני צעיר בשם שן, בנם של מלכי העיר גונגמן, מפתח תותח חדש ומשוכלל. אך בסין שוררת עוינות כנגד קדמה טכנולוגית: הוריו של שן חוששים כל כך מההמצאה החדשה שהם מחליטים לגרש את בנם היחיד מהעיר. היזם הצעיר והנחוש לא מוותר, ממשיך לשקוד על המצאתו, ודוחה על הסף כניעה לאמונות תפלות כגון נבואות החורבן של מגדת עתידות קשישה.

שן מצליח להשתלט על הארמון לאחר מותם של הוריו, ומנסה להדגים לתושבי העיר את עוצמתה של הטכנולוגיה החדשה, המסוגלת להפוך את עירם לבירתה של אימפריה רבת עוצמה. אך במקום התלהבות הוא זוכה להתנגדות אלימה מצד כתות דתיות ומיסטיות, ובראשם לוחמי הקונג-פו האגדיים.

התותחים של שן מובילים לתהליכי תיעוש מהירים ולקדמה טכנולוגית נוספת בעיבוד מתכות, אשר יכולה לזלוג לסקטורים נוספים ולהוביל למהפכה תעשייתית סינית שתקדים את אירופה במאות שנים. אך כמובן, נשק חם יפגע במעמדם של בריונים אלימים שהסתמכו עד כה על כוח שריריהם על מנת לסחוט מהעם סובסידיות למנזריהם הנאים. על כן, לוחמי הקונג-פו מנסים להרוס את מכונותיו של שן ולחבל במפעל שלו, תוך הפרחת סיסמאות חסרות משמעות אודות שלווה פנימית והרמוניה עם הטבע במטרה להסית את ההמונים כנגדו.

מכיוון שטכנולוגיית התותחים עדיין בחיתוליה, ותודות לעוינות הרווחת לקדמה טכנולוגית, מצליחים בסופו של דבר לוחמי הקונג-פו לעצור את צבאו של שן ולהביא לנסיגה טכנולוגית. כמה מאות שנים לאחר מכן, כאמור, ספינות התותחים הבריטיות יהפכו את צאצאיהם של לוחמי הקונג-פו האגדיים לערימות אפר אגדיות.

כמובן, סין איננה יוצאת דופן. עוינות כלפי קדמה טכנולוגית היא תכונה אנושית הנפוצה בכל ציוויליזציה. למשל, גילדות מקצועיות באירופה ניסו פעם אחר פעם לעצור קדמה טכנולוגית בתחומן, לעיתים על ידי פגיעה פיזית בממציאים, ובתקופת המהפכה התעשייתית הלודיטים בבריטניה חיבלו במכונות החדשות. אך התחרות בין המעצמות השונות באירופה לא איפשרה למנהיגים להתעלם לאורך זמן מפריצות דרך בנושא התותחים, בתעשיית הטקסטיל, בחקלאות ועוד. באירופה מקביליו של שן זכו לחסותן של לפחות אחת מהמעצמות הגדולות, וכן למימון עבור מחקר ופיתוח. וכך, בסופו של דבר, עקפה אירופה את סין בסביבוב.

כיום, כמעט מאתיים שנה לאחר מלחמות האופיום, צאצאיהם של האירופאים זוכרים היטב את מורשתם הטכנולוגית אשר הובילה לשליטה עולמית. על כן, סרטים רבים המופקים בהוליווד מדגישים את דמותו החיובית של היזם הטכנולוגי. שן, גיבור הסרט קונג-פו פנדה 2, מצטרף לחבורה מכובדת של יזמים-גיבורים אשר נאבקים כנגד שמרנותה הטכנולוגית של החברה, ביניהם לקס לות'ור (סופרמן), הנרי וו (פארק היורה), נורמן אוסבורן (ספיידרמן) ועוד.


ביקורות סרטים קודמות:

אגודת המשוררים המתים

רובין הוד

אווטאר

 

 

ת'אנוס הוא הכוכב הבלתי מעורער של הסרט האחרון בסדרת סרטי גיבורי העל של מארוול, המבוססת על סדרת קומיקס. בניגוד לרשעים אחרים מסרטים דומים, ת'אנוס הוא לא סתם נבל אשר מעוניין לצבור כוח על מנת "להשתלט על העולם" או משהו נדוש שכזה. למעשה מדובר באלטרואיסט, המקדיש מאמצים רבים להרכבת נשק אשר יאפשר לו להשמיד באקראי מחצית מהיצורים החיים ביקום, במטרה למנוע אסון אקולוגי נורא. טענתו של ת'אנוס היא שההשמדה ההמונית הכרחית, מכיוון שקצב הרבייה של יצורים חיים תמיד יוביל בסופו של דבר להרס של סביבת המחיה שלהם, לעוני ולאומללות. אי אפשר כמובן להתחיל לדון בתכניות של ת'אנוס מבלי להזכיר את מורהו הרוחני, ההוגה הבריטי תומאס מלתוס.

