Feeds:
פוסטים
תגובות

אמל"ק / השורה התחתונה

ניתוח אשכולות המבוסס על אלגוריתם DBSCAN ועל שישה משתנים המציינים מימדי פיתוח שונים – יכולת ייצור, דמוגרפיה, רמה טכנולוגית, אורבניזציה, הון אנושי ובריאות – מעלה כי ישראל מעולם לא הייתה דומה למדינות מתפתחות, אך נכללת בקבוצת מדינות המערב רק מאזור שנות השמונים.

 

הקדמה

בספרו על כלכלת ישראל כותב הכלכלן יוסף זעירא כי "תוך 50 שנים, משנת 1922 ועד 1972, הגיעה ישראל ממעמד של מדינת עולם שלישי למעמד של מדינה מפותחת" (עמוד 66). הטענה שלפיה מדינת ישראל הפכה ממדינה מתפתחת למדינה מערבית נפוצה בחוגים רבים, אך ניתוח כלכלי של היישוב היהודי עוד מהתקופה שלפני קום המדינה מעלה כי היישוב תמיד היה בעל מאפיינים מערביים.

בשנת 1947 כ-41% מהתוצר במגזר היהודי הגיע מתעשייה – שיעור דומה למדינות מפותחות וגבוה בהרבה מהשיעור במגזר הערבי, למרות המיקוד של התנועה הציונית בחקלאות. סקרים מתקופת המנדט מעלים כי שיעור האוריינות בקרב הגברים היהודים בשנת 1931 עמד על 93.4%, ובקרב הנשים על 78.7%. שיעור האוריינות בארצות הברית, ככל הנראה המדינה המשכילה בעולם בתקופה זו, עמד בשנת 1930 על 96%, ובעולם כולו שיעור האוריינות בשנה זו מוערך בכ-33%. נתונים על שנות ההשכלה של יהודי ארץ ישראל מרשימים עוד יותר: בשנת 1948, לפני העלייה ההמונית, כמעט 10% מהגברים בישראל היו בעלי השכלה גבוהה מלאה, וכ-29% סיימו בית ספר תיכון. בהשוואה לכך, בארצות הברית עמד שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה על 6.7% ושיעור מסיימי התיכון על 22%, ובמדינות אירופה ובקנדה השיעורים היו נמוכים יותר. גם נתונים על רמת הבריאות, כגון תמותת תינוקות ותוחלת חיים, מציבים את יהודי ארץ ישראל במקום קרוב יותר למדינות מפותחות מאשר למדינות מתפתחות [1]. התרשים הבא מציג את התוצר לנפש בישראל בהשוואה בינלאומית בשנת 1950, לפי נתוני פרויקט Maddison.

ניתן לראות כי מדינת ישראל נמצאת אי שם באמצע בין המדינות המפותחות ובין המדינות המתפתחות, בניגוד למשל ליפן, טיוואן ודרום קוריאה, אשר נמצאות באופן מובהק בתוך קבוצת המדינות המתפתחות.

אז האם ישראל הייתה מדינה מערבית מלכתחילה?

במסגרת עבודתי על ספר העוסק בהיסטוריה הכלכלית של ישראל, החלטתי לחקור את השאלה הזו יותר לעומק. כמובן, התשובה לשאלה תלויה בהגדרה של "מדינה מערבית", "מדינה מפותחת" או "מדינת עולם שלישי". אם נשתמש בהגדרה פשטנית, רק לפי התוצר לנפש, נמצא שמדינות כגון קטאר או ערב הסעודית שייכות כיום למועדון המדינות המפותחות, וכפי שניתן לראות בתרשים שלעיל גם וונצואלה בשנת 1950. אך רוב האנשים מקשרים את המונח "מדינה מערבית" לא רק להכנסה אלא לגורמים רבים נוספים, ביניהם רמת הבריאות, ההשכלה, התשתיות ועוד. ישנן מדינות רבות שהן יוצאות דופן באחד המאפיינים הללו, אך לא ייחשבו בתור מדינות מערביות בעינינו. למשל, רמת ההשכלה של תושבי ברית המועצות היא גבוהה יחסית, אבל רמת ההכנסות שלהם היא נמוכה.

ניתן לפתח הגדרה פורמאלית לרמות סף של תוצר לנפש, השכלה, בריאות ועוד, שתופסת בדיוק את כל המדינות שהיינו משייכים לקבוצת המדינות המערביות, אבל זה יהיה מעט לא הוגן, כי אנחנו יכולים לשחק עם ההגדרות כדי לכלול או לא לכלול את ישראל באשכול המדינות המערביות. אנחנו בעצם מניחים את התוצאה. אפשרות טובה יותר היא לתת לנתונים להגדיר את האשכולות באופן "אוטומטי" – להשתמש בניתוח אשכולות (clustering) אשר מסווג מדינות לאשכולות שונות בתקופות שונות, ולראות כיצד הוא יסווג את ישראל. המטרה היא לתת לנתונים "לדבר" באופן אובייקטיבי עד כמה שניתן.

ניתן להוריד את בסיס הנתונים המלא ואת הקוד (בפיית'ון) ששימש עבור הניתוחים השונים כאן.

 

הנתונים

לאחר חיפושים רבים גיבשתי רשימה של שישה משתנים אשר קיימים עבור מדינות רבות בעולם, ביניהן ישראל, לפחות משנת 1960. ששת המשתנים נבחרו במטרה לבחון מימדים שונים של פיתוח או "מערביות", ולא להתמקד רק בתוצר לנפש. אלו הם המשתנים:

  1. תוצר ריאלי לנפש – נלקח כאמור מבסיס הנתונים של פרויקט Maddison. התוצר הוא הערך הכספי של סך הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה במהלך שנה, והתוצר לנפש מתאר את יכולת הייצור ואת ההכנסות של תושבי המדינה. בנוסף לכך, ישנו שקלול לרמת המחירים השונה בכל מדינה. בתור מדד לרמת חיים התוצר לנפש סובל ממספר חסרונות, כגון אי התחשבות בכריית משאבי טבע מתכלים, בייצור עצמי (כמו חלק ניכר מהתוצר במדינות מתפתחות), בזמן פנוי ועוד (ראו רשומה ישנה שלי בנושא, כאן).
  2. פריון ילודה – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מתקשר גם למאפיינים דמוגרפיים כגון הזדקנות האוכלוסייה, וכן למגמות תרבותיות וטכנולוגיות כגון הביקוש להון אנושי (דרך פשרת הכמות-איכות), מעמד הנשים בשוק העבודה ובמשפחה, שיעור העוני היחסי ועוד.
  3. מספר מנויי טלפון למאה נפשות – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מסמן את יכולת החדירה של טכנולוגיות חדשות למשק, שתלויה בגורמים כגון רמת התחרותיות, פתיחות למסחר, יעילות חברות ממשלתיות ועוד. כמובן, משתנה זה הוא פחות רלוונטי החל משנות התשעים המאוחרות, ולכן יתכן שהוא מעט בעייתי, אבל ממילא עיקר השינויים במעמדה של ישראל הם בשנים המוקדמות. אפשר עקרונית להחליף אותו במשתנה אחר עבור השנים היותר מאוחרות, אם כי לפי התוצאות ככל הנראה לא תהיה לכך השפעה על מסקנות הניתוח בנוגע למיקומה של ישראל.
  4. שיעור עיור – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. שיעורי העיור משמשים במחקרים היסטוריים על התפתחות כלכלית באלפי השנים האחרונות, והם יכולים לאפשר לנו להתגבר על החסרונות של התוצר לנפש עבור מדידת רמת ההתפתחות של מדינות עניות יחסית. הם מתקשרים לשלל מגמות טכנולוגיות ותעשייתיות שנלוות לתהליך הפיתוח הכלכלי.
  5. מדד הון אנושי – נלקח מבסיס הנתונים Penn world tables. המדד מחושב על פי משתנים כגון שנות ההשכלה הממוצעות והתשואה להשכלה. ההון האנושי נחשב לגורם מרכזי עבור התפתחות כלכלית החל מאמצע המאה ה-19, וניתן לזהות באמצעותו מגמות שהתוצר לנפש לא תמיד תופס.
  6. שיעור הפרטים אשר הגיעו לגיל 65 בכל דור – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מדד המתקשר לרמת הבריאות של האוכלוסייה. לא הצלחתי למצוא את המשתנים המקובלים בתחום – תוחלת חיים ותמותת תינוקות – עבור מספיק מדינות כבר ב-1960, אבל המדד הזה הוא תחליף לא רע עבורם, ונוגע למימד הבריאותי של איכות החיים, שהמדדים האחרים אינם תופסים.

המשתנים שלנו תופסים יכולת ייצור, דמוגרפיה, רמה טכנולוגית של משקי בית, אורבניזציה, הון אנושי ובריאות. כל אחד מששת המשתנים האלו לבדו עשוי להיות בעייתי מסיבות כאלו או אחרות, עבור מדינות כאלו או אחרות, אך השילוב ביניהם יאפשר לאלגוריתם להגיע להגדרה התואמת את התפיסה האינטואיטיבית של "מדינה מערבית" שיש לרובנו בראש. כל המשתנים האחרים שמצאתי שקיימים עבור למעלה מ-50 מדינות כבר בשנת 1960 הם או דומים מאוד לאחד מששת המשתנים שכללתי, או שאינם קשורים להתפתחות כלכלית. על מנת שהאשכולות של המדינות לא ישתנו במהלך השנים כתוצאה ממשתנים חדשים או מדינות חדשות, כל הניתוח מבוצע רק על ששת המשתנים האלו ועל 66 מדינות שיש לגביהן נתונים לכל השנים.

 

ניתוח תיאורי

התרשים הבא מתאר את הקורלציות בין ששת המשתנים, עבור כל המדינות וכל השנים:

כפי שניתן לראות, ישנה קורלציה חיובית בין כל המשתנים מלבד ילודה, וקורלציה שלילית של כולם עם שיעור הילודה. אך מרבית הקורלציות אינן גבוהות במיוחד, כך שניתן לטעון שהמשתנים האלו כן תופסים מימדים שונים של פיתוח כלכלי ורמת חיים, ואינם לגמרי חופפים.

סדרת התרשימים הבאים מתארת את מדינת ישראל אל מול מספר מדינות אחדות שקיימות בנתונים לאורך כל השנים. ניסיתי להתמקד בבחירת מדינות מעניינות וחשובות יחסית שייצגו אזורים שונים בעולם.

 

ניתן לראות כי עבור שיעורי העיור, רמת ההון האנושי והבריאות ישראל הייתה דומה למדינות מפותחות עוד מתחילת הדרך, בעוד שעבור התוצר לנפש וחדירתם של הטלפונים היא הייתה נמוכה יחסית, אם כי עדיין מעל מדינות מתפתחות. מבחינת המגמות של שיעור הילודה ישראל מאוד יוצאת דופן גם ביחס למדינות מפותחות וגם ביחס למדינות מתפתחות, כידוע. ניתן לראות בתרשימים מגמות מעניינות רבות נוספות, כגון העלייה של אירלנד וסינגפור והירידה במנויי הטלפונים בשנים האחרונות, וכן נראה כי שיעור הצמיחה של התוצר לנפש בישראל בעשורים הראשונים לקום המדינה לא היה יוצא דופן כפי שלפעמים מנסים לטעון.

תרשימים אלו יכולים לספק תשובה מסויימת לשאלה שבכותרת הרשומה: מבחינת הון אנושי ובריאות מדינת ישראל הייתה "מערבית" ככל הנראה מיומה הראשון, ומבחינת תוצר לנפש וחדירה של טכנולוגיות היא הייתה ונשארה בקבוצת המדינות המערביות "הנמוכות" יחסית. אך ניתוח אשכולות יכול לענות על השאלה הזו טוב יותר. ראשית, משום שניתוח אשכולות מתחשב בו זמנית בכל המשתנים, ולא רק בחלק מהם, נבנה על פי היכולת של המשתנים להבדיל בין קבוצות מדינות, ומספק לנו תשובה אחת ברורה. ושנית, משום שתרשימים פשוטים דורשים ממני לבחור באופן אקטיבי מדינות ייחוס מעטות, או לחילופין לבחון ממוצעים של קבוצות מדינות, כגון ממוצע מדינות מערב אירופה, מזרח אירופה, אסיה וכדומה, ואז אני נדרש להגדיר בעצמי את קבוצות המדינות במקום לתת לנתונים להגדיר אותם.

 

ניתוח אשכולות (clustering) והאלגוריתם DBSCAN

ניתוח אשכולות מאפשר לחוקרים להבחין בתת-קבוצות מעניינות בתוך קבוצה גדולה של תצפיות, על פי מגוון רחב של משתנים. יש לו חשיבות עבור יישומים פרקטיים רבים. למשל, הוא מאפשר לתוכנות לעבור על מאגר של תמונות ולסווג אותן באופן אוטומטי לתמונות של חפצים או בעלי חיים שונים, או לגלות שאנשים שמגיעים לסופרמרקט כדי לקנות לחם בדרך כלל גם רוצים חלב, ולכן כדאי לסדר את המדפים בהתאם.

ישנם אלגוריתמים רבים לניתוח אשכולות, המתאימים למשימות שונות. לצורך מענה על השאלה שבכותרת הרשומה, בחרתי באלגוריתם הנקרא DBSCAN, או בשמו המלא והמרשים:

Density-based spatial clustering of applications with noise

אלגוריתם זה פותח בשנת 1996, והוא אחד הנפוצים ביותר בספרות המחקרית. האלגוריתם סורק את מרחב הנתונים (מרחב שש-מימדי במקרה שלנו, מכיוון שיש שישה משתנים), מנסה למצוא בו "עננים צפופים" שבהם נמצאות תצפיות (מדינות) רבות, ואז מסווג אותן לקבוצות לפי שני פרמטרים שהמשתמש קובע מראש. שני הפרמטרים האלו משפיעים על הגודל של אותם עננים שש-מימדיים. כדי לקצר אני לא אפרט כאן מהי בדיוק משמעות הפרמטרים; בערך בוויקיפדיה על האלגוריתם ניתן לקרוא על הנושא באופן יותר מפורט ולראות דוגמאות לפעולתו.

לאלגוריתם DBSCAN ישנם שני יתרונות על אלגוריתמים אחרים המשמשים לניתוח אשכולות, מבחינת שאלת המחקר הספציפית שבה אנחנו עוסקים:

  1. המשתמש אמנם בוחר מראש את שני הפרמטרים שהזכרתי, אבל בניגוד לאלגוריתמים אחרים (כגון k-means) הוא לא בוחר מראש כמה קבוצות יהיו. אני לא רוצה להחליט מראש שכל מדינות העולם מתחלקות דווקא ל-2 קבוצות, מדינות מפותחות ומדינות לא מפותחות, אני רוצה שמספר הקבוצות ינבע עד כמה שאפשר מהנתונים (למרות שגם הפרמטרים שאני בוחר משפיעים עליו). יתכן שבתקופות מסויימות האלגוריתם יחליט לחלק את מדינות העולם ל-2 קבוצות, ובתקופות אחרות ל-3 או 4 קבוצות.
  2. בניגוד לאלגוריתמים אחרים, DBSCAN מאפשר להגדיר תצפיות שהן רחוקות יחסית מכל אותם עננים צפופים בתור "רעש". בהקשר שלנו, המשמעות של "רעש" תהיה מדינות יוצאות דופן שלא שייכות באופן מובהק לשום אשכול. כך אני יכול להגיע למסקנה שבתקופות מסויימות מדינת ישראל לא הייתה לא בקבוצת המדינות המתפתחות ולא בקבוצת המדינות המפותחות, ובחירת האשכולות לא מושפעת ממדינות מאוד יוצאות דופן כגון נסיכויות המפרץ הפרסי, שוויץ ונורבגיה, שפגעו באלגוריתמים אחרים שניסיתי.

