אנטישמיות ערפדית

עידית זמיר וגיא מנהיים, מתוך האופרה "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט

המלחמה בין ישראל לחמאס לוותה מתחילתה בגל שנאה כלפי ישראל וכלפי יהודים במדינות רבות, אשר העלה את הדיון על האנטישמיות העולמית. מושג האנטישמיות טבוע באופן כל כך עמוק אל תוך התרבות שלנו, שיעורי ההיסטוריה שלמדנו מכיתה א' והמיתוסים המרכיבים את הזהות שלנו כעם, שרבים מאיתנו לוקחים אותו כמובן מאליו. ההנחה היא שבקרב שאר עמי העולם טבועה שנאת יהודים בלתי-מוסברת, מבעבעת תמיד מתחת לפני השטח, ורק מחכה לטריגר הנכון על מנת להתפרץ, כמו האדונית דמוית הערפד בסיפורו של ש"י עגנון "האדונית והרוכל". האם זו הנחה סבירה?

אפשר להצדיק אנטישמיות ערפדית מנקודת מבט דתית – איזו שהיא קללה או מבחן שהטיל אלוהים על העם הנבחר כדי לדייק את מסלולו ההיסטורי בהתאם לתוכנית שאיננו מסוגלים לתפוס. אך מנקודת מבט חילונית, ברור שתופעה ביולוגית-פסיכולוגית כמו שנאה לקבוצת אנשים לא יכולה להיות תלויה בקטגוריות דתיות לא ביולוגיות, ושהאנטישמיות היא בסך הכל דוגמה פרטית להתנהגות שיכולים להיות מופנית על ידי כל קבוצה אנושית כלפי כל קבוצה אחרת, ואפשר לחקור ולהסביר אותה.

מקורות האנטישמיות אינם מסתוריים. אם בחור אינדונזי שומע מילדות שהיהודים בישראל רוצחים ילדים פלסטינים בשביל הכיף, ושאומות העולם מאפשרות להם לעשות זאת בגלל שליטתם של היהודים בתקשורת ובפיננסים, הוא יגדל לשנוא יהודים – לא בגלל איזה שהוא "גן אנטישמי" הטבוע עמוק בתוך הביולוגיה שלו, אלא פשוט בגלל החינוך שקיבל. מדוע הוא זכה לחינוך שכזה? ובכן, למוסדות חברתיים נוח למצוא אויב משותף אשר יהיה מסוגל לאחד את הקבוצה ולמנוע מחלוקות פנימיות. מוסדות רבים, בארצות שונות ותקופות שונות, מצאו שהיהודים הם המועמד המושלם לתפקיד השעיר לעזאזל, מכיוון שמצד אחד אנו בולטים ברמת העושר וההצלחה, אך מצד שני אנו קבוצה קטנה, סגורה וזניחה, ואין סכנה כלכלית או צבאית בדמוניזציה נגדנו.

ישנו הבדל מהותי בין הערפדית אוכלת האדם מ"האדונית והרוכל" ובין אותו בחור אינדונזי שתיארתי: האנטישמיות של הערפדית איננה מוסברת. עם הערפדית אין לנו שום יכולת להתמודד. בעולם שבו קיים באמת "גן אנטישמי", מרכיב ביולוגי מיסטי המופנה ספציפית כנגד יהודים, אין שום טעם לנסות להסביר את פעולותיה הצבאיות של מדינת ישראל. אין שום טעם לחלום על עתיד של שלום ושלווה. אמצעי ההגנה היחיד בפני עולם המאוכלס כולו בערפדים של עגנון הוא טנקים, מטוסי קרב, וילודה. הרבה מאוד ילודה. שיהיו כמה שיותר יהודים בעולם – חמישים מיליון, מאה מיליון, מיליארד, לא משנה העלות, לא משנה מהיכן נובעים שיעורי הילודה האלו. זו המסקנה המתחייבת.

לעומת זאת, בעולם שבו אנטישמיות איננה איזה שהוא גורם מיסטי, נצחי ובלתי מוסבר, אפשר לחלום על תסריטים עתידיים אחרים. אפשר לנסות להיאבק בשנאת יהודים על ידי הסברה וחינוך. אפשר לקבל שלפחות חלק מהביקורת על ישראל – גם ביקורת שגויה, מכעיסה ולא הוגנת – בכלל לא נובעת משנאת יהודים אלא ממקורות אחרים.

ישנם שני מקורות כאלו, חשובים במיוחד: הסוציאליזם הפרוגרסיבי הרואה בעולם "משחק סכום אפס" שבו עושר נובע בהכרח מניצול והחלש תמיד צודק, וההסתכלות על הקפיטליזם והקולוניאליזם האירופאי כשורש כל רוע עלי אדמות, לצד אשליית "הפרא האציל", פוליטיקת הזהויות המתנצלת, ה"אוריינטליזם" של אדוארד סעיד ושלל ההטיות האחרות הנובעות משם. האידיאולוגיות האלו עברו הקצנה בשנים האחרונות, והן נפוצות בשלל יצירות תרבות, כמעט בכל סדרה חדשה של נטפליקס, באידיאולוגיה הסביבתית הקיצונית של גרטה טונברי ודומיה, וכן באוניברסיטאות בארץ ובעולם, המקור האינטלקטואלי של שלושת הנשיאות של הרווארד, ייל ואוניברסיטת פנסילבניה שעלו לכותרות לא מזמן. מדינות כגון רוסיה וסין רוכבות גם הן על האמונות האלו כבר שנים רבות בניסיון לפגוע בעליונות התרבותית של המערב ולהטות את הביקורת מעצמן.

ישראל היא כרגע המדינה היחידה עלי אדמות שבה אנשים עשירים ממוצא אירופאי (טוב, לפחות חלקנו) נלחמים על אדמה שהם כבשו לא מזמן מאנשים עניים ממוצא לא-אירופאי. על כן, האמונות האלו מצדיקות אובססיה ייחודית לישראל שאין לה שום קשר לאנטישמיות. למעשה, העיסוק ב"אנטישמיות" מונע כל מאבק אינטלקטואלי כנגדן. אנחנו לא מסוגלים להבחין בין אותו בחור אינדונזי, ששונא יהודים באשר הם ומאמין בתיאוריות קונספירציה משוגעות, ובין צעירים משכילים המתנגדים לישראל כחלק מאידיאולוגיה שיש ישראלים ויהודים רבים המזדהים איתה, ומבחינת השפעתם ומעמדם הם למעשה מסוכנים הרבה יותר.

האמת היא שאני לא מצפה שהפוסט הזה יזכה ליותר מדי אהדה, מכיוון ש"אנטישמיות ערפדית", נצחית ובלתי מוסברת, בסגנון של ש"י עגנון, היא פשוט הסבר נוח מאוד לכולם.

אנטישמיות ערפדית נוחה לימין הישראלי, מכיוון שהיא מאפשרת לו לתמוך ברעיון הדתי של העם הנבחר אשר נבחן על ידי אלוהים, להתנגד להתבוללות, להתנגד למסרים האוניברסליים העולים מהשואה, ולהעמיד פנים ששנאה רצחנית ודה-הומניזציה הן לא תופעות שיכולות לקרות גם כאן בארץ, בקרב יהודים, כלפי ערבים.

אנטישמיות ערפדית נוחה לשמאל הישראלי, מכיוון שהיא מאפשרת לו להעמיד פנים שהאידיאולוגיות החביבות עליו לא מובילות בהכרח למסקנה שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא חטא. כך השמאל הישראלי מסוגל לאחוז בחבל בשני קצותיו: להאמין שהעולם הוא "משחק סכום אפס" ושהתרבות הקפיטליסטית המערבית רעה מיסודה, להעריץ אייקונים של השמאל העולמי כמו גרטה או שר האוצר היווני לשעבר יאניס וארופאקיס (שמפיץ כיום קונספירציות אנטי-ישראליות), ובו זמנית להתעלם מכך שהביקורת השטחית על ישראל והאהדה המטופשת לחמאס הן תוצאות מתחייבות מהאמונות האלו. לשמאל נוח להאמין שהן "מוסברות" על ידי אנטישמיות קלאסית.

ולבסוף, אנטישמיות ערפדית נוחה מאוד לממסד הישראלי-ציוני, בלי קשר לימין ושמאל, מכיוון שמאז ומתמיד האיום הקיומי המרכזי על היישוב היהודי בארץ ישראל היה ירידה מהארץ – יותר מכל המאבקים עם מדינות ערב וכל גורם אחר. רק אנטישמיות ערפדית, נצחית, מיסטית, ביולוגית, בלתי תלויה באידיאולוגיה או חינוך, מסוגלת לתמוך באמונה השגויה שכל מה שמצפה ליהודים מחוץ לגבולותיה של ישראל זה שואה שנייה, ואסור לנו אפילו לשקול לעזוב.

שלושת הכוחות החזקים האלו ממשיכים לבצר את מעמדה של האנטישמיות הערפדית בתור "הסבר" לשנאת ישראל בעולם. אבל זהו הסבר שגוי אשר מונע מאיתנו לקדם הסברה יעילה, מונע מאיתנו להתמודד עם הכוחות הגזעניים בתוך החברה הישראלית, ופוגע במאמצים להפוך את ישראל למדינה נורמלית ושפויה כשאר מדינות המערב.

Read Full Post »

הרפורמה והכלכלה

במסגרת כנס אלי הורוביץ פורסם מחקר הסוקר את ההשלכות הכלכליות של הרפורמה המשפטית, מאת יניי שפיצר, איתי אטר, צחי רז, עילי גבאי, ודולב קולקה-גלבר. יש חלקים מהמחקר שהם מעניינים ומשכנעים, ויש לי חיבה כללית לספרות המוסדית בכלכלה, שאותה גם סקרתי במסגרת ספרי "מסע האנושות" (עם עודד גלאור). אך לצד זאת ישנן טענות מוגזמות, אשר חורגות לדעתי מניתוח כלכלי סביר.

אומדנים לפגיעה ארוכת טווח: סיבתיות, קורלציה ומדדים מוסדיים סובייקטיבים

נתחיל עם הבעיה העיקרית: השלכת-יתר של ממצאי מחקרים אל המציאות הישראלית תוך התעלמות מהקונטקסט השונה, כלומר בעיה של external validity.

