Power and Progress
בספרם החדש יוצאים דארון אסימוגלו, אחד הכלכלנים המצוטטים ביותר בעולם, ושותפו סיימון ג'ונסון, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע העולמית, נגד האופטימיזם הטכנולוגי הנפוץ כיום בנוגע לאינטליגנציה מלאכותית. הם קוראים לממשלות לכוון בעצמן את הטכנולוגיה למקומות שיתרמו לתפוקה השולית של העובדים, במקום אוטומציה ואיסוף נתונים המוני שנועדו להחליף עובדים או להגדיל את הפיקוח עליהם.
לפני כעשור כתבתי רשומה אוהדת למדי בבלוג על ספרו הקודם של אסימוגלו, עם ג'יימס רובינזון, Why Nations Fail. לצערי, הספר החדש אינו באותה הרמה. את רוב הספר ניתן לתאר בתור "קיצור תולדות ביקורת הקפיטליזם" – מעבודת ילדים במהפכה התעשייתית ועד רייגן ותאצ'ר, מהברונים השודדים ועד פייסבוק וגוגל, מאדם סמית' ועד מילטון פרידמן – כל הטיעונים המוכרים שכבר נטחנו לעומק בשלל ספרים אחרים, מוצגים בהסבה לשמאל (אני לא היחיד שחושב כך).
ישנם חלקים מרגיזים רבים בספר שבהם המחברים מעוותים את הסיפור ההיסטורי ולא מתייחסים באופן הוגן לטיעונים נגדיים. למשל, גם בפתיחה וגם בפרקי המשך קיימות מספר התייחסויות לירידה או סטגנציה בשכר של אמריקנים ללא השכלה על-תיכונית בעשורים האחרונים, בתור עדות לכך שהקדמה הטכנולוגית משפרת את רמת החיים של כל שכבות האוכלוסייה. אך טיעון זה מתעלם לגמרי מכך שבמהלך השנים האלו התרחש זינוק בהשכלה אקדמית בארה"ב. אם בשנות השבעים אמריקנים ללא השכלה על-תיכונית היו המחצית התחתונה של האוכלוסייה מבחינת הכישורים, כיום הם העשירון התחתון. אלו לא אותם אנשים.
דוגמאות אחרות הן ההצגה השטחית של סיפור הצלת המערכת הפיננסית במשבר הסאב-פריים ב-2008, המתעלמת לגמרי מהטיעונים של בן ברננקי ודומיו, או ההערצה למערכות הכלכליות שהתפתחו בגרמניה ושוודיה אחרי מלחמת העולם השנייה, תוך התעלמות מהמשברים והרפורמות שבוצעו בשוודיה בשנות התשעים ובגרמניה בשנות האלפיים, שהיו דומות מאוד ברוחן לרפורמות של רייגן ותאצ'ר (ולאלו שבוצעו בישראל ובשלל מדינות נוספות).
כל המחצית הראשונה של הספר עוסקת בסיפורים כאלו המוצגים באופן חד-צדדי, ונדרש ספר שלם כדי לפרט את כל ההטיות. אבל מעבר לכך – הסיפורים ההיסטוריים לא תומכים בשום צורה בטיעון המרכזי של המחברים, אודות השפעת הטכנולוגיות הדיגיטליות כיום ובעתיד. המחצית הראשונה של הספר פשוט מיותרת.
המחצית השנייה של הספר היא יותר רלוונטית לעניין, ומפרטת את הדיונים המוכרים על כוחן המונופוליסטי של פייסבוק וגוגל, הנזקים של NSO ופגאסוס, המעקב של ממשלת סין אחרי תושביה, המחאות של עובדי המחסנים של אמאזון וכדומה – הכל ברמה של סדרת מאמרים בדה-מרקר.
