במקומות רבים דובר כבר על הסאב-פריים בארצות הברית, מכיוון שרוב התקשורת העולמית מרוכזת במה שקורה באמריקה. לעומת זאת, תרומתם של הכשלים המבניים בגוש היורו לעוצמתו של משבר החובות הנוכחי, שהוא למעשה הסיבוב השני של משבר הסאב-פריים, הוזנחה מעט. על כן, הסיפור שאספר לכם כאן אינו סיפור על חוסר יכולתם של סוחרים מוול-סטריט לחזות סיכונים של מכשירים פיננסיים מורכבים, וגם לא על אמריקנים שחתמו על משכנתאות שהם אינם מבינים. הסיפור שאספר הוא ווריאציה על אותו נושא עתיק, על הדרך לגיהינום הרצופה בכוונות טובות, ובראשן הכוונה להפוך את אירופה למאוחדת וחזקה יותר. זהו לא הסיפור היחיד הנכון, אלא אחד הסיפורים הנכונים. עד היום עדיין מתפרסמים מדי שנה מאמרים חדשים על הסיבות למשבר הכלכלי בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואני מניח שגם המשבר הנוכחי יפרנס עוד דורות רבים של חוקרים במאה השנים הבאות. מה שבטוח, זה שהסיפורים הפשוטים, כגון אלו שתולים את כל האשמה בקפיטליזם חסר רחמים או בחבורה של יוונים עצלנים, אינם נכונים.
הפוסט מבוסס ברובו על הרצאה שהעביר פרופ' אסף רזין במסגרת ערב לזכרו של אמנון בן-נתן בתחילת ינואר 2012.
ראשית, מספר מונחים בקצרה:
- מדיניות מוניטארית – כל מה שקשור לכסף ולכמות הכסף במשק. הדפסת כסף, ריביות, שערי חליפין וכו', לא כולל התערבות כלשהי בשווקי המוצרים.
- מדיניות פיסקאלית – כל מה שקשור למיסים, חוב ציבורי, הוצאות ממשלה, התערבות ממשלתית בשווקי המוצרים.
- אינפלציה – עליית מחירים ללא גידול ביכולת הייצור של המשק (כלומר ללא גידול במשכורות), למעשה הורדת ערכו של מטבע ביחס למוצרים שהוא מסוגל לרכוש.
- פיחות מטבע – הורדת ערכו של מטבע ביחס למטבעות אחרים.
ברור? יופי. אז יאללה, נתחיל.
ניסוי היורו
המטבע האירופאי, היורו, לא היווה בפני עצמו טריגר למשבר הכלכלי הנוכחי. יחד עם זאת, הוא בהחלט היה גורם משמעותי שניפח את המשבר אל מעבר למימדיו המקוריים, והוא הסיבה המרכזית לתחזיות הפסימיות לשנים הקרובות עבור הכלכלה העולמית כולה.
הגורם המכריע להקמתה של מערכת היורו היה פוליטי, כעוד צעד בהמשך לאיחוד האירופי, להפחתת גבולות הסחר והעברת ההון בין המדינות, וכך הלאה. כאשר מחברים אותן יחדיו, למדינות אירופה כלכלה ענקית העוקפת בגודלה את ארצות הברית, סין, יפן וכל מדינה אחרת. כאשר הן נפרדות, גרמניה צרפת ובריטניה תופסות את מקומות 4, 5, ו – 6 בהתאמה (אם כי לפי חלק מהמדדים ברזיל עקפה את בריטניה והדיחה אותה למקום השביעי), אחרי ארצות הברית, סין ויפן, ומדינות אירופאיות אחרות מדורגות יותר נמוך. חיבור של כל מדינות אירופה יכול להיות גדול מסכום חלקיו, למשל אם המדינות האלו ינהלו מדיניות סחר חוץ אחידה, ולתת להם כוח אדיר להשפיע על העולם כולו. מסיבה זו הן ככל הנראה לא יוותרו על חלום האיחוד, גם אחרי המשבר הנוכחי.
