הפרק המצורף הופיע בספרי "כסף כחול לבן", אשר פורסם בשנת 2022. חשבתי שהוא יתאים לפרסום לכבוד יום העצמאות.
בתחילת המאה ה-19 היתה מדינה אחת בלבד שניתן לכנותה "דמוקרטיה" לפי המדדים המקובלים כיום: ארצות הברית (כמובן, זכות הבחירה באותן השנים לא היתה אוניברסלית, ונמנעה מעבדים ומנשים). לקראת סוף המאה הצטרפו אליה בריטניה וצרפת, ועד מלחמת העולם הראשונה הצטרפו למועדון היוקרתי מדינות ספורות כגון קנדה, נורווגיה, דנמרק ואוסטרליה. בשנת 1948 רק 24 מדינות, כרבע ממדינות העולם, היו דמוקרטיות. ישראל היתה אחת מהן. היא היתה כזאת מיום הקמתה, בעת שבאפריקה, מזרח אירופה ואמריקה הדרומית לא היו מדינות דמוקרטיות, ספרד ופורטוגל היו דיקטטורות, ובאסיה רק החלו לצוץ ניצנים ראשונים של דמוקרטיזציה בטורקיה, הודו ויפן. על כן, עובדת היותה של ישראל דמוקרטיה לא היתה מובנת מאליה בשנת 1948.
יש שתי קבוצות של מדינות שהיה סביר להניח שישראל תהיה דומה להן מבחינת מוסדות השלטון. הקבוצה הראשונה היא של המדינות שמהן עלו היהודים לישראל. בתקופת העליות לארץ ישראל היו מדינות מזרח אירופה ורוסיה רחוקות מלהיות דמוקרטיות. כך גם מדינות צפון אפריקה והמזרח התיכון, שרובן אינן דמוקרטיות עד היום. שיעור העולים היהודים לישראל מארצות דמוקרטיות כגון בריטניה, צרפת, גרמניה (אם אפשר להחשיבה כדמוקרטיה) וארצות הברית היה זניח למדי, וכך היה גם משקלם בקרב ההנהגה של התנועה הציונית וממשלות ישראל הראשונות. הקבוצה השנייה של המדינות שהיה סביר להניח שישראל תדמה להן היא קבוצת המדינות הנמצאות באזור הגיאוגרפי של ישראל. מקובל לכנות את ישראל "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אך למעשה המדינה שלנו יוצאת דופן גם אם משווים אותה למדינות לא-ערביות באגן הים התיכון. מבין כל המדינות הגובלות בים התיכון, רק איטליה וצרפת נהנו מיותר שנות דמוקרטיה מישראל.
אף על פי שמדינת ישראל התמודדה מאז הקמתה עם אתגרים ביטחוניים ניכרים, ואף שצה"ל נהנה תמיד מכוח פוליטי רב ומהערצה ציבורית, מעולם לא התרחשה בישראל הפיכה צבאית דוגמת אלה שהיו בספרד ב-1936, בפורטוגל ב-1926 וב-1974, ביוון בשנת 1967 ובמדינות ערב פעמים רבות. למרות המתח ששרר לפני קום המדינה בין המחתרות, ובהמשך בין ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילוניים, מתנחלים וכל השאר; למרות אלטלנה, ואדי סאליב וההתנתקות מעזה; למרות ארלוזורוב, אמיל גרינצווייג ויצחק רבין – החברה היהודית בארץ ישראל מעולם לא היתה קרובה למלחמת אזרחים, תופעה כואבת שכמעט כל מדינות העולם ידעו בשלב כזה או אחר בהיסטוריה שלהן. אפילו ההפגנות, שסוחפות כאן מזמן לזמן המונים, נראות כמו משחק ילדים לעומת ההפגנות האלימות בצרפת, ארצות הברית ומדינות אחרות. אנחנו פשוט לא רגילים לפתור סכסוכים פנימיים באלימות. מדוע?