תומאס מלתוס נולד בשנת 1766, ילד שביעי למשפחה אמידה המעורה היטב באליטה האינטלקטואלית של בריטניה. מלתוס סלד מהאופטימיות שאפיינה את כתביהם של אחרים בני תקופתו אשר שיקפו את עידן הנאורות. ספרו "An Essay on the Principle of Population", אשר פורסם בשנת 1798, נכתב במידה רבה כתגובה להשקפות אופטימיות אלו. הטענה הבסיסית של מלתוס הייתה שהמין האנושי לא יוכל לשגשג בטווח הארוך, מכיוון ששיעורי גידול האוכלוסייה גדולים משיעורי הצמיחה בקצב ייצור המזון. כאשר מגדילים את המשאבים העומדים לרשותם בני אדם מתרבים בקצב מהיר יותר, המשאבים מתחלקים על פני אוכלוסייה גדולה יותר, עד שבסופו של דבר רמת החיים חוזרת למצבה ההתחלתי, לפני הגדלת המשאבים. למנגנון זה קוראים כיום "המלכודת המלתוסיאנית" (ראו רשומה חביבה בנושא), והוא תקף עבור כלל היצורים החיים. לא משנה אם מדובר בבני אדם הממציאים סוג חדש של טחנת קמח, או בזאבים המגיעים על פני גשר יבשתי חדש לאי שבו החיות חסרות הגנה בפני הטורפים: במשך מספר דורות ייתכן שרמת החיים תעלה, אבל בסופו של דבר תודות לגידול האוכלוסיה היא תחזור למצב המוצא.

המלכודת המלתוסיאנית היא תוצאה ישירה של המנגנון האבולוציוני, של גנים נצחיים המעוניינים למקסם שכפולים של עצמם ולא מעניינת אותם מה היא רמת החיים של הגוף בו הם לכודים במקרה כרגע. על כן, לא פלא שגם צ'ארלס דרווין וגם אלפרד ראסל וואלס ציינו את מלתוס בתור ההשראה המרכזית שלהם בדרך לפיתוח תורת האבולוציה. לספרו של מלתוס הייתה השפעה דרמטית גם על אחרים: פוליטיקאים בריטיים ניסו לקדם בבריטניה ובהודו מדיניות רווחה המבוססת על רעיונותיו, כלכלנים כגון אלפרד מרשל ודיוויד ריקרדו העריצו אותו, והוגי המרקסיסזם פרדריך אנגלס וקרל מרקס תקפו אותו בחריפות.

העדויות האמפיריות מעלות כי תומאס מלתוס צדק בנוגע ל-99% מההיסטוריה האנושית, ול-100% מההיסטוריה של כל בעל חיים אחר לגבי כדור הארץ. למרות אינספור פיתוחים טכנולוגיים וקדמה מדעית ותרבותית, רמת חייו של האדם הממוצע לא השתנתה משמעותית בעשרות אלפי השנים האחרונות, עד תחילת המאה ה-19. למשל, האנתרופולוג לורנס אנג'ל סקר במחקרו שלדי אדם מקברים שמקורם בציוויליזציות שונות ובתקופות שונות, ובחן את הגיל הממוצע של הנפטרים במותם. גילם הממוצע של הנפטרים בעיר צ'טלהויוק שבטורקיה ובאתר העתיק שליד הכפר היווני נאה-ניקומדיה, מלפני כ-8,000 שנה, עמד על כ-30 עבור נשים וכ-35 עבור גברים, והמספרים דומים למדי גם עבור אתרים מלפני כ-4,000 שנה, מצבות מרומא האימפריאלית מלפני כ-2,000 שנה, ונתונים בריטיים מאמצע המאה ה-16 ועד המאה ה-19. בספרו מתאר ההיסטוריון הכלכלי גרגורי קלארק נתונים על שכרם של עובדים, אשר מתורגם לפי המחירים המקומיים לגרירי חיטה, לפיהם רמת החיים של האדם הממוצע בבבל העתיקה ובציוויליזציות אחרות לא הייתה שונה מרמת החיים באירופה הפרה-תעשייתית. במשך אלפי שנים קידמה טכנולוגית וארגונית השפיעה רק על גודל האוכלוסייה האנושית, ולא על רמת החיים של האדם הממוצע. למה? כי מלתוס. גנים אנוכיים.