למדינות אירופה יש שפות נפרדות, היסטוריה נפרדת, ותרבויות שונות. על כן הן מתקשות להשיג איחוד פוליטי אמיתי (אם נהיה כנים, גם לאמריקנים זה לקח זמן, והייתה אפילו מלחמת אזרחים בדרך… בהמשך נעסוק עוד בדוגמה האמריקנית). בשנת 1999 חלקן יצרו את מטבע היורו, ויצרו למעשה איחוד מוניטארי ללא איחוד פיסקאלי. במסגרת האיחוד המוניטארי הזה לכל החברות בגוש היורו הייתה את אותה ריבית בסיסית לטווח קצר, שער חליפין קבוע בין המדינות החברות, ואותו שער חליפין אל מול מטבעות שאינן משתמשות ביורו. משמעותו של איחוד פיסקאלי היא אחידות גם בגביית המיסים והוצאות הממשלות, כמו שקיים למעשה בארצות הברית, והיעדרו הוא ההבדל המרכזי בין האיחוד האירופי לארצות הברית. הן לא היו הראשונות שעשו זאת, ראו כאן לגבי איחודים נוספים.
בעיקרון ישנה תיאוריה כלכלית די פשוטה האומרת האם כדאי לבצע איחוד כזה או לא (אתם יכולים לקרוא עליה כאן). הבעיה היא שהמדינות האירופאיות היו די שונות אחת מהשנייה כשבוצע האיחוד; היו ביניהן מדינות כגון גרמניה שמצבן הכלכלי מעולה, ולעומתן מדינות דרום אירופה (מדינות ה PIGS – פורטוגל, איטליה, יוון וספרד) שתמיד היו בעייתיות יותר, ובהמשך התברר שגם המערכת הבנקאית של אירלנד אינה יציבה במיוחד. מדינות רבות, כגון בריטניה ומדינות צפון אירופה החברות באיחוד האירופאי, לא החליפו את מטבעותיהן ליורו מהסיבה הזו, ובדיעבד נראה כי הן צדקו. ברגע שבוצע האיחוד, היורו התנהל על פי הממוצע של כל המדינות החברות בגוש.
בין הסיבות למשבר הנוכחי לרוב מונים את הגידול בחובות המדינות והפרטים, פעילותו של הבנק המרכזי האירופאי, בועות נכסים שפקעו, הגלובליזציה הפיננסית, חוסר איזון במאזן התשלומים הפנים-אירופאי , הצמיחה הנמוכה בחלק מהמדינות, והצלתם של הבנקים אחרי משבר הסאב-פריים. אני אתייחס כאן רק לחלק מהנושאים הללו.
גידול בחובות המדינות
ממשלות לוקחות הלוואות על ידי הנפקת אג"ח ממשלתית, והריבית על האג"ח הזה היא למעשה מחיר ההלוואה. ברגע שהמשקיעים חושבים שאתה "מסוכן", המחיר עולה. לאחר הצטרפותן ליורו, חשבו המשקיעים שמדינות ה PIIGS הן פחות מסוכנות, מכיוון שגרמניה וצרפת החזקות יותר יצילו אותן בעת צרה, והסכימו לריביות יותר נמוכות. תנאי ההלוואה הפכו לפתע לנוחים יותר, וחלק מהמדינות הללו החלו לקחת יותר הלוואות. חלקן גם הסוו את החובות הממשלתיים הגדלים והולכים בכל מני שיטות מתוחכמות, תוך עירובם של בנקי השקעות אמריקנים. העסק הפך להיות הרבה יותר קריטי באזור 2007-2008, כאשר משבר הסאב-פריים החל להתפתח, מדינות נאלצו לעזור למגזר הפיננסי שלהן והחובות תפחו במהירות. ניתן לראות זאת בגרף הבא, המבוסס על נתוני ה OECD (ייתכן כי הנתונים לגבי יוון ואיטליה מהשנים שלפני המשבר אינם אמינים):
נושא אחר שתרם לגידול בחובות המדינות, הוא חוסר האיזון במאזן התשלומים, המתאר בגדול את היבוא (של סחורות, הון ושירותים) אל מול היצוא. בעשור שלפני המשבר בגרמניה התפתח עודף משמעותי במאזן התשלומים (כלומר יצוא גדול מיבוא), בעוד שבספרד, צרפת, איטליה ויוון היה גירעון משמעותי. ברגע שלמדינה ישנו גירעון במאזן התשלומים, היא נאלצת לממן אותו על ידי הגדלת החוב. חוסר האיזון הזה נבע במידה מסוימת מאיחוד המטבע, מכיוון שקיומו של הבנק המרכזי היחיד מנע מהספרדים להוריד את המשכורות שלהם ביחס למשכורות בגרמניה, למשל, וכך להתחרות בחברות הגרמניות ולשנות את מאזן הסחר (עוד על הורדת המשכורות בהמשך).