כדי להפעיל את האלגוריתם עלינו לתקנן את ששת המשתנים, כך שהטווח המספרי של כולם יהיה דומה. את הניתוח נעשה בנפרד עבור הממוצעים של המדינות בכל עשור. כדי לראות את התוצאות באופן נוח, עלינו להשתמש באלגוריתם נוסף.

 

תוצאות הניתוח: תרשימי PCA

PCA , או בשמו המלא "Principal component analysis", הוא אלגוריתם שמאפשר לקחת מרחב נתונים רב מימדי, כמו המרחב השש-מימדי שלנו, ולרדד אותו למספר נמוך יותר של מימדים, למשל רק שני מימדים. האלגוריתם מייצר מששת המשתנים שתיארתי קודם שני משתנים סינתטיים "מאונכים אחד לשני", שכל אחד מהם הוא קומבינציה כלשהי של ששת המשתנים המקוריים, והם בנויים כך שהם מתארים בצורה הטובה ביותר את השונות שישנה בנתונים המקוריים. להרחבה ופרטים נוספים ניתן לקרוא כאן. הנקודה היא שעכשיו אפשר לצייר את כל המדינות על שני צירים, שכל אחד מהם משקלל את ששת המשתנים המקוריים בצורה אחרת, ולראות את האשכולות באופן נוח, בגלל שהצירים נבנו על ידי האלגוריתם במטרה להבליט את השונות בין המדינות.

אפשר להפעיל את אלגוריתם ה-PCA בנפרד על הנתונים של כל תקופה, אבל קל יותר לראות את המגמות אם שומרים על עקביות לאורך כל השנים, ולכן בניתי את שני משתני ה-PCA רק לפי הנתונים על העשור הראשון, שנות השישים. המספרים שעל הצירים הם המשתנים הסינתטיים, אין להם משמעות של ממש ולכן הורדתי אותם מהתרשימים. גם הצירים עצמם ואיך הם נבנו לא נורא מעניינים לצורך העניין. כל מה שחשוב זה אילו מדינות קרובות האחת לשנייה. ניתן לחשוב על התרשימים הבאים כעל מן "מפה" של העולם המתארת את המדינות לפי קרבתן אחת לשנייה במרחב השש-מימדי של המשתנים שבחרנו.

כל עיגול בתרשימים מתאר מדינה, וצבעי העיגולים מתארים את החלוקה של האלגוריתם DBSCAN לאשכולות השונים (האשכולות נבנו על פי ששת המשתנים המקוריים, ולא על פי שני המשתנים הסינתטיים שה-PCA יצר, ולכן הם לא תמיד תואמים את הקבוצות והמרחקים שניתן לראות בתרשימים). בכל התרשימים מדינות המסווגות כ"רעש" מופיעות באפור, וישראל מוקפת בעיגול תכלת. ניתן ללחוץ על התמונות כדי לראות את התרשימים בגודל מלא.

בשנות השישים ישראל מסווגת בתור רעש (צבע אפור), אך ניתן לראות שכך גם מדינות מערביות רבות אחרות. רק המדינות המערביות המופיעות בצבע ירוק הן כאלו שסווגו לקבוצה אחת על ידי האלגוריתם. המרחקים בין המדינות המערביות פשוט גדולים מדי, ולכן רק חלקן סווגו על ידי האלגוריתם בתוך אשכול. מלבד האשכול הירוק, האלגוריתם יצר עוד שני אשכולות של מדינות מתפתחות, שניתן לראות בצבעים כחול וצהוב. למרות שהיא מסווגת בתור רעש, ניתן לראות שכבר אז ישראל הייתה קרובה למדינות המערב יותר מאשר למדינות המתפתחות.

בשנות השבעים ישראל עדיין מסווגת בתור רעש, אך ניתן לראות שמדינות המערב התקרבו האחת לשנייה, ופחות מהן מסווגות בתור רעש. מהצד השני מסתמנת קבוצה די ברורה של מדינות מתפתחות בצבע צהוב.

בשנות השמונים ישראל מצטרפת לקבוצת מדינות המערב. סינגפור, נורבגיה ושוויץ מסווגות כרעש, וכך גם מדינות הנמצאות בין קבוצת המדינות המפותחות ובין קבוצת המדינות המתפתחות, כגון פורטוגל, ארגנטינה וצ'ילה.

בשנות התשעים ישראל עדיין בתוך קבוצת מדינות המערב. ניתן לראות התכנסות למאפיינים דומים במדינות המערב, בזמן שהמדינות המתפתחות נחלקות לשתי קבוצות. נורבגיה הייתה ונשארה רעש.

בשנות האלפיים ישראל עדיין בקבוצת מדינות המערב, שהתקרבו עוד יותר האחת לשנייה. אירלנד בולטת בתור מדינה יוצאת דופן, ונראה שישנה שונות משמעותית בין המדינות המתפתחות, שרבות מהן מסווגות בתור רעש.

 

נושאים נוספים

התוצאות האלו תלויות במידה מסויימת בפרמטרים שאני בוחר עבור אלגוריתם DBSCAN. אם הרשומה הזו הייתה מאמר מדעי השלב הבא היה ניתוח רגישות, שמדגים את השפעת הפרמטרים, אך אני אחסוך מכם את החלקים הפחות מעניינים. בגדול הפרמטרים של האלגוריתם נעים מערכים "גדולים מדי" המובילים לסיווג של כמעט כל המדינות במדגם באותו אשכול לאורך כל השנים, ועד ערכים "קטנים מדי" המובילים לסיווג מרבית המדינות כרעש במהלך מרבית השנים. עבור ערכי אמצע, שאינם גדולים או קטנים מדי, התוצאות דומות לאלו שהראיתי כאן. אם ישנה קבוצה מובהקת של מדינות מערביות, ישראל מצטרפת אליה רק בשנות השמונים. ההבדל המשמעותי היחיד: עבור ערכי פרמטרים מסויימים ישראל היא לא רעש בשנות השישים והשבעים, אלא שייכת לקבוצה של מדינות מערביות עניות יחסית, כגון סינגפור, קפריסין וצ'ילה.

ניתוח של המשקולות שאלגוריתם ה-PCA העניק לששת המשתנים, בניסיון לרדד אותם לשני מימדים המסבירים את השונות בין המדינות, לא מעלה תוצאות מעניינות – המשקולות דומים עבור כל ששת המשתנים. כמובן שישנם דברים רבים נוספים שניתן לעשות: אלגוריתמים אחרים במקום DBSCAN, ניתוח אשכולות עם חלק מששת המשתנים, הוספת משתנים ומדינות בשנים המאוחרות (החל משנות השמונים אפשר להשתמש בעשרות משתנים ולמעלה ממאה מדינות) ועוד. יתכן שבעתיד אחקור את הכיוונים האלו לעומק, בינתיים הקוראים המעוניינים בכך יכולים להוריד את הנתונים והקוד ולנסות.

 

סיכום

התוצאות תואמות במידה מפתיעה את התזה המקובלת במחקר על ההיסטוריה הכלכלית של ישראל, לפיה מדינת ישראל "הפכה למדינה מערבית" רק בעקבות תכנית הייצוב של 1985. חשוב להזכיר שתכנית הייצוב טיפלה בבעיות כגון האינפלציה הגבוהה והמחסור במטבע חוץ, שני משתנים שאינם נמצאים בקבוצת ששת המשתנים שבחרתי כאן (לא היו נתונים על מספיק מדינות). כלומר, מעניין לראות ששישה משתנים שרק אחד מהם (התוצר לנפש) קשור באופן עקיף למדי לתכנית הייצוב ולרפורמות שבאו בעקבותיה, מעלים תמונה שכזו.

מצד שני, הניתוח שהוצג כאן מעלה כי גם בלי קשר לתהליכים שהתרחשו בישראל, קבוצת המדינות המערביות לא היוותה אשכול מוגדר במיוחד בשנים המוקדמות, והמדינות המרכיבות אותה הפכו לדומות יותר אחת לשנייה לאורך השנים. ניתן לראות מספר מדינות אחרות שעברו תהליך דומה לישראל. למשל, סינגפור מוגדרת כרעש עד שנות השמונים, ונכנסת לקבוצת המדינות המערביות בשנות התשעים. פורטוגל מוגדרת כרעש בשנות השישים, כמדינה מתפתחת בשנות השבעים, חוזרת להיות רעש בשנות השמונים והתשעים, ורק בשנות האלפיים נכנסת לקבוצת המדינות המערביות. אנחנו יודעים שרבות ממדינות המערב עברו רפורמות דומות לתכנית הייצוב הישראלית בערך באותו הזמן, ביניהן המדינות הנורדיות שנקלעו למשברים כלכליים בתחילת שנות התשעים. כלומר, ייתכן שמה שאנחנו רואים כאן זה תופעה כללית של ניסיון של מדינות המערב להתקרב האחת לשנייה, להתקרב ל-best practice של מדיניות כלכלית באמצעות רפורמות שונות, שבסופו של דבר הפכו את המערב לאשכול מוגדר, כאשר תכנית הייצוב הישראלית והרפורמות שבאו בעקבותיה היו רק חלק מהסיפור.

ניתוח עבור שנים ספציפיות מעלה כי בשנים האחרונות ישראל חוזרת להיות מוגדרת בתור רעש, ככל הנראה בגלל שיעור הילודה הגבוה. האם שיעור ילודה גבוהה הוא טוב? רע? כיצד הוא משפיע על תוצר לנפש והשקעה בהון אנושי? זה לא המקום לעסוק בשאלות החשובות הללו, ואולי בעתיד אקדיש לנושא רשומה נפרדת. לצערנו, העתיד אינו חקוק בסלע, ובהחלט יתכן שעקב תהליכים דמוגרפיים ואחרים ישראל תצא בסופו של דבר בקביעות מקבוצת המדינות המערביות, ואולי אף תצטרף אל קבוצת המדינות המתפתחות או אל קבוצת ביניים כלשהי. ויתכן שלא. הכל תלוי בנו.

 

————————————————

 

[1] הנתונים מבוססים על המקורות הבאים:

  1. Mills, Census of Palestine, Government of Palestine, 1933, Vol. I: Report, p. 215, Subsidiary Table No. I

Easterlin, R. A. (1961). Israel's development: past accomplishments and future problems. The Quarterly Journal of Economics, 63-86.

Halevi, Nadav and Ruth Klinov-Malul, The Economic Development of Israel. New York: Praeger, 1968

נתונים על תמותת תינוקות בישראל מלפני כמאה שנים ניתן למצוא בדו"ח הופ-סימסון:

https://www.jewishvirtuallibrary.org/hope-simpson-report

 

 

 

הערה: רשומה זו פורסמה לראשונה ב"הארץ".


קבוצה עיקשת של אקדמאים מנסה מזה עשרות שנים להשחיר את המהפכה התעשייתית ואת המערב, כחלק מתפיסה פוסטמודרניסטית אשר הפכה לפופולרית גם בחלק מאמצעי התקשורת. ניסיונות ההשחרה בדרך כלל מתחילים עם איזו שהיא תופעה שלילית שהתרחשה בבריטניה או בארצות הברית במהלך המאות ה-18 וה-19, כגון זיהום אוויר, עבדות, עבודת ילדים או נישול איכרים אנגלים מנחלותיהם. לאחר מכן מראים החוקרים שהיו מי שהרוויחו מהתופעה הזו, ואז הם מבצעים קפיצה לוגית עצומה, ומנסים לקשור את התופעה השלילית באורח עקום לפני הקטר העצום של הקפיטליזם והצמיחה הכלכלית, במטרה לטעון שמקורו של כל הטוב הזה שאנחנו נהנים ממנו כיום הוא באותו החטא הקדמון.

ב-13.11.2019 פורסם ב"הארץ" ראיון עם ההיסטוריון סוון בקרט, המהווה דוגמה לתבנית זו. בקרט פרסם ספר על תעשיית הכותנה, אחת מתעשיות הדגל של תקופת המהפכה התעשייתית. הקדמה הטכנולוגית שליוותה את תעשיית הכותנה (והטקסטיל באופן כללי) במאה ה-19 הפחיתה את מחירי הביגוד לראשונה בהיסטוריה האנושית לרמה שאיפשרה גם למשפחות עניות להפסיק לתפור בגדים גסים תוצרת בית, ואפילו לקנות יותר מחליפת בגדים אחת. אך כמובן, בתחילת הדרך תעשיית הכותנה הייתה מבוססת במידה רבה על העבדים שקטפו כותנה במטעים הגדולים של דרום ארצות הברית. האם ניתן לטעון עקב כך שהעבדות שיחקה תפקיד חשוב בעליית המערב?

חוקרים אחרים כבר טענו, בתגובה לספרו של בקרט, שתעשיית הכותנה לא הייתה חשובה כפי שהוא טוען, ושתפיסתו אודות המרכזיות של העבדות שגויה מהיסוד (ראו גם כאן). על מנת להבחין בשגיאה שבלב הטיעון, כל מה שנדרש זה ללכת מעט אחורה. למעשה, עבדות הייתה נפוצה בכל החברות האנושיות בהיסטוריה, וביחוד במושבות העשירות של דרום אמריקה, מרכז אמריקה והאיים הקריביים. העבדות נעלמה לראשונה דווקא באזורים המתועשים ביותר שבתוך המדינות המתועשות ביותר, ובתקופה שבה תהליך התיעוש הגיע לשיאו. אם עבדות הייתה גורם חשוב לשגשוג כלכלי, היינו מצפים שספרד ופורטוגל יקצרו את עיקר הרווחים מהמסחר עם העולם החדש, ולא בריטניה, שעקפה אותן בסיבוב. ספרד ופורטוגל השתלטו על אותם חלקים מיבשת אמריקה שמלכתחילה היו יותר עשירים וצפופי אוכלוסייה, והקולוניות שלהן היו מבוססות לגמרי על עבדות. הבריטים והצרפתים, לעומת זאת, התקשו למשוך מתיישבים לקולוניות שלהם בצפון אמריקה וקנדה, ונאלצו עקב כך להקים מוסדות פתוחים אשר עודדו מסחר והגירה. מלחמת האזרחים האמריקנית, אחת המלחמות האכזריות בהיסטוריה, נערכה בין הצפון המתועש, העשיר והסולד מעבדות, ובין הדרום העני שתמך בהמשך העבדות. אם העבדות הייתה כל כך משתלמת, איך ייתכן שהצפון היה עשיר יותר מהדרום?

העבדות היא לא התופעה היחידה שנעלמה לראשונה דווקא באזורים המתועשים ביותר שבתוך המדינות המתועשות ביותר, ובתקופה שבה תהליך התיעוש הגיע לשיאו. גם עבודת הילדים, שהייתה נפוצה בכל חברה אנושית בהיסטוריה, נעלמה בערך באותו הזמן, עוד לפני שהופיעו הרגולציות הראשונות בנושא. איך יתכן גם העבדות וגם עבודת הילדים חוו את אותו התהליך?

