Feeds:
פוסטים
תגובות

הערה: הרשומה פורסמה לראשונה בבלוג שלי באתר "הארץ"


"בטווח הארוך כולם מתים", אמר הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, אך הוא טעה, גם בנוגע למגיפות. אפילו במגיפת "המוות השחור" ששטפה את אסיה ואירופה במאה ה-14 לא כולם מתו. ערים רבות איבדו כמחצית מתושביהן, אבל המחצית השנייה נותרה בחיים, ועבורם ועבור צאצאיהם למגיפה היו השלכות חשובות בטווח הארוך – כפי שבוודאי יהיו למגיפת הקורונה.

השלכות המגיפה השחורה הן בין הדוגמאות המתוארות בספרי החדש "מסע האנושות", שכתבתי בשיתוף עם פרופ' עודד גלאור, אשר יצא בשבוע שעבר לחנויות (בימים אלו עדיף כמובן להוריד אותו לקינדל). הספר שלנו עוסק בשתי שאלות עיקריות: מדוע רמת החיים של בני האדם נשארה פחות או יותר קבועה לאורך ההיסטוריה עד לפני כמאתיים שנה ואז החלה לנסוק לפתע, ומדוע הנסיקה החלה מוקדם יחסית באזורים מסויימים, וכך הובילה להיווצרות פערי העושר המודרניים. התשובה לשתי השאלות הללו טמונה באופן שבו אירועים מהעבר הרחוק, ביניהם מגפות, השפיעו על גורלם של עמים מאות ולעיתים אפילו אלפי שנים אל העתיד.

בדומה לקורונה, גם מקורה של המגיפה השחורה היה בסין, וגם היא הגיעה לאירופה דרך איטליה בעיקר. התרשים הבא, הלקוח מהספר, מתאר את המגמות של אוכלוסיית אנגליה והשכר הממוצע לעובדים בחקלאות במהלך המגפה השחורה.

כפי שניתן לראות, אוכלוסיית אנגליה פחתה בקצב מפחיד במהלך אמצע המאה ה-14. אך בעקבות המחסור בכוח אדם גדל במקביל שכרם של האיכרים ששרדו את המגיפה. השדות, טחנות הקמח והציוד החקלאי לא הושמדו במגיפה, ובגלל הביקוש לעובדים השורדים חוו בדורות הבאים צמיחה מהירה ברמת החיים. צמיחה זו הובילה לגידול בילודה ולירידה בשיעורי התמותה מגורמים כגון קור ורעב. כתוצאה ממגמות אלו, החל מהמאה ה-16 ניתן לראות בתרשים גידול אוכלוסייה מהיר, שלווה גם בירידת שכר, ככל שהיצע העובדים גדל.

מגמות אלו הן דוגמה למלכודת העוני המלתוסיאנית, שבה היה המין האנושי לכוד מאז הופעתו (כמו כל שאר המינים עלי אדמות). במסגרת מלכודת העוני, קדמה טכנולוגית לא שיפרה את רמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהיא הובילה לגידול אוכלוסייה מהיר. אם פיתחתם טחנת קמח המסוגלת לייצר יותר כיכרות לחם בשנה, בדור הראשון יתכן שרמת חייכם תגדל, אבל בדורות הבאים שיעורי התמותה יפחתו, שיעורי הילודה יגדלו, האוכלוסייה תגדל, ובסופו של דבר מספר כיכרות הלחם פר אדם יחזור לרמתו ההתחלתית, מכיוון שאי אפשר לרצף את הארץ כולה בטחנות קמח. באופן דומה, אירועים שליליים כגון מגפת המוות השחור לא פגעו ברמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהירידה בגודל האוכלוסייה הובילה לעלייה בשכר ובסופו של דבר לגידול אוכלוסייה, כפי שניתן לראות בתרשים. בטווח "הבינוני" (למעלה ממאה שנים…) רמת החיים עלתה, ובטווח הארוך יותר רמת החיים באנגליה חזרה בערך לנקודת ההתחלה.

אך למגיפה השחורה היו השלכות נוספות, ארוכות טווח אפילו יותר. במערב אירופה היא שינתה את שיווי המשקל בין אצילים ובין איכרים, והעניקה יותר כוח פוליטי לאחרונים. המערכת הפיאודלית התערערה באופן משמעותי ובסופו של דבר קרסה. אצולת הקרקעות נחלשה, והחלה עלייתם של הסוחרים, שבהמשך ישנו גם את שיווי המשקל הפוליטי בפרלמנטים של המדינות השונות וישברו רבים מהמונופולים שהחזיקו האצילים. מלבד זאת, המחסור באיכרים בזמן המגיפה עודד את התפתחותן של טכנולוגיות אשר חוסכות בכוח אדם, כגון הסתמכות גבוהה יותר על בעלי חיים ועל מיכון בחקלאות. ישנם המשערים שהמגיפה השחורה הייתה נקודת המפנה שהציתה שורה של תהליכים כלכליים, טכנולוגיים ופוליטיים שהובילו בסופו של דבר לפריצתה של המהפכה התעשייתית במערב אירופה.

כמעט חמש מאות שנים לאחר המגיפה השחורה, הכתה מגיפה משמעותית נוספת בעולם. הדיווחים הראשונים על השפעת הספרדית הופיעו בשנת 1918, בתקופה שבה אירופה הייתה עדיין שקועה במלחמת העולם הראשונה. תנועות האוכלוסייה הגדולות במהלך המלחמה והתנאים הקשים שבהם היו שרויים החיילים היו מהגורמים שהפיצו את המגיפה במהירות. בניגוד לקורונה השפעת הספרדית קטלה דווקא אנשים צעירים ובריאים בדרך כלל, וההערכות הן כי כרבע מאוכלוסיית העולם נדבקו בה, וכ-5% מהאנושות מתו ממנה. במקומות רבים נסגרו החנויות, אנשים ניסו להימנע ממגע ככל האפשר ומערכת הבריאות קרסה תחת העומס. אך בגלל המלחמה והמהירות שבה התפשטה המגיפה, התקשורת לא סיקרה אותה בהרחבה, באזורים רבים התושבים כלל לא היו מודעים לקיומה, והשלכותיה נחקרו ביסודיות רק עשורים רבים לאחר מכן.