חלק ניכר מהמסמך עוסק במחקריו של דארון אסימוגלו ועמיתיו וביכולת להשתמש בנתונים כדי לזהות קשר סיבתי בין איכות המוסדות ובין ביצועים כלכליים. ישנן שלוש בעיות עיקריות עם גישה זו:

א. חלק מהקורלציות והרגרסיות לא נראות משכנעות במיוחד כשמציירים את התצפיות כתרשים פיזור (עמוד 33 והלאה, ראו תמונה לעיל). אמנם נכון שתרשימים דו-ממדיים לא כוללים פיקוח על משתנים מתערבים, אך מי שמכיר מחקר אמפירי מקרוב יודע שאפקטים סיבתיים חזקים, כשהם קיימים, בולטים גם בתרשימים כאלו. ומעבר לכך – אם בתרשימים יש נקודות שמציינות מדינות הרחוקות מקו הרגרסיה, למה שישראל לא תהיה אחת מהן? זה לא מספיק כדי לשכנע כאשר המטרה היא להוכיח נקודה לגבי מדינה ספציפית.

ב. גם לאחר שליטה באפקטים קבועים למדינות, לתקופות ובתוצר מתקופות קודמות (כמו במשוואה בעמוד 41), עדיין לא ברור ששינוי מוסדי יהיה אקסוגני ואקראי במידה שתאפשר לזהות אפקט סיבתי שלו על התפתחות כלכלית. כלומר, לא ברור שאין בחלק מהמדינות והתקופות סיבתיות הפוכה (אינדיקטורים להרעה כלכלית עתידית שלא התבטאו עדיין בתוצר לנפש גרמו לשינוי המוסדי), או משתנים חסרים שהשפיעו גם על ההתפתחות הכלכלית וגם על השינוי המוסדי. ככל הידוע לי הגישה הזו די נזנחה על ידי הספרות הכלכלית.

ג. בסופו של דבר מדובר בערבוב של מדינות רבות ותקופות שונות, ובמדדים מוסדיים "רכים" שמבוססים בחלקם על הערכות סובייקטיביות. ברגע שנכנסים לפרטים, כפי שהיסטוריונים אוהבים לעשות, לפעמים מאוד קשה לסווג מדינות לכיוון כזה או אחר (וכבר עלתה בעבר הטענה נגד אסימוגלו שאיכשהו במחקרים שלו הסיווגים האלו תמיד יוצאים ממש טוב עבור מה שהוא מנסה להוכיח).

שלוש בעיות אלו מתייחסות לספרות כולה ולא למחקר הספציפי הזה. בתור חוקר אמפירי, אני מאמין שמחקר יכול להיות חשוב גם אם הוא נגוע בבעיות כאלו, שקשה מאוד להתמודד איתן.

אך הכשל המשמעותי הוא לקחת מחקרים שנגועים בבעיות האלו, ואז למתוח קו רגרסיה ולהשליך מהם למידת הפגיעה של רפורמה ספציפית במדינה ספציפית. הרי רוטמן ושותפיו יכולים לקבל במלואם את ממצאי הספרות המחקרית, ובכל זאת לטעון שהרפורמה שלהם בכלל משפרת את איכות המוסדות בישראל ולא פוגעת בהם.  

כדי למתוח את קו הרגרסיה נדרשים החוקרים לא רק להניח שישראל לא תהיה אחת מהמדינות הרבות שלא נמצאות על הקו, אלא גם להעריך באיזו מידה הרפורמה המשפטית בישראל תפגע באותם מדדים ערטילאיים וסובייקטיביים של "איכות מוסדות" – ומכאן קצרה הדרך לקבל כמעט כל מספר שתרצו לקבל.

אין סיבה מיוחדת להחליט שהפגיעה בישראל תהיה זהה לפגיעה בהונגריה ובפולין, כפי שעושים המחברים בחלק אחד של הניתוח, מכיוון שהרפורמה שונה והמדינות שונות. אולי היא בכלל תהיה חמורה יותר, בהשוואה למצב הקיים? חמורה פחות? לא מדובר כאן בחקיקה שהיא דומה במדינות שונות, כמו למשל שכר מינימום או פיקוח על שכר דירה. גם ההערכה המבוססת על השאלון של V-dem תלויה בסופו של דבר בהערכות מומחים סובייקטיביות (אגב, היה יכול להיות מעניין לו המחברים היו מבקשים בנפרד הערכות ממומחים ימניים ושמאלנים, כדי לקבל טווח).

בסופו של דבר השאלה המעניינת כאן היא השאלה המשפטית, באיזו מידה תידרדר האיכות המוסדית כתוצאה מהשינוי הספציפי המוצע בישראל, ולא השאלה האמפירית, לאן יגיע קו הרגרסיה אם אנחנו מניחים ערך מסוים לגבי הידרדרות של האיכות המוסדית. ההנחה היא לב העניין. וזו פשוט לא שאלה לכלכלנים.

אומדנים לפגיעה קצרת טווח

לאחר שסיימו עם הרגרסיות המוסדיות, עוברים כותבי המסמך לדון בהשפעות קצרות הטווח של יוזמות החקיקה על המצב הכלכלי הנוכחי בישראל:

א. פגיעה בדירוג האשראי של ישראל – אמנם עד כה לא היה שינוי משמעותי, אבל הטענה היא שהוא לא עלה כפי שהיה יכול לעלות, וכי לאור הכתוב בדוחות האנליסטים קיים חשש לפגיעה במידה שהרפורמה תעבור.  

ב. פגיעה בהשקעות בישראל, שהעדויות עבורה הן פיחות עודף בערך השקל (כלומר פיחות שנובע ספציפית מהרפורמה במנותק מהמצב הכללי של השווקים בארץ ובעולם) ופערי תשואות בשווקי המניות. ישנו גם פרק על ירידה בהשקעות בהייטק, שמצוין משום מה בנפרד מפרק זה.

ג. האינפלציה וההכרח בהעלאת הריבית שנגרמו כתוצאה מהפיחות העודף.

ד. פגיעה באיכות השירות הציבורי ועליה ברמת השחיתות.

בנוגע לסעיפים א-ג אני חושב שטענות המחקר הן די משכנעות.

הטענה הנגדית של תומכי הרפורמה היא שהנזקים האלו נובעים ישירות מהפעילות של המחאה, ובין השאר מהמכתב שעליו חתומים אותם הכלכלנים שכתבו את המחקר הנוכחי, אך לדעתי זו ביקורת שמחטיאה את העניין. זה לא משנה אם הנזק נוצר כתוצאה מפגיעה ממשית בכלכלה, או כתוצאה מכך שכל המומחים בתחום בארץ ובעולם חוששים מפגיעה עתידית בכלכלה. מאז "מהפכת הציפיות" במחקר למדנו שהציפיות הן חלק מאוד חשוב מכל תופעה מאקרו כלכלית, ופגיעה בציפיות כמוה כפגיעה ישירה בכלכלה.

כדי להבהיר את הנושא, בואו נניח לצורך העניין את ההנחה הקיצונית ביותר: כל הכלכלנים בארץ ובעולם ממש שונאים את נתניהו, ולכן דוחפים ציפיות שליליות ומוגזמות אל המחקרים והדוחות שלהם. אפילו אם ההנחה הזו הייתה נכונה, הפגיעה במשק עדיין הייתה קיימת, במציאות. פגיעה בהשקעות, בערך המטבע, אבטלה, מיתון, כל אלו יכולים לקרות בגלל ציפיות אפילו אם המקור שלהן שקרי לגמרי (ואני לא חושב שהוא כזה). זה העולם, וגם אם הוא לא הוגן ממשלה צריכה להתמודד איתו כפי שהוא.

אני מאמין שסעיפים א-ג הם גם העדות הטובה ביותר לפגיעה ארוכת הטווח של הרפורמה בכלכלה. אמנם הם נראים צנועים יותר, ובניגוד לרגרסיות המוסדיות הם לא מאפשרים להעריך כמה מיליארדים נפסיד באחוזי תוצר, אבל מדובר בתופעות שקורות בשטח, ולא בהערכות המבוססות על מתודולוגיה סובייקטיבית והשוואות למדינות שונות שבהן בוצעו רפורמות אחרות. תומכי הרפורמה לא יכולים לטאטא את התופעות האלו מתחת לשטיח ולטעון שאין כאן חשש אמיתי מעתיד רחוק יותר, שבו אריה דרעי יבחר את השופטים במסגרת ממשלתו הראשונה של יאיר נתניהו.

סעיף ד (במסמך – פרק ה.5 בעמוד 47) לא קשור לעניין, והדברים שכתובים בו יכלו להתרחש ממילא, בלי קשר לרפורמה המשפטית. היה עדיף להשמיטו ממחקר המתמקד ברפורמה.

האם חכם להגזים בהשלכות הרפורמה?

משפט אחד מהמאמר, לא חשוב במיוחד, הקפיץ אותי: אחרי תיאור של כמה מהאומדנים לירידת התוצר בעקבות הרפורמה, כותבים החוקרים כי "מדובר בפגיעה קשה ביותר ברמת החיים בטווח הארוך, בהשוואה לתרחיש בו יוזמות החקיקה ייגנזו."

זה גרם לי לחשוב – מה באמת יקרה במדינת ישראל אם יוזמות החקיקה ייגנזו? האמת היא שאף אחת מבעיות העומק של המדינה לא תיפטר. הפוליטיקאים המכהנים בממשלה הנוכחית ימשיכו לכהן גם בממשלה שאחריה, ובזאת שאחריה, ימשיכו להוביל מדיניות שגויה בשלל נושאים, לנסות לדחוף רפורמות כאלו או אחרות שיגדילו את כוחם, ובסוף הם יצליחו. בעיית החרדים לא תיפטר, עתידה של המדינה יישאר עגום, שום דבר חשוב לא ישתנה.

יש כאן סתירה: כיצד ייתכן שאני מאמין שמצד אחד חשוב לעצור את הרפורמה המשפטית, אבל מצד שני ביטולה לא ישנה את התסריטים העתידיים באופן מהותי? הפתרון לסתירה הוא שהרפורמה המשפטית היא סימפטום למחלה, ולא המחלה עצמה.