לעיתים המנגנון המלתוסיאני מביא לאסון של ממש. אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא הרעב הגדול באירלנד במאה ה-19. הרעב נבע מהסתמכות-יתר של תושבי האי על תפוחי אדמה מזן יחיד, אשר הגיע כמאתיים שנים לפני כן מאמריקה. תפוחי האדמה איפשרו לאירים להפיק מספר רב יותר של קלוריות מהאדמות שעמדו לרשותם והובילו לגידול אוכלוסייה מהיר, אך כשתקף אותם כימשון תפוחי האדמה התוצאה הייתה כחצי מיליון עד מיליון מקרי מוות ברעב – בין חמישית לרבע מאוכלוסיית המדינה. דוגמה מפורסמת אחרת, אשר מסוקרת בהרחבה בספרו של ג'ארד דיימונד "התמוטטות", היא סופה העצוב של הציוויליזציה של איי הפסחא.

אבל המשמעות של המנגנון המלתוסיאני היא לא שבהכרח יקרה אסון כדוגמת זה שהתרחש בכוכב הבית של ת'אנוס והוביל אותו לפתח את תכניתו האכזרית. המשמעות היא רק שבטווח הארוך רמת החיים תישאר קבועה. יצורים לא חייבים למות על מנת לשמור אותה קבועה. למשל, מלתוס המליץ להתמודד עם הבעיה של גידול האוכלוסיה המהיר על ידי העלאת גיל הנישואים, מה שיפחית את הילודה ואת גידול האוכלוסייה ללא צורך ברעב המוני. אולי גם מנהגים כגון מוהר ונדוניה תורמים לכך על ידי הפחתת שיעור הנשואים בעת משבר כלכלי. אסונות מתרחשים רק כאשר עודף משאבים זמני מוביל לגידול אוכלוסייה מהיר ולמשבר אקולוגי חד ופתאומי, כפי שקרה באירלנד ובאיי הפסחא.

האם מלתוס טעה?

במאתיים השנים האחרונות מתרחש משהו מוזר בקרב המין האנושי: אנחנו משנים את הרגלי הרבייה שלנו. מאז אמצע המאה ה-19 משפחות בכל רחבי אירופה והמושבות האירופאיות הקטינו באופן משמעותי את מספר ילדיהן, בתקופה של קדמה טכנולוגית מהירה אשר הגדילה באופן דרמטי את המשאבים והפחיתה את שיעורי התמותה. לתופעה זו קוראים "התמורה הדמוגרפית", ובמהלך המאה ה-20 היא שטפה גם את הארצות הלא-אירופאיות. כיום שיעורי הילודה נמצאים במגמת ירידה כמעט בכל חברה אנושית. ישנן השערות שונות בנוגע לגורמים לתמורה הדמוגרפית, כגון הביקוש הגובר להון אנושי בתקופת המהפכה התעשייתית שהוביל הורים להשקיע ב"איכות" הילדים על חשבון "כמות" הילדים, ההשפעה של הירידה בשיעורי תמותת הילדים ועוד. לא ניכנס אליהן כאן, אבל הנקודה היא שהתמורה הדמוגרפית היא משהו מאוד יוצא דופן, שהתרחש רק בקרב המין האנושי, רק במאתיים השנים האחרונות, וככל הנראה היה קשור ישירות לקדמה הטכנולוגית המהירה בתקופת המהפכה התעשייתית. מלתוס נולד רק בתחילתה של התקופה הזו, ולא יכל לחזות שעתידו של המין האנושי יראה כל כך שונה מעברו.

השינוי בהרגלי הרבייה של המין האנושי הוביל להפרכת כל הנבואות והתחזיות הקודרות אודות אסון אקולוגי ההולך וקרב, אשר משמשות כבר עשרות שנים בתור כר פורה ליצירת רבי מכר היסטריים (דוגמאות: אחתשתייםשלושארבע, מומלץ לקרוא את מאט רידלי קוטל אותם בהנאה). במדינות רבות האוכלוסייה כבר איננה גדלה ואף צפויה לקטון, מגמה המקטינה משמעותית את הפגיעה של בני האדם בטבע.

לאחר שסיימנו לסקור את העובדות, נחזור לשאלה שבכותרת: האם ת'אנוס טועה?

נניח לצורך העניין שת'אנוס לא מסוגל להשתמש בכוחותיו על מנת להוריד את שיעורי הילודה או להגדיל את המשאבים, מה שהיה הופך את הסרט לנורא משעמם. הוא מעוניין למנוע משברים אקולוגיים ולהעלות את רמת החיים, ועומדות בפניו רק שתי אפשרויות: לחסל מחצית מהיצורים החיים, או לא לחסל אותם.

סביר להניח שרוב מכריע היצורים "הטבעיים" ביקום, שאינם סוג של רובוטים, יהיו כלואים במלכודת המלתוסיאנית. זו פשוט תוצאה ישירה של המנגנון האבולוציוני. אך ההנחה שהמלכודת המלתוסיאנית בהכרח תוביל את היצורים האלו לאסון היא שגויה. אם גידול האוכלוסייה מוביל לירידה הדרגתית ברמת החיים ולא למשבר אקולוגי פתאומי, היצורים פשוט יתאימו את מספר צאצאיהם בהדרגה (דרך ילודה נמוכה יותר ותמותה גבוהה יותר) ולא יתרחש שום אסון. ת'אנוס אולי צודק בכך שהפחתת מספר היצורים בחצי תשפר משמעותית את רמת חייהם של השורדים בעולם מלתוסיאני, אך הוא טועה שוב כשהוא חושב שניתן יהיה להסתפק באקט חד פעמי. למעשה, סביר שהשורדים יגדילו באופן משמעותי את מספר צאצאיהם תודות לגידול במשאבים, ועד מהרה הוא יאלץ להשתמש בכוחותיו שוב.

