אני ויניי מסכימים על כך שהרפורמה המשפטית שהוצעה איננה מומלצת, ואף יצרה ציפיות שליליות שהובילו להשלכות כלכליות שליליות כבר כיום. כמו הרשומה הקודמת, גם רשומה זו עוסקת רק בחלקו הראשון של המחקר, שהוא לדעתי יישום מוגזם של מתודולוגיות כלכליות שלא מתאימות לשאלת המחקר. היה ברור לי שתומכי הרפורמה ישתמשו בדברי כדי לבקר את כלל הטענות של מתנגדי הרפורמה ולא רק את הטענות הספציפיות שאני ביקרתי, אבל אין מה לעשות, כך תמיד נראה השיח בנושאים טעונים פוליטית, ואני לא חושב שאנחנו צריכים לצופף שורות רק בגלל החשש מציטוטים מוטים.
אני אענה לטענות אחת-אחת, אך הנקודה המרכזית היא זו: שאלת המחקר במאמר הנידון שונה מאוד משאלות המחקר הרגילות המופיעות במאמרים בכלכלה, מהסוג שכותבי המחקר רגילים לכתוב. מאמרים רגילים עוסקים בהשפעה הממוצעת של משתנה מסביר כלשהו על משתנה המטרה, בעוד שהמאמר הזה עוסק בתחזית אודות רפורמה ספציפית במדינה ספציפית. מתודולוגיות שמתאימות לשאלת מחקר הראשונה לא מתאימות לשאלת המחקר השנייה.
בתגובתו מתמקד יניי בטענה שהמתודולוגיות שבהם הוא ועמיתיו השתתפו נפוצות בספרות, ומסרב להכיר בכך שיש שוני בשאלת המחקר בין המאמר שלהם ובין המאמרים המשתמשים במתודולוגיות אלו.
נעבור לטענות, לפי האופן שבו יניי חילק אותן.
א. המתאם הסטטיסטי בין איכות המוסדות לצמיחה כלכלית
לטענתו של יניי מתאמים בסדר הגודל שנמצאו במחקר שלהם נפוצים בספרות ואינם נחשבים חלשים.
אני מסכים עם כך, וכן שאומדנים כלכליים נוגעים לממוצע וכדומה. אבל, כאמור, המחקר שאותו כתבו יניי ועמיתיו לא עוסק בממוצע, ובכך הוא שונה באופן משמעותי מהמחקרים האמפיריים שאני ויניי ועמיתיו ושאר הכלכלנים רגילים לערוך. זה כמו ההבדל בין מחקר על השפעה הממוצעת של תרופה כלשהי על פני אלפי חולים, ובין רופא שניגש לחולה ספציפי וטוען שהתרופה תשפיע עליו באופן כזה או אחר – מן הסתם הרופא לא יכול להיות בטוח שאותו אדם ייפול בדיוק על קו הרגרסיה.
כשעוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית, ולדיון יכולה להיות השפעה על מדיניות, אי אפשר פשוט להסתכל על ענן של נקודות עם מתאם של 0.5, להעביר קו רגרסיה ולהגיד שמחיר הרפורמה בישראל יהיה כך וכך. כן, אפשר לטעון שבגלל מגזר ההייטק ההשפעה אצלנו תהיה יותר חמורה, אבל תומכי הרפורמה יכולים לספר כל מני סיפורים משלהם ולטעון שההשפעה בישראל תהיה פחות חמורה. למשל, הם יכולים להצביע על העובדה הפשוטה שישראל כבר היום, לפי התרשימים שבמאמר, נמצאת מעל קו הרגרסיה. למה שהיא לא תמשיך להיות שם? כל הסיפורים תקפים באותה המידה כל עוד אנחנו בתוך ענן ההתפלגויות והאפשרויות – ונראה שמדובר בענן רחב למדי.
היה אפשר לכתוב את החלק הזה במחקר אחרת. אם הכותבים היו סוקרים את הספרות בתחום ופשוט כותבים כי "לאור המתאמים שנמצאו ייתכן שכלכלת ישראל תיפגע באופן משמעותי מהרפורמה", לא היה לי מה לבקר בנייר. אבל ברגע שהם מתחילים להצמיד מספרים, עולה החשש לניצול לרעה של מראית עין מדעית, שעיתונאים ולא-כלכלנים לא מסוגלים לשפוט את מידת המהימנות שלה.