המחלה עצמה היא החלוקה של החברה הישראלית לסקטורים יריבים אשר מושכים ללא הרף את השמיכה לצד שלהם. למעשה, זהו גם הטיעון המקורי לקשר הסיבתי בין המגבלות על הממשלה ובין צמיחה כלכלית: ההנחה היא שבהיעדר מגבלות ממשלות יחלקו את הכסף לפי שיקולים סקטוריאליים צרים. ישנן דוגמאות היסטוריות שבהן זה לא קרה, כגון טייוואן, סינגפור ודרום קוריאה, אשר חוו צמיחה מהירה בתקופה שבה הן לא היו דמוקרטיות, מכיוון שהמשטרים שניהלו אותן לא היו מושחתים וסקטוריאליים אלא דאגו בכנות לחברה כולה. אבל אנחנו יודעים שבישראל זה כן יקרה. כותבי המחקר מציינים זאת בעמוד 9:

"סיבה נוספת לדאגה היתרה במקרה הישראלי היא המבנה הסקטוריאלי של החברה המקומית. הספרות מדגישה, בין היתר, כי מוסדות המאפשרים לקבוצות מצומצמות באוכלוסייה לשלוט עם מעט מדי מגבלות פוגעים בצמיחה ארוכת הטווח מכיוון שהם מתעלים משאבים כלכליים לטובת האינטרס הסקטוריאלי באופן שמונע הקצאה יעילה של משאבים ופוגע בתנאים התומכים בחדשנות. אולם המשמעות של הקצאה סקטוריאלית בישראל היא חמורה במיוחד, נוכח הריבוי הטבעי הגבוה ובעיית ההשכלה וההשתתפות הנמוכה בכוח העבודה בקרב החברה החרדית, אשר כלכלנים רבים רואים בו איום כבד ביותר על עתיד המשק הישראלי בטווח הארוך."

הבעיה היא כמובן לא רק החרדים, אלא גם ההסתדרות, הוועדים הגדולים במגזר הציבורי, מערכת הביטחון ועוד. הסקטוריאליות היא הבעיה האמיתית, ואמנם הרפורמה עשויה להחריף אותה, אך היא לא תיעלם גם אם הרפורמה תיגנז. ביטול הרפורמה עשוי לעורר בקרב רבים אשליית שווא, כאילו שהמדינה חמקה מעתיד אפל, אבל לא נחמוק מדבר.

לדעתי, חלק מהכלכלנים החתומים על המחקר הזה והעוסקים בדיונים בנושא ברשתות החברתיות ובתקשורת דווקא מחריפים את המחלה הבסיסית בזמן שהם עוסקים בריפוי הסימפטום שלה. התקפותיהם על הצד הימני של המפה מייצרות את הרושם שאין אפילו פסיק של אמת בטענות של ימניים על ההטיות של המערכת המשפטית, אין שום סיכוי שהגבלה כלשהי של הרשות השופטת תתרום באופן חיובי לאיכות המוסדית, והכל פשוט איוולת אחת גדולה שנולדה מתוך רשע טהור, ותהרוס את הכלכלה הישראלית באופן מיידי. זה פשוט לא נכון.

כך, הרפורמה המשפטית, שהחלה בתור סימפטום של הסקטוריאליות, מחריפה אותה עוד יותר – ויש שיגידו שזו גם התוצאה של המהפכה המשפטית המקורית של אהרון ברק בשנות התשעים, של חוק ההסדרים, ושל מנגנונים מוסדיים אחרים שכולם נועדו בסופו של דבר להגביל את המנגנונים הדמוקרטיים כדי להילחם בסקטוריאליות.

הפתרון לבעיה הזו הוא לא להעביר את הרפורמה, כמובן, או להפסיק להתנגד לה. הפתרון הוא למצוא את המכנה המשותף בין החלקים המתונים של השמאל והימין שיאפשר לפייס בין הצדדים, להזיז הצידה את הקיצוניים, ולהתמודד יחדיו עם הבעיות העומדות בפני המדינה. לצד ההגזמות משמאל, אחת המגמות שמדאיגה אותי במיוחד היא היחס של תומכי ליכוד למגמות התעסוקה בחברה החרדית: בעוד שבעבר היה קונצנזוס בין הימין והשמאל המתונים בנושא, כיום כותבים ימניים פופולריים מצדיקים את הסחטנות וההיבדלות שמובילות המפלגות החרדיות. תופעה זו לבדה עשויה למנוע כל סיכוי להימלט מהגורל של הפיכת מדינת ישראל למדינה מתפתחת.

בספרי "כסף כחול לבן" כתבתי בהרחבה על ההיסטוריה של המוסדות הפרוטו-דמוקרטיים בחברה היהודית בגולה, ועל האופן שבו היא היתרגמה לעם שהקים מדינה דמוקרטית בתקופה שבה מרבית המדינות בעולם לא היו דמוקרטיות, למרות שמרבית בניו היגרו לכאן מארצות לא דמוקרטיות. כתבתי כי המסורת היהודית של וויכוח ושכנוע היא הגורם שאפשר לנו להימנע עד כה ממלחמות אזרחים שהתרחשו במדינות רבות אחרות, ולהתמודד בהצלחה עם תופעות כגון האינפלציה הגבוהה בשנות השמונים. כיום, המסורת הזו הולכת ונשחקת במהירות.

אני מאמין שהדרך היחידה לצאת מהבור שאליו אנחנו גולשים היא ממשלת אחדות משותפת לימין ולשמאל, או לפחות יותר שיתוף פעולה בנושאים המהותיים. אין לי מושג איך לגשר על הקיטוב ההולך וגדל בין הצדדים, אבל אני מרגיש שהעוצמה של דחיפת הרפורמה המשפטית מהצד הראשון, וההגזמות והדמוניזציה שמלוות את ההתנגדות אליה מהצד השני, רק מדרדרות אותנו לתהום במהירות גבוהה יותר.

Read Full Post »

על מלחמת הרעיונות, חסימת דעות, וסופו של עידן האינטרנט החופשי

בימים האחרונים חסמו טוויטר ופייסבוק את חשבונותיו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, וגוגל הסירה מחנות האפליקציות שלה את הרשת החברתית "פארלר", אשר שימשה בעיקר פעילי ימין. החסימה הזו עוררה שלל דיונים, המתחלקים לשתי שאלות שחשוב שלא לערבב ביניהן.

השאלה הראשונה עוסקת בכוחן המונופוליסטי של חברות הרשתות החברתיות, באחריות שלהן ובמידת הרגולציה עליהן. מהצד השמאלי של המפה ישנם רבים הטוענים כבר זמן רב כי החברות האלו לא עושות מספיק על מנת לחסום דעות ימניות קיצוניות, בעוד שמהצד הימני של המפה ישנם הטוענים כי החסימות מוגזמות, מוטות כנגד ימניים, לא דמוקרטיות, ונובעות מהטיה פוליטית של מנהלי החברות והעובדים הבכירים בהן. למעשה, שני הצדדים למפה הפוליטית מעוניינים ברגולציה כבדה יותר על הרשתות החברתיות ובהגברת השליטה הממשלתית על פעילותן, על מנת שיהיה להם יותר קל לכפות את הדעה האישית שלהם על השיח. למאמץ להגביל את הרשתות החברתיות מצטרפים גם אנשי תקשורת רבים, אשר הרשתות החברתיות פוגעות במונופול שהיה להם בעבר על הפצת מידע, ומאפשרות לאנשים לבקר אותם באופן חופשי.

בהחלט יתכן שיום אחד, בעתיד הלא רחוק, האינטרנט יהיה חסום ומגודר מכל הכיוונים, הרשתות החברתיות יהיו נתונות לצנזורה מעיקה, משפטיזציה ורגולציה כבדה, דעות "לא נכונות" ייעלמו, הממים המעטים שיעברו את מבחן הוועדות העליונות ובתי המשפט יהיו מצחיקים כמו סדרה של הטלוויזיה החינוכית, אנשים גסים או פרובוקטיביים מדי יחששו לאבד את עבודתם בעקבות כתיבתם ברשת וייעלמו מהנוף, וחופש ההבעה והמחשבה יחנקו ביחד עם כל אותן התקוות היפות שהאינטרנט הביא לעולם בתחילת דרכו. אך למרבה האכזבה, גם כשיגיע היום הזה אנשים פופוליסטיים וקיצוניים ימשיכו להיבחר כראשי מדינות, מאותן הסיבות שבגללן הם תמיד נבחרים. ההבדל היחיד הוא שיהיה להם הרבה יותר כוח לפגוע במתנגדיהם.

סיום עידן המערב הפרוע של רשת האינטרנט יהיה יום עצוב עבור הקדמה הטכנולוגית, המדעית, המסחרית, האמנותית והפילוסופית של תקופתנו, מכיוון שרק חופש הבעה ותחרות חופשית בשוק הרעיונות מסוגלים לעודד קדמה שכזו.

השאלה השנייה שנובעת מהחסימה של טראמפ ותומכיו עוסקת במלחמת הרעיונות, ובמידת החוכמה שבחסימה של דעות באופן כללי. אנשים כל הזמן מערבבים בין שאלה זו ובין השאלה הראשונה, אודות החובה של הרשתות החברתיות לחסום דעות וכוחן המונופוליסטי, אך אין בין שתי השאלות האלו שום קשר. את הדיון בנוגע לשאלה השנייה, לחסימת דעות, יכולנו לנהל גם בעידנים שלפני הרשתות החברתיות המודרניות, ולשאול למשל האם היה ראוי לאפשר להיטלר להוציא לאור את ספרו "מיין קאמפף" בשנת 1925, או האם ההחלטה של האימפריה העות'מאנית במאה ה-16 לאסור הכנסת מכונות דפוס לתחומיה, מתוך מטרה למנוע הפצעת דעות סותרות ופגיעה בערכי הדת האיסלאמית, הייתה חכמה.

כאן, התשובה לדעתי היא שצנזורה היא לא הדרך לנצח במלחמת הרעיונות. חסימה של אנשים לא מובילה לחסימת רעיונות, לא פוגעת בהפצתן ולא מונעת אלימות. במקום זאת, היא מובילה לניוון רעיוני ורוחני, להיווצרות "תיבות תהודה" בשני צידי המתרס, ומוכיחה לאוחזים באותן הדעות החסומות שהם צודקים. אנשים נוטים יותר להידחק לפעולות אלימות כשהם מרגישים שאין להם ברירה, שכל העולם מתאחד נגדם, שאף אחד לא מוכן להקשיב להם ולהתווכח איתם באופן הוגן, באמצעות טיעונים ולוגיקה. זהו הדשן שמצמיח שנאה ואלימות.