ומה בנוגע לבני האדם? האם ת'אנוס טועה ביחס אלינו?

בהחלט יתכן שגם האדם נמלט מהמלכודת המלתוסיאנית רק באופן זמני, תודות לזינוק טכנולוגי מדהים וחד פעמי. כיום אנחנו חוזים בשינוי דמוגרפי בישראל, כאשר קבוצות אוכלוסייה בעלות שיעור ריבוי גבוה במיוחד הולכות ומחליפות אוכלוסיות בעלות שיעור ריבוי נמוך יחסית. הנטייה להביא מספר רב של ילדים מועברת גם היא בתורשה, בין אם באופן תרבותי או גנטי, וברגע שהיא קיימת בקבוצה מסויימת הקבוצה הזו תהפוך לרוב. אידיאולוגיות, דתות או גנים הדוחפים אנשים למקסם את מספר הצאצאים ישתלטו על האוכלוסייה בסופו של דבר. ילודה נמוכה היא פשוט לא "אסטרטגיה יציבה אבולוציונית".

בתקופה הפרה-תעשייתית, שבה בין חמישית לרבע מהילדים מתו לפני גיל 5 תודות למחלות ורעב, עוני קיצוני היווה מכשול בפני היכולת של אידיאולוגיות, דתות וגנים כאלו להשתלט על האוכלוסייה. משפחות שהביאו יותר מדי ילדים סבלו משיעורי תמותה גבוהים יותר של הילדים, בעוד שהורים אשר איזנו בין משאביהם לבין מספר ילדיהם הצליחו להביא יותר ילדים אל גיל הבגרות, ונהנו מהצלחה אבולוציונית רבה יותר בטווח הארוך. אך במדינת הרווחה המודרנית ילדים עניים כבר אינם מתים. זה כמובן דבר מצוין, וחס וחלילה אינני מציע לחזור לימי הביניים. אך בהחלט יתכן שבטווח של מאות או אלפי שנים מהיום האנושות תשוב להיות מאופיינת בעיקר על ידי בני אדם אשר ממקסמים את כמות צאצאיהם, רמת החיים תרד בהתאם, והסכנה של אסונות אקולוגיים תגבר.

בסופו של דבר, הדרך היחידה לפתור את הבעיה שאיתה ת'אנוס מנסה להתמודד היא לגשת ישירות למקור שלה: הגנים האנוכיים, השולטים באופן שבו אנחנו חושבים ופועלים וקובעים את הדינאמיקה ארוכת הטווח של ההתפתחות האנושית. רק יצורים אשר התנתקו באופן סופי מהשפעתה של האבולוציה יהיו מסוגלים להתנגד בטווח הארוך לדחף להגדיל את מספר צאצאיהם תודות לגידול במשאבים. רבים חושבים שאנחנו בני האדם כבר הגענו לשלב הזה, תודות לתמורה הדמוגרפית ולקדמה התרבותית, אבל ככל הנראה נדרש לחכות עוד כמה מאות שנים כדי לדעת בוודאות.

מדעי החברה תמיד ניצבו בפני שני אתגרים משמעותיים. הראשון הוא הסיבוכיות הגבוהה של החברה האנושית והפסיכולוגיה האנושית, אשר לא מאפשרת לפתח סימולציות מתמטיות מדויקות של תהליכים חשובים, כפי שנעשה למשל בפיזיקה ובכימיה. אולי רק הביולוגים והרופאים מתמודדים עם מערכות ברמת סיבוכיות כזו, אך להם יש יתרון על מרבית מדעני החברה: הם מסוגלים לבצע ניסויי מעבדה. על כן, האתגר השני העומד בפני מדעי החברה הוא חוסר היכולת לבצע ניסויי מעבדה תקפים עבור שאלות מחקריות רבות בפסיכולוגיה, כלכלה, סוציולוגיה ומדעי המדינה. שני אתגרים אלו הם הסיבה המרכזית להתפתחותם המאוחרת של מדעי החברה ביחס לתחומים אחרים ולכך שהם נתפסים בתור "פחות מדעיים" (נושא שכתבתי עליו בהרחבה בעבר). אך התפיסה הזו הולכת ומתרחקת מהמציאות בשטח.

