Feeds:
פוסטים
תגובות

לאחרונה עלו ליוטיוב שתי הרצאות שהעברתי במסגרת הסמינר של מכון פרידברג, בנושא הרס יצירתי – אחת בנוגע לתפקידו של הרס יצירתי בהיסטוריה הכלכלית של האנושות ואחת בנוגע למשמעותו בעולם המודרני. אתם מוזמנים לשמוע ולהגיב. את הסטטוס שלמטה פרסמתי בעמוד הבלוג בפייסבוק בעקבות מותו של פידל קסטרו ושלל הדיונים שהנושא עורר.

 


פידל קסטרו עלה לשלטון בקובה בשנת 1959. אוגוסטו פינושה עלה לשלטון בצ'ילה בשנת 1973.

קובה בשנות החמישים הייתה אחת המדינות המפותחות ביותר באזור, מבחינת תוצר לנפש היא הייתה עשירה כמו איטליה ויותר מיפן, וסקטור מרכזי במדינה היה התיירות מארצות הברית. צ'ילה, לעומת זאת, הייתה באופן מסורתי אחת המדינות המפגרות ביותר בדרום אמריקה.

מסיבות היסטוריות שונות ומשונות, צ'ילה בחרה במערב ואילו קובה בחרה במזרח. התוצאה הזו לא הייתה ברורה מלכתחילה – קסטרו ביקר בארה"ב ונפגש עם ניקסון בשנת 1959, והוא אימץ את האידיאולוגיה הקומוניסטית רק בשנות השישים לאחר אכזבתו מהאמריקנים. בצ'ילה היה שלטון סוציאליסטי, ופינושה שנתמך בידי ארצות הברית הצליח להפיל אותו, בעוד שניסיונות הפיכה דומים בקובה נכשלו. גורלן של שתי המדינות יכל להיות הפוך.

קסטרו ופינושה היו דומים אחד לשני ולדיקטטורים אחרים בכל הנוגע למאסר וחיסול אכזרי של מתנגדים לשלטון, מניעת חופש הביטוי וכל הסממנים המוכרים של מדינות שאינן דמוקרטיות. אך הם היו שונים במדיניות הכלכלית שהפעילו: בזמן שקסטרו הלאים תעשיות שהיו בבעלות פרטית, פינושה הפריט תעשיות שהיו בבעלות ממשלתית וחתר לליברליזציה בכל תחום אפשרי, בהשפעת חבורה של כלכלנים צ'יליאנים שהתחנכו באוניברסיטאות עילית בארצות הברית (ראו הרצאה של אחד מהם כאן).

בטווח הקצר התוצאות לא היו חד משמעיות. קובה השקיעה המון במערכות חינוך ובריאות ציבוריות שתרמו תרומה אמיתית לאזרחי המדינה וזכתה לסובסידיות נדיבות מברית המועצות, בעוד שצ'ילה סבלה מאי יציבות ושלל בעיות, ואף נאלצה לסגת מחלק מהרפורמות. אך בטווח הארוך נוצר הבדל עצום בין המדינות. כיום צ'ילה היא הכלכלה החזקה ביותר בדרום אמריקה, והמדינה היחידה באזור אשר חברה ב OECD. אי השוויון בצ'ילה אמנם גבוה יחסית למדינות אירופה, אבל הוא לא גבוה יותר ממדינות אחרות בדרום אמריקה, בזמן שאזרחיה עשירים הרבה יותר.

קובה, לעומת זאת, נשארה תקועה אי שם בשנות החמישים בכל הקשור לרמת חיים. למרות מדדי בריאות וחינוך גבוהים יחסית אזרחי המדינה נוהגים ברכבים מיושנים, משתמשים בתשתיות מתפוררות, ותלויים בשוק השחור למחייתם. המדינה שוויונית יחסית, אך תופעות כגון זנות בקרב נערות נפוצות. ומעבר לכל זה – המודל של קובה פשוט לא ניתן לתחזוק בטווח הארוך. כפי שאמר ראול קסטרו לאחרונה, כיום אין ברירה אלא להפעיל שורה של רפורמות שיהפכו את הכלכלה לחופשית יותר.

בימים האחרונים התברר שההערצה לפידל קסטרו לא נעלמה מהעולם. עורך החדשות חיים הר-זהב ומפלגת חד"ש פרסמו הודעות תמיכה, וראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו (שאביו נפגש עם קסטרו בשנות השבעים) פרסם גם הוא הודעת אבל חמה. השמאל המתון יותר מתנער מהתמיכה בקסטרו בעיקר משום שהוא היה דיקטטור אכזר שמנע חופש מבני ארצו, אבל גם פינושה היה דיקטטור אכזר שמנע חופש מבני ארצו. ישנו לקח חשוב יותר מההשוואה בין השניים: לא כל הדיקטטורים האכזריים הם זהים.

כן, אם מדינה תלאים את כל עסקיה, תקפיץ את שיעורי המס לשמיים ותשקיע הכל במערכת בריאות וחינוך אתם תקבלו מערכות ציבוריות טובות יחסית, וכן, רפורמות ליברליות דרמטיות מהסוג שנוסה בצ'ילה לא יהפכו כל מדינה לשוויץ באופן מיידי. אבל בטווח הארוך יותר משטרים המבוססים יותר מדי על תכנון מרכזי פשוט קורסים, וזה משהו שקרה גם בשבדיה הדמוקרטית והנאורה בשנות התשעים. ההשפעה על התמריצים היא בעייתית, ישנה בריחת מוחות לארצות אחרות, נטיה גוברת להעלים מיסים, השחיתות מתפשטת בכל דרגי הממשל והמגזר הציבורי לא מסוגל להחליף את החדשנות, היוזמה והסתגלנות של המגזר הפרטי.

זה לא מקרי שצ'ילה הפכה לדמוקרטיה מתפקדת בשנות התשעים, בזמן שבקובה השלטון עבר בירושה לאחיו של פידל קסטרו. החופש הכלכלי הוביל גם לחופש פוליטי, בסופו של דבר, ולצמיחה כלכלית משמעותית בטווח הארוך. לא בגלל שפינושה היה אדם חכם או נחמד יותר מקסטרו, אלא בגלל שביזור מקורות הכוח הכלכליים מוביל גם לביזור מקורות הכוח הפוליטיים, ובגלל שכלכלה מבוזרת המבוססת על תחרות פשוט עובדת טוב יותר מכלכלה ריכוזית. זהו הלקח החשוב מההיסטוריה העצובה של קובה.

לא, סוף העולם לא יגיע בעקבותיו של טראמפ.
הם אמרו שסוף העולם הגיע גם כאשר בוש נבחר, כאשר ביבי נבחר. אלו אותם האנשים שחשבו שאובמה יחסל את פערי השכר בין שחורים ללבנים ויביא שלום למזרח התיכון תוך שנתיים, או שרצח רבין הוא מה שמנע את הסכם השלום עם הפלסטינים. הם תמיד מגזימים. זה קשה לעבור מערכת בחירות כל כך מותחת ולהפסיד, ביחוד כאשר הסקרים לטובתך, אבל קורה. לא צריך להיכנס להיסטריה. ארצות הברית היא לא גרמניה של שנות השלושים ולא איטליה של שנות העשרים.

אין לי ספק שהכלכלה האמריקנית תהיה במצב טוב פחות תחת שלטונו של טראמפ מכפי שהיא יכלה להיות תחת קלינטון, אבל סביר שההפרש לא יהיה דרמטי. בסופו של דבר הפעולות האינדיבידואליות והבחירות של אנשים ויזמים משפיעות על איכות חייהם ועל הצמיחה הכוללת הרבה יותר מאשר זהותו של הנשיא או ראש הממשלה של ארצם.

ובכל זאת, עצוב לראשות שגם בבחירות האחרונות בישראל, גם במשאל העם בבריטניה וגם בארצות הברית מחנות שלא הציגו שום תכנית כלכלית ראויה לשמה זכו בפופולריות רבה. בישראל זה עוד איכשהו סביר, כי ממילא הוויכוח הפוליטי סובב סביב הפלסטינים, אבל מסתבר שגם בארצות הברית ובריטניה לפחות מחצית מהאזרחים אינם מתעניינים בתכניות כלכליות המגובות בעובדות, טיעונים לוגיים וניתוח נתונים אמפירי.

הברקזיט וטראמפ הזכירו לנו לקח ישן: לדמוקרטיה יש חסרונות, ולפעמים זה מבאס. יצא לי קצת לראות פוליטיקאים ישראלים מקרוב, לשמוע אותם מדברים ומתווכחים, ואני מבטיח לכם, גם שם אין עודף אינטליגנציה. מרבית חברי הכנסת לא ראויים אפילו למשרת ניהול זוטרה, ובוודאי לא היו שורדים בכבוד וויכוח סטנדרטי בפייסבוק. ובכל זאת, הם שם, כי ככה זה כשלכל אחד יש קול בבחירות – התפלגות האינטליגנציה והבורות של הנבחרים תשקף את התפלגות האינטליגנציה והבורות בציבור הרחב.

כולנו למדנו בבית הספר מהו הפתרון לחסרונות של הדמוקרטיה: הפרדת רשויות. איזונים ובלמים. גם אם הוא באמת יבחר, טראמפ יהיה מוקף ביועצים, פקידים, מנהלים בדרגים שונים, מוגבל על ידי שופטים וחברי קונגרס, ורוב האנשים האלו יגיעו מאותן האוניברסיטאות ומתוך אותה האליטה האינטלקטואלית-עסקית שמנהלת את ארצות הברית כבר מאות שנים. מרבית התכניות שלו לא יתממשו, כי מלכתחילה הן לא היו ברות מימוש. לא תהיה חומה במקסיקו. כמו שהולנד בצרפת וציפראס ביוון לא הצליחו ליישם מדיניות סוציאליסטית קיצונית כי המציאות הגבילה אותם, כך טראמפ בארצות הברית לא יצליח ליישם באופן מלא את מה שזה לא יהיה שתומכיו חושבים שהוא הולך ליישם.

מה שלא לימדו אותנו בבית הספר, זה שקיים פתרון נוסף לחסרונותיה של הדמוקרטיה: הפחתת המעורבות של הממשלה בכלכלה. אם לטראמפ לא הייתה היכולת להזיק לסחר החוץ של ארצות הברית על ידי מניעת יבוא, כלכלנים זוכי פרס נובל לא היו טורחים לכתוב מכתב נגדו. זהו לקח שלצערי האליטות האינטלקטואליות של העולם המערבי עדיין לא למדו. גם בקרב כלכלנים, עדיין נפוצה מאוד האשלייה שאם רק הציבור יבחר את האדם הנכון לתפקיד אנחנו נצליח להתערב בכלכלה באופן אופטימאלי ולהועיל לכולם, תוך התעלמות מכל הדברים שקורים פעם אחרי פעם כשהציבור לא בוחר את האדם הנכון לתפקיד.