כמובן, בהחלט ניתן לחסום ציוצים אשר מהווים עבירה על החוק, כגון פרסום מידע חסוי, ואפילו הסתה לאלימות. אך יהיה זה נבון יותר להשתמש בלי החסימה בזהירות רבה, לעיתים רחוקות ובמקרים קיצוניים בלבד, ולא לחסום אנשים לגמרי מהיכולת להביע את דעתם – אפילו כשמדובר בקונספירציות וב"חדשות מזויפות" הסותרות את העובדות. ממילא תקשורת המיינסטרים מפיצה מדי יום שלל דעות הסותרות את העובדות לא פחות מאותן קונספירציות רשת פופולריות.

על מנת לנצח במלחמת הרעיונות, עלינו להתווכח עם רעיונות גרועים. זה לא קל, ולפעמים המאבק נמשך שנים ארוכות. אנשים בדרך כלל נוטים שלא להשתכנע בקלות מנתונים ועובדות הסותרים את דעותיהם המוקדמות, ועל כן החסימה המוחלטת תמיד קוסמת יותר. היא קלה, ומיידית, וזהו, אנחנו לא רואים יותר את אותם האנשים האחרים שחושבים מחשבות כל כך נוראיות. אבל גם אם אנחנו לא רואים אותם, זה לא אומר שהם נעלמו. הם פשוט ימשיכו להפיץ את הרעיונות שלהם במקום אחר, בתיבת תהודה מהודקת יותר, שבתוכה הרעיונות האלו יהדהדו הלוך וחזור בעוצמה הולכת וגוברת, ללא אף אחד שיאבק בהם.

בטווח הארוך, רעיונות גרועים בדרך כלל מפסידים במאבק חופשי הכולל טיעונים לוגיים ועובדות, ומעניק במה הוגנת לכל הצדדים. ישנם בלתי-משוכנעים רבים הצופים מהצד בוויכוח, ובכל תקופה עולה דור חדש של צעירים שאינם מרגישים מחויבים לרעיונות של הוריהם, ומסוגלים להקשיב לשני הצדדים במידה מסוימת של איזון. על כן, וויכוח פתוח וחופשי הוא הדרך היחידה לקדם את המין האנושי למקום טוב יותר. חסימה של דעות היא לא פתרון קסם, ובסופו של דבר היא רק תוביל להתגברות הקיצוניות, הפילוג והאלימות.

Read Full Post »

האינדיבידואליסט הרדיקלי

בתקופה קשה של משבר חסר תקדים מתברר, שוב, שאין שום מבוגרים אחראיים ויודעי כל שם למעלה, אלא בסך הכל בני אדם, מבולבלים ומפוחדים כמו כולנו, שההתמחות שלהם היא בלהניע אותנו לפעולה, לנגח את מתחריהם ולצבור פופולריות באמצעות סיסמאות, אידיאולוגיות גדולות ונושאים ברומו של עולם.

ומי לא אוהב נושאים ברומו של עולם? כן סיפוח, לא סיפוח, קפיטליזם, סוציאליזם, חופש, שוויון, דמוקרטיה, שחיתות, התחממות גלובאלית, טבע האדם, שלום ומלחמה, הכל מרתק ושובה את הדמיון שלנו, תחביב אינטלקטואלי ראוי בהחלט לזמן הפנוי, כמו לפתור תשבץ או לקרוא ספר, אבל אלו לא השאלות החשובות בעת משבר חמור.

השאלה החשובה כרגע היא איך אתם, באופן אישי, מתמודדים עם השינוי שמתרחש בעולם. האם תיכנעו לייאוש? האם הספקתם לצבור כריות ביטחון? האם הגעתם למעמד תעסוקתי שמאפשר לכם לעבור משברים? להגר למדינות אחרות? האם תצליחו לשנות את ההרגלים שלכם כעת במהירות מספקת? כיצד תוכלו לתמוך בחברים ובני משפחה שנקלעו לקשיים, או לחילופין להיעזר בהם? ומהו הלקח לפעם הבאה?

אפשר לקרוא לגישה הזו "אינדיבידואליזם רדיקאלי", אני מניח. איני אומר שזה לא חשוב כלל מי ישב בכיסא ראש הממשלה, אך אם אתם לא בעסקי מכירת העיתונים, סביר שההתמקדות שלכם בכך היא מעבר לכל פרופורציה. מדינות עולות ונופלות כמו הגלים שעל פני הים, נסחפות עם מגמות טכנולוגיות ודמוגרפיות מורכבות שאין שום אפשרות לחזות אותם, וההשפעה של כל אחד מאיתנו על כך היא אפסית, אבל השפעתנו על החיים שלנו היא עצומה.

אם אתם תולים את תקוותיכם בפוליטיקאי מסויים, באידיאולוגיה מסויימת, במומחים, ובאמת מאמינים שאם רק תצליחו לשכנע מספיק אנשים הכל ישתנה, זה הזמן שלכם להביט במראה, ולהבין שמנצלים אתכם. בעת צרה אמיתית כולנו בסופו של דבר מתמודדים עם העולם לבדנו, עם הסביבה הקרובה של חברים, שכנים ובני משפחה.

כך היה בעת מלחמות העולם, והשואה, ואסונות טבע קשים, וזהו המצב גם כיום. אף אחד לא יעזור לכם, אף אחד לא יציל אתכם. כל מה שהם יכולים לעשות שם למעלה זה להשתמש בכם, להסית אתכם נגד יריביהם ולהבטיח הבטחות ריקות. לא בהכרח בגלל שהם מרושעים או מושחתים, אלא בגלל שהם מוגבלים, בדיוק כמונו.

Read Full Post »

הצד הבהיר והצד האפל של המגוון האנושי

בשנות הארבעים של המאה העשרים, בזמן שהעולם כולו היה עסוק במלחמה, הופיע לראשונה סגנון מוזיקלי חדש: הרוקנרול. לא במקרה, הסגנון החדש צמח בערים הגדולות של ארצות הברית. הגיטרות, התופים והסגנון המהיר הם תוצאה של ההשפעה הדדית של מוזיקאים שחורים ולבנים בשנות הארבעים של המאה ה-20, אשר למדו האחד מהשני כלים ומקצבים, ושילבו את ניסיונם לכדי סגנון ייחודי וחדש שצמח מתוך הבלוז, הג'אז והסגנונות האחרים. מוזיקאים אפריקנים או אירופאים לא היו מסוגלים לפתח את הרוקנרול לבדם; רק השילוב יוצא הדופן שנוצר בארצות הברית אפשר זאת. זהו אינו מקרה יוצא דופן – חלק ניכר מהפיתוחים התרבותיים, האמנותיים, הקולינריים, הפיננסיים והטכנולוגיים שהופיעו בארצות הברית במאה וחמישים השנים האחרונות הם תוצאה של שיתוף פעולה והשפעה הדדית בין אמריקנים שהגיעו מארצות ומתרבויות שונות לגמרי. עוצמתה של ארצות הברית נובעת מאותו שילוב של גרמנים, אירים, איטלקים, פולנים, סינים, פורטוריקנים ורבים אחרים, שכל אחד מהם הגיע לצפון אמריקה עם מטען תרבותי אחר, כישורים אחרים, ידע אחר, השקפות עולם אחרות. מחקרים העלו עדויות לכך שגיוון אתני השפיע לחיוב על השכר בערים בארצות הברית, על פריון העבודה, ועל צמיחתן של ערים בבריטניה. תוצאות דומות עולות גם מניתוח המגוון האנושי בהנהלות של חברות: פירמות בעלות מגוון אנושי רב יותר בקרב הבעלים או השותפים נוטות להיות חדשניות ומצליחות יותר.

אך לכל אותן התפתחויות חיוביות תמיד נלווה הצד האפל של המגוון האנושי והאתני, שאליו נחשפנו גם בשבועות האחרונים. מאבקים אלימים בין קבוצות אתניות שונות בארצות הברית התרחשו עוד במאה ה-19, כפי שניתן לראות בסרט "כנופיות ניו יורק", המתאר את היריבות בין מהגרים איריים לבין "וותיקים" שרובם ממוצא אנגלי. גם מלחמת האזרחים האמריקנית, אחת המלחמות האכזריות ביותר בעידן המודרני, היא במידה מסוימת תוצאה של הבדלי השקפות ופערים תרבותיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. לאורך כל המאה ה-19 התרחשו מהומות, התפרעויות ומרידות, ביניהם מספר התקפות של לבנים על עבדים שחורים משוחררים, מאבקים בין פרוטסטנטים וקתולים, התקפות על מהגרים סיניים, ואפילו קרבות בין פלגים שונים במשטרה. מגמה זו המשיכה אל תוך המאה ה-20, עם שלל מהומות שחלק ניכר מהן על רקע גזעי, למשל במסגרת "הקיץ האדום" של 1919, ובשנת 1943, כאשר בחודש יוני הנשיא רוזוולט נאלץ לשלוח אלפי חיילים כדי להרגיע את המתפרעים בדטרויט, ובחודש אוגוסט פרצו מהומות בניו יורק בעקבות ירי של שוטרים לבנים בחייל שחור, ועוד מקרים רבים נוספים. ישנם כאלו המקשרים בין המהומות הנוכחיות ובין כהונתו של טראמפ, אך הם ככל הנראה ניחנו בזיכרון קצר; מהומות על רקע גזעי התרחשו גם בשנים 2015, 2014, 2011, וכן מספר פעמים בעשור שלפני כן, ובכל עשור אחר בתולדות ארצות הברית, בלי קשר לזהות הנשיא המכהן.

ההשפעה השלילית של מגוון אנושי גבוה איננה ייחודית לארצות הברית. למשל, מחקר מעניין השווה בין מתחמים של דיור ציבורי למהגרים עניים בצרפת, שבחלקם מרבית המהגרים מגיעים מאותה המדינה ובחלקם הם מגיעים ממגוון רחב של מדינות. לפי התוצאות, רמה גבוהה יותר של מגוון אתני בקרב המהגרים הביאה לפגיעה בשיתוף הפעולה בין הדיירים, להגדלת שכיחותם של מקרי הוונדליזם ולירידה ברמת התחזוקה. רבים תולים את הנחשלות הכלכלית של מדינות אפריקה שמדרום לסהרה במגוון האתני השורר באזור הזה, שהוא הגבוה ביותר בעולם. מחקרים על מדינות שונות מצאו בין השאר כי מגוון אתני פוגע בהשקעה בחינוך ובתשתיות, במימון מערכות חינוך בסיסיות, ובשיתוף הפעולה הנדרש למניעת נזקים סביבתיים. גם במדינות הנורדיות, הנתפסות בתור "מודל סוציאל-דמוקרטי", הגירה אשר הגדילה את המגוון האנושי הובילה לירידה בתמיכה במימון ציבורי של השכלה ובריאות. כאן בישראל סירבו מרבית הקיבוצים לקבל אליהם את העולים היהודים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון באמצע המאה הקודמת, למרות שספגו עקב כך ביקורת קשה מבן גוריון – הם ידעו טוב מאוד שהמודל השיתופי הסוציאליסטי שלהם תלוי באופן קריטי בכך שהאוכלוסייה תהיה הומוגנית כמו בשבדיה.