לדעתי החלקים המביכים ביותר מהמחצית השנייה של הספר הם אלו שבהם המחברים מעניקים עצות ליזמים וחברות מסחריות. למשל, הם כותבים שלא משתלם להחליף עובדי טלמרקטינג ב-AI או להשתמש בטכנולוגיות לתזמון עובדים, שרשתות חברתיות צריכות לשנות את המודל העסקי שלהם מהכנסות מפרסום לדמי מנוי חודשיים, ועוד. ההנחה שלהם היא שחברות רבות בוחרות ליישם טכנולוגיות אוטומציה בגלל הייפ שגוי וחזון מעוות, ולא בגלל יתרונות פרודוקטיביות אמיתיים. אך אם זה המצב, התחרות בשווקים תוביל להיכחדות חברות שכאלו, ולהחלפתן בחברות יעילות יותר שישאירו את העובדים האנושיים. זו כלל איננה בעיה. בכל מקרה ברור שלמחברים אין שום ניסיון עסקי רלוונטי או כוונה לסכן את כספם האישי בהתאם לעצותיהם.
אולי אני מעט מגזים כאן, לא הכל שלילי. לאורך הספר היו נקודות אור בדמות סיפורים שלא הכרתי, כגון הרגולציות הראשונות על שידורי הרדיו או ההיסטוריה של הרכבות הראשונות בבריטניה, ולאנשים שלא מכירים כמוני את ההיסטוריה של הטכנולוגיה הוא בוודאי יחדש יותר (אם כי הייתי מעדיף שקוראים ילמדו ממקורות פחות מוטים, כמו הספרים של יואל מוקיר, למשל). מלבד זאת, חלק מהטענות של "ביקורת הקפיטליזם" נכונות, ואין צורך להציג אותן באופן מעוות. אבל אלו פשוט אוסף של אנקדוטות שלא מתחברות לכדי טיעון חדש כלשהו.
לכלכלנים אני ממליץ לקפוץ ולהגיע ישר לנספח הקצר שבסוף הספר, שם מציגים המחברים לראשונה את התזה שלהם במסגרת סקירת ספרות מלאה, מסבירים באופן בהיר ולא טרחני את הטענות שלהם ואף מזכירים טענות נגדיות וספרות קודמת – משהו שלא קורה בכל שאר הפרקים. ברשומה הזו אתמקד בטענה ה"חדשה" העיקרית שלהם: שהטכנולוגיה היא בחירה שלנו כחברה.
טכנולוגיה טובה, טכנולוגיה רעה
לפני שנדון בעניין הבחירה, חשוב להבין שברמה התיאורטית אין סיבה שקדמה טכנולוגית תשפר את רמת החיים של מרבית האוכלוסייה. אסימוגלו וג'ונסון מציגים את הטענה הזו בתור אמירה חדשנית, אבל היא די טריוויאלית ולא סותרת דברים שקראתי אצל יואל מוקיר, גרגורי קלארק, בוב אלן ואחרים.
יש ארבע תסריטים עיקריים שבמסגרתם קדמה טכנולוגית לא תשפר את רמת החיים:
1. היעדר תחרות בשוק העבודה.
התיאוריה שלפיה גידול בפרודוקטיביות ובתפוקה השולית של העובדים מיתרגמים לשכר גבוה יותר תלויה בקיומה של תחרות בשוק העבודה, כך שעובדים יכולים לבחור היכן לעבוד, ומעסיקים נאלצים לשלם להם שכר הדומה לתפוקה השולית שלהם. בעולם שבו נפוצה עבודה בכפייה או עבדות, הרווחים העודפים ילכו למעסיקים.
בעולם המודרני הטיעון הזה הרבה פחות חשוב ממה שנהוג להניח. גם אם חברות מסוימות הן מונופולים כלפי הצרכנים, זה לא אומר שהן מונופסונים כלפי העובדים. אפילו במדינות לא-דמוקרטיות עובדים בדרך כלל יכולים להתפטר בחופשיות, לבחור מקום מגורים, לבחור תחום לימודים, לשנות מקצוע וכדומה. לא תמיד קל להתפטר, ולפעמים לחברות יש כוח מונופסוני מסוים, אבל כדי שהן יוכלו לשמור את כל רווחי הפרודוקטיביות לעצמן דרוש משטר פיאודלי של ממש. הגורם היחיד במשק שמתקרב לכוח מונופסוני של ממש כלפי עובדים במקצועות מסוימים הוא הממשלה.