הבעיה עם השיטה הנוכחית היא לא שהציבור בוחר פוליטיקאים בורים, אלא שלפוליטיקאים האלו יש את הכוח לחסום מסחר, לבנות חסמי כניסה לסקטורים שונים, לייצר ולשמר מונופולים, וליזום פרויקטי ענק שבפועל מתמצים בחלוקת הטבות לקבוצות אינטרס על חשבון הציבור הרחב. הימין הכלכלי כבר מבין את זה פחות או יותר. השאלה היא כמה דמויי-טראמפ עוד יבחרו בארצות שונות לפני שגם השמאל יתחיל להפנים את העובדה הזו.

ראשית אני מעוניין להודות למספר אנשים אשר תרמו לאחרונה לחשבון הבלוג, התמיכה שלכם חשובה עבורי. את הסטטוס המצורף פרסמתי לפני כשבועיים בפייסבוק, והוא זכה להצלחה יוצאת דופן ומאות שיתופים ותגובות. תהנו.

 


 

היינו אתמול בסיור בחירייה, או כמו שקוראים לזה עכשיו "פארק אריאל שרון". המדריך הסביר שלאחר שהתחילו להעביר את הזבל של תושבי גוש דן לדרום הארץ היו 12 שנים (!) של דיונים וויכוחים בין גורמים שונים שבסופם הוחלט לא להקים שום שכונות חדשות באזור ולהקדיש את כל השטח שהתפנה לפארק ענקי, יותר גדול משטחה של בת-ים, פי 3 יותר גדול מסנטראל פארק שבניו-יורק, כי צריך בגוש דן "ריאה ירוקה" (כאילו שאין שום פארק אחר בעיר).

כולם מסביבי כמובן מהנהנים בהסכמה, מסתכלים על זוג העיטים שעף מעלינו בשמיים, מסבירים לילדיהם כמה חשוב לשמור על הטבע בארצנו, ואז חוזרים הביתה ובארוחת הערב מתלוננים שוב על מחירי הדיור במרכז הארץ. כי אין קשר, ברור, למה שיהיה קשר? מחירי הדיור גבוהים כי לממשלה לא אכפת. זה מה שכולם אומרים הרי. אין קשר לעובדה שלוקח 12 שנים (!!!) להחליט מה לעשות עם יחידת שטח, ושבסוף מחליטים להקים עליה פארק ענק כי תושבים בשכונות סמוכות לא רוצים שערך בתיהם ירד.

תשאלו אותם מה הם חושבים על ועדי עובדים. יגידו לכם שחשוב מאוד לשמור על הזכויות, של העובדים, שטוב שיש מי שנלחם עבורם. אבל תופעת עובדי הקבלן במגזר הציבורי? מה פתאום, ברור שזה לא קשור. הממשלה מעסיקה עובדי קבלן כי לא אכפת לה. וחקלאות, מה אתם חושבים על חקלאים? תשמע, הם יגידו לי, מלח הארץ. האנשים הכי חשובים. זו הציונות האמיתית. חשוב מאוד להחזיק את הפריפרייה, אחרת הערבים ישתלטו פה על הכל. גם מפעלי הבשר ובריכות הדגים ותנובה והאנשים שאורזים טונה. מחירי המזון? כן, הם גבוהים, בגלל שלממשלה לא אכפת. מה הקשר לחקלאים וליצרנים מקומיים המקבלים הגנות מיבוא? הם לא אשמים בכלום.

הבעיה היא שהתיאוריה הזו, "לממשלה לא אכפת", היא כל כך פשוטה ומושכת. היא יכולה להסביר כל דבר עלי אדמות, מהבלגן בשכר של המורים ועד משברים כלכליים גלובאליים, ויותר חשוב, היא לא מצריכה אותך לחשוב על טרייד-אוף בין מטרות שונות. אדם יכול לומר לעצמו "אני רוצה שהממשלה תשקיע יותר בפריפריה, ותגדיל את תקציב הבריאות, ותגדיל את תקציב החינוך, ותגדיל את תקציב הביטחון, ותקטין את המיסים", ואתה שואל אותו איך זה מסתדר מתמטית, אז הוא פשוט אומר לך שהממשלה צריכה לבזבז פחות כסף על שטויות ושחיתויות. חשיבה על טרייד-אוף היא מכבידה מבחינה קוגניטיבית והרבה פחות כיפית.

הטרגדיה האמיתית של מדיניות כלכלית היא שאנשים לא מבינים כמה זה עולה להם. הם לא רואים כיצד מחירי הדירות במרכזה הארץ היו נראים כיום לו היו מתחילים לבנות שכונות בשטח העצום המקיף את חיריה כבר בשנת 2000. אם הם היו רואים את הטרייד-אוף זועק להם מול הפרצוף הם לא היו יכולים להתעלם כי זה נוח. אבל כל מה שהם רואים זה את זוג העיטים בשמיים, ואני מודה – הם באמת מרהיבים, רוכבים במעגלים על זרם אוויר חם, מחפשים מכרסמים בעיניים סופר-חדות, שוקלים האם כדאי לבזבז אנרגיה יקרה ולצלול למטה בעקבות תנועה קלה בשיחים של נחל איילון היבש. בעולמם של העיטים הטרייד-אוף הוא ברור, פשוט ומיידי. אי אפשר להתעלם ממנו.

מדוע העניים הם עניים?

אסתר דופלו לא תואמת את הסטריאוטיפ שיש למרבית האנשים בראשם אודות כלכלנים: היא סולדת מתיאוריות גדולות ופשוטות, המאמרים שלה אינם כוללים מתמטיקה מורכבת או התייחסות למונחים מאקרו-כלכליים, והיא מבלה את רוב זמנה בכפרים נידחים במדינות עולם שלישי בעריכת ניסויי שדה. מהם ניסויי שדה? בתרחיש הבסיסי ביותר בוחרים כמה מאות כפרים במדינת עולם שלישי כמו הודו או אינדונזיה, מחלקים אותם באקראי לקבוצת טיפול וקבוצת ביקורת, ומעבירים רפורמה כלשהי בכפרים שבקבוצת הטיפול – חלוקה בחינם של כילות נגד יתושים, תשלום להורים שישלחו את ילדיהם לבית הספר, חיסונים נגד מחלות, הקמת מוסדות המעניקים הלוואות לעניים, הזמנת בני קאסטות נמוכות לפגישות של מועצת הכפר ועוד. לאחר מכן אפשר להשוות את התוצאות בין שתי הקבוצות, לראות כיצד המדיניות מצליחה לאורך זמן ולבצע ניתוחי עלות-תועלת. נשמע פשוט בתיאוריה, אבל בפועל ישנם שלל פרטים שצריך לדאוג להם כדי לשפר את יכולת ההסקה הסיבתית מהניסוי, וכל מני שיטות מתוחכמות שנועדו לגלות מהו המנגנון שמוביל לתוצאה כזו או אחרת, כלומר מדוע אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. כל המסקנות שאתאר בהמשך מבוססות על מאות מחקרים כאלו המצוטטים בספר של דופלו ובנג'רה.

כיום דופלו היא אחת הכלכלניות המפורסמות בעולם, והיא חולשת על תקציבי עתק ועל צבא של עוזרי מחקר ממעבדתה ב-MIT. דופלו ובעלה, אבהיג'יט בנרג'י, מייצגים דור חדש של חוקרים בתחום הנקרא "כלכלת פיתוח", שניתן לומר עליהם שהם ממש מצילים חיי אדם, באופן ישיר, והם עושים זאת על ידי ניפוץ פרות קדושות, חיסולן של תיאוריות גדולות ועבודה מדעית מדוקדקת ברמת המיקרו שמטרתה להבין את המניעים, השאיפות והבעיות של האנשים העניים ביותר בעולם. ספרם, "Poor Economics", מסכם את הממצאים העדכניים ביותר בנושא, והוא קריאת חובה לכל אדם אשר מתעניין ברצינות במלחמה בעוני.

התיאוריות הגדולות של העוני

כאמור, התרומה העיקרית של כלכלני פיתוח היא ניפוצן של אידיאולוגיות פשטניות מדי שפגעו ביכולתנו לשפר את רמת חייהם של העניים, והחלפתן במחקרים העומדים בסטנדרטיים מדעיים. תהליך דומה התרחש במאה ה-19 בכל הקשור לרפואה, ובתקופות קדומות יותר בנוגע לתחומי מדע אחרים, אך היעדר יכולת ממוחשבת לאיסוף וניתוח נתונים בקנה מידה גדול וחוסר שיתוף פעולה מצידן של ממשלות מנע ככל הנראה את ההתקדמות הזו בנושא הטיפול בעוני עד המאה ה-21. בהיעדר ידע, הטיפול בעוני עד כה התבסס על אידיאולוגיות ותחושות בטן.

לפי גישה אחת נפוצה לעוני, מה שמדינות עניות זקוקות לו זה תרומות: מזון, תרופות, כילות נגד יתושים, הלוואות בתנאים נוחים, כבשים, עיזים, הון, מכונות וציוד. המטרה כמובן היא לא להמשיך לתרום לנצח; תומכי הגישה מאמינים שבשלב כזה או אחר התרומות יוציאו את המדינות העניות מאיזו שהיא "מלכודת עוני" שהן לכודות בה ויעמידו אותן על מסלול מהיר לצמיחה כלכלית. מלכודת העוני היא המפתח לגישה זו. מדינות עניות ואנשים עניים הם לכודים באיזה שהוא מנגנון השומר אותם עניים, הם לא מסוגלים לצאת מהמלכודת בכוחות עצמם, וניתן לשבור את המלכודת על ידי עזרה חיצונית בכמות מספקת. זו הגישה שמייצג ג'פרי סאקס בספרו "The End of Poverty": סאקס טוען שאם העולם העשיר יתחייב לסיוע חוץ בשווי 195 מיליארדי דולרים בכל שנה עבור השנים 2005-2025, העוני יחוסל בסופה של התקופה.

גישה שניה לעוני (נדירה הרבה יותר ולמעשה לא ממש קיימת מחוץ לארצות הברית), טוענת שמה שחסר לעניים זו גישה לשווקים חופשיים. לפי גישה זו סיוע החוץ פוגע במדינות עניות, יוצר תמריצים לשחיתות, דוחף אנשים החוצה משוק העבודה, מונע צמיחת פתרונות מלמטה למעלה ובסופו של דבר פוגע בעניים. לפי גישה זו מלכודות העוני, גם אם הן קיימות, הן לא מאפיין בסיסי של הטבע הכלכלי אלא תוצאה של מדיניות שגויה שפוגעת בשווקים. ברגע שהשווקים יהיו חופשיים והתמריצים יהיו מאוזנים, העניים יוכלו להוציא את עצמם מהעוני. גישה זו מיוצגת למשל בספרו של וויליאם אסטרלי, "The Elusive Quest fot Growth", ובספרה של דמביסה מויו, "Dead Aid".

