רשומה זו היא הרחבה של הנאום של אורסולה בלום מהספר השני של טרילוגיית "האל המכאני" (ללא ספוילרים משמעותיים). פרויקט מימון ההמונים של הוצאת הספרים ממשיך להצליח עם כ-800 קוראים, וכולכם מוזמנים להיכנס לעמוד ולרכוש עותק של הספרים בהנחה להזמנה מוקדמת 😊
—————————
העבר
לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית, חינוכם של בני נוער התנהל בצורה מאוד שונה מאשר היום: במקום לשבת בכיתה וללמוד, נערים ונערות עשו דברים. רובם עזרו להוריהם בעבודה החקלאית או במלאכות הבית, ואחרים יזמו גם עסקים משלהם, או נכנסו להשתלמות מקצועית. אמנם בדרך כלל מקובל לדבר על עבודת ילדים בהקשר של פועלי מכרות מהמאה ה-19, אך התופעה הייתה נפוצה מאז ומתמיד, לא רק בעבודות קשות ושוחקות, ולא רק עבור ילדים עניים מהמעמדות הנמוכים ביותר.
תומאס אדיסון, למשל, ניהל עסק למכירת ממתקים עיתונים וירקות כבר בגיל שלוש עשרה. מאיר אנשל רוטשילד התקבל להתמחות במסחר ובנקאות בפירמה גדולה באותו הגיל, הנרי פורד החל לעבוד כשולייה של מכונאי בגיל שש עשרה, ג'ון רוקפלר החל לעבוד כעוזר למנהל חשבונות באותו הגיל, וכך גם בנוגע לדוגמאות הפחות מוכרות של נשות עסקים מהעבר, כגון אוליב אן ביץ', שעזרה לאביה בעסקים כבר בגיל אחת עשרה. זו לא רק תופעה היסטורית: בספרו "העולם עד אתמול" מספר ג'ארד דיימונד על ילדים בני 12 בחברות שבטיות מודרניות אשר מחפשים לעצמם הזדמנויות תעסוקה באותו האופן, ומקבלים החלטות עסקיות ללא מעורבות הורית.
כאשר צעירים שגדלו במערכות כזו הגיעו לאמצע שנות העשרים לחייהם, התקופה שבה צעירים במדינות מערביות כיום יוצאים לשוק העבודה, היו מאחוריהם כבר למעלה מעשר שנות ניסיון בעולם העסקי.
לצורת החינוך הזו ישנם כמה יתרונות בולטים על מערכות החינוך המודרניות:
א. עצמאות והתמודדות עם סביבה תחרותית
תלמידים במערכות החינוך המודרניות הם פסיביים. שולחים אותם לגן, לכיתה א', לבית הספר התיכון, לאוניברסיטה, רובם מגיעים, יושבים, מקשיבים, עושים מה שאומרים להם. יש בחירה של מקצועות שהולכת ומתגברת בהדרגה עם השנים, בייחוד באוניברסיטה, אבל זה הכל.
עולם העבודה, לעומת זאת, הוא אקטיבי: העובדים לא רק בוחרים מקצוע ומקום עבודה, אלא מקבלים החלטות חשובות לעתידם ברמה יום-יומית בשלל נושאים. כל משימה המוטלת עליהם אפשר לבצע בשלל אופנים, טובים יותר ופחות.
הממד התחרותי במערכת החינוך מתבטא כמעט אך ורק בציונים, ואפילו הם לא משפיעים באופן ישיר על הסטטוס החברתי של ילדים. ההפך – במקרים רבים נערים ונערות בעלי ציונים טובים סובלים דווקא מסטטוס חברתי נמוך, בעוד שאלו שמורדים כנגד המערכת ומזלזלים בכללים זוכים להערצה בקרב בני גילם. ההערצה הזו איננה מקרית: המורדים מפגינים אקטיביות, יוזמה וחשיבה עצמאית, ואלו תכונות חשובות בחיים לא פחות מאשר שקדנות ואינטליגנציה.
ב. הפנמה של אקראיות ושל הקשר בין סיכון לתשואה
בעולם העבודה התגמול אינו פרופורציוני רק למאמץ, אלא גם ליכולת לאתר הזדמנויות ולקחת סיכונים מחושבים, כגון השקעה בתחום חדש, מעבר למקום עבודה אחר או קידום לתפקיד שאולי נראה מפחיד במבט ראשון. זהו עולם לא הוגן, וגם כשאתה עושה הכל נכון אתה יכול להיכשל בגלל מזל טהור. אך מי שלא לוקח הימור מדי פעם, בוודאות יכשל.
הלקח הבסיסי הזה, שבעלי חיים בטבע לומדים על בשרם מגיל אפס, נעדר לגמרי מתוכניות הלימוד ומהחוויות שילדים עוברים בבתי הספר המודרניים. ההפך – צעירים רבים מקבלים בבית הספר את הרושם השגוי שהתגמול פרופורציוני למאמץ בלבד, ושאין שום חיסרון לסלידה מסיכון.