בספר "מסע האנושות" (בהוצאת כינרת), שכתבתי בשיתוף עם עודד גלאור, אנחנו מייחדים פרק שלם להשפעת המגוון האנושי על התפתחותן של מדינות. עודד ושותפיו הראו במחקריהם כיצד ניתן להשתמש במגוון הגנטי בתור מדד טוב לרמת המגוון האנושי במדינות שונות, ומצאו כי השפעת המגוון האנושי על שגשוג כלכלי נראית כמו "גבעה": מגוון נמוך מדי או גבוה מדי מוביל לעוני, בעוד שהרמה האופטימאלית של מגוון נמצאת באמצע. הסיבה לכך היא שמגוון נמוך מדי מוביל לשמרנות וסגירות בפני מסחר ורעיונות חדשים, בעוד שמגוון גבוה מדי מוביל לאלימות ולקושי בשיתוף פעולה. מחקרי המשך מצאו השפעות של המגוון האנושי על רמת חוסר האמון באוכלוסייה, על מלחמות אזרחים, על עלייתם של משטרים אוטוקרטיים ועוד.

למשקיפים מבחוץ נראית האומה האמריקנית כיום כאילו שהיא קרועה מבפנים, לא מסוגלת להתמודד עם העול ההיסטורי של העבדות והגזענות, לא מעוניינת להגיע לרמת ההרמוניה והשלווה של מדינות מפותחות אחרות. אך זוהי תמונה שגויה.

ראשית, מכיוון שההשוואה למדינות מפותחות אחרות, שרובן הומוגניות הרבה יותר, היא שגויה. איננו יודעים כיצד היו נוהגים שוטרים בשוודיה, הולנד או יפן לו היו מתחים אתניים וגזעיים משמעותיים במדינות אלו. בהחלט סביר שבמצב של מגוון אנושי גבוה גם במדינות האלו התמיכה במערכה במערכת רווחה נדיבה הייתה נמוכה יותר, שיעור גבוה יותר מהילדים היו לומדים בבתי ספר פרטיים, ורבים היו תומכים בזכות האישית לנשיאת נשק. ושנית, מכיוון שהמגוון האנושי הוא מקור עוצמה משמעותי עבור האומה האמריקנית, שאפשר לה להפוך למעצמה טכנולוגית, כלכלית, תרבותית, אמנותית, ולקדם חדשנות יוצאת דופן בכל תחום אפשרי. למרות כל חסרונותיה, ארצות הברית ממשיכה לשאוב גם מישראל וגם ממדינות אחרות את טובי המוחות – גברים ונשים שמחפשים את האתגר, את המגוון ואת ההשפעות ההדדיות, ואולי גם מעוניינים לברוח מההומוגניות המשעממת של מדינות המוצא שלהם. עד כה המאפיינים החיוביים של המגוון האנושי הגבוה בארה"ב עלו בהשפעתם על המאפיינים השליליים, ואין סיבה לחשוב שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין.

 

Read Full Post »

האם הכנסה בסיסית אוניברסלית היא הפתרון למשבר הקורונה?

הכנסה בסיסית אוניברסלית היא רעיון לארגון מחדש של מערכת הרווחה, שבמרכזו קצבה אוטומטית ובלתי מותנית המוענקת לכל אזרח במדינה. כל אחד ואחת מקבל מהממשלה מדי חודש תשלום לחשבון הבנק. בחלק מההצעות גובה התשלום החודשי תלוי בגיל, אך מלבד זאת הוא לא תלוי בשום מאפיין אחר של הפרט. מדובר ברעיון וותיק למדי, שהוצע בגירסאות שונות כבר לפני מאות שנים ונתמך בין השאר על ידי הפילוסוף בן המאה ה-17 ג'ון לוק, המתמטיקאי בן המאה ה-18 המרקיז דה-קונדורסה, וכן הוגים מאוחרים יותר כגון ג'ון סטיוארט מיל, ברטרנד רסל ומילטון פרידמן.

בשבועות האחרונים מגפת הקורונה החזירה את הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית לאופנה, וד"ר אמיר ברנע פרסם מאמר בנושא במדור הדעות של "הארץ". בדומה להוגים אחרים מהצד השמאלי של המפה האידיאולוגית, ברנע רואה בהכנסה בסיסית "הזדמנות להשיג יעדים חברתיים" ולמעשה להגדיל את המיסוי על עשירים. אך אין שום קשר בין הכנסה בסיסית ובין מיסוי עשירים, ואין שום קשר בין מיסוי עשירים ובין מגפת הקורונה; אפשר להגדיל את המס על העשירים גם בלי הכנסה בסיסית ובלי מגפה עולמית, ואפשר גם להקטינו במסגרת מעבר להכנסה בסיסית ותוך כדי מגפה עולמית.

טיעונים רבים בעד הכנסה בסיסית אוניברסלית מלווים ברטוריקה שקרית על "חלוקת משאבי הטבע של המדינה לכלל התושבים", ומבטיחים שלל ניסים ונפלאות שלא יקרו. חשוב להבין שהכנסה בסיסית אוניברסלית איננה פתרון קסם. במציאות, אם ניקח את כל הונו של יצחק תשובה (לפני שהוא הצטמק בעקבות משבר הקורונה) ונחלק אותו בין כל אזרחי ישראל מעל גיל 14, נקבל בסך הכל כ-570 דולרים לאדם באופן חד פעמי, וכמובן נפגע באופן אנוש בתמריצים להשקעה ויזמות. לממשלה אין עץ כסף נסתר שממנו אפשר לחלק לכל אחד מאיתנו אלפי שקלים מדי חודש. כדי לחלק לכל אזרחי ישראל סכום משמעותי באופן קבוע ולא חד פעמי, מדי חודש, אי אפשר רק "למסות את העשירים" או "להלאים את משאבי הטבע". נדרש הרבה יותר כסף, נדרש למסות את כולם.

לפני כשנתיים פרסמתי מחקר מקיף בשיתוף עם מיכאל שראל על יישום אפשרי של הכנסה בסיסית בישראל, שבמרכזו סימולציה בנוגע לסכומים שניתן לחלק ולאפשרויות המימון של התכנית. תוצאות המחקר מעלות שניתן להעניק לכל אדם בוגר בישראל סכום של כ- 1,200 – 1,500 ש"ח בחודש באמצעות ביטול של שלל הטבות ומס וקצבאות והעלאה משמעותית בנטל המס. בניתי את ההצעה כך שעבור מרבית העובדים הגידול במיסים יהיה שווה בערך להכנסה הבסיסית שהם יקבלו, כך שמצבם של מרבית משקי הבית לא ישתנה בעקבות הרפורמה. הסכום נשמע נמוך למדי, ובכל זאת הוא דורש את ביטול רוב הקצבאות הקיימות וכן גידול דרמטי במיסים כדי לממנו. סכומים גבוהים יותר, כגון הצעתו של ד"ר ברנע להכנסה בסיסית של 1000 דולרים בחודש, דורשים שיעורי מס דרקוניים על מעמד הביניים וקיצוץ חד בהוצאות הממשלה על סעיפים מרכזיים כגון בריאות, חינוך וביטחון. אשמח לראות חישוב מצד ד"ר ברנע המדגים את האפשרות לממן מהלך שכזה.

רבים מתאכזבים ברגע שהם מבינים שהכנסה בסיסית אוניברסלית לא תהפוך אותם לעשירים יותר. מדוע פילוסופים וכלכלנים רבים תומכים בכל זאת במעבר להכנסה בסיסית?

הסיבה לכך היא שמערכות הרווחה הנוכחיות במדינות המערב בנויות באופן עקום. קצבאות לאימהות חד הוריות, למשל, תלויות בכך שהן לא ינשאו מחדש, ובכך שהכנסתן תישאר נמוכה יחסית. על כן, אימהות חד הוריות הנמצאות בזוגיות מעדיפות שלא להתחתן, ואין להן גם תמריצים להתקדם בעבודה ולצאת ממלכודת העוני. כך גם לגבי מנגנוני רווחה אחרים. הכנסה בסיסית אוניברסלית, לעומת זאת, לא מעוותת את התמריצים ולא פוגעת בחופש הבחירה של הפרטים, ופשוטה מאוד לתפעול מכיוון שהיא איננה תלויה בכלום.

נסו לחשוב על מתכנתת אשר פוטרה כרגע ממשרה בשכר גבוה בחברת היי-טק, ומקבלת דמי אבטלה. נניח שמישהו מציע לה עבודה זמנית בשכר נמוך יחסית, במהלך המשבר, בהעברת קורסים און-ליין לילדים. כרגע אותה מתכנתת לא תוכל לקבל את ההצעה, מכיוון שהיא תאבד את דמי האבטלה. אך אם במקום דמי אבטלה היא מקבלת הכנסה בסיסית שאינה תלויה בדבר, היא תוכל לקבל את ההצעה לעבודה זמנית. המשמעות היא גמישות הרבה יותר גבוהה עבור העובדים, שיעור אבטלה נמוך יותר, ופגיעה נמוכה יותר בפעילות הכלכלית ובתקבולי המיסים של הממשלה.

יתרון נוסף של הכנסה בסיסית הוא החיסכון הבירוקרטי. אין צורך במבחני אמצעים מסובכים, טפסים והגעה למשרדי הביטוח הלאומי, אין צורך להוכיח שפוטרתם מהעבודה, ואין את הסטיגמות הנלוות לדמי אבטלה. כל הזכאים יקבלו את הקצבה, בניגוד לקצבאות לא-אוניברסליות כיום, אשר במקרה הטוב מחולקות רק לכ-70% מהזכאים בגלל קשיים בירוקרטיים.

מסיבות אלו, הכנסה בסיסית אוניברסלית הוצעה גם כפתרון להתמודדות עם אבטלה טכנולוגית רחבת היקף, שייתכן שתתרחש כתוצאה מההתקדמות בבינה מלאכותית ורובוטיקה. בינתיים אין שום עדויות להתפתחות אבטלה טכנולוגית, אבל משבר הקורונה הוביל לתרחיש של אבטלה המונית מסיבה אחרת לגמרי.