קיימת כמובן גם גישה שלישית, שלא אוהבים להזכיר אותה כיום מכיוון שזה לא פוליטיקלי קורקט, אם כי היא מן הסתם נפוצה בציבור הרחב לא פחות מהאחרות: העניים הם פשוט טיפשים, חסרי סובלנות או נחותים ביולוגית באיזה שהוא אופן. הגישה הזו נפוצה גם בשמאל, היכן שהיא משמשת הצדקה לפטרוניזם וכפיה של התנהגויות מסוימות, וגם בימין, היכן שהיא משמשת כדי לטעון שאין טעם לעזור לעניים, הם כבר אבודים, ועדיף לשמור את הכסף לדברים חשובים יותר.

חלק ניכר מספרם של דופלו ובנרג'י מוקדש לוויכוח אל מול שלוש הגישות הפשטניות האלו. השניים טוענים שצורות רבות של סיוע חוץ הן לא יעילות ושההשפעה על התמריצים של העניים יוצרת תוצאות שונות מאלו שאליהן מתכוונים התורמים, אבל מצד שני שמדינות עשירות כן יכולות להתערב באופן שיחסל מלכודות עוני ויאפשר לעניים לשפר את מצבם, והמחקרים של כלכלני פיתוח מעלים אילו התערבויות הן הכי יעילות. ספרם כולל שיחות רבות עם אנשים עניים במדינות שונות ושלל אנקדוטות ודוגמאות שלא מאפשרות לפתח הכללות בנוגע לעניים: יש ביניהם חכמים וטיפשים, עצלנים וחרוצים, יזמים מבריקים וחסכניים ואנשים שמבזבזים את כספם באופן תמוה. חלקם אכן אשמים במידה מסוימת במצבם, ולוקים בבעיות נפוצות כגון דחיינות, פחד משינוי וחשיבה לטווח קצר, אבל זה לא אומר שאין מלכודות עוני המפריעות להם להתקדם.

מלכודות עוני

כל דיון רציני בנוגע לעניים חייב להגיע בסופו של דבר לשאלת מלכודות העוני. מלכודת עוני היא מנגנון אשר לוכד את העני במצבו: הוא לא יכול לצבור עושר, וגם אם הוא יקבל תוספת חד פעמית כלשהי להכנסה, היא עד מהרה תעלם והוא יחזור למצבו הראשוני. על מנת להתגבר עליה העני חייב לקבל עזרה משמעותית שתקפיץ אותו מעל ערך סף כלשהו, הוא לא יכול פשוט להיחלץ מהמלכודת על ידי עבודה קשה וחיסכון. מכיוון שבני אדם נולדים שונים אחד מהשני בכישוריהם ומקבלים ירושות שונות מהוריהם, סביר שבכל חברה אנושית יהיו אנשים יותר עניים ופחות. עצם קיומם של עניים לא מעיד על קיומן של מלכודות עוני. אבל עוני העובר בתורשה לאורך דורות רבים אולי כן מרמז על קיומן (אם כי גם לא בהכרח). למרות שבאופן תיאורטי אפשר להמציא שלל סיפורים נפלאים על סוגים שונים של מלכודות עוני, קיומן בפועל הוא שאלה אמפירית, שאלה של נתונים שניתן להעמיד לבחינה מדעית.

למשל, בפרק הראשון בספר עוסקים הכותבים במלכודת עוני המבוססת על רעב: לעניים אין מספיק כסף לאוכל, על כן הם לא אוכלים מספיק, מה שפוגע בפרודוקטיביות העבודה שלהם, יוצר חולשה, דיכאון ומחלות, ומשאיר אותם עניים. הם לא יכולים להיחלץ מהמלכודת, מכיוון שכדי לאכול יותר הם זקוקים ליותר כסף, אבל בשביל יותר כסף הם זקוקים ליותר מזון. ברעיון זה יש היגיון רב, אך ברגע שמגיעים לשטח המציאות מותירה את החוקרים בעיקר מבולבלים. לפי מדדים רבים האוכלוסיות העניות בהודו, בנגלדש, אפריקה ומקומות דומים אכן סובלות מתת תזונה – ובכל זאת, כאשר ניתנת לעניים עזרה בדמות מזון בחינם או כסף ישיר, הם לא מגדילים את צריכת הקלוריות שלהם. במקום זאת הם רוכשים מזון טעים יותר (כתחליף למזון טעים פחות), או מוציאים את הכסף העודף על שלל נושאים אחרים כגון רכישת טלוויזיות, או על הלוויות וחתונות מפוארות. התופעה חזרה על עצמה במקומות רבים בעולם, ומסקנתם של החוקרים היא שלמרות שאוכלוסיות עניות באמת סובלות מרעב, ישנם דברים אחרים שחשובים יותר עבור העניים. ככל הנראה הם אינם מאמינים שקלוריות נוספות יגדילו את המשכורת שלהם – ובהחלט יכול להיות שהם צודקים לגבי זה. דופלו ובנרג'י מסכמים בכך שהעניים אינם זקוקים לשקי אורז ועיזים מסובסדות, אלא בעיקר לתוספי תזונה לאימהות בהריון ולילדים קטנים, שם לרעב ישנן את ההשלכות החמורות ביותר.

בפרק השני עוסקים הכותבים במלכודת עוני אחרת, המבוססת על בריאות. כאן הרעיון הוא שלעניים אין מספיק כסף על מנת לממן לעצמם תשתיות ביוב או כילות נגד יתושים, ולכן הם לוקים במחלות הפוגעות ביכולתם לעבוד ומשאירות אותם עניים. אך גם כאן מסתבר שהמציאות מסובכת יותר: בעוד שהעניים אכן סובלים ממחלות רבות, כגון מלריה ושלשול המוביל להתייבשות, מסתבר שדווקא יש ברשותם במרבית המקרים מספיק כסף על מנת לממן שורה ארוכה של אמצעי מניעה בסיסיים בעלי אפקטיביות מוכחת. כאשר מצבם מידרדר ונדרשים טיפולי חירום עניים מוכנים להוציא סכומים משמעותיים של כסף עבור אשפוזים וניתוחים, כך שזה לא נכון לומר שהם לא מוכנים להשקיע בבריאותם – ובכל זאת יש להם נטיה שלא לרכוש את אמצעי המניעה ולא להתמיד בטיפולים כגון זריקות חיסון לילדים קטנים.

האם העניים אינם רציונאליים? בעיה אחת שחוזרת על עצמה בקרב העניים היא היעדר ידע אמין אודות האפקטיביות של טיפולים שונים. הם לא מאמינים למקורות המידע הרשמיים, ובצדק, מכיוון שהם חיים במדינות מושחתות ורגילים להתנהל מול מערכת ציבורית שאיננה אמינה. מעבר לכך, נראה שהם בסך הכל מפגינים בעיות התנהגותיות המזכירות סטודנטים הדוחים את הכנת עבודות הבית עד הרגע האחרון, אבל במקרה של הסטודנטים ההשלכות של הכשלים האלו הרבה פחות חמורות. כמו כן, בהחלט יתכן שבהינתן האופק התעסוקתי של העניים וניסיון החיים שלהם, הם חוזים נכונה שרכישת טלוויזיה לבית תשפר את איכות חייהם יותר מאשר השקעה בבריאות של ילדיהם.

נושא חשוב נוסף, המודגש במאמר של עומר מואב וצביקה נאמן, הוא דאגה לסטטוס היחסי. דחף בסיסי עבור כל בעל חיים עלי אדמות הוא הוכחת עליונות ביחס לבעלי חיים אחרים מאותו המין, במטרה להשיג בני זוג טובים יותר, להראות את החיוניות שלך עבור הקבוצה וכך הלאה. כאשר אדם עני זוכה בתוספת כסף, הקדשת הכספים לחינוך ילדיו או חיסכון לעתיד תהיה "בלתי נראית" עבור שכניו, היא לא תתרום לסטטוס היחסי שלו כמו השקעה בחתונה או הלוויה מפוארת של קרוב משפחה שכולם מסביב יוכלו לראות. בהחלט יתכן שבגלל התלות הרבה של העניים ברשתות החברתיות הסובבות אותם, הגיוני מבחינתם להשקיע במוצרי ראווה שיעשו רושם על שכניהם ולא במשהו שיכול לתרום לרמת חייהם בטווח הארוך – אחרי הכל, גם לא-עניים עומדים בהמוניהם בתור לאייפון חדש ויקר. כלומר, מבחינת העדפות, למרות שהם עניים, לא ברור ששיפור קטן ברמת החיים נמצא במקום הראשון מבחינתם של העניים.

חינוך

תפיסה נפוצה גורסת כי חינוך הוא המסלול הבטוח ביותר ליציאה מעוני, ועל כן פרויקטים בינלאומיים רבים מתמקדים בהכנסת ילדים עניים לבתי ספר יסודיים. אך בעוד ששיעורי ההשתתפות של ילדים עניים בבתי ספר נמצאת בעליה בכל מדינות העולם כבר שנים רבות, ישנם הבדלים דרמטיים באיכות החינוך בין מוסדות במדינות מערביות ומוסדות במדינות עולם שלישי. בהודו ומדינות עניות נוספות מורים בעלי קביעות נוטים שלא להגיע לבתי הספר ולשלוח מחליפים בשכר נמוך במקומם, ומערכות החינוך הציבוריות ספוגות עד העצם בשחיתות. התוצאות הן בהתאם: ילדים בבתי ספר יסודיים בכיתות ה' או ו' במדינות רבות אינם מסוגלים לקרוא ולהבין פסקאות פשוטות. בניגוד לתפיסות גזעניות, הנפוצות מאוד בקרב הפקידות הבכירה ובקרב המורים במדינות עולם שלישי, הבעיה היא איננה בילדים עצמם. למשל, דופלו ובנרג'י מציינים בתור דוגמה את ילדי העולים לישראל מאתיופיה, שביצועיהם כיום דומים לביצועים של ילדים ממדינות מערביות ולא לאלו של מקביליהם שנשארו באתיופיה, למרות שהוריהם ברובם הם חסרי השכלה. מן הסתם ילדים אחרים במדינות עולם שלישי יכלו להצליח באותה המידה אם הם היו זוכים לחינוך במערכת החינוך הישראלית.

מכיוון שהמערכת הציבורית במדינות העניות היא כושלת, אחד הפתרונות לבעיה הוא בתי ספר פרטיים. לרוב מדובר במיזמים צנועים למדי, הכוללים מורה יחיד המלמד קבוצה קטנה של ילדים בביתו הפרטי. מחקרים שנערכו העלו כי הם נוטים להיות יעילים יותר ממוסדות ציבוריים, נוכחות המורים בכיתות גבוהה יותר וביצועי הילדים טובים יותר. אך הבעיה עם ההשוואות האלו היא שהורים השולחים את ילדיהם למוסדות פרטיים הם לרוב עשירים יחסית לשכניהם, כך שלא ברור האם ההבדל בתוצאות נובע מאיכות החינוך או מגורמים אחרים הקשורים לסביבת המחייה של הילדים.