יש לכך השפעה חשובה על ההתנהלות בתור בוגרים. מחקרים הראו בין השאר ששנאת סיכון מוגזמת משפיעה באופן שלילי על הנטייה של חקלאים לאמץ טכנולוגיות חדשות, על השקעה בהון אנושי, וכי החלפת עבודות בתדירות גבוהה בתחילת הקריירה תורמת לגידול בשכר. מלבד זאת, חוקרים הראו גם שהגישות לסיכון מושפעות מניסיון החיים ומהחשיפה לסיכון: למשל, אנשים שגדלו בתקופות של משברים כלכליים נוטים לקחת פחות סיכונים בהמשך חייהם. המשמעות היא שזהו נושא שניתן להשתפר בו בעקבות התנסות אישית, ושהיעדר התנסות כזו עשוי לפגוע.
כשצעירים כיום מסיימים את מערכת החינוך בגילאי העשרים המאוחרים ונתקלים במאפיינים האקראיים של שוק העבודה, רבים מופתעים ומתקשים להתמודד. שום דבר שהם עברו בחייהם לא הכין אותם להתמודד באופן נכון עם סיכונים. לעומת זאת, בוגרים שמגיל צעיר בילו בעולם העבודה יסתגלו לכך בשלב שבו האישיות שלהם עדיין מתעצבת בקלות.
ג. שיתוף פעולה והתקדמות בהתאם ליכולות
בשוק העבודה עובדים נדרשים לשתף פעולה עם אחרים באופן קבוע, אבל בסופו של דבר ההתקדמות שלהם היא אינדיבידואלית. עובדת מוכשרת יכולה להתקדם לתפקידים ניהוליים ולקבל אחריות הרבה יותר מהר מעובדים וותיקים ממנה, ועובד גרוע ימצא את עצמו בסופו של דבר ללא עבודה, גם אם יש לו וותק משמעותי (טוב, לפחות מחוץ למגזר הציבורי). אך שום עובד לא יתקדם אם הוא לא מסוגל לשתף פעולה ביעילות עם הצוות שסביבו.
בבתי הספר, לעומת זאת, כולם מתקדמים ביחד בקצב ממוצע כלשהו, עם השנים. גם אם נצמצם את כיתות הלימוד הנוכחיות ונכניס עוד רמות של הקבצות ושעות למידה פרטנית (רפורמות שיש להן עלות כספית מאוד גבוהה), מרבית התלמידים עדיין ידרשו ללמוד בקצב מהיר יותר או איטי יותר ממה שמתאים להם. ההתקדמות היא ליניארית, צפויה מראש, ללא זינוקים, ללא נפילות, ללא אקראיות.
הבעיה
לכשלים שתיארתי במערכות החינוך המודרניות יכולות להיות השפעות רחבות, הרבה מעבר להשפעות האישיות על הילדים עצמם.
התמודדות עם האקראיות של העולם היא עניין קשה שדורש שנים של הכנה, אך בגילאי העשרים המאוחרים המוח כבר מתקשה יותר להסתגל, ללמוד ולספוג תפיסות חדשות. לאנשים שגדלו בסביבה פסיבית שלא מלמדת על הקשר בין סיכון לתשואה תהיה נטייה גדולה יותר לפתח סלידה מתחרות ומשווקים חופשיים, ורבים מהם יעדיפו להיתלות בממשלה כמבוגר אחראי אשר יכול להחליף את הוריהם, ולהמשיך לפקח עליהם ולהגן עליהם מהסיכונים גם אחרי גיל שלושים. הם ישאפו להגיע למערכת שתעלים את הסיכון לגמרי, בדומה למערכת שבה הם בילו את שנות הנעורים המעצבות, ויתקשו להבין שבמציאות אי אפשר להעלים סיכונים, אפשר רק להזיז אותם ממקום אחד למקום אחר. אשליות השליטה, שעליהן כתבתי בהרחבה בספרי "כסף כחול לבן", יהיו נפוצות יותר אצל צעירים שגדלו במערכת מגוננת שכזו.
אך מצד שני, אנחנו לא יכולים לחזור לעבר ולשלוח את ילדינו לעבוד בגיל 13. עולם העבודה המודרני דורש רמה גבוהה הרבה יותר של הון אנושי ממה שנדרש לפני מאה או מאתיים שנה; גם אם ישנה אינפלציה מסוימת במערכות ההשכלה, זה לא אומר שאפשר כיום לשלוח ילדים בני שש עשרה למשרות הנהלת חשבונות בפירמות פיננסיות, או לתת להם לנהל עסק עצמאי. מרבית המשימות הפשוטות במקומות העבודה, אלו שאפילו ילד חסר השכלה יכול לבצע, כבר הוחלפו מזמן על ידי מערכות אוטומטיות.