גידול בחובות הפרטים
במקביל לגידול בחובות המדינות, גם הריבית בתוך המדינות ירדה, מה שגרם לפרטים לקחת יותר הלוואות.
נסביר לרגע איך זה קרה: במדינות עצמאיות מבחינת המטבע, נגידי הבנק המרכזי קובעים את שער הריבית. אם הכלכלה "חמה" מדי, המשכורות והמחירים מזנקים למעלה וכולם נורא אופטימיים לגבי העתיד, נגיד הבנק ינסה "לקרר" אותה ולמנוע אינפלציה על ידי העלאת ריבית, שתקשה על פרטים ופירמות לקחת הלוואות (לכן רבים מגדירים את תפקידו של הנגיד בתור ה party pooper). אם הכלכלה "קרה" מדי, המחירים יורדים והאזרחים שומרים את הכסף מתחת לבלטות מפחד למשבר כלכלי עתידי, נגיד הבנק ינסה "לחמם" אותה על ידי הורדת ריבית, שתגרום ליותר עסקים לקחת הלוואות ולפתוח מיזמים חדשים, וליותר צרכנים לקחת הלוואות ולרכוש דירות או מכוניות. גם חום וגם קור אינם מצבים בריאים לכלכלה.
למשל, כאן בארץ, בזמן המשבר הכלכלי של 2008, פישר שמר על ריבית נמוכה. הריבית הנמוכה הוזילה את עלויות המשכנתא, וגרמה ליותר ישראלים לרכוש דירות, וכך מחירי הדירות הלכו ועלו, הכלכלה נעשתה חמה, ופישר העלה את הריבית על מנת לקרר אותה. כיום פישר מוריד שוב את הריבית, מחשש להשפעות המשבר באירופה על ישראל בשנה הקרובה.
כבר לפני האיחוד מדינות כמו ספרד או איטליה היו חמות מדי מסיבות שונות, ועקב חששות לאינפלציה הבנקים המרכזיים שם שמרו על ריבית גבוהה. אבל במדינות אחרות באיחוד האירופאי לא היה צורך בכך, לא היו חששות לאינפלציה. לאחר שהוקם גוש היורו הבנק המרכזי שלו שמר על ריבית נמוכה, בהתאם לממוצע (המשוקלל) בין המדינות. בבת אחת ירדה הריבית במדינות דרום אירופה שנכנסו ליורו. וברגע שהריבית יורדת, לפרטים יותר משתלם להיכנס לחובות, החובות גדלים, ובועות שהתשתית להן הייתה קיימת לפני כן הולכות ומתנפחות.
כך, בעקבות קיומו של היורו והשונות בין המדינות החברות בו, חובות הפרטים והממשלות הלכו ותפחו במדינות ה PIIGS הבעייתיות מלכתחילה, ופגעו ביציבותה של אירופה (ושל העולם כולו). המדינות הללו התחממו יותר מדי, בספרד ואירלנד התפתחו בועות נדל"ן, ולא היו להן נגידי בנקים מרכזיים שיכלו להעלות את הריבית ולקרר את הכלכלה – לא הייתה להן הגמישות של מדינות שאינן חברות ביורו.