ההסבר הוא פשוט. הקדמה הטכנולוגית בתקופת המהפכה התעשייתית העלתה את החשיבות היחסית של הון אנושי, ביחס להון פיזי, בתהליך הייצור. היא חייבה גברים ונשים להשקיע בהון האנושי של עצמם ושל ילדיהם, והעלתה גם את שכרן של נשים ביחס לגברים. חינוך הילדים הפך למשתלם יותר משליחתם לשוק העבודה. מכונות הפכו למשתלמות יותר מעבדים. אלו לא היו אנשים טובים שצצו לפתע משום מקום ועצרו את העבדות ואת עבודת הילדים – אלו היו האינטרסים הצרים של סוחרים, תעשיינים ופוליטיקאים, או לפחות היעדרם של אינטרסים סותרים, שאיפשרו את המהפכה שחיסלה את התופעות האלו.

העבדות לא תרמה לעליית המערב. ההפך, היו לה נזקים עצומים, שרבים מהם נשארו עד היום, גם בארצות הברית וגם באפריקה. היא מנעה השקעה בהון אנושי, מנעה השקעה במיכון, מנעה קדמה טכנולוגית. האנשים המוזכרים בראיון עם סוון בקרט, שהפיקו רווחים כספיים מהעבדות, הזיקו לקדמה. למעלה ממאה אלף חיילים של צבא צפון ארצות הברית מתו כדי להתגבר עליהם ועל האינטרסים שלהם, ואם הצפון לא היה מנצח במלחמה דרום ארצות הברית הייתה ככל הנראה ענייה כמו מקסיקו כיום. העבדות הייתה נטל כלכלי, לא רק מוסרי, ועליית המערב חייבה את חיסולו של הנטל הזה.

בדומה לטענותיו בנוגע לעבדות, גם ההסבר שנותן בקרט עבור "ההתבדרות הגדולה" (the great divergence) בראיון אינו מקובל כיום על מרבית החוקרים בתחום. הוא מדבר על "סחר אלים" באסיה, עבודות כפייה באמריקה ועוד, מבלי לתהות כיצד אירופה הגיעה מלכתחילה לנקודה שאיפשרה לבריטים לנצח בנוק-אאוט את הסינים במלחמות האופיום. התשובה היא שוב הקדמה הטכנולוגית המהירה שאפיינה את האירופאים, כתוצאה מהתחרות המתמדת בין מעצמות אירופאיות מאז ימי הביניים המאוחרים, בזמן שסין ואימפריות אחרות נקלעו לסטגנציה וניוון. האירופאים לא כבשו את העולם מכיוון שהם היו אלימים ומרושעים יותר, אלא מכיוון שהיו להם ספינות עם שריון פלדה ותותחים משוכללים יותר, שעוצבו במהלך מאות שנים של תחרות פנימית עזה. אותה הקדמה הטכנולוגית שעזרה לאירופאים לכבוש חלק ניכר מהעולם, חייבה אותם גם להכחיד את העבדות ואת עבודת הילדים, ולקדם מוסדות דמוקרטיים וסחר חופשי.

בסופו של הראיון אנחנו מגיעים לנושא אי השויון. "הקפיטליזם תמיד הוליד אי־שוויון", אומר בקרט, אבל זוהי טעות. אי שוויון המתבטא במבנה חברתי היררכי היה המצב הטבעי בכל החברות האנושיות שהתפתחו אל מעבר את שלב השבט והנגידות ( chiefdom) אלפי שנים לפני הופעת הקפיטליזם – ובייחוד אי שוויון בהזדמנויות. הקדמה הטכנולוגית המהירה והשינויים המוסדיים שליוו אותה לקראת סוף המאה ה-19 חיסלו חלק ניכר מאי השוויון בהזדמנויות, והובילו למוביליות חברתית מהירה במיוחד, בייחוד בארה"ב. לגבי השפעת הקדמה על אי השוויון בתוצאות – ובכן, תלוי מה ואיך אתם מודדים. הנושא נחקר באינטנסיביות כבר זמן רב, והמסקנה היא שככל הנראה אין חוקי טבע המכתיבים דווקא השפעה שלילית או חיובית של צמיחה כלכלית על אי שוויון, והכל תלוי בפרטים הקטנים.

בסופו של דבר, ההשקפה שמנסה להדביק תופעות שליליות למהפכה התעשייתית ולעליית המערב איננה נובעת מעובדות היסטוריות. היא נובעת מתפיסה מוסרית בסגנון "החטא הקדמון", מן כשל קוגניטבי שלפיו לא ייתכן שדבר כל כך טוב, כמו המעבר מהעולם שבו כמחצית מהילדים נפטרו לפני הגיעם לבגרות אל העולם המודרני, פשוט צמח ככה מעצמו, באופן ספונטני, מבלי שיכוון על ידי ממשלה כלשהי, מבלי שיונהג על ידי אינטרסים נסתרים וקונספירציות כלשהן, מבלי שיהיה זה "משחק סכום אפס" שבו על כל פרט שמרוויח ישנו פרט שמפסיד, מבלי שיהיה צד אפל כלשהו שכולנו מפספסים. אבל למרבה התדהמה, ובניגוד לאינטואיציה – זה בדיוק מה שקרה ב-200 השנים האחרונות.

אמל"ק / השורה התחתונה

מדעני נתונים וכלכלנים שואלים שאלות מחקר אחרות, ולכן הם משתמשים בכלים אחרים ומוטרדים מבעיות אחרות, אבל מדעני נתונים יכולים להרוויח מהיכרות עמוקה יותר של נושא ההסקה הסיבתית, וכלכלנים יכולים להרוויח מהרחבת אופקים אל מעבר לרגרסיות.

 

הקדמה

בשנים האחרונות מתרחשת התפוצצות של ממש בתחום חדש-ישן המכונה "מדע נתונים" (data science), וספציפית בתת התחום "למידת מכונה" (machine learning). הסטטיסטיקה היא כמובן בת מאות שנים, ובתואר הראשון שלי בהנדסת תעשייה, לפני למעלה מעשור, כבר היו קורסים במה שנקרא אז data mining, אבל בעקבות הגידול בכוח המחשוב והזמינות הגבוהה של מסדי נתונים גדולים העסק נוסק בשנים האחרונות לגבהים חדשים.

מי הם מדעני הנתונים? על הצד הציני, יש שיאמרו שמדובר במיתוג מחדש לסטטיסטיקאים שמאפשר להם להרוויח משכורות של מתכנתים, או באפשרות להסבת מקצוע לדוקטורים מכל המינים והתחומים שלא מצאו את מקומם באקדמיה. על הצד היותר רציני, מדובר במקצוע מאתגר המחייב ידע בתכנות, לעיתים גם במתמטיקה, הבנה סטטיסטית עמוקה ויצירתיות, לשם טיפול במאגרי ענק של נתונים והפיכתם לתובנות ששוות הרבה מאוד כסף. במובנים רבים זהו מקצוע חדש, שעלה מהשטח, עקב הביקוש במגזר ההיי-טק.

מניסיוני ברשתות החברתיות ישנו מחסום קונספטואלי בין כלכלנים ובין מדעני נתונים, שבולט בכל פעם כשמגיעים לדיון טכני על רגרסיות ליניאריות ונושאים דומים. מכיוון שאני יודע שאחרי הבלוג עוקבים גם כלכלנים וגם מדעני נתונים, החלטתי להקדיש רשומה לניסיון לגשר על הפערים האלו. חלק מהמחסום נובע פשוט משמרנות דיסציפלינרית – רבים התרגלו לכלים שאותם למדו באוניברסיטה, והזלזול בתחומים אחרים הוא תירוץ נוח לבורות והישארות באזור הנוחות – אבל חלק מהמחסום נובע ממספר הבדלים חשובים אחרים.

אפשר לראות בפוסט הזה סוג של "מבוא למדע נתונים עבור כלכלנים", "מבוא לאקונומטריקה עבור מדעני נתונים" או פשוט שורה של מחשבות שעולות אצלי כמי שנע לראשונה מתחום אחד לשני.

 

שאלות מחקר שונות

כלכלנים באקדמיה, ובאופן כללי יותר חוקרים במדעי החברה, בד"כ רוצים להבין מה ההשפעה של משתנה מסביר מסויים (X) על משתנה מוסבר מסויים (Y). למשל, ההשפעה של רמת ההשכלה על השכר, ההשפעה של הגירה על שוק העבודה, או ההשפעה של בניית כביש חדש על אורך הפקקים. מדעני נתונים, לעומת זאת, בד"כ רוצים לחזות דברים. למשל, להבין מהו הסיכוי שאדם עם מאפיינים מסויימים שנכנס לאתר אינטרנט ירצה לקנות מוצר מסויים, או מהו הסיכוי שתמונה עם פיקסלים בצבעים מסויימים מתארת את הפנים של אדם מסויים. השוני בשאלות המחקר מוביל לשוני בכלים הנפוצים בכל תחום, ולמיקוד של חוקרים במדעי החברה ברגרסיות מסוגים שונים (ליניאריות, לוגיסטיות ועוד).

נראה דוגמה להבדל זה, המבוססת על נתונים שאני עובד עליהם כרגע במסגרת מחקר בפורום קהלת לכלכלה, שיפורסם בחודש הקרוב. שאלת המחקר הספציפית שבה נעסוק: מהי השפעת המעמד הסוציואקונומי על רמת הבריאות בישראל?

הנתונים מבוססים על הסקר ארוך הטווח של הלמ"ס, שבמסגרתו התבקשו המשיבים לדרג את רמת הבריאות שלהם לפי חמש קטגוריות. לצערי הנתונים אינם פומביים, ולכן איני יכול לחלוק כאן אותם ואת הקוד. אני מחלק את המשיבים לשתי קבוצות, אלו שטענו שרמת הבריאות שלהם "טובה מאוד" (כ-67% מהמשיבים שיש לגביהם נתונים מלאים) ולעומתם כל השאר. זהו משתנה התוצאה – שתי קטגוריות המתארות את רמת הבריאות. המשתנים המסבירים הם הגיל, המגדר, ההכנסה, ההשכלה, מקצוע פיזי (כגון בינוי או הפעלת מכונות כבדות), והשתייכות ללאום ערבי או לקבוצת החרדים.

אם נתעלם לרגע מנושא הסיבתיות, רגרסיה לוגיסטית (בלי רגולריזציה) מספקת תשובה פשוטה לשאלת המחקר: בהינתן גיל ומגדר, הכפלת ההכנסה תגדיל פי כ-1.22 את יחס ההסתברויות, שהוא ההסתברות להיות בעל רמת בריאות טובה מאוד חלקי ההסתברות ההופכית, והתוצאה מובהקת סטטיסטית ברמת מובהקות של 1%. כמובן, אם מעולם לא עסקתם ברגרסיות לוגיסטיות יתכן שהתשובה הזו נשמעת לכם כמו סינית, אבל תאמינו לי – זו תשובה פשוטה. ניתן גם להשוות את השפעת ההכנסה להשפעות של משתנים אחרים בקלות, ולראות מי מהם משפיע יותר. מסתבר שהשכלה משפיעה יותר מהכנסה, והחרדים הם בריאים במיוחד, או לפחות נוטים לענות באופן מאוד אופטימי על שאלות סובייקטיביות בנוגע לרמת הבריאות שלהם.

אחד הכלים הנפוצים בקרב מדעני הנתונים, שבו השתמש עמרי גולדשיין כדי לנתח שאלה דומה בבלוג שלו, הוא עצי החלטה. זוהי התוצאה של אלגוריתם עץ החלטה עבור אותם הנתונים, כשהוא מוגבל ל-3 רמות (לחצו על התמונה כדי להגדילה):

המשמעות של העץ יותר אינטואיטיבית מהרגרסיה הלוגיסטית. על מנת לקרוא את העץ עלינו להתחיל בריבוע העליון. בשורה הראשונה בכל ריבוע מצויין קריטריון ההחלטה, וישנם שני חצים – אמת (שמאלה) או שקר (ימינה). אם גילו של הפרט גדול מ-50 שנים נלך ימינה, ואם גילו קטן מ-50 שנים נלך שמאלה. אם הלכנו שמאלה, עלינו לבחון האם גילו גדול או קטן מ-41.5. אם הגיל הוא גבוה מ-41.5, אך נמוך מ-50.5, אנחנו מגיעים לריבוע שבו הקריטריון מבוסס על מקצוע פיזי. מקצוע פיזי הוא משתנה בינארי כאמור, השווה ל-1 עבור בעלי מקצועות פיזיים ו-0 אחרת. על פי העץ, התחזית לבעלי מקצועות פיזיים בגילאי 42 – 50 היא לבריאות שאיננה טובה מאוד, בעוד שהתחזית לאלו שאין להם מקצועות פיזיים בגילאים אלו היא לבריאות טובה מאוד.

מלבד הקריטריון, בכל ריבוע מצוין שיעור התצפיות הנמצאות בענף זה של העץ (samples), וכן חלוקתן בין פרטים עם בריאות שאיננה טובה מאוד (הערך הראשון ב-value) ובריאות טובה מאוד (הערך השני ב-value). ככל שצבעו של הריבוע כחול יותר, כך הוא מסמל קבוצת אוכלוסייה עם סיכוי גבוה יותר לרמת בריאות טובה מאוד, וככל שהוא כתום יותר, כך הוא מסמל קבוצת אוכלוסייה עם סיכוי גבוה יותר לרמת בריאות שאיננה טובה מאוד.

העץ מעניין מאוד (כשנפרסם את המחקר אני אפרסם בבלוג מספר עצים נוספים בנידון), אבל הוא לא מספק לנו תשובה חד משמעית לשאלת המחקר – השפעת ההכנסה על בריאות. על הצד החיובי, הוא מאפשר לנו לראות דפוסים שלא ראינו ברגרסיה. למשל, אנחנו יכולים לראות שישנה בעיה עם בעלי מקצועות פיזיים שגילם עולה על 41, ושהשפעת ההכנסה על הבריאות היא חשובה בעיקר עבור מבוגרים. יכולנו לראות את הדפוסים האלו גם ברגרסיה, אך לשם כך היינו צריכים להכניס "אינטראקציות" בין המשתנים מראש. העץ מגלה את הדפוסים האלו באופן אוטומטי, מבלי שנצטרך לחשוב עליהם בעצמנו ולעצב את משוואת הרגרסיה בהתאם. כלים אחרים הנפוצים בקרב מדעני נתונים, כגון random forest (שילוב של עצים רבים) או רשתות נוירונים, לא יוכלו להועיל כלל עבור שאלת המחקר שלנו. בניגוד לעץ, הכלים האלו מייצרים "קופסה שחורה" אשר קשה לפענח אותה ולהבין ממנה את השפעתם של משתנים שונים (אם כי random forest ועצים מספקים מדד לחשיבות המשתנים הנקרא feature importance).

אז מצד אחד, ברור שכלכלנים וחוקרים ממדעי החברה הנתקלים בשאלת המחקר שלנו, השפעת ההכנסה על רמת הבריאות, ישתמשו בעיקר ברגרסיות – פחות בגלל שהם מעולם לא שמעו על כלי אחר, ויותר מכיוון שהן מתאימות יותר ונוחות יותר עבור שאלות מחקר מעין אלו. העץ מספר לנו על אילו משתנים כדאי להסתכל על מנת להחליט אם אדם בריא או לא, אבל הוא לא יכול לספק לנו מספר יחיד העונה לשאלה ששאלנו, ואלגוריתמים אחרים המקובלים בקרב מדעני נתונים עוד פחות שקופים ממנו. רגרסיה כן מסוגלת. אך מצד שני, שימוש בעצי החלטה יכול לעיתים לעזור לחוקרים למצוא דפוסים מעניינים נוספים בנתונים, וכך להוות כלי עזר משלים לרגרסיה.