בתרחיש הקיצוני, אם כרבע מהאוכלוסייה יישארו מובטלים ותלויים בקצבאות חודשים רבים אחרי סיום הסגר, יהיה הרבה יותר יעיל כבר להעניק לכולם הכנסה בסיסית ופשוט להעלות את המיסים בהתאם לאלו שעובדים, כך שהם יפוצו על עליית המס בקבלת ההכנסה הבסיסית. התוצאה תהיה חיסכון כספי משמעותי והפחתת העומס על עובדי מערכות הרווחה, אך עבור רבים מהמובטלים ההכנסה הבסיסית תהיה נמוכה מדמי האבטלה שהם קיבלו לפני כן, מכיוון שהקצבה זהה לכולם ולא תלויה בשכר הקודם. לא בטוח שהם יהיו מרוצים מכך.

בתרחיש הסביר יותר, של הסרת הסגר בעוד שבועות ספורים והתאוששות הדרגתית של הכלכלה, הכנסה בסיסית קבועה היא לא רעיון טוב. הסכומים המעורבים עצומים, אי אפשר לממן אותם דרך קבע רק מהגדלת הגירעון, והם ידרשו כאמור העלאת מיסים דרמטית אשר עשויה לפגוע בתמריצים לעבודה וצריכה – בדיוק ההפך ממה שרצוי לעשות בעת משבר כלכלי. מלבד זאת, ביטול הקצבאות הקיימות ודמי האבטלה עשוי לפגוע במשפחות רבות בתקופה שהיא קשה ולחוצה ממילא.

הכנסה בסיסית היא רעיון טוב עבור מדינות שהן עשירות מספיק כדי להעניק קצבה משמעותית, או שהאבטלה אצלן נמוכה כך שרק מעטים באמת צריכים לחיות רק מהקצבה. כרגע, לנוכח מגפת הקורונה, איננו זקוקים להכנסה בסיסית, אלא לרפורמות המאיצות את הפעילות הכלכלית, מקילות על יוקר המחיה וחוסכות כסף עבור הממשלה, כגון ייעול המגזר הציבורי, מאבק בבירוקרטיה ופתיחת שווקים למסחר חופשי.

 

Read Full Post »

כיצד צריכה להיראות העזרה הממשלתית לציבור במהלך משבר הקורונה?

ראשית כל, דמי אבטלה. מדובר במנגנון קיים, אוטומטי, שעוזר באופן ישיר למשקי הבית שנפגעו במידה הרבה ביותר. אין שום סיבה להגדיל כל מני קצבאות, המשבר הזה לא מטיל עול כלכלי מיוחד על קשישים / נכים / הורים לילדים וכדומה. הוא מטיל עול על מי שאיבד את עבודתו, ואלו הם האנשים שלהם עלינו לעזור.

לדעתי אין טעם כיום ב"שליחת צ'ק" לכלל הציבור. המשבר הנוכחי הוא כרגע בצד ההיצע, לא בצד הביקוש, הוא אמור להיות זמני, בהחלט יתכן שהסגר יבוטל אחרי פסח, אין צורך לעודד ביקושים, וגם אי אפשר כי ממילא הרבה עסקים סגורים.

שנית, נדרש לחשוב על העסקים שנסגרו באופן זמני כתוצאה מהסגר: אנחנו רוצים שהם יוכלו להתאושש ולחזור לפעול אחרי ש"נדליק את הכלכלה מחדש", וישכרו את העובדים המובטלים.

אני מאוד מתנגד לסובסידיות למגזר העסקי בזמנים רגילים. בניגוד למה שאחרים אוהבים לטעון אני נגד דרוויניזם חברתי, אבל אני לגמרי בעד דרוויניזם עסקי, שהעסקים היעילים ידחקו את הלא-יעילים. זו התרומה של תחרות לצמיחה הכלכלית.

השאלה היא איך אפשר כרגע לעזור לעסקים שנפגעו זמנית לשרוד את המשבר, מבלי להציל כל מני פירמות שהיו על סף קריסה עוד לפני המשבר ורוצות עכשיו לנצל את העניין כדי לקבל קצת כסף ולשרוד עוד שנה-שנתיים. אין תשובה מושלמת, אבל עזרה בדמות הלוואות, ערבויות ודחיית תשלומים לממשלה ולגופים ציבוריים (חשמל, מים, עיריות) שהיא אחידה על פני כל סוגי הפירמות היא ככל הנראה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. לא צריך לשלוח חבילות הצלה לחברות ספציפיות שקרסו, ולא צריך לתת פרס מיוחד לפירמות שהתנהגו בחוסר זהירות יוצא דופן.

לפעמים אני שומע טיעונים בעד העברת כסף מפירמות מסוימות לאחרות. למשל, שהבנקים יוותרו לעסקים אחרים על החובות, או שהקניונים יפסיקו לגבות דמי שכירות מחנויות. אני לא רואה מה הערך בזה. פירמות הן לא בני אדם, אין שום היגיון ב"סוציאליזם של עסקים" שמעביר כסף מעסקים "גדולים" לעסקים "קטנים". לפעמים עסקים קטנים מפרנסים מספר מצומצם של אנשים עשירים למדי (קליניקה של רופא שיניים), ועסקים גדולים מפרנסים אלפי אנשים עניים יחסית (סופרמרקטים). אין סיבה להעביר כסף מסוג מסוים של עסקים לסוג אחר.

את התמיכה הזו של הממשלה בציבור ובמגזר העסקי צריך לממן על ידי הגדלת הגירעון ועל ידי קיצוץ חד ומיידי באותם חלקים של המגזר הציבורי שאינם נדרשים למאבק במגפה, כולל קיצוץ רוחבי במשכורות במגזר הציבורי. זה לא אומר שאני תומך כרגע במדיניות צנע, הוצאות הממשלה הולכות לגדול דרמטית וזה בסדר גמור. אבל ההשקפה שלפיה כל הגדלת הוצאה ממשלתית כלשהי כרגע היא בהכרח חיובית וכל קיצוץ הוא בהכרח שלילי היא שטחית ומטופשת. יש מקומות שראוי להרחיב, ויש מקומות שראוי לקצץ.

מה צריך להיות גובה התמיכה? תלוי במגבלות התקציב. קל לצעוק, כמו שרבים עושים כיום, שהממשלה צריכה להיות "נדיבה" יותר, אבל נדיבותה של הממשלה מגיעה על חשבון הציבור. אנחנו וילדינו נצטרך להחזיר את החובות שהממשלה צוברת כעת. מדינות שערב המשבר שמרו על חובות נמוכים יותר, או שמקצצות יותר בתחומים שאינם נדרשים, יכולות להרשות לעצמן להיות יותר נדיבות כעת עם דמי האבטלה והסיוע לעסקים. עד כה התוכניות של משרד האוצר נראות לי סבירות למדי.

סביר שבשלב עתידי כלשהו המדיניות הנוכחית תוחלף במדיניות צנע של מיסים גבוהים וקיצוצי הוצאות, במטרה להוריד את הגירעון. הייתי כותב מילה או שתיים על הצורך כעת ברפורמות תומכות צמיחה שיעזרו לנו לצאת מהמשבר ביום שאחרי ולהקל על מדיניות הצנע, אבל יש לי אפס אמון במקבלי ההחלטות ובמידת יכולתם או רצונם לחשוב לטווח רחוק כזה, אז אולי קצת חבל על המאמץ.

Read Full Post »

ההשפעה הכלכלית של מגיפות: הטווח הקצר, הטווח הארוך, והטווח המאוד ארוך

הערה: הרשומה פורסמה לראשונה בבלוג שלי באתר "הארץ"

---

"בטווח הארוך כולם מתים", אמר הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, אך הוא טעה, גם בנוגע למגיפות. אפילו במגיפת "המוות השחור" ששטפה את אסיה ואירופה במאה ה-14 לא כולם מתו. ערים רבות איבדו כמחצית מתושביהן, אבל המחצית השנייה נותרה בחיים, ועבורם ועבור צאצאיהם למגיפה היו השלכות חשובות בטווח הארוך – כפי שבוודאי יהיו למגיפת הקורונה.

השלכות המגיפה השחורה הן בין הדוגמאות המתוארות בספרי החדש "מסע האנושות", שכתבתי בשיתוף עם פרופ' עודד גלאור, אשר יצא בשבוע שעבר לחנויות (בימים אלו עדיף כמובן להוריד אותו לקינדל). הספר שלנו עוסק בשתי שאלות עיקריות: מדוע רמת החיים של בני האדם נשארה פחות או יותר קבועה לאורך ההיסטוריה עד לפני כמאתיים שנה ואז החלה לנסוק לפתע, ומדוע הנסיקה החלה מוקדם יחסית באזורים מסויימים, וכך הובילה להיווצרות פערי העושר המודרניים. התשובה לשתי השאלות הללו טמונה באופן שבו אירועים מהעבר הרחוק, ביניהם מגפות, השפיעו על גורלם של עמים מאות ולעיתים אפילו אלפי שנים אל העתיד.

בדומה לקורונה, גם מקורה של המגיפה השחורה היה בסין, וגם היא הגיעה לאירופה דרך איטליה בעיקר. התרשים הבא, הלקוח מהספר, מתאר את המגמות של אוכלוסיית אנגליה והשכר הממוצע לעובדים בחקלאות במהלך המגפה השחורה.

כפי שניתן לראות, אוכלוסיית אנגליה פחתה בקצב מפחיד במהלך אמצע המאה ה-14. אך בעקבות המחסור בכוח אדם גדל במקביל שכרם של האיכרים ששרדו את המגיפה. השדות, טחנות הקמח והציוד החקלאי לא הושמדו במגיפה, ובגלל הביקוש לעובדים השורדים חוו בדורות הבאים צמיחה מהירה ברמת החיים. צמיחה זו הובילה לגידול בילודה ולירידה בשיעורי התמותה מגורמים כגון קור ורעב. כתוצאה ממגמות אלו, החל מהמאה ה-16 ניתן לראות בתרשים גידול אוכלוסייה מהיר, שלווה גם בירידת שכר, ככל שהיצע העובדים גדל.