כבר ראינו כיצד התפתחו בקרב יהודי הגולה מוסדות פרוטו-דמוקרטיים מאות שנים לפני הקמת מדינת ישראל. המוסדות האלה היו הבסיס למבנה המוסדי של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל בהמשך. בשנותיה האחרונות של המאה ה-19, כאשר בנימין זאב הרצל התפכח מהתקווה שהאנטישמיות תחלוף מהעולם והחל להתעניין ברעיונות לאומיים, הוא גילה שזה יותר מעשור שבמזרח אירופה פועלות אגודות של "חובבי ציון", שקמו בעקבות גל פרעות ששטף את רוסיה זמן קצר לאחר רצח הצאר אלכסנדר ה-2 במרס 1881. ייתכן שאדם כריזמטי ומוכשר בן אומה אחרת היה מנסה בשלב זה להקים תנועה לאומית חדשה בראשותו, ולכופף בכוח את שאר המנהיגים והארגונים עד שיסכימו לחסות תחתיו, אבל הרצל בחר בפתרון היהודי, והכריז על כינוס ועידה תחת השם "הקונגרס הציוני הראשון". יהודים עשירים דוגמת הבנקאי ההולנדי יעקובוס קאן שמחו לממן את הפעילות.
בתמונה המפורסמת של צירי הקונגרס הראשון, דיוקנו של הרצל הניצב במרכז גדולה רק במעט מזה של כל שאר הדיוקנאות. הנואם הראשון בקונגרס לא היה הרצל אלא זקן הצירים קרפל ליפֶּה, מוותיקי תנועת חובבי ציון, וזאת בהתאם למנהג היהודי של מתן כבוד למבוגר שבנוכחים. ליפה דיבר במשך חצי שעה, למרות שהוקצו לו עשר דקות בלבד, והתעלם מארבע פניות של הרצל שהעיר לו שעבר הזמן שהוקצב לו. אחריו עלה הרצל לנאום. דבריו עוררו התלהבות רבה. היו מי שקראו "יחי המלך", או השוו אותו למשיח, אך מיד לאחר שהרצל נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית נחלקו הצירים לוועדות שונות והחלו לפעול בהתאם למסורת יהודית בת אלפי שנים: להתווכח על כל פרט ופרט.
השיטה הדמוקרטית הוטמעה בתנועה הציונית מראשיתה, כפי שמעידים שני מאפיינים מרכזיים שלה. ראשית, זכות הבחירה: לקראת הבחירות לקונגרס הציוני השני בשנת 1898 נקבע שכל אדם בוגר המשלם דמי חבר שנתיים להסתדרות הציונית ("שקל ציוני") קונה את הזכות לבחור צירים לקונגרס הציוני הבא. ואם לא די בכך, גם נשים יכלו להשתתף בבחירת הצירים. זה לא היה עניין טריוויאלי כלל – נשות בריטניה (חלקן, ליתר דיוק) קיבלו זכות הצבעה רק בשנת 1918. בארצות הברית היא ניתנה להן בשנת 1920 ובצרפת בשנת 1944.
המאפיין השני החשוב היה קיומה של אופוזיציה להרצל. מדינות רבות מתחזות לדמוקרטיות. הן מקיימות בחירות חופשיות לכאורה כאשר בפועל השלטון מבוסס על מפלגה אחת והאופוזיציה אינה יותר ממצג שווא. לא זה היה המצב בקונגרסים הציוניים. הם התאפיינו בעימותים רבים בין הרצל ועמיתיו תומכי "הציונות המדינית", אשר דגלו בפעילות דיפלומטית על מנת להבטיח תחילה את הכרת אומות העולם במדינת היהודים, ובין תומכי "הציונות המעשית", שהיו מעוניינים לעודד עלייה לארץ ורכישת אדמות בלי לחכות להכרה בינלאומית רחבה.