היסטוריונים מעריכים כי מגפת השפעת הספרדית השפיעה על תוצאות מלחמת העולם הראשונה, מכיוון שהיא פגעה בעוצמה קשה יחסית בצבאות של גרמניה ואוסטריה. מספר מחקרים אשר בחנו את דור הילדים שנולדו בזמן המגפה, מצאו כי לאורך כל ימי חייהם ילדים אלו סבלו משיעורים גבוהים יותר של נכות, ומרמות השכלה ושכר נמוכות יותר, בהשוואה לדורות שנולדו מעט לפני המגפה או מעט אחריה.

בשלב זה איננו יודעים עוד כיצד ומתי יסתיים משבר הקורונה, אך קשה להאמין שלמשבר חמור כל כך לא יהיו השלכות ארוכות טווח – מעבר לאבטלה, לגירעון הגבוה ולפגיעה בצמיחה הכלכלית בשנה הקרובה. אחת ההשלכות האפשריות היא גידול בשיעור העובדים מהבית גם אחרי שהמגיפה תחלוף, זינוק בשימוש בלימודים מקוונים כתחליף להליכה לאוניברסיטה, וכן התפתחויות טכנולוגיות התומכות במגמות הללו. למשל, למה שישראלי המתגורר בקריית שמונה ומעוניין ללמוד תכנות יסתפק במכללה מקומית, אם הוא יכול ללמוד מהמרצים של אוניברסיטת סטנפורד? אם צעירים רבים יגלו במהלך המשבר את יתרונות הלימוד הווירטואלי, ייתכן שלא תהיה יותר הצדקה לאקדמיה במבנה הנוכחי שלה.

יתכנו גם השלכות שליליות על תהליכי הגלובליזציה, כגון מניעת הגירה וניסיון של מדינות לשמור על יכולת ייצור עצמית של לפחות חלק מהמוצרים הבסיסיים (ניירות טואלט?), באמצעות סובסידיות והגנה על יצרנים מקומיים מתחרות. מהלכי מדיניות כאלו יכולים להוביל לעליות מחירים ולפגיעה בשגשוג הכלכלי. בעידן של מחסור במשאבים ושיעורי אבטלה גבוהים, לא ברור אם פוליטיקאים יוכלו להרשות זאת לעצמם לאורך זמן.

בטווח הארוך יותר, יתכן שהמגיפה תשפיע באופן עמוק יותר על האמונות והערכים שלנו. בספר אני ועודד מראים שלאמונות וערכים ישנה חשיבות רבה עבור צמיחה כלכלית בטווח הארוך. למשל, לפי אחד המחקרים השפעתם של ערכים תרבותיים על רמת החיסכון הלאומי אינה נופלת מהשפעתם של משתנים  מקרו-כלכליים מרכזיים, כגון התוצר לנפש או התפלגות הגילאים באוכלוסייה. במהלך משבר הקורונה גילינו כולנו שהעולם הוא מקום מסוכן יותר מכפי שחשבנו, והאמונות שלנו יתעדכנו בהתאם: בני אדם, פירמות ומדינות יעברו להתנהגות שמרנית יותר, המאופיינת בחיסכון ובבניית כריות ביטחון, ברמת צריכה נמוכה יותר וברמות חוב נמוכות יותר. למגמות אלו יכולות להיות השפעות דרמטיות על המערכת הכלכלית.

אנחנו חיים כיום בתקופה של שינוי משמעותי, שקשה לחזות את תוצאותיו. בטווח הקצר מגיפת הקורונה תפגע ברמת החיים של כולנו, אבל בטווח הארוך ההיסטוריה מלמדת אותנו שאירועים דרמטיים אינם משפיעים על האנושות כולה באופן אחיד "לטובה" או "לרעה", אלא מייצרים מנצחים ומפסידים. פערים קטנים שהתקיימו לפני השינוי, הופכים לפערים משמעותיים אחריו. החודשים הקרובים הם הזמן הנכון עבור אנשים פרטיים, פירמות ומדינות לנסות ולחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח, ולוודא שהם לא יקלעו אל קבוצת המפסידים.

הערה: המאמר פורסם לראשונה בגלובס


 

יום אחד כולנו נצא החוצה אל השמש. יום אחד ממשלות העולם ידווחו על מספר הולך וקטן של נדבקים, מספר הולך וקטן של נפטרים, ועל ביטול מצב החירום. איננו יודעים עדיין מתי יבוא היום הזה, אבל הוא יבוא. כיצד תיראה מדינת ישראל באותו היום?

בדומה לחלק ניכר ממדינות העולם, ישראל תהיה שקועה בחובות כבדים. שיעור האבטלה יהיה גבוה. ברחובות הערים חנויות רבות יהיו סגורות, למרות שהוסר הסגר, מכיוון שהבעלים פשטו את הרגל ואין להם אפשרות לשלם חשבונות. הוצאות הבריאות עדיין יהיו גבוהות למדי, מכיוון שלא נוכל לדעת בוודאות שלא יכה בנו גל נוסף של המגיפה. פירמות וענפי תעשייה שעוד לפני משבר הקורונה היו במצב רעוע לא יהיו מסוגלים להשתקם, אחרים יאבקו כדי להחזיר את הלקוחות והספקים. אך עומק הפגיעה עשוי להיות שונה ממדינה למדינה.