מגמות אלו הן דוגמה למלכודת העוני המלתוסיאנית, שבה היה המין האנושי לכוד מאז הופעתו (כמו כל שאר המינים עלי אדמות). במסגרת מלכודת העוני, קדמה טכנולוגית לא שיפרה את רמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהיא הובילה לגידול אוכלוסייה מהיר. אם פיתחתם טחנת קמח המסוגלת לייצר יותר כיכרות לחם בשנה, בדור הראשון יתכן שרמת חייכם תגדל, אבל בדורות הבאים שיעורי התמותה יפחתו, שיעורי הילודה יגדלו, האוכלוסייה תגדל, ובסופו של דבר מספר כיכרות הלחם פר אדם יחזור לרמתו ההתחלתית, מכיוון שאי אפשר לרצף את הארץ כולה בטחנות קמח. באופן דומה, אירועים שליליים כגון מגפת המוות השחור לא פגעו ברמת החיים בטווח הארוך, מכיוון שהירידה בגודל האוכלוסייה הובילה לעלייה בשכר ובסופו של דבר לגידול אוכלוסייה, כפי שניתן לראות בתרשים. בטווח "הבינוני" (למעלה ממאה שנים…) רמת החיים עלתה, ובטווח הארוך יותר רמת החיים באנגליה חזרה בערך לנקודת ההתחלה.

אך למגיפה השחורה היו השלכות נוספות, ארוכות טווח אפילו יותר. במערב אירופה היא שינתה את שיווי המשקל בין אצילים ובין איכרים, והעניקה יותר כוח פוליטי לאחרונים. המערכת הפיאודלית התערערה באופן משמעותי ובסופו של דבר קרסה. אצולת הקרקעות נחלשה, והחלה עלייתם של הסוחרים, שבהמשך ישנו גם את שיווי המשקל הפוליטי בפרלמנטים של המדינות השונות וישברו רבים מהמונופולים שהחזיקו האצילים. מלבד זאת, המחסור באיכרים בזמן המגיפה עודד את התפתחותן של טכנולוגיות אשר חוסכות בכוח אדם, כגון הסתמכות גבוהה יותר על בעלי חיים ועל מיכון בחקלאות. ישנם המשערים שהמגיפה השחורה הייתה נקודת המפנה שהציתה שורה של תהליכים כלכליים, טכנולוגיים ופוליטיים שהובילו בסופו של דבר לפריצתה של המהפכה התעשייתית במערב אירופה.

כמעט חמש מאות שנים לאחר המגיפה השחורה, הכתה מגיפה משמעותית נוספת בעולם. הדיווחים הראשונים על השפעת הספרדית הופיעו בשנת 1918, בתקופה שבה אירופה הייתה עדיין שקועה במלחמת העולם הראשונה. תנועות האוכלוסייה הגדולות במהלך המלחמה והתנאים הקשים שבהם היו שרויים החיילים היו מהגורמים שהפיצו את המגיפה במהירות. בניגוד לקורונה השפעת הספרדית קטלה דווקא אנשים צעירים ובריאים בדרך כלל, וההערכות הן כי כרבע מאוכלוסיית העולם נדבקו בה, וכ-5% מהאנושות מתו ממנה. במקומות רבים נסגרו החנויות, אנשים ניסו להימנע ממגע ככל האפשר ומערכת הבריאות קרסה תחת העומס. אך בגלל המלחמה והמהירות שבה התפשטה המגיפה, התקשורת לא סיקרה אותה בהרחבה, באזורים רבים התושבים כלל לא היו מודעים לקיומה, והשלכותיה נחקרו ביסודיות רק עשורים רבים לאחר מכן.

היסטוריונים מעריכים כי מגפת השפעת הספרדית השפיעה על תוצאות מלחמת העולם הראשונה, מכיוון שהיא פגעה בעוצמה קשה יחסית בצבאות של גרמניה ואוסטריה. מספר מחקרים אשר בחנו את דור הילדים שנולדו בזמן המגפה, מצאו כי לאורך כל ימי חייהם ילדים אלו סבלו משיעורים גבוהים יותר של נכות, ומרמות השכלה ושכר נמוכות יותר, בהשוואה לדורות שנולדו מעט לפני המגפה או מעט אחריה.

בשלב זה איננו יודעים עוד כיצד ומתי יסתיים משבר הקורונה, אך קשה להאמין שלמשבר חמור כל כך לא יהיו השלכות ארוכות טווח – מעבר לאבטלה, לגירעון הגבוה ולפגיעה בצמיחה הכלכלית בשנה הקרובה. אחת ההשלכות האפשריות היא גידול בשיעור העובדים מהבית גם אחרי שהמגיפה תחלוף, זינוק בשימוש בלימודים מקוונים כתחליף להליכה לאוניברסיטה, וכן התפתחויות טכנולוגיות התומכות במגמות הללו. למשל, למה שישראלי המתגורר בקריית שמונה ומעוניין ללמוד תכנות יסתפק במכללה מקומית, אם הוא יכול ללמוד מהמרצים של אוניברסיטת סטנפורד? אם צעירים רבים יגלו במהלך המשבר את יתרונות הלימוד הווירטואלי, ייתכן שלא תהיה יותר הצדקה לאקדמיה במבנה הנוכחי שלה.

יתכנו גם השלכות שליליות על תהליכי הגלובליזציה, כגון מניעת הגירה וניסיון של מדינות לשמור על יכולת ייצור עצמית של לפחות חלק מהמוצרים הבסיסיים (ניירות טואלט?), באמצעות סובסידיות והגנה על יצרנים מקומיים מתחרות. מהלכי מדיניות כאלו יכולים להוביל לעליות מחירים ולפגיעה בשגשוג הכלכלי. בעידן של מחסור במשאבים ושיעורי אבטלה גבוהים, לא ברור אם פוליטיקאים יוכלו להרשות זאת לעצמם לאורך זמן.

בטווח הארוך יותר, יתכן שהמגיפה תשפיע באופן עמוק יותר על האמונות והערכים שלנו. בספר אני ועודד מראים שלאמונות וערכים ישנה חשיבות רבה עבור צמיחה כלכלית בטווח הארוך. למשל, לפי אחד המחקרים השפעתם של ערכים תרבותיים על רמת החיסכון הלאומי אינה נופלת מהשפעתם של משתנים  מקרו-כלכליים מרכזיים, כגון התוצר לנפש או התפלגות הגילאים באוכלוסייה. במהלך משבר הקורונה גילינו כולנו שהעולם הוא מקום מסוכן יותר מכפי שחשבנו, והאמונות שלנו יתעדכנו בהתאם: בני אדם, פירמות ומדינות יעברו להתנהגות שמרנית יותר, המאופיינת בחיסכון ובבניית כריות ביטחון, ברמת צריכה נמוכה יותר וברמות חוב נמוכות יותר. למגמות אלו יכולות להיות השפעות דרמטיות על המערכת הכלכלית.

אנחנו חיים כיום בתקופה של שינוי משמעותי, שקשה לחזות את תוצאותיו. בטווח הקצר מגיפת הקורונה תפגע ברמת החיים של כולנו, אבל בטווח הארוך ההיסטוריה מלמדת אותנו שאירועים דרמטיים אינם משפיעים על האנושות כולה באופן אחיד "לטובה" או "לרעה", אלא מייצרים מנצחים ומפסידים. פערים קטנים שהתקיימו לפני השינוי, הופכים לפערים משמעותיים אחריו. החודשים הקרובים הם הזמן הנכון עבור אנשים פרטיים, פירמות ומדינות לנסות ולחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח, ולוודא שהם לא יקלעו אל קבוצת המפסידים.

Read Full Post »

איך תיראה הכלכלה ביום שאחרי הקורונה? זה תלוי בנו

הערה: המאמר פורסם לראשונה בגלובס

---

 

יום אחד כולנו נצא החוצה אל השמש. יום אחד ממשלות העולם ידווחו על מספר הולך וקטן של נדבקים, מספר הולך וקטן של נפטרים, ועל ביטול מצב החירום. איננו יודעים עדיין מתי יבוא היום הזה, אבל הוא יבוא. כיצד תיראה מדינת ישראל באותו היום?

בדומה לחלק ניכר ממדינות העולם, ישראל תהיה שקועה בחובות כבדים. שיעור האבטלה יהיה גבוה. ברחובות הערים חנויות רבות יהיו סגורות, למרות שהוסר הסגר, מכיוון שהבעלים פשטו את הרגל ואין להם אפשרות לשלם חשבונות. הוצאות הבריאות עדיין יהיו גבוהות למדי, מכיוון שלא נוכל לדעת בוודאות שלא יכה בנו גל נוסף של המגיפה. פירמות וענפי תעשייה שעוד לפני משבר הקורונה היו במצב רעוע לא יהיו מסוגלים להשתקם, אחרים יאבקו כדי להחזיר את הלקוחות והספקים. אך עומק הפגיעה עשוי להיות שונה ממדינה למדינה.

חישבו למשל על שני מפעלי רהיטים הנמצאים בשתי מדינות דומות, מדינה א' ומדינה ב', שלפני מגיפת הקורונה חילקו ביניהם את השוק העולמי באופן שווה – נתח שוק של 50% לכל מפעל. במהלך המגיפה שתי המדינות נפגעות במידה שווה, שתיהן מחליטות על סגר מוחלט של הכלכלה, ושני המפעלים נסגרים. מדינה א' מעבירה חבילת עזרה משמעותית למגזר העסקי, שכוללת דחיית תשלומי מסים, הנחות בארנונה, ערבות ממשלתית להלוואות וכדומה. מדינה ב' מעבירה גם היא חבילת עזרה דומה למגזר העסקי, אך היא מלווה אותה בקיצוץ משמעותי בשכר במגזר הציבורי ובמכירת חברות ממשלתיות, מה שמאפשר חבילה נדיבה יותר למגזר העסקי וגידול נמוך יותר בחוב.

כאשר מגיע היום ושתי המדינות מתאוששות מהמגיפה, מדינה א' תהיה שקועה בחובות עמוקים הרבה יותר מאשר מדינה ב'. עכשיו הגיע הזמן להתחיל להוריד את החובות, אבל יהיה קשה מבחינה פוליטית לקצץ את הוצאות הממשלה בשלב ההתאוששות. לכן מדינה א' תאלץ לשמור על מסים גבוהים יותר מאלו שהיו בעבר ולבטל את חבילת ההטבות למגזר העסקי מוקדם יחסית. בעלי מפעל הרהיטים שבמדינה א' יגלו שבתנאי המיסוי החדשים משתלם להם להעסיק רק חלק מהעובדים שעבדו במפעל לפני המשבר, ותפוקת המפעל תהיה נמוכה. האבטלה במדינה א' תישאר גבוהה, תקבולי המסים יהיו נמוכים, והיא תתקשה להתאושש.