לעומת זאת, נניח שהנתונים הם אותם הנתונים, אבל שאלת המחקר היא אחרת. נניח שאתם רופאים, המעוניינים לחזות את הבריאות של מטופל חדש שנכנס למרפאה שלכם. אתם יודעים מהי הרמה של המשתנים המסבירים עבור המטופל החדש, אבל לא מהי רמת הבריאות שלו. איזה מודל יהיה מוצלח יותר בחיזוי?

על מנת לבדוק את שאלת החיזוי, נחלק את בסיס הנתונים לשני חלקים. החלק הראשון, 75% מהתצפיות שיבחרו באקראי, ישמש אותנו לאימון המודל. האלגוריתמים ינסו לבנות את מודל הרגרסיה או את העצים שיהיו מסוגלים להסביר באופן הטוב ביותר את רמת הבריאות עבור חלק זה. החלק השני ישמש אותנו לבחינת המודל על נתונים "חדשים", שלא שימשו לבניית המודל עצמו, וכך נראה באיזו מידה ניתן להכליל את המודלים ולהשתמש בהם לחיזוי.

התוצאות? מודל הרגרסיה הלוגיסטית הצליח לחזות נכונה את רמת הבריאות עבור כ-72% מהפרטים בחלקו השני של בסיס הנתונים, מודל העץ הצליח לחזות נכונה את רמת הבריאות של כ-70% מהם, ומודלים אחרים שניסיתי, כגון random forest ו-support vector machines הובילו לרמת דיוק נמוכה יותר. ניתן כמובן לבצע תהליך מסודר יותר של כיול הפרמטרים של המודלים השונים כדי לשפר את דיוק התחזיות.

הנקודה היא שלמרות שקיבלנו כאן שרגרסיה לוגיסטית קצת טובה יותר מהמודלים האחרים, בנוגע לתחזיות לרגרסיות אין יתרון עקרוני על מודלים אחרים. הכל תלוי במבנה הנתונים. אבל בנוגע לשאלת המחקר הנפוצה במדעי החברה – ההשפעה של X כלשהו על Y כלשהו – לרגרסיות יש יתרון עקרוני. מגניבים ומרשימים ככל שיהיו, האלגוריתמים האחרים פשוט לא נותנים לנו מספר יחיד המתאר את ההשפעה המותנית של המשתנה המסביר על משתנה התוצאה, בהנחה ששאר הגורמים שווים.

כתוצאה מההבדל בשאלות המחקר, התחושה של חוקרים במדעי החברה היא שמדעני נתונים לא ממש מבינים רגרסיות. בספר על למידת מכונה שקניתי רגרסיות מתוארות באופן שטחי למדי, אין עיסוק בכלל בשאלת המובהקות של האומדים, במולטיקוליניאריות, במשפט גאוס-מרקוב ובכל הנושאים האחרים שספרי לימוד באקונומטריקה מקדישים להם זמן רב. נראה שהחוקרים פשוט שופכים את כל המשתנים לרגרסיה בלי לחשוב יותר מדי, לעיתים גם עם כל האינטרקציות האפשריות ביניהם, ולא מסתכלים על המקדמים של המשתנים אלא רק על שיעור הדיוק בתחזית. לעומת זאת, התחושה של מדעני נתונים רבים היא שכלכלנים נעולים יותר מדי על רגרסיות ולא מתעניינים במודלים אחרים. שני הצדדים צודקים במובן מסויים – אלו פשוט שאלות מחקר אחרות.

ההבדל בשאלות המחקר מוביל אותנו לשני הפערים הבאים.

 

כלכלנים מאוד מוטרדים מסיבתיות, מדעני נתונים לא כל כך

בגלל המיקוד שלהם במדיניות, כלכלנים מעוניינים לאמוד השפעה סיבתית של גורמים שונים. בסמינרים מודרניים בכלכלה אמפירית רוב הדיון נע סביב סיבתיות: האם האפקט שהחוקר מצא מתאר השפעה סיבתית של ממש של המשתנה המסביר על משתנה התוצאה, או שמדובר רק בקורלציה שיכולה לנבוע מסיבתיות הפוכה, או מגורמים אחרים.

כתבתי על סיבתיות בהרחבה בעבר בבלוג (למשל כאן וכאן) ובשנתיים האחרונות לימדתי קורס שלם בנושא באוניברסיטת בראון. במדעים המדוייקים ניתן בדרך כלל למצוא השפעה סיבתית באמצעות ניסויי מעבדה, שבמסגרתם משנים רק פרמטר יחיד ושולטים על כל השאר, אך במדעי החברה ניסויים כאלו בלתי אפשריים. לצערנו, הטכנולוגיות הנוכחיות עדיין לא מאפשרות לנו להכניס מדינות שלמות למעבדה, או לחזור אחורה בזמן. בעשורים האחרונים כלכלנים פיתחו דרכים רבות להתגבר הבעיות האלו (אחת, שתיים, שלוש, ארבע), שרובן מתבססות על "ניסויים טבעיים" אשר מאפשרים לנו לדמות ניסויי מעבדה. כל אחת מהשיטות לאמידת השפעה סיבתית בנויה על הנחות מסויימות, ובדרך כלל עיקר המאמץ של כלכלנים אמפיריים מוקדש להצדקת ההנחות האלו, ולהראות שההשפעה עמידה להנחות שונות ומודלים שונים ואיננה נובעת מגורמים אחרים.

מדעני נתונים, לעומת זאת, מתעניינים פחות בסיבתיות, בגלל שאלת המחקר השונה שלהם.

נחזור לדוגמה שלנו, אודות השפעת ההכנסה על הבריאות. יתכן שרמת ההכנסה משפיעה על הבריאות דרך מנגנונים שונים, אבל יתכן גם שישנה סיבתיות הפוכה, כלומר רמת הבריאות משפיעה על רמת ההכנסה, מכיוון שהיא מגבילה את יכולתו של הפרט לעבוד – עניין רלוונטי בייחוד עבור גילאים מבוגרים יחסית. עבור הכלכלן הרוצה לאמוד את ההשפעה הסיבתית של הכנסה על בריאות זוהי בעיה חמורה; ההשפעה האמיתית של הכנסה על בריאות ככל הנראה נמוכה יותר מתוצאות הרגרסיות שתיארתי קודם לכן בגלל שהסיבתיות ההפוכה, ההשפעה של בריאות על הכנסה, עובדת באותו הכיוון. זו שאלה קריטית עבור מדיניות: אם ההשפעה ההפוכה היא המסלול העיקרי שבו עוברת הסיבתיות, כלומר הבריאות משפיעה על ההכנסה ולא להפך, קצבאות גבוהות יותר לעניים לא ישפרו את רמת הבריאות שלהם.

לעומת זאת, עבור מדען הנתונים, הרוצה לחזות את רמת הבריאות של אדם שאיננו נמצא במסד הנתונים, סיבתיות הפוכה איננה בעיה כלל. גם אם הסיבתיות עוברת מרמת הבריאות להכנסה ולא ההפך, המשתנה של הכנסה הוא עדיין מאוד שימושי על מנת לחזות את רמת הבריאות של אדם חדש כלשהו. כל מה שחשוב, זה האם המודל מאפשר לחזות את משתנה התוצאה באופן מדוייק עבור תצפיות חדשות.

 

מדעני נתונים מאוד מוטרדים מ-overfitting, חוקרים במדעי החברה לא כל כך

עצים, רגרסיות ומודלים אחרים לניתוח נתונים נבנים על בסיס נתונים מסויים. המשמעות של overfitting היא שהמודל הוא "יותר מדי מתאים" לבסיס הנתונים ששימש לבנייתו, ויהיה פחות נכון להכליל אותו לנתונים חדשים. ראו למשל את שני התרשימים הבאים:

הציר האופקי בתרשימים הוא רמת ההכנסה, ההפכי הוא מדד כלשהו לרמת בריאות, והעיגולים הכחולים הם תצפיות (זו דוגמה, ולא נתוני אמת). הקווים המקווקווים הם המודלים שלנו. בשני התרשימים אנחנו מעוניינים לחזות את רמת הבריאות באמצעות רמת ההכנסה, אך בתרשים הימני אנחנו בונים לשם כך מודל "מסובך" (למשל, פולינום מדרגה גבוהה), הקו המקווקו המתפתל בהתאם לנקודות, בעוד שבתרשים השמאלי אנחנו בונים לשם כך מודל "פשוט", קו ישר. המודל המסובך מתאים יותר לתצפיות שיש לנו, כלומר המרחק הממוצע בין הנקודות הכחולות אל הקו הוא נמוך יותר. אבל יתכן שהמודל המסובך מושפע יותר מדי מכל מני רעשים אקראיים ותצפיות קיצון, לא מבחין בינם ובין המגמה, ולכן יהיה גרוע יותר בחיזוי מיקומה של נקודה חדשה, בהשוואה למודל הפשוט.

בעיה זו נקראת overfitting. זוכרים את התחרות שתיארתי קודם לכן בין מודלים שניסו לחזות את רמת הבריאות, כאשר חילקנו את בסיס הנתונים לשני חלקים? אחד המודלים שהזכרתי היה support vector machine. שיעור החיזוי של מודל זה עבור החלק השני של הנתונים, החלק שלא השתמשנו בו לבניית המודל, היה הנמוך מבין הארבעה שבדקתי. אבל כשבחנתי את יכולת המודלים לחזות את רמת הבריאות בחלק הראשון של הנתונים, אשר שימש לבניית המודל, הוא היה במקום הראשון עם חיזוי של 93%. כלומר, המודל הותאם מאוד – ומסתבר שיותר מדי – למבנה הנתונים בחלק הראשון. הסיבה לכישלון שלו לחזות את החלק "החדש" של בסיס הנתונים הייתה overfitting לחלק "הישן" שלהם.

מכיוון שמדעני נתונים מעוניינים בחיזוי טוב עבור נקודות חדשות, הם מנסים להגביל את המודלים שלהם בדרכים שונות כדי שיהיו פשוטים יחסית (אבל לא יותר מדי), וכן משחקים עם הפרמטרים ובוחנים את עוצמת החיזוי של כל מודל על תצפיות "חדשות", שלא שימשו לבניית המודל, כדי להימנע מבעיית ה-overfitting. חוקרים במדעי החברה, לעומת זאת, מכירים את הנושא באופן כללי, אבל לפחות בתחום הנפוץ ביותר כיום בכלכלה, אמידת מודלים מסוג reduced form, אין יותר מדי עיסוק ב-overfitting, פשוט מכיוון שהוא לא חשוב כל כך לשאלת המחקר. לעיתים ישנו עיסוק בשאלת "התוקף החיצוני" – האם מסקנות המחקר תקפות למדינות אחרות / תקופות אחרות / סיטואציות אחרות – אבל בדרך כלל אין מדידה שיטתית של overfitting באמצעות הנתונים שיש ברשות החוקר, מכיוון שמדידה שכזו לא תלמד אותנו הרבה על שאלת התוקף החיצוני.

 

מדוע בכל זאת צריך לשבור את החומות שבין הדיסציפלינות?

למרות ההבדלים שציינתי, ישנן סיבות טובות לערבב את הדיסציפלינות השונות, כך ששני הצדדים ילמדו את כל הכלים.

מדעני נתונים יכולים להרוויח מהבנה עמוקה יותר של רגרסיות ושל הכלים שהזכרתי לאמידת קשר סיבתי, מכיוון שבחלק מהמקרים גם החברות שבהן הם עובדים נדרשות לקבל החלטת מדיניות הקשורה להשפעה הסיבתית של איזה שהוא X על איזה שהוא Y, או להתמודד עם מקרה שבו אי אפשר לעשות ניסוי של ממש. למשל, אולי חברת אמאזון הייתה רוצה לאמוד את השפעתם של מאפיינים של מדינות על רווחיה באותן מדינות, במטרה להחליט האם להיכנס למדינה חדשה כלשהי; זוהי שאלה המחייבת חיפוש אחר ניסויים טבעיים והסקה סיבתית. אני יודע על לפחות אדם אחד, עמית לשעבר לעבודה, אשר עובד באחת מחברות ההיי-טק הגדולות בישראל ומייצר דרך קבע "ניסויים חצי-טבעיים" כדי לאמוד השפעות סיבתיות באמצעות הכלים שהזכרתי. אני מניח שיש עוד כמוהו, ואין סיבה שרק כלכלנים יבצעו את המשימה הזו.

כלכלנים יכולים להרוויח גם הם מהכרה רחבה יותר של הכלים שבהם משתמשים מדעני נתונים, כפי שהראיתי בדוגמה של העצים. האקונומטריקאית סוזן את'יי פרסמה סדרה של מאמרים (אחת, שתיים, שלוש, ארבע), חלקם בשיתוף עם גוידו אימבנס, אשר דנים באופן עמוק בקשרים שבין אקונומטריקה ומדע הנתונים, ובאפשרויות להשתמש בכלי לימוד מכונה במצבים שונים, למשל לאמידת השלב הראשון (first stage) בעת שימוש במשתני עזר. כלכלנים רבים אחרים מפרסמים מאמרים דומים בשנים האחרונות, ולמידת מכונה יכולה גם לתרום לניתוח סדרות עיתיות הנפוץ במאקרו כלכלה, ולפעילות המחקרית השוטפת של בנקים מרכזיים המעוניינים למנוע משברים פיננסים. לאחרונה נפתח קורס בפקולטה לכלכלה של האוניברסיטה העברית שמוקדש לשילוב בין למידת מכונה ובין אקונומטריקה, ומכסה חלק מהנושאים האלו.

בעולם טוב יותר, חלק ניכר מהתארים באוניברסיטה היו מתחילים במספר קורסי בסיס של סטטיסטיקה, אקונומטריקה ולמידת מכונה עם שימוש בפיית'ון וב-R, מכיוון שהתחומים האלו רלוונטיים כיום לכל המדעים המדוייקים, להנדסה, למדעי המחשב ולמדעי החברה. יתכן שאני מוטה, אבל ממה שאני רואה סביבי יותר ויותר אנשים מתחומים שונים ומקצועות לימוד שונים מוצאים את עצמם עובדים בבנייה וניתוח של מאגרי נתונים ענקיים. אם פעם ביולוגים, סטטיסטיקאים, מהנדסי אלקטרוניקה, פיזיקאים, גיאוגרפים, מתכנתים וכלכלנים היו מגיעים בבוקר לעבודה, מתיישבים מול המחשב ופותחים כל אחד תוכנה אחרת, היום חלק ניכר מהם פותחים פלטפורמה כלשהי של פיית'ון, בוהים בטבלת נתונים ענקית ואז מתחילים לכתוב קוד. העיסוק בנתונים הפך להיות נפוץ ובסיסי כמו השימוש במחשב. מכיוון שזה כל כך כללי ונפוץ, אולי אף רצוי ללמוד חלק מהנושאים האלו כבר בתיכון. לצערנו, מערכת החינוך היא מאוד שמרנית בכל שלביה, השינוי לוקח זמן רב, וסביר שגם בעתיד יהיו חומות מתודולוגיות בין הדיסציפלינות, אם כי אני מעריך שהן ילכו וישחקו עם הזמן.