ב. סיבתיות וקורלציה
לטענתו של יניי אמנם קיים החשש לבלבול בין קורלציה וסיבתיות, אך הם משתמשים במתודולוגיה שבה השתמשו אסימוגלו ושותפיו לאחרונה, וזו הגישה הטובה ביותר האפשרית כיום.
שוב, אני מסכים לגמרי – קשה להראות אפקט סיבתי בנתונים היסטוריים, חוקרים עושים את המקסימום האפשרי, וזה בסדר גמור כשמדובר במחקר אקדמי העוסק באפקט ממוצע על פני מדינות רבות ותקופות רבות, כמו המחקר של אסימוגלו.
אבל כשעוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית… אתם כבר מבינים לאן הטיעון הולך. זה בסדר גמור לצטט את הספרות כתמיכה לטענה כללית על פגיעה כלשהי בטווח הארוך, וגם לי יש טענות ברמה דומה בספר שכתבתי למשל. אבל עבור נושא מדיניות כל כך טעון, זה פחות בסדר להריץ רגרסיה ולכתוב על הפסד של מאה אלף שקלים למשפחה בכל שנה.
ג. מדדים מוסדיים סובייקטיביים
לטענתו של יניי המדדים המוסדיים שבהם הם השתמשו מקובלים בספרות, והמתודולוגיה שמאחוריהם אמינה יותר ממה שטענתי ברשומה הקודמת שלי.
אני מסכים, הספרות אמנם מסתמכת במידה רבה על מדדים כאלו בנושאים שלגביהם אין שום מדד אובייקטיבי עדיף, כי אין ברירה אחרת, וזה בסדר גמור. אבל כשעוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית… כן, אני יודע, אני מתחיל להישמע כמו תקליט שבור, אבל מה לעשות? זו הבעיה עם המחקר.
במקום התקליט השבור בואו נסתכל על הנתונים עצמם. המשתנה שאותו מנתחים החוקרים מתייחס למידת המגבלות על הממשלה, וכך הוא מתואר על ידי הארגון שאוסף את הנתונים:
לא צריך להתאמץ יותר כדי לאתר את הבעייתיות שלו כמשתנה סובייקטיבי – פשוט לבחור שנה כלשהי ולמיין מהגדול לקטן.
ישר קופצות לעיין מדינות כגון צ'ילה (מקום 8 ב-2022), ליטא (9), קוסטה ריקה (11) ואורוגואי (19), שנמצאות מעל ארה"ב (20), צרפת (21), בריטניה (24), גרמניה (27), וכמובן ישראל (29). קפיצה קטנה לגוגל, והטענות בנוגע לעוצמתן המפתיעה של המגבלות על הממשלה וחוזקה של הדמוקרטיה בארבע המדינות הראשונות שהזכרתי נראות מפוקפקות למדי (דוגמאות: אחת, שתיים, שלוש). אלו בהחלט מדינות יציבות וחופשיות יחסית למדינות אחרות באמריקה הלטינית ובמזרח אירופה, אך מדובר בדמוקרטיות טריות למדי, ומגוחך להציב אותן מעל למדינות מערב אירופה, ארה"ב וישראל. ואיך בדיוק אפשר להצדיק את המיקום הנמוך עוד יותר של קנדה (31) ויפן (60!), או את זה שדרום אפריקה נמצאת מעל איטליה וטאיוואן?
תופעות מעין אלו חוזרות עבור כל משתנה במסדר הנתונים, ובכל שנה. למשל, לפי מדד שעוסק בדמוקרטיה ליברלית אורגוואי, סלובקיה וצ'ילה עוקפות את איסלנד, אוסטריה וקנדה, וישראל בכלל נמוכה, מתחת לפרו, ג'מייקה, רומניה ועוד.