אבל האם היעדר חינוך בקרב העניים הוא בכלל בעיה? לא תמיד ברור שאפשרויות התעסוקה העומדות בפני ילדי העניים מחייבות השכלה, ושכדאי לכפות עליהם מלמעלה חינוך יסודי. העניים עצמם במדינות רבות נוטים להשקיע בחינוך של ילדיהם בהתאם לפוטנציאל התעסוקתי שלהם, ולהקדיש את מירב המשאבים לאחד הילדים שיש סיכוי שיוכל להגיע ללימודים גבוהים ולעבודה בטוחה במגזר הציבורי, על חשבון השאר. נראה שהעניים מאמינים שבנוגע לחינוך קיימת מלכודת עוני, כך שהשקעה במעט חינוך לא תשנה את האופק התעסוקתי של ילדיהם, ושווה להשקיע בחינוך רק אם ילד מסוים מסוגל "לעבור את הסף", למשל להגיע לאוניברסיטה. התפיסה האליטיסטית הזו, שלפיה לא שווה להשקיע בחינוך של רוב האוכלוסיה, משותפת גם לאליטות ולפקידות הבכירה במדינות עולם שלישי רבות. דופלו ובנג'רה ספקנים לגבי התפיסה הזו, מציעים להנמיך את הציפיות מהמערכת, ולהתמקד באיכות הלימוד ולא בעצם הרישום לבתי ספר. לא ברור שניתן ליישם במדינות עולם שלישי מערכות חינוך ברמה מערבית, ובהחלט יתכן שעדיפה מערכת צנועה ופשוטה יותר אשר תעניק כישורים בסיסיים לכלל האוכלוסיה.

עבודות

שיעור העניים במדינות עולם שלישי שהם בעלי עסקים זעירים עולה בהרבה על שיעור העצמאיים במדינות מערביות, והכותבים מתארים בספר שלל דרכים מתוחכמות שמצאו עניים במדינות שונות להשתמש במשאבים המעטים העומדים לרשותם על מנת לייצר הזדמנויות עסקיות. תופעה זו הובילה מספר חוקרים להלל את רוח היזמות בקרב עניי העולם השלישי, וכן לפופולריות הרבה של מוסדות "מיקרו-קרדיט", אשר מעניקים לעניים הלוואות לשם השקעה בעסקיהם (מוחמד יונוס זכה בפרס נובל על הובלת המהפכה הזו). הטענה כאן היא שמלכודת העוני נובעת מהיעדר מערכת פיננסית מתפקדת: לבנקים ומוסדות גדולים לא משתלם להלוות לעניים עקב הקושי לפקח עליהם והסכומים הקטנים שבהם מדובר, ולכן העניים לא מסוגלים לקחת הלוואות בריבית סבירה, להשקיע ולהגדיל את העסקים שלהם, למרות שהתשואה על ההשקעה בעסקים שלהם היא גבוהה למדי.

אך בפועל נראה שלמוסדות מיקרו-קרדיט ישנה השפעה מאוד מוגבלת על מצבם הכלכלי של העניים. ישנם לא מעט סיפורי הצלחה מעוררי השראה שהמוסדות מבליטים ומפרסמים, והם בוודאי לא מזיקים, אבל התוצאות מאכזבות ביחס להתלהבות הראשונית מהרעיון. רבים מהעניים משתמשים בהלוואות על מנת לרכוש מוצרים לביתם או להתמודד עם בעיות בריאותיות, וחלקם אף חוששים להרחיב את העסקים שלהם. כאשר מפסיקים לשער השערות תיאורטיות ויורדים לשטח על מנת לדבר עם העניים עצמם, מגלים שרובם הם בעצם יזמים בעל כורחם. מה שהם באמת היו רוצים לעצמם ולילדיהם זה עבודה במפעל, והחלום הגדול מכולם הוא עבודה קבועה במגזר הממשלתי. העניים יודעים על מה הם מדברים: בניגוד למוסדות המיקרו-קרדיט ויוזמות אחרות, עבור מפעלים רואים השפעה דרמטית בנתונים.

ההתנגדות האפנתית במערב למפעלי הייצור במדינות עולם שלישי היא אחת האיוולות הגדולות ביותר של תקופתנו. אמנם השכר וסביבת העבודה נראים לנו נוראיים בעיניים מערביות, אבל האמת היא שעבור העניים הם עדיפים בהרבה על האלטרנטיבות, בעיקר בגלל היציבות התעסוקתית. דופלו ובנרג'י מביאים דוגמאות רבות לעניין, גם אנקדוטות וגם מחקרים. למשל, לפי מחקר על כפרים בהודו בין השנים 1960 – 1999, המפעלים שנבנו לצד חלק מהכפרים תרמו יותר להכנסות התושבים מאשר גורמים אחרים כגון שיפור בטכנולוגיה חקלאית, ובעיקר תרמו לעניים ביותר שלא יכלו להשיג משרות יציבות בשום מקום אחר. סקרים ומחקרי עומק מעלים שיציבות תעסוקתית משנה לגמרי את השקפתם של העניים לגבי החיים, ומעודדת השקעה וחשיבה על העתיד. מחקר אחר עסק בנשים מקסיקניות חסרות השכלה ובגובה של ילדיהם, בתור מדד לתת-תזונה בילדות. המחקר העלה שילדים לנשים שחיו בעיירות שבהן נפתחו מפעלים היו גבוהים יותר מילדים לנשים שחיו בעיירות שבהן לא נפתחו מפעלים – למעשה הם היו גבוהים כמו ילדים בגיל מקביל בארצות מערביות.

מחקרים אלו מעמידים ספקות בפני ההתנגדות למפעלים במדינות עולם שלישי. כאשר אנחנו מחייבים חברות מערביות לשפר את הסטנדרטים של העבודה במדינות האלו או להגדיל את השכר, המשמעות היא הגדלת עלויות הייצור, ועל כן פחות מפעלים, פחות עבודות כאלו, ויותר עניים שנדרשים לחפש לעצמם אלטרנטיבות. אך אם אפילו מפעלים בסטנדרטים הנוכחיים יכולים לחולל שינוי כל כך משמעותי וחיובי בתנאי החיים של העניים, אולי עדיף שיהיו הרבה עבודות בסטנדרטים נמוכים מאשר מעט עבודות בסטנדרטים גבוהים. הסיבה העיקרית לביקורת במערב על התיעוש בעולם השלישי היא חוסר היכרות עם האלטרנטיבות, עם אורח החיים של העניים שאינם עובדים במפעלים, הכולל סיכונים רבים, עבודות זמניות קשות ותקופות אבטלה ממושכות. המפעלים מסוגלים לספק לעניים לא רק עבודה קבועה ובטוחה בשכר יחסית גבוה (במפעלים בבעלות חברות מערביות השכר גבוה עוד יותר), אלא גם את היכולת לעבור לערים גדולות, מה שמגדיל את הנגישות לבתי ספר ובתי חולים טובים יותר החסרים בכפרים נידחים.

רעיונות גדולים, רעיונות קטנים

הפופולריות הרבה של דופלו ועמיתיה בעולם הכלכלי עוררו באופן טבעי לא מעט התנגדויות לפעילותה, והמחברים מקדישים חלקים שונים מהספר למענה למבקריהם. אחת הביקורות היא שכלכלני הפיתוח החדשים וויתרו על השאיפות הגדולות לתקן את העולם, וויתרו על המאקרו-כלכלה, על העיסוק במוסדות ברמת המדינה שיכול להוציא מיליארדים מעוני, ועברו להתעסק בכל מני פרטים זניחים של התערבויות שנועדו להשיג מטרות מוגבלות למדי. דופלו ובנרג'י מזכירים גם את ספרם של אסימוגלו ורובינזון, הטוענים שללא שינוי פוליטי משמעותי ושינוי דרמטי במוסדות מדינות עניות לא יצליחו לעלות על מסלול של צמיחה (כתבתי על הספר בהרחבה כאן).

דופלו ובנרג'י מסכימים שמדינות עולם שלישי מאופיינים במוסדות שנועדו לשמור על מעמדן של אליטות צרות. הם מתארים מחקרים על פרויקטי סיוע בהיקף גדול שהעלו כי מרבית הכספים כלל אינם מגיעים לשטח, לאנשים שעבורם הפרויקט מיועד, אלא נעלמים בדרך במנגנון הבירוקרטי המושחת. הם מתארים בהרחבה מערכות חינוך עם מורים שלא מגיעים כלל לבתי הספר אך ממשיכים לקבל משכורות, מערכות בריאות עם אחיות שלא טורחות להגיע לעבודתן, ואיכשהו כולם מקבלים את המצב הזה בשוויון נפש – מראש כלל לא קיימת ציפייה בקרב העניים שהמערכות הציבוריות יפעלו כראוי. "כולם מושחתים", הם יאמרו בביטול וימשיכו בחייהם. גם כאשר מנסים לבזר את קבלת ההחלטות ולהטמיע פרויקטים ברמה המקומית ולא ברמת המדינה, בדרך כלל המרוויחים העיקריים מפרויקטי סיוע במימון מערבי הם בני האליטות המקומיות, בזמן שקבוצות חלשות כמו נשים, בני קאסטות נמוכות בהודו או חסרי קרקעות נשארים חלשים. נראה כי "חוק הברזל של האוליגרכיה" מתקיים אפילו ברמת הכפר.

אבל דופלו ובנרג'י חולקים על הפסימיות המאפיינת חוקרים אחרים. הם מדגימים שכל מני שינויים קטנים, כגון מעבר מהצבעה בכתיבה על פתקים להצבעה אוטומטית או שליחת הזמנות לכל אנשי הכפר להשתתף בישיבות מועצה, יכולים להשפיע מאוד על חלוקת הכוח הפנימית. למוסדות אכן יש מקורות היסטוריים ארוכי טווח, אבל זה לא אומר שלא ניתן לשנותם, לעיתים על ידי התערבות חיצונית, וגם כאן המתודולוגיות של כלכלני הפיתוח יכולות להצביע על דרכים יעילות יותר או פחות להשיג את השינוי.

מעבר לכך, הרבה פעמים פוליטיקאים גרועים ומושחתים מקבלים החלטות אשר תורמות לעניים, ולהפך – פוליטיקאים ובירוקרטים עם כוונות טובות מקבלים החלטות שפוגעות בעניים. דוגמה למקרה הראשון היא רפורמת החינוך המקיפה של נשיא אינדונזיה סוהארטו המושחת. לפי מחקרים שנערכו הרפורמה תרמה באופן ישיר לא רק להשכלתם של העניים אלא גם למשכורותיהם, למרות שהמטרה העיקרית של סוהארטו הייתה להפיץ אידיאולוגיות ואחדות לאומית בעזרת בתי הספר. דופלו ובנג'רה מספקים גם דוגמאות רבות למקרה השני, לפקידים ופוליטיקאים עם כוונות טובות המתניעים רפורמות ענק שנכשלות עקב אידיאולוגיה קשוחה מדי, בורות בנוגע לתנאים בשטח או לדברים שלהם זקוקים העניים, ואינרציה המנציחה מדיניות שגויה עשרות שנים אל העתיד. אותם פקידים ופוליטיקאים מוכנים להקשיב אם מישהו מגיע ומסביר להם מדוע המדיניות היא שגויה. הם באמת רוצים לעזור, ומספקים תמיכה רבה לכלכלני פיתוח החוקרים רפורמות בארצותיהם. על כן, דופלו ובנג'רה אינם פסימיים כמו כלכלנים אחרים בנוגע ליכולתה של התערבות ממשלתית חכמה לתרום לעניים.

