בשנות הארבעים של המאה העשרים, בזמן שהעולם כולו היה עסוק במלחמה, הופיע לראשונה סגנון מוזיקלי חדש: הרוקנרול. לא במקרה, הסגנון החדש צמח בערים הגדולות של ארצות הברית. הגיטרות, התופים והסגנון המהיר הם תוצאה של ההשפעה הדדית של מוזיקאים שחורים ולבנים בשנות הארבעים של המאה ה-20, אשר למדו האחד מהשני כלים ומקצבים, ושילבו את ניסיונם לכדי סגנון ייחודי וחדש שצמח מתוך הבלוז, הג'אז והסגנונות האחרים. מוזיקאים אפריקנים או אירופאים לא היו מסוגלים לפתח את הרוקנרול לבדם; רק השילוב יוצא הדופן שנוצר בארצות הברית אפשר זאת. זהו אינו מקרה יוצא דופן – חלק ניכר מהפיתוחים התרבותיים, האמנותיים, הקולינריים, הפיננסיים והטכנולוגיים שהופיעו בארצות הברית במאה וחמישים השנים האחרונות הם תוצאה של שיתוף פעולה והשפעה הדדית בין אמריקנים שהגיעו מארצות ומתרבויות שונות לגמרי. עוצמתה של ארצות הברית נובעת מאותו שילוב של גרמנים, אירים, איטלקים, פולנים, סינים, פורטוריקנים ורבים אחרים, שכל אחד מהם הגיע לצפון אמריקה עם מטען תרבותי אחר, כישורים אחרים, ידע אחר, השקפות עולם אחרות. מחקרים העלו עדויות לכך שגיוון אתני השפיע לחיוב על השכר בערים בארצות הברית, על פריון העבודה, ועל צמיחתן של ערים בבריטניה. תוצאות דומות עולות גם מניתוח המגוון האנושי בהנהלות של חברות: פירמות בעלות מגוון אנושי רב יותר בקרב הבעלים או השותפים נוטות להיות חדשניות ומצליחות יותר.
אך לכל אותן התפתחויות חיוביות תמיד נלווה הצד האפל של המגוון האנושי והאתני, שאליו נחשפנו גם בשבועות האחרונים. מאבקים אלימים בין קבוצות אתניות שונות בארצות הברית התרחשו עוד במאה ה-19, כפי שניתן לראות בסרט "כנופיות ניו יורק", המתאר את היריבות בין מהגרים איריים לבין "וותיקים" שרובם ממוצא אנגלי. גם מלחמת האזרחים האמריקנית, אחת המלחמות האכזריות ביותר בעידן המודרני, היא במידה מסוימת תוצאה של הבדלי השקפות ופערים תרבותיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. לאורך כל המאה ה-19 התרחשו מהומות, התפרעויות ומרידות, ביניהם מספר התקפות של לבנים על עבדים שחורים משוחררים, מאבקים בין פרוטסטנטים וקתולים, התקפות על מהגרים סיניים, ואפילו קרבות בין פלגים שונים במשטרה. מגמה זו המשיכה אל תוך המאה ה-20, עם שלל מהומות שחלק ניכר מהן על רקע גזעי, למשל במסגרת "הקיץ האדום" של 1919, ובשנת 1943, כאשר בחודש יוני הנשיא רוזוולט נאלץ לשלוח אלפי חיילים כדי להרגיע את המתפרעים בדטרויט, ובחודש אוגוסט פרצו מהומות בניו יורק בעקבות ירי של שוטרים לבנים בחייל שחור, ועוד מקרים רבים נוספים. ישנם כאלו המקשרים בין המהומות הנוכחיות ובין כהונתו של טראמפ, אך הם ככל הנראה ניחנו בזיכרון קצר; מהומות על רקע גזעי התרחשו גם בשנים 2015, 2014, 2011, וכן מספר פעמים בעשור שלפני כן, ובכל עשור אחר בתולדות ארצות הברית, בלי קשר לזהות הנשיא המכהן.
ההשפעה השלילית של מגוון אנושי גבוה איננה ייחודית לארצות הברית. למשל, מחקר מעניין השווה בין מתחמים של דיור ציבורי למהגרים עניים בצרפת, שבחלקם מרבית המהגרים מגיעים מאותה המדינה ובחלקם הם מגיעים ממגוון רחב של מדינות. לפי התוצאות, רמה גבוהה יותר של מגוון אתני בקרב המהגרים הביאה לפגיעה בשיתוף הפעולה בין הדיירים, להגדלת שכיחותם של מקרי הוונדליזם ולירידה ברמת התחזוקה. רבים תולים את הנחשלות הכלכלית של מדינות אפריקה שמדרום לסהרה במגוון האתני השורר באזור הזה, שהוא הגבוה ביותר בעולם. מחקרים על מדינות שונות מצאו בין השאר כי מגוון אתני פוגע בהשקעה בחינוך ובתשתיות, במימון מערכות חינוך בסיסיות, ובשיתוף הפעולה הנדרש למניעת נזקים סביבתיים. גם במדינות הנורדיות, הנתפסות בתור "מודל סוציאל-דמוקרטי", הגירה אשר הגדילה את המגוון האנושי הובילה לירידה בתמיכה במימון ציבורי של השכלה ובריאות. כאן בישראל סירבו מרבית הקיבוצים לקבל אליהם את העולים היהודים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון באמצע המאה הקודמת, למרות שספגו עקב כך ביקורת קשה מבן גוריון – הם ידעו טוב מאוד שהמודל השיתופי הסוציאליסטי שלהם תלוי באופן קריטי בכך שהאוכלוסייה תהיה הומוגנית כמו בשבדיה.
בספר "מסע האנושות" (בהוצאת כינרת), שכתבתי בשיתוף עם עודד גלאור, אנחנו מייחדים פרק שלם להשפעת המגוון האנושי על התפתחותן של מדינות. עודד ושותפיו הראו במחקריהם כיצד ניתן להשתמש במגוון הגנטי בתור מדד טוב לרמת המגוון האנושי במדינות שונות, ומצאו כי השפעת המגוון האנושי על שגשוג כלכלי נראית כמו "גבעה": מגוון נמוך מדי או גבוה מדי מוביל לעוני, בעוד שהרמה האופטימאלית של מגוון נמצאת באמצע. הסיבה לכך היא שמגוון נמוך מדי מוביל לשמרנות וסגירות בפני מסחר ורעיונות חדשים, בעוד שמגוון גבוה מדי מוביל לאלימות ולקושי בשיתוף פעולה. מחקרי המשך מצאו השפעות של המגוון האנושי על רמת חוסר האמון באוכלוסייה, על מלחמות אזרחים, על עלייתם של משטרים אוטוקרטיים ועוד.
למשקיפים מבחוץ נראית האומה האמריקנית כיום כאילו שהיא קרועה מבפנים, לא מסוגלת להתמודד עם העול ההיסטורי של העבדות והגזענות, לא מעוניינת להגיע לרמת ההרמוניה והשלווה של מדינות מפותחות אחרות. אך זוהי תמונה שגויה.
ראשית, מכיוון שההשוואה למדינות מפותחות אחרות, שרובן הומוגניות הרבה יותר, היא שגויה. איננו יודעים כיצד היו נוהגים שוטרים בשוודיה, הולנד או יפן לו היו מתחים אתניים וגזעיים משמעותיים במדינות אלו. בהחלט סביר שבמצב של מגוון אנושי גבוה גם במדינות האלו התמיכה במערכה במערכת רווחה נדיבה הייתה נמוכה יותר, שיעור גבוה יותר מהילדים היו לומדים בבתי ספר פרטיים, ורבים היו תומכים בזכות האישית לנשיאת נשק. ושנית, מכיוון שהמגוון האנושי הוא מקור עוצמה משמעותי עבור האומה האמריקנית, שאפשר לה להפוך למעצמה טכנולוגית, כלכלית, תרבותית, אמנותית, ולקדם חדשנות יוצאת דופן בכל תחום אפשרי. למרות כל חסרונותיה, ארצות הברית ממשיכה לשאוב גם מישראל וגם ממדינות אחרות את טובי המוחות – גברים ונשים שמחפשים את האתגר, את המגוון ואת ההשפעות ההדדיות, ואולי גם מעוניינים לברוח מההומוגניות המשעממת של מדינות המוצא שלהם. עד כה המאפיינים החיוביים של המגוון האנושי הגבוה בארה"ב עלו בהשפעתם על המאפיינים השליליים, ואין סיבה לחשוב שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין.
"בטווח הארוך כולם מתים", אמר הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, אך הוא טעה, גם בנוגע למגיפות. אפילו במגיפת "המוות השחור" ששטפה את אסיה ואירופה במאה ה-14 לא כולם מתו. ערים רבות איבדו כמחצית מתושביהן, אבל המחצית השנייה נותרה בחיים, ועבורם ועבור צאצאיהם למגיפה היו השלכות חשובות בטווח הארוך – כפי שבוודאי יהיו למגיפת הקורונה.
השלכות המגיפה השחורה הן בין הדוגמאות המתוארות בספרי החדש "מסע האנושות", שכתבתי בשיתוף עם פרופ' עודד גלאור, אשר יצא בשבוע שעבר לחנויות (בימים אלו עדיף כמובן להוריד אותו לקינדל). הספר שלנו עוסק בשתי שאלות עיקריות: מדוע רמת החיים של בני האדם נשארה פחות או יותר קבועה לאורך ההיסטוריה עד לפני כמאתיים שנה ואז החלה לנסוק לפתע, ומדוע הנסיקה החלה מוקדם יחסית באזורים מסויימים, וכך הובילה להיווצרות פערי העושר המודרניים. התשובה לשתי השאלות הללו טמונה באופן שבו אירועים מהעבר הרחוק, ביניהם מגפות, השפיעו על גורלם של עמים מאות ולעיתים אפילו אלפי שנים אל העתיד.
בדומה לקורונה, גם מקורה של המגיפה השחורה היה בסין, וגם היא הגיעה לאירופה דרך איטליה בעיקר. התרשים הבא, הלקוח מהספר, מתאר את המגמות של אוכלוסיית אנגליה והשכר הממוצע לעובדים בחקלאות במהלך המגפה השחורה.
כפי שניתן לראות, אוכלוסיית אנגליה פחתה בקצב מפחיד במהלך אמצע המאה ה-14. אך בעקבות המחסור בכוח אדם גדל במקביל שכרם של האיכרים ששרדו את המגיפה. השדות, טחנות הקמח והציוד החקלאי לא הושמדו במגיפה, ובגלל הביקוש לעובדים השורדים חוו בדורות הבאים צמיחה מהירה ברמת החיים. צמיחה זו הובילה לגידול בילודה ולירידה בשיעורי התמותה מגורמים כגון קור ורעב. כתוצאה ממגמות אלו, החל מהמאה ה-16 ניתן לראות בתרשים גידול אוכלוסייה מהיר, שלווה גם בירידת שכר, ככל שהיצע העובדים גדל.
מגמות אלו הן דוגמה למלכודת העוני המלתוסיאנית, שבה היה המין האנושי לכוד מאז הופעתו (כמו כל שאר המינים עלי אדמות). במסגרת מלכודת העוני, קדמה טכנולוגית לא שיפרה את רמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהיא הובילה לגידול אוכלוסייה מהיר. אם פיתחתם טחנת קמח המסוגלת לייצר יותר כיכרות לחם בשנה, בדור הראשון יתכן שרמת חייכם תגדל, אבל בדורות הבאים שיעורי התמותה יפחתו, שיעורי הילודה יגדלו, האוכלוסייה תגדל, ובסופו של דבר מספר כיכרות הלחם פר אדם יחזור לרמתו ההתחלתית, מכיוון שאי אפשר לרצף את הארץ כולה בטחנות קמח. באופן דומה, אירועים שליליים כגון מגפת המוות השחור לא פגעו ברמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהירידה בגודל האוכלוסייה הובילה לעלייה בשכר ובסופו של דבר לגידול אוכלוסייה, כפי שניתן לראות בתרשים. בטווח "הבינוני" (למעלה ממאה שנים…) רמת החיים עלתה, ובטווח הארוך יותר רמת החיים באנגליה חזרה בערך לנקודת ההתחלה.
אך למגיפה השחורה היו השלכות נוספות, ארוכות טווח אפילו יותר. במערב אירופה היא שינתה את שיווי המשקל בין אצילים ובין איכרים, והעניקה יותר כוח פוליטי לאחרונים. המערכת הפיאודלית התערערה באופן משמעותי ובסופו של דבר קרסה. אצולת הקרקעות נחלשה, והחלה עלייתם של הסוחרים, שבהמשך ישנו גם את שיווי המשקל הפוליטי בפרלמנטים של המדינות השונות וישברו רבים מהמונופולים שהחזיקו האצילים. מלבד זאת, המחסור באיכרים בזמן המגיפה עודד את התפתחותן של טכנולוגיות אשר חוסכות בכוח אדם, כגון הסתמכות גבוהה יותר על בעלי חיים ועל מיכון בחקלאות. ישנם המשערים שהמגיפה השחורה הייתה נקודת המפנה שהציתה שורה של תהליכים כלכליים, טכנולוגיים ופוליטיים שהובילו בסופו של דבר לפריצתה של המהפכה התעשייתית במערב אירופה.
כמעט חמש מאות שנים לאחר המגיפה השחורה, הכתה מגיפה משמעותית נוספת בעולם. הדיווחים הראשונים על השפעת הספרדית הופיעו בשנת 1918, בתקופה שבה אירופה הייתה עדיין שקועה במלחמת העולם הראשונה. תנועות האוכלוסייה הגדולות במהלך המלחמה והתנאים הקשים שבהם היו שרויים החיילים היו מהגורמים שהפיצו את המגיפה במהירות. בניגוד לקורונה השפעת הספרדית קטלה דווקא אנשים צעירים ובריאים בדרך כלל, וההערכות הן כי כרבע מאוכלוסיית העולם נדבקו בה, וכ-5% מהאנושות מתו ממנה. במקומות רבים נסגרו החנויות, אנשים ניסו להימנע ממגע ככל האפשר ומערכת הבריאות קרסה תחת העומס. אך בגלל המלחמה והמהירות שבה התפשטה המגיפה, התקשורת לא סיקרה אותה בהרחבה, באזורים רבים התושבים כלל לא היו מודעים לקיומה, והשלכותיה נחקרו ביסודיות רק עשורים רבים לאחר מכן.
היסטוריונים מעריכים כי מגפת השפעת הספרדית השפיעה על תוצאות מלחמת העולם הראשונה, מכיוון שהיא פגעה בעוצמה קשה יחסית בצבאות של גרמניה ואוסטריה. מספר מחקרים אשר בחנו את דור הילדים שנולדו בזמן המגפה, מצאו כי לאורך כל ימי חייהם ילדים אלו סבלו משיעורים גבוהים יותר של נכות, ומרמות השכלה ושכר נמוכות יותר, בהשוואה לדורות שנולדו מעט לפני המגפה או מעט אחריה.
בשלב זה איננו יודעים עוד כיצד ומתי יסתיים משבר הקורונה, אך קשה להאמין שלמשבר חמור כל כך לא יהיו השלכות ארוכות טווח – מעבר לאבטלה, לגירעון הגבוה ולפגיעה בצמיחה הכלכלית בשנה הקרובה. אחת ההשלכות האפשריות היא גידול בשיעור העובדים מהבית גם אחרי שהמגיפה תחלוף, זינוק בשימוש בלימודים מקוונים כתחליף להליכה לאוניברסיטה, וכן התפתחויות טכנולוגיות התומכות במגמות הללו. למשל, למה שישראלי המתגורר בקריית שמונה ומעוניין ללמוד תכנות יסתפק במכללה מקומית, אם הוא יכול ללמוד מהמרצים של אוניברסיטת סטנפורד? אם צעירים רבים יגלו במהלך המשבר את יתרונות הלימוד הווירטואלי, ייתכן שלא תהיה יותר הצדקה לאקדמיה במבנה הנוכחי שלה.
יתכנו גם השלכות שליליות על תהליכי הגלובליזציה, כגון מניעת הגירה וניסיון של מדינות לשמור על יכולת ייצור עצמית של לפחות חלק מהמוצרים הבסיסיים (ניירות טואלט?), באמצעות סובסידיות והגנה על יצרנים מקומיים מתחרות. מהלכי מדיניות כאלו יכולים להוביל לעליות מחירים ולפגיעה בשגשוג הכלכלי. בעידן של מחסור במשאבים ושיעורי אבטלה גבוהים, לא ברור אם פוליטיקאים יוכלו להרשות זאת לעצמם לאורך זמן.
בטווח הארוך יותר, יתכן שהמגיפה תשפיע באופן עמוק יותר על האמונות והערכים שלנו. בספר אני ועודד מראים שלאמונות וערכים ישנה חשיבות רבה עבור צמיחה כלכלית בטווח הארוך. למשל, לפי אחד המחקרים השפעתם של ערכים תרבותיים על רמת החיסכון הלאומי אינה נופלת מהשפעתם של משתנים מקרו-כלכליים מרכזיים, כגון התוצר לנפש או התפלגות הגילאים באוכלוסייה. במהלך משבר הקורונה גילינו כולנו שהעולם הוא מקום מסוכן יותר מכפי שחשבנו, והאמונות שלנו יתעדכנו בהתאם: בני אדם, פירמות ומדינות יעברו להתנהגות שמרנית יותר, המאופיינת בחיסכון ובבניית כריות ביטחון, ברמת צריכה נמוכה יותר וברמות חוב נמוכות יותר. למגמות אלו יכולות להיות השפעות דרמטיות על המערכת הכלכלית.
אנחנו חיים כיום בתקופה של שינוי משמעותי, שקשה לחזות את תוצאותיו. בטווח הקצר מגיפת הקורונה תפגע ברמת החיים של כולנו, אבל בטווח הארוך ההיסטוריה מלמדת אותנו שאירועים דרמטיים אינם משפיעים על האנושות כולה באופן אחיד "לטובה" או "לרעה", אלא מייצרים מנצחים ומפסידים. פערים קטנים שהתקיימו לפני השינוי, הופכים לפערים משמעותיים אחריו. החודשים הקרובים הם הזמן הנכון עבור אנשים פרטיים, פירמות ומדינות לנסות ולחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח, ולוודא שהם לא יקלעו אל קבוצת המפסידים.
כפי שמסביר קוק, כלכלנים אכן שמים דגש על קדמה טכנולוגית וארגונית בתור הגורם המרכזי לשגשוג כלכלי (בהמשך לעבודותיו של זוכה פרס הנובל רוברט סולו). קוק כותב כי כלכלנים משתמשים בקדמה טכנולוגית "כבהסבר נוח, מעין דאוס אקס מכינה, באשר לעליות בפריון שכלכלנים אינם מצליחים באמת להסביר". זהו משפט מוזר למדי. אנחנו יודעים להסביר עליות פריון: כאמור, הן נובעות מקדמה טכנולוגית. בזכות הסטנדרטיזציה של המכולות, למשל, היה יותר קל להטעין מכולות על אוניות ומשאיות, פריון העבודה בנמלי הים גדל, ומחירי המשלוח הימי ירדו. אפשר למדוד את הגידול בפריון שנובע מהטכנולוגיה החדשה, אין כאן שום דבר מסתורי.
קוק ממשיך וטוען כי כלכלנים מתעלמים מהיבטים של כוח או כפייה, אך זה אינו נכון. אנחנו פשוט מעדיפים לבחון את הסיבות האולטימטיביות (ultimate cause) עבור תופעות שונות, ולא להתמקד בסיבות שטחיות ומיידיות (proximate cause). כלומר, כלכלנים מעוניינים להסביר איך בריטניה הגיעה לנקודה שבה היא מסוגלת לנצח את סין במלחמות האופיום באמצע המאה ה-19, איך היא הגיעה לנקודה שבה יש לה את הכוח לכפות. האופן המדויק שבו בריטניה כפתה על סין את תנאי הסחר שבה רצתה הוא מרתק, אבל הוא לא מהווה הסבר אלא רק תיאור של ההשלכות.