חוסר הגמישות בהתמודדות עם המשבר הכלכלי
כותבים רבים מנסים ליצור מצג שווא, לפיו המשבר הכלכלי פגע רק במדינות קפיטליסטיות מדי, או לחילופין רק במדינות עצלות עם חובות גבוהים כגון יוון. האמת היא שהמשבר הכלכלי פגע במדינות שלא הייתה בהן רגולציה מספקת על הבנקים, ובמדינות שהיו לפני כן במצב רעוע למדי, בלי קשר להיותן יותר או פחות קפיטליסטיות. נפגעו ממנו אירלנד, בריטניה וארצות הברית היותר קפיטליסטיות, איסלנד שיותר דומה למודל הנורדי, מדינות בדרום אירופה שלהן מערכת סוציאלית מפותחת יחסית (הספרדים החליפו השנה את ראש הממשלה הסוציאליסטי שלהם בראש מפלגת הימין הגדולה), ונראה שגם צרפת ואוסטריה בדרך למטה. שרדו אותו בהצלחה מדינות סוציאל-דמוקרטיות מוצלחות בצפון אירופה, וכן מדינות יותר קפיטליסטיות באופיין כגון שוויץ, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ואפילו את ישראל אפשר להכניס כאן.
בכל אופן, אם נחזור לנושא, כאשר גלי הצונאמי של משבר הסאב-פריים האמריקני פגעו בחופי אירופה מדינות שאינן חברות בגוש היורו יכלו להתמודד איתם הרבה יותר בקלות. ניתן לקחת מדינות יחסית דומות כגון בריטניה-ספרד, או אירלנד-איסלנד, כאשר אחת מהן חברה בגוש (ספרד, אירלנד) והשנייה לא (איסלנד, בריטניה), ולראות שכיום מצבן של אלו שאינן חברות בגוש טוב בהרבה.
התוצאה הזו נובעת במידה רבה מהיכולת לבצע פיחות מטבע. פיחות מטבע הוא הפחתת ערכו של מטבע ביחס לערכם של מטבעות אחרים (המונח ההפוך נקרא ייסוף מטבע), והוא מאפשר למעשה "להוריד שכר מבלי להוריד שכר". שימו לב שלא מדובר בהכרח באינפלציה, שהיא הפחתת יכולתו של המטבע לקנות מוצרים (כלומר, גידול במחירים ללא גידול בכמות הכסף).
גלי הצונאמי של משבר הסאב-פריים התבטאו בכך שמדינות פתאום נדרשו להוציא כמויות גדולות של כסף על מנת להציל את הבנקים שלהן, ולפתע נעשה הרבה יותר קשה לכולם לקחת הלוואות (כלכלנים קוראים לזה "מחנק אשראי"). ברגע שזה קרה ממשלות ומפעלים החלו לפטר עובדים, האבטלה גדלה, אנשים הפסיקו להוציא כסף, חברות הפסיקו להשקיע, ופתאום כל אותן מדינות בעייתיות שלפני רגע היו חמות מדי הפכו בבת אחת לקרות מדי – אבל למדינות החברות ביורו לא היו נגידי בנקים משלהן שיוכלו לחמם אותו. על מנת להקטין את האבטלה, ממשלות רצו להוריד את השכר של אזרחיהן ביחס לשכר של מדינות אחרות באזור ולהגדיל את התחרותיות של המשק. הבעיה היא שקשה מאוד להוריד שכר, בייחוד במשק אירופאי עם שלל איגודי עובדים והסכמים ומגזר ממשלתי גדול. וכשלא מצליחים להוריד שכר, אין ברירה אלא לפטר.
בגרף הבא ניתן לראות כיצד איסלנד הצליחה להוריד את השכר (ביורו) בין השנים 2008 – 2010 בקלות רבה יותר מאשר אירלנד ולטביה החברות בגוש:
הקו הכחול העליון מתאר את המשכורות באיסלנד במטבע המקומי (קרונה איסלנדית), בעוד שהגרף הסגול התחתון מתאר את המשכורות ביורו. הגרפים של אירלנד ולטביה שניהם ביורו, המטבע המקומי. כפי שניתן לראות, במטבע המקומי השכר של האיסלנדים עלה, אבל ביורו הוא ירד. האיסלנדים ביצעו פיחות של המטבע שלהם, על מנת להפוך לתחרותיים יותר, להוריד עלויות ייצור, להגדיל את היצוא ולהפחית את האבטלה.