סיכום

דופלו ובנרג'י מסכמים את ספרם עם חמש תובנות עיקריות:

  1. בעיה מרכזית עבור העניים היא בורות ודעות קדומות שגויות בנושאים רבים, כגון התרומה של חומרי דישון ליבול, החשיבות שבחיסון ילדים קטנים או האפשרויות החוקיות העומדות ברשותם, מה שמוביל לכישלונם של פרויקטי סיוע ורפורמות שונות. על כן, קמפיינים הממוקדים בהפצת ידע דרך מקורות הנתפסים בעיני העניים כאמינים הם דרך מאוד זולה ויעילה לעזור לעניים.
  2. העניים נושאים באחריות לדברים רבים שאנשים עשירים יותר לא צריכים לדאוג להם, כגון מציאת מקורות מים לא מזוהמים, חיסכון לעת זקנה ועוד, ועל כן בעיות התנהגותיות נפוצות כגון דחיינות הן חמורות הרבה יותר אצלם. פתרונות מדיניות שיפשטו עבורם את קבלת ההחלטות בנושאים כאלו, למשל על ידי כל מני אופציות ברירת-מחדל וכללי אצבע, יכולים מאוד לעזור.
  3. ישנן סיבות טובות מאוד לכך שלעניים אין גישה לשווקים מסויימים, כגון חיסכון, ביטוחי בריאות, אשראי ועוד. ישנם כשלי שוק של ממש בתחומים רבים. על כן ישנו מקום למעורבות ממשלתית בנושאים אלו, ואפילו לאספקת מוצרים מסוימים בחינם או מתחת למחיר השוק, למרות התנגדותם של כלכלנים רבים לרעיון.
  4. מדיניות עניות לא נועדו להיכשל. זה נכון שדברים רבים אינם עובדים כמו שצריך במדינות האלו, אבל לא תמיד מדובר באיזו שהיא קונספירציה של אליטה מושחתת המעוניינת להדק את שליטתה. במקרים רבים מדובר בטעויות מדיניות המבוצעות על ידי אנשים עם כוונות טובות. ישנו מקום רב להתקדם גם במסגרת המערכת הקיימת, ללא מהפכות פוליטיות דרמטיות.
  5. הציפיות הנמוכות מצד הממסד ומצד העניים עצמם בנוגע למה שניתן או לא ניתן להשיג נוטות להגשים את עצמן. ילדים עניים בבתי ספר סופגים את הציפיות הנמוכות של המורים מהם, ומתפקדים בהתאם. קשה לשנות זאת, אך קשה לשנות את מצבם של העניים מבלי להשפיע ראשית כל על הציפיות.

ספרם של דופלו ובנרג'י מסוגל לספק נקודת מבט מרעננת ואופטימית על מצבן של מדינות עניות, וחלק מהמסקנות תקפות גם לעניים במדינות מערביות, למשל האוכלוסיה הערבית בישראל. עוני הוא לא בעיה פשוטה של היעדר כסף שניתן לפתור בקלות על ידי "איכפתיות", על ידי חיסולה של אפליה ממסדית או על ידי הפלת רודן אכזר ומושחת כלשהו. אך מצד שני, אין סיבה להרים ידיים. שיפורים קטנים מתרחשים כל הזמן, ושיעור העוני בעולם יורד בהתמדה כבר מאות שנים. אפשר להתקדם קדימה, אבל לשם כך נדרש ראש פתוח וחופשי מאידיאולוגיות נוקשות לגבי מה שהעניים צריכים או רוצים, נדרש לבצע ניסויי שדה בשטח ולאסוף נתונים באופן קפדני על מנת לגלות מה באמת עובד ומה לא, ואולי הכי חשוב – נדרש לרדת לשטח ולהקשיב לעניים עצמם.

כיצד לא נכון לחשוב על מחיר הגז הטבעי

קל להבין מדוע מחיר גבוה מדי של גז טבעי (למשל תודות לכוח מונופוליסטי) יכול לפגוע במשק, אבל חשוב להבין גם את המקרה ההפוך. תפיסה נפוצה גורסת שהמחיר הנכון לגז טבעי בישראל הוא המחיר הנמוך ביותר שעדיין משאיר לבעלי חברות הגז איזה שהוא רווח "סביר" או "לא חזירי" – מחיר כזה יעודד את התעשיה הישראלית, יוריד את יוקר המחיה וכך הלאה. התפיסה הזו שגויה לגמרי.

הבעיה המרכזית עם התפיסה הזו היא ההתמקדות באלמנט החלוקתי ולא בשימוש חכם במשאבים. נניח למשל שהמשק הישראלי הוא מפעל אחד גדול המייצר מזון לאזרחי המדינה על ידי שימוש בחומר גלם יחיד – גז טבעי או נפט. למשק יש שדות גז במעמקי הים, אבל נפט נדרש ליבא מחו"ל. נניח שאפשר למכור גז לחו"ל במחיר של 100 ליחידה, ושיחידת גז מייצרת מזון בערך של 200 קלוריות. ניתן גם לייצר מזון בעזרת נפט מיובא, כאשר ייבוא יחידת נפט עולה 50 ויחידת נפט מייצרת גם היא מזון בערך של 200 קלוריות. במצב כזה ברור שלמפעל משתלם למכור את הגז לחו"ל תמורת נפט ולהשתמש בנפט לייצור המזון, למרות שיש בבעלותו של המפעל שדות גז משלו ולמרות שניתן להעביר את הגז לייצור מזון "בחינם". זה לא באמת בחינם, מכיוון שכאשר המפעל משתמש בגז לייצור מזון הוא מוותר על הכסף שהיה ניתן לקבל מייצוא הגז. ישנו שימוש לא אופטימלי במשאבים. במציאות מדינת ישראל איננה מפעל, אבל הממשלה מסוגלת להשפיע על מחירם של מוצרים כגון גז טבעי. מחיר נמוך מדי עלול להוביל לשימוש שאיננו אופטימאלי מבחינת המשק כולו, גם אם המחיר הזה נמוך למדי.

לשימוש בגז הטבעי, כמו לכל דבר בחיים, יש עלות: העלות האלטרנטיבית. אנחנו יכולים למכור יחידת גז לצרכנים ישראלים או לצרכנים בחו"ל במחירים שונים, אנחנו יכולים להשתמש בו עכשיו או בעתיד, ואנחנו יכולים גם פשוט להשאיר אותה באדמה ולא לשלם את עלויות ההפקה. כל דבר שנבחר לעשות עם הגז יבוא על חשבון שאר האלטרנטיבות. המחיר של הגז צריך לשקף את העלות הזו. אם אין תחרות במשק, וכרגע זה המצב, התיאוריה הכלכלית מעלה כי המחיר שיקבע ללא התערבות ממשלתית לא ישקף את העלות הזו, אך התערבות ממשלתית תשפר את המצב רק אם היא תקבע מחיר נכון. אם נקבע בחוק מחיר נמוך מדי נוביל למצב שבו יהיו עסקאות משתלמות שלא יבוצעו: יהיו צרכנים אשר מוכנים לרכוש גז במחיר גבוה יותר, ופירמות שמוכנות למכור להם במחיר הזה, אבל העיסקה לא תתקיים מכיוון שהיא אסורה בחוק. באותו האופן, גם אם המחיר בשוק יהיה גבוה מדי יהיו עיסקאות משתלמות (שתורמות לרווחה הכוללת במשק) שלא יבוצעו.

כאשר הממשלה מחליטה בכל זאת לפקח על מחירי מוצרים ולקבוע עבורם מחיר הנמוך מהמחיר התחרותי, היא לרוב עושה זאת עבור "מוצרי יסוד" מתוך מטרה חברתית של תמיכה בצרכנים עניים. אפשר להטיל ספק בתרומה האמיתית של מהלכים כאלו לצרכנים, אבל בנוגע לגז אפילו השיקול הזה לא קיים. אין שום סיבה למכור גז בזול למפעל ישראלי מסוים, המייצא לחו"ל מוצרים המיוצרים בעזרת אנרגיה מבוססת-גז, כאשר ניתן לייצא את הגז לחו"ל באופן ישיר במחיר גבוה יותר. מהלך כזה לא "תומך בתעשיה הישראלית" או "משפר את יוקר המחיה", אלא פשוט מעביר כסף מבעלי הון מסוימים לבעלי הון אחרים תוך כדי שימוש לא יעיל במשאבי הטבע של המדינה ופגיעה בתקבולי המיסים שהממשלה יכולה לקבל מהעסקה. בעקבות ועדת ששינסקי המיסוי על גז גבוה יותר מהמיסוי על מוצרי יצוא אחרים, כך שסובסידיה כזו היא בעצם מסלול עוקף-ששינסקי: בעלי הון מסויימים מייצאים את הגז לחו"ל כשהוא "מוחבא בתוך" מוצרים אחרים שהוא עזר לייצר, בלי לשלם את המיסוי שחברות הגז היו משלמות.

גם אם תטענו שמהלך כזה בכל זאת מוזיל עלויות אנרגיה גם לצרכנים פרטיים, זה נראה מוזר להעניק לתושבי המדינה הטבה שתלויה בצריכת האנרגיה שלהם. אין גם שום סיבה למכור גז במחיר מוזל במיוחד לחברת החשמל. אם הממשלה מעוניינת להוריד את מחיר החשמל, שהוא ממילא מפוקח, היא יכולה לעשות זאת באופן ישיר. למה להוזיל דווקא את מחיר הגז עבור חברת החשמל? אולי עדיף להוזיל את עלויות כוח האדם של חברת החשמל? אולי משתלם יותר להפיק חשמל בעזרת אנרגיות מתחדשות ולייצא את הגז לחו"ל?

חשוב גם לזכור שהמיסוי על רווחי חברות הגז מתקרב ל-70%. על כן, מדיניות אשר תפחית את הרווחים האלו לא מעבירה כסף מיצחק תשובה לגורמים אחרים במשק, אלא בעיקר מהממשלה לגורמים אחרים במשק. זהו כסף שהיה ניתן להשתמש בו עבור שירותים ציבוריים טובים יותר.