התנועה הציונית כמעט התפלגה בעקבות ההצעה הבריטית להקים מושבה יהודית באוגנדה. אך למרות העימותים, חברי הקונגרסים הציוניים וההסתדרות הציונית היו מסוגלים לקבל החלטות חשובות רבות – מאישור תוכנית בזל, דרך ניהול מגעים מול האימפריה העות'מנית ועד הקמת קרן קיימת לישראל, בנק אוצר התיישבות היהודים ומוסדות השכלה גבוהה בארץ. הדמוקרטיה היהודית עבדה.
בעשורים שלאחר מכן הוקמו מוסדות רבים אשר ניהלו את ענייניהם של יהודי ארץ ישראל – בהם ההנהלה הציונית וממשיכתה הסוכנות היהודית, אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי אשר המשיכו את המסורת הדמוקרטית של הקונגרסים הציוניים. בבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה, שנערכו באפריל 1920, התמודדו לא פחות מ-20 סיעות, שאף אחת מהן לא הצליחה להשיג רוב. הסיעה הגדולה ביותר, "אחדות העבודה", זכתה רק ב-70 מתוך 314 צירי האסיפה, ועל כן נאלצה להקים קואליציה עם סיעות אחרות ולשתף אותן בקבלת ההחלטות.
כשהגיע סוף-סוף הרגע המיוחל ומדינת היהודים הוקמה, היה ברור שהיא תהיה דמוקרטית. לא היתה שום אפשרות אחרת. באפריל 1948 הקימו הסוכנות הציונית והוועד הלאומי את מועצת העם, שהיתה הגוף העליון של היישוב היהודי בשבועות האחרונים לקיום המנדט הבריטי ואשר חבריו באו מקשת רחבה של מפלגות: מפא"י, הציונים הכלליים, הפועל המזרחי, מפ"ם, אגודת ישראל, הרוויזיוניסטים ועוד. גם השנאה העזה בין הפלגים השונים, שהובילה לכמה תקריות אלימות והתבטאה ביתר שאת בפרשת אלטלנה, לא הובילה לפירוק המוסדות הדמוקרטיים של המדינה החדשה. בינואר 1949 נערכו הבחירות הראשונות לאסיפה המכוננת, ויומיים לאחר מכן האסיפה הפכה את עצמה לכנסת הראשונה. מאז ועד היום, למרות מאבקי הכוח בין המפלגות השונות ולמרות אינספור משברים קיומיים, בשום שלב לא היו יהודי ארץ ישראל קרובים למלחמת אזרחים או לשלטון אוטוקרטי שהופיעו בכל כך הרבה מדינות אחרות, כולל מדינות מערביות. אנו נוטים להתייחס לעובדות האלה כאילו היו מובנות מאליהן – אבל זוהי טעות. הן אינן כאלה.
מדוע הדמוקרטיה חשובה?
המחקר המודרני של הצמיחה ארוכת הטווח גורס כי אחד הגורמים הבסיסיים שיש להם השפעה רבה על מידת השגשוג הכלכלי הוא אופיים של המוסדות הפוליטיים והכלכליים. מדינות עניות רבות מאופיינות במוסדות נצלניים (extractive institutions), שמטרתם היא לרכז את הכוח הפוליטי והכלכלי בקרב אליטה קטנה ולבצר את מעמדה. ייתכן כי שליטיהן של המדינות האלה יודעים מהם הגורמים לצמיחה כלכלית, אבל הם מעדיפים שלא לבחור במדיניות שתעודד השקעות, השכלה או שמירה על זכויות קניין בגלל החשש שהשינויים החברתיים והכלכליים שייווצרו כתוצאה מהקידמה ("ההרס היצירתי", כפי שכלכלנים קוראים לכך) יערערו את מעמדם. לעומת זאת, במדינות המפותחות נפוצים מוסדות מכלילים (inclusive institutions), אשר מאופיינים בביזור הכוח הפוליטי והכלכלי, בתמיכה בשוויון הזדמנויות ובשוויון בפני החוק, ומאפשרים לכלל הפרטים בחברה למצות את הפוטנציאל הכלכלי שלהם.