מלבד זאת, אחת הסיבות לעבודה בגיל צעיר בעבר הייתה עזרה בכלכלת המשפחה. היום אנחנו עשירים הרבה יותר, ויכולים להרשות לעצמנו לכלכל את הילדים עד לגיל מאוחר. במצב כזה, אפילו אם היו יתרונות לשליחת ילדים להתנסות בשוק העבודה בגיל מוקדם, הורים רבים היו בוחרים לתת לילדיהם לשבת בחדר ולשחק בפלייסטיישן עוד כמה שנים.
ישראל היא מקרה מעט מיוחד כאן, בגלל שירות החובה. אמנם צעירים מגיעים לצבא רק בגיל 18, אך הוא בכל זאת מאפשר להם לחוות חלק מהמאפיינים של שוק העבודה בגיל צעיר יחסית, ויש כאלו שמאמינים שיש לו תרומה רבה ליזמות בישראל, בייחוד בתחום ההייטק. אך הצבא הוא מערכת סגורה עם בזבוז עצום שלא משקפת את האקראיות והסיכונים של העולם העסקי, כיום רק מחצית מהשנתון בישראל מתגייס, וזה בוודאי לא מודל אידיאלי שאפשר להעתיק למדינות אחרות.
כיצד ניתן לייצר בכל זאת סביבה מודרנית אשר תשלב את היתרונות של העבר?
הפתרון
טרילוגיית "האל המכאני" שכתבתי מתרחשת בבית ספר עתידני שממוקם על "אי המשחק". בספר השני לטרילוגיה אנחנו מגלים שמייסדי אי המשחק, אהרון בלום, אורסולה בלום וארג'ון צ'וודהורי, הקימו אותו מתוך אותן התפיסות שתיארתי כאן: הרצון לייצר מוסד אשר יחנך ילדים לעצמאות וליזמות בסביבה שתהיה גם ריאליסטית וגם בטוחה. הפתרון שהם מצאו לכך – אי מלאכותי בלב האוקיינוס שבו ילדים פותרים חידות תוך כדי מאבק ברובוטים ומפלצות – הוא כמובן מעט עתידני ודרמטי עבור העולם האמיתי. אך לפי הספר לפני שהקימו את אי המשחק הפיזי, מייסדיו יצרו משחק מחשב שמזכיר את החוויות באי המשחק, ואני מאמין שמשחק המחשב הוא דווקא רעיון ריאליסטי למדי.
שלושת מייסדי המשחק: אהרון בלום, אורסולה בלום וארג'ון צ'וודהורי
חשוב לציין: הרעיון הוא לא להחליף לגמרי את בתי הספר הקיימים, מכיוון ששום משחק מחשב לא יכול להחליף אינטראקציה פיזית עם ילדים אחרים, אלא רק להשלים אותם.
דמיינו משחק מסוג Massively multiplayer online role-playing game (MMORPG) שמשלב אלמנטים של משחקי טריפל-A מובילים בז'אנר, אך ההתקדמות בו איננה מבוססת רק על זריזות וקואורדינציה, אלא גם על היכולת לפתור תרגילים במקצועות הלימוד השונים. השחקנים עוברים שיעורים עם "מורים" ווירטואליים בתוך המשחק עצמו, ונדרשים לשתף פעולה עם שחקנים מכל רחבי העולם באתגרים מסוכנים שמזכים אותם בכלי נשק, שדרוגים, וגישה לארצות משחק חדשות. תלמידים מצטיינים יוכלו לזכות בנקודות על עזרה לתלמידים חלשים מהם, אבל בסופו של דבר כל אחד מתקדם בקצב שלו. תלמידים יוכלו לבחור התמחויות לפי מידת העניין והכישורים שלהם, ואף לשלב כוחות עם תלמידים מהתמחויות אחרות כדי להשיג פרסים מיוחדים. בדומה לשוק העבודה, תלמידים יוכלו ליזום התארגנויות גדולות יותר, להזמין שחקנים אחרים כדי להיאבק בבוסים קשים במיוחד, להציע את שירותיהם לקבוצות אחרים, לסחור במוצרים, ובאופן כללי לפתוח "עסקים" בתוך המשחק. וכמובן, אפשר להיכשל, ויש לכך מחיר כבד.
אפשר להתחיל ממשחק מוגבל יחסית, שמזכיר את משחקי המחשב שכולנו מכירים ומתמקד במקצוע לימוד אחד או שניים, אבל החזון הסופי שונה מאוד מכל דבר שקיים כיום – עולם פתוח שלם שבו ילדים יכולים ללמוד לאורך שנים את כל החומר הנדרש מכיתה י' ועד סוף האוניברסיטה, ואף להרוויח כסף אמיתי במיזמים שעוזרים לאחרים ללמוד ולהתקדם.