הכלכלנים העוסקים כיום בשאלות אלו מאמינים שגורמים מוסדיים, תרבותיים ולעיתים גם גיאוגרפיים מובילים לקדמה טכנולוגית מהירה יותר, אשר מייצרת עבור מדינות מסוימות כוח צבאי שמאפשר להן לכפות את רצונן על מדינות אחרות. כמובן, הכפייה בכוח עשויה לתרום להגדלת הפערים או לשימורם, ואין לנו שום כוונה לטעון אחרת. אבל הכפייה היא לא הסיבה העמוקה, הגורמים המוסדיים והתרבותיים שהובילו לקדמה טכנולוגית הם הסיבה. כלומר, זה לא שהבריטים ניצחו במלחמות האופיום בגלל שיום אחד הם החליטו להיות פולשים אכזריים. הם ניצחו כי היו להם ספינות תותחים עם שריון פלדה. אין כאן ניסיון ליפות את העבר, אלא פשוט להבין את המציאות.
בהמשך עובר קוק לצטט את ספרו של סוון בקרט בנוגע לתעשיית הכותנה, אשר הייתה מבוססת במידה רבה על עבדות. ברשומה הקודמת בנושא הזכרתי כבר מספר מחקרים שביקרו את ספרו של בקרט, והראו בין השאר שתעשיית הכותנה הייתה רק תעשייה אחת מני רבות, ובוודאי לא הסיבה המרכזית לעליית המערב. מלבד זאת, תעשייה זו המשיכה לשגשג גם לאחר ביטול העבדות, כמו גם הכלכלות הקפיטליסטיות של ארצות הברית ובריטניה.
הסתירה המרכזית לדבריהם של קוק ובקרט נובעת מההבדלים בין צפון ארצות הברית לדרומה. הטענה של קוק שלפיה הדרום היה מפותח באותה מידה כמו הצפון לפני מלחמת האזרחים שגויה עובדתית – הצפון היה מאוכלס יותר, מתקדם יותר מבחינה טכנולוגית (קל לראות את זה מניתוח מבנה רשת הרכבות), משכיל יותר וכך הלאה (ראו את המפות כאן בעמוד 20). מדוע התפתחו הבדלים אלו? ישנן תיאוריות שונות. למשל, לטענתם של ההיסטוריונים סטנלי אֶנגֶרמן וקנת סוֹקוֹלוֹף, תנאי האקלים והקרקע באמריקה המרכזית ובדרום ארצות הברית מתאימים לגידולים חקלאיים כגון סוכר, קפה, טבק וכותנה, שבגלל יתרונות לגודל יעיל יותר לייצר אותם בחוות גדולות ובאמצעות עבדים (ראו כאן את ההסבר של אסף צימרינג לטעות נוספת של קוק בעניין זה). כתוצאה מכך התפתחה באזור הזה בתקופה הקולוניאלית חקלאות שהמאפיינים הבולטים שלה היו עבדות, ריכוזיות בבעלות על הקרקע וחלוקה לא שוויונית של העושר. לעומת זאת, תנאי האקלים במושבות בצפון ארצות הברית ובקנדה, שהתאימו לחקלאות מעורבת של דגנים וחיות משק, הובילו להתבססות על חוות משפחתיות קטנות, לחלוקה שוויונית יותר של העושר ולאימוצם של מוסדות פוליטיים מכלילים, כגון דמוקרטיה ושוויון בפני החוק.
קוק מודע לכך, וכותב לגבי צפון ארצות הברית כי "אלה היו תנאים מצוינים לצמיחתה של הדמוקרטיה האמריקנית, אך לא בהכרח תנאים טובים לקפיטליזם תעשייתי, שנוטה גם היום להעדיף ריכוזיות היררכית על פני ביזור שוויוני, הן משיקולי יעילות הן משיקולי שליטה". זה פשוט לא נכון בעליל, והאמת שאני קצת מאוכזב מקוק שפספס כאן את הנראטיב הקבוע של תומכי הימין הכלכלי. בדיוק להפך – קפיטליזם פורח רק היכן שיש ביזור, ודועך היכן שיש ריכוזיות. התעשייה והקדמה הטכנולוגית התפתחו בסופו של דבר דווקא בצפון ארצות הברית, אשר הפך למתקדם הרבה יותר מהדרום המבוסס על עבדות. הקפיטליזם התפתח בעקבות התחרות וההשקעה בהון אנושי. אם בעלי ההון מהצפון היו כל כך תלויים בעבדות למחייתם, או בתעשיית הכותנה ובכך שהיא תמשיך להתבסס על העבדות, הם היו מתנגדים למלחמת האזרחים. הם לא התנגדו, ולא הרגישו שהתועלת הכלכלית של העבדות מצדיקה את העוול המוסרי.
לעומת זאת, דרום ומרכז אמריקה מאופיינים עד היום דווקא במשטרים סוציאליסטיים וריכוזיים יחסית, שהם ככל הנראה מתאימים יותר בתור הגלגול העכשווי של מוסדות היסטוריים מבוססי עבדות – מאותה הסיבה שהמהפכה הקומוניסטית פרצה ברוסיה הריכוזית ולא במדינות המערב החופשיות. אולי אפשר אף לטעון שהעבדות הייתה שלב הכרחי עבור עליית הסוציאליזם… (אל תדאג אלי אני לא באמת הולך לטעון את זה).
על מנת להתמודד עם הטענה שהצגתי ברשומה הקודמת, לפיה עבדות הייתה נפוצה בכל ציוויליזציה היסטורית, והמהפכה התעשייתית הייתה הנקודה שבה העבדות הסתיימה ולא הנקודה שבה היא התחילה, קוק מנסה לייצר מצג שווא של "עבדות יוצאת דופן" בדרום ארצות הברית, שהיא שונה במובן כלשהו ממה שהיה נהוג בציוויליזציות אחרות. הוא כותב כי "היא הייתה יוזמה מודרנית חדשה ונועזת שנבדלה ממופעים אחרים של עבדות בכך שהתבססה על תאגידים ממקסמי רווח, טכנולוגיה חדישה, בנקים מלווים בריבית, השקעות הון חסרות תקדים, הפיכתם של עובדים לסחורת שוק ולהשקעה פיננסית לטווח ארוך, והפרטת המרחב והטבע לגורמי ייצור תעשייתיים." נשמע מזעזע למדי, אבל כמובן שגם סוחרי עבדים במדינות אחרות ובתקופות אחרות ניסו למקסם את רווחיהם, השתמשו בטכנולוגיות חדישות לזמנם, הפכו את העבדים לסחורת שוק וכדומה. מקסום רווחים בוודאי אינו עניין חדש, למרות שקוק כל הזמן טוען שכן.
קוק ממשיך ומנסה ליצור מצג שווא לפיו העבדות בדרום אמריקה הייתה במובן כלשהו חמורה פחות מהעבדות בדרום ארצות הברית. הוא כותב כי "ב-1872, כאשר הסתיימה העבדות בברזיל, כשלושה רבעים מהשחורים והמולאטים בה כבר היו חופשיים. עם ביטול העבדות בארצות הברית, בשנת 1865, כ-90% מהשחורים בה היו עבדים. בדרום העמוק, שבו היו רוב מטעי העבדים, שיעור זה הגיע לכ-98%." אבל ממשפט זה נובע כי העבדות בארצות הברית הסתיימה כמעט עשור לפני העבדות בברזיל. אם היא הייתה כל כך קריטית לכלכלת ארצות הברית, וכל כך זניחה עבור כלכלת ברזיל, מדוע היא הסתיימה קודם בארצות הברית? אין בכך שום היגיון.
לסיכום, מציג קוק שורה ארוכה של אנשים אשר צברו הון כתוצאה מהסחר בכותנה, ביניהם ממציאים מפורסמים מהתקופה. כמובן, אין לי שום כוונה לטעון שהסחר בכותנה לא היה רווחי, או שהעבדות לא הייתה רווחית. אם העבדים לא היו רווחיים, בעלי המטעים לא היו רוכשים אותם. למרות שזו הייתה רק תעשייה אחת מני רבות, מן הסתם אפשר למצוא אישים חשובים רבים במאה ה-19 אשר קשורים אליה בצורה כזו או אחרת. ישנם גם אישים חשובים רבים אשר קשורים לתעשיות אחרות. העובדה היא שבסופו של דבר בחרו האמריקנים לנטוש את העבדות דווקא לקראת תקופת השיא של הצמיחה הטכנולוגית והכלכלית, והבריטים לא התערבו לטובת בעלי העבדים, והבחירה הזו לא פגעה בכלכלת ארצות הברית או בריטניה – ההפך. בטווח הארוך, נראה שמבחינה כלכלית ביטול העבדות עשה רק טוב לכולם.
בסופו של דבר, המודל הכלכלי שאותו מנסים קוק, בקרט ואחרים ליצור, לפיו העבדות עומדת בבסיס הקדמה הכלכלית של המערב, פשוט לא מחזיק מים. הוא חורק, רעוע, ודורש תחזוקה קבועה באמצעות שימוש ברטוריקה, בדוגמאות מזעזעות ובביטויים מפחידים אשר יסוו את כשלי הלוגיקה ויסתירו את העובדות. אפילו עמיתיו של קוק מבחינים בחלק מהכשלים – ראו למשל את דבריו של עמי וטורי כאן על עליית הקפיטליזם בגרמניה ובסקנדינביה. בסופו של דבר, מרבית החוקרים של ההתפתחויות ההיסטוריות הללו דוחים את הרעיונות הללו על הסף.
יחד עם זאת, קוק צודק בכך שחשוב שלא לצבוע בצבעים בהירים ועליזים מדי את עליית המערב. בזכות הקדמה הטכנולוגית, מדינות המערב השתמשו בכוחם על מנת לשעבד אוכלוסיות גדולות ולכפות הסדרים כלכליים ופוליטיים על מדינות אחרות ועל עמים אחרים, גם ביבשת אמריקה וגם בשאר העולם. למרות שמאז אמצע המאה ה-20 שיעורי העוני נמצאים בירידה בכל העולם, בתחילת הדרך התוצאה של עליית המערב הייתה בהחלט שלילית עבור עמים רבים – בדומה לצמיחתן של אימפריות אחרות בהיסטוריה.
האלימות, האכזריות והעבדות אינן מיחדות את המערב. אך הליברליזם, ההומניזם והדמוקרטיה הם זרמים ייחודיים למערב, והם קשורים בטבורם לעליית הקפיטליזם המודרני, המבוסס על חדשנות מתמדת, ביזור מקורות הכוח ועל תחרות חופשית בין עובדים, יזמים, וצרכנים בכל תחומי הכלכלה, המדע והתרבות – תחרות שייצרה במאתיים השנים האחרונות עושר ואושר עבור כלל המין האנושי ברמה שאבות אבותינו היו יכולים רק לחלום עליה.
ניתוח אשכולות המבוסס על אלגוריתם DBSCAN ועל שישה משתנים המציינים מימדי פיתוח שונים – יכולת ייצור, דמוגרפיה, רמה טכנולוגית, אורבניזציה, הון אנושי ובריאות – מעלה כי ישראל מעולם לא הייתה דומה למדינות מתפתחות, אך נכללת בקבוצת מדינות המערב רק מאזור שנות השמונים.
הקדמה
בספרו על כלכלת ישראל כותב הכלכלן יוסף זעירא כי "תוך 50 שנים, משנת 1922 ועד 1972, הגיעה ישראל ממעמד של מדינת עולם שלישי למעמד של מדינה מפותחת" (עמוד 66). הטענה שלפיה מדינת ישראל הפכה ממדינה מתפתחת למדינה מערבית נפוצה בחוגים רבים, אך ניתוח כלכלי של היישוב היהודי עוד מהתקופה שלפני קום המדינה מעלה כי היישוב תמיד היה בעל מאפיינים מערביים.
בשנת 1947 כ-41% מהתוצר במגזר היהודי הגיע מתעשייה – שיעור דומה למדינות מפותחות וגבוה בהרבה מהשיעור במגזר הערבי, למרות המיקוד של התנועה הציונית בחקלאות. סקרים מתקופת המנדט מעלים כי שיעור האוריינות בקרב הגברים היהודים בשנת 1931 עמד על 93.4%, ובקרב הנשים על 78.7%. שיעור האוריינות בארצות הברית, ככל הנראה המדינה המשכילה בעולם בתקופה זו, עמד בשנת 1930 על 96%, ובעולם כולו שיעור האוריינות בשנה זו מוערך בכ-33%. נתונים על שנות ההשכלה של יהודי ארץ ישראל מרשימים עוד יותר: בשנת 1948, לפני העלייה ההמונית, כמעט 10% מהגברים בישראל היו בעלי השכלה גבוהה מלאה, וכ-29% סיימו בית ספר תיכון. בהשוואה לכך, בארצות הברית עמד שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה על 6.7% ושיעור מסיימי התיכון על 22%, ובמדינות אירופה ובקנדה השיעורים היו נמוכים יותר. גם נתונים על רמת הבריאות, כגון תמותת תינוקות ותוחלת חיים, מציבים את יהודי ארץ ישראל במקום קרוב יותר למדינות מפותחות מאשר למדינות מתפתחות [1]. התרשים הבא מציג את התוצר לנפש בישראל בהשוואה בינלאומית בשנת 1950, לפי נתוני פרויקט Maddison.
ניתן לראות כי מדינת ישראל נמצאת אי שם באמצע בין המדינות המפותחות ובין המדינות המתפתחות, בניגוד למשל ליפן, טיוואן ודרום קוריאה, אשר נמצאות באופן מובהק בתוך קבוצת המדינות המתפתחות.
אז האם ישראל הייתה מדינה מערבית מלכתחילה?
במסגרת עבודתי על ספר העוסק בהיסטוריה הכלכלית של ישראל, החלטתי לחקור את השאלה הזו יותר לעומק. כמובן, התשובה לשאלה תלויה בהגדרה של "מדינה מערבית", "מדינה מפותחת" או "מדינת עולם שלישי". אם נשתמש בהגדרה פשטנית, רק לפי התוצר לנפש, נמצא שמדינות כגון קטאר או ערב הסעודית שייכות כיום למועדון המדינות המפותחות, וכפי שניתן לראות בתרשים שלעיל גם וונצואלה בשנת 1950. אך רוב האנשים מקשרים את המונח "מדינה מערבית" לא רק להכנסה אלא לגורמים רבים נוספים, ביניהם רמת הבריאות, ההשכלה, התשתיות ועוד. ישנן מדינות רבות שהן יוצאות דופן באחד המאפיינים הללו, אך לא ייחשבו בתור מדינות מערביות בעינינו. למשל, רמת ההשכלה של תושבי ברית המועצות היא גבוהה יחסית, אבל רמת ההכנסות שלהם היא נמוכה.
ניתן לפתח הגדרה פורמאלית לרמות סף של תוצר לנפש, השכלה, בריאות ועוד, שתופסת בדיוק את כל המדינות שהיינו משייכים לקבוצת המדינות המערביות, אבל זה יהיה מעט לא הוגן, כי אנחנו יכולים לשחק עם ההגדרות כדי לכלול או לא לכלול את ישראל באשכול המדינות המערביות. אנחנו בעצם מניחים את התוצאה. אפשרות טובה יותר היא לתת לנתונים להגדיר את האשכולות באופן "אוטומטי" – להשתמש בניתוח אשכולות (clustering) אשר מסווג מדינות לאשכולות שונות בתקופות שונות, ולראות כיצד הוא יסווג את ישראל. המטרה היא לתת לנתונים "לדבר" באופן אובייקטיבי עד כמה שניתן.
ניתן להוריד את בסיס הנתונים המלא ואת הקוד (בפיית'ון) ששימש עבור הניתוחים השונים כאן.
הנתונים
לאחר חיפושים רבים גיבשתי רשימה של שישה משתנים אשר קיימים עבור מדינות רבות בעולם, ביניהן ישראל, לפחות משנת 1960. ששת המשתנים נבחרו במטרה לבחון מימדים שונים של פיתוח או "מערביות", ולא להתמקד רק בתוצר לנפש. אלו הם המשתנים:
תוצר ריאלי לנפש – נלקח כאמור מבסיס הנתונים של פרויקט Maddison. התוצר הוא הערך הכספי של סך הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה במהלך שנה, והתוצר לנפש מתאר את יכולת הייצור ואת ההכנסות של תושבי המדינה. בנוסף לכך, ישנו שקלול לרמת המחירים השונה בכל מדינה. בתור מדד לרמת חיים התוצר לנפש סובל ממספר חסרונות, כגון אי התחשבות בכריית משאבי טבע מתכלים, בייצור עצמי (כמו חלק ניכר מהתוצר במדינות מתפתחות), בזמן פנוי ועוד (ראו רשומה ישנה שלי בנושא, כאן).
פריון ילודה – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מתקשר גם למאפיינים דמוגרפיים כגון הזדקנות האוכלוסייה, וכן למגמות תרבותיות וטכנולוגיות כגון הביקוש להון אנושי (דרך פשרת הכמות-איכות), מעמד הנשים בשוק העבודה ובמשפחה, שיעור העוני היחסי ועוד.
מספר מנויי טלפון למאה נפשות – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מסמן את יכולת החדירה של טכנולוגיות חדשות למשק, שתלויה בגורמים כגון רמת התחרותיות, פתיחות למסחר, יעילות חברות ממשלתיות ועוד. כמובן, משתנה זה הוא פחות רלוונטי החל משנות התשעים המאוחרות, ולכן יתכן שהוא מעט בעייתי, אבל ממילא עיקר השינויים במעמדה של ישראל הם בשנים המוקדמות. אפשר עקרונית להחליף אותו במשתנה אחר עבור השנים היותר מאוחרות, אם כי לפי התוצאות ככל הנראה לא תהיה לכך השפעה על מסקנות הניתוח בנוגע למיקומה של ישראל.
שיעור עיור – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. שיעורי העיור משמשים במחקרים היסטוריים על התפתחות כלכלית באלפי השנים האחרונות, והם יכולים לאפשר לנו להתגבר על החסרונות של התוצר לנפש עבור מדידת רמת ההתפתחות של מדינות עניות יחסית. הם מתקשרים לשלל מגמות טכנולוגיות ותעשייתיות שנלוות לתהליך הפיתוח הכלכלי.
מדד הון אנושי – נלקח מבסיס הנתונים Penn world tables. המדד מחושב על פי משתנים כגון שנות ההשכלה הממוצעות והתשואה להשכלה. ההון האנושי נחשב לגורם מרכזי עבור התפתחות כלכלית החל מאמצע המאה ה-19, וניתן לזהות באמצעותו מגמות שהתוצר לנפש לא תמיד תופס.
שיעור הפרטים אשר הגיעו לגיל 65בכל דור – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מדד המתקשר לרמת הבריאות של האוכלוסייה. לא הצלחתי למצוא את המשתנים המקובלים בתחום – תוחלת חיים ותמותת תינוקות – עבור מספיק מדינות כבר ב-1960, אבל המדד הזה הוא תחליף לא רע עבורם, ונוגע למימד הבריאותי של איכות החיים, שהמדדים האחרים אינם תופסים.
המשתנים שלנו תופסים יכולת ייצור, דמוגרפיה, רמה טכנולוגית של משקי בית, אורבניזציה, הון אנושי ובריאות. כל אחד מששת המשתנים האלו לבדו עשוי להיות בעייתי מסיבות כאלו או אחרות, עבור מדינות כאלו או אחרות, אך השילוב ביניהם יאפשר לאלגוריתם להגיע להגדרה התואמת את התפיסה האינטואיטיבית של "מדינה מערבית" שיש לרובנו בראש. כל המשתנים האחרים שמצאתי שקיימים עבור למעלה מ-50 מדינות כבר בשנת 1960 הם או דומים מאוד לאחד מששת המשתנים שכללתי, או שאינם קשורים להתפתחות כלכלית. על מנת שהאשכולות של המדינות לא ישתנו במהלך השנים כתוצאה ממשתנים חדשים או מדינות חדשות, כל הניתוח מבוצע רק על ששת המשתנים האלו ועל 66 מדינות שיש לגביהן נתונים לכל השנים.
ניתוח תיאורי
התרשים הבא מתאר את הקורלציות בין ששת המשתנים, עבור כל המדינות וכל השנים:
כפי שניתן לראות, ישנה קורלציה חיובית בין כל המשתנים מלבד ילודה, וקורלציה שלילית של כולם עם שיעור הילודה. אך מרבית הקורלציות אינן גבוהות במיוחד, כך שניתן לטעון שהמשתנים האלו כן תופסים מימדים שונים של פיתוח כלכלי ורמת חיים, ואינם לגמרי חופפים.