בפוסט הבא, שאפרסם בימים הקרובים, אני אתאר דוגמה לשימוש בכלים של מדעני נתונים על מנת לבחון שאלה ספציפית הקשורה להיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל: מתי הפכה ישראל למדינה מערבית?

השביתות ברכבות בשבועות האחרונים, חגיגות ה-1 במאי והאירועים בוונצואלה העלו שוב לסדר היום הציבורי את הדיון על פעילותם של ארגוני העובדים. בעוד שרבים מתושבי ישראל סולדים מהשביתות ומתנאי השכר המופלגים של חברי הוועדים החזקים במשק, אחרים רואים בהסתדרות את חומת המגן האחרונה המונעת מעובדים להישאב אל תוך הג'ונגל האכזרי של השוק החופשי. האם אפשר להכריע מי מהצדדים צודק?

בסרטון שזכה לפרסום רב, טוען ירון זליכה, יו"ר מכון המחקר של ההסתדרות, שהעובדות עומדות לצידה של ההסתדרות. ראשית, הוא מזכיר "קשר חיובי בין שיעור המאוגדים בכל מדינה ובין רמת התוצר שלה". לאור ניסיוני עם טענות לא מדוייקות של זליכה בעבר בדקתי את נתוני ה-OECD, ואכן בקרב כלל המדינות המפותחות המתאם בין שיעור המאוגדים לבין התוצר לנפש הוא חיובי. אך מבט בתרשים הבא מעלה כי הסיבה לכך היא שיעורי ההתאגדות הנמוכים במדינות מזרח אירופה, בטורקיה ובמקסיקו מצד אחד, והתוצר הגבוה בנורבגיה מהצד השני, הנובע ממשאבי הטבע הרבים של המדינה ולא מאיגודי העובדים. ללא מדינות מזרח אירופה, טורקיה, מקסיקו ונורבגיה, הקשר הרבה פחות ברור. מזרח אירופה, טורקיה ומקסיקו היו עניות יותר ממערב וצפון אירופה מאות שנים לפני שמישהו חלם על איגודי עובדים, ומגוחך לחשוב שהפערים נובעים מכך. סביר להניח שהמתאם בין תוצר לנפש ובין שיעור העובדים המאוגדים נובע מגורמים אחרים, ואינו משקף השפעה סיבתית של שיעור המאוגדים על התוצר לנפש.

חשוב להבדיל בין סיבתיות לבין מתאם. חוקרים רבים עסקו בעשורים האחרונים בהשפעת ארגוני העובדים, והשתמשו בטכניקות אקונומטריות שונות וב"ניסויים טבעיים" כדי לנסות לאמוד את ההשפעה הסיבתית שלהם ברמת הפירמה הבודדת, לאחר נטרול השפעתם של גורמים אחרים. מחקר ברמת הפירמה עדיף על מחקר ברמת המדינה, מכיוון שהוא מודד את ההשפעה הישירה של ארגוני העובדים על יעילות כלכלית, ומושפע פחות מגורמים אחרים.

התוצאות הן כי איגודי העובדים משפיעים לשלילה על הרווחיות, על פריון העבודה, על ההשקעות, על מחקר ופיתוח, על שיעור הצמיחה, על מספר הפטנטים שהפירמות מפתחות, על איכות הפטנטים ועוד [1]. בניגוד למתאם הפשטני שעליו מצביע זליכה, אשר יכול לנבוע מאינספור גורמים היסטוריים ואחרים, מחקרים אלו מבצעים ניתוחים מתוחכמים יותר, ועומדים לביקורת קפדנית של הז'ורנלים המובילים בעולם הכלכלה. הקונצנזוס בקרב החוקרים הוא שארגוני עובדים בדרך כלל פוגעים ביעילות הכלכלית, לא תורמים לה. המדינות הנורדיות יוצאות דופן ביכולתן לקיים כלכלה משגשגת למרות ארגוני העובדים, ולא בזכות ארגוני העובדים, וגם שם המגמה היא ירידה בשיעור המאוגדים. מלבד זאת, כפי שמציינת טלי חרותי-סבר בצדק, ארגוני העובדים במדינות האלו שונים מאוד באופיים מארגוני העובדים בישראל, ונוטים לפחות סכסוכי עבודה ושביתות.

זליכה ממשיך וטוען שההסתדרות תמכה בעליית שכר המינימום בשנים האחרונות כחלק ממאבקה למען החלשים בחברה, ושבניגוד לדברי המתנגדים העלייה לא הובילה לגידול באבטלה. אך החקיקה בנושא היא יוזמה של ח"כ דב חנין, ונראה שההסתדרות הצטרפה רק בשלבים מאוחרים יותר, כשההצלחה הייתה וודאית.

היעדרו של מתאם שלילי בין גובה שכר המינימום ובין שיעור האבטלה לא מעיד על היעדר קשר סיבתי, אלא פשוט על כך שיש שלל משתנים אחרים המשפיעים גם הם על שיעור האבטלה, כגון שיעור הצמיחה הכללי במשק. הנושא של שכר המינימום נחקר באופן אינטנסיבי בעשורים האחרונים, והקונצנזוס נוטה לכיוון הטענה ששכר המינימום בדרך כלל משפיע על שיעור האבטלה, ולעיתים גם על המחירים [2]. כלומר, לולא עליית שכר המינימום, יתכן כי שיעור האבטלה בישראל יכל להיות נמוך עוד יותר, או שהמחירים היו נמוכים יותר. מכיוון שרבים ממרוויחי שכר המינימום מועסקים במגזר הציבורי, יתכן ששכר מינימום נמוך יותר היה מאפשר לממשלה להשקיע יותר כסף בתחומים אחרים. בהמשך הסרטון זליכה אף מנסה לקשר בין עליית שכר המינימום ובין עליית השכר הריאלי בישראל באופן כללי בשנים האחרונות. אין כמובן שום היגיון בטענה זו; השכר הריאלי עלה גם עבור ישראלים המרוויחים הרבה מעל שכר המינימום.

לסיכום, חשוב להבין שההסתדרות מעולם לא התעניינה ברווחתם של אזרחי מדינת ישראל. עוד לפני קום המדינה עלו טענות רבות על חוסר יעילות, שחיתות, שכר מופרז, שביתות מרובות, הטיה פוליטית ובריונות שהפעילו אנשי ההסתדרות כנגד בעלי עסקים וארגונים מתחרים. ההסתדרות התנגדה לחוק שכר המינימום כאשר הוא חוקק לראשונה, והתנגדה גם למדיניות רווחה ולקצבאות, מתוך תפיסה מרקסיסטית קיצונית הרואה במדיניות רווחה "שוחד מנוון". הקואופרטיבים שהפעילה ההסתדרות היו לא יעילים ולא תחרותיים, קרנות הפנסיה שהיא הקימה נוהלו באופן מזעזע, וקופת החולים כללית העניקה שירותים נחותים לחבריה והייתה מעורבת בפרשיות שחיתות חמורות. ההסתדרות התנגדה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרפורמה בקרנות הפנסיה, להבראת החברות הכושלות שהיו בבעלותה, לפתיחת המשק ליבוא, ואולי הכי חשוב – התנגדה בעוז לכל ניסיון לבקר אותה או לערער על מעמדה המונופוליסטי, בין אם מצדם של עובדים הנאבקים על זכויותיהם, מצדם של ארגוני עובדים אחרים, ואפילו מצדם של כותבים במגזין של ההסתדרות "דבר ראשון". כפי שמזכירה טלי חרותי-סבר במאמרה, בשנים האחרונות ההסתדרות דרשה שוב ושוב תוספות שכר המוענקות באחוזים, כך שבעלי השכר הגבוה מקבלים סכום גדול יותר מבעלי השכר הנמוך, והתנגדה לניסיונות האוצר להעניק תוספות שכר שוויוניות יותר, המעניקות יותר לעובדים החלשים.

זהו אינו עניין של אידיאולוגיה, של שמאל וימין, או של "הסתדרות ישנה" לעומת "ההסתדרות החדשה". ההסתדרות הייתה ונשארה גוף מושחת, וכל הדיבורים על דאגה לאזרח הפשוט מעולם לא היו יותר ממסך עשן שנועד לחפות על הבריונות של אליטה מצומצמת וחזקה. כמעט מאה שנים אחרי הקמת ההסתדרות, הגיע הזמן שמדינת ישראל תשתחרר מכבליה.

 

——-

 

[1]  דוגמאות למחקרים בנושא:

Hirsch, B. T. (1997). Unionization and economic performance: Evidence on productivity, profits, investment, and growth. Vancouver: Fraser Institute.

Bradley, D., Kim, I., & Tian, X. (2016). Do unions affect innovation?. Management Science, 63(7), 2251-2271.

Clark, K. B. (1982). Unionization and firm performance: the impact on profits, growth and productivity.

Hirsch, B. T. (2017). What do unions do for economic performance?. In What Do Unions Do? (pp. 201-245). Routledge.

Bemmels, B. (1987). How unions affect productivity in manufacturing plants. ILR Review, 40(2), 241-253.

Boal, W. M. (1990). Unionism and productivity in West Virginia Coal mining. ILR Review, 43(4), 390-405.

 

[2] דוגמאות למחקרים בנושא:

Meer, J., & West, J. (2016). Effects of the minimum wage on employment dynamics. Journal of Human Resources, 51(2), 500-522.

Dube, A., Lester, T. W., & Reich, M. (2016). Minimum wage shocks, employment flows, and labor market frictions. Journal of Labor Economics, 34(3), 663-704.

Clemens, J., & Wither, M. (2019). The minimum wage and the Great Recession: Evidence of effects on the employment and income trajectories of low-skilled workers. Journal of Public Economics.

Neumark, D., & Wascher, W. L. (2007). Minimum wages and employment. Foundations and Trends® in Microeconomics, 3(1–2), 1-182.

Lemos, S. (2008). A Survey of the Effects of the Minimum Wage on Prices. Journal of Economic Surveys, 22(1), 187-212.

 

בנובמבר 2016 סערו הרוחות: נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית היכה את העולם בהלם. הפגנות נערכו ברחובות ארצות הברית, בזמן שפרשנים מלומדים הזהירו מפריצתה של מלחמת עולם שלישית. התחושה הייתה שעוד רגע הצבא האמריקאי יפתח במצוד לאומי אחרי שחורים ומקסיקנים, וזכות ההצבעה לנשים תבוטל. סדרת הטלוויזיה הקודרת "סיפורה של שפחה" זכתה להצלחה יוצאת דופן, ורבים האמינו שזהו העתיד הצפוי לאמריקה.

קשה לדמיין שינוי חד יותר בהנהגתה של מדינה מהמעבר בין ברק אובמה ובין דונלנד טראמפ, שני אישים הפוכים לגמרי כמעט בכל מימד אפשרי. אך אם לא הייתם אומרים לתושבי ארצות הברית שהשינוי הזה התרחש, האם הם היו מסוגלים להבחין בו? האם אורח חייו של האמריקני הממוצע באמת השתנה בעקבות השינוי בממשל?

שנתיים וחצי לאחר מכן, די ברור שהתשובה לשאלות אלו היא שלילית (כפי שחזיתי שתהיה). נראה כי טראמפ לא יהיה מסוגל לקיים את הבטחותיו מרחיקות הלכת בנוגע להחייאת התעשייה האמריקנית או הצבת חומה בגבול עם מקסיקו, והילרי "המושחתת", באופן מפתיע, איננה בכלא.

כמובן, בהחלט ייתכן שהילרי קלינטון הייתה עושה דברים מעט אחרת. למשל, היא לא הייתה פותחת במלחמת סחר נגד סין, ואולי היא הייתה מקדמת את רפורמת הבריאות של אובמה, או מעמיקה את המעורבות האמריקאית בסוריה. כתוצאה מכך ייתכנו שינויים קטנים במחיריהם של חלק מהמוצרים, בשיעורי המס ועוד. אלו נושאים חשובים, אך נסו לרגע להשוות אותם לרמות ההיסטריה שליוו את מערכת הבחירות. מחקרים העלו תופעה המונית של חרדה בעקבות בחירתו של טראמפ, שהתבטאה בכאבי ראש, התעלפויות, דיכאון קליני, דופק גבוה ועוד, בייחוד בקרב צעירים, נשים, הומוסקסואלים ובני מיעוטים. הסובלים מהחרדה לא היו מודאגים מהאפשרות לעלייה של אחוזים בודדים במחירו של מוצר כלשהו, הם באמת הרגישו שהשמיים נופלים עליהם.

החרדה בעקבות בחירתו של טראמפ הייתה תמונת מראה של ההתלהבות האדירה בשמאל מבחירתו של ברק אובמה, אשר החליף את ג'ורג' בוש בשנת 2009. אז נרשם גל בלתי מוסבר של אופטימיות בקרב השמאל ובכלי התקשורת, ועדת פרס הנובל הזדרזה להעניק לו פרס נובל לשלום, ורבים באמת האמינו שתוך שנים ספורום יסגרו הפערים הגזעיים בארצות הברית. גם זה, כמובן, לא קרה.

כיום אנחנו מתקרבים למערכת בחירות נוספת כאן אצלנו, ושוב מבטיחים לנו שינוי דרמטי. מספרים לנו על הזקנה המיתולוגית במסדרון בית החולים, על הזוג הצעיר שלא מסוגל לרכוש דירה, על הצפיפות בכיתות בבתי הספר, על הפקקים בכבישים וכך הלאה. אם רק נבחר במפלגה הנכונה, כולם אומרים, הכל ישתנה מהיסוד.

סדרת התרשימים הבאה שהכנתי (המבוססת על נתוני בנק ישראל) מתארת את התפתחותם של מדדים שונים משנת 1980 ועד היום, כאשר ברקע מצויינת מפלגת השלטון באותו הזמן. התמקדתי במדדים שעשויים לשקף את סדר העדיפויות של המפלגה השלטת – הוצאות על בריאות, חינוך, רווחה ונושאים דומים.

בלתי אפשרי להבחין בחילופי הממשלות לאורך תרשימי הקו. ממשלות שמאל או ממשלות אחדות לא משקיעות יותר בקצבאות, חינוך או בריאות מממשלות ימין. בדומה למקרה של טראמפ ואובמה, גם תושבי ישראל לא היו שמים לב שמפלגת השלטון התחלפה אם לא היינו אומרים להם. הדפוס היחיד שניתן להבחין בו הוא עלייה בהוצאות בתקופת ממשלות השמאל והימין של שנות התשעים, ואז ירידה קלה אחרי המשבר של 2002, במסגרת רפורמות שאמנם הועברו על ידי ממשלת ימין, אבל גם ממשלת שמאל הייתה נאלצת לבצע אותן לו הייתה מכהנת אז.

מדוע סדרי העדיפויות לא משתנים בעקבות התחלפות הממשלה? ובכן, אילוצים.