2. אוטומציה אשר מייתרת את העובדים ולא מלווה בגידול בתפוקה השולית ויצירת משרות חדשות.
זהו לדעתי הטיעון המרכזי והחשוב ביותר בנוגע לעתיד. חשבו למשל על המכוניות שהחליפו את הסוסים; בתחילת המאה העשרים, התקופה שבה התרחש השינוי, נוצר עד מהרה עודף עצום בסוסים, ורבים מהם נשחטו ונמכרו למאכל. לא היה להם שימוש אחר. בקרב בני אדם עד כה תהליכי האוטומציה תמיד לוו בהופעת משרות חדשות, אבל אין שום חוק טבע שקובע שתמיד יהיו כאלו. עבור הסוסים לא היו.
לפני הקריאה הנחתי שהספר כולו יעסוק במאמרים עם עדויות אמפיריות לכך שהקדמה הנוכחית היא אוטומציה שכזו, אך נראה שיש ממש מעט כאלו, והם מוזכרים בקצרה רק בכמה פסקאות מפוזרות פה ושם. זה לא מפליא: אם אלו באמת היו המגמות, היינו רואים גידול משמעותי בשיעור האבטלה במדינות שבהן הטכנולוגיה מתקדמת במידה הרבה ביותר, אבל אין שום גידול שכזה.
3. אמצעי פיקוח מתקדמים יותר.
אם הטכנולוגיה מתבטאת באמצעי פיקוח שמאפשרים לחברות לשלוט בעובדים ביתר קלות ולרגל אחריהם, היא יכולה להעלות את הפרודוקטיביות של חברות ובו זמנית לפגוע בתנאיהם של העובדים. בדומה לסעיף הראשון, גם הטיעון הזה בעייתי בגלל היכולת של העובדים לעבור לחברות מתחרות שלא ינקטו בפרקטיקות כאלו. הכותבים למשל מזכירים את עובדי המחסנים של אמאזון בהקשר זה, אבל מודים בחצי פה שהחברה משלמת לעובדיה שכר גבוה בהשוואה לשאר האלטרנטיבות שלהם.
4. המלכודת המלתוסיאנית.
לפי המנגנון שתיאר לראשונה מלתוס, בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית עודפי ייצור כתוצאה מקדמה טכנולוגית הובילו, בטווח הארוך, לגידול באוכלוסייה האנושית (בעיקר בגלל ירידה בתמותת ילדים ותינוקות) ולא ברמת החיים. כתבתי על הנושא בהרחבה בספר "מסע האנושות" שפרסמתי עם עודד גלאור. ישנן עדויות היסטוריות רבות למלכודת המלתוסיאנית, ויש מאחוריה גם היגיון אבולוציוני.
התרשים הבא, הלקוח מהספר שלי עם עודד ומתאר את דינמיקות השכר והאוכלוסייה בבריטניה בעקבות המגיפה השחורה, הוא אחת הדוגמאות היותר מפורסמות למלכודת: המגיפה חיסלה חלק ניכר מכוח העבודה, שכרם של הנותרים עלה וכך גם רמת החיים שלהם, בעקבות כך האוכלוסייה גדלה והשכר ירד בחזרה.
אך למרות כל העדויות, אסימוגלו וג'ונסון מתעלמים לגמרי מקיומה של המלכודת המלתוסיאנית בתחילת הספר, ולאחר מכן מקדישים פרק שלם לטענות שגויות נגדה.