הגז השוכב במים הטריטוריאלים של מדינת ישראל הוא ערימה של כסף "פוטנציאלי", שניתן להפיק ממנו את המקסימום רק אם נתחשב בעלויות האלטרנטיביות. זה נכון גם אם אנחנו רוצים להתחשב בשיקולים נוספים שאינם כספיים לכאורה, למשל ביטחון אנרגטי (שנרחיב לגביו בהמשך) או צדק חברתי. אם מפריע לכם שחברות הגז מרוויחות "יותר מדי" אז הפתרון לכך הוא מיסוי ולא מחיר נמוך שגורם לשימוש לא יעיל. כמובן שגם למיסוי יש השלכות שליליות, למשל על הסיכוי לחפש ולמצוא מאגרים חדשים, אבל פיקוח מחירים המעביר כסף מבעל הון אחד לבעל הון אחר או לאיזה שהוא גוף ממשלתי, תוך כדי וויתור על חלק מערימת הכסף הפוטנציאלי, הוא דרך עקומה ויקרה מאוד לדאוג לצדק חברתי. בסופו של דבר, הגורם הרלוונטי היחיד לקביעת המחיר האופטימאלי של גז טבעי בישראל הוא לא איזו שהיא תפיסה לגבי צדק חברתי ולא הרצון לתמוך בתעשייה המקומית, אלא העלות האלטרנטיבית הרלוונטית לשימוש ביחידת הגז האחרונה שנמכרת.

אז מהי העלות הזו?

ובכן, תלוי.

למצוא את העלות האלטרנטיבית הנכונה

ב-28 ביולי התקיים במכון אהרן למדיניות כלכלית, במרכז הבינתחומי בהרצליה, כנס בנושא רגולציה על הגז הטבעי, בהשתתפותם של חוקרים מהאקדמיה, פקידים בכירים, נציגי התעשייה וחבר הכנסת איתן כבל המכהן כיום כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת. בכנס הוצג מחקר של פרופ' עדי פוזנר, ד"ר טל מופקדי וד"ר רועי שלם, שבנו מודל של משק הגז הישראלי במטרה להבין מהן העלויות האלטרנטיביות הרלוונטיות, וכך להתחיל לחשוב עד כמה מתווה הגז הנוכחי רחוק מהאופטימום. העולם הוא כמובן מורכב יותר מכל מודל, ואי אפשר באמת לחשב את "המחיר האופטימאלי", אבל מודלים מופשטים מאפשרים לנו לפחות לחשוב על הנושא באופן נכון לוגית.

אז איך העסק עובד?

מבלי להיכנס יותר מדי אל הפרטים, חשוב להבין שכאשר אנחנו מוכרים יחידת גז לצרכן ישראלי כלשהו אנחנו מבצעים שלושה סוגי וויתורים על אלטרנטיבות:

  1. מכירת יחידת גז לצרכן מקומי מקצרת את הזמן שבו המשק יוכל לייצר גז לצריכה עצמית ומקרבת את היום שבו יגמר הגז בארץ ונצטרך ליבא גז מחו"ל.
  2. מכירת יחידת גז לצרכן מקומי מגיעה על חשבון יצוא יחידת גז לחו"ל.
  3. מכירת יחידת גז לצרכן מקומי אחד מגיעה על חשבון מכירת יחידת גז לצרכן מקומי אחר.

נניח לשם פשטות ההצגה שאין אפשרות לייצא את הגז, שלא עולה כסף להפיק אותו ושהמחיר שבו ניתן ליבא גז הוא תמיד 8 דולרים ליחידת גז (יחידות גז נמדדות ב-MMBTU, מדידה המתחשבת בכמות האנרגיה שניתן להפיק מהגז). הביקוש המקומי לגז ילך ויגדל עם השנים בקצב צמיחת האוכלוסיה, ולפי התחזיות הגז יספיק לכ-38 שנים במצב זה שאינו כולל ייצוא, כלומר עד שנת 2054. מה צריך להיות המחיר המקומי של הגז תחת ההנחות האלו?

כאשר אנחנו לא יכולים ליצא את הגז ועלות הפקתו היא אפס, המחיר ה"נכון" אינו אפס. העלות האלטרנטיבית של הגז במצב זה היא שווי היבוא העתידי, הסוג הראשון של הוויתור שהזכרתי למעלה. אם אנחנו צורכים היום יחידת גז, המשמעות היא שנשלם 8 דולרים בעוד 38 שנים על יחידת גז. אם אנחנו צורכים בשנה הבאה את יחידת הגז, המשמעות היא שנשלם 8 דולרים בעוד 37 שנים. אם נצרוך את יחידת הגז בשנת 2050, המשמעות היא שנשלם 8 דולרים בעוד 4 שנים. כסף היום שווה יותר מאשר כסף בעתיד – ניתן לקבל ריבית על הכסף אם משקיעים אותו באפיקים אלטרנטיביים, וככל שהעתיד רחוק יותר כך כסף שנקבל או נשלם בו שווה פחות. לכן, כיום בשנת 2016 תשלום של 8 דולרים בשנת 2054 הוא לא משמעותי כל כך, אבל בשנת 2050 תשלום של 8 דולרים בשנת 2054 הוא יותר משמעותי. במילים אחרות, היום העלות האלטרנטיבית של הגז הטבעי היא נמוכה, והיא צריכה לעלות עם הזמן ככל שהגז הולך ונגמר – וכך גם המחיר. אז הנה תובנה לא טריוויאלית ראשונה: בהינתן ההנחות שהצגנו, המחיר האופטימאלי צריך לעלות עם הזמן.

כמובן שהיו לנו כאן המון הנחות מפשטות. במציאות ניתן לייצא את הגז, עולה כסף להפיק אותו, יתכן שימצאו בעתיד עוד מאגרים, יתכן שמחיר היבוא ישתנה עם השנים וכך הלאה, אבל זה לא אומר שהמודל שתיארתי חסר ערך. המודל הזה מספק תובנה חשובה ולא טריוויאלית, תובנה שקשה להגיע אליה ללא החשיבה המסודרת המאפיינת מודלים כלכליים.

עדי פוזנר, טל מופקדי ורועי שלם מתחילים את מחקרם עם התובנה הבסיסית הזו, ואז ממשיכים משם אל מודלים יותר ריאליסטיים הכוללים עלויות הפקה, אפשרות לייצוא ומגבלות שונות על הקמת המתקנים, ודנים גם בשאלת שינויי מחירים בארץ בעקבות שינויי מחירים בחו"ל, מציאת מאגרים חדשים ושיקול הביטחון האנרגטי. התוצאות הולכות ונעשות מורכבות, כאשר בשנים שונות יש עלויות אלטרנטיביות רלוונטיות שונות, כתלות במרחק שלנו מהנקודה שבה יסתיים הגז. ישנן תקופות שבהן המחיר קבוע, ויש תקופות שבהן הוא עולה כמו במודל הבסיסי או בקצב מהיר יותר; ישנן תקופות שבהן מה שחשוב מבחינת אלטרנטיבות הוא המחיר שניתן לקבל על היצוא, תקופות שבהן מחיר היבוא הוא העיקר, ותקופות שבהן מחירי היצוא והיבוא בכלל אינם רלוונטיים מכיוון שהגז נמצא במחסור ביחס לביקוש המקומי (בגלל מגבלות ביכולת ההפקה). יש תקופות שבהן עליית מחירים עולמית של 10% מעלה את המחיר המקומי האופטימאלי ב-10%, בפחות מ-10% או ב-0%. כמובן שכל תגלית גז חדשה או התפתחות טכנולוגית שמופיעה בדרך משנה את המחירים האופטימאלים.

בקיצור, מסובך. אבל הפרטים כרגע פחות חשובים. הנקודה היא שבסופו של דבר המודלים האלו מסוגלים לתאר לנו את המתווה האופטימאלי של מחירי הגז לאורך זמן, כאשר בכל תקופה בוחנים את העלות האלטרנטיבית הרלוונטית, וגם מספקים תובנות כיצד להשיג מטרות אחרות בו זמנית כגון צדק חלוקתי או שמירה על ביטחון אנרגטי. ניתן לעדכן את המודלים בפרמטרים המשתנים, וכך לקבל את השינוי הנדרש בתוצאות אם המציאות משתנה.

הבעיה היא שזה לא מעניין אף אחד.

המודלים והמציאות

במהלך השולחן העגול במכון אהרן נוצר וויכוח בין חבר הכנסת איתן כבל לבין פרופ' חיים פרשטמן, כלכלן מאוניברסיטת תל אביב. כבל, שעלה לדבר לאחר שעדי פוזנר סיים להציג את המודל, טען שבתור מקבל החלטות מודלים כאלו פחות רלוונטיים עבורו. הוא דיבר על שיקולים גיאופוליטיים, על שיקולי ביטחון ועל שלל נושאים אחרים שלדעתו לא נכנסו אל תוך המודל, אך אחרים הסבירו שהמודל דווקא כן מאפשר להבין כיצד נדרש להתחשב בשיקולים האלו באופן לוגי ורציונלי. פרשטמן אמר שלפני כשש שנים, כשרק הופיעו התגליות הראשונות, הוא וחבורה של חוקרים הציעו לממשלה לבצע מחקר כזה בהתנדבות, אבל אף אחד לא היה מעוניין. הבעיה היא שמקבלי ההחלטות בישראל לא פעם מתעלמים מסוג החשיבה שכלכלנים יכולים להציע, וכפי שציינו פרופ' עומר מואב ואחרים בכנס זו בעיה שמתחילה עם הציבור והתקשורת בישראל. גם אם קיים בממשלה פוליטיקאי המעוניין לקבל החלטות המבוססות על עצותיהם של הכלכלנים, הוא לא ישרוד פוליטית בגלל שלציבור לא אכפת.

רבים משוכנעים שאנחנו הכלכלנים עובדים כולנו עבור בעלי ההון. יש כמובן כלכלנים שבאמת עובדים עבורם, אבל הם מיעוט וישנם כללי גילוי נאות שנועדו לחשוף זאת. לפרופסורים עם קביעות באוניברסיטה לא אכפת מה יצחק תשובה חושב על המודלים שלהם, וגם לי לא אכפת מה יצחק תשובה חושב על המאמרים שלי. רבות מהתובנות העולות מהמודל של פוזנר ושותפיו דווקא נוגדות את האינטרסים של חברות הגז (עדי פוזנר טוען שהמחיר בארץ כיום ככל הנראה גבוה מדי), ואין שום היגיון בלפסול כל טענה שכל כלכלן אי פעם יעלה כי יש סיכוי מזערי שיום אחד הוא יעבוד עבור איזה שהוא בעל הון. מעבר לכך, זה גם לא הוגן להתעלם מהנתונים והעמדות שמציגים כלכלנים כגון אמיר פוסטר, שמייצג את חברות הגז והשתתף בכנס – זה שמישהו "מדבר מפוזיציה" זה לא אומר שהוא בהכרח משקר או טועה.