חלקו העיקרי של תקציב הממשלה מכונה "הטייס האוטומטי", ונובע מהתחייבויות משנים קודמות ומהגידול הטבעי באוכלוסיית המדינה. מתוך הוצאה ממשלתית של כ-400 מיליארדי שקלים, נותרים רק מיליארדים ספורים שניתן להזיז ממקום למקום. שינוי דרמטי בהוצאות מחייב הגדלה משמעותית ולא פופולארית של שיעורי המס, קיצוץ חד במקומות אחרים, או הגדלה משמעותית של הגירעון, שעשויה לפגוע בדירוג האשראי של ישראל ולהגדיל את עלות גיוס החוב. וכמובן, ישנם גם ההסכמים הקואליציונים, והמגבלות שהכנסת או בתי המשפט מטילים על הממשלות. כל הצעדים התקציביים שמוכרים לכם הפוליטיקאים ועוזריהם, כגון "קיצוץ בתקציבי ההתנחלויות", "ייעול הבירוקרטיה" או "העלאת מיסים על עשירים" הם או בלתי אפשריים או מסתכמים בגרושים, סכומים הנמוכים בסדרי גודל מהנדרש כדי לשנות מהיסוד את מערכת הבריאות הישראלית או לצמצם את מספר התלמידים בכיתה.

הדבר נכון במידה רבה גם לתחומי חוץ וביטחון: גם כאן מדיניות ישראל מוגבלת על ידי רצונם של הפלסטינים, על ידי עוצמתה הצבאית והמדינית של ישראל ועל ידי האינטרסים של מעצמות חשובות. לפני מספר שנים יצא ספר בשם "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?", אך בתקופה שבה השמאל היה בשלטון היה יכול לצאת הספר בעל הכותרת ההפוכה, "מדוע אתה מצביע שמאל ומקבל ימין?". בשני המקרים התשובה לשאלה היא שגם הימין וגם השמאל לא יכולים לקיים את הבטחותיהם המדיניות תודות לאילוצים, ועל כן מאכזבים את בוחריהם דרך קבע וימשיכו לאכזב גם בעתיד.

כמובן, לפעמים דברים באמת משתנים באופן משמעותי. חלק מהמגיבים של הרשומה ירצו בוודאי לשלוח אותי לגרמניה של תחילת שנות השלושים, כאשר המפלגה הנאצית הגדילה את כוחה באופן דרמטי בסדרת מערכות בחירות דמוקרטיות. ניתן למצוא דוגמאות קיצוניות המתרחשות אחת למאה או מאתיים שנה שבהן מדינות השתנו מהיסוד תודות לשינוי בהנהגה, אך זה לא המקרה הנפוץ. במקרים אחרים מדינה נתונה במשבר חמור הדורש פעולה מיידית ודרמטית, ולאחר הבחירות ראש הממשלה החדש מבצע אותה. אך במקרים אלו השינוי הוא מתחייב מהמציאות, וכל פוליטיקאי שיבחר יהיה חייב ליישם אותו ממילא. הדוגמאות של טראמפ, אובמה וממשלות ישראל שבתרשים הן המקרה הנפוץ. בדרך כלל, שינוי פוליטי לא מוביל לשינויי מדיניות משמעותיים.

ובכל זאת, ישראלים רבים, ביניהם אפילו כאלו שעברו את גיל 30, מגלים מעורבות רגשית עמוקה במערכת הבחירות. הם מוכנים להישבע שיאיר לפיד באמת מצא אי שם ערימות כסף דמיוניות שניתן להשתמש בהן כדי להקים כאן תוך שנה מערכת תחבורה מתקדמת, שבני גנץ ימכור את המדינה לאיראנים או שאבי גבאי ישא על כפיו את הזקנה מהמסדרון ויניח אותה בעדינות על מיטה בחדר אשפוז פרטי מפואר אם רק נעניק לו מספיק מנדטים. כיצד אנשים בוגרים, אשר חוו כבר מערכת בחירות אחת או שתיים בימי חייהם, יכולים להיות כה עיוורים למציאות?

התשובה טמונה בפסיכולוגיה האנושית. משחר ההיסטוריה מנהיגים של קהילות אנושיות נאבקים ביניהם על פופולריות, ולאורך השנים הצטברה מומחיות בנוגע לשיטות המאפשרות למכור לכם "שינוי". אבל מעבר לכך – מרבית הפוליטיקאים והאנשים המקיפים אותם באמת מאמינים בכך בעצמם, למרות ניסיון העבר שלהם. אם הם לא היו מאמינים שהם יכולים להוביל לשינוי דרמטי, הם לא היו בוחרים להיכנס לפוליטיקה מלכתחילה. ואולי כולנו בעצם רוצים להיות משוכנעים, להיות אופטימיים, לאחוז בשארית כוחותינו בתקווה שניתן לשנות דברים לטובה במהירות. יתכן שהנטייה להשהות את הביקורתיות שלנו ולבטוח במנהיגים כריזמטים היא תכונה אנושית טיפוסית, אשר התפתחה לאורך ההיסטוריה האנושית מכיוון שהיא איפשרה שיתוף פעולה בקנה מידה גדול והעניקה יתרונות מסויימים לחברות אנושיות.

עלינו להיות מודעים להטייה הקוגניטיבית הזו. האנרגיות העצומות שאנו משקיעים בעיסוק בפוליטיקה הן במידה רבה חסרות משמעות. הפוליטיקאים מומחים בלעורר אצלנו רגש, בלהסית אותנו האחד כנגד השני, מכיוון שזה מה שהופך אותם לפופולארים. כלי התקשורת מתמחים בלהגביר את עוצמות הרגש המעורבות, מכיוון שכך ניתן להשיג רייטינג ולמכור שטחי פרסום. הגישה הבריאה והנבונה עבור הציבור הרחב היא להתנגד לכך, להפחית את רמת המעורבות הרגשית שלנו במערכת הבחירות, להפחית את רמת הציפיות שלנו מהשינוי ואת רמת האכזבה מהיעדרו.

בתור צעדים מעשיים יותר, אני ממליץ על הוצאתם של פוליטיקאים ועיתונאים מהפיד שלכם בפייסבוק או בטוויטר עד הבחירות, ובילוי זמן רב יותר בטיולים עם משפחותיכם בחיק הטבע המתעורר לחיים בתקופה זו. כשיגיע היום, תוכלו להצביע למי שהתכוונתם ממילא להצביע עבורו מלכתחילה, או לערוך הגרלה בין המפלגות הכי פחות גרועות. לא תפסידו דבר.

ספרים רבותי ספרים

יתכן שחלקכם הבחנתם שבשנים האחרונות תדירות הפרסומים בבלוג נמצאת במגמת ירידה. אחת הסיבות לכך היא שהחלפתי את הכתיבה בבלוג בכתיבת ספרי מדע פופולרי. כרגע ישנם שני פרויקטים מרכזיים שבהם אני מתמקד.

הראשון הוא ספר שאני כותב עם עודד גלאור, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בראון וממובילי תחום המחקר של צמיחה ארוכת-טווח. שמו הנוכחי של הספר הוא "שורשי אי השוויון הגלובאלי", וכותרת המשנה היא "מסעה של האנושות מעוני אוניברסלי לשגשוג לא שוויוני" (נשמע יותר טוב באנגלית… אתם מוזמנים להציע שמות אחרים).

הספר עוסק בשתי תעלומות עיקריות:

  1. מדוע לאורך מאות אלפי שנים הקדמה הטכנולוגית לא השפיעה על רמת החיים הממוצעת של בני האדם, ואז לפתע החלה הנסיקה המהירה ברמת החיים במהלך מאתיים השנים האחרונות?
  2. מדוע מדינות מסוימות עשירות יותר מאחרות? מדוע הפערים ביניהן גדלו כל כך במהלך מאתיים השנים האחרונות?

מרבית הספרים הקודמים שעסקו בהיסטוריה של האנושות לא התייחסו בכלל לתעלומה הראשונה (למשל "רובים, חיידקים ופלדה" של דיימונד), או העניקו עבורה תשובות חלקיות מאוד (למשל ספריו של יובל נוח הררי).

המרכיב הראשון בפתרון תעלומה זו הוא התיאוריה של תומאס מלתוס, שלפיה בעבר קדמה טכנולוגית וארגונית הובילה לגידול אוכלוסייה מהיר, כך שפירות הקדמה התחלקו על פני יותר בני אדם, ובטווח הארוך ההכנסה לנפש לא צמחה. בחלקו הראשון של הספר אנו מסבירים כיצד המנגנון הזה פעל לאורך ההיסטוריה האנושית, ומציגים עדויות לקיומו. אך כיצד הצליח המין האנושי להימלט מהמלכודת המלתוסיאנית?

זוהי בעצם השאלה החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית, ומדהים לחשוב שהיא נעדרת לגמרי מתכניות הלימודים הסטנדרטיות בהיסטוריה במרבית מדינות העולם. התשובה שלנו עבורה מתמקדת ב"תיאוריית הצמיחה המאחדת" של עודד גלאור, אשר מסוגלת להסביר את המעבר בין שיווי המשקל העתיק שתואר על ידי תומאס מלתוס ובין העולם המודרני באמצעות מנגנונים המבוססים על קדמה טכנולוגית והשקעה בהון אנושי. מדובר למעשה בשני מאמרים, אחד של עודד עם עומר מואב ואחד של עודד עם דיוויד וייל, אשר פורסמו בתחילת שנות האלפיים וזכו להצלחה אקדמית רבה, אך אינם מוכרים בקרב הציבור הרחב. מאז שהם פורסמו הצטברו עדויות רבות לפעולת המנגנונים שאנו מתארים, וחלקו הראשון של הספר סוקר אותן לאורך ההיסטוריה האנושית.

בחלקו השני של הספר אנו מסבירים מדוע אותה נסיקה ברמת החיים החלה במועד שונה במדינות שונות, וכך הובילה לפערים הנוכחיים ברמת החיים בין מדינות העולם. הדגש שלנו הוא על הגורמים האולטימטיביים לעושר, אשר מקורם הוא לרוב בהיסטוריה הרחוקה, ולא על גורמים מקורבים (proximate cause) כגון מדיניות מאקרו-כלכלית ונושאים המשפיעים בטווח הקצר.

שאלת הפערים בין מדינות העולם זכתה אמנם להתייחסות רחבה במספר ספרים, אך רובם עסקו בזווית מאוד מצומצמת של הגורמים האולטימטיביים המשפיעים על צמיחתן של מדינות. למשל, ג'ארד דיימונד מתייחס בעיקר לגורמים גיאוגרפיים, ופחות או יותר מתעלם מגורמים תרבותיים ומוסדיים ומאירועים שהתרחשו אחרי שנת 1500. בעשרים השנים שחלפו מאז שהוא פרסם את "רובים, חיידקים ופלדה" הופיעה ספרות עצומה ומרתקת העוסקת באירועים היסטוריים שונים, במוסדות, במאפיינים תרבותיים, ובהשפעות עקיפות של הגיאוגרפיה על מוסדות ועל מאפיינים תרבותיים.

דוגמה אחרת היא ספרם של דארון אז'ימולו וג'יימס רובינזון "Why nations fail", המתייחס אך ורק למוסדות בתור הגורם האולטימטיבי המרכזי לפערים בין מדינות, ומתעלם מספרות עניפה על גורמים גיאוגרפיים ותרבותיים. הדבר דומה לספר על תולדות הפיזיקה שיעסוק רק בתרמודינמיקה, או לספר על מלחמת העולם השנייה שיעסוק רק בחזית המזרחית. ספרים אלו הם חשובים, אבל הם אינם מסוגלים לתת לקורא הבנה מקיפה של כל הסיבות לכך שאנחנו כיום הרבה יותר עשירים מכפי שהיו אבות אבותינו לפני כחמש מאות שנה, או לכך שמדינות מערב אירופה עשירות הרבה יותר מסין וממדינות אפריקה.

אנו מראים בחלק השני של הספר כיצד גורמים מוסדיים, תרבותיים, גיאוגרפיים ואחרים משתלבים אל תוך המנגנון שאותו אנו מתארים בחלקו הראשון, וכך בונים תפיסה רחבה של ההיסטוריה הכלכלית של האנושות.

היתרון המרכזי של הספר שלנו, לדעתי, הוא שאנחנו לא מנסים למכור לקורא רעיון יחיד ואז משעממים אותו עם מאות דוגמאות או כל מני פרטים טכניים כדי לייצר נפח. במקום זאת אנחנו מתארים השקפה רחבה, ומציגים לקורא את החלקים המעניינים ביותר מעבודתם של חוקרים רבים בתחום, תוך חיבור של כולם לכדי פאזל אחד תחת תיאוריית הצמיחה המאחדת. אני לא חושב שיש עוד ספר שבאמת מציג תמונה שלמה עבור הגורמים לפערי העושר בעולם.

היתרון השני הוא שאף אחד עוד לא כתב ספר מדע פופולרי על רבים מהמחקרים שנציג, והם יהיו חדשים לרוב הקוראים (שאינם דוקטורים לכלכלה בעלי התמחות ספציפית בתחום של צמיחה ארוכת טווח). הנושאים עצמם מרתקים: השפעות של אירועים היסטוריים כגון המגיפה השחורה, סוגי הגידולים החקלאיים שהיו נפוצים באזורים שונים לפני מאות שנים, קריסתן של אימפריות עתיקות ואפילו דפוסי הנדודים של האדם הקדמון על מאפיינים מודרניים כגון תפיסות בנוגע למעמד האישה, הנטייה לדחות סיפוקים, אמון ושיתוף פעולה, פתיחות לקדמה טכנולוגית, עוצמת קשרי המשפחה ועוד, מאפיינים אשר יש להם חשיבות מכרעת לצמיחה כלכלית בטווח הארוך.

התחלנו לכתוב את הספר באוקטובר 2017, וכיום הוא בשלבי סיום מתקדמים. מכיוון שכתבתי את הספר בעברית, אנחנו נוציא אותו קודם כל בישראל, ורק לאחר מכן בחו"ל. יצרנו כבר קשר ראשוני עם הוצאות לאור ועם מתרגמים, ואנו מקווים להוציא אותו לחנויות הספרים המובחרות הקרובות לביתכם לקראת סוף השנה האזרחית הנוכחית.

 

הספר השני, שאותו התחלתי לכתוב רק לפני כחודשיים, עוסק בהיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל. שמו הנוכחי של הספר הוא "השורשים העמוקים של יוקר המחיה", וכותרת המשנה היא "קיצור תולדות מאבקן של ממשלות ישראל כנגד ההיגיון הכלכלי". גם כאן, כמובן, אתם מוזמנים להציע שמות טובים יותר.

כבר שנים רבות רציתי לכתוב את הספר הזה, וחשבתי שאגיע לזה רק אי שם בשנות הפנסיה, אך לשמחתי פורום קהלת הסכימו להשתתף במימון ואפשרו לי לכתוב אותו כבר עכשיו. המוטיבציה שלי לכתיבה על הנושא נובעת מבעיה מרכזית: רוב הספרים שנכתבו עד כה על כלכלת ישראל הם פשוט משעממים נורא. אני מניח שהספר הכי קרוב לספר שאני כותב הוא "בעיניים פקוחות" של משה פרל (מומלץ מאוד), אך פרל מתייחס לחלקים מאוד צרים מהסיפור הכלכלי של מדינת ישראל, והוא נכתב לפני כעשרים שנה. העיסוק שלי בגורמי העומק הגיאוגרפיים, התרבותיים והמוסדיים לצמיחה ארוכת טווח, במסגרת המחקר האקדמי והספר שאני כותב עם עודד גלאור, הוביל אותי לחשוב באופן שונה גם על ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל.