בפרק זה הם טוענים שהקדמה הטכנולוגית בתקופות קודמות לא תרמה לעלייה ברמת החיים בגלל עבדות, פיאודליזם והסדרים דומים, כלומר לפי הסבר 1 שלעיל – טענה הגיונית לגמרי, אבל היא לא סותרת את העובדה שהמנגנון המלתוסיאני תרם גם הוא לחוסר הקשר בין קדמה טכנולוגית לגידול ברמת החיים, כפי שעולה מהעדויות. הם מציינים תקופות קצרות של גידול ברמת החיים, למשל ביוון הקלאסית, ואז טוענים שהן מוכיחות שלא התקיימה מלכודת מלתוסיאנית, אבל הן לא. המלכודת המלתוסיאנית לא אומרת שלא ייתכן גידול ברמת החיים בשום מצב, זה הכל תלוי ביחס בין קצב הקדמה הטכנולוגית לבין קצב גידול האוכלוסייה.
באופן כללי, המחברים מנסים לשכתב את ההיסטוריה באופן שמדגיש את כוחם של אנשים עשירים שמכתיבים את כיוון התפתחות הטכנולוגיה, ומעלים כל מנגנון-על אוטומטי ודטרמיניסטי שפועל מלמעלה על בני האדם, כמו המלכודת המלתוסיאנית, או כמו המנגנון שהציעו עומר מואב ושותפיו במאמר על הפקעות והדגנים, שגם אותו אסימוגלו וג'ונסון תוקפים באופן לא הוגן באחד הפרקים.
מנגנונים אוטומטיים כאלו אמנם מזיקים מעט לטיעון העקרוני של המחברים, אבל מכיוון שאני כבר לא באקדמיה ולא חייב להתנהג בנימוס אני יכול להפריח כאן בחופשיות את ההשערה שההתעלמות מהם בספר נובעת גם מקרבות האגו והיוקרה הוותיקים בין דארון אסימוגלו לבין עודד גלאור.
בכל אופן, נחזור לשאלה שבכותרת הרשומה.
האם קדמה טכנולוגית היא בחירה?
באופן מקרי למדי, השאלה הזו היא מרכזית לא רק בספר של אסימוגלו וג'ונסון, אלא גם בטרילוגיית המד"ב החדשה שכתבתי, "האל המכאני" (פרויקט ההדסטארט מסתיים עוד ימים ספורים! מוזמנים להצטרף בקישור לכמעט אלף קוראים שרכשו עותק בהנחה להזמנה מוקדמת).
בלי להיכנס יותר מדי לספוילרים, אומר שהספר דן לעומק בהשלכות של קדמה טכנולוגית מהירה במיוחד, אשר עשויה לשנות את החברה האנושית באופן מהותי. אחת השאלות שמניעות את עלילת הספר היא האם אפשר למנוע או לכוון את הקדמה המהירה הזו, ואני מאמין שהתשובה היא שלילית.
אדם פרטי יכול כמובן לבחור אם לחקור נושא כזה או אחר, מדינה יכולה לבחור לסבסד קדמה בתחום מסוים ולמסות קדמה בתחום אחר, אבל בסופו של דבר אם ישנה טכנולוגיה שיש לה ביקוש – אפילו אם מדובר בנשק קטלני או בסם הרסני – מישהו יפתח אותה, היא תתפשט בהתאם לפוטנציאל שלה, ואנחנו נאלץ להתמודד, לטוב ולרע. בספרו הקודם מביא אסימוגלו דוגמה יפה להתנגדות לקדמה טכנולוגית: האימפריה העות'מנית, שמנעה אקטיבית את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לתחומה, וגזרה על המזרח התיכון מאות שנים של בערות ופיגור ביחס לאירופה. אפשר לחשוב על דוגמאות חיוביות יותר, כגון האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, אבל זו לא בחירה של כיוון הקדמה, אלא התמודדות עם הקדמה שישנה.