חישבו למשל על שני מפעלי רהיטים הנמצאים בשתי מדינות דומות, מדינה א' ומדינה ב', שלפני מגיפת הקורונה חילקו ביניהם את השוק העולמי באופן שווה – נתח שוק של 50% לכל מפעל. במהלך המגיפה שתי המדינות נפגעות במידה שווה, שתיהן מחליטות על סגר מוחלט של הכלכלה, ושני המפעלים נסגרים. מדינה א' מעבירה חבילת עזרה משמעותית למגזר העסקי, שכוללת דחיית תשלומי מסים, הנחות בארנונה, ערבות ממשלתית להלוואות וכדומה. מדינה ב' מעבירה גם היא חבילת עזרה דומה למגזר העסקי, אך היא מלווה אותה בקיצוץ משמעותי בשכר במגזר הציבורי ובמכירת חברות ממשלתיות, מה שמאפשר חבילה נדיבה יותר למגזר העסקי וגידול נמוך יותר בחוב.

כאשר מגיע היום ושתי המדינות מתאוששות מהמגיפה, מדינה א' תהיה שקועה בחובות עמוקים הרבה יותר מאשר מדינה ב'. עכשיו הגיע הזמן להתחיל להוריד את החובות, אבל יהיה קשה מבחינה פוליטית לקצץ את הוצאות הממשלה בשלב ההתאוששות. לכן מדינה א' תאלץ לשמור על מסים גבוהים יותר מאלו שהיו בעבר ולבטל את חבילת ההטבות למגזר העסקי מוקדם יחסית. בעלי מפעל הרהיטים שבמדינה א' יגלו שבתנאי המיסוי החדשים משתלם להם להעסיק רק חלק מהעובדים שעבדו במפעל לפני המשבר, ותפוקת המפעל תהיה נמוכה. האבטלה במדינה א' תישאר גבוהה, תקבולי המסים יהיו נמוכים, והיא תתקשה להתאושש.

לעומת זאת, מדינה ב' תהיה מסוגלת לשמור על מסים נמוכים יחסית, מכיוון שהיא כבר ביצעה את הקיצוץ במגזר הציבורי. מפעל הרהיטים שבמדינה ב' ישכור במהרה את כל העובדים שהוצאו לחל"ת במהלך המשבר ויחזור לייצר. בעלי המפעל יגלו לשמחתם שישנו ביקוש גבוה לרהיטים, תודות ללקוחות שדחו הזמנות בתקופת המגיפה, וכן שהמתחרה שלהם ממדינה א' עדיין נמצא בקשיים ולא מסוגל לספק את הביקושים. כדי לתפוס את נתח השוק הם יציעו שכר גבוה במטרה למשוך עובדים נוספים, ויבצעו השקעות בהרחבת המפעל שישפיעו גם על הספקים שלהם ויתניעו צמיחה מהירה. בזכות הגידול המשמעותי בתקבולי המסים, מדינה ב' תחזיר את המגזר הציבורי לפעילות מלאה תוך כדי הפחתת רמת החוב, בזמן שבמדינה א' הפוליטיקאים יתקשו לייצב את המערכת. כך ייווצר פער משמעותי בין שתי מדינות שהיו זהות לגמרי לפני משבר הקורונה.

על מנת להיראות כמו מדינה ב' ולא כמו מדינה א', קובעי המדיניות בישראל חייבים לחשוב כבר עכשיו על היום שאחרי, על המדיניות שנדרשת על מנת שהמשק יוכל לזנק בחזרה ובמהירות. לשם כך נדרש לשתף באופן עמוק את המגזר הציבורי בנשיאת נטל המלחמה במגיפה, וכן לחשוב על צעדים נוספים שיתמכו בצמיחה ביום שאחרי, כגון פישוט מערכות המס, הפחתת הנטל הביורוקרטי והפחתת מחסומי סחר. מלבד זאת, חשוב שלא לבזבז כרגע משאבים שעשויים להידרש להצלת חיים בהמשך.

משברים חמורים עשויים להוות נקודת מפנה, המשנה את מאזן הכוחות בשווקים שונים. המדיניות הכלכלית שנקבעת כרגע, תחת לחץ, תשפיע יותר ממדיניות שנקבעת בתקופות רגילות. האם מקבלי ההחלטות בישראל יהיו מסוגלים לבחור בדרך הנכונה?

השבוע, בתזמון לא מוצלח במיוחד, הגיע לחנויות הספר החדש שכתבתי בשיתוף עם פרופ' עודד גלאור מאוניברסיטת בראון. כתבתי על הספר הזה כל כך הרבה ברשתות החברתיות, ושכחתי שישנם מנויים לבלוג הזה שאינם נמצאים ברשתות החברתיות והספר בוודאי יכול לעניין אותם.

הספר עוסק בשתי שאלות עיקריות:
1. מדוע לאורך רוב תולדות האנושות רמת החיים לא השתנתה, ואז החלה לנסוק לפתע לפני כ-200 שנים.
2. מדוע הנסיקה הזו התרחשה מוקדם יחסית בחלק מהמדינות, וכך הובילה לפערי העושר הנוכחיים בעולם.

עודד גלאור הוא אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום הספרות של צמיחה כלכלית, אשר מנסה לענות על השאלות הללו, ויזמתי את כתיבת הספר לאחר שנפגשנו באוניברסיטת בראון והתחלתי להקשיב להרצאותיו. אני שמח שהוא נענה ליוזמה, ובמהלך הכתיבה למדתי ממנו המון. מבחינתי, המטרה של כתיבת הספר הייתה המסע האינטלקטואלי האישי שלי להבנה עמוקה יותר של ההיסטוריה האנושית, וכן הפצה לציבור הרחב של הידע המבוסס על מחקריהם של מאות כלכלנים והיסטוריונים.

אני אצטט את הכריכה האחורית שכתב עבורנו העורך המצויין של כנרת, יובל אלעזרי:

במשך אלפי שנים הסיפור חזר על עצמו.
שוב ושוב ושוב.