בעשורים האחרונים חל זינוק מרשים ביכולתנו להתמודד עם האתגרים האלו, זינוק שכבר סחף אחריו חלק ניכר מהחוקרים בכלכלה, וכיום מתחיל לסחוף גם חוקרים בתחומים נוספים. עיקר החידוש הוא היכולת לדמות ניסוי מעבדה מבלי לקיים ניסוי של ממש. נראה שלוש דוגמאות לכך (מניסיוני למגיבים לבלוג יש השגות רבות על המאמרים שאני מתאר, רובן מקבלות מענה במאמר עצמו, ועל כן אני ממליץ למתעניינים ולמבקרים לקרוא את המאמר השלם ולא רק את התיאור השטחי והמקוצר שלי).

דוגמה ראשונה: מהי השפעת מספר השוטרים על פשיעה?

באופן עקרוני היינו מצפים שבין שני המשתנים שלנו, מספר השוטרים ומספר מקרי הפשע, תהיה קורלציה שלילית: ככל שיהיו יותר שוטרים באזור מסוים, כך יתרחשו פחות מקרי פשיעה. זהו הקשר הסיבתי העולה מהתיאוריה שיש לנו בראש אודות האינטראקציה בין שוטרים לגנבים. אך האם התיאוריה הזו נכונה? אולי שוטרים הם לא יעילים מטבעם, והשפעתם על הפשיעה היא נמוכה או אפסית? ואולי הם יעילים במידה מפתיעה? בחינה של הנתונים מעלה תוצאות מבלבלות. במקרים רבים מסתבר שיש דווקא קורלציה חיובית בין שני המשתנים האלו: ככל שיש יותר שוטרים, כך ישנם יותר מעשי פשע. במחשבה שנייה, זה הגיוני לגמרי – בערים שבהן מתרחשים מעשי פשיעה רבים, סביר שראש העיר ישקיע בהגדלת מצבת השוטרים. יש לנו כאן בעיה של סיבתיות הפוכה. מספר מעשי הפשע מגדיל את מספר השוטרים, ועל כן איננו יכולים לראות את השפעת מספר השוטרים על פשיעה באופן נפרד.

וכאן אנחנו מגיעים לתובנה החשובה הראשונה של מהפכת הסיבתיות: סיבתיות היא מה שחשוב, ולא הקורלציה הפשוטה בין המשתנים. השוואה "נאיבית" של מספר השוטרים ומספר מעשי הפשע בארצות שונות, בערים שונות או בתקופות שונות לא יכולה לעזור לנו לענות על השאלה, אפילו אם אנחנו לוקחים בחשבון מאפיינים שונים של אותן הארצות או הערים (למשל באמצעות רגרסיה ליניארית). למעשה, השוואה כזו תהיה חסרת משמעות לגמרי. וכך גם לגבי שאלות מחקר רבות אחרות.

כיצד בכל זאת ניתן למצוא את הקשר הסיבתי בין המשתנים? המפתח להסקה סיבתית הוא אקראיות. אם היינו יכולים להכניס ערים שלמות למעבדה ולהקצות להן באקראי מספר שונה של שוטרים, בלי תלות במאפייני הפשיעה המקומיים, היינו יכולים לבחון את השפעתם הסיבתית של שוטרים על פשיעה. במקרה זה מספר השוטרים היה משתנה חיצוני (אקסוגני), שאינו תלוי בפשיעה או במאפיינים אחרים הנקבעים בתוך המערכת. זהו הקונספט של ניסויי מעבדה – להפעיל ולכבות מתג יחיד בזמן שכל שאר הדברים נשארים קבועים.

כאן אנחנו מגיעים לתובנה השנייה של מהפכת הסיבתיות: לעיתים ניתן להסיק על סיבתיות בדרכים עקיפות, באמצעות ניסויים טבעיים המדמים הקצאה אקראית שכזו. כל מה שאנחנו זקוקים לו זה מקרה היסטורי שבו מספר השוטרים עלה או ירד באזורים מסויימים כתוצאה מגורם חיצוני, אקראי, שלא מושפע ולא משפיע באופן ישיר על מאפייני הפשיעה, אלא רק באופן עקיף דרך הגדלת מספר השוטרים.

במאמר מ-2004 מתואר ניסוי שכזה. החוקרים השתמשו בניסוי טבעי המבוסס על אחת מפעולות הטרור הקטלניות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי – הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה בשנת 1994, שבו נהרגו 85 בני אדם. לאחר הפיגוע נקטו הרשויות בבואנוס איירס בתגובה חריפה ומיידית: הצבת שוטרים חמושים לצד כל מבנה של הקהילה היהודית בעיר. השוטרים הוצבו שם במטרה למנוע אירועי טרור נוספים, אך מן הסתם הרתיעו גם גנבי מכוניות פשוטים. כך אנחנו מקבלים את הניסוי שלנו: מספר השוטרים זינק בבלוקים שבהם נמצאים מוסדות יהודיים, אך לא בבלוקים סמוכים. הזינוק לא היה קשור לפשיעה מוגברת, לשוני בהרכב האוכלוסייה המקומית, או לכל גורם אחר שעלול להשפיע איכשהו על שיעורי הפשיעה. החוקרים יכלו לשלוט גם ברמה ההתחלתית של הפשיעה בכל אזור, לפני שהוצבו השוטרים. התוצאה? נוכחותם של שוטרים הפחיתה את גניבות הרכב בכ-75%.