סדרת התרשימים הבאים מתארת את מדינת ישראל אל מול מספר מדינות אחדות שקיימות בנתונים לאורך כל השנים. ניסיתי להתמקד בבחירת מדינות מעניינות וחשובות יחסית שייצגו אזורים שונים בעולם.
ניתן לראות כי עבור שיעורי העיור, רמת ההון האנושי והבריאות ישראל הייתה דומה למדינות מפותחות עוד מתחילת הדרך, בעוד שעבור התוצר לנפש וחדירתם של הטלפונים היא הייתה נמוכה יחסית, אם כי עדיין מעל מדינות מתפתחות. מבחינת המגמות של שיעור הילודה ישראל מאוד יוצאת דופן גם ביחס למדינות מפותחות וגם ביחס למדינות מתפתחות, כידוע. ניתן לראות בתרשימים מגמות מעניינות רבות נוספות, כגון העלייה של אירלנד וסינגפור והירידה במנויי הטלפונים בשנים האחרונות, וכן נראה כי שיעור הצמיחה של התוצר לנפש בישראל בעשורים הראשונים לקום המדינה לא היה יוצא דופן כפי שלפעמים מנסים לטעון.
תרשימים אלו יכולים לספק תשובה מסויימת לשאלה שבכותרת הרשומה: מבחינת הון אנושי ובריאות מדינת ישראל הייתה "מערבית" ככל הנראה מיומה הראשון, ומבחינת תוצר לנפש וחדירה של טכנולוגיות היא הייתה ונשארה בקבוצת המדינות המערביות "הנמוכות" יחסית. אך ניתוח אשכולות יכול לענות על השאלה הזו טוב יותר. ראשית, משום שניתוח אשכולות מתחשב בו זמנית בכל המשתנים, ולא רק בחלק מהם, נבנה על פי היכולת של המשתנים להבדיל בין קבוצות מדינות, ומספק לנו תשובה אחת ברורה. ושנית, משום שתרשימים פשוטים דורשים ממני לבחור באופן אקטיבי מדינות ייחוס מעטות, או לחילופין לבחון ממוצעים של קבוצות מדינות, כגון ממוצע מדינות מערב אירופה, מזרח אירופה, אסיה וכדומה, ואז אני נדרש להגדיר בעצמי את קבוצות המדינות במקום לתת לנתונים להגדיר אותם.
ניתוח אשכולות (clustering) והאלגוריתם DBSCAN
ניתוח אשכולות מאפשר לחוקרים להבחין בתת-קבוצות מעניינות בתוך קבוצה גדולה של תצפיות, על פי מגוון רחב של משתנים. יש לו חשיבות עבור יישומים פרקטיים רבים. למשל, הוא מאפשר לתוכנות לעבור על מאגר של תמונות ולסווג אותן באופן אוטומטי לתמונות של חפצים או בעלי חיים שונים, או לגלות שאנשים שמגיעים לסופרמרקט כדי לקנות לחם בדרך כלל גם רוצים חלב, ולכן כדאי לסדר את המדפים בהתאם.
ישנם אלגוריתמים רבים לניתוח אשכולות, המתאימים למשימות שונות. לצורך מענה על השאלה שבכותרת הרשומה, בחרתי באלגוריתם הנקרא DBSCAN, או בשמו המלא והמרשים:
Density-based spatial clustering of applications with noise
אלגוריתם זה פותח בשנת 1996, והוא אחד הנפוצים ביותר בספרות המחקרית. האלגוריתם סורק את מרחב הנתונים (מרחב שש-מימדי במקרה שלנו, מכיוון שיש שישה משתנים), מנסה למצוא בו "עננים צפופים" שבהם נמצאות תצפיות (מדינות) רבות, ואז מסווג אותן לקבוצות לפי שני פרמטרים שהמשתמש קובע מראש. שני הפרמטרים האלו משפיעים על הגודל של אותם עננים שש-מימדיים. כדי לקצר אני לא אפרט כאן מהי בדיוק משמעות הפרמטרים; בערך בוויקיפדיה על האלגוריתם ניתן לקרוא על הנושא באופן יותר מפורט ולראות דוגמאות לפעולתו.
לאלגוריתם DBSCAN ישנם שני יתרונות על אלגוריתמים אחרים המשמשים לניתוח אשכולות, מבחינת שאלת המחקר הספציפית שבה אנחנו עוסקים:
המשתמש אמנם בוחר מראש את שני הפרמטרים שהזכרתי, אבל בניגוד לאלגוריתמים אחרים (כגון k-means) הוא לא בוחר מראש כמה קבוצות יהיו. אני לא רוצה להחליט מראש שכל מדינות העולם מתחלקות דווקא ל-2 קבוצות, מדינות מפותחות ומדינות לא מפותחות, אני רוצה שמספר הקבוצות ינבע עד כמה שאפשר מהנתונים (למרות שגם הפרמטרים שאני בוחר משפיעים עליו). יתכן שבתקופות מסויימות האלגוריתם יחליט לחלק את מדינות העולם ל-2 קבוצות, ובתקופות אחרות ל-3 או 4 קבוצות.
בניגוד לאלגוריתמים אחרים, DBSCAN מאפשר להגדיר תצפיות שהן רחוקות יחסית מכל אותם עננים צפופים בתור "רעש". בהקשר שלנו, המשמעות של "רעש" תהיה מדינות יוצאות דופן שלא שייכות באופן מובהק לשום אשכול. כך אני יכול להגיע למסקנה שבתקופות מסויימות מדינת ישראל לא הייתה לא בקבוצת המדינות המתפתחות ולא בקבוצת המדינות המפותחות, ובחירת האשכולות לא מושפעת ממדינות מאוד יוצאות דופן כגון נסיכויות המפרץ הפרסי, שוויץ ונורבגיה, שפגעו באלגוריתמים אחרים שניסיתי.
כדי להפעיל את האלגוריתם עלינו לתקנן את ששת המשתנים, כך שהטווח המספרי של כולם יהיה דומה. את הניתוח נעשה בנפרד עבור הממוצעים של המדינות בכל עשור. כדי לראות את התוצאות באופן נוח, עלינו להשתמש באלגוריתם נוסף.
תוצאות הניתוח: תרשימי PCA
PCA , או בשמו המלא "Principal component analysis", הוא אלגוריתם שמאפשר לקחת מרחב נתונים רב מימדי, כמו המרחב השש-מימדי שלנו, ולרדד אותו למספר נמוך יותר של מימדים, למשל רק שני מימדים. האלגוריתם מייצר מששת המשתנים שתיארתי קודם שני משתנים סינתטיים "מאונכים אחד לשני", שכל אחד מהם הוא קומבינציה כלשהי של ששת המשתנים המקוריים, והם בנויים כך שהם מתארים בצורה הטובה ביותר את השונות שישנה בנתונים המקוריים. להרחבה ופרטים נוספים ניתן לקרוא כאן. הנקודה היא שעכשיו אפשר לצייר את כל המדינות על שני צירים, שכל אחד מהם משקלל את ששת המשתנים המקוריים בצורה אחרת, ולראות את האשכולות באופן נוח, בגלל שהצירים נבנו על ידי האלגוריתם במטרה להבליט את השונות בין המדינות.
אפשר להפעיל את אלגוריתם ה-PCA בנפרד על הנתונים של כל תקופה, אבל קל יותר לראות את המגמות אם שומרים על עקביות לאורך כל השנים, ולכן בניתי את שני משתני ה-PCA רק לפי הנתונים על העשור הראשון, שנות השישים. המספרים שעל הצירים הם המשתנים הסינתטיים, אין להם משמעות של ממש ולכן הורדתי אותם מהתרשימים. גם הצירים עצמם ואיך הם נבנו לא נורא מעניינים לצורך העניין. כל מה שחשוב זה אילו מדינות קרובות האחת לשנייה. ניתן לחשוב על התרשימים הבאים כעל מן "מפה" של העולם המתארת את המדינות לפי קרבתן אחת לשנייה במרחב השש-מימדי של המשתנים שבחרנו.
כל עיגול בתרשימים מתאר מדינה, וצבעי העיגולים מתארים את החלוקה של האלגוריתם DBSCAN לאשכולות השונים (האשכולות נבנו על פי ששת המשתנים המקוריים, ולא על פי שני המשתנים הסינתטיים שה-PCA יצר, ולכן הם לא תמיד תואמים את הקבוצות והמרחקים שניתן לראות בתרשימים). בכל התרשימים מדינות המסווגות כ"רעש" מופיעות באפור, וישראל מוקפת בעיגול תכלת. ניתן ללחוץ על התמונות כדי לראות את התרשימים בגודל מלא.
בשנות השישים ישראל מסווגת בתור רעש (צבע אפור), אך ניתן לראות שכך גם מדינות מערביות רבות אחרות. רק המדינות המערביות המופיעות בצבע ירוק הן כאלו שסווגו לקבוצה אחת על ידי האלגוריתם. המרחקים בין המדינות המערביות פשוט גדולים מדי, ולכן רק חלקן סווגו על ידי האלגוריתם בתוך אשכול. מלבד האשכול הירוק, האלגוריתם יצר עוד שני אשכולות של מדינות מתפתחות, שניתן לראות בצבעים כחול וצהוב. למרות שהיא מסווגת בתור רעש, ניתן לראות שכבר אז ישראל הייתה קרובה למדינות המערב יותר מאשר למדינות המתפתחות.
בשנות השבעים ישראל עדיין מסווגת בתור רעש, אך ניתן לראות שמדינות המערב התקרבו האחת לשנייה, ופחות מהן מסווגות בתור רעש. מהצד השני מסתמנת קבוצה די ברורה של מדינות מתפתחות בצבע צהוב.
בשנות השמונים ישראל מצטרפת לקבוצת מדינות המערב. סינגפור, נורבגיה ושוויץ מסווגות כרעש, וכך גם מדינות הנמצאות בין קבוצת המדינות המפותחות ובין קבוצת המדינות המתפתחות, כגון פורטוגל, ארגנטינה וצ'ילה.
בשנות התשעים ישראל עדיין בתוך קבוצת מדינות המערב. ניתן לראות התכנסות למאפיינים דומים במדינות המערב, בזמן שהמדינות המתפתחות נחלקות לשתי קבוצות. נורבגיה הייתה ונשארה רעש.
בשנות האלפיים ישראל עדיין בקבוצת מדינות המערב, שהתקרבו עוד יותר האחת לשנייה. אירלנד בולטת בתור מדינה יוצאת דופן, ונראה שישנה שונות משמעותית בין המדינות המתפתחות, שרבות מהן מסווגות בתור רעש.
נושאים נוספים
התוצאות האלו תלויות במידה מסויימת בפרמטרים שאני בוחר עבור אלגוריתם DBSCAN. אם הרשומה הזו הייתה מאמר מדעי השלב הבא היה ניתוח רגישות, שמדגים את השפעת הפרמטרים, אך אני אחסוך מכם את החלקים הפחות מעניינים. בגדול הפרמטרים של האלגוריתם נעים מערכים "גדולים מדי" המובילים לסיווג של כמעט כל המדינות במדגם באותו אשכול לאורך כל השנים, ועד ערכים "קטנים מדי" המובילים לסיווג מרבית המדינות כרעש במהלך מרבית השנים. עבור ערכי אמצע, שאינם גדולים או קטנים מדי, התוצאות דומות לאלו שהראיתי כאן. אם ישנה קבוצה מובהקת של מדינות מערביות, ישראל מצטרפת אליה רק בשנות השמונים. ההבדל המשמעותי היחיד: עבור ערכי פרמטרים מסויימים ישראל היא לא רעש בשנות השישים והשבעים, אלא שייכת לקבוצה של מדינות מערביות עניות יחסית, כגון סינגפור, קפריסין וצ'ילה.
ניתוח של המשקולות שאלגוריתם ה-PCA העניק לששת המשתנים, בניסיון לרדד אותם לשני מימדים המסבירים את השונות בין המדינות, לא מעלה תוצאות מעניינות – המשקולות דומים עבור כל ששת המשתנים. כמובן שישנם דברים רבים נוספים שניתן לעשות: אלגוריתמים אחרים במקום DBSCAN, ניתוח אשכולות עם חלק מששת המשתנים, הוספת משתנים ומדינות בשנים המאוחרות (החל משנות השמונים אפשר להשתמש בעשרות משתנים ולמעלה ממאה מדינות) ועוד. יתכן שבעתיד אחקור את הכיוונים האלו לעומק, בינתיים הקוראים המעוניינים בכך יכולים להוריד את הנתונים והקוד ולנסות.
סיכום
התוצאות תואמות במידה מפתיעה את התזה המקובלת במחקר על ההיסטוריה הכלכלית של ישראל, לפיה מדינת ישראל "הפכה למדינה מערבית" רק בעקבות תכנית הייצוב של 1985. חשוב להזכיר שתכנית הייצוב טיפלה בבעיות כגון האינפלציה הגבוהה והמחסור במטבע חוץ, שני משתנים שאינם נמצאים בקבוצת ששת המשתנים שבחרתי כאן (לא היו נתונים על מספיק מדינות). כלומר, מעניין לראות ששישה משתנים שרק אחד מהם (התוצר לנפש) קשור באופן עקיף למדי לתכנית הייצוב ולרפורמות שבאו בעקבותיה, מעלים תמונה שכזו.
מצד שני, הניתוח שהוצג כאן מעלה כי גם בלי קשר לתהליכים שהתרחשו בישראל, קבוצת המדינות המערביות לא היוותה אשכול מוגדר במיוחד בשנים המוקדמות, והמדינות המרכיבות אותה הפכו לדומות יותר אחת לשנייה לאורך השנים. ניתן לראות מספר מדינות אחרות שעברו תהליך דומה לישראל. למשל, סינגפור מוגדרת כרעש עד שנות השמונים, ונכנסת לקבוצת המדינות המערביות בשנות התשעים. פורטוגל מוגדרת כרעש בשנות השישים, כמדינה מתפתחת בשנות השבעים, חוזרת להיות רעש בשנות השמונים והתשעים, ורק בשנות האלפיים נכנסת לקבוצת המדינות המערביות. אנחנו יודעים שרבות ממדינות המערב עברו רפורמות דומות לתכנית הייצוב הישראלית בערך באותו הזמן, ביניהן המדינות הנורדיות שנקלעו למשברים כלכליים בתחילת שנות התשעים. כלומר, ייתכן שמה שאנחנו רואים כאן זה תופעה כללית של ניסיון של מדינות המערב להתקרב האחת לשנייה, להתקרב ל-best practice של מדיניות כלכלית באמצעות רפורמות שונות, שבסופו של דבר הפכו את המערב לאשכול מוגדר, כאשר תכנית הייצוב הישראלית והרפורמות שבאו בעקבותיה היו רק חלק מהסיפור.
ניתוח עבור שנים ספציפיות מעלה כי בשנים האחרונות ישראל חוזרת להיות מוגדרת בתור רעש, ככל הנראה בגלל שיעור הילודה הגבוה. האם שיעור ילודה גבוהה הוא טוב? רע? כיצד הוא משפיע על תוצר לנפש והשקעה בהון אנושי? זה לא המקום לעסוק בשאלות החשובות הללו, ואולי בעתיד אקדיש לנושא רשומה נפרדת. לצערנו, העתיד אינו חקוק בסלע, ובהחלט יתכן שעקב תהליכים דמוגרפיים ואחרים ישראל תצא בסופו של דבר בקביעות מקבוצת המדינות המערביות, ואולי אף תצטרף אל קבוצת המדינות המתפתחות או אל קבוצת ביניים כלשהי. ויתכן שלא. הכל תלוי בנו.
————————————————
[1] הנתונים מבוססים על המקורות הבאים:
Mills, Census of Palestine, Government of Palestine, 1933, Vol. I: Report, p. 215, Subsidiary Table No. I
Easterlin, R. A. (1961). Israel's development: past accomplishments and future problems. The Quarterly Journal of Economics, 63-86.
Halevi, Nadav and Ruth Klinov-Malul, The Economic Development of Israel. New York: Praeger, 1968
נתונים על תמותת תינוקות בישראל מלפני כמאה שנים ניתן למצוא בדו"ח הופ-סימסון:
קבוצה עיקשת של אקדמאים מנסה מזה עשרות שנים להשחיר את המהפכה התעשייתית ואת המערב, כחלק מתפיסה פוסטמודרניסטית אשר הפכה לפופולרית גם בחלק מאמצעי התקשורת. ניסיונות ההשחרה בדרך כלל מתחילים עם איזו שהיא תופעה שלילית שהתרחשה בבריטניה או בארצות הברית במהלך המאות ה-18 וה-19, כגון זיהום אוויר, עבדות, עבודת ילדים או נישול איכרים אנגלים מנחלותיהם. לאחר מכן מראים החוקרים שהיו מי שהרוויחו מהתופעה הזו, ואז הם מבצעים קפיצה לוגית עצומה, ומנסים לקשור את התופעה השלילית באורח עקום לפני הקטר העצום של הקפיטליזם והצמיחה הכלכלית, במטרה לטעון שמקורו של כל הטוב הזה שאנחנו נהנים ממנו כיום הוא באותו החטא הקדמון.
ב-13.11.2019 פורסם ב"הארץ" ראיון עם ההיסטוריון סוון בקרט, המהווה דוגמה לתבנית זו. בקרט פרסם ספר על תעשיית הכותנה, אחת מתעשיות הדגל של תקופת המהפכה התעשייתית. הקדמה הטכנולוגית שליוותה את תעשיית הכותנה (והטקסטיל באופן כללי) במאה ה-19 הפחיתה את מחירי הביגוד לראשונה בהיסטוריה האנושית לרמה שאיפשרה גם למשפחות עניות להפסיק לתפור בגדים גסים תוצרת בית, ואפילו לקנות יותר מחליפת בגדים אחת. אך כמובן, בתחילת הדרך תעשיית הכותנה הייתה מבוססת במידה רבה על העבדים שקטפו כותנה במטעים הגדולים של דרום ארצות הברית. האם ניתן לטעון עקב כך שהעבדות שיחקה תפקיד חשוב בעליית המערב?
חוקרים אחרים כבר טענו, בתגובה לספרו של בקרט, שתעשיית הכותנה לא הייתה חשובה כפי שהוא טוען, ושתפיסתו אודות המרכזיות של העבדות שגויה מהיסוד (ראו גם כאן). על מנת להבחין בשגיאה שבלב הטיעון, כל מה שנדרש זה ללכת מעט אחורה. למעשה, עבדות הייתה נפוצה בכל החברות האנושיות בהיסטוריה, וביחוד במושבות העשירות של דרום אמריקה, מרכז אמריקה והאיים הקריביים. העבדות נעלמה לראשונה דווקא באזורים המתועשים ביותר שבתוך המדינות המתועשות ביותר, ובתקופה שבה תהליך התיעוש הגיע לשיאו. אם עבדות הייתה גורם חשוב לשגשוג כלכלי, היינו מצפים שספרד ופורטוגל יקצרו את עיקר הרווחים מהמסחר עם העולם החדש, ולא בריטניה, שעקפה אותן בסיבוב. ספרד ופורטוגל השתלטו על אותם חלקים מיבשת אמריקה שמלכתחילה היו יותר עשירים וצפופי אוכלוסייה, והקולוניות שלהן היו מבוססות לגמרי על עבדות. הבריטים והצרפתים, לעומת זאת, התקשו למשוך מתיישבים לקולוניות שלהם בצפון אמריקה וקנדה, ונאלצו עקב כך להקים מוסדות פתוחים אשר עודדו מסחר והגירה. מלחמת האזרחים האמריקנית, אחת המלחמות האכזריות בהיסטוריה, נערכה בין הצפון המתועש, העשיר והסולד מעבדות, ובין הדרום העני שתמך בהמשך העבדות. אם העבדות הייתה כל כך משתלמת, איך ייתכן שהצפון היה עשיר יותר מהדרום?
העבדות היא לא התופעה היחידה שנעלמה לראשונה דווקא באזורים המתועשים ביותר שבתוך המדינות המתועשות ביותר, ובתקופה שבה תהליך התיעוש הגיע לשיאו. גם עבודת הילדים, שהייתה נפוצה בכל חברה אנושית בהיסטוריה, נעלמה בערך באותו הזמן, עוד לפני שהופיעו הרגולציות הראשונות בנושא. איך יתכן גם העבדות וגם עבודת הילדים חוו את אותו התהליך?