מזמן לזמן המציאו בני האדם טכנולוגיה חדשה שהגדילה מאוד את כושר הייצור שלהם, וכתוצאה מכך נוצרו עודפי מזון שהגדילו את עושרה של האוכלוסייה. אבל לשיפור הזה התלוו גם עלייה בילודה וירידה בתמותת התינוקות, ואלה הביאו לעלייה בצריכה ולחזרה של בני האדם לרמת החיים של אבותיהם.

כך נמשך הסיפור במשך מאות אלפי שנים עד שלפני מאתיים שנה בקירוב, בעקבות המהפכה התעשייתית, החלה עוד נסיקה ברמת החיים של בני האדם. אלא שבפעם הזאת, בניגוד לכל הפעמים הקודמות, העלייה ברמת החיים לא הובילה להתרסקות ולחזרה אל נקודת ההתחלה. בפעם הזאת בני האדם השתחררו מהמלכודת, ותקופת השגשוג נמשכה עוד ועוד, עד היום.

בספר מרתק ושובר מוסכמות בודקים פרופ׳ עודד גלאור וד״ר אורי כץ מהם הכוחות שהניעו את תהליך ההתפתחות של האדם, מה אִפשר להם להיחלץ ממלכודת העוני, מי זינק להצלחה ועושר (ומדוע) ומי נשאר מאחור. בתוך כך הם סוקרים את תולדות המין האנושי מאז הופעת האדם הנבון ועד ימינו, תוך שהם מדלגים בתיאוריהם מהסוואנות של אפריקה אל המפעלים המודרניים הראשונים של בריטניה ומהמהפכה הניאוליתית אל הרעב הגדול באירלנד, ומחברים את חלקי הפאזל של ההיסטוריה האנושית לתמונה אחת כוללת.

ניתן גם להזמין את הספר או להוריד עותק אלקטרוני בחנויות הדיגיטליות, למשל כאן. השקעתי בספר הזה שעות עבודה רבות במשך למעלה משנתיים, ואני מקווה שתהנו מהתוצאה.

"לא רציתי לחיות בזמנים מעניינים", כתב אחד מעמיתי לעבודה לאחרונה. אף אחד מאיתנו לא רצה. אבל קרה המקרה, ודווקא על כתפי הדור שלנו נופלת המעמסה של התמודדות עם הזמנים המעניינים האלו. איננו יודעים עוד עד כמה חמור יהיה המשבר, אבל הסימנים אינם מעודדים. מדינות לא יהיו מוכנות לתת לשיעור ניכר מאזרחיהן למות במחלה, וכדי למנוע זאת ידרשו משאבים – משאבים עבור מערכת הבריאות, משאבים על מנת להתמודד עם האבטלה והפגיעה הכלכלית מהסגר והבידוד, משאבים על מנת לייבא מוצרים חיוניים. המון משאבים. המילה "משאבים" לא מייצגת רק כסף במובן הישיר והפשטני: הממשלה למעשה גייסה חלק ניכר מהאוכלוסייה על מנת להילחם במגיפה באמצעות השארתם בבית בבידוד, בדומה לגיוס מילואים המוני על מנת להתמודד עם מלחמה.

כפי שלומדים בשיעור הראשון בפקולטות לכלכלה, המשאבים הם תמיד במחסור ביחס לצרכים. למרות הרושם שפוליטיקאים מסוימים מנסים ליצור, לממשלה אין עצי כסף נסתרים, וכל מקורותיה מגיעים ממשלמי המיסים. אבל בתקופה כזו המחסור במשאבים יהיה חמור ובולט עוד יותר. על כן, השאלה המרכזית המרחפת מעל המדיניות הכלכלית כרגע היא כיצד נחלק את המשאבים.

ישנם שלוש קבוצות של ישראלים שיכולות לשאת בנטל משבר הקורונה. הקבוצה הראשונה היא "פשוטי העם" – עצמאיים ושכירים בפירמות שונות, אשר נושאים בנטל באמצעות תשלום מיסים, חלקם כבר הוצאו לחל"ת או סגרו את העסקים, ורבים נוספים מהם עלולים עוד לאבד את עבודתם אם המשבר יתמשך. הקבוצה השנייה היא "מעמד הקביעות", והיא כוללת גברים ונשים שהכנסתם מובטחת ואיננה תלויה בתנאים הכלכליים, כגון בעלי הקביעות המוגנים במסגרת הוועדים הגדולים ומקבלי הפנסיה התקציבית. קבוצה זו נושאת בנטל רק באמצעות תשלום מיסים, והם לא צפויים לאבד את עבודתם. הקבוצה השלישית היא "עובדי העתיד", אשר יגיעו לשוק העבודה בעוד שנים רבות, אך אנחנו יכולים להיעזר בהם כבר עכשיו באמצעות הגדלת חובות המדינה שהם יצטרכו להחזיר.

כפי שמים מתנקזים במורד ההר בנתיב המהיר ביותר שמכתיב להם כוח הכבידה, כך גם מדיניות כלכלית נוטה להתנקז בנתיב הקל ביותר עבור הפוליטיקאים, כפי שמכתיבות להן קבוצות האינטרס החזקות. על כן, באופן טבעי, עיקר הנטל של משברים נופל על פשוטי העם ועל עובדי העתיד. אך הנתיב הקל אינו בהכרח הנתיב הנכון.

הבעיה עם העברת הנטל לעובדי העתיד היא שתודות לשר האוצר משה כחלון, הגירעון בישראל היה גבוה עוד לפני המשבר. החובות היו עתידים לגדול ממילא, גם בלי הקורונה. עובדי העתיד כבר נושאים בנטל כבד למדי. יש המתנחמים בכך שהחוב עמד על כ-60% מהתוצר בישראל ערב המשבר, מספר נמוך לכאורה, אך זו טעות. החובות יצמחו במהירות רבה בקרוב, מכיוון שתקבולי המיסים יפגעו מהמשבר. ישנן מדינות מפותחות רבות עם רמת חוב נמוכה הרבה יותר מישראל, כגון אוסטרליה, נורווגיה, דנמרק, שוודיה, דרום קוריאה, טיוואן ושוויץ. אין שום סיבה שנשאף לממוצע בנושא זה, ולמעשה יש סיבה טובה לשאוף להיות הרבה מתחת לממוצע מבחינת גודל החובות: מצבה הביטחוני של ישראל מורכב, והסיכוי למלחמה שתדרוש גידול מהיר בחוב הוא גבוה משמעותית מאשר בשאר המדינות. מגיפת הקורונה תחלוף בסופו של דבר, אך הסיכוי למלחמה יישאר, ואנחנו זקוקים למשאבים של עובדי העתיד על מנת להתמודד עמו.