דוגמה שנייה: מהו הקשר בין מספר הילדים במשפחה לבין השקעת ההורים בהשכלה?

זוהי שאלה חשובה, מכיוון שאחת ממלכודות העוני המעניינת קובעי מדיניות בישראל ובמדינות אחרות נובעת מתת-השקעה של הורים למשפחות מרובות ילדים בהשכלתם של הילדים. בחינה נאיבית של שני המשתנים, מספר הילדים במשפחה ומידת ההשכלה של הילדים בבגרותם, מעלה קורלציה שלילית בין השניים. אך האם מדובר בקשר סיבתי? יתכן שגם מספר הילדים וגם ההשקעה בהשכלה נובעים שניהם ממשתנה אחר כלשהו, כגון ערכים תרבותיים או העדפות של ההורים. אם זה נכון, הקורלציה בין מספר הילדים להשקעה בהשכלה לא מעידה על קשר סיבתי ביניהם.

יש לנו כאן בעיה של משתנה מושמט שאי אפשר למדוד אותו. עבור ניסוי מעבדה אידיאלי היינו צריכים לבחור מדגם של זוגות צעירים, להקצות להם באופן אקראי מספר שונה של תינוקות ולעקוב אחרי התפתחותם במשך עשרות שנים. כמובן, הסבירות שוועדה אתית כלשהי תאשר ניסוי שכזה היא נמוכה… אך מסתבר שניתן למצוא ניסויים טבעיים, שבמסגרתם משפחות מביאות יותר או פחות ילדים באקראי, ולא כתוצאה מגורמים תרבותיים או אחרים.

אפשרות אחת היא להשוות משפחות עם תאומים ומשפחות ללא תאומים. משפחות עם תאומים הן גדולות יותר בממוצע ממשפחות ללא תאומים תודות להולדת התאומים, ולא בגלל שלהורים הייתה תרבות אחרת או העדפות אחרות. על כן ניתן להשוות את ההשקעה בהשכלה בקרב משפחות עם תאומים ומשפחות ללא תאומים, ולגלות את ההשפעה הסיבתית של גודל המשפחה. מאמר שפורסם בשנת 2005 בוחן את השאלה באמצעות שיטה זו על נתונים נורבגיים.

אפשרות אחרת היא להתחשב בהרכב המגדרי של ילדים: הורים רבים מעוניינים גם בבנים וגם בבנות, ועל כן לא מפתיע לגלות שכאשר נולדים שני ילדים מאותו המגדר הסיכוי שהורים יבחרו להביא ילד נוסף הוא גדול יותר. ניתן להשוות משפחות שבהן הילדים הראשונים היו מאותו המגדר, מה שהוביל את ההורים להביא ילד נוסף, למשפחות שבהן הילדים הראשונים הם ממגדרים שונים, ולכן ההורים לא הביאו ילדים נוספים.

בשיטה זו השתמשו החוקרים הישראלים ג'ושוע אנגריסט, אנליה שלוסר, ווויקטור לביא במאמרם משנת 2010 המבוסס על נתונים ישראליים. התוצאה? ככל הנראה במדינות מערביות מפותחות אין השפעה משמעותית של מספר הילדים על השקעת ההורים בהשכלה. מאמרים שהשתמשו בשיטות אחרות לחשוף סיבתיות העלו כי לפחות בעבר כן הייתה השפעה כזו, וישנם גם מחקרים רבים המנסים לבחון את קיומה במדינות מתפתחות.

דוגמה שלישית: מחקרי מדיניות על בסיס ניסויי שדה

בשנים האחרונות מהפכת הסיבתיות במדעי החברה מתחילה להשפיע על מדיניות. מדינות רבות מתכננות מראש רפורמות בתור "ניסוי אקראי מבוקר", עם "קבוצת טיפול" (הקבוצה העוברת את הרפורמה) הנבחרת באקראי ו"קבוצת ביקורת", על מנת שכלכלנים יוכלו לנתח את התוצאות ולבחון את ההשפעה הסיבתית של הרפורמות. דוגמה אחת לכך היא המחקרים של הכלכלנית אסתר דופלו וחבריה לתחום כלכלת הפיתוח, הפועלים במדינות מתפתחות ובוחנים את השפעתן של רפורמות כגון חלוקת כילות נגד יתושים או הגדלת ההשקעה בחינוך. על מנת למצוא את האפקט הסיבתי, בדרך כלל המחקרים כוללים מדגם גדול של כפרים המחולקים באקראי לקבוצת טיפול (כפרים שבהם מבוצעת הרפורמה), וקבוצת ביקורת (כפרים שבהם לא נעשה שום שינוי).