ההסבר הוא פשוט. הקדמה הטכנולוגית בתקופת המהפכה התעשייתית העלתה את החשיבות היחסית של הון אנושי, ביחס להון פיזי, בתהליך הייצור. היא חייבה גברים ונשים להשקיע בהון האנושי של עצמם ושל ילדיהם, והעלתה גם את שכרן של נשים ביחס לגברים. חינוך הילדים הפך למשתלם יותר משליחתם לשוק העבודה. מכונות הפכו למשתלמות יותר מעבדים. אלו לא היו אנשים טובים שצצו לפתע משום מקום ועצרו את העבדות ואת עבודת הילדים – אלו היו האינטרסים הצרים של סוחרים, תעשיינים ופוליטיקאים, או לפחות היעדרם של אינטרסים סותרים, שאיפשרו את המהפכה שחיסלה את התופעות האלו.
העבדות לא תרמה לעליית המערב. ההפך, היו לה נזקים עצומים, שרבים מהם נשארו עד היום, גם בארצות הברית וגם באפריקה. היא מנעה השקעה בהון אנושי, מנעה השקעה במיכון, מנעה קדמה טכנולוגית. האנשים המוזכרים בראיון עם סוון בקרט, שהפיקו רווחים כספיים מהעבדות, הזיקו לקדמה. למעלה ממאה אלף חיילים של צבא צפון ארצות הברית מתו כדי להתגבר עליהם ועל האינטרסים שלהם, ואם הצפון לא היה מנצח במלחמה דרום ארצות הברית הייתה ככל הנראה ענייה כמו מקסיקו כיום. העבדות הייתה נטל כלכלי, לא רק מוסרי, ועליית המערב חייבה את חיסולו של הנטל הזה.
בדומה לטענותיו בנוגע לעבדות, גם ההסבר שנותן בקרט עבור "ההתבדרות הגדולה" (the great divergence) בראיון אינו מקובל כיום על מרבית החוקרים בתחום. הוא מדבר על "סחר אלים" באסיה, עבודות כפייה באמריקה ועוד, מבלי לתהות כיצד אירופה הגיעה מלכתחילה לנקודה שאיפשרה לבריטים לנצח בנוק-אאוט את הסינים במלחמות האופיום. התשובה היא שוב הקדמה הטכנולוגית המהירה שאפיינה את האירופאים, כתוצאה מהתחרות המתמדת בין מעצמות אירופאיות מאז ימי הביניים המאוחרים, בזמן שסין ואימפריות אחרות נקלעו לסטגנציה וניוון. האירופאים לא כבשו את העולם מכיוון שהם היו אלימים ומרושעים יותר, אלא מכיוון שהיו להם ספינות עם שריון פלדה ותותחים משוכללים יותר, שעוצבו במהלך מאות שנים של תחרות פנימית עזה. אותה הקדמה הטכנולוגית שעזרה לאירופאים לכבוש חלק ניכר מהעולם, חייבה אותם גם להכחיד את העבדות ואת עבודת הילדים, ולקדם מוסדות דמוקרטיים וסחר חופשי.
בסופו של הראיון אנחנו מגיעים לנושא אי השויון. "הקפיטליזם תמיד הוליד אי־שוויון", אומר בקרט, אבל זוהי טעות. אי שוויון המתבטא במבנה חברתי היררכי היה המצב הטבעי בכל החברות האנושיות שהתפתחו אל מעבר את שלב השבט והנגידות ( chiefdom) אלפי שנים לפני הופעת הקפיטליזם – ובייחוד אי שוויון בהזדמנויות. הקדמה הטכנולוגית המהירה והשינויים המוסדיים שליוו אותה לקראת סוף המאה ה-19 חיסלו חלק ניכר מאי השוויון בהזדמנויות, והובילו למוביליות חברתית מהירה במיוחד, בייחוד בארה"ב. לגבי השפעת הקדמה על אי השוויון בתוצאות – ובכן, תלוי מה ואיך אתם מודדים. הנושא נחקר באינטנסיביות כבר זמן רב, והמסקנה היא שככל הנראה אין חוקי טבע המכתיבים דווקא השפעה שלילית או חיובית של צמיחה כלכלית על אי שוויון, והכל תלוי בפרטים הקטנים.
בסופו של דבר, ההשקפה שמנסה להדביק תופעות שליליות למהפכה התעשייתית ולעליית המערב איננה נובעת מעובדות היסטוריות. היא נובעת מתפיסה מוסרית בסגנון "החטא הקדמון", מן כשל קוגניטבי שלפיו לא ייתכן שדבר כל כך טוב, כמו המעבר מהעולם שבו כמחצית מהילדים נפטרו לפני הגיעם לבגרות אל העולם המודרני, פשוט צמח ככה מעצמו, באופן ספונטני, מבלי שיכוון על ידי ממשלה כלשהי, מבלי שיונהג על ידי אינטרסים נסתרים וקונספירציות כלשהן, מבלי שיהיה זה "משחק סכום אפס" שבו על כל פרט שמרוויח ישנו פרט שמפסיד, מבלי שיהיה צד אפל כלשהו שכולנו מפספסים. אבל למרבה התדהמה, ובניגוד לאינטואיציה – זה בדיוק מה שקרה ב-200 השנים האחרונות.
בספרו "ציביליזציה" מנסה ניל פרגוסון להסביר את עלייתה ההיסטורית של אירופה באמצעות שש "אפליקציות מנצחות": תחרות, המהפכה המדעית, הרפואה, תרבות הצריכה, זכויות הקניין ומוסר העבודה. פרגוסון הוא היסטוריון בריטי אשר ניחן ביכולת ביטוי גבוהה בכתב, ידע מקיף ביותר, גרפומניה מתקדמת וחוסר יכולת משווע לכתוב ספרים קוהורנטיים. בדומה לספרים קודמים שלו שקראתי, גם ספר זה הוא יותר שיח אסוציאטיבי מעניין מאשר שורה של טיעונים לוגיים המובילים למסקנה כלשהי.
למשל, הפרק בספר שהיה אמור לעסוק ברפואה המערבית הוא למעשה פרק על קולוניאליזם, המתמקד בעיקר בעוולות הקולוניאליזם הגרמני ובשאיפות הנאיביות של הקולוניאליזם הצרפתי (פרגוסון הוא בריטי, כאמור). מספר רב של מאמרים בכלכלה הדגימו מדוע הרפואה המערבית הייתה כל כך חשובה לצמיחה כלכלית: העלייה בתוחלת החיים והירידה בשיעורי התמותה עודדו השקעה בהון האנושי של ילדים, צבירת ניסיון בקרב מבוגרים וכך הלאה. למשל, אחד המחקרים המפורסמים בנושא מראה כי הכחדת תולעי המעיים בדרום האמריקני בתחילת המאה ה-20 שיפרה משמעותית את ביצועיהם של ילדים בבית הספר, ואף את משכורותיהם לאחר מכן. ישנם מחקרים דומים רבים, אך נראה שפרגוסון כלל אינו מודע לספרות הזו, ואולי פשוט שכח מהו נושא הפרק במהלך הכתיבה.
פרקים אחרים אינם קוהורנטים יותר. הפרק על מוסר העבודה עוסק בעיקר בעליית הנצרות בסין, בעוד שהפרק על תרבות הצריכה מתאר את קיצור תולדות המהפכה התעשייתית, בתוספת של כל מני דברים אחרים מעניינים שהתרחשו במהלך המאה ה-20, שלחלקם יש קשר עקיף כלשהו לצריכה. גם בנוגע למהפכה התעשייתית מתעלם פרגוסון מהספרות הכלכלית המודרנית, כשהוא קובע שהמהפכה התעשייתית פרצה לראשונה בבריטניה תודות למשכורות הגבוהות של הפועלים הבריטיים ולמרבצי הפחם הנרחבים שם. אכן זו הייתה טענתם של מספר היסטוריונים שעסקו בנושא בעבר, אך כיום ככל הידוע לי הקונצנזוס הוא שזו שגיאה, ושהסיבות הן בעיקר מוסדיות ותרבותיות (ובכלל, נורא מוזר להתייחס למשכורות גבוהות בתור סיבה ולא תוצאה של שיווי משקל ייחודי כלשהו).
למרות שהספר מתיימר להסביר את עליית המערב, אחת התופעות הנחקרות ביותר בהיסטוריה כלכלית במאתיים השנים האחרונות, הוא לא מהווה סקירה מקיפה של ספרות קודמת שניסתה להסביר את התופעה הזו, וגם לא מציע תיאוריה סדורה וחדשה כלשהי. פרגוסון לא מסביר כלל מדוע אותן "אפליקציות מנצחות" הופיעו דווקא באירופה של ימי הביניים המאוחרים, או מדוע הן חשובות יותר מ"אפליקציות" אחרות. באותה המידה הוא יכל להכניס לרשימה אפליקציות נוספות, כגון "ספרים", "אוריינות", "חלוקת שעות היממה", "דמוקרטיה", שלא לדבר על "רובים, חיידקים ופלדה".
פרגוסון גם אינו רואה את הקשרים בין האפליקציות השונות. למשל, חוקרים רבים מציבים במרכז את התחרות בין המעצמות האירופאיות, שאף אחת מהן לא הגיעה להגמוניה כמו בסין ובאימפריה האיסלאמית. לטענתם התחרות היא זו שהובילה בין השאר לחדשנות טכנולוגית, להתפתחות המדע, לחדשנות דתית, ובעצם לכל שאר האפליקציות. מקס וובר, שאותו פרגוסון דווקא מזכיר בהרחבה, טען שהנצרות הפרוטסטנטית הייתה עניין מרכזי אשר הוביל לשאר האפליקציות. כך או אחרת, מוזר להציג את כל האפליקציות כאילו שהן שוות בערכן. ועוד לא נכנסתי כאן לביקורות יותר עמוקות, כגון השאלה האם "חברת הצריכה" היא "אפליקציה מערבית", או פשוט ביטוי לרצון שהיה קיים תמיד בקרב כל אדם (וכל בעל חיים) עלי אדמות לשפר את רמת חייו. לא במקרה גם הסינים, הרוסים והאפריקאים רוצים ללבוש ג'ינס.
פרק הסיכום של הספר הוא למעשה הפרק היחיד שדן באופן עמוק ומעניין בעלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, ועוסק בין השאר בכל מני מודלים מחזוריים שהוצעו עבור העניין. כבר אלפי שנים הוגים שונים משתעשעים עם האנלוגיה בין מחזוריות החיים של אדם לבין מחזוריות החיים של מדינות וציוויליזציות, אך האנלוגיה הזו ככל הנראה מטעה יותר מאשר תורמת. תחזיות אודות נפילת ההגמוניה האמריקאית-אירופאית קיימות כבר לפחות מאתיים שנה, ועד כה כולן הופרכו, בעוד שרק מעטים חזו את נפילת חומת ברלין או נפילתן של אימפריות בעבר.
אך גם בפרק הסיכום נמנע פרגוסון מלעסוק בשאלות העומק, והדיון שהוא מנהל הוא במידה רבה חסר פואנטה. העובדות הן שניסיונות היסטוריים להעתיק את "האפליקציות האירופאיות" לרוב נכשלו, מלבד יוצאי דופן זוהרים. מדוע המאמצים העצומים שהוקדשו במאה ה-20 כדי להפוך את טורקיה וארגנטינה למדינות מודרניות ומתועשות נכשלו בסופו של דבר, בעוד שהמאמצים להפוך את דרום קוריאה ופינלנד למדינות מודרניות הצליחו? יתכן שהסיבה לכך היא מוסדית, יתכן שהיא תרבותית, אך פרגוסון כלל לא דן בשאלות החשובות האלו. במקום זאת הוא כותב על המשבר הכלכלי של 2008, על עלייתה של סין, על המוסלמים באירופה ועל נושאים נוספים שכבר נטחנו לעומק בספרים ומאמרים אחרים, והוא לא מוסיף הרבה לדיון הקיים. מכיוון שרבים מהאירועים שעליהם הוא כותב בפרק זה התרחשו בסמוך למועד פרסום הספר (2011), חלק מהדברים שהוא כותב כבר כיום נראים לא רלוונטיים, והוא כמובן לא חוזה לא את עלייתו של טראמפ ולא את הברקזיט.
לסיכום, יאמר לזכותו של פרגוסון שהוא יודע לספר סיפורים בצורה מרתקת, ושהוא שמרן בעל הטיה אנגלופילית חזקה, שזה תמיד נחמד. הספר קליל וקריא, ולמדתי ממנו לא מעט עובדות חדשות, אך את עליית המערב הוא לא מסביר. ההיסטוריה היא לא רק אוסף של אנקדוטות נחמדות, אלא גם ניסיון אנושי מצטבר אשר ניתן, אולי, להפיק ממנו לקחים חשובים. ספרים המנסים לעשות זאת באופן יותר מסודר ורציני, כגון אלו של יואל מוקיר, גרגורי קלארק, ואז'ימולו ורובינזון, לא תורגמו לעברית, וחבל (כתבתי על חלקם כאןוכאן). על כן, הרושם של הקורא העברי הממוצע נע אי שם בבין "רובים חיידקים ופלדה" של דיימונד, שהוא נחמד אבל חלקי מאוד, לבין "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי, שהוא יותר פילוסופי והחלקים הכלכליים בו לא מדוייקים. ככל הידוע לי אין שום מקור בעברית לוויכוח האקדמי הסוער בין מחנות שונים אשר תולים את עיקר ההשפעה במוסדות, בתרבות, או בגורמים גיאוגרפיים מרוחקים. יום אחד אולי אנסה לתקן בעצמי את המחסור הזה.
ת'אנוס הוא הכוכב הבלתי מעורער של הסרט האחרון בסדרת סרטי גיבורי העל של מארוול, המבוססת על סדרת קומיקס. בניגוד לרשעים אחרים מסרטים דומים, ת'אנוס הוא לא סתם נבל אשר מעוניין לצבור כוח על מנת "להשתלט על העולם" או משהו נדוש שכזה. למעשה מדובר באלטרואיסט, המקדיש מאמצים רבים להרכבת נשק אשר יאפשר לו להשמיד באקראי מחצית מהיצורים החיים ביקום, במטרה למנוע אסון אקולוגי נורא. טענתו של ת'אנוס היא שההשמדה ההמונית הכרחית, מכיוון שקצב הרבייה של יצורים חיים תמיד יוביל בסופו של דבר להרס של סביבת המחיה שלהם, לעוני ולאומללות. אי אפשר כמובן להתחיל לדון בתכניות של ת'אנוס מבלי להזכיר את מורהו הרוחני, ההוגה הבריטי תומאס מלתוס.
תומאס מלתוס נולד בשנת 1766, ילד שביעי למשפחה אמידה המעורה היטב באליטה האינטלקטואלית של בריטניה. מלתוס סלד מהאופטימיות שאפיינה את כתביהם של אחרים בני תקופתו אשר שיקפו את עידן הנאורות. ספרו "An Essay on the Principle of Population", אשר פורסם בשנת 1798, נכתב במידה רבה כתגובה להשקפות אופטימיות אלו. הטענה הבסיסית של מלתוס הייתה שהמין האנושי לא יוכל לשגשג בטווח הארוך, מכיוון ששיעורי גידול האוכלוסייה גדולים משיעורי הצמיחה בקצב ייצור המזון. כאשר מגדילים את המשאבים העומדים לרשותם בני אדם מתרבים בקצב מהיר יותר, המשאבים מתחלקים על פני אוכלוסייה גדולה יותר, עד שבסופו של דבר רמת החיים חוזרת למצבה ההתחלתי, לפני הגדלת המשאבים. למנגנון זה קוראים כיום "המלכודת המלתוסיאנית" (ראו רשומה חביבה בנושא), והוא תקף עבור כלל היצורים החיים. לא משנה אם מדובר בבני אדם הממציאים סוג חדש של טחנת קמח, או בזאבים המגיעים על פני גשר יבשתי חדש לאי שבו החיות חסרות הגנה בפני הטורפים: במשך מספר דורות ייתכן שרמת החיים תעלה, אבל בסופו של דבר תודות לגידול האוכלוסיה היא תחזור למצב המוצא.
המלכודת המלתוסיאנית היא תוצאה ישירה של המנגנון האבולוציוני, של גנים נצחיים המעוניינים למקסם שכפולים של עצמם ולא מעניינת אותם מה היא רמת החיים של הגוף בו הם לכודים במקרה כרגע. על כן, לא פלא שגם צ'ארלס דרווין וגם אלפרד ראסל וואלס ציינו את מלתוס בתור ההשראה המרכזית שלהם בדרך לפיתוח תורת האבולוציה. לספרו של מלתוס הייתה השפעה דרמטית גם על אחרים: פוליטיקאים בריטיים ניסו לקדם בבריטניה ובהודו מדיניות רווחה המבוססת על רעיונותיו, כלכלנים כגון אלפרד מרשל ודיוויד ריקרדו העריצו אותו, והוגי המרקסיסזם פרדריך אנגלס וקרל מרקס תקפו אותו בחריפות.
העדויות האמפיריות מעלות כי תומאס מלתוס צדק בנוגע ל-99% מההיסטוריה האנושית, ול-100% מההיסטוריה של כל בעל חיים אחר לגבי כדור הארץ. למרות אינספור פיתוחים טכנולוגיים וקדמה מדעית ותרבותית, רמת חייו של האדם הממוצע לא השתנתה משמעותית בעשרות אלפי השנים האחרונות, עד תחילת המאה ה-19. למשל, האנתרופולוג לורנס אנג'ל סקר במחקרו שלדי אדם מקברים שמקורם בציוויליזציות שונות ובתקופות שונות, ובחן את הגיל הממוצע של הנפטרים במותם. גילם הממוצע של הנפטרים בעיר צ'טלהויוק שבטורקיה ובאתר העתיק שליד הכפר היווני נאה-ניקומדיה, מלפני כ-8,000 שנה, עמד על כ-30 עבור נשים וכ-35 עבור גברים, והמספרים דומים למדי גם עבור אתרים מלפני כ-4,000 שנה, מצבות מרומא האימפריאלית מלפני כ-2,000 שנה, ונתונים בריטיים מאמצע המאה ה-16 ועד המאה ה-19. בספרו מתאר ההיסטוריון הכלכלי גרגורי קלארק נתונים על שכרם של עובדים, אשר מתורגם לפי המחירים המקומיים לגרירי חיטה, לפיהם רמת החיים של האדם הממוצע בבבל העתיקה ובציוויליזציות אחרות לא הייתה שונה מרמת החיים באירופה הפרה-תעשייתית. במשך אלפי שנים קידמה טכנולוגית וארגונית השפיעה רק על גודל האוכלוסייה האנושית, ולא על רמת החיים של האדם הממוצע. למה? כי מלתוס. גנים אנוכיים.
לעיתים המנגנון המלתוסיאני מביא לאסון של ממש. אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא הרעב הגדול באירלנד במאה ה-19. הרעב נבע מהסתמכות-יתר של תושבי האי על תפוחי אדמה מזן יחיד, אשר הגיע כמאתיים שנים לפני כן מאמריקה. תפוחי האדמה איפשרו לאירים להפיק מספר רב יותר של קלוריות מהאדמות שעמדו לרשותם והובילו לגידול אוכלוסייה מהיר, אך כשתקף אותם כימשון תפוחי האדמה התוצאה הייתה כחצי מיליון עד מיליון מקרי מוות ברעב – בין חמישית לרבע מאוכלוסיית המדינה. דוגמה מפורסמת אחרת, אשר מסוקרת בהרחבה בספרו של ג'ארד דיימונד "התמוטטות", היא סופה העצוב של הציוויליזציה של איי הפסחא.
אבל המשמעות של המנגנון המלתוסיאני היא לא שבהכרח יקרה אסון כדוגמת זה שהתרחש בכוכב הבית של ת'אנוס והוביל אותו לפתח את תכניתו האכזרית. המשמעות היא רק שבטווח הארוך רמת החיים תישאר קבועה. יצורים לא חייבים למות על מנת לשמור אותה קבועה. למשל, מלתוס המליץ להתמודד עם הבעיה של גידול האוכלוסיה המהיר על ידי העלאת גיל הנישואים, מה שיפחית את הילודה ואת גידול האוכלוסייה ללא צורך ברעב המוני. אולי גם מנהגים כגון מוהר ונדוניה תורמים לכך על ידי הפחתת שיעור הנשואים בעת משבר כלכלי. אסונות מתרחשים רק כאשר עודף משאבים זמני מוביל לגידול אוכלוסייה מהיר ולמשבר אקולוגי חד ופתאומי, כפי שקרה באירלנד ובאיי הפסחא.