זה משאיר את פשוטי העם לבדם במערכה, נושאים גם בנטל הפיטורים וגם בנטל המיסים. אך גם ההסתמכות עליהם בעייתית, מכיוון שהם אלו שמממנים את פעילות הממשלה. אם עסקים יקרסו והאבטלה תגדל, העלאת נטל המיסים לא תעזור מכיוון שלא יהיה מי שישלם את המיסים הללו. אי אפשר לעזור לעסקים באופן משמעותי, למשל באמצעות הטבת מס המונית, מכיוון שאז לא ישארו לממשלה מקורות למאבק נגד הנגיף. פשוטי העם לא יכולים גם לממן את המלחמה בקורונה וגם את דמי האבטלה והסובסידיות לעצמם, בטח שלא כשהם מובטלים.

ישנה דרך אחרת. ממשלה אמיצה יכולה לדרוש גם מבני האצולה של מעמד הקביעות לשאת בחלק משמעותי יותר מהנטל, באמצעות הפחתת שעות עבודה ושכר בהתאם במגזר הציבורי, ואולי אף קיצוץ זמני בפנסיות התקציביות. מהלך משמעותי בכיוון הזה יאפשר לשחרר כמות משמעותית של משאבים לטובת מערכות הבריאות והרווחה, ויאפשר לעזור לעצמאיים באמצעות דחיית תשלומי מס.

מדיניות אשר מחלקת את הנטל באופן שווה תהיה לא רק הוגנת יותר, אלא גם יעילה יותר מבחינה כלכלית. מדיניות צנע המתבטאת במיסוי גבוה יותר וקיצוץ הוצאות ממשלה על נושאים כגון הקמת תשתיות ותשלומים לספקים פוגעת בפעילות הכלכלית ובתמריצים להשקיע ולעבוד, בעוד שהפחתת שכר ושעות עבודה במגזר הציבורי, שחלק ניכר ממנו ממילא לא נדרש בתקופה הקרובה, איננה פוגעת בכך. העברת חלק מהנטל למגזר הציבורי תמנע את הסחרור אל התחתית, של מדיניות צנע הפוגעת בתקבולי המיסים ומחייבת צנע חריף עוד יותר.

מאבק כנגד מעמד הקביעות אינו פשוט מבחינה פוליטית. ההסתדרות כבר מנהלת בכל העוצמה מאבק נגדי, במטרה למנוע את הפגיעה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שגם בזמני משבר, חלק ניכר מהפוליטיקאים בישראל ובמדינות אחרות נוטים להעדיף שיקולים פוליטיים קצרי טווח על פני פעולה אמיצה ואחראית, לפחות עד שהמשבר מגיע לשלב שבו אין שום ברירה אחרת. אך בכל אחד מהמשברים שחוותה המדינה התקיימו בישראל גם מנהיגים שהתאפיינו באחריות, בדאגה אמיתית לשלום הציבור ובחזון ארוך טווח, והיו מסוגלים לעמוד בפני הלחצים ולעשות את הדבר הנכון. על מקבלי ההחלטות כיום לשאול את עצמם כיצד הם מעוניינים שההיסטוריה תזכור אותם.

שתי הערות חשובות בנוגע למשבר הקורונה המתפתח:

1. גירעון

לאחרונה מתרבים הקולות הקוראים להעלאת הגירעון. החוכמה המקובלת הרי אומרת שזה מה שעושים במשבר – מגדילים חובות והוצאות כדי להמריץ את המשק. אבל זה לא מה שהפוליטיקאים רוצים, הם מעוניינים להגדיל את הגירעון בשביל להגדיל את הוצאות הביטחון, ובהמשך גם בשביל כל מני הסכמים קואליציוניים והסכמי השכר עם המורים והרופאים. אלו לא דברים שממריצים את המשק. הקורונה היא רק תירוץ.

מלבד זאת, אנחנו עדיין לא במשבר. הקניונים עדיין מלאים, רוב מכריע של האנשים עובדים, האבטלה לא גדלה בינתיים. אולי נהיה במשבר עוד שבוע, עוד חודש, אולי לא. אולי נצטרך להזניק את תקציב הבריאות לשמיים. אולי נצטרך לקצץ את השכר במגזר הציבורי. אולי נצטרך את הכסף בשביל דברים אחרים שקשה לצפות. אולי הקורונה תכה בעולם במספר גלים במשך שנתיים-שלוש, כמו מגיפות אחרות, ונהיה זקוקים לאורך נשימה. אולי ההיסטריה תסתיים בעוד חודש.

אנחנו לא יודעים מה יקרה, יש אי וודאות עצומה, והדבר החכם לעשות במצב של אי וודאות הוא דווקא לשמור על גירעון נמוך, כדי שאם תגיע המכה נוכל להתמודד איתה. זו טעות לשחרר את הרסן מעל הפוליטיקאים כבר כרגע, ולאפשר להם להגדיל את תקציב הביטחון ואת ההתחייבויות לארגוני העובדים.

 

2. להציל את המלח, לא את האונייה

במהלך משברים כלכליים פירמות פחות יעילות נוטות לקרוס. בטווח הקצר התוצאה היא אבטלה גבוהה, אך בטווח הארוך יותר ההון האנושי והפיזי המושקע בפירמות האלו עובר לפירמות יעילות יותר ולענפים משתלמים יותר, שהם מספיק רווחיים כדי לשרוד משבר זמני. לחילופין, הפירמות הכושלות יכולות לפשוט את הרגל ולהירכש על ידי בעלים חדשים.