בנספח שבסוף הספר, שבו כאמור אסימוגלו וג'ונסון מתארים סוף סוף סקירת ספרות רצינית, הם מזכירים היסטוריונים וכלכלנים אופטימיים יותר או פחות בנוגע לקדמה הטכנולוגית – חלקם מאמינים בהמשך המגמות שהיו עד כה ובעתיד בהיר, ואילו אחרים חוששים מאבטלה טכנולוגית וגידול באי שוויון. אך כל ההיסטוריונים והכלכלנים שהם מזכירים, בגדול, חולקים את אותה אמונה כמו שלי, ורואים בקדמה הטכנולוגית "כוח טבע" ולא בחירה, שמביא איתו השלכות חיוביות ושליליות, ומייצר מנצחים ומפסידים. הפסימיים מביניהם פשוט טוענים שאנחנו צריכים להשתמש במערכת הרווחה כדי לתמוך במפסידים.
אסימוגלו וג'ונסון נבדלים מכל ההיסטוריונים והכלכלנים האלו בכך שהם טוענים שהכיוון הנוכחי שבו נעה הקדמה הטכנולוגית הוא בחירה, הנובעת בעיקר מהחזון של יזמי טכנולוגיה עשירים, ושממשלות יכולות לכוון את הקדמה הטכנולוגית למקום אחר באמצעות מיסים וסובסידיות (הם מציעים בין השאר מס עושר, מס על פרסומות דיגיטליות, הפחתת מיסי עבודה, העלאת מיסי הון וחברות, פירוק של גוגל ופייסבוק ועוד). זו למעשה הטענה ה"חדשה" היחידה בספר שלהם, והיא קיצונית הרבה יותר מהטענה הפסימית הרגילה בנוגע לעתיד הקדמה הטכנולוגית, אודות הסבר 2 שלעיל. הבעיה היא שאין שום עדות שתומכת בטענה הזו.
בתחילת הספר, למשל, כותבים המחברים על המהפכה התעשייתית: עד אמצע המאה ה-19 הגידול בפרודוקטיביות בעקבות המכונות החדשות לא תרם לעלייה ברמת החיים בבריטניה ובמדינות אחרות שעברו את התיעוש, אך במחצית השנייה של המאה רמת החיים החלה לזנק באופן דרמטי. הסיבה לכך, כפי שכתבתי בספר עם עודד גלאור, היא המלכודת המלתוסיאנית – במחצית הראשונה של המאה ה-19 התרחש גידול אוכלוסייה מאוד מהיר, אך החל מאמצע המאה גדלה ההשקעה בהון אנושי ועבודת נשים, והורים הפחיתו את הילודה שלהם בהתאם, כך שקצב גידול האוכלוסייה היה נמוך מקצב הגידול בעושר.
המחברים כאמור מתעלמים לגמרי מהמלכודת המלתוסיאנית ומהנתונים שהצגתי כאן, שמוכרים היטב לכל כלכלן בתחום, ובמקום זאת טוענים שהסיבה היא הבדל באופי הטכנולוגיה: בתחילת המאה ה-19 הטכנולוגיה בעיקר עסקה באוטומציה של עבודות ללא ייצור משרות חדשות ותרומה לתפוקה השולית של עובדים (בעיקר מכונות טקסטיל חדשות), אבל במחצית השנייה התפשטה "טכנולוגיה אחרת" (מנועי קיטור, רכבות, חשמל) שכן תרמה לתפוקה השולית ולכן השכר עלה ורמת החיים צמחה. ייתכן שגם לאופי הטכנולוגיה היה תרומה מסויימת, אבל חסר כאן מרכיב קריטי עבור התיאוריה שלהם: לא הייתה בדרך שום ממשלה בבריטניה או במדינות אחרות שבחרה באופן אקטיבי בכיוון חדש לקדמה הטכנולוגית.
אותם התהליכים הטכנולוגיים והדמוגרפיים בדיוק התרחשו בבריטניה, צרפת, ארצות סקנדינביה, גרמניה, ארצות הברית, יפן ובכל מדינה אחרת שחוותה את התיעוש. במדינות האלו היו ממשלות שונות, תרבויות שונות, היסטוריה שונה, גיאוגרפיה שונה, ובכל זאת כולן צעדו באותו הנתיב הטכנולוגי בדיוק. זו עדות מאוד חזקה דווקא לכך שקדמה טכנולוגית היא לא בחירה. נראה שהמחברים כלל לא שמו לב לסתירה הזו.