הספר שלי לא מתחיל בשנת 1948, אלא בשנת 70 לספירה, עם חורבן בית המקדש השני. המאפיינים התרבותיים והמוסדיים שהתפתחו בקרב העם היהודי בשנות הגולה הם קריטיים להבנת נקודת הזינוק של מדינת ישראל. באותו האופן, המאפיניים התרבותיים והמוסדיים שהתפתחו בקרב ערביי המזרח התיכון בשנות דעיכתה של האימפריה העות'מנית, משפיעים עד היום על החברה הערבית בישראל ועל המדינות הסובבות אותנו. לאורך כל הספר אני אתייחס לגורמי הבסיס של ההתפתחות הכלכלית של ישראל, כגון מאבקן ארוך השנים של קבוצות לחץ כנגד הרס יצירתי, המאבק הפוליטי נגד התפתחותה של תל-אביב במטרה לפזר בכוח את האוכלוסיה בארץ, או המתח שבין הצורך בתכנון מרכזי לשם קליטת עלייה המונית ובין הצורך בדינאמיות כלכלית, הצומחת מלמטה ומחייבת חופש כלכלי. המקור לרבים מהגורמים האלו נמצא עוד בעליות הראשונות לארץ, בעימותים בין היישוב הישן לישוב החדש, בין פקידי הברון רוטשילד לעולים ועוד, והם כמובן משתקפים בתקופת הצנע, במשבר של שנות השמונים ובאירועים אחרים שעליהם אני אכתוב בהרחבה.

אני מאמין שהספר הזה יהיה מעניין עבור לא-כלכלנים, מכיוון שאני מנסה להתרחק מהתיאור המכאניסטי הסטנדרטי של התפתחות כלכלית, המבוסס על ניתוח סטטיסטי של משתנים מאקרו-כלכליים אגרגטיביים, ולכתוב על גורמים עמוקים יותר, ולא על גורמים מקורבים. כלומר, במקום רשימת מכולת היסטורית של החלטות מדיניות המלווה גרפים של תוצר לנפש ואבטלה, אני מעדיף לדון במאפיינים מוסדיים ותרבותיים בסיסיים של מדינת ישראל ותושביה, ובהשפעתם ארוכת הטווח, עד ימינו. אני חושב שהיסטוריה כלכלית יכולה להיות מרתקת למדי ברגע שמספרים אותה באופן הזה, במבט מלמעלה, במטרה להבין את הדפוסים הרחבים יותר.

 

שני הספרים אינם חופפים לדברים שכתבתי בבלוג וברשתות החברתיות עד כה. הספר שאני כותב עם עודד גלאור בכלל לא קשור לדיוני המדיניות שאני מנהל דרך קבע ברשתות החברתיות. הספר השני יותר קשור לדיונים האלו ולחלק מהדברים שכתבתי בבלוג, אבל הוא עוסק בגורמי עומק ובמגמות היסטוריות ארוכות טווח, ולא בהתבטאויותיו האחרונות של משה כחלון.

שני הספרים הללו אינם מיועדים לאקדמיה, אלא לציבור הרחב, ומהווים את המשכו הטבעי של הבלוג. כשיתקרב מועד ההוצאה לאור אני בוודאי אזכיר אותם עוד הרבה, ואני מקווה שתהנו מהם כפי שנהניתם עד כה מהבלוג.

 

תקציב מינהל התרבות עומד על כמיליארד שקלים בשנה, ונמצא במגמת עלייה מתמדת מזה עשורים רבים. בין הסעיפים הגדולים ביותר בתקציב לשנת 2019 נכללים תמיכה בתיאטראות (97 מיליוני שקלים), בספריות ציבוריות (85 מיליוני שקלים), בקולנוע ישראלי (79.5 מיליוני שקלים), בתזמורות (57 מיליוני שקלים), במוזיאונים (50 מליוני שקלים) ובלהקות מחול (31 מיליוני שקלים). בשבועות האחרונים התעורר מחדש הוויכוח סביב "חוק נאמנות בתרבות", ואלפי מלים נכתבו בעד ונגד מעורבות פוליטית וסבסוד סלקטיבי של תרבות. אך עדיין לא נשאלה השאלה הבסיסית ביותר בנוגע לאותם מיליארד שקלים בשנה: מדוע אנחנו מסבסדים תרבות מלכתחילה? האם תרבות זהה לתחומים אחרים שבהם המדינה מתערבת, כגון חינוך וספורט? האם הטיעונים שבאמצעותם אנחנו מצדיקים את הסבסוד באמת מתאימים להתפלגות התמיכה הקיימת?

סקירה של מקורות בתחום מעלה שרובם נוטים לחמוק משאלה זו. למשל, אחד המסמכים המשמעותיים ביותר בנושא מדיניות התרבות שפורסמו בישראל, דו"ח ברכה משנת 1999, לא עסק בכך כלל, ורק ציין שסבסוד תרבות הוא נפוץ בכל העולם. מחקר של ד"ר טל פדר (ניתן להורדה כאן) מכיל סקירת ספרות מעט יותר רצינית של ההצדקות הבסיסיות למימון תרבות, אך ללא ניתוח ביקורתי שלהם. ניתוח שכזה מראה שהטיעונים המועלים לרוב בעד סבסוד הם בעייתיים, ואינם מספקים תמיכה למבנה התמיכה הקיים כיום, אלא למשהו שונה לגמרי. על מנת לראות זאת, נתחיל מלעבור על הטיעונים אחד אחד.

האם תרבות היא "מוצר ציבורי"?

הטיעון הראשון מתמקד בכשל שוק מסוג "מוצרים ציבוריים". מוצרים ציבוריים אינם כל מוצר המיוצר על ידי הממשלה; יש להם הגדרה מתמטית מדוייקת בכלכלה, בעלת שני חלקים. ראשית, נדרש שיהיה זה מוצר שאין דרך אפקטיבית למנוע מאנשים ליהנות ממנו ללא תשלום, ושנית, נדרש כי שימוש במוצר על ידי אדם אחד לא יפחית את הכמות הזמינה לאחרים. הדוגמה הקלאסית היא שמירה על גבולות המדינה: איננו יכולים למנוע מאזרחים ליהנות משירותיו של צבא המספק שמירה על הגבולות, ועל כן לכל פרט משתלם להיות "רוכב חופשי" ולא לתרום למימון הצבא. התוצאה תהיה מימון חסר של המוצר הציבורי, ועל כן נדרשת מדינה אשר תכפה על כולם לשלם מסים ולהשתתף במימון.

ישנן דוגמאות רבות למוצרים ציבוריים. למשל, אין דרך אפקטיבית למנוע מהציבור הרחב ליהנות מאוויר נקי מזיהום, משירותיה של ניידת משטרה המסתובבת ברחוב ומרתיעה גנבים, או מפארק ציבורי גדול שלא מעשי להקיפו בגדר, גם אם הם לא שילמו עבור מוצרים אלו. ישנם הטוענים שהמקור לצמיחת הציוויליזציות הראשונות בהיסטוריה הוא הצורך בתמיכה במוצרים ציבוריים כגון תעלות השקיה, או שמירה על חוק וסדר.

בהקשר של אמנות ותרבות, ניתן לטעון שפסל סביבתי נאה המוצב בכיכר מרכזית הוא מוצר ציבורי, וכך גם אלמנטים אדריכליים נאים לעין, או גרפיטי מרשים. על כן, טיעון זה בהחלט יכול לתמוך בסבסוד ממשלתי ועירוני לשימור מבנים נאים ולהשקעה בפסלי רחוב. אך הצגה ב"הבימה", מוזיאון אמנות, סרט קולנוע ישראלי או קונצרט של הפילהרמונית הם לא מוצר ציבורי. ניתן למנוע מאנשים ליהנות מהם ללא תשלום. על כן, טיעון זה לא יכול להצדיק את הסבסוד המועבר לגופים מעין אלו.

האם לתרבות יש "השפעות חיצוניות" חיוביות?

"השפעות חיצוניות" היא קטגוריה אחרת של כשלי שוק, המאפיינים מוצרים שלצריכתם על ידי פרט מסויים יש השפעה על התועלת של פרט אחר. הדוגמה הקלאסית להשפעות חיצוניות שליליות היא מפעל המזהם נהר כחלק מתהליך הייצור שלו: מכיוון שבעלי המפעל לא סובלים מהזיהום הם לא לוקחים אותו בחשבון בעת קבלת ההחלטה על היקף הייצור, ולכן התוצאה איננה אופטימלית בראייה כלל-משקית. אך השפעות חיצוניות יכולות להיות גם חיוביות. למשל, אם אדם משקיע זמן רב בטיפוח החצר שלו, ואם נניח שהחצר איננה מוקפת בגדר אטומה, אז ההשקעה שלו מוסיפה גם לתועלת של אזרחים אחרים העוברים ברחוב הסמוך ונהנים ממראה הגינה. בעל הגינה לא מתחשב בתועלת שלהם בעת קבלת ההחלטה על השקעה בגינון, ולכן יתכן שהוא משקיע פחות מהאופטימום החברתי.

אחת הטענות המרכזיות בעד סבסוד חינוך, היא שלחינוך יש השפעות חיצוניות על החברה. אנשים משכילים נוטים להיות יצרניים יותר, בריאים יותר, להצביע בבחירות בשיעורים גבוהים יותר, הם נוטים פחות לפשע ולהתמכרות לחומרים מסוכנים, וכך הלאה. כל הגורמים האלו משפיעים לא רק על התועלת שלהם עצמם, אלא גם על התועלת של הסביבה. ניתן גם לטעון שלמוזיאוני מדע ישנן השפעות חיצוניות חשובות, כגון הגברת האמון בממסד המדעי אשר תוביל לשיעור גבוה של חיסון ילדים, ועל כן כדאי לסבסד מוזיאוני מדע. באמצעות טיעונים דומים ניתן גם להצדיק את התמיכה בספריות ציבוריות, המהווה סעיף גדול יחסית בתקציב התרבות.

כמובן, עצם קיומו של כשל שוק לא בהכרח מצדיק סבסוד, קשה לאמוד את גובה סבסוד הנדרש, ומעורבות של קבוצות אינטרס מובילה במקרים רבים לסבסוד גבוה יותר מהסכום האופטימאלי, אבל נזניח לרגע את הבעיות האלו. האם ניתן להצדיק את הסעיפים העיקריים של תקציב התרבות באמצעות השפעות חיצוניות?

לפי טיעון נפוץ סבסוד תרבות הוא חשוב, מכיוון שבזכותו אנשים עניים יחסית יכולים להרשות לעצמם ללכת לתיאטרון או למוזיאון אמנות, והחשיפה לתרבות "גבוהה" משנה אותם – הופכת אותם ליותר מחונכים, משכילים או משהו בסגנון. למעשה, ישנן כאן שתי הנחות: שהסבסוד באמת מוביל לחשיפה בקנה מידה רחב של אמנות בקרב השכבות הנמוכות של האוכלוסייה, ושהחשיפה הזו משנה אותם לטובה איכשהו. האם ההנחות האלו מבוססות?

סקר שנערך במסגרת דו"ח ברכה מצא באופן לא מפתיע כי קיים מתאם חזק מאוד בין השכלה לבין הנטיה לבקר בתיאטראות, בקונצרטים ובמוזיאונים. הצרכנים של תחומי תרבות אלו מגיעים לרוב מהעשירון העליון, וקשה להאמין שהם נזקקים לתמיכה של משלם המיסים במחיר הכרטיסים שהם רוכשים. גם אם אנו כן מצליחים לחשוף אנשים עניים ל"תרבות גבוהה" שהם לא היו נחשפים אליה ללא הסבסוד, ככל הידוע לי אין שום עדויות מתחום הפסיכולוגיה לאפקט סיבתי חיובי של חשיפה זו על חייהם. קל לחשוב על אפקט חיובי הנובע מחשיפת ילדים למשפחות עניות לספרייה ציבורית חינמית, אך טיעון זה פשוט לא נראה סביר בהקשר של תמיכה ממשלתית בתיאטרון, בקולנוע או במוזיקה.

למעשה, יתכן שלסבסוד תרבות גבוהה ישנן דווקא השפעות חיצוניות שליליות.

על מנת להבחין בכך, שימו לב לחלוקה השרירותית ל-"תרבות גבוהה", הראויה לסבסוד, למשל הצגות בתיאטרון ומוזיקה קלאסית, לעומת "תרבות נמוכה" שאיננה ראויה לתמיכה, כגון תכניות ריאליטי ומוזיקת ראפ. מדוע קיימת חלוקה כזו? חלק גדול מהיחס המיוחד שהתרבות "הגבוהה" זוכה לו נובע מ-Virtue signaling, מן "זנב טווס" שאנחנו מציגים כלפי אחרים על מנת שיעריכו אותנו, שריד לניסיונות עממיים לחקות את מנהגי האצולה האירופאית (מעניין לחשוב כיצד מפת הסבסוד הייתה משתנה לו הראפ היה מפותח בבתי האצולה האירופים, בעוד שהשחורים בארצות הברית היו ממציאים את הפסנתר, את הכינור ואת המוזיקה הקלאסית). על מנת ש- signalingיהיה אמין, הוא חייב להיות קשה לאימוץ, כפי שזנב הטווס הוא כבד ומפריע לטווס לברוח מטורפים (ראו כאן בנוגע לעקרון ההכבדה). על כן, בהקשר התרבותי, תרבות גבוהה חייבת להיות לא פופולארית ולא מהנה מבחינה אסתטית, כמו למשל במקרה של אמנות מודרנית. לסבסוד תרבות מסוג זה יש השפעות חיצוניות שליליות: הוא מעודד צריכה מוגברת של מוצר אשר גורם לאנשים לסבול, רק על מנת שיוכלו לנהל תחרות סטאטוס עם חבריהם למעמד העליון ולהראות לסביבה שיש להם טעם ייחודי ומעודן.

טענה אחרת בנוגע להשפעות חיצוניות היא שליצירות תרבות יש השפעה מאחדת ומגבשת על העם. למשל, האזרחים עשויים להיות יותר נדיבים וסובלניים כלפי אחרים המכירים את אותן ההצגות ואת אותם השירים, בסיס תרבותי נוסטלי יכול למנוע מהם להגר למדינות אחרות או להמיר את דתם, יצירות מסוימות עלולות לעודד מוטיבציה להתגייס לשירות קרבי ולהסתער על גבעות מבוצרות, וכך הלאה. לא במקרה משטרים פאשיסטים השקיעו ממון רב בתרבות, וכך גם משטרים במדינות מפוצלות מבחינה אתנית, כגון מדינת ישראל בתחילת דרכה.

גם כאן ישנן ההנחות שהתרבות המדוברת נצרכת באופן המוני, ושהיא משנה את האופן שבו אנשים מרגישים. יתכן שניתן להשתמש בטיעון כזה על מנת להצדיק תמיכה בהפצתם של שירי יום הזיכרון למיניהם, אבל קצת קשה להתייחס אליו ברצינות בהקשר של מופעי מחול אמנותי. מלבד זאת, השימוש בטענה זו מעורר קונפליקט עתיק-יומין בין הפרט לבין החברה: המדינה מעוניינת שהפרט יסתער על גבעה מבוצרת כאשר בראשו מתנגן מארש פטריוטי המאדיר הקרבה עצמית, או שהוא יעזוב עבודה בשכר גבוה בארצות הברית ויחזור לארץ לאחר שנתקל בשיטוט אקראי ביוטיוב בשיר ההוא של אריק איינשטיין, אבל לא ברור אם המניפולציה הרגשית הזו משרתת גם את האינטרסים של הפרטים עצמם.