האם מלתוס טעה?
במאתיים השנים האחרונות מתרחש משהו מוזר בקרב המין האנושי: אנחנו משנים את הרגלי הרבייה שלנו. מאז אמצע המאה ה-19 משפחות בכל רחבי אירופה והמושבות האירופאיות הקטינו באופן משמעותי את מספר ילדיהן, בתקופה של קדמה טכנולוגית מהירה אשר הגדילה באופן דרמטי את המשאבים והפחיתה את שיעורי התמותה. לתופעה זו קוראים "התמורה הדמוגרפית", ובמהלך המאה ה-20 היא שטפה גם את הארצות הלא-אירופאיות. כיום שיעורי הילודה נמצאים במגמת ירידה כמעט בכל חברה אנושית. ישנן השערות שונות בנוגע לגורמים לתמורה הדמוגרפית, כגון הביקוש הגובר להון אנושי בתקופת המהפכה התעשייתית שהוביל הורים להשקיע ב"איכות" הילדים על חשבון "כמות" הילדים, ההשפעה של הירידה בשיעורי תמותת הילדים ועוד. לא ניכנס אליהן כאן, אבל הנקודה היא שהתמורה הדמוגרפית היא משהו מאוד יוצא דופן, שהתרחש רק בקרב המין האנושי, רק במאתיים השנים האחרונות, וככל הנראה היה קשור ישירות לקדמה הטכנולוגית המהירה בתקופת המהפכה התעשייתית. מלתוס נולד רק בתחילתה של התקופה הזו, ולא יכל לחזות שעתידו של המין האנושי יראה כל כך שונה מעברו.
השינוי בהרגלי הרבייה של המין האנושי הוביל להפרכת כל הנבואות והתחזיות הקודרות אודות אסון אקולוגי ההולך וקרב, אשר משמשות כבר עשרות שנים בתור כר פורה ליצירת רבי מכר היסטריים (דוגמאות: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, מומלץ לקרוא את מאט רידלי קוטל אותם בהנאה). במדינות רבות האוכלוסייה כבר איננה גדלה ואף צפויה לקטון, מגמה המקטינה משמעותית את הפגיעה של בני האדם בטבע.
לאחר שסיימנו לסקור את העובדות, נחזור לשאלה שבכותרת: האם ת'אנוס טועה?
נניח לצורך העניין שת'אנוס לא מסוגל להשתמש בכוחותיו על מנת להוריד את שיעורי הילודה או להגדיל את המשאבים, מה שהיה הופך את הסרט לנורא משעמם. הוא מעוניין למנוע משברים אקולוגיים ולהעלות את רמת החיים, ועומדות בפניו רק שתי אפשרויות: לחסל מחצית מהיצורים החיים, או לא לחסל אותם.
סביר להניח שרוב מכריע היצורים "הטבעיים" ביקום, שאינם סוג של רובוטים, יהיו כלואים במלכודת המלתוסיאנית. זו פשוט תוצאה ישירה של המנגנון האבולוציוני. אך ההנחה שהמלכודת המלתוסיאנית בהכרח תוביל את היצורים האלו לאסון היא שגויה. אם גידול האוכלוסייה מוביל לירידה הדרגתית ברמת החיים ולא למשבר אקולוגי פתאומי, היצורים פשוט יתאימו את מספר צאצאיהם בהדרגה (דרך ילודה נמוכה יותר ותמותה גבוהה יותר) ולא יתרחש שום אסון. ת'אנוס אולי צודק בכך שהפחתת מספר היצורים בחצי תשפר משמעותית את רמת חייהם של השורדים בעולם מלתוסיאני, אך הוא טועה שוב כשהוא חושב שניתן יהיה להסתפק באקט חד פעמי. למעשה, סביר שהשורדים יגדילו באופן משמעותי את מספר צאצאיהם תודות לגידול במשאבים, ועד מהרה הוא יאלץ להשתמש בכוחותיו שוב.
ומה בנוגע לבני האדם? האם ת'אנוס טועה ביחס אלינו?
בהחלט יתכן שגם האדם נמלט מהמלכודת המלתוסיאנית רק באופן זמני, תודות לזינוק טכנולוגי מדהים וחד פעמי. כיום אנחנו חוזים בשינוי דמוגרפי בישראל, כאשר קבוצות אוכלוסייה בעלות שיעור ריבוי גבוה במיוחד הולכות ומחליפות אוכלוסיות בעלות שיעור ריבוי נמוך יחסית. הנטייה להביא מספר רב של ילדים מועברת גם היא בתורשה, בין אם באופן תרבותי או גנטי, וברגע שהיא קיימת בקבוצה מסויימת הקבוצה הזו תהפוך לרוב. אידיאולוגיות, דתות או גנים הדוחפים אנשים למקסם את מספר הצאצאים ישתלטו על האוכלוסייה בסופו של דבר. ילודה נמוכה היא פשוט לא "אסטרטגיה יציבה אבולוציונית".
בתקופה הפרה-תעשייתית, שבה בין חמישית לרבע מהילדים מתו לפני גיל 5 תודות למחלות ורעב, עוני קיצוני היווה מכשול בפני היכולת של אידיאולוגיות, דתות וגנים כאלו להשתלט על האוכלוסייה. משפחות שהביאו יותר מדי ילדים סבלו משיעורי תמותה גבוהים יותר של הילדים, בעוד שהורים אשר איזנו בין משאביהם לבין מספר ילדיהם הצליחו להביא יותר ילדים אל גיל הבגרות, ונהנו מהצלחה אבולוציונית רבה יותר בטווח הארוך. אך במדינת הרווחה המודרנית ילדים עניים כבר אינם מתים. זה כמובן דבר מצוין, וחס וחלילה אינני מציע לחזור לימי הביניים. אך בהחלט יתכן שבטווח של מאות או אלפי שנים מהיום האנושות תשוב להיות מאופיינת בעיקר על ידי בני אדם אשר ממקסמים את כמות צאצאיהם, רמת החיים תרד בהתאם, והסכנה של אסונות אקולוגיים תגבר.
בסופו של דבר, הדרך היחידה לפתור את הבעיה שאיתה ת'אנוס מנסה להתמודד היא לגשת ישירות למקור שלה: הגנים האנוכיים, השולטים באופן שבו אנחנו חושבים ופועלים וקובעים את הדינאמיקה ארוכת הטווח של ההתפתחות האנושית. רק יצורים אשר התנתקו באופן סופי מהשפעתה של האבולוציה יהיו מסוגלים להתנגד בטווח הארוך לדחף להגדיל את מספר צאצאיהם תודות לגידול במשאבים. רבים חושבים שאנחנו בני האדם כבר הגענו לשלב הזה, תודות לתמורה הדמוגרפית ולקדמה התרבותית, אבל ככל הנראה נדרש לחכות עוד כמה מאות שנים כדי לדעת בוודאות.
כבר בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היה בין הגבוהים בעולם, ומאז הדירוג היחסי שלנו הידרדר מעט. על כן, הצמיחה של כלכלת ישראל ב-60 השנים האחרונות איננה יוצאת דופן, ואולי אפילו מעט מאכזבת.
בטווח הארוך הכלכלה הישראלית לא צומחת מספיק מהר על מנת להשיג את רמת החיים במדינות מפותחות אחרות. בשנים האחרונות אנחנו מתבלטים לטובה אבל סביר שזהו עניין זמני ולא שינוי מגמה.
כאשר בוחנים את הסיבות לכך שרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל נמוכה יותר מרמת החיים במדינות אחרות, רצוי להבחין בין גורמים מקורבים לבין הגורמים האולטימטיביים העומדים מאחוריהם. נושאים כמו פריון העבודה, יעילות הבירוקרטיה או תחרותיות, הנידונים בהרחבה בתקשורת ובספרות המחקרית, הם גורמים מקורבים.
הגורמים האולטימטיביים למיקומה הנוכחי של ישראל כוללים את המיקוד של הוויכוח הפוליטי סביב נושאים ביטחוניים ולא כלכליים, את ההשקפות הסוציאליסטיות הנפוצות בציבור ובתקשורת ואת רמת ההון האנושי בישראל.
טיפול בגורמים המקורבים הוא חשוב, אבל ללא שינויי עומק בגורמים האולטימטיביים מיקומה היחסי של מדינת ישראל לא ישתפר. סביר יותר שהמיקום ידרדר עקב המגמות הדמוגרפיות.
——————————————————————————————–
ניסים ומיתוסים
תוך פחות ממאה שנים צמחה לה באמצע המדבר המזרח-תיכוני הצחיח מדינה מערבית לתפארת, באותה הארץ שמעט לפני כן תיאר אותה מארק טוויין בתור שממה חרבה, ענייה ועלובה. כיצד יתכן מאורע מופלא כל כך? האם צמיחתה של מדינת ישראל היא נס, כפי שרבים טוענים? למעשה ישנו כאן שילוב של שלושה ניסים לכאורה: הראשון הוא הנס הרוחני – חזרת העם היהודי לארצו, הגירה של מיליוני אנשים למדינה שהקשר היחיד שלהם אליה היה מצוי בספרי קודש עתיקים. השני הוא הנס הביטחוני, ניצחונה של מדינת ישראל החדשה והקטנה על צבאות ערב. השלישי הוא הנס הכלכלי, קצב הצמיחה המהיר של הכלכלה הישראלית, שבו נעסוק ברשומה זו.
"נס" הוא אירוע יוצא דופן מאוד, בקנה מידה היסטורי ועולמי, שהסיכויים להתרחשותו מלכתחילה היו קלושים, ועל כן התרחשותו מעידה על כוחות יוצאי דופן הפועלים מאחורי הקלעים. על מנת לעודד סולידריות, הקרבה ושיתוף פעולה, פוליטיקאים ומנהיגים דתיים נוטים לטפח שלל ניסים, מיתוסים ואגדות. מתחילת דרכה ניסתה התנועה הציונית לטפח מיתוסים מאחדים, אשר יאפשרו לייצר כאן עם של ממש מאוסף של קהילות מרוחקות שהקשרים בין חלקן היו קלושים, וזה לא יהיה מפתיע לגלות שגם נס הצמיחה הכלכלית מנופח אל מעבר למשקלו האמיתי. אך מיתוסים טובים הם כאלו שיש מאחוריהם גרעין משמעותי של אמת. למשל, העם היהודי באמת היה קשור מבחינה רוחנית לארץ ישראל במשך אלפי שנים, גם אם הציונות והלאומיות הופיעו אצלנו בעיקר בעקבות גל לאומיות כלל-אירופאי חילוני. יוסף טרומפלדור באמת נלחם בגבורה בתל-חי, גם אם הוא לא אמר את המשפט המפורסם המיוחס לו. על כן, השאלה המעניינת היא מהו גודלו של גרעין האמת המסתתר מאחורי מיתוס הצמיחה הכלכלית המופלאה של ישראל. וזו, כמובן, שאלה של נתונים.
הנתונים שבהם השתמשתי לצורך כתיבת הרשומה לקוחים מהבנק העולמי, וניתנים להורדה כאן.
תוצר לנפש – דירוג יחסי
התוצר לנפש, אשר מתאר את ערך הסחורות והשירותים שאדם ממוצע בשטחה של המדינה מייצר בשנה, הוא מדד מקובל לרמת חיים. כמו כל מדד גם לתוצר ישנם חסרונות רבים, אך בניגוד למדדים אחרים הוא אובייקטיבי, תופס את כלל הפעילות הכלכלית במשק, נוח לשימוש וקל למדידה, ונמצא בקורלציה גבוהה עם כל מדד אחר שהוצע עד כה לרמת חיים, כגון מדדים המבוססים על צריכה, בריאות, השכלה ועוד. אני אשתמש כאן בתוצר לנפש שאינו מתואם לכוח הקנייה המקומי מכיוון שעבורו יש יותר נתונים היסטוריים, אך התוצאות דומות גם אם משתמשים בתוצר לנפש המתואם לכוח הקנייה, בהכנסה לנפש, הכנסה חציונית למשק בית ומדדים אחרים.
מסד הנתונים של הבנק העולמי כולל נתונים על תוצר לנפש ב-216 מדינות, ביניהן ישראל, החל משנת 1960 ועד היום. בשנת 2015 התוצר לנפש של מדינת ישראל עמד על 35,728 $, מה שמעמיד אותנו במקום ה-22 בעולם (השמטתי מהדירוג "מדינות" שאינן באמת מדינות כיום כגון מקאו והונג-קונג).
כפי שניתן לראות, זהו מקום מכובד למדי, וההפרשים בין ישראל לבין המדינות שעוקפות אותה בדירוג אינם גדולים. מלבד ערב הסעודית ונסיכויות הנפט, שום מדינה מזרח תיכונית לא מתקרבת לדירוג שלנו.
מה בנוגע לנתונים היסטוריים? בשנת 2000 ישראל הייתה מדורגת במקום ה-28 בעולם, אך בין המדינות שדורגו גבוה יותר מישראל בשנה זו ישנן שש מדינות שלא היה לגביהן נתון בשנת 2015, כך שאפשר לומר שהמיקום היחסי שלנו לא השתנה משמעותית בין 2000 ל-2015. בשנת 1990 היינו במקום ה-33 ובשנת 1980 היינו במקום ה-38, כך שנראה שאנחנו מתקדמים בהשוואה לשנים אלו, אך בשנת 1970 דורגנו במקום ה-23 (חסרים נתונים לגבי שלוש מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות), ובשנת 1960, עם תוצר של $1,229, היינו במקום ה-15 (חסרים נתונים לגבי עשר מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות).
אם נגביל את המדגם רק למדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, אז ישראל נמצאת במקום ה-19 בשנת 2015, באותו המקום בשנת 2000, במקום ה-22 בשנת 1990, במקום ה-24 בשנת 1980, במקום ה-14 בשנת 1970 ובאותו המקום בשנת 1960. כלומר, לאורך זמן מדינת ישראל הידרדרה מעט בדירוגה היחסי. בין 1960 ל-2015 עקפו אותנו פינלנד, הולנד, אוסטריה, אירלנד וסינגפור.
לצערי במאגר הבנק העולמי לא קיימים נתונים לפני 1960. עם קום המדינה התמודד המשק הישראלי עם העלייה ההמונית, אשר הכפילה את אוכלוסיית המדינה תוך שנה וחצי, ולאחר מכן עם משברים כלכליים שהובילו לתקופת הצנע. דוד ברודט טוען בראיון בידיעות אחרונות שהתוצר לנפש בישראל ירד בתחילת שנות החמישים ל-2,500 דולר. אך כפי שכתב אלחנן הלפמן במאמרו משנת 1998, גם שימוש בנתונים מוקדמים מתחילת שנות החמישים מוביל למסקנות דומות: יחסית למדינות אחרות, המשק הישראלי לא התקדם באופן משמעותי מתחילת דרכו. בשנת 1960 המשק הישראלי כבר היה אחרי תקופת הצנע והטלטלה הראשונית של קום המדינה והעלייה ההמונית, ולכן בסך הכל הגיוני להתחיל את המדידה בתקופה זו.
אז כן, מדינת ישראל היא בהחלט אחת המדינות העשירות ביותר בעולם כיום, וזהו מקור ראוי לגאווה. מרבית בני האדם על פני כדור הארץ מתקיימים ברמת חיים נמוכה יותר מאשר אזרחי מדינת ישראל, גם מבחינת התוצר לנפש וגם מבחינת מדדים כגון תוחלת חיים, שיעורי תמותת תינוקות, בעלות על מוצרים כגון מכוניות ודירות וכך הלאה. אך לאורך זמן לא נרשמה התקדמות משמעותית בדירוג היחסי של אזרחי מדינת ישראל. מאז שנות השישים חלה הרעה בדירוג עד שנות השמונים, ומאז שיפרנו מעט את מיקומנו אך לא חזרנו למקום שבו היינו באמצע המאה הקודמת. מדינת ישראל היא אולי סיפור הצלחה ביחס למרבית מדינות העולם, אבל היא הייתה כזו גם בשנת 1960 ולפי הדירוג היחסי המצב לא השתנה מאז.
תוצר לנפש – שיעורי צמיחה
התוצר הריאלי לנפש של מדינת ישראל עמד כאמור על $1,229 (בערכים נוכחיים) בשנת 1960, לעומת $35,728 בשנת 2015. על פניו, באופן אובייקטיבי, מדובר בצמיחה מדהימה. לאורך תולדות האנושות, מרבית הארצות לא חוו צמיחה כזאת מהירה. בכלל, צמיחה בתוצר לנפש היא תופעה מודרנית יחסית, שהופיעה לראשונה רק בתקופת המהפכה התעשייתית (כתבתי על כך בהרחבה בעבר). אז מדוע לא התקדמנו מבחינת הדירוג היחסי? מכיוון שישראל לא הייתה המדינה היחידה שצמחה בתקופה זו. בין 1960 ל-2015 התוצר לנפש צמח מ- $3,007 ל-56,116 $ בארצות הברית, מ-877 $ ל-32,005 $ עבור מדינות האיחוד האירופאי, מ-90 $ ל-8,028 $ בסין, ומ-117 $ ל-1,588 $ באפריקה שמתחת לסהרה. התוצר לנפש בעולם כולו עמד על 446 $ בשנת 1960, לעומת 10,093 $ בשנת 2015.
האם מדינת ישראל צמחה מהר יחסית למדינות אחרות? במסד הנתונים ישנן 100 מדינות שעבורן קיים נתון לתוצר לנפש בשנת 1960, והשתמשתי בנתון זה על מנת לבדוק את שיעור השינוי הכולל בין 1960 ל-2015. לפי שיעור השינוי, מדינת ישראל נמצאת במקום ה-33 בעולם, אחרי מדינות מערביות רבות. בתרשים הבא, שממנו השמטתי מספר מדינות קטנות במיוחד, מוצג שיעור הצמיחה השנתי הממוצע בין השנים האלו (בגלל המדידה באחוזים זהו ממוצע גיאומטרי ולא ממוצע חשבוני רגיל). ההפרשים בשיעורי הצמיחה השנתיים הממוצעים בין המדינות לא נראים משמעותיים, אבל לאורך עשרות שנים הם מצטברים באופן מעריכי, וכך מובילים להפרשים דרמטיים בתוצר לנפש וברמת החיים.
חלק מהחוקרים העוסקים בצמיחת הכלכלה הישראלית בוחנים את התוצר לנפש בישראל בתור שיעור מהתוצר לנפש בארצות הברית או במדינות אחרות (ראו למשל כאן). בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היווה 41% מהתוצר לנפש בארצות הברית, לאחר מכן התרחשה ירידה, עלייה מסוימת בשנות השבעים, שוב ירידה בשנות השמונים, ואז החל משנות התשעים ניתן לראות עלייה ברורה, כך שהיום התוצר לנפש בישראל הוא 64% מהתוצר לנפש בארצות הברית. בסך הכל, לאורך כל התקופה, קצב הצמיחה של ישראל היה גבוה מקצב הצמיחה של ארצות הברית. זה לא רע, אבל כפי שניתן לראות בתרשים, יש מדינות שצמחו הרבה יותר מהר. הגיוני יותר להשוות את מדינת ישראל למדינות קטנות שהחלו מנקודת פתיחה דומה, כגון פינלנד, בלגיה, הולנד ואוסטריה, מכיוון שלמדינות עניות יותר יש "יותר מקום לצמוח". מלבד זאת, מבחינה אבסולוטית התוצר לנפש צמח באופן דרמטי גם כאן וגם בארצות הברית, כך שהפערים האבסולוטיים ברמת החיים, כלומר במה שהאמריקני הממוצע יכול לקנות עם המשכורת שלו, גדלו במהלך התקופה. הפרש של 36% היום הוא הרבה יותר דרמטי מהפרש של 59% בשנת 1960. אם ישראל וארצות הברית ימשיכו לצמוח באותו הקצב אז יתכן שנעקוף את האמריקנים יום אחד, אבל בפועל כשכלכלות הולכות וגדלות קצב הצמיחה בדרך כלל מאט, וסביר שזה יקרה גם אצלנו בעתיד.