דוגמה אחרת מארצנו הקטנטונת היא מחקר של הכלכלנים אנליה שלוסר וינאי שנן, העוסק בהשפעת תכניות "מעגלי תעסוקה" של שירות התעסוקה, שנועדו לעזור למובטלים למצוא עבודה. גם כאן נעשתה הקצאה אקראית של מועמדים לתכניות שונות של שירות התעסוקה או לקבוצת ביקורת. בין השאר מצאו החוקרים כי תכניות ההתערבות הפחיתו את התלות בקצבאות ב-25%, כי ההשפעה על השכר נטו של המשתתפים איננה מובהקת (שכרם עלה אך הם איבדו קצבאות בסכום דומה), וכי התכניות אפקטיביות יותר עבור אוכלוסיות חלשות מבחינת השכלה ומצב סוציואקונומי.

מלחמת המתודולוגיות

מבחינה מתודולוגית, המחקרים שתיארתי כאן מכונים "reduced form", הצורה המצומצמת, ונהוג להפריד אותם מ-"אמידה מבנית", המבוססת על מודלים תיאורטיים מורכבים וסימולציות, נושא שעליו כתב הכלכלן אסף צימרינג בהרחבה. משמעות השם "צורה מצומצמת" הוא לקחת מודל תיאורטי מורכב, ולצמצם אותו למשוואות פשוטות יחסית המייצגות קשרים סיבתיים, שאותן ניתן לאמוד אם רק נמצא ניסוי מתאים. ישנן שיטות שונות להשתמש בניסויים טבעיים על מנת לאמוד את הקשרים האלו, כגון משתני עזרdiff-in-diffregression discontinuityfixed effects ועוד, וישנם חוקרים אשר מייצרים בעצמם "ניסויי שדה" אקראיים, כגון התכניות של אסתר דופלו שתיארתי.

למרות שהם עוסקים בתחומי מחקר שונים, קיימת סוג של יריבות בין "מחנה הצורה המצומצמת" לבין מחנות מתודולוגיים אחרים, כגון מחנה האמידה המבנית או כלכלנים תיאורטיקנים. באופן אישי אני שייך למחנה הצורה המצומצמת, מכיוון שהמחקרים בתחום הזה הם יותר מדעיים לדעתי. אמנם הניסויים רחוקים מאידיאל המעבדה בביולוגיה, אבל ההנחות העומדות מאחורי התוצאות הן פשוטות, וכאשר מחקרים רבים בנוגע לשאלה מסויימת שנעשו בשיטות שונות על מסדי נתונים שונים מגיעים לקונצנזוס, הם מקדמים את הידע האנושי.

בניגוד לכך, מאמרים המבוססים על אמידה מבנית וסימולציות מורכבות יוצאים מנקודת הנחה שהמודל שבו הם משתמשים הוא המודל הנכון (ראו את הרשומה של אסף בקישור קודם), ועל כן לא ברור באיזו מידה המחקרים האלו מוסיפים ידע חדש. יחד עם זאת, חשוב לזכור שיש נושאים רבים שלא ניתן לענות עליהם באמצעות ניסויים טבעיים ומחקרי צורה מצומצמת, בעיקר בתחום המאקרו-כלכלה. בנושאים אלו, מחקרים המבוססים על אמידה מבנית הם בהחלט עדיפים במידה ניכרת על פני ניחוש אקראי, כל עוד לוקחים את התוצאות "עם גרגר של מלח".

מי שיקרא את הביקורות על כלכלנים הנכתבות על ידי לא-כלכלנים עלול להגיע למסקנה שרוב מכריע של הכלכלנים עוסקים בחיזוי מאקרו-כלכלי של משברים כלכליים למחייתם או במציאת הצדקות לקפיטליזם, ועל כן כשלונם בניבוי המשבר של שנת 2008 מעיד על הצורך לסגור את הפקולטות לכלכלה. אבל האמת היא שהמחקרים שתיארתי כאן מייצגים חלק גדול הרבה יותר מהמחקר שמבוצע כיום על ידי כלכלנים. גם המחקר שלי הוא חלק ממגמה זו, ומשתמש בניסוי טבעי על מנת להסיק על השפעת פיתוח כלכלי על ילודה והשקעה בהון אנושי בארצות הברית של המאה ה-19 (כתבתי עליו כאן בהרחבה, אם כי מאז הוא השתנה מעט). למעשה, התחום שאליו אני משתייך, צמיחה כלכלית, עבר מהפכה של ממש, והשתנה מתחום תיאורטי בעיקרו בשנות ה-90 לתחום אמפירי כמעט לגמרי כיום, שבו מרבית המחקרים נראים כך. כך גם בתחומים רבים נוספים, כגון כלכלת חינוך, היסטוריה כלכלית, מחקרים על פשיעה, אפלייה בשוק העבודה, עוני, יזמות, תעסוקה ועוד.