אין סיבה שהממשלה תתערב ותעצור את התהליך הזה, כפי שההסתדרות כבר הזדרזה לדרוש. אם תהיה אבטלה המונית אז ראוי לעזור למובטלים באמצעות דמי אבטלה לתקופה ארוכה יותר ובאמצעות הכשרות מקצועיות – לכל המובטלים בכל סוגי הפירמות, בלי קשר להיותם מאוגדים בוועדי עובדים או לכוח הפוליטי של מעסיקיהם. בכל מקרה אין סיבה לעזור לפירמות ולסבסד בעלי הון.

 

הערה: הרשומה פורסמה במקור בבלוג באתר "הארץ".


ברשומות הקודמות בסדרה (ראו כאן וכאן) עסקנו באי השוויון בבריאות בישראל, ובהיעדר ההשפעה של הגיאוגרפיה על משתנים בריאותיים, בהמשך למחקר החדש שפרסמתי במסגרת עבודתי בפורום קהלת לכלכלה. ראינו שמאפיינים כגון השכלה, הכנסה והשתייכות לקבוצות אוכלוסייה שונות משפיעים על רמת הבריאות, אבל כיצד? ברשומה זו נצלול עמוק יותר אל תוך הנתונים, וננסה לענות לשאלה זו.

בסקרי הלמ"ס מופיעים מספר משתנים התנהגותיים הקשורים לרמת הבריאות, וניתן להשתמש בהם כדי לראות הבדלים בהתנהגות בין קבוצות שונות. מסתבר כי לבעלי השכלה גבוהה ישנו סיכוי נמוך יחסית להיות במשקל עודף, הם שותים פחות משקאות מתוקים, אוכלים יותר פירות וירקות, מבצעים יותר פעילות גופנית וכך הלאה. ההכנסה משפיעה גם היא על הנושאים האלו, אבל השכלה חשובה יותר. לעומת זאת, ערבים ובעלי הכנסות נמוכות נוטים שלא לקיים פעילות גופנית, לשתות יותר משקאות ממותקים, לעשן יותר וכדומה, ביחוד אם הם אינם משכילים. מעניין אגב לציין שחרדים אינם מאופיינים בהתנהגות בריאה יחסית לממוצע, וסובלים מהשמנת יתר, ולמרות זאת מדדי הבריאות שלהם חיוביים למדי – כולל מדדים אובייקטיביים כגון שיעורי תמותה ביישובים חרדיים.

הנתונים ברמת היישוב מאפשרים לי לבחון גם את גורמי התמותה העיקריים ביישובים שונים. באחד הניתוחים חילקתי את היישובים לארבע קבוצות שונות, עבור שני צירים של השוואה: יישובים יהודיים לעומת יישובים ערבים, ויישובים יהודיים עשירים יחסית לעומת יישובים יהודיים עניים יחסית. המטרה כאן היא להבין אילו גורמי תמותה הם משמעותיים עבור פערי הבריאות בין הערים.

התרשים הבא נקרא Violin plot, והוא מציג את ההתפלגויות של ארבע קבוצות היישובים מבחינת שיעור התמותה באופן נוח להשוואה. הנתונים מתוקננים להתפלגות הגילאים השונה ביישובים שונים. מצד שמאל באדום מופיעה ההתפלגות של יישובים יהודיים (עם ממוצע מעט נמוך מ-5), מולה בכחול מופיעה ההתפלגות של יישובים ערביים, ולאחר מכן ישנן ההתפלגויות של יישובים יהודיים עשירים יחסית (שוב באדום) ושל יישובים יהודיים עניים יחסית.

פערים בשיעור התמותה בין קבוצות יישובים

ניתן לראות בתרשים שמבחינת הממוצע היישובים היהודיים העניים דומים ליישובים הערביים, אך ליישובים הערביים יש "זנב" עליון שכולל מספר יישובים עם תמותה גבוהה במיוחד (ג'סר א-זרקא, תל שבע, אכסאל ופוריידיס מובילות את הטבלה), בעוד שליישובים היהודיים העניים יש זנב בכיוון ההפוך, כלפי מטה, שכולל יישובים חרדיים עניים עם תמותה נמוכה במיוחד, כגון מודיעין עילית, אלעד ובית"ר עילית.

התרשימים הבאים מתייחסים לגורמי תמותה ספציפיים.

פערים בגורמי תמותה שונים בין קבוצות יישובים

נראה כי בהשוואה לתושבי יישובים יהודיים עניים, תושבי היישובים הערביים סובלים יותר ממחלות לב וריאה, והרבה יותר מסכרת. לפי שיחות שערכתי עם מומחים ישנו קשר בין מחלות לב ובין סכרת, ולכן קשה להפריד בין תמותה משני הגורמים האלו. לעומת זאת, תושבי היישובים הערביים סובלים פחות מסרטן בהשוואה לכל שאר הקבוצות, ובהשוואה ליישובים יהודיים עניים הם סובלים פחות ממחלות זיהומיות.

כדי לנסות להבין עד כמה הפערים משמעותיים, ביצעתי מן "חישוב מעטפה" גס שמתאר כיצד כלל פערי התמותה מתחלקים בין הגורמים. זהו אינו חישוב מדוייק, מכיוון שאין לי את הנתונים המתאימים לגבי תמותה בקרב כלל האוכלוסייה, אלא רק עבור גילאים מסויימים, וכן יתכן שחלק מגורמי התמותה חופפים והאבחנה ביניהם היא לעיתים שרירותית. להלן התוצאות:

התחלקות פערי התמותה בין הגורמים השונים

הגורמים העיקריים לפערים בין יישובים ערביים ויישובים יהודיים הם סוכרת ומחלות לב, המסבירים לבדם למעלה ממחצית ההפרש. הפערים בין יישובים יהודיים עשירים ועניים אינם מוסברים ברובם על ידי הגורמים שצוינו למעלה, אם כי תמותה מסוכרת וממחלות זיהומיות מהוות ביחד כחמישית מההפרש. חשוב לציין שהפערים בתמותה לא בהכרח מרמזים על הפערים במדדי בריאות אחרים. למשל, אם היינו יכולים לבדוק תוחלת חיים ייתכן שגורמים המשפיעים על מוות בגיל צעיר, כגון תאונות דרכים (הנכנסות כאן תחת "סיבות חיצוניות"), היו משמעותיים יותר.