מה בנוגע לתקופות זמן שונות? רבים טוענים שבתחילת דרכה ישראל צמחה במהירות רבה, והחל משנות השבעים או השמונים הצמיחה האטה. לעיתים גם מקשרים את השינויים האלו לנפילתה של מפא"י בשנים אלו, אבל האמת היא שבכל מדינות העולם היה טרנד דומה. מדינות קפיטליסטיות יותר ופחות, דמוקרטיות יותר או פחות, עם ממשלות שמאל וממשלות ימין, באירופה, אסיה, אמריקה ואפריקה, כמעט כולן צמחו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה יותר מהר מאשר בעשורים שאחרי שנות השבעים, ורבות מהן חוו משברים בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים. בגלל המשברים האלו זה מאוד בעייתי לבחור נקודת זמן נכונה להשוואה.
למשל, אם נבחן את קצב הגידול בין 1960 ל-1980 נגלה שישראל מאכזבת למדי, ודווקא בתקופה שבין 1980 ל-2000 קצב הצמיחה של ישראל הוא אחד הגבוהים בעולם – אך סיבה מרכזית לשתי התוצאות האלו היא המשבר הכלכלי שהיה כאן בתחילת שנות השמונים. בשנת 2000, לעומת זאת, הייתה כאן בועה כלכלית שהקפיצה את התוצר (והתפוצצה ב-2002), ולכן כשבוחנים את התקופה 2000-2015 צמיחתה של מדינת ישראל נראית גרועה במיוחד באופן יחסי. ננסה תקופות אחרות: בחינה של הצמיחה בשנים 1970-1990 שוב מעלה תוצאות חלשות עבור ישראל, עם צמיחה מהירה יותר של מרבית מדינות המערב, וגם עבור השנים 1990-2010 התוצאות דומות. התמונה אופטימית רק כאשר בוחנים את השנים האחרונות, 2010-2015: בתקופה זו שיעורי הצמיחה בישראל עדיין משתרכים אחרי מדינות רבות, אך כמעט כולן מדינות עולם שלישי כגון סין ומצריים. המדינות המערביות היחידות שצמחו יותר מישראל בתקופה זו הן אירלנד, איסלנד ודרום קוריאה, אך אירלנד ואיסלנד נפגעו מהמשבר של 2008 ונמצאות בתקופת התאוששות מהמשבר שבה סביר שיצמחו במהרה.
האם עלינו להתעודד מהצמיחה המרשימה של כלכלת ישראל בשנים האחרונות? האמת היא שגם בעבר היו לנו שנים טובות פה ושם, והצמיחה בעשור האחרון נובעת במידה רבה מגידול בהשתתפות בשוק העבודה, מגמה שמתקרבת כיום לכדי מיצוי. מלבד זאת שום דבר מהותי לא השתנה בכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, כך שקשה להאמין שעברנו נקודת מפנה של ממש ביחס לעשורים קודמים.
לסיכום, לא נראה שיש גרעין של אמת מאחורי מיתוס הצמיחה המופלאה של ישראל, לא כאשר בוחנים את התקופה כולה ולא כאשר בוחנים תת-תקופות. רק בשנים האחרונות ישראל מתבלטת לחיוב בעניין זה, אך עוד לא ברור אם מדובר במגמה ארוכת טווח, וסביר שלא. אני לא הראשון שכותב זאת; אלחנן הלפמן כתב זאת במאמר שציטטתי לפני כן, וגם דן בן-דוד ואחרים הביעו בעבר אכזבה מקצב הצמיחה של כלכלת ישראל. אני לא אומר שאין כאן דברים להתגאות בה; מדינת ישראל סיפקה לעולם שלל המצאות מקוריות, מגזר ההיי-טק הישראלי מרשים ודינאמי, הרפואה הציבורית בישראל היא אחת המוצלחות בעולם, וישנם נושאים נוספים שבהם אנחנו מצטיינים. אבל צמיחה כלכלית היא לא אחד מהם, והתוצר לנפש שלנו היה ונשאר נמוך יחסית למדינות מפותחות.
תוצר כולל במקום תוצר לנפש
עקב שיעורי הילודה הגבוהים וההגירות ההמוניות, ישראל נראית מרשימה הרבה יותר כאשר בוחנים את התוצר הכולל ולא את התוצר לנפש. לפי שיעור השינוי הכולל בתוצר בין השנים 1960-2015 ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם, אם כי היא מוקפת בשלל מדינות עולם שלישי שצמיחתן נובעת בעיקר מגידול מהיר של האוכלוסייה ולא משיפור משמעותי ברמת החיים.
מבחינת הדירוג היחסי, אם נבחן רק מדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, כלכלת ישראל הייתה במקום ה-37 בעולם בשנת 1960, במקום ה-39 בשנת 1980, במקום ה-31 בשנת 1990, ונמצאת במקום ה-25 כיום. בדומה לתמונה האופטימית בנוגע לתוצר לנפש, גם בנוגע לתוצר הכולל בשנים האחרונות שיעור הצמיחה הישראלי הוא מהגבוהים בעולם המערבי, ואירלנד היא המדינה המערבית היחידה שעוקפת אותנו.
אין ספק שהוגי החזון הציוני היו שמחים על הנתון הזה, המעיד על גידול אוכלוסייה מרשים לצד התפתחותה של הכלכלה. אבל כאשר עוסקים ברמת חיים לא נכון להשוות את התפתחות התוצר הכולל בישראל עם מדינות שלא חוו גלי הגירה המוניים, ואשר קצב הילודה ברובן נמוך יותר מאשר בישראל. התוצר לנפש הוא הנתון החשוב עבור רמת החיים בארץ.
ועכשיו, נעבור לתירוצים ולסיבות.
תירוצים
תירוץ ראשון: ישראל היא מדינה חדשה
תירוץ נפוץ אחד לביצועיה הבינוניים של כלכלת ישראל הוא היותה כלכלה חדשה יחסית. יתכן כי הנס הכלכלי מתבטא בדברים שקרו לפני 1948, בעצם הופעתה של כלכלה מערבית מפותחת במזרח התיכון. נכון, מדינת ישראל הוקמה כמעט מאפס על ידי קבוצה לא גדולה של מהגרים שרובם אירופאיים, וחוותה קשיים מסוימים בתחילת דרכה. אבל האמת היא שאין כאן משהו מאוד יוצא דופן: גם קולוניות לשעבר כגון ארצות הברית, ניו זילנד, אוסטרליה וקנדה הוקמו פחות או יותר מאפס על ידי קבוצות קטנות של מהגרים אירופאיים, וכולן הפכו לאחר טלטלות ראשוניות כאלו ואחרות למדינות עשירות יחסית למדינות אחרות בסביבתן (ויתכן שאפשר לצרף גם את ארגנטינה, דרום אפריקה, הונג קונג ומדינות אחרות לרשימה). לכל אחת מהמדינות האלו יש היסטוריה שונה, כל אחת הוקמה בתקופה שונה על ידי מהגרים שהגיעו מארצות שונות, אבל כולן הוקמו מאפס, וכולן חוו צמיחה כלכלית דרמטית כאשר הן הפכו מארצות המיושבות ונשלטות על ידי לא-אירופאים לארצות המיושבות או נשלטות בעיקר על ידי אירופאים. מדוע?
לצד נשק חם, אמונות אימפריאליסטיות ונטייה לשעבד את האוכלוסייה המקומית, לכל מקום שאליו הגיעו הביאו איתם האירופאים גם הון אנושי גבוה, תרבות התומכת במסחר ותעשייה, עושר פיזי וקשרי מסחר יקרי ערך למדינות העשירות ביותר בעולם. על כן, לא מפתיע שמחקרים מצאו כי שיעור גדול יותר של אירופאים המתגוררים בקולוניה כלשהי במאה ה-19 מוביל לצמיחה כלכלית מהירה יותר עד היום, אפילו אם מגבילים את המדגם רק למדינות שבהן האירופאים לא מהווים יותר מ-15% מהאוכלוסייה (כמובן, תושביהן המקוריים של המדינות לא בהכרח נהנו מהצמיחה הזו, וגם בישראל הערבים לא בדיוק שותפים לפירות ההצלחה). במילים אחרות, כפי שאיננו מופתעים מהצלחתם של מהגרים בריטים לייסד באוסטרליה מדינה שהפכה לעשירה יותר מאינדונזיה, כך אין לנו סיבה להיות מופתעים מהצלחתם של מהגרים אירופאים הנתמכים על ידי נדבנים אמריקאים לייסד בישראל מדינה שהפכה לעשירה יותר מירדן ומצרים. אגב, מאותן הסיבות זה אולי גם לא כל כך מפתיע שהצבא הישראלי ניצח את צבאות ערב, כפי שכוחות קטנים של אירופאים ניצחו צבאות גדולים מהם מבחינה מספרית במקומות אחרים בעולם. מלבד זאת, אולי חשוב גם להזכיר שסינגפור, טיוואן, דרום קוריאה ונסיכויות הנפט הערביות הוקמו פחות או יותר באותו הזמן כמו ישראל, ואירלנד, פינלנד וניו-זילנד הפכו לעצמאיות לא הרבה לפנינו, אך גילן הצעיר לא הפריע לכל אותן המדינות לחוות צמיחה כלכלית מהירה למדי.
תירוץ שני: השפעה ישירה של המצב הביטחוני
תירוץ אחר, סביר יותר, מתייחס למצב הביטחוני. האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל הם יוצאי דופן בקנה מידה בינלאומי, או לפחות היו כאלו במהלך מרבית שנות קיומה, ועל כן היא נדרשה לתחזק את אחד הצבאות הגדולים בעולם. קשה לבחון את התירוץ הזה, מכיוון שאין שום מדינה דומה לנו בנושא זה. למצב הביטחוני יכולות להיות השפעות ישירות על הכלכלה, כגון אבדן שעות עבודה של המשרתים בצבא, דחיקה של הוצאות הממשלה על נושאים אחרים או פגיעה בהשקעות, ויכולות גם להיות השפעות עקיפות. להערכתי ההשפעות הישירות הן "תירוץ" בעוד שההשפעות העקיפות, שבהן נדון בפרק הבא, הן "סיבה" של ממש. נכון, היו כאן מלחמות ומבצעים צבאיים, אבל במשך מרבית הזמן הכלכלה עובדת ללא מפריע, העובדים הולכים לעבודה באופן סדיר, המפעלים מייצרים, המשאיות נוסעות, המסעדות פתוחות, וצה"ל גם תורם באופן ישיר למשק על ידי הכשרה והפצת ידע. מחקרים העלו שבעבר מלחמות ומבצעים צבאיים השפיעו יותר על פעילות הבורסה הישראלית מאשר כיום, ושבדרך כלל ההשפעה הייתה זמנית בלבד. גם אם ההשפעה הישירה של המצב הביטחוני היוותה תירוץ סביר אי שם באמצע המאה הקודמת, לא נראה שהיא משמעותית בעשורים האחרונים, כשהאיום במלחמה של ממש התנדף.
תירוץ שלישי: הגירה וילודה
כמו התירוץ הביטחוני, גם בנוגע לטענה שלפיה ההגירה והילודה פוגעות בצמיחה של כלכלת ישראל ישנו חלק נכון וחלק פחות נכון. אין ספק שגלי הגירה גדולים יוצרים שלל בעיות בטווח הקצר, דורשים הקצאת משאבים מצד המדינה ויכולים להוריד את התוצר לנפש עד שהאוכלוסייה החדשה משתלבת בשוק העבודה. אבל בטווח הארוך ההשפעה של הגירה או שיעור ילודה גבוהה על צמיחה כלכלית היא לא ברורה. גידול אוכלוסייה יכול להשפיע על התוצר לנפש לחיוב או לשלילה, בהתאם למאפיינים של המהגרים והנולדים. אם המהגרים זהים במאפייניהם לאוכלוסייה המקורית של המדינה, ואם שיעורי הילודה גבוהים ואחידים על פני כל סוגי האנשים במדינה, בטווח הארוך לא אמורה להיות לגידול האוכלוסייה השפעה. אבל אם קיימת סלקציה, כלומר מהגרים למדינה אנשים "מסוג מסויים", או שאוכלוסיות מסוימות מתרבות בקצב מהיר יותר מאחרות, יכולה להיות לכך השפעה – ונרחיב על כך בפרק הבא.
סיבות מקורבות וסיבות אולטימטיביות
כאשר דנים בסיבתיות רצוי להבחין בין סיבות מקורבות לבין סיבות אולטימטיביות. סיבות מקורבות הן הסיבות הישירות לכך שמתרחש משהו, אך לרוב הן עניין טכני במהותו, שמאחוריו מסתתרות סיבות אולטימטיביות חשובות יותר. למשל, אם השפן הקטן סובל כרגע מהצטננות, אז אנחנו יכולים לתת לו תרופה נגד הצטננות, הסיבה המקורבת לסבל שלו, אבל כל עוד הוא ישאיר את דלת ביתו פתוחה הוא ימשיך להצטנן. הדלת הפתוחה ותכונות האופי הגורמות לשפן לשכוח לסגור אותה הן הסיבות האולטימטיביות לסבל שלו.
סיבה מקורבת מרכזית לפיגור של ישראל אחרי מדינות מפותחות אחרות היא פריון העבודה (תוצר לשעת עבודה) הנמוך של העובדים. כאשר עובדים מייצרים ערך נמוך יותר, שכרם יהיה נמוך בהתאם. כאשר משלבים זאת עם רמות המחירים בישראל, שהן ממוצעות או גבוהות בהשוואה בינלאומית, מקבלים רמת חיים נמוכה. אבל סיבות אלו רק מעבירות את השאלה צעד אחר לאחור: מדוע פריון העבודה בישראל הוא נמוך? מדוע המחירים גבוהים? ובכן, לפי מחקרים שנעשו לאחרונה במכון אהרן רמת ההון הפיזי בישראל נמוכה, לפי סקר המיומנויות של ה-OECD רמת ההון האנושי בישראל נמוכה גם היא, התשתיות מפגרות אחרי כל העולם המערבי (וברמות ההשקעה הנוכחיות הן ימשיכו לפגר, למרות הפיתוח שרואים בשטח), לפי מדדים של הבנק העולמי הבירוקרטיה בישראל מסורבלת מאוד ביחס לשאר העולם המערבי, לפי הפורום הכלכלי העולמי שוק העבודה בישראל אינו מרשים, לפי ה-OECD המשק עדיין אינו פתוח מספיק למסחר בינלאומי, וניתן גם למצוא סיבות רבות נוספות. הנושאים שבהם אנחנו מצטיינים לטובה, כגון חדשנות טכנולוגית והשקעה במו"פ, אולי מאזנים במידה מסוימת את הנושאים השליליים, אבל בסופו של דבר הם משפיעים על חלק קטן מדי של המשק.
שום דבר שכתבתי כאן לא חדש. אינספור מחקרים תיארו בהרחבה את הסיבות האלו, כבר לפני עשרות שנים. אינספור וועדות ישבו ודנו בהן, ואינספור מאמרים בעיתוני הכלכלה עסקו בהן. בשנים האחרונות פורום קהלת לכלכלה, מכון אהרן, מכון טאוב, בנק ישראל, משרד האוצר וגורמים נוספים הפיקו שלל דוחות שעסקו בגורמים האלו וכללו המלצות מעשיות. ובכל זאת, הדברים מתקדמים מאוד לאט, הרבה המלצות לא מיושמות, אלו שכן מיושמות באופן חלקי, ומיקומה היחסי של ישראל נשאר דומה. מדוע? מכיוון שאלו הן לא הסיבות האולטימטיביות. אלו לא גורמי העומק, אלא רק תסמינים שטחיים שלהם. אז מהן הסיבות האולטימטיביות לפיגור היחסי שלנו, הסיבות שמאחוריהן אין סיבות נוספות?
סיבה אולטימטיבית אחת: השפעה עקיפה של המצב הביטחוני
מועמדת אחת לסיבה אולטימטיבית היא ההשפעה העקיפה של המצב הביטחוני, דרך המערכת הפוליטית. בניגוד למדינות אחרות, ובניגוד גם למה שישראלים לפעמים היו רוצים לחשוב על עצמם, הדיון הפוליטי בישראל היה ונשאר סביב הנושא הביטחוני לאורך כל שנותיה. בנושאים כלכליים אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות השונות, כולן מציעות תכניות מדיניות מאוד דומות, ומרבית הציבור, אנשי התקשורת והפוליטיקאים לא מבינים בכלכלה מעבר לרמת הסיסמאות השטחיות. כפי שניתן לראות גם בנאומיו של בנימין נתניהו לאחרונה, בעיני מנהיגי המדינה כלכלת ישראל הייתה ונשארה אגף הלוגיסטיקה של צה"ל, ומטרתה המרכזית היא לספק למערכת הביטחון משאבים להתעצמות צבאית, או לצבור כוח בזירה הבינלאומית שיאפשר להפעיל מנופי לחץ על מדינות אויב. בכל שנה, ביום השואה, פוליטיקאים מספרים לנו שהמטס של חיל האוויר מעל אושוויץ הוא הניצחון שלנו על הנאצים. מטוסי הקרב הישראלים הם לא אמצעי לשמירה על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, אלא המטרה עצמה; אזרחי מדינת ישראל הם האמצעי למימון מטוסי הקרב.
ניתן להכניס תחת סעיף זה גם את ההשקעות הרבות בפריפריה בישראל, שנוגדות את ההיגיון הכלכלי "הצר" ונובעות בעיקר ממלחמה דמוגרפית על שטחים כנגד הערבים, וגם שיעורי הילודה הגבוהים שהממשלה מעודדת והרצון למשוך לכאן מהגרים שלאו דווקא תורמים לכלכלה נובעים מכורח ביטחוני-דמוגרפי.
במילים אחרות, צמיחה ברמת החיים של תושבי מדינת ישראל מעולם לא הייתה אחת ממטרות המערכת הפוליטית הישראלית. במקרים הנדירים שבהם הופעלה בישראל מדיניות שתמכה בצמיחה כלכלית זו תמיד הייתה תוצאה לא מכוונת, תוצר לוואי של ניסיונות למקסם את מספר הטנקים של צה"ל, או של משבר עמוק, שחייב העברת רפורמות מבניות חיוניות על מנת שהממשלה תוכל לחזור ולהשקיע כספים בצה"ל.
סיבה אולטימטיבית שנייה: תרבות וערכים
פרסום חיבורו של מקס וובר, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", בשנת 1905, החל דיון היסטורי רחב ומעניין בנוגע להשפעות תרבותיות על צמיחה כלכלית – דיון אשר רלוונטי מאוד למדינת ישראל. מדינתנו הוקמה על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית, ציונים אידיאולוגים אשר העלו על נס את יישוב הארץ, את החקלאות, את ארגוני העובדים ואת ההסתמכות על ייצור עצמי, ובזו לבורגנים ולבעלי ההון של העלייה הרביעית והחמישית שרצו לפתח כאן מסחר, פיננסים ותעשייה כפי שעשו היהודים בגלות. אולי היה קשה לראות זאת לפני 70 שנים, אך בסופו של דבר המאה ה-20 הייתה התקופה שבה החקלאות הפכה לתעשייה זניחה יחסית, ההסתמכות על ייצור עצמי במקום מסחר בינלאומי הוכתרה סופית בתור איוולת כלכלית מוחלטת לפי כל מדד אפשרי, ובהמשך גם ארגוני העובדים התבלטו כגורמים המעכבים קידמה טכנולוגית והשתלבות בגלובליזציה (מלבד הדוגמה יוצאת הדופן של ארגוני העובדים הסקנדינבים).
בגלל ההתמקדות בחקלאות והבוז למסחר ולפיננסים הערכים של התנועה הציונית מתחילת דרכה הזיקו לצמיחה הכלכלית. במהלך השנים ערכים אלו הובילו להשמת מכשולים בפני מסחר בינלאומי, העברת סובסידות לפרויקטים כושלים כגון מפעל הקיבוצים ועוד. עד היום אלו ערכים אשר נפוצים בישראל יותר מאשר במדינות אחרות, ומשתקפים בכוחה של ההסתדרות, בפעילות הממשלה, בניסיונות של משרד הכלכלה לחסום מסחר, בסובסידיות הישירות והלא ישירות המועברות לחקלאים ולפריפריה, בעיתונות הכלכלית הישראלית הנוטה באופן קיצוני לשמאל ובעוד אופנים רבים.