לפי ההסבר הזה, הצעירים והצעירות בוויטנאם, קולומביה או איראן אולי חכמים לא פחות מהצעירים והצעירות הישראלים, ובעידן האינטרנט הם גם נהנים מגישה דומה לידע ולטכנולוגיה, אך הם לכודים בתוך מערכת פוליטית-כלכלית מושחתת ומאובנת, שמגלה עוינות כלפי כל סוג של קידמה ומעניקה הזדמנויות בעיקר לילדיהן של משפחות האליטה. הם יודעים שאם הם יקימו מיזם חדשני ומצליח, גורמי ממשל או מקורבים כלשהם עלולים לגנוב את כל עמלם. מכיוון שכך, סביר שהמוכשרים ביותר שבהם יבחרו לעבוד במגזר הציבורי ולא להיות יזמים, או להגר לארצות הברית או למערב אירופה כדי למצות שם את הפוטנציאל שלהם.
ההבדל בין מוסדות נצלניים ומוסדות מכלילים אינו חד. יש רצף שלם בין שני הקצוות. גם בישראל היו יזמים מוכשרים שהתייאשו מהמוסדות המקומיים והיגרו לארצות אחרות שבהן התחרות היתה חופשית יותר (למשל תד אריסון). ובכל זאת, בכל מה שקשור לרצף שבין מוסדות נצלניים ומכלילים, המסורת הדמוקרטית של העם היהודי הציבה אותנו במקום קרוב הרבה יותר למדינות המפותחות מאשר למדינות המתפתחות.
גורם נוסף הקשור למוסדות מכלילים הוא הון חברתי (social capital) – רמת שיתוף הפעולה, האמון ועוצמת הקשרים בקהילה. אמון ושיתוף פעולה חיוניים לפעילות כלכלית, אשר מעצם טבעה מערבת אי-ודאות, מחייבת יצירת קשרים עם אנשים זרים, ומספקת הזדמנויות רבות לניצול ורמאות. במדינה שבה רמת האמון של התושבים אלה באלה ובמוסדות השלטון נמוכה יחסית, יזמים יתקשו להשיג מימון ותמיכה ליוזמותיהם, ולשתף פעולה עם ספקים ולקוחות שאין להם קשר חברי או משפחתי איתם. התוצאה תהיה חוסר יעילות משווע. מהסיבה הזאת טען הכלכלן זוכה הנובל קנת ארו כי היעדר אמון הוא אחד הגורמים המרכזיים לפיגור כלכלי בעולם.
מחקרים שבחנו אפיזודות היסטוריות כגון השפעת העבדות על מדינות אפריקאיות ואת המקורות ההיסטוריים של פערי העושר בין צפון איטליה ודרומה, העלו כי הקשר בין מוסדות מכלילים לבין הון חברתי הוא דו-כיווני: מוסדות מכלילים משפרים את האמון של אנשים אלה באלה ובגורמי הממשל, ורמה גבוהה יותר של אמון ושיתוף פעולה מגבירה עוד את התמיכה במוסדות מכלילים.
התרשים הבא מבוסס על World Value Survey, סקר מקיף שנערך בכל רחבי העולם ובו נשאלו המשיבים בין השאר האם לדעתם ניתן לבטוח ברוב האנשים. לשאלה היו שתי תשובות אפשריות: "כן" ו"צריך להיות זהירים". הציר האופקי בתרשים מתאר את רמת האמון בכל מדינה (שיעור המשיבים שבחרו באפשרות "כן"), ואילו הציר האנכי מתאר את רמת התוצר לנפש בכל מדינה בשנת 2017 לפי נתוני הבנק העולמי. הסקר המקורי לא כלל את מדינת ישראל, אך הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הכניסה שאלה זהה לסקר החברתי של שנת 2017, והמדד עבור ישראל לקוח משם.