בעיה אחרת היא הטענה הנפוצה שלפיה כלכלנים מסתכלים על כל דבר "דרך החור שבגרוש", כפי שציין חבר הכנסת איתן כבל במהלך השולחן העגול. גם זו טענה שגויה. דרך החשיבה הכלכלית והמודלים הכלכליים מתחשבים גם בכל שיקול אחר שיכול להיות קיים, הם פשוט מצמידים לשיקולים האלו מחיר. למשל, "ביטחון אנרגטי" הוא לא שיקול עם משקל אינסופי. כפי שציין רועי שלם במהלך הדיון, לפני שהתגלה הגז, מקבלי ההחלטות בישראל לא היו מעוניינים לרכוש לעצמם מאגר גז לצרכי ביטחון אנרגטי, אז למה עכשיו פתאום יש צורך בכך? הגז לא הפך לזול יותר. זה שבמקרה יש לנו גז זה לא אומר שהגז הוא זול יותר עבורנו. כאמור, הגז הוא בסך הכל משאב בשווי מסויים, ועם המשאב הזה ניתן לעשות כל מני דברים. אם לפני הגילוי לא היה לנו רצון להשתמש בכסף של מדינת ישראל כדי ליצור מאגר גז טבעי לצרכי חירום בישראל, למה אחרי הגילוי פתאום זה הכרחי?

הסיבה לדרישות כגון ביטחון אנרגטי המתבטא בשמירת גז ומניעת ייצוא, היא חשיבה לא עקבית ולא לוגית מצד מקבלי ההחלטות. בני אדם לוקים בכשלים קוגניטיביים רבים: אנחנו נוטים לשים נושאים שונים בקטגוריות שונות, להצמיד משקל אינסופי לחלק מהשיקולים בקבלת החלטה, לא להבין שיש תחליפיות בין אלטרנטיבות שונות, להצמיד תג מחיר גבוה יותר לחפץ רק כי הוא "שלנו" למרות שלא היינו מוכנים לשלם את אותו המחיר עבור החפץ אם הוא לא היה ברשותנו, ועוד. דניאל כהנמן זכה בפרס נובל על מחקריו על הכשלים האלו, המאפיינים פקידים בכירים, ראשי ממשלות וחברי כנסת באותה המידה שבה הם מאפיינים כל אדם אחר. מודלים כלכליים מאפשרים לנו להתגבר על הכשלים האלו, אבל לשם כך נדרש להשתמש בהם – נדרש להקשיב. המודלים לא אומרים ששיקולים לא-כספיים, למשל הרצון שלא ליצור תלות קיומית ביבוא גז דרך טורקיה, הם לא חשובים. אבל המודלים כן מסוגלים להצמיד תג מחיר ברור לשיקולים האלו, וכך לאפשר לפוליטיקאים לקבל החלטות טובות יותר – להתחשב באלטרנטיבות, להחליט בדיוק מה המחיר שהם מוכנים לשלם, בכסף, כדי למלא שיקולים אחרים.

אז מה עם מתווה הגז הנוכחי?

פוזנר, מופקדי ושלם מאמינים שהמחיר הנוכחי בישראל הוא ככל הנראה גבוה יותר מהאופטימום. המחיר הזה לא נקבע בשוק תחרותי אלא במסגרת מאבק כוחות בין חברות הגז, חברת החשמל והממשלה, מאבק שנערך בתקופה שבה המחירים העולמיים היו גבוהים יחסית. מאז שהוא נקבע מחירי האנרגיה העולמיים התרסקו, אבל העובדה הזו לא השתקפה במחיר הגז בארץ, והמתווה מנציח את הקיבוע הזה ל-6 השנים הבאות. אך למרות הביקורת שלו, עדי פוזנר אינו מתנגד למתווה. משיחותי עימו עולה כי הוא יכול לחשוב על מתווה טוב יותר, אבל לא ברור אם היה ניתן להשיגו במסגרת המו"מ בין הגורמים, ובכל מקרה הנזק מהיעדר מתווה גדול הרבה יותר מהנזק מקיומו של מתווה לא אופטימאלי. לעיכובים בפיתוח מאגרי הגז יש מחיר הרבה יותר גבוה מאשר לבחירה במחיר שאיננו מושלם. כל שנה שבה לא זורם גז למפעלים ישראלים או ליצוא היא בזבוז עצום של כסף, והדבר האחרון שפוזנר, מופקדי ושלם רוצים הוא לתרום לבזבוז הזה. לדעתם הדבר הנכון ביותר כרגע הוא להתקדם כמה שיותר מהר עם הפיתוח, ובהמשך להתחיל להשתמש בתובנות העלות מהמודל כדי להבין האם כדאי לשנות את ההסכמים אל מול חברות הגז, בהינתן ההשפעות על המוטיבציה של חברות לחפש כאן מאגרים נוספים. מלבד המתווה, בעיה נוספת עם המדיניות הנוכחית היא שוועדות שונות קבעו בזמנים שונים את הרגולציות על המחיר ועל הייצוא ואת שיעור המיסוי, בזמן ששלושת הנושאים האלו תלויים מאוד אחד בשני וצריכים להיקבע ביחד, בו זמנית.

הדיון הסוער בעיתונות על המחיר בארץ לעומת מחירי הגז במדינות אחרות או על שיעורי הרווח של חברות הגז הוא פופוליסטי ולא רלוונטי ברובו, והתלות הנכונה של המחיר בארץ במחירי חו"ל היא מורכבת יותר מכפי שהרוב חושבים. הרמות הגבוהות של הדמגוגיה והבורות המלוות את הדיון הציבורי, התקשורתי והפוליטי בנושא הגז הטבעי מזיקות מאוד לסיכוי של אזרחי מדינת ישראל לנצל באופן מוצלח את המזל שפקד אותנו עם גילוי המאגרים, למצות את ערימת הכסף הפוטנציאלי. כפי שציינו ערן חיימוביץ (מנכ"ל פיניציה) ומגיבים נוספים בשולחן העגול של מכון אהרן, בהחלט ייתכן שטכנולוגיות אנרגיה חדשות יחליפו את הגז הטבעי ויורידו את מחירו באופן דרמטי בעשורים הקרובים, בזמן שפוליטיקאים ישראלים ימשיכו להאשים אחד את השני בעיכוב בפיתוח המאגרים ופעילים חברתיים למיניהם ימשיכו להפגין נגד הטייקונים ולהגיש בג"צים נגד כל החלטה שהממשלה מקבלת בנידון. במקרה זה חלק ניכר מהגז "של כולנו" ישאר לנצח בקרקעית הים התיכון – גז שהיה ניתן לייצא אותו לחו"ל, למסות את רווחי החברות המפיקות אותו ולהשתמש בו כדי לתרום לשיפור רמת החיים של כלל תושבי המדינה. כדי להימנע מהמצב הזה עלינו ראשית כל להחליף את השיח האמוציונאלי ואת חוסר האמון בדיון רציונלי ופתוח ובהקשבה הדדית.

כתבה ב"הארץ" מתחילה עם כותרת מאיימת: "Airbnb – כלכלה שיתופית או מלונאות עבריינית?"

הקרב של קבוצות הלחץ נגד הכלכלה השיתופית הוא החזית החמה היום של ההרס היצירתי, וחברי קבוצות הלחץ לא חוסכים באמצעים. לצערי העיתונות, אותו "כלב שמירה של הדמוקרטיה" לכאורה, נכשלת ברגעי האמת ומתייצבת לא פעם לצד קבוצות הלחץ ונגד הציבור הרחב. כפי שראינו עם שאול אמסטרדמסקי אתמול, כך היום כתב הארץ משה גלעד מתייצב במאמר באופן מגמתי לצד המלונאים המוטרדים מעלייתה של הכלכלה השיתופית.

אז כיצד ניתן לעצור חברה משגשגת המוכרת לציבור מוצר שהוא רוצה? ראשית כל, חייבים לתאר אותה בתור תמנון ענק ומרושע בשווי עשרות מיליארדי דולרים המשתמש בלוביסטים כדי להשפיע על ממשלות – כאילו שיש לחברות האלו ברירה לנוכח הלוביסטים הרבים ששולחים בתי המלון מהצד שלהם. בלי לוביסטים במערכת הפוליטית אין להם שום סיכוי לנצח את קבוצות הלחץ, אלו פשוט חוקי המשחק כיום.

שנית, מנסים לסדוק את התדמית הרומנטית של הכלכלה השיתופית: מסתבר שרבים ממשכירי הדירות הם אנשי עסקים שרוכשים דירות מתוך כוונה להשכיר אותם דרך החברות החדשות, וישנם בעולם בניינים שבהם מחצית מהדירות מושכרות כך. "האותנטיות נמוגה", אומר אחד המלונאים, כאילו שזה היה כל העניין כאן, אותנטיות. אבל לא, העניין היה מוצר טוב במחיר זול, וזה לא השתנה, לא משנה מי מוכר את המוצר.

רק בסוף מגיעים לנקודה העמוקה יותר, שלגביה המלונאים באמת צודקים: הכלכלה השיתופית מאפשרת לאנשים לחמוק מתשלום מיסים ומכללי רגולציה מחמירים. אנשים פשוט משכירים אחד לשני דירות, לא טורחים לדווח על זה לאף אחד, ושום מפקח לא יבקר בבית שלהם כדי לוודא שיש שם מטף כיבוי אש תקין. העלויות קטנות יותר והרווחים גבוהים יותר, ביחוד אם היזמים מתחמקים מתשלום מיסים. זו איננה תחרות הוגנת.

כל מי שינסה לפתוח עסק בארץ יגלה עד מהרה עד כמה נוראית הרגולציה, לכמה אישורים מופרכים הוא זקוק כדי לזוז מילימטר לכאן או לשם. הבעיה היא שמי שקובע את הרגולציות הוא לא זה שמשלם את מחירן. אין חפיפה בין סמכות לאחריות, כמו שאומרים בצה"ל. שריפות בבתי מלון הן עניין מסוכן, אבל זה ברור שהסכום האופטימאלי שנדרש להשקיע בהגנה מפני שריפות הוא לא אינסוף. חברי כנסת זורקים לאוויר חוקים והם חושבים שזה חסר עלות, שהיזמים יספגו הכל, מכיוון שהנטל על הצרכנים מגיע דרך המחירים והוא בלתי נראה. בירוקרטים רק הולכים ומחמירים את הרגולציות, כי אין להם שום תמריץ בכיוון השני: אם תהיה שריפה באיזה שהוא בית מלון יבואו אליהם בטענות, אבל אם התקנות שנועדו למנוע שריפה מחמירות מדי ביחס לאופטימום אף אחד לעולם לא יגלה זאת.

ומה עם אנשי העסקים? לכאורה הייתם מצפים מהם להיות נגד רגולציה, אבל האמת היא שרגולציות רבות מאפשרות לייצר חסמי כניסה לתחום וכך לפגוע במידת התחרותיות. רווחיהן של חברות נובעות במידה רבה ממידת התחרות בתחום, ולא רק מעלויות הייצור. ישראל, רפובליקת הכסת"ח וקבוצות הלחץ, גרועה במיוחד במדדים מקובלים של רגולציה ובירוקרטיה, אבל הבעיה קיימת גם במדינות אחרות. אני לא יודע מהי הרמה האופטימאלית של הגנה מפני שריפות ואני לא טוען בהכרח שכל רגולציה היא מיותרת, אבל לאור התמריצים של קובעי המדיניות והפירמות סביר להניח שהרמות הנוכחיות של הרגולציה גבוהות מדי. העובדה היא שלצרכנים לא אכפת לגור בדירות שהם השכירו באתרי הכלכלה השיתופית למרות שאין בהן מטף כיבוי, ולרובנו אין מטף כזה בבית.