המסקנות מהתוצאות האלו, וכן מהתוצאות שתיארתי בשתי הרשומות הקודמות, הן שמדיניות בריאות נבונה תתמקד בבעיות כגון סכרת, השמנת יתר, עישון והיעדר פעילות גופנית בקרב ערביי ישראל, וכי רצוי גם להעניק תשומת לב מיוחדת למועסקים במקצועות פיזיים. אין סיבה למקד את הדיון בפערים בין הפריפריה והמרכז, מכיוון שהיעדר תשתיות בפריפריה היא ככל הנראה לא בעיה משמעותית כיום בישראל. מלבד זאת, ראוי לבחון את האופן שבו הצליחו החרדים לנתק את הקשר הנפוץ בכל מדינה ובכל תקופה בין רמת ההכנסה וההשכלה ובין רמת הבריאות. רק התעמקות בנתונים יכולה לאפשר לנו לתכנן מדיניות אשר תמנע בזבוז כספים, ותתרום לרווחתם של אזרחי המדינה הזקוקים במידה הרבה ביותר למערכת הבריאות הציבורית.

הערה: הרשומה פורסמה במקור בבלוג באתר "הארץ".


ברשומה הקודמת שפרסמתי עסקנו בתוצאות המפתיעות של המחקר החדש שלי לגבי אי השוויון בבריאות בישראל. למרות שאי השוויון בבריאות בישראל הוא נמוך יחסית למדינות אחרות, הפערים בין האוכלוסיות השונות אינם זניחים. ממה הם נובעים?

מסתבר שרבים בכלי התקשורת, במשרד הבריאות ובקהילה המחקרית מאמינים שרמת הבריאות מושפעת באופן משמעותי ממקום המגורים שלך. ישראלים שמתגוררים בפריפרייה, לטענתם, סובלים מהזנחה ממשלתית, מהיעדר תשתיות, ממרחק גדול מבתי חולים, ועל כן רמת בריאותם נמוכה יותר (דוגמאות לכותרות המדגישות את הפריפרייה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע). אך הטיעון אודות הפריפרייה הוא בעייתי.

הישראלים שמתגוררים בפריפרייה שונים במימדים רבים מהישראלים שאינם מתגוררים בפריפרייה – למשל, שכרם נמוך יותר בממוצע, ורמת השכלתם נמוכה יותר. הספרות המחקרית מעלה שבכל מדינות העולם תושבים בעלי שכר נמוך יותר ורמת השכלה נמוכה יותר סובלים גם מרמת בריאות נמוכה יותר, בלי קשר למקום מגוריהם. זהו כמובן גם המצב בישראל: לפי הסקר ארוך הטווח של הלמ"ס, ערבים ובעלי מקצועות פיזיים (בינוי, הפעלת מיכון כבד וכדומה) סובלים מרמת בריאות נמוכה יחסית, בעוד שחרדים נהנים מרמת בריאות גבוהה יחסית. ניתן לראות זאת בתרשים הבא, המתמקד בפרטים בני 30 – 50 כדי לנטרל שוני במבנה הגילאים בין הקבוצות.

רמת הבריאות עבור בני 30 – 50 לפי קבוצות אוכלוסייה

הסקר ארוך הטווח לשנת 2017

כפי שכתבתי ברשומה הקודמת, הנתונים עבור מרבית התרשימים וכן הקוד (בפיית'ון) שמייצר אותם ואת ניתוחי הנתונים, ניתנים להורדה מספריית הפרויקט באתר GitHub.

חשוב לציין שהתוצאה בנוגע לחרדים לא נובעת מ"אופטימיות יתר" בדיווח עצמי, ומופיעה גם בנתונים אובייקטיביים על תוחלת חיים ושיעורי תמותה ביישובים חרדיים. החרדים הם קבוצה מאוד יוצאת דופן, מכיוון שהם סותרים את הדפוס הקבוע שלפיו בעלי הכנסות נמוכות סובלים מרמת בריאות נמוכה יותר, ואולי כדאי להקדיש להם מחקר עומק נפרד.

התרשים שלעיל מהווה ניתוח תיאורי בסיסי למדי, אך גם ניתוחים מורכבים יותר, תוך ניטרול גורמים מעורבים שונים, מעלים את אותן התוצאות: לגורמים כגון השכלה, הכנסה ושייכות לקבוצות אוכלוסייה שונות יש השפעה מהותית על רמת הבריאות (כמובן, ישנן כאן בעיה של הסקה סיבתית מקורלציה, שקשה להתגבר עליה).

אחת הדרכים הנחמדות להציג את הקשרים בין המשתנים, היא שימוש בעצי החלטה. מדובר באלגוריתם מתחום Machine Learning, אשר מקבל נתונים ומתאים אליהם מודל במטרה לנבא משתנה מטרה כלשהו. במקרה שלנו משתנה המטרה הוא התשובה של פרטים לשאלה "מהו מצב בריאותך, בדרך כלל?" – אנו מנסים לנבא על פי הנתונים אילו פרטים יענו "בריאות טובה מאוד" לשאלה זו. התוצאה היא התרשים הבא.

עץ החלטה בנוגע לגורמים המשפיעים על רמת הבריאות

הסקר ארוך הטווח לשנת 2017

האלגוריתם בוחר באופן אוטומטי את חלוקת המשתנים שמאפשרת לו לנבא באופן הטוב ביותר. ריבועים כחולים יותר בתרשים מייצגים אזורים בנתונים שבהם התחזית היא לבריאות טובה מאוד, וריבועים כתומים מייצגים אזורים שבהם התחזית היא הפוכה.