עד כאן עם הטענות היותר רציניות בנוגע לסבסוד תרבות; נחזור להשלכות המעניינות שלהן בסיכום. אבל לפני כן רצוי להפריך גם את הטענות החלשות יותר, שחוזרות שוב ושוב במהלך הדיון על הנושא.

האם עלינו לסבסד תרבות מכיוון שכל שאר המדינות מסבסדות?

זהו ככל הנראה הטיעון הנפוץ ביותר שנתקלתי בו בכל ההיסטוריה של הוויכוחים שניהלתי בנידון, והוא גם הגרוע ביותר. למשל, דו"ח ברכה שהזכרתי לפני כן אינו מתחיל בתיאור המטרות העקרוניות של סבסוד תרבות, אלא עם דוגמה מעוררת קנאה לתמיכה ממשלתית בתרבות בבריטניה.

בכל מדינה ישנן קבוצות אינטרס המשפיעות על הסבסוד, בכל מדינה האזרחים לוקים בכשלי חשיבה דומים ובאשליות דומות, ובכל מדינה לפוליטיקאים יש מטרות דומות. מוסדות רבים היו נפוצים בעבר כמעט בכל מדינות העולם, ביניהם עבדות, צורות שונות של פיאודליזם ואריסטוקרטיה, הוצאה להורג על עבירות קלות ועוד, והם נעלמו כאשר אנשים הבינו שישנן דרכים טובות יותר להתנהל בתור חברה אנושית. הדיון בעד ונגד כל מאפיין מוסדי צריך להתנהל באופן לוגי, ולא לצאת מנקודת הנחה שהמצב הנוכחי הוא אופטימאלי רק מכיוון שזהו העולם שאליו נולדנו, או מכיוון שזהו המצב הנפוץ בקרב מדינות אחרות, או מכיוון שאיזה שהוא מדד ממוצע על פני כלל מדינות ה-OECD הוא קצת יותר גבוה או קצת יותר נמוך מהמדד הספציפי לישראל.

יתכן שמדינות עשירות יותר מישראל יכולות להרשות לעצמן דברים שאנחנו איננו יכולים, יתכן שיש יותר היגיון בסבסוד תרבות בשפה המקומית במדינות עם שוק פנימי ענק של עשרות מיליוני אנשים, ויתכן שמדינות דוברות אנגלית, ספרדית או צרפתית יכולות לייצא מוצרי תרבות לארצות אחרות ביתר קלות, או להשתמש בסבסוד תרבות כדי למשוך תיירים. כך או אחרת, ההימלטות אל הטיעון הזה איננה אלא עצלות אינטלקטואלית.

האם סבסוד תרבות תורם לשוויון הזדמנויות?

אי-שוויון בהזדמנויות הוא אמנם לא כשל שוק, אך הוא פוגע ביעילות ונתפס בתור מצב לא הוגן, ועל כן מהווה סיבה מרכזית למעורבות ממשלתית, בתחומים כגון חינוך, בריאות, דיור ותחבורה ציבורית. בהקשר של תקציב התרבות, טיעון זה יכול בהחלט להצדיק תמיכה בספריות ציבוריות. אך האם נדרש שוויון הזדמנויות ביכולת להיחשף למופעי תיאטרון? אם הטענה שלנו היא שהנאה ממוצרי תרבות ופנאי היא איזו שהיא "זכות בסיסית" של כל אזרח, בדומה לטיפול רפואי מתקדם, הצעד ההגיוני הוא לסבסד את המוצרים שאנשים באמת מעוניינים לצרוך, למשל כרטיסי כניסה ללונה-פארק או הופעות של בן וסטטיק. אם הטענה היא ששוויון הזדמנויות חשוב רק בנוגע לתרבות "גבוהה", אנחנו חוזרים לביקורת שלי מהפסקאות הקודמות.

האם עלינו לתמוך באמנות משום שהיא לא מסוגלת לצמוח ללא סבסוד ממשלתי?

ראשית, כמובן שהיא יכולה לצמוח ללא סבסוד ממשלתי. לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית אמנים נתמכו בעיקר על ידי פטרונים עשירים. אמנם בחלק מהמקרים הפטרונים היו נסיכים, מלכים או מוסדות דת ציבוריים, אך ציירים, מחזאים ומוזיקאים רבים התפרנסו ואף התעשרו ללא שום תמיכה של גורמי שלטון. גם כיום חלק ניכר מתחומי האמנות צומחים ומשגשגים ללא תמיכה ממשלתית. תודות לתחרות המתמדת, להיעדר הביטחון שבסבסוד הממשלתי, ולצורך להתאים את המוצר לטעמי הצרכן ולא לטעמו של פקיד כלשהו, אמנות הצומחת מהשוק החופשי עשויה להיות מקורית יותר וטובה יותר מאמנות מסובסדת.

שנית, תמיכה ממשלתית דוחקת החוצה תמיכה פרטית. בהיעדר תמיכה ממשלתית למוזיקה קלאסית, בהחלט יתכן שיזמים פרטיים יממנו קונצרטים, כל עוד ישנו ביקוש. בהקשר זה מעניין לציין שעל פי דו"ח ברכה בין השנים 1998-1990 חלקן של ההצגות של תיאטראות מסובסדים גדל מ-58% מכלל ההצגות ל-88% מכלל ההצגות, וחלקם של הקונצרטים שנתמכו ציבורית זינק מ-38% ל-94% מכלל הקונצרטים. כמובן, קשה לדעת אם שינויים אלו מעידים על דחיקה של יזמות פרטית בתחומים אלו או על שינוי בטעמי הצרכנים, אבל לאור טווח הזמן הקצר האפשרות הראשונה נשמעת סבירה יותר. מחקרו של ד"ר טל פדר, אשר הזכרתי בתחילת הרשומה, בחן מימון של תיאטראות בישראל בשנים 1999-2015, ומעלה גם הוא עדויות לכך שמימון ציבורי דוחק החוצה מימון פרטי.

שלישית, כמובן, ניתן להשתמש בטיעון זה על מנת להצדיק סבסוד ממשלתי נדיב לכל דבר אפשרי שאנשים לא רוצים לבזבז עליו את כספם האישי, ממירוצי חלזונות המוניים ועד משחת שיניים בטעם בייקון.

האם עלינו לסבסד אמנות משום שהיא מבקרת את מוקדי הכוח הקיימים?

ובכן, היא לא באמת מבקרת את מוקדי הכוח. המאבק הנוכחי של מירי רגב הוא בסך הכל עדות נוספת לאותה אמירה עתיקה: "בעל המאה הוא בעל הדעה", וזה לא משנה אם מדובר בבעלים של מאה מיליוני דולרים בחשבון הבנק או בבעלים של מאה מנדטים בכנסת. בטווח הארוך הכוח הוא אצל מי שמשלם את משכורתיהם של האמנים, ומשמעותו של סבסוד ממשלתי ריכוזי של אמנות היא שהאמנים לא יכולים לבקר את מוקדי הכוח השולטים במדינה. רק אמנים שאינם תלויים למחייתם בהחלטתו של פקיד או פוליטיקאי יכולים לכתוב וליצור באופן חופשי.

האם עלינו לסבסד תרבות מכיוון שרוב הישראלים חושבים שזה רצוי?

דו"ח ברכה מעלה כי מרבית הישראלים מעוניינים לסבסד כל סוג אפשרי של תרבות ואמנות, אך לממצא זה אין משמעות רבה, מכיוון שמרבית האנשים לוקים בכשלי לוגיקה שונים המונעים מהם לחשוב על הנושא באופן רציונלי – בדיוק אותם הכשלים אשר הזכרתי ברשומה עד כה. למשל, חוסר הבנה של האופן שבו הוצאה ממשלתית דוחקת החוצה הוצאה פרטית, אמונה שאם מדינות אחרות עושות את זה אז זה בהכרח טוב, ובאופן יותר כללי חוסר יכולת לקשר בין הוצאות הממשלה לגובה המיסוי. קל לעבוד על הציבור הרחב באמצעות ניסוח מניפולטיבי של שאלות ושימוש בסיסמאות שאין מאחוריהן דבר. אחת המטרות של דמוקרטיה ייצוגית היא לערב בקבלת ההחלטות גורמים מקצועיים, אשר ברשותם ידע והכשרה המאפשרים להם לעזור לפוליטיקאים להתגבר על כשלים כאלו.

ומה עם סבסוד ספורט?

ספורט הוא בוודאי אינו מוצר ציבורי. אבל ההבדל המרכזי בינו לבין תרבות גבוהה הוא הפופולריות שלו, אשר הופכת חלק מהטיעונים שהזכרתי, למשל בנוגע לשוויון הזדמנויות או להשפעה חיצונית חיובית על גאווה לאומית, לכידות ופטריוטיות, להרבה יותר סבירים. למשל, ההשתתפות של קבוצות אתניות שונות בספורט, כגון ערבים ויהודים בישראל או שחורים ולבנים בארצות הברית, מסוגלת להקנות לאנשים משתי הקבוצות מטרה משותפת וגאווה משותפת, וכך להפחית במידה מסויימת את החיכוך ביניהן. כמובן, טיעונים אלו סבירים בעיקר בהקשר של סוגי הספורט הפופולרים, כגון כדורסל וכדורגל, ופחות בנוגע לסבסוד ענפי ספורט איזוטריים.

מסקנה: עלינו להקים פסל זהב של בנימין נתניהו בכיכר המדינה

דיון לוגי בנושא סבסוד ממשלתי של תרבות מעלה מסקנות השונות לגמרי מהעננה הדמגוגית העמומה המאפיין את הדיון הציבורי בנושא, המנופחת בסיסמאות שנשמעות יפה אבל אין להן שום משמעות. קל לזרוק לאוויר אמירה שלפיה "אין משמעות לחיים ללא תרבות", או לטעון שכלכלנים "רואים הכל דרך החור שבגרוש" ואינם מבינים את ערכה התרבותי של אמנות, שהוא כמובן שמימי, נצחי, היסטורי ואלוהי, ועולה על כל שיקול תקציבי רציונלי שניתן לדמיין. קשה הרבה יותר להגן באופן ספציפי על אותם 97 מיליוני שקלים המועברים מדי שנה מכלל משלמי המיסים לקבוצה קטנה של עובדי תיאטראות, המייצרים מוצר שכלל אינו מעניין את מרבית הציבור, ולא נראה שיש לו איזה שהוא ערך שמימי או נצחי במיוחד.

למעשה, ישנה הצדקה חזקה הרבה יותר לממן מכספי הציבור פסל "אמנותי" של בנימין נתניהו מזהב טהור, בגובה חמישה מטרים, אשר יוצב בכיכר המדינה, מאשר לסבסד את הפילהרמונית או את "הבימה". פסל הזהב הדמיוני שלנו הוא מוצר ציבורי מובהק, אשר לא ניתן למנוע מהציבור ליהנות ממנו, ועל כן מתאים יותר לטיעון הראשון שהצגתי. מכיוון שרבים ייחשפו לפסל, ומכיוון שנתניהו מעורר אמוציות קשות בקרב הציבור, הפסל עשוי לעורר גאווה לאומית, או לחילופין לאחד את אזרחי המדינה כנגד הבזבוז המשווע וחסר התכלית של כספי משלם המיסים (אולי פסל של שרה נתניהו יהיה עדיף?). בשני המקרים האלו פסל הזהב תואם למדי את הטיעון השני, אודות השפעות חיצוניות חיוביות על האוכלוסייה כולה. על מנת להתאים גם לטיעונים האחרים שהזכרתי בעד התמיכה בתרבות, ניתן לטעון שבכל מדינות אירופה המתקדמות ישנן כיכרות עם פסלים של מנהיגים מפורסמים, וכן שפסל שכזה לא יכול לצמוח לבדו בשוק החופשי, ועל כן חובה לסבסד את הקמתו.

האם המסקנה הזו נשמעת לכם מגוחכת לגמרי? אני מניח שכן, וזאת משום שהטיעונים שאנשים מציגים עבור תמיכה ממשלתית בתרבות הם פשוט לא הסיבה האמיתית לסבסוד הקיים. סבסוד תרבות החל בישראל מאותה הסיבה שהוא החל במדינות אחרות, מתוך רצון של הממשלה לאחד את העם ולעורר רגשות פטריוטיים, אך בהמשך "נתפס" על ידי קבוצת אינטרס קטנה ומאוחדת, המעוניינת להתרחק מהתחרות המבאסת של השוק החופשי, היכן שגברים ונשים נדרשים לתפוקה המצדיקה את המשכורת שהם מקבלים, וקשה יותר למצוא עבודה במקצועות מגניבים. בשום שלב לא התקיים דיון רציני בנוגע לעצם הצורך בסבסוד, או בנוגע למטרות הסבסוד, מכיוון שמדובר בסכומים קטנים של כסף, ולאף אחד אין תמריץ להתחיל לריב על עצם קיומו של הסבסוד עם אליטה מקושרת וחזקה. אך לפוליטיקאים ישנו תמריץ חזק לריב על המקומות שאליהם הסבסוד הולך, במטרה לקדם את ערכיהם האישיים, וזה מה שראינו לאחרונה במאבקה של מירי רגב.

כיצד תיראה חברה אנושית ללא תרבות "גבוהה" מסובסדת? האם זו תהיה חברה "ענייה רוחנית", כפי שרבים אוהבים לומר? חברה המורכבת מפרטים בורים ועצלנים, המנהלים חיים אפורים וחסרי משמעות?

ובכן, על מנת לענות על השאלה הזו כל מה שעליכם לעשות הוא להביט במראה. רוב מכריע של האזרחים בכל מדינה בקושי מבקרים במוזיאוני אמנות, הולכים לתיאטראות או צופים במופעי מחול, וסביר למוצרים אלו ישנה השפעה זניחה לגמרי על חייהם. סרטים, מוזיקה, ספרים ותכניות טלוויזיה שנוצרו בארצות דוברות האנגלית הם מוצרי התרבות המועדפים בכל מדינה, מכיוון ששוק דוברי האנגלית הוא השוק הגדול ביותר, וטובי היוצרים בעולם מתחרים עליו. סבסוד גבוה או נמוך יותר של תרבות בשפה העברית לא ישפיע על מצב זה.

במילים אחרות, חברה אנושית ללא תרבות גבוהה מסובסדת תיראה פחות או יותר כמו החברה הנוכחית. תחרות ה-virtue signaling בקרב השכבות הגבוהות בחברה תהיה מעט יקרה יותר והסבל שלהם יפחת, יתכן שכמה עשרות יוצרים שאין ביקוש לכישוריהם יאלצו לחפש עבודה חדשה, ולפוליטיקאים יהיו פחות נושאים לריב עליהם. יתכן שיהיו תיאטראות שיסגרו, אבל לא כולם, מכיוון שהסבסוד הממשלתי דחק עד כה מימון פרטי. וכמובן, נחסוך כסף. לא הרבה כסף; ישנן מטרות גדולות יותר, יש הרבה יותר בזבוז וחוסר יעילות במשרד הביטחון או במשרד החינוך. אבל הסבסוד המועבר ל"הבימה" או לפילהרמונית הוא ככל הנראה הדוגמה טובה ביותר לאופן שבו ניתן לעוור את שיקול הדעת של הציבור הרחב באמצעות שימוש בסיסמאות יפות וטיעונים לא רלוונטיים, במטרה לתמוך בקבוצת אינטרס קטנה.