כך גם בנוגע לכל שאר הסיפורים ההיסטוריים שהם מתארים, כגון הצמיחה שחלה אחרי מלחמת העולם השנייה, הירידה בכוחם של איגודי עובדים, ההאטה בצמיחה החל משנות השבעים וכדומה – כולם תהליכים גלובליים שהתרחשו ברוב המדינות המפותחות ברמה כזו או אחרת. כולם מעידים שהקדמה הטכנולוגית היא לא בחירה, לא נובעת מחזונם של בעלי כוח מעטים, ושההבדל היחיד בין מדינות הוא כיצד הן בוחרות להגיב לקדמה.
סיכום
בעקבות דברים שכתבתי בטוויטר עוקבים תהו למה אני מקדיש אנרגיה רבה כל כך כדי להפריך ספר גרוע. התשובה היא שלרעיונות גרועים יש השפעה, בייחוד אם מאחוריהם עומדים אקדמאיים מרשימים כמו אסימוגלו וג'ונסון. לרוב מכריע של קוראי הספר זו תהיה ההיתקלות הראשונה עם תיאורים היסטוריים של המהפכה התעשייתית ואפיזודות אחרות, ועל כן לא תהיה להם יכולת לזהות את העיוותים וההתעלמות מדעות נגדיות, בעוד שכלכלנים באקדמיה ברובם לא יטרחו לקרוא, או יחששו להיכנס לעימות חזיתי פומבי עם אסימוגלו.
אם פוליטיקאים אמריקנים ינסו "לכוון את הטכנולוגיה מחדש" בהתאם לעצות שבספר, אני מאמין שהתוצאה תהיה זהה להשפעת איגודי העובדים בבריטניה על תעשיית הטקסטיל בסוף המאה ה-19, שאותה מתאר בהרחבה יואל מוקיר – פגיעה בתחרותיות ובאימוץ טכנולוגיות חדשות, דעיכה ונדידה של החזית הטכנולוגית למדינות אחרות (אסימוגלו וג'ונסון מתעלמים כמובן גם מהדוגמה הזו).
אני לא רוצה לקדם כאן חזון אופטימי שלפיו קדמה טכנולוגית תמיד טובה לכולם. זה איש קש שקל לתקוף אותו. קדמה טכנולוגית מייצרת מנצחים ומפסידים; במאתיים השנים האחרונות היא ייצרה הרבה מאוד מנצחים ומעט מאוד מפסידים, בינתיים אין לנו עדות שמצב זה השתנה, אבל תיאורטית זה יכול לקרות. בייחוד נראה סביר להניח שהגלובליזציה תמשיך לדרדר את המעמד של עובדים חסרי השכלה במדינות מפותחות, יחסית לעובדים מקבילים להם במדינות מתפתחות, שעכשיו מסוגלים להתחרות בהם, ולפני שבעים שנה – בתקופת הצמיחה המהוללת של שנות החמישים שאסימוגלו וג'ונסון ורבים אחרים מתגעגעים אליה בנוסטלגיה – לא יכלו.
בכל מקרה, הדרך הנכונה לעזור למפסידים מהקדמה הטכנולוגית היא לקדם גמישות בשוק העבודה, הכשרות מקצועיות בגילאים מבוגרים, דמי אבטלה וכדומה, ולא לנסות לחקות את התגובה של הסולטאנים העות'מניים למהפכת הדפוס ולהעמיד פנים שלא יהיו לכך השלכות.
מלבד זאת, אני חושב שקהל הקוראים צריך להתחיל להוקיע בפומבי ספרים ארוכים מדי ומנופחים שלא לצורך, בין אם התזה שלהם נכונה או לא.
דעת מיעוט 