אלו האתגרים העיקריים שאני יכול לחשוב עליהם בפיתוח משחק שכזה:
1. לייצר עולם פתוח גדול מספיק, שמאפשר התקדמות לאורך שנות לימוד רבות.
2. להפוך פתרון חידות בהיסטוריה או מתמטיקה לעניין מותח ודרמטי, עם פרסים שילדים ירצו לזכות בהם (מי שיקרא את ספרי "האל המכאני" ימצא שם כמה רעיונות לכך).
3. לייצר אתגרים שמחייבים שיתוף פעולה ותיאום בין ילדים עם יכולות שונות. לקדם אינטראקציה בין השחקנים. לאפשר שיתוף פעולה עם חברים מהעולם האמיתי, אך גם לעודד קשרים בין ילדים ממדינות מרוחקות.
4. לקדם יוזמה אקטיבית של השחקנים. לא להוביל אותם בשבילים מוכנים מראש, לאורך רשימה מוגדרת של אתגרים ובוסים. ליצור אלטרנטיבות בטוחות יותר ופחות, עם טרייד-אוף בין תשואה לסיכון, והשחקנים יצטרכו לבחור.
5. לבנות את המשחק באופן שיתגמל בנדיבות צעירים מוכשרים, אך בו זמנית לא יתסכל את הילדים שיותר מתקשים בלימודים, ויאפשר גם להם ליהנות מהתקדמות בקצב שמתאים להם.
6. לגרום לשחקנים לשלם מחיר כבד על כישלונות, אך לא כזה שידכא אותם לגמרי ויגרום להם לעזוב את המשחק.
אני לא חושב שספציפית המשחק שהמצאתי עבור ספרי "האל המכאני" הוא הפתרון היחיד והטוב ביותר להתמודדות עם כל האתגרים האלו. אבל אני בטוח שאפשר, עקרונית, לייצר משחקים שיוכלו להתמודד עמם, ולהעניק לתהליך החינוך של ילדי העתיד ממד שאינו קיים כיום.
סיכום
המתח בין לקיחת סיכונים מבוקרים ובין שמרנות, בין הפחד משינוי ובין הרצון לשמר שיווי משקל קיים, עומד במרכז טרילוגיית "האל המכאני", מכיוון שאני מאמין שיש לו השלכות חשובות על המין האנושי, ועל יכולת ההתמודדות שלנו עם קדמה טכנולוגית ועם השינויים שהיא מביאה. מתח זה לא משתקף במערכות החינוך כיום, שבנויות באותה הצורה כבר למעלה ממאה שנים. אבל הטכנולוגיות של משחקי המחשב שפותחו בעשורים האחרונים יכולות לאפשר לנו להתקדם אל מעבר לכך (שלא לדבר על VR ו-AR למיניהם).
כבר כיום צעירים צוברים חוויות רבות בעולמות הווירטואליים: הם לומדים לקחת סיכונים מחושבים במשחקי אסטרטגיה כמו Heroes of might and magic (שבהם שנאת סיכון מוגזמת תוביל להפסד), לומדים לשתף פעולה עם חברים כדי להתגבר על אויבים כשהם משחקים ב-Fortnite או Call of duty, נותנים לדמיון שלהם להשתולל במודים היצירתיים של Minecraft, לומדים היסטוריה ממשחקים כגון total war או Crusader Kings III, ומתרגשים מהעלילה של The last of us. בעבר המבוגרים ראו במשחקי מחשב עניין ילדותי ולא פרודוקטיבי, אך דור המבוגרים הנוכחי של ילידי שנות השמונים ומעלה כבר גדל אל תוך העולם הזה, ואנחנו יודעים שמשחקים יכולים להיות הרבה מעבר לתחרות פשוטה של קואורדינציה וזריזות.
לדעתי, זו רק שאלה של זמן עד שיזמים יכירו ביכולת של משחקי מחשב להחליף חלק ניכר מתפקידי מערכת החינוך הקיימת, ולא באופן המוגבל שבו נבנים משחקים חינוכיים כיום. האם זה יוביל אותם להקים אי בודד באמצע האוקיינוס עם ג'ונגלים, מדבריות, הרים וטרולים, כמו בספרים שלי? ככל הנראה לא. אבל הילדים שיחוו את משחקי המחשב האלו יקבלו כלים משמעותיים לחיים, והחברה האנושית עצמה עשויה להשתנות לטובה בעקבות ההתנסות שלהם.
לסיום, אם נהניתם מהרשומה, אני מזמין אתכם שוב להיכנס לאתר ההדסטארט של טרילוגיית המד"ב שכתבתי ולרכוש עותק מהספרים בהנחה לרכישה מוקדמת.