כמובן, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע – יכולנו להפוך למדינה קומוניסטית, לגרורה סובייטית בסגנון מזרח אירופאי, כמו המדינות שמהן רבים מההורים, הסבים והסבתות שלנו הגיעו. למזלנו, בקרב ההנהגה היהודית בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה היו מספיק אנשים שסלדו מהקומוניסטים והמרקסיסטים למיניהם ואפשרו במידה מסוימת השפעה אמריקנית, בריטית וגרמנית על המוסדות הכלכליים. כיום בעקבות המחאה החברתית הסוציאליזם חזר לאופנה, לפחות במפלגות השמאל, בקרב דור חדש של צעירים שלא חוו את התקופה שבה ההסתדרות ניהלה את המשק באופן מושחת להפליא. נקווה שהמצב לא ידרדר עקב כך.
סיבה אולטימטיבית שלישית: הון אנושי ממוצע
הסיבה האולטימטיבית השלישית והאחרונה, המתחברת לסיבה הקודמת, היא ההון האנושי הממוצע הקיים בישראל. הון אנושי הוא מושג שאיננו מוגדר היטב. כתבתי לפני כן שרמת ההון האנושי בישראל נמוכה לפי מבחנים בינלאומיים שונים, אבל זהו רק מדד לאספקט מסויים של הון אנושי. הון אנושי הוא הרבה מעבר לכך – הוא כולל אינטליגנציה, חריצות, יכולת דחיית סיפוקים, כישורים, ערכים, העדפות, ידע, קשרים עסקיים ועוד. על חלק מהדברים האלו ניתן אולי להשפיע בעזרת מערכת החינוך, אבל אנחנו יורשים מההורים שלנו באופן ישיר רכיבים רבים של ההון האנושי, בין אם באופן גנטי או על ידי חינוך הורי ודוגמה הורית.
כלכלנים רבים, גם בישראל, ממליצים לא פעם "להגדיל את ההון האנושי" על ידי השקעה בחינוך. האמת היא שאף אחד לא באמת יודע כיצד לעשות זאת, או אם בכלל זה אפשרי. מחקרים בכלכלת חינוך הראו שלהשקעה כספית אין השפעה של ממש על ציוני תלמידים, אז אין סיבה להאמין שתהיה לה השפעה על אספקטים אחרים של הון אנושי, והגדלת שיעור בעלי התארים במדינת ישראל, שהפכה אותנו לאחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, לא תרמה עד כה לכלכלת המדינה, לפריון העובדים או להון האנושי שלהם.
באופן היסטורי היהודים היו בעלי הון אנושי גבוה יחסית, ועד היום במרבית המדינות הם עשירים יותר מהאוכלוסייה המקומית. אם יהודי בריטניה עשירים יותר מהבריטי הממוצע, ויהודי ארה"ב עשירים יותר מהאמריקני הממוצע, ויהודי צרפת עשירים יותר מהצרפתי הממוצע, מדוע מדינת היהודים איננה עשירה יותר ממדינות מפותחות אחרות? מדוע ההון האנושי בישראל נמוך יחסית למדינות אלו?
האנשים שחיים כרגע במדינת ישראל הגיעו לכאן או דרך הגירה או דרך ילודה, אבל שתי הדרכים האלו לא "מייצרות אזרחים באקראי". השאלה החשובה היא בנוגע למה שהכלכלנים מכנים "סלקציה": אילו תכונות גרמו ליהודי ממוצע, אי שם באמצע-תחילת המאה הקודמת, להגר דווקא לישראל ולא למדינות אחרות? כאשר יהודים באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היו צריכים להחליט אם להגר ולאן להגר, הם החליטו לפי הערכים, הכישורים והנטיות שלהם. אותם יהודים אשר התעניינו ברמת חיים גבוהה והרגישו שיש להם פוטנציאל להתעשר או להצליח באופן אחר בזירה בינלאומית תחרותית, העדיפו באופן טבעי להגר לארצות הברית ולא לישראל, כל עוד הם יכלו, מכיוון שכבר לפני מאה שנים היה ברור שבארצות הברית ישנן הזדמנויות רבות יותר. למעשה, מרבית יהודי אירופה בתחילת המאה העשרים העדיפו להגר לארצות הברית, רק חלק זניח מהם היגר לישראל ורבים מאלו שהיגרו לישראל ירדו לאחר מכן מהארץ. רק אחרי שארצות הברית סגרה את שעריה בשנת 1924 החלה הגירה המונית של ממש לארץ.
זה לא רק עניין של אשכנזים בתחילת המאה העשרים. יהודים שאפתניים ומשכילים מצפון אפריקה העדיפו להגר לצרפת ולא לישראל, יהודים שאפתניים ומשכילים מברית המועצות העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, וכך הלאה. וכמובן, גם לאחר קום המדינה יהודים רבים בחרו להגר מישראל לארצות אחרות, והם לא בחרו באקראי – אלו שעזבו את ישראל היו בדרך כלל המעיזים ולוקחי הסיכונים, אלו שרמת החיים החמרית הייתה הערך המוביל עבורם, ואלו שנשארו היו אלו שחששו מהסיכונים, או שהשתכנעו יותר מהתעמולה הציונית. כלומר, מלכתחילה ההון האנושי של היהודים שעלו לישראל ונשארו כאן היה פחות בנוי לתמיכה בצמיחה כלכלית מההון האנושי הממוצע של יהדות העולם. כמובן, לא צריך לקחת את הדברים האלו לקיצוניות: היו הרבה אנשים אינטליגנטים ושאפתניים עם כישורים מסחריים שבכל זאת עלו למדינת ישראל מסיבות שונות, וכפי שכתבתי לפני כן המוצא של המהגרים העניק להם יתרונות רבים על פני עמים אחרים, למרות הסלקציה. מלבד זאת, התורשה של הון אנושי היא עניין מבולגן ואקראי למדי, ילדים אולי דומים בממוצע להוריהם אבל ישנם יוצאי דופן רבים. ובכל זאת, באופן ממוצע סביר שהיו הבדלים בין היהודים שבחרו להגיע לכאן ואלו שבחרו להגר לארצות הברית, הבדלים שמשפיעים על פעילותן הכלכלית של הקבוצות האלו עד היום.
מלבד הגירה, הנושא השני המשפיע על התפתחות ההון אנושי במדינה הוא ילודה. גם כאן, השאלה היא האם הישראלים שנולדים מדי שנה הם מדגם אקראי של אזרחי המדינה, או שישנן אוכלוסיות עם מאפיינים מסויימים אשר שיעורי הילודה שלהן גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד. עניין זה כמובן מוביל אותנו לנושא החוזר על עצמו בכל דיון אסטרטגי על כלכלת ישראל: החרדים והערבים. ללא שתי קבוצות אלו הציונים של ישראלים במבחנים בינלאומיים הם ממוצעים יחסית למדינות ה-OECD, התוצר לנפש גבוה יותר וכך הלאה. כמובן, אולי גם האוסטרלים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא האבוריג'ינים, ואולי האמריקנים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא מהגרים מקסיקנים. בכל מדינה יש קבוצות אוכלוסייה עניות יותר, גם כתוצאה מאפליה אבל גם כתוצאה מתרבות וערכים שאינם תומכים בצמיחה כלכלית מסיבות שונות. אבל בישראל הקבוצות האלו צומחות מהר יותר באופן יחסי, בין השאר משום שהמדינה מעודדת ילודה בעיקר בקרב השכבות החלשות על ידי קצבאות נדיבות וסבסוד עלויות גידול ילדים, אשר לא משפיעים על שיעורי ילודה של עשירים ומשכילים. גם בתוך קבוצות אתניות, למשל בקרב הערבים, שיעורי הילודה של המשכילים והמוכשרים נמוכים יחסית לשיעורי הילודה של העניים הלא-משכילים. כך מדינת ישראל למעשה מעודדת את הידרדרות איכות ההון האנושי במדינת ישראל, מבחינת האופן שבו הוא מסוגל לתמוך בצמיחה כלכלית.
כאשר דנים באוכלוסייה החרדית והערבית רבים מזדרזים להזכיר ששיעורי הילודה באוכלוסיות אלו נמצאים במגמת ירידה, וששיעורי התעסוקה ורמות ההשכלה בעלייה. זה נכון, אבל שיעורי הילודה שלהן עדיין גבוהים בהרבה משיעורי הילודה של קבוצות אחרות, ולא ברור אם הם אי פעם יתכנסו לאותה הרמה, כך שהמאזן הדמוגרפי ממשיך להשתנות בינתיים. השיפור בשיעורי התעסוקה וההשכלה הוא ללא ספק תופעה חיובית, אבל עדיין מדובר באוכלוסיות מאוד חלשות מבחינת ציוני תלמידים, מבחינת שיעורי נשירה ממוסדות השכלה גבוהה ומבחינת פריון העבודה, וגם שם לא ברור אם הם אי פעם יתכנסו אל הרמה של יהודים לא-חרדים. הירידה בשיעורי הילודה והעלייה בשיעורי התעסוקה של אוכלוסיות אלו יכולות לצמצם מעט את הנזק הנגרם כתוצאה מהגידול בחלקן היחסי באוכלוסיית המדינה, אבל הן לא יכולות להעלים אותו, ובטח שלא להפוך את הגידול הדמוגרפי של החרדים והערבים לעניין חיובי כפי שלפעמים מציגים אותו. לשינוי הדמוגרפי שישראל עוברת יהיו בהכרח השלכות שליליות על הכלכלה.
בגלל שלוש הסיבות האולטימטיביות האלו, תכניות לשיפור פריון העבודה, קיצוץ הבירוקרטיה, הגדלת ההשקעות או טיפול בכשלים האחרים שציינתי לא מצליחות כפי שהיינו מצפים. זה לא אומר שהתכניות האלו הן מיותרות, הן תרמו תרומה משמעותית למשק, אבל הן לא מסוגלות לחולל כאן תפנית של ממש, והן יצליחו פחות מתכניות זהות המיושמות בארצות עשירות יותר. בעיות העומק האולטימטיביות של החברה הישראלית יפגמו ביעילותן של הרפורמות וביכולת להעביר אותן במערכת הפוליטית, לנוכח ההטיות המוקדמות של הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת. וחשוב תמיד לזכור – למרות הכל, ישראל הייתה וככל הנראה תישאר בעתיד אחת המדינות העשירות בעולם. למרבית המדינות יש בעיות אולטימטיביות משמעותיות יותר.
סיכום
בדומה לקנדה, אוסטרליה ומדינות אחרות אשר הוקמו על ידי מהגרים אירופאים, גם מדינת ישראל הייתה מלכתחילה עשירה יותר ממדינות אחרות באזור אשר לא הוקמו ונוהלו על ידי אירופאים. מאז ועד היום צמיחתה של מדינת ישראל, מבחינת התוצר לנפש, הייתה מאכזבת. ישראל שמרה פחות או יותר על מיקומה בדירוג, ואולי הידרדרה מעט ביחס למדינות כגון הנמרים האסייתיים, הולנד, פינלנד ואירלנד שהיו פחות מפותחות באמצע המאה הקודמת. המשק הישראלי לוקה בשלל "מחלות" הידועות כבר שנים רבות, אך המחלות האלו הן רק סימפטום, גורמים מקורבים הנובעים מגורמים אולטימטיביים עמוקים יותר. המלצות מדיניות לטיפול באותן מחלות לא ישנו את מיקומנו היחסי כל עוד הגורמים האולטימטיביים לא ישתנו – כל עוד המערכת הפוליטית תמשיך להיות ממוקדת סביב נושאים ביטחוניים-מדיניים, כל עוד נטיות סוציאליסטיות ימשיכו להיות נפוצות בישראל וכל עוד ההון האנושי הממוצע של אזרחי המדינה לא ישתנה לטובה.
כפי שהורים רבים אוהבים את ילדיהם וגאים בהצלחותיהם למרות שהם יודעים שהילדים אינם יוצאי דופן באופן יחסי, כך ניתן גם לאהוב את מדינת ישראל ולהיות גאה בהישגיה מבלי לטעון שהתרחש כאן נס כלכלי, או שאנחנו מעצמה כלכלית בעלת חשיבות עולמית, פשוט מכיוון שזו המדינה שלנו. אין סיבה להגזים ולהלל את עצמנו. נכון, ישנם מספר מדדים שלפיהם אנחנו מובילים את העולם, כגון ביצועי מערכת הבריאות הישראלית או מספרי פטנטים לנפש, אבל כל מדינה יכולה למצוא מדדים שבהם היא מצטיינת. במדדים של רמת חיים ממוצעת או חציונית, שהם חשובים הרבה יותר, אנחנו משתרכים אחרי מרבית המדינות המפותחות, ומצב זה לא משתנה כבר עשרות שנים ולא סביר שישתנה בעתיד. נראה שההצלחה של "אומת ההיי-טק" לא באמת משפיעה על רמת החיים של מרבית הישראלים. חשוב להבחין בין המציאות, כפי שהיא משתקפת בנתונים, ובין תעמולה שמוכרים לנו פוליטיקאים המעוניינים להתחנף לציבור המצביעים שלהם. אין כאן סיפור הצלחה כלכלי; מה שיש, זו מדינה המספקת רמת חיים סבירה בסטנדרטים מערביים, לפחות לחלק מהאוכלוסייה. גם זה משהו, אני מניח.
בראייה ארוכת טווח, מדינת ישראל איננה צומחת מספיק מהר על מנת לעקוף מדינות אחרות מבחינת רמת החיים. רק מדינות מועטות, כגון אירלנד, דרום קוריאה, סינגפור ופינלנד, הצליחו לשנות את דירוגן היחסי באופן משמעותי בעשורים האחרונים, ואין סיבה לחשוב שישראל תצטרף למועדון הזה ללא שינוי מהותי ועמוק. למעשה, לאור הגידול בשיעור החרדים והערבים באוכלוסייה ולאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות בתקשורת ובמערכת הפוליטית יותר סביר שנידרדר באופן יחסי למדינות אחרות. אם ישנם ישראלים שמעוניינים לחיות ברמת חיים אוסטרלית, הולנדית, אמריקאית או סקנדינבית, הפתרון הסביר ביותר עבורם הוא הגירה, ולא ציפייה לנס, לשינוי דרמטי של הגורמים האולטימטיביים אשר יאפשר לישראל לעקוף את המדינות האלו.
אבל זה לא נורא כל כך. ראשית כל, לאור אי השוויון הגבוה בישראל וההצלחה של תעשיית ההיי-טק לא ברור שמדדים ממוצעים משקפים את רמת החיים האמיתית של חלקים גדולים מהאוכלוסייה. אם נדחיק מעט את הדחף הסוציאליסטי ונשכיל לבנות מערכת רווחה שלא תאפשר פרזיטיות בהיקף רחב על חשבון משלם המיסים, הגידול הדמוגרפי של אוכלוסיות בעלות הון אנושי נמוך לא ישפיע כל כך על רמת חייהן של אוכלוסיות בעלות הון אנושי גבוה, שנהנות כבר היום מרמת חיים גבוהה למדי. במקרה זה "מדינת תל-אביב" ו"מדינת רעננה" יוכלו לפרוח ולצמוח גם בזמן ש"מדינת ירושלים" ו"מדינת בני-ברק" ילכו וידעכו. שנית, תודות לקידמה טכנולוגית וצמיחה עולמית, באופן אבסולוטי סביר שהמשק ימשיך לצמוח ושרמת חייהם של מרבית הישראלים תמשיך לעלות כפי שהיא עלתה עד כה, בקצב דומה לעליית רמת החיים במדינות אחרות.
ולבסוף, חשוב לזכור שבסך הכל הישראלים מאושרים יותר מאזרחיהן של מדינות רבות שהן עשירות מאיתנו, כך שלא ברור שרמת החיים החמרית חשובה כל כך. יתכן שגורמים כגון מזג האוויר, מזון בריא או תחושת המטרה המשותפת תורמים לאושר שלנו יותר מאשר עוד כמה אלפי דולרים בתוצר לנפש או רכבת תחתית בגוש דן. 70 שנים לאחר שהעם היהודי כמעט הושמד, אולי רמת האושר והביטחון שלנו הניצולים היא הנס האמיתי, ולא רמת החיים.
עדכון: בנתונים שהצגתי כאן נפלה טעות. פרסמתי רשומת התנצלות המסבירה אותה.
קרל מרקס הוא אחד ההוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-19, אם לא המשפיע מכולם, ובספריו מצויים המקורות לרבות מהמחלוקות המודרניות בין ימין לשמאל. אחד מעמודי התווך של הגותו הוא המאבק בין בעלי אמצעי הייצור לבין הפועלים, הנובע מניגוד אינטרסים בסיסי בין שתי המעמדות, ומחייב הלאמת רכוש פרטי על ידי המדינה. אך בפועל, מלבד מספר התנגשויות אלימות בין בעלי הון לבין פועלים שניסו להתנגד, מאבק בקנה מידה משמעותי בין המעמדות פשוט לא התרחש במדינות קפיטליסטיות. נראה שדווקא הארצות הקפיטליסטיות ביותר, כגון שוויץ, בריטניה וארצות הברית, נהנו משקט חברתי וכלכלי חסר תקדים מאז ימיו של מרקס ועד היום, ושהבדלי המעמדות פחות או יותר נעלמו. היכן טעה מרקס? היכן טועים ממשיכיו כיום?
הסבר אחד לכשלון בתחזיותיו של מרקס הוא עלייתה של מדינת הרווחה המודרנית, אשר נולדה בגרמניה של סוף המאה ה-19, בעקבות ניסיונותיו של ביסמרק לפגוע בפופולריות של התנועה הסוציאליסטית במדינה ולמנוע מהפועלים להגר לארה"ב. מאז ישנו גידול בתקציבי הרווחה בכל מדינות המערב, עד היום. אך הסבר זה רק מעלה שורה של שאלות נוספות: מדוע הסכימו הקפיטליסטים לחלוק את הונם עם ההמונים במסגרת מדינת הרווחה? איך יתכן שמאבק המעמדות נעלם ללא צורך בהלאמת אמצעי הייצור על ידי הממשלה? מדוע נראה שדווקא במדינות קפיטליסטיות חייהם של העובדים טובים יותר, כיוון ההגירה הוא תמיד מהמדינות הסוציאליסטיות אל המדינות הקפיטליסטיות ולא להפך, וצעירים רבים יותר במדינות קפיטליסטיות מעדיפים לעבוד כשכירים של בעלי ההון ולא כעצמאיים?
בשני העשורים האחרונים פורסמו מספר עבודות בכלכלה שהעלו תשובה אפשרית לשאלה זו: חשיבותו של הון אנושי בתהליך הייצור. למעשה, כפי שכותבים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שפרסמו בנושא, יתכן שההיסטוריה של המאה ה-20 הייתה נראית אחרת לגמרי אם קרל מרקס היה מכיר את התיאוריות המודרניות של הון אנושי. אך לשאלת ההון האנושי יש השלכות המגיעות מעבר לוויכוח ההיסטורי אודות המהפכה התעשייתית והגותו של מרקס, והיא מרכזית במיוחד בנושאים הרלוונטיים למדינת ישראל כיום כגון אי השוויון בהכנסות.
משוב חיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה
על מנת לייצר יצרנים זקוקים לחומרי גלם, למכונות ומבנים (הון פיזי, אמצעי ייצור), ולבני אדם אשר יתפעלו את התהליך. התרומה של בני האדם תלויה גם בכישוריהם המולדים וגם בידע ובכישורים שהם רכשו במהלך השנים – בהון האנושי המצטבר שלהם. ישנן עבודות שעבורן ניתן לרכוש את הידע הנדרש מהר מאוד, וישנן עבודות שהידע הנדרש עבורם דורש שנים רבות של הכשרה. זה היה המצב גם לפני המהפכה התעשייתית: בעלי אדמות יכלו להעסיק מהגרים חסרי כל ידע בעבודה חקלאית, ולעומתם לוטשי היהלומים היהודים היו זקוקים להכשרה ממושכת על מנת לייצר תכשיטים עבור אצילי אירופה. עובדים שעבודתם דורשת הכשרה ממושכת תמיד נהנו משכר גבוה יותר, מכיוון שקשה יותר להחליפם.