כמובן, לפיחות יש חסרונות משלו. ברגע שכל קרונה איסלנדית שווה פחות מטבעות יורו ודולרים, המחירים של מוצרים מיובאים עולים. אין "ארוחות חינם" בכלכלה. אבל כשהמדינה שלך במשבר, הדבר הכי חשוב זה לדאוג שלצעירים תהיה עבודה, ופחות אכפת לך ממחירי המוצרים במשק. אנשים מעדיפים להחזיק בעבודות שלהם ובתחושה כלשהי של עתיד, גם אם הם יוכלו לקנות קצת פחות במכולת. אותו עיקרון עובד עם אינפלציה, שקיים קשר הפוך בינה לאבטלה. אז לכל דבר יש חסרונות ויתרונות, אבל למדינות שלא היו חברות ביורו הייתה לפחות האפשרות לבחור. למדינות שכן חברות ביורו, לא הייתה אפשרות כזו.
למען האמת, הפגיעה בעצמאות המדינות כאן היא גדולה הרבה יותר מאשר היכולת לבחור בכל מני מהלכים כלכליים. הממשלות החזקות יותר באירופה למעשה החליפו את ממשלות יוון ואיטליה בכלכלנים טכנוקרטיים על מנת שאלו יבצעו את הרפורמות הנדרשות, ולאחרונה הן גם מתערבות בקביעת חלוקת התקציב ביוון. ניתן להסתכל על כך כפגיעה של ממש בריבונות המדינות הללו, כתנאי לעזרה ממדינות אירופאיות אחרות. יוון של היום היא פשוט לא מדינה עצמאית מבחינה כלכלית.
דרוש: אלכסנדר המילטון אירופאי
כל ביטוח מבוסס על כך שפרטים במצב "טוב" מסבסדים פרטים במצב "רע", וכך הסיכון לכולם יורד. כשאתם רוכשים ביטוח בריאות אתם משלמים כל חודש סכום מסוים, ואם תחלו תקבלו בחזרה משהו, כך שהסיכון שלכם מלהיות חולים יורד. כפי שציינתי לפני כן, יצירתו של גוש היורו הורידה מבחינת המשקיעים את הסיכון עבור המדינות היותר בעייתיות בגוש. באותו אופן, ביטוח בריאות ממלכתי מוריד את הסיכון עבור אנשים שיש להם סיכוי גבוה יותר לחלות מאשר לאחרים.
אם במקרה אחד מאותם אנשים חולה, נדרש מנגנון כלשהו שיעזור לו במסגרת הביטוח. כך, נדרש גם מנגנון שיוכל לפצות את המדינות האירופאיות שנפגעו מהמשבר. בארצות הברית, למשל, אם מדינה כלשהי נפגעת מאסון טבע, הממשל הפדראלי נכנס לתמונה ועוזר לה מכספי משלמי המיסים של כל שאר המדינות. זה אפשרי, מכיוון שקיים איחוד פיסקאלי בין המדינות, ישנו גוף יחיד שאוסף את המיסים מכ-ו-ל-ם ומחלק אותם לפי מה שהנשיא מחליט. באירופה אין את זה. אין שום חוק שאומר מה מדינות אירופאיות חייבות אחת לשנייה. נכון, צרפת וגרמניה נתנו "מתנות" רבות בתקופה האחרונה ליוון ולמדינות הבעייתיות יותר, אבל מטרתן העיקרית הייתה להציל את הבנקים הצרפתיים והגרמניים שיוון חייבת להם כספים רבים. בעוד שאמריקני תושב ניו יורק לוקח כמובן מאליו מצב שבו כספי המיסים שלו זורמים למדינות יותר עניות בארצות הברית, גרמני ממוצע אינו מעוניין לסבסד את היוונים באותו האופן.
זה לא תמיד היה המצב עבור האמריקנים.