בחינה של המגמות במחקר הכלכלי בז'ורנלים מובילים בין 1963 ל-2011 מעלה כי החלק היחסי של מחקרים המציגים תיאוריה ללא ניתוח אמפירי – סוג המחקרים שמבקרי הכלכלנים אוהבים לבקר – ירד מכ-51% לכ-19%. חלקם של מחקרים המבוססים על סימולציות ואמידה מבנית עלו מאחוזים בודדים לכ-9% מהפרסומים ב-2011. השאר, כ-72% מהמחקרים, הם מחקרים אמפיריים שרבים מהם שייכים לקבוצת המתודולוגיות של צורה מצומצמת. שיעור זה עמד על כ-50% בלבד ב-1963.

לאט לאט מחלחלת מהפכת הסיבתיות גם לפקולטות אחרות למדעי החברה ולשיח הציבורי, אם כי עדיין ניתן למצוא שרידים להשקפה הישנה שלפיה קורלציות מסוגלות להעיד על סיבתיות. למשל, לא מזמן פורסם בעמוד הפייסבוק של קרן ברל כצנלסון התרשים הבא, המתאר מגמות בשכר המינימום ובשיעור האבטלה בישראל.

לטענת המפרסמים, מכיוון שהאבטלה נמצאת בירידה בזמן ששכר המינימום נמצא בעלייה, יש כאן הוכחה לכך ששכר המינימום לא מגדיל את האבטלה. אך טענה זו שגויה לגמרי. כפי שהדגים אריאל קרלינסקי בבלוג שלו, היעדר קורלציה לא מעיד בהכרח על היעדר קשר סיבתי, מכיוון שישנם גם משתנים חשובים אחרים המעורבים. מכיוון שבאופן תיאורטי שכר מינימום עשוי לפגוע בתעסוקה, מדינות לרוב מעלות את שכר המינימום רק אם שוק התעסוקה נמצא במצב טוב. כלומר, אם יש צמיחה גבוהה והאבטלה נמוכה או נמצאת במגמת ירידה. לכן, בניתוח נאיבי נראה קשר שלילי בין שכר המינימום לשיעור האבטלה במדינות רבות, למרות שיתכן שהקשר הסיבתי הוא הפוך. מחקרים רציניים יותר, שניסו למצוא סיבתיות של ממש באמצעות ניסויים טבעיים שונים, עדיין לא הגיעו לקונצנזוס בנוגע להשפעות שכר המינימום, ורבים מהם בהחלט מעלים השפעה חיובית של גובה שכר המינימום על שיעור האבטלה.

מהפכת הסיבתיות

לא פעם המחקרים החדשים בכלכלה סותרים תפיסות הנפוצות בציבור. אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הספרות המחקרית בכלכלת החינוך: מחקרים אשר השתמשו בשיטות שונות על מנת לפענח את הקשר הסיבתי מעלים כי ההשפעה של גודל הכיתה על ציוני התלמידים היא קטנה מאוד ביחס לעלות של מהלך כזה, ונושאים אחרים כגון התמריצים של המורים וביחוד היכולת לפטר מורים גרועים יכולים לתרום הרבה יותר.

כיום הציבור עדיין אינו מודע למהפכת הסיבתיות, לזינוק ביכולת של חוקרים להפיק תובנות משמעותיות על העולם, ועל כן קל לפוליטיקאים להתעלם ממסקנות המחקרים כשהן אינן נוחות פוליטית. כך למשל הרפורמות במערכת החינוך הישראלית "עוז לתמורה" ו"אופק חדש" עברו בהצלחה ונמכרו לציבור הרחב בליווי שלל סופרלטיבים, למרות שהן סותרות לגמרי את הניסיון העולה מהמחקר בתחום החינוך, לפיו העלאת השכר של המורים ללא שינוי התמריצים לא תוביל לשיפור חיובי. על כן, לא מפליא לגלות שהזינוק הדרמטי בהוצאה על חינוך בישראל בעשור האחרון לא הוביל לשום שינוי נראה לעין בתוצאות התלמידים או ברמת שביעות הרצון של ההורים.

נותר לנו רק לקוות שהמצב הזה ישתנה במהרה, ושגם הציבור יפנים שמדעי החברה של היום הם לא מה שהיו פעם. כפי שאנו משתמשים בידע הנדסי ומדעי על מנת לבנות בניינים או לתכנן מטוסים, כך אפשר להשתמש בשיטות המאפשרות הסקה סיבתית על מנת לפענח את המנגנונים המורכבים העומדים מאחורי החברה האנושית, לבנות מוסדות כלכליים וחברתיים טובים יותר, וכך לקדם את איכות החיים.