לעומת זאת, מדינה ב' תהיה מסוגלת לשמור על מסים נמוכים יחסית, מכיוון שהיא כבר ביצעה את הקיצוץ במגזר הציבורי. מפעל הרהיטים שבמדינה ב' ישכור במהרה את כל העובדים שהוצאו לחל"ת במהלך המשבר ויחזור לייצר. בעלי המפעל יגלו לשמחתם שישנו ביקוש גבוה לרהיטים, תודות ללקוחות שדחו הזמנות בתקופת המגיפה, וכן שהמתחרה שלהם ממדינה א' עדיין נמצא בקשיים ולא מסוגל לספק את הביקושים. כדי לתפוס את נתח השוק הם יציעו שכר גבוה במטרה למשוך עובדים נוספים, ויבצעו השקעות בהרחבת המפעל שישפיעו גם על הספקים שלהם ויתניעו צמיחה מהירה. בזכות הגידול המשמעותי בתקבולי המסים, מדינה ב' תחזיר את המגזר הציבורי לפעילות מלאה תוך כדי הפחתת רמת החוב, בזמן שבמדינה א' הפוליטיקאים יתקשו לייצב את המערכת. כך ייווצר פער משמעותי בין שתי מדינות שהיו זהות לגמרי לפני משבר הקורונה.

על מנת להיראות כמו מדינה ב' ולא כמו מדינה א', קובעי המדיניות בישראל חייבים לחשוב כבר עכשיו על היום שאחרי, על המדיניות שנדרשת על מנת שהמשק יוכל לזנק בחזרה ובמהירות. לשם כך נדרש לשתף באופן עמוק את המגזר הציבורי בנשיאת נטל המלחמה במגיפה, וכן לחשוב על צעדים נוספים שיתמכו בצמיחה ביום שאחרי, כגון פישוט מערכות המס, הפחתת הנטל הביורוקרטי והפחתת מחסומי סחר. מלבד זאת, חשוב שלא לבזבז כרגע משאבים שעשויים להידרש להצלת חיים בהמשך.

משברים חמורים עשויים להוות נקודת מפנה, המשנה את מאזן הכוחות בשווקים שונים. המדיניות הכלכלית שנקבעת כרגע, תחת לחץ, תשפיע יותר ממדיניות שנקבעת בתקופות רגילות. האם מקבלי ההחלטות בישראל יהיו מסוגלים לבחור בדרך הנכונה?

Read Full Post »

מי יישא בנטל המלחמה בקורונה?

"לא רציתי לחיות בזמנים מעניינים", כתב אחד מעמיתי לעבודה לאחרונה. אף אחד מאיתנו לא רצה. אבל קרה המקרה, ודווקא על כתפי הדור שלנו נופלת המעמסה של התמודדות עם הזמנים המעניינים האלו. איננו יודעים עוד עד כמה חמור יהיה המשבר, אבל הסימנים אינם מעודדים. מדינות לא יהיו מוכנות לתת לשיעור ניכר מאזרחיהן למות במחלה, וכדי למנוע זאת ידרשו משאבים – משאבים עבור מערכת הבריאות, משאבים על מנת להתמודד עם האבטלה והפגיעה הכלכלית מהסגר והבידוד, משאבים על מנת לייבא מוצרים חיוניים. המון משאבים. המילה "משאבים" לא מייצגת רק כסף במובן הישיר והפשטני: הממשלה למעשה גייסה חלק ניכר מהאוכלוסייה על מנת להילחם במגיפה באמצעות השארתם בבית בבידוד, בדומה לגיוס מילואים המוני על מנת להתמודד עם מלחמה.

כפי שלומדים בשיעור הראשון בפקולטות לכלכלה, המשאבים הם תמיד במחסור ביחס לצרכים. למרות הרושם שפוליטיקאים מסוימים מנסים ליצור, לממשלה אין עצי כסף נסתרים, וכל מקורותיה מגיעים ממשלמי המיסים. אבל בתקופה כזו המחסור במשאבים יהיה חמור ובולט עוד יותר. על כן, השאלה המרכזית המרחפת מעל המדיניות הכלכלית כרגע היא כיצד נחלק את המשאבים.

ישנם שלוש קבוצות של ישראלים שיכולות לשאת בנטל משבר הקורונה. הקבוצה הראשונה היא "פשוטי העם" – עצמאיים ושכירים בפירמות שונות, אשר נושאים בנטל באמצעות תשלום מיסים, חלקם כבר הוצאו לחל"ת או סגרו את העסקים, ורבים נוספים מהם עלולים עוד לאבד את עבודתם אם המשבר יתמשך. הקבוצה השנייה היא "מעמד הקביעות", והיא כוללת גברים ונשים שהכנסתם מובטחת ואיננה תלויה בתנאים הכלכליים, כגון בעלי הקביעות המוגנים במסגרת הוועדים הגדולים ומקבלי הפנסיה התקציבית. קבוצה זו נושאת בנטל רק באמצעות תשלום מיסים, והם לא צפויים לאבד את עבודתם. הקבוצה השלישית היא "עובדי העתיד", אשר יגיעו לשוק העבודה בעוד שנים רבות, אך אנחנו יכולים להיעזר בהם כבר עכשיו באמצעות הגדלת חובות המדינה שהם יצטרכו להחזיר.

כפי שמים מתנקזים במורד ההר בנתיב המהיר ביותר שמכתיב להם כוח הכבידה, כך גם מדיניות כלכלית נוטה להתנקז בנתיב הקל ביותר עבור הפוליטיקאים, כפי שמכתיבות להן קבוצות האינטרס החזקות. על כן, באופן טבעי, עיקר הנטל של משברים נופל על פשוטי העם ועל עובדי העתיד. אך הנתיב הקל אינו בהכרח הנתיב הנכון.

הבעיה עם העברת הנטל לעובדי העתיד היא שתודות לשר האוצר משה כחלון, הגירעון בישראל היה גבוה עוד לפני המשבר. החובות היו עתידים לגדול ממילא, גם בלי הקורונה. עובדי העתיד כבר נושאים בנטל כבד למדי. יש המתנחמים בכך שהחוב עמד על כ-60% מהתוצר בישראל ערב המשבר, מספר נמוך לכאורה, אך זו טעות. החובות יצמחו במהירות רבה בקרוב, מכיוון שתקבולי המיסים יפגעו מהמשבר. ישנן מדינות מפותחות רבות עם רמת חוב נמוכה הרבה יותר מישראל, כגון אוסטרליה, נורווגיה, דנמרק, שוודיה, דרום קוריאה, טיוואן ושוויץ. אין שום סיבה שנשאף לממוצע בנושא זה, ולמעשה יש סיבה טובה לשאוף להיות הרבה מתחת לממוצע מבחינת גודל החובות: מצבה הביטחוני של ישראל מורכב, והסיכוי למלחמה שתדרוש גידול מהיר בחוב הוא גבוה משמעותית מאשר בשאר המדינות. מגיפת הקורונה תחלוף בסופו של דבר, אך הסיכוי למלחמה יישאר, ואנחנו זקוקים למשאבים של עובדי העתיד על מנת להתמודד עמו.

זה משאיר את פשוטי העם לבדם במערכה, נושאים גם בנטל הפיטורים וגם בנטל המיסים. אך גם ההסתמכות עליהם בעייתית, מכיוון שהם אלו שמממנים את פעילות הממשלה. אם עסקים יקרסו והאבטלה תגדל, העלאת נטל המיסים לא תעזור מכיוון שלא יהיה מי שישלם את המיסים הללו. אי אפשר לעזור לעסקים באופן משמעותי, למשל באמצעות הטבת מס המונית, מכיוון שאז לא ישארו לממשלה מקורות למאבק נגד הנגיף. פשוטי העם לא יכולים גם לממן את המלחמה בקורונה וגם את דמי האבטלה והסובסידיות לעצמם, בטח שלא כשהם מובטלים.

ישנה דרך אחרת. ממשלה אמיצה יכולה לדרוש גם מבני האצולה של מעמד הקביעות לשאת בחלק משמעותי יותר מהנטל, באמצעות הפחתת שעות עבודה ושכר בהתאם במגזר הציבורי, ואולי אף קיצוץ זמני בפנסיות התקציביות. מהלך משמעותי בכיוון הזה יאפשר לשחרר כמות משמעותית של משאבים לטובת מערכות הבריאות והרווחה, ויאפשר לעזור לעצמאיים באמצעות דחיית תשלומי מס.

מדיניות אשר מחלקת את הנטל באופן שווה תהיה לא רק הוגנת יותר, אלא גם יעילה יותר מבחינה כלכלית. מדיניות צנע המתבטאת במיסוי גבוה יותר וקיצוץ הוצאות ממשלה על נושאים כגון הקמת תשתיות ותשלומים לספקים פוגעת בפעילות הכלכלית ובתמריצים להשקיע ולעבוד, בעוד שהפחתת שכר ושעות עבודה במגזר הציבורי, שחלק ניכר ממנו ממילא לא נדרש בתקופה הקרובה, איננה פוגעת בכך. העברת חלק מהנטל למגזר הציבורי תמנע את הסחרור אל התחתית, של מדיניות צנע הפוגעת בתקבולי המיסים ומחייבת צנע חריף עוד יותר.

מאבק כנגד מעמד הקביעות אינו פשוט מבחינה פוליטית. ההסתדרות כבר מנהלת בכל העוצמה מאבק נגדי, במטרה למנוע את הפגיעה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שגם בזמני משבר, חלק ניכר מהפוליטיקאים בישראל ובמדינות אחרות נוטים להעדיף שיקולים פוליטיים קצרי טווח על פני פעולה אמיצה ואחראית, לפחות עד שהמשבר מגיע לשלב שבו אין שום ברירה אחרת. אך בכל אחד מהמשברים שחוותה המדינה התקיימו בישראל גם מנהיגים שהתאפיינו באחריות, בדאגה אמיתית לשלום הציבור ובחזון ארוך טווח, והיו מסוגלים לעמוד בפני הלחצים ולעשות את הדבר הנכון. על מקבלי ההחלטות כיום לשאול את עצמם כיצד הם מעוניינים שההיסטוריה תזכור אותם.

Read Full Post »