בשנת 1790, כאשר הוקמה הממשלה הפדראלית האמריקנית בראשותו של ג'ורג' וושינגטון, לקח שר האוצר אלכסנדר המילטון את חובותיהן של כל המדינות החברות ואיחד אותן לחוב אחד פדראלי. זה לא עבר באופן חלק: ג'יימס מדיסון (שיהיה הנשיא השביעי של ארה"ב) ותומאס ג'פרסון (שיהיה הנשיא השלישי) התנגדו להסדר, בטענה שמדינות בעלות חובות נמוכים כגון וירג'יניה ומדינות הדרום האחרות יפסידו מהעניין, ומדינות בעלות חובות גבוהים כגון ניו יורק ומדינות הצפון של אותם הימים ירוויחו. בסופו של דבר, כחלק מעסקה שנועדה לשכנע את המתנגדים, הסכים המילטון לתמוך בהקמתה של בירת ארצות הברית (וושינגטון די. סי. לעתיד) על גדת נהר הפוטומק, בין מדינות הצפון והדרום של אותם השנים, כאשר לפני כן היא שכנה בפילדלפיה שבצפון.
זה לא היה קל, אבל אלכסנדר המילטון הצליח. כיום, אירופה זקוקה גם היא לאלכסנדר המילטון משלה, שיצליח לבצע איחוד פיסקאלי בין המדינות בנוסף על האיחוד המוניטארי.
אלכסנדר המילטון
האם היורו יתפרק?
סביר שלא. האיחוד טומן בחובו יתרונות כל כך גדולים, קשה להאמין שמדינות אירופה יוותרו עליו בכזאת קלות. רצוי לזכור שבמאה ה 20 אירופה עברה שתי מלחמות עולם ומשבר כלכלי משמעותי, ובכל זאת התאוששה ומשנות החמישים צמחה בשיעורים מדהימים. אין סיבה שדווקא המשבר הנוכחי יכריע אותה (בעיות הזדקנות האוכלוסייה של הטווח הארוך נראות לי קצת יותר מאיימות).
ייתכן שהייתה זו טעות להכניס את יוון ליורו, אבל לא בטוח שיהיה חכם להוציא אותה. ברגע שיוון תחזור למטבע שלה ותפסיק לקבל עזרה היא תאלץ לבצע פשיטת רגל מלאה, בדומה לארגנטינה בתחילת שנות ה 2000, והבנקים הגרמניים והצרפתיים שלהם יוון חייבת כספים לא יראו שקל ויקרסו גם הם, ביחד עם האמונה של המשקיעים בכך שמדינות אירופה החזקות יותר יצילו את החלשות ברגעי משבר. ישנו וויכוח בנושא הזה, אבל ממדגם של הכלכלנים שאת דבריהם קראתי נראה כי רובם לא חושבים שהוצאת יוון משתלמת עבור יוון או עבור שאר מדינות אירופה. האמת היא שאף אחד לא באמת יודע את כל המספרים, את היקפם של כל החובות שיחתכו במקרה של פשיטת רגל יוונית.
אז מה יהיה?
כמה שנים קשות, ללא ספק. המנהיגים הפוליטיים הנוכחיים של גרמניה וצרפת מתקשים לעשות מהלכים משמעותיים, ועד כה עשו בכל נקודה את המינימום ההכרחי על מנת שכל העסק לא יקרוס. ההססנות שלהם, שנובעת במידה רבה מאילוצים פוליטיים, מאריכה את זמן המשבר. ישנן המלצות רבות שקשה ליישם, שכוללות בין השאר שינוי מהותי בתפקודו של הבנק המרכזי האירופאי, ובעיקר פיקוח הדוק יותר על החברות באיחוד. יחד עם זאת, האירופאים מבינים כיום את הצורך באיחוד אמיתי יותר, ובסופו של דבר אני מניח שהם יצליחו ליצור אחד כזה. השאלה היא רק כמה זמן זה ייקח, ואיזה מחיר תשלם הכלכלה העולמית עד אז.
Read Full Post »
דעת מיעוט 