כל שיפור טכנולוגי שמגדיל את יעילות זרימת המידע ואת ביזור מקורות המידע, מגדיל בסופו של דבר גם את היעילות שבה ניתן למכור ולרכוש מוצרים ומפחית את היכולת של ממשלות וקבוצות לחץ לשלוט במידע, לשלוט בשווקים באופן ריכוזי, להטיל עליהם רגולציה ולמסות אותם. בסופו של דבר גם בתי המלון יקבלו הקלות ברגולציה, או ייכחדו. שיפורים טכנולוגיים כאלו הם לא תמיד דבר טוב, בטח שלא לכולם. למשל, בעלי דירות גילו שהם יכולים להשכיר את הדירות במחיר גבוה לתיירים עשירים, וכך הם דוחקים שוכרים מקומיים מהשוק ומעלים את מחירי השכירות. מבחינה כלכלית השימוש במשאב הוא יעיל יותר עכשיו, אבל בדרך ישנם כאלו שהרוויחו (בעלי הדירות והתיירים) וכאלו שהפסידו.

השאלה החשובה היא לא האם השינוי הוא טוב או רע, או האם צריך לאפשר אותו או לעצור אותו. במאה ה-15 גילדות בפריז הצליחו לדחות את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לעיר בעשרים שנים, ואני בטוח שהיו להן שלל טיעונים משכנעים, אבל בסופו של דבר מכונות הדפוס הגיעו. אי אפשר לעצור את הקידמה ואי אפשר לשלוט בה, אפשר רק לעכב אותה במחיר יקר מאוד. השאלה החשובה היא כיצד אנחנו גורמים לכך שנהיה בצד שירוויח מהשינוי, גם בתור בני אדם פרטיים וגם מנקודת המבט של מדינת ישראל.

—————-

אגב, ב-25 לספטמבר אני מתכוון להעביר שתי הרצאות בנושא הרס יצירתי במסגרת סמינר הסתיו של מכון פרידברג לכלכלה. הסמינר סגור לציבור הרחב, אך ניתן להירשם אליו בחינם והוא מיועד לסטודנטים מכל התחומים.

החלטתי לייסד פינה חדשה בבלוג בשם "פינת הסטטוס", שבה אני פשוט אפרסם כאן סטטוסים שאני מפרסם בפייסבוק. מדובר למעשה ברשומות שהן קצרות יותר ומושקעות פחות מהרשומות הרגילות שלי, בלי גרפים ותמונות וקישורים למקורות מידע. נראה לי שיש כאן לא מעט עוקבים שלא משתמשים ברשתות החברתיות ולכן מפספסים את הדברים שאני כותב שם. תהנו…

 


אחת הסיבות לנטיה של התקשורת לראות את המציאות הכלכלית בעיניים פסימיות היא מצבם הכלכלי של אנשי התקשורת עצמם, בעקבות דעיכת המודל הכלכלי של כלי התקשורת המסורתיים. אחרי כמאתיים שנה של עיתונות, מאה שנים של רדיו ושבעים שנים של טלוויזיה הגיע האינטרנט והתעשיות האלו הולכות עכשיו להשתנות באופן דרמטי.

ג'ון אוליבר מדבר באחד מקטעי הווידיאו האחרונים שלו על הירידה בהכנסות מפרסום, וטוען שבהיעדר עיתונאים שהשנים הקרובות הולכות להיות תקופה מצויינת להיות פוליטיקאי מושחת. שאול אמסטרדמסקי מסביר בפוסט בבלוג שלו מדוע הוא עוזב את כלכליסט, וכותב שהילדים שלו כבר לא יודעים מה זה טלוויזיה רב-ערוצית. גם הבן שלי לא יודע. גיא רולניק כותב שהמודל הכלכלי של התקשורת כיום הוא בעלי הון שמשתמשים בעיתונים ובערוצי טלוויזיה כדי להשפיע על רגולציה לטובתם.

בהיעדר צרכנים שמוכנים לשלם עבור המוצר שהם מייצרים, הפתרון היחיד שאנשי התקשורת רואים מול עיניהם הוא שהממשלה תסבסד אותם. כמובן, אנשי התקשורת אינם לבדם. למשל, לפי אתר התזמורת הפילהרמונית הישראלית הכנסותיה ממנויים מכסות רק כחמישים אחוזים מתקציבה, והשאר מגיע מהממשלה ומתורמים פרטיים. אייל גולן ושלמה ארצי לא זקוקים למימון מהממשלה ומתורמים מכיוון שיש מספיק צרכנים שמוכנים לשלם על המוצר שלהם, ואולי גם הפילהרמונית הייתה במצב הזה לפני עשרות שנים, אבל כיום היא לא. העדפות הציבור השתנו, וכך גם לגבי תחומים רבים אחרים של אמנות ותרבות שהפכו לתלויים בתקציבי ממשלה.

כאשר שינוי בהעדפות הציבור או בטכנולוגיה מתחיל להכחיד מגזרים וותיקים, תמיד יקום מי שיטען שלמגזרים האלו יש "השפעות חיצוניות", איזה שהוא ערך לכלל האוכלוסיה שלא ניתן למדוד אותו בביקוש הצרכני. תמיד יהיו ניסיונות להפוך את המגזר ההולך ונכחד מדינוזאור שעבר זמנו לאיזה שהוא ערך קדוש שחייבים לשמר. כך למשל הפילהרמונית נחשבת בעיני רבים "תרבות עילית" הראויה לסבסוד ואייל גולן לא, למרות ששניהם בסך הכל מייצרים מוזיקה (אולי בעוד מאה שנה לא יהיה ביקוש לשירים מזרחיים, ואז הממשלה תסבסד אותם וכולם יסכימו שמדובר בתרבות עילית שחייבים לשמר). וכך גם העיתונאים טוענים שהם "קדושים", שיש להם יכולת לחשוף פרשות שחיתות ולבקר את הממשל, יכולת אשר תורמת לרווחת כלל האזרחים ולא ניתן לכמת אותה בביקוש הצרכני לשירותיהם.

האם טענותיהם של אנשי התקשורת משכנעות?
במבט ראשון נראה שכן, ערוצי טלוויזיה ועיתונאים באמת כותבים מדי פעם על מחדלים כאלו ואחרים. אבל אין ברשותם כדור בדולח שמאפשר להם לראות במו עיניהם את השחיתות – הם בסך הכל מקבלים את המידע מהמקורות שלהם במשטרה, במשרדי הממשלה או בקרב יריבים פוליטיים או עסקיים. למעשה, המדינה הדמוקרטית המודרנית כבר כוללת מנגנוני בקרה על שחיתות. לגורמים בפרקליטות, במשטרה ובמערכת הפוליטית יש בדיוק את אותו האינטרס לחשוף שחיתויות כפי שיש לעיתונאי, זו הסיבה שהם נפגשים עם העיתונאי ומספרים לו על השחיתות. אבל בעולם של היום הם גם יכולים לפרסם בכוחות עצמם את הממצאים. זאת הבעיה האמיתית של התקשורת: המקורות כבר אינם זקוקים לתיווך.

חשוב להבין שהעיתונאים תמיד היו המתווכים של המידע, לא המקור למידע. עיתונאי הוא לא בלש, הוא לא יכול להוציא צו חקירה, לזמן עדים או לגשת לנתונים סודיים. יכולת המחקר שלו מוגבלת לדברים שאחרים מפרסמים. כיום פוליטיקאי מסוים יכול לכתוב על פרשת שחיתות של פוליטיקאי מתחרה בעמוד הפייסבוק שלו. חברה מסחרית יכולה להתלונן על פעילות לא חוקית של חברה מתחרה בבלוג שלה. משטרת ישראל יכולה לפרסם בכוחות עצמה על פתיחת חקירה חדשה. זה עדיין לא קורה באופן מלא, לא כולם הפנימו את השינוי, אבל זאת המגמה. נחזור לרגע לעניין הביקוש: האם הביקוש לחשיפת פרשות שחיתות של פוליטיקאים נעלם? ממש לא. הציבור עדיין מאוד מתעניין בדברים כאלו. הם פשוט מוצעים עבורו בחינם. מדוע? מכיוון שיש מספיק אנשים שמשתלם להם להציע לציבור את זה בחינם.

כמובן, לעיתים רמת השחיתות היא גבוהה ויתכן קשר שתיקה המקיף גם את המשטרה, הפרקליטות, יריבים פוליטיים ועסקיים וכו'. אבל כשזה המצב גם כלי התקשורת לא ידעו כלום! שוב, אין להם שום כדור בדולח. הם בסך הכל נסמכים על מקורות מידע אחרים. מקורות מידע שכיום, בעידן האינטרנט, כבר לא זקוקים להם, וככל שעובר הזמן הם מבינים זאת יותר ויותר. בסופו של דבר כפי שהאינטרנט חיסל את מתווכי הדירות ואת סוכני הנסיעות ותפקידי מתווכים אחרים, כך הוא מייתר גם את כלי התקשורת המסורתיים.

סבסוד לא יפתור את זה. בהיעדרן של אופציות עבודה חלופיות לאנשי התקשורת ובהיעדר תחרות מצד ערוצים מסחריים, לפוליטיקאים של העתיד יהיה קל הרבה יותר להתערב בתכנים של התקשורת הציבורית, בהשוואה לפוליטיקאים של העבר. כפי שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, הפוליטיקאים כבר מבינים את זה. שאול אמסטרדמסקי אולי מפנטז על תקשורת ציבורית חופשית, אבל אני חוזה בעתידו הרבה שיחות הכוונה עם חברי ממשלה, לא משנה איזו מפלגה תזכה בבחירות.

זה העתיד, בין אם נרצה או לא נרצה. דברים משתנים, ושינוי הוא אף פעם לא קל. יש מפסידים ויש מרוויחים, ויש רבים שמעדיפים להכחיש את מה שקורה ולטמון את הראש בחול. בסופו של דבר הציוויליזציה האנושית שרדה את היכחדותם של שלל מגזרים כלכליים ושל הסדרים חברתיים ותרבותיים שתוארו כקדושים וחיוניים לקיומם של בני אנוש, והיא תשרוד גם את היעלמותם של כלי התקשורת המסורתיים. חשיפת שחיתויות בעתיד תמשיך להיות מונעת בעיקר על ידי התחרות הפוליטית והעסקית, בדיוק אותם הגורמים שהניעו אותה בעבר. אפשר להירגע, הכל יהיה בסדר. לרובנו, כלומר. לאנשי התקשורת הייתי ממליץ לעשות הסבה ל-QA.