כפי שניתן לראות, רמת האמון בישראל דומה לרמת האמון במדינות מערביות אחרות. למעט דוגמאות יוצאות דופן כגון קטר וסין, יש קשר חיובי חזק בין רמת האמון והתוצר לנפש. מחקרים מעמיקים יותר, אשר כללו פיקוח על משתנים אחרים ושימוש בשיטות סטטיסטיות ובבסיסי מידע שונים כדי לנסות ולמצוא קשר סיבתי, העלו כי רמת האמון גבוהה יותר במדינות עם הכנסות גבוהות יותר, ומתואמת עם מוסדות שלטון דמוקרטיים יותר, אוכלוסייה משכילה יותר, רמת פשיעה נמוכה יותר, תמותת תינוקות נמוכה יותר, פחות הריונות בגיל ההתבגרות ורמה נמוכה של השמנת-יתר.
הפערים ברמת ההון החברתי בין היהודים לערבים היו אחת הסיבות המרכזיוות לפערים הכלכליים שנוצרו עד מהרה גם בתוך ארץ ישראל, ובהמשך גם בין מדינת היהודים לשכנותיה. אילו חזרנו יותר מאלף שנים לאחור, אל תקופת הזוהר של האסלאם, סביר להניח שהיינו מוצאים רמה גבוהה של הון חברתי ושל אמון בקרב רבים מנתיניה הערבים של האימפריה המוסלמית (ורמה נמוכה של הון חברתי באירופה המפוררת והאלימה). אך שקיעת האימפריה המוסלמית על כל מה שנגזר מכך, והמורשת המוסדית של האימפריה העות'מנית במאות השנים האחרונות – ובאופן ספציפי היעדר זכויות קניין מסודרות, שחיתות ומוסדות פוליטיים רקובים – הובילו לשחיקה בערכים האלה, וכך נגזרו על המזרח התיכון מאות שנים של עוני ופיגור.
מחקרים שעסקו בהשפעה של האימפריה העות'מנית במזרח אירופה, והשוו בין אזורים שנשלטו בידי העות'מנים לבין אזורים סמוכים שנשלטו בידי בית הבסבורג והיו חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, מצאו כי האזורים שנשלטו בידי העות'מנים מאופיינים עד היום באיכות נמוכה יותר של ביורוקרטיה, בשחיתות רבה יותר, ברמת אמון נמוכה וברמה נמוכה יותר של פעילות פיננסית. חשוב לציין כי המחקרים הללו השוו בין אזורים הנמצאים היום בשטחה של אותה המדינה, ונעשו תוך נטרול של מאפייני המדינות המודרניות. כלומר, התוצאות אינן נובעות מהבדלים בין מדינות מודרניות או ממוסדות מודרניים, אלא מהשפעה של השלטון העות'מני על מאפיינים תרבותיים של האוכלוסייה – השפעה ששרדה עד היום, ומבדילה בין אזורים שונים בתוך אותה המדינה. כלומר, יש כאן ממש "ניסוי מעבדה" המאפשר לראות את השפעת העות'מנים.
במקרה של המזרח התיכון קשה לבצע "ניסוי" דומה, שבמסגרתו תיעשה השוואה בין אזורים סמוכים שנשלטו בידי אימפריות שונות, מכיוון שכל ארצות המזרח התיכון נשלטו על ידי האימפריה העות'מנית, אך סביר להניח שההשפעה של האימפריה העות'מנית על ארצות המזרח התיכון היתה דומה להשפעה שנמצאה במזרח אירופה.
גורם נוסף המתקשר לרמת האמון (והוזכר במחקרים שונים גם בהקשר של ההבדלים בין צפון איטליה לדרומה ובין סין למערב אירופה) הוא עוצמתם של קשרי המשפחה. מכיוון שהממשל של האימפריה העות'מנית היה חלש יחסית בתקופה המאוחרת, מוקד הנאמנות של הפרטים היה המשפחה או השבט ולא המדינה. על כן, עד היום קשרי המשפחה בחברה הערבית הדוקים יותר מאשר בחברות מערביות דוגמת זו היהודית. מחקרים העלו שקשרי משפחה הדוקים מובילים למוביליות גיאוגרפית נמוכה יותר, לרמת אמון נמוכה יותר בזרים, למידת השתתפות נמוכה יותר במערכת הפוליטית, וכן לשוק עבודה גמיש פחות, המאופיין בנפוטיזם, משכורות נמוכות יחסית ושיעורי אבטלה גבוהים יחסית. כאשר מצופה מהילדים להמשיך בעיסוק של הוריהם, וכאשר בעלי עסקים שוכרים עובדים לפי קירבה משפחתית, לא מתקיים ניצול אופטימלי של כישורים.