שאלה מרכזית היא כיצד המהפכה התעשייתית שינתה את ההסדרים הכלכליים שהיו נהוגים לפניה בכל הנוגע להון אנושי. התשובה של קרל מרקס, של חסידיו ושל לא מעט היסטוריונים וכלכלנים היא שהמהפכה התעשייתית הפכה את ההון האנושי לזניח, איפשרה לבעלי אמצעי הייצור לנצל את העובדים, ועל כן יצרה בהמשך את הצורך בהתאגדות והלאמה. זהו לא טיעון מופרך. לפני המהפכה התעשייתית מרבית פעילות הייצור של טקסטילים, בגדים ומוצרים נוספים התרחשה בביתם של עובדים מיומנים, שלרוב ירשו את המקצוע מהוריהם והיו מאוגדים בגילדות מקצועיות שהגנו עליהם מפני תחרות. במסגרת המהפכה התעשייתית אותם עובדים מיומנים הוחלפו על ידי מפעלים גדולים שהעסיקו עובדים לא מיומנים, ביניהם גם ילדים ונשים, והגילדות פחות או יותר נכחדו (מה שהוביל למהומות הלודיסטים). עדות נוספת בזכות התיאוריה הזו היא רמת ההשכלה הכללית באוכלוסיה: בבריטניה, אשר הובילה את המהפכה התעשייתית, שיעורי ההשתתפות בבתי הספר ושיעורי ידיעת קרוא וכתוב היו נמוכים יותר בהשוואה למדינות מפגרות מבחינה תעשייתית באותה התקופה כמו מדינות צפון אירופה וגרמניה. האם עובדות אלו לא מוכיחות שהון אנושי הפך לפחות חשוב בעקבות המהפכה התעשייתית?
סדרה של מחקרים מהשנים האחרונות מעלה שהמציאות היא הפוכה, ושקיים למעשה משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הביקוש להון אנושי. המשמעות של משוב חיובי כזה היא שככל שתהליך התיעוש מתקדם וההמצאות הטכנולוגיות מתרבות, ההון האנושי של העובדים הופך לחשוב יותר עבור המעסיקים. בעקבות תהליך התיעוש שהחל במאה ה-18 בעלי המפעלים היו זקוקים לעובדים אשר היו מסוגלים לקרוא תרשימים, להבין מדריכי הפעלה, לתקן מכונות, להתקין אותן ולהחליף אותן, ויצרני המכונות היו זקוקים לעובדים מיומנים אשר ידעו לייצר חומרים חדשים ולעצב אותם. אם מגמות אלו הן חשובות יותר מהדעיכה במעמדם של יצרני הטקסטיל הביתיים, נקבל משוב חיובי בין תיעוש לבין הביקוש להון אנושי ולא משוב שלילי.
במצב כזה בעלי ההון לא יכולים לנצל פועלים חסרי השכלה שקל להחליפם, הם חייבים להתחלק ברווחים עם עובדים מיומנים שהכשרתם אורכת זמן רב וניגוד האינטרסים בין המעמדות נעלם. חשוב להבין שהון אנושי הוא שונה במהותו מהון פיזי: בעלי אמצעי הייצור לא יכולים פשוט לצבור אותו כמו שהם צוברים מכונות ומפעלים. ההון האנושי מוטמע בבני אדם, אשר צוברים אותו ברמה האישית. כפי שמראים עודד גלאור ועומר מואב במאמר שאותו הזכרתי קודם לכן, אם שווקי האשראי במדינה אינם מושלמים עניים יתקשו ללוות כסף על מנת להשקיע בהכשרה מקצועית, ותתקבל תת-השקעה בהון אנושי באוכלוסיה. כשל שוק זה מעודד את בעלי המפעלים לתמוך במערכת חינוך ציבורית אשר תעניק השכלה בסיסית לכולם, ואכן גלאור ומואב מתארים מספר מקרים היסטוריים של תמיכה כזו. כלומר, לבעלי ההון היה אינטרס כלכלי ישיר בחינוך ציבורי שיגדיל את רמת ההון האנושי של העובדים ועל כן גם את שכרם, בניגוד גמור לתזה המרקסיסטית המתמקדת במאבק אינסופי בין המעמדות.
מתי התחיל המשוב החיובי בין קדמה טכנולוגית לבין הון אנושי? האם זהו רק עניין של התקופה המודרנית, של המאה ה-20? האם יתכן שמרקס צדק לפחות לגבי המאה ה-19, התקופה שבה הוא חי?
ובכן, נראה שלא. מחקר של קארין ון-דר-ביק ונעמי פלדמן מצא שכבר בבריטניה של המאה ה-18 גידול במספר ההמצאות הטכנולוגיות מגדיל את הביקוש למתמחים, נערים בגילאי העשרה אשר היו לומדים תוך כדי עבודה בתעשיות הייצור המתקדמות והוריהם היו משלמים לייצרנים עבור הכשרתם. למעשה, ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר טוען שאנחנו נוטים למדוד הון אנושי באופן שגוי. אוכלוסיית בריטניה אכן הייתה משכילה פחות מאוכלוסיית שבדיה במאה ה-18, אבל בבריטניה הייתה אליטה של בעלי מקצועות טכניים ברמה מאוד גבוהה, אשר היו מסוגלים לתמוך בפעילותם של הממציאים המפורסמים של המהפכה התעשייתית – אליטה שלא הייתה קיימת במדינות אחרות והשפעתה על המהפכה התעשייתית היא קריטית. שם היה ממוקד ההון האנושי של בריטניה. מאמר אחר מוצא תמיכה לתזה הזו, על ידי שימוש במספר המנויים לאנציקלופדיה מפורסמת בצרפת של המאה ה-18 בתור קירוב לקיומה של אליטה משכילה, ובדיקת ההשפעה של האליטה הזו על צמיחתן של ערים לעומת ההשפעה של הרמה הכללית של אוריינות באוכלוסיה.
אחת הבעיות במדידת ההשפעה של תיעוש על הון אנושי היא שהון אנושי עשוי להשפיע בחזרה גם על תיעוש, או ששניהם יכולים להיות מושפעים ממשתנים אחרים, למשל נטיות תרבותיות. על מנת להתמודד עם בעיה זו נדרש להשתמש ב"ניסוי טבעי" כלשהו אשר מדמה הקצאה אקראית של תיעוש באזורים מסויימים, כפי שבוחנים תרופות חדשות על ידי חלוקה אקראית של קבוצת אנשים לשתי קבוצות, שאחת מהן מקבלת את התרופה והשנייה מקבלת תרופת-דמה. מספר מאמרים מהשנים האחרונות השתמשו בניסויים טבעיים כאלו ובשיטת משתני העזר על מנת להראות שהתיעוש הגדיל את שיעור העובדים המשכילים בבריטניה של תחילת המאה ה-19, וכן הגדיל את שיעורי האוריינות, את מספר המורים ואת מספר התלמידים בצרפת של אמצע המאה ה-19. במסגרת עבודת הדוקטורט שלי אני גם משתמש בשיטה דומה על מנת להראות שהתיעוש השפיע באופן חיובי על שיעור האוריינות בארצות הברית בשנים 1850-1900.
לא קל לבחון נושאים כאלו מבחינה אמפירית, אבל כל המחקרים שנעשו על מדינות שונות, בתקופות שונות ובשיטות אקונומטריות שונות מעלים תוצאה דומה: השפעה חיובית של התיעוש בתקופת המהפכה התעשייתית על מדדי הון אנושי.
השלכות
השלכה אחת של טעותו של מרקס היא, כאמור, היעדרה של מלחמת מעמדות. חשיבותו של ההון האנושי בתהליך הייצור יוצרת תמריץ עבור בעלי ההון לתמוך בחינוך ציבורי ואולי גם במערכות רווחה נוספות, ולהחליף הסדרים כלכליים נצלניים. הם פשוט לא זקוקים כל כך לפועלים חסרי השכלה שקל לנצלם. האם זה מקרי שדווקא המדינות המתועשות ביותר התנערו מוקדם יותר מהעבדות? שהצפון האמריקאי המתועש התנגד לעבדות, והדרום הלא-מתועש היה זה שניסה לשמר את המוסד? שחוקים נגד עבודת ילדים הופיעו בבריטניה דווקא בתקופת המהפכה התעשייתית, ולא לפניה, למרות שילדים תמיד עבדו בחקלאות?
אך השלכה נוספת נוגעת לאי שוויון. למעשה, בתקופת המהפכה התעשייתית אי השוויון בהכנסות פחת, לא גדל. מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים העלו שרווחי בעלי ההון לא צמחו באופן משמעותי באותה התקופה, מכיוון שהייתה תחרות רבה ביניהם. בסופו של דבר רווחים נובעים מכוח מונופוליסטי, לא מקדמה תעשייתית, ותקופת המהפכה התעשייתית התאפיינה בשבירת מעמד האצולה ובחיסול מונופולים על תהליכי הייצור שהוענקו על ידי מלכים למקורביהם. לעומת זאת, בגלל הגידול בחשיבותו של ההון האנושי ובביקוש לעובדים שכרם של פועלים דווקא צמח באותה התקופה.
אך מאז מלחמת העולם השניה המצב הזה השתנה, ואי השוויון בתוך מדינות החל לגדול. השכר הריאלי הממוצע בכל מדינות המערב, כולל ישראל, מטפס בעקביות כבר עשרות שנים, אבל הצמיחה בשכר איננה זהה עבור כולם. בארצות הברית וארצות אחרות נראה שחלק מהעשירונים התחתונים דורכים במקום פחות או יותר בהשוואה לעשירונים העליונים. ספציפית בישראל אי השוויון נמצא דווקא בירידה מאז 2006, בעקבות הצטרפות השכבות החלשות לשוק העבודה, אבל הוא עדיין גבוה יותר מכפי שהיה בשנות התשעים ולפני כן.
מסתבר שהחשיבה על משוב חיובי בין קדמה טכנולוגית להון אנושי מסוגלת להסביר גם את המגמות המודרניות בנוגע לצמיחה באי השוויון. חשוב להבין שהגידול באי השוויון ברמת המדינה לא יכול לנבוע רק ממספר קטן של בעלי הון ומנהלים עשירים. ישנה שכבה לא קטנה של אנשים, בישראל ובמדינות אחרות, שמצבם הכלכלי מעולה, והוא הולך ומשתפר במהירות. מרבית האנשים האלו עובדים בחזית הטכנולוגית של חברות ההיי-טק בתור מהנדסים ומתכנתים. הם לא בעלי הון, הם שכירים, אבל ישנו משוב חיובי חזק מאוד בין ההון האנושי שלהם לבין הטכנולוגיה המודרנית, וקשה הרבה יותר להחליפם בעובדים בשכר נמוך יותר במדינות מתפתחות. בעקבות המשוב החיובי בין הון אנושי לטכנולוגיה, צעירים המסיימים כיום תארים ראשונים בהנדסה ומדעי המחשב מהאוניברסיטאות המובילות בישראל מקבלים משכורות התחלתיות הנעות בין 20 ל-30 אלף ₪ בחודש, פי 2 או 3 מהשכר הממוצע במשק, סכומים שנראים דמיוניים לגמרי עבור בעלי מקצועות אחרים. בסקטורים אחרים במגזר הפרטי, כגון הסקטור הפיננסי המושמץ, רק מנהלים או עובדים וותיקים יכולים להגיע לרמות שכר כאלו. פערי השכר גדלים ככל שהטכנולוגיה הופכת למשמעותית יותר, כאשר במקביל הגלובליזציה מאפשרת להחליף עובדים ברמות ההון האנושי הנמוכות יותר עם עובדים במדינות מתפתחות.
ישנם הסברים אחרים לעלייה באי השוויון, אבל רובם לא מתאימים כל כך לנתונים. למשל, רבים טוענים שאי השוויון גדל בגלל הפגיעה בכוחה של העבודה המאורגנת, אך למעשה אי השוויון גדל גם בשבדיה ובשאר המדינות הנורדיות, היכן ששיעור גדול מכוח העבודה הוא מאוגד. הגלובליזציה והקדמה הטכנולוגית הם ככל הנראה ההסברים הסבירים ביותר למגמות.
המשמעות היא שאיננו יכולים להעלים את הפערים אלא אם נוותר לגמרי על הקידמה הטכנולוגית. ניתן לשפר את רמת החינוך עבור השכבות החלשות, אבל בסופו של דבר לא כולם יכולים לעבור את קורסי הבסיס של מדעי המחשב באוניברסיטה העברית, לא כולם יכולים לצבור את ההון האנושי הנדרש. יתכן גם שהפערים עוד יגדלו, אם נרצה ואם לא. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להטיל מיסוי גבוה על ההיי-טקיסטים ולקוות שהם יסכימו בטוב ליבם להישאר בארץ ולהקדיש חלק ניכר ממשכורותיהם כדי לסבסד את השכבות החלשות יותר.
התזה הזו כמובן מפריעה מאוד למעריציו המודרניים של מרקס, מכיוון שהיא לא כוללת שום אלמנט של ניצול. בעלי חברות ההיי-טק לא מנצלים את עובדיהם, ואותם מתכנתים המרוויחים שכר גבוה לא מרוויחים אותו על חשבוננו בשום צורה. למרקס ולמעריציו, בסופו של דבר, יש רק תיאוריה אחת שבעזרתה הם יכולים להסביר את העולם: מלחמת מעמדות בין אליטה נצלנית לבין המונים נבערים מדעת. כאשר הכלי היחיד שיש לכם הוא פטיש, הרבה דברים נראים לפתע כמו מסמרים: לפעמים האליטה היא "בעלי ההון", לפעמים היא "קולוניאליסטים אירופאים", לפעמים "גברים לבנים", זה לא משנה, הסיפור הוא תמיד אותו הסיפור. העולם הכלכלי, לדעתם, הוא בהכרח משחק סכום אפס בין מנצלים למנוצלים.
לשמחתנו, ולצערם של המרקסיסטים, נראה שהמציאות הכלכלית מורכבת יותר, מבוססת יותר על שיתוף פעולה מרצון ועל אינטרסים משותפים ופחות על ניצול ומלחמת מעמדות – גם בתחילת המהפכה התעשייתית וגם כיום.
לאחרונה עלו ליוטיוב שתי הרצאות שהעברתי במסגרת הסמינר של מכון פרידברג, בנושא הרס יצירתי – אחת בנוגע לתפקידו של הרס יצירתי בהיסטוריה הכלכלית של האנושות ואחת בנוגע למשמעותו בעולם המודרני. אתם מוזמנים לשמוע ולהגיב. את הסטטוס שלמטה פרסמתי בעמוד הבלוג בפייסבוק בעקבות מותו של פידל קסטרו ושלל הדיונים שהנושא עורר.
פידל קסטרו עלה לשלטון בקובה בשנת 1959. אוגוסטו פינושה עלה לשלטון בצ'ילה בשנת 1973.
קובה בשנות החמישים הייתה אחת המדינות המפותחות ביותר באזור, מבחינת תוצר לנפש היא הייתה עשירה כמו איטליה ויותר מיפן, וסקטור מרכזי במדינה היה התיירות מארצות הברית. צ'ילה, לעומת זאת, הייתה באופן מסורתי אחת המדינות המפגרות ביותר בדרום אמריקה.
מסיבות היסטוריות שונות ומשונות, צ'ילה בחרה במערב ואילו קובה בחרה במזרח. התוצאה הזו לא הייתה ברורה מלכתחילה – קסטרו ביקר בארה"ב ונפגש עם ניקסון בשנת 1959, והוא אימץ את האידיאולוגיה הקומוניסטית רק בשנות השישים לאחר אכזבתו מהאמריקנים. בצ'ילה היה שלטון סוציאליסטי, ופינושה שנתמך בידי ארצות הברית הצליח להפיל אותו, בעוד שניסיונות הפיכה דומים בקובה נכשלו. גורלן של שתי המדינות יכל להיות הפוך.
קסטרו ופינושה היו דומים אחד לשני ולדיקטטורים אחרים בכל הנוגע למאסר וחיסול אכזרי של מתנגדים לשלטון, מניעת חופש הביטוי וכל הסממנים המוכרים של מדינות שאינן דמוקרטיות. אך הם היו שונים במדיניות הכלכלית שהפעילו: בזמן שקסטרו הלאים תעשיות שהיו בבעלות פרטית, פינושה הפריט תעשיות שהיו בבעלות ממשלתית וחתר לליברליזציה בכל תחום אפשרי, בהשפעת חבורה של כלכלנים צ'יליאנים שהתחנכו באוניברסיטאות עילית בארצות הברית (ראו הרצאה של אחד מהם כאן).
בטווח הקצר התוצאות לא היו חד משמעיות. קובה השקיעה המון במערכות חינוך ובריאות ציבוריות שתרמו תרומה אמיתית לאזרחי המדינה וזכתה לסובסידיות נדיבות מברית המועצות, בעוד שצ'ילה סבלה מאי יציבות ושלל בעיות, ואף נאלצה לסגת מחלק מהרפורמות. אך בטווח הארוך נוצר הבדל עצום בין המדינות. כיום צ'ילה היא הכלכלה החזקה ביותר בדרום אמריקה, והמדינה היחידה באזור אשר חברה ב OECD. אי השוויון בצ'ילה אמנם גבוה יחסית למדינות אירופה, אבל הוא לא גבוה יותר ממדינות אחרות בדרום אמריקה, בזמן שאזרחיה עשירים הרבה יותר.
קובה, לעומת זאת, נשארה תקועה אי שם בשנות החמישים בכל הקשור לרמת חיים. למרות מדדי בריאות וחינוך גבוהים יחסית אזרחי המדינה נוהגים ברכבים מיושנים, משתמשים בתשתיות מתפוררות, ותלויים בשוק השחור למחייתם. המדינה שוויונית יחסית, אך תופעות כגון זנות בקרב נערות נפוצות. ומעבר לכל זה – המודל של קובה פשוט לא ניתן לתחזוק בטווח הארוך. כפי שאמר ראול קסטרו לאחרונה, כיום אין ברירה אלא להפעיל שורה של רפורמות שיהפכו את הכלכלה לחופשית יותר.
בימים האחרונים התברר שההערצה לפידל קסטרו לא נעלמה מהעולם. עורך החדשות חיים הר-זהבומפלגת חד"ש פרסמו הודעות תמיכה, וראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו (שאביו נפגש עם קסטרו בשנות השבעים) פרסם גם הוא הודעת אבל חמה. השמאל המתון יותר מתנער מהתמיכה בקסטרו בעיקר משום שהוא היה דיקטטור אכזר שמנע חופש מבני ארצו, אבל גם פינושה היה דיקטטור אכזר שמנע חופש מבני ארצו. ישנו לקח חשוב יותר מההשוואה בין השניים: לא כל הדיקטטורים האכזריים הם זהים.
כן, אם מדינה תלאים את כל עסקיה, תקפיץ את שיעורי המס לשמיים ותשקיע הכל במערכת בריאות וחינוך אתם תקבלו מערכות ציבוריות טובות יחסית, וכן, רפורמות ליברליות דרמטיות מהסוג שנוסה בצ'ילה לא יהפכו כל מדינה לשוויץ באופן מיידי. אבל בטווח הארוך יותר משטרים המבוססים יותר מדי על תכנון מרכזי פשוט קורסים, וזה משהו שקרה גם בשבדיה הדמוקרטית והנאורה בשנות התשעים. ההשפעה על התמריצים היא בעייתית, ישנה בריחת מוחות לארצות אחרות, נטיה גוברת להעלים מיסים, השחיתות מתפשטת בכל דרגי הממשל והמגזר הציבורי לא מסוגל להחליף את החדשנות, היוזמה והסתגלנות של המגזר הפרטי.
זה לא מקרי שצ'ילה הפכה לדמוקרטיה מתפקדת בשנות התשעים, בזמן שבקובה השלטון עבר בירושה לאחיו של פידל קסטרו. החופש הכלכלי הוביל גם לחופש פוליטי, בסופו של דבר, ולצמיחה כלכלית משמעותית בטווח הארוך. לא בגלל שפינושה היה אדם חכם או נחמד יותר מקסטרו, אלא בגלל שביזור מקורות הכוח הכלכליים מוביל גם לביזור מקורות הכוח הפוליטיים, ובגלל שכלכלה מבוזרת המבוססת על תחרות פשוט עובדת טוב יותר מכלכלה ריכוזית. זהו הלקח החשוב מההיסטוריה העצובה של קובה.
דעת מיעוט 