על מנת לקרוא את העץ עלינו להתחיל בריבוע העליון. בשורה הראשונה בכל ריבוע מצויין קריטריון ההחלטה, ובמקרה של הריבוע העליון הקריטריון הוא האם הגיל קטן מ-50.5. אם גילו של הפרט גדול מערך הסף נלך ימינה (False), ואם גילו קטן מערך הסף נלך שמאלה (True). אם הלכנו שמאלה, עלינו לבחון האם גילו גדול או קטן מ-41.5. אם הגיל הוא גבוה מ-41.5, אך נמוך מ-50.5, אנחנו מגיעים לריבוע שבו הקריטריון מבוסס על מקצוע פיזי. מקצוע פיזי הוא משתנה בינארי, השווה ל-1 עבור בעלי מקצועות פיזיים ול-0 אחרת. על פי העץ, התחזית לבעלי מקצועות פיזיים בגילאי 42 – 50 היא לבריאות שאיננה טובה מאוד, בעוד שהתחזית לאלו שאין להם מקצועות פיזיים בגילאים אלו היא לבריאות טובה מאוד.

מהעץ אנחנו יכולים ללמוד שבריאות נמוכה נפוצה בעיקר בקרב מבוגרים בעלי הכנסה נמוכה. תוצאות אלו יכולות לשקף את השפעת ההכנסה על רמת הבריאות, אך גם את הכיוון הסיבתי ההפוך, כלומר את ההשפעה של רמת הבריאות על רמת ההכנסה של מבוגרים, שחלקם פורשים לפנסיה מוקדמת בגלל בעיות בריאות. מלבד זאת, אנחנו למדים שמקצועות פיזיים משפיעים לשלילה על רמת הבריאות כבר מגילאי הארבעים. לבסוף, אנחנו יכולים ללמוד מהעץ שהמשתנים המצויינים בו הם המשתנים החשובים יותר מבחינת השפעתם על רמת הבריאות (אם ישנם מדעני נתונים בקהל – דעו שיער אקראי מפיק תוצאות דומות מבחינת feature importance).

בשלב הבא, ניסיתי לבדוק את השפעת הגיאוגרפיה על הבריאות. למשל, במפה הבאה ניתן לראות את שיעורי התמותה באזורים שונים בארץ, וכן ביישובים שונים:

במחקר שלי מותארות שלוש עדויות שונות לטובת הטענה שהמאפיינים הדמוגרפיים הם העיקר, ולא מקום המגורים:

1. אורך התורים בפריפרייה וזמינות הרופאים אינם גרועים יותר מאשר במרכז

למשל, בתרשים הבא ניתן לראות את זמני ההמתנה לרופאים בהתמחויות שונות. נראה שדווקא בצפון זמני ההמתנה הם הנמוכים ביותר, וגם בדרום בחלק מההתמחויות זמני ההמתנה אינם יוצאי דופן.

זמן המתנה חציוני בימים, לפי התמחויות, 2018 – 2019

מקור: משרד הבריאות.

בהחלט יתכן שבעבר המצב היה אחר, אך מדיניות מכוונת של משרד הבריאות צמצמה את הפערים. כך או אחרת, כיום לא נראה שיש כאן בעיה משמעותית.

2. כאשר מנטרלים באמצעות רגרסיה את המשתנים הסוציואקונומיים, כגון הכנסה, השכלה והשתייכות לקבוצות אוכלוסיה שונות, למרחק ממרכז הארץ או מבית החולים הקרוב ביותר אין השפעה על מדדי בריאות.

תוצאה זו חוזרת על עצמה גם כאשר הניתוח הוא על נתוני פרט, וגם כאשר הניתוח הוא ברמת היישוב. השפעת המרחקים, שהיא מלכתחילה קלושה למדי ואפסית בחלק מהמקרים, פשוט נעלמת.

3. לערבים המתגוררים בערים מעורבות יש רמת בריאות דומה לערבים המתגוררים בערים ערביות, וכך גם לגבי היהודים.

למשל, בתרשים הבא ניתן לראות שיעור תמותה מתוקנן לאלף איש. הפערים בין ערבים ליהודים משמעותיים ביותר בכל הערים, מלבד המקרה יוצא הדופן של נצרת עילית. אותה התוצאה מתקיימת גם לגבי מדדים אחרים.

שיעור תמותה בערים מעורבות

לסיכום, בהתאם לכותרת הרשומה – בריאות בישראל היא בעיקרה עניין של דמוגרפיה, לא של גיאוגרפיה. רמת בריאות נמוכה מאפיינת את הערבים, את העוסקים במקצועות פיזיים, את חסרי ההשכלה ואת העניים, בייחוד עניים מבוגרים – בלי קשר למקום מגוריהם. על כן, הקריאות שנשמעות בתקשורת להקמת בתי חולים בפריפרייה בדחיפות או למשיכת רופאים לשם הן בעייתיות. יש לזכור שתקציב הבריאות הוא בסופו של דבר מוגבל, וכל שקל שמושקע בכיוון מסויים הוא שקל שלא מושקע בכיוון אחר. אם הבעיה היא רמת הבריאות של אוכלוסיות חלשות מבחינה סוציואקונומית, עלינו להתמקד בהן ולא באזור גיאוגרפי כזה או אחר. חשוב מאוד להתמקד בבעיות אמיתיות, ולא בבעיות שאינן קיימות.

אז מהן הבעיות האמיתיות הללו? כיצד ההכנסה הנמוכה וההשכלה המועטה מתרגמות לרמת בריאות נמוכה יותר? ברשומה השלישית והאחרונה בסדרה נצלול מעט פנימה אל הנתונים, וננסה להבין מהיכן מגיעים הדפוסים שתיארתי כאן.