השפעותיה של האימפריה העות'מנית השתקפו בהמשך במוסדות שהקימו ערביי ארץ ישראל. בשנת 1936 הקימו ערביי הארץ את הוועד הערבי העליון כדי לנהל את המערכה המדינית נגד היישוב היהודי. הוועד הוקם בשיתוף פעולה של כמה מפלגות, שרבים ממנהיגיהן הגיעו מ"משפחות אצולה" עשירות, כגון משפחת חוסייני, משפחת נשאשיבי ומשפחת ח'אלידי. אחת המפלגות הציעה שחברי הוועד ייבחרו בבחירות, אך מנהיגי המפלגות האחרות דחו את ההצעה, ופשוט מינו את עצמם לוועד. שלא במפתיע, הוועד הערבי נבנה באופן דומה לזה שבו נבנו המוסדות העות'מניים הלא-דמוקרטיים שתחתם התרגלו ערביי ישראל לחיות, ומעולם לא נערכו לו בחירות.
היעדר ההון החברתי בקרב ערביי ישראל בלט במיוחד במהלך מלחמת העצמאות. גם כאשר ריחף איום קיומי מעל ראשיהם, לא היו ערביי ארץ ישראל מסוגלים להתאחד ולהילחם באופן יעיל. הם הקימו מיליציות מקומיות, על בסיס הכפרים והחמולות השונות, שביצעו התקפות בתיאום חלקי עם הצבאות הערביים שפלשו לארץ, אך בשום שלב לא היה ברשותם ארגון הדומה לצבא סדיר. זה היה אחד הגורמים העיקריים לניצחון הישראלי במלחמה.
סביר כי ההשפעות השליליות של האימפריה העות'מנית על החברה הערבית בישראל שרדו במידה כזאת או אחרת עד היום, אם כי יש סיבות לאופטימיות: כיום ערביי ישראל אינם חיים תחת מוסדות עות'מניים מושחתים אלא תחת מוסדות דמוקרטיים מתקדמים, ומאפייניהם התרבותיים משתנים בהדרגה בהתאם ומתכנסים לרמה הנהוגה בקרב היהודים, כפי שניתן לראות בנתונים על השכלה, ילודה ותעסוקת נשים בחברה הערבית.
לסיום, חשוב להוסיף הסתייגות באשר למשמעות שיש למונח "דמוקרטיה". בזמן שיש עדויות רבות להשפעות החיוביות שיש למוסדות מכלילים, לאמון ולהון חברתי, העדויות על ההשפעה של הדמוקרטיה כשלעצמה יותר שנויות במחלוקת. חוקרים אחדים טוענים שלדמוקרטיזציה יש השפעה ניכרת על צמיחה כלכלית, אך אחרים טוענים כי הסיבתיות הפוכה, וכי ברוב המדינות הדמוקרטיה באה בעקבות הצמיחה. למשל, קוריאה הדרומית, סין, צ'ילה וטייוואן חוו צמיחה כלכלית מהירה בתקופות שבהן הן לא היו דמוקרטיות, ואילו מדינות דמוקרטיות כגון טורקיה, הודו וברזיל מתקשות לשגשג. כלומר, נראה שהתרומה המשמעותית של הדמוקרטיה לצמיחה אינה נובעת מעצם קיומן של בחירות חופשיות בקרב כלל אזרחי המדינה, אלא מהאופן שבו הדמוקרטיה משקפת הון חברתי גבוה ומוסדות מכלילים – מאפיינים שלעתים קיימים גם בהיעדר משטר דמוקרטי, ולעתים אינם קיימים במדינות דמוקרטיות.
דעת מיעוט 