אני באמת מתנצל על הקטנוניות, אבל שוב: אנחנו עוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית, אז כן, כל נקודה חשובה. וכן, המדדים האלו סובייקטיביים, והם לא מושלמים כמו שיניי מנסה לתאר, ואולי זה לא נורא אם רוצים למצוא אפקט ממוצע של x על y, מכיוון שהטעויות מקזזות אחת את השנייה. אבל זה כן נורא כשבוחרים לישראל מדד עם 3 ספרות אחרי הנקודה, מחשבים נקודת רגרסיה והתוצאה היא כותרת בעיתון על כך וכך מיליארדים שאנחנו הולכים לאבד. המתודולוגיות האלו טובות מספיק עבור מחקרים רגילים בכלכלה, אבל הן פשוט לא מספיק טובות עבור המחקר הזה – עבור הטענה שהחוקרים טוענים.
אילו מתודולוגיות כן מספיק טובות עבור המחקר הזה?
למשל, המתודולוגיות שבהן משתמשים החוקרים בחלק של ניתוח ההשפעות קצרות הטווח. לא חסרים בכלכלה מחקרים שעוסקים במדינה ספציפית וברפורמה ספציפית, אבל אלו בד"כ מחקרים שנעשו אחרי שהרפורמה עברה, ועל כן הם מסוגלים לבחון את השפעותיה. כאן הרפורמה לא עברה, אבל כבר ניתן לאמוד השפעות קצרות טווח שנוצרו כתוצאה מהציפיות שיצרה הרפורמה.
ד. התייחסות כללית לביקורת
כך כותב יניי:
"אם לסכם את הביקורת של אורי על הניתוחים האמפיריים שלנו, הרי שהיא נעה בין שגוייה לבלתי הוגנת. שגוייה, מפני שחלק גדול מהנקודות שהעלה אינן בעיות אמפיריות מהותיות או בעיות הנעדרות ממחקרים מקובלים אחרים. בלתי הוגנת, כי בכל הנקודות שבהן יש טעם לביקורתו הנייר שלנו כבר התייחס אליהן והתגובה אליהן נמצאת בתוך הנייר עצמו. באף מקום בביקורת לא הוזכרה העובדה שאנו מכירים בחולשות האמפיריות הללו ושעל מרביתן יש לנו מענה או הנמקה מדוע אנו בוחרים להציג את הממצאים למרות אותן חולשות."
ובכן, נכון, בחלק מהנקודות האלו אין בעיות הנעדרות ממחקרים מקובלים אחרים. אבל שאלת המחקר של המאמר הנידון שונה משאלות המחקר של המחקרים האחרים האלו, נקודה שיניי מתעלם ממנה לאורך כל הדרך. תקפותן של מתודולוגיות תלויה תמיד בשאלת המחקר.
בנוגע ל"בלתי הוגנת" – המאמר אכן כולל הרבה הסתייגויות, כמו כל מאמר, אך בסופו של דבר הן מחווירות בהשוואה לשורה התחתונה, שהיא החלק אשר מגיע לתקשורת, לעיתונות ונשאר בתפיסתם של הקוראים והשומעים. לכן, עצם קיומן של הסתייגויות אינו מספיק כדי לחמוק מחצי הביקורת.
מסיבות אלו, אני לא חושב שהביקורת שלי שגויה או בלתי הוגנת.
סיכום
לסיכום, אני אצטט קטע יפה מהביקורת של יניי:
"[..] המוסדות הרשמיים שהוקמו במדינת ישראל […] הם אלה שמאפשרים למגזרים שונים שהמטרות שלהם שונות באופן תהומי להתקיים בצוותא, לקבל החלטות ואפילו לשגשג מבלי לקרוס לתהום של עדתיות לבנונית. המאבק כנגד ההפיכה המשטרית הוא מאבק לשימור מאזן כוחות הוגן יחסית, לפחות בין בני העם הנבחר, אשר מאפשר מידה סבירה של הקצאת משאבים הגיונית ושוויונית ומונע השתלטות של מגזר אחד או קואליציה צרה של מגזרים על האג'נדה הלאומית.
ההשלכות הכלכליות של פגיעה בנאותות המוסדות במדינה כמו הונגריה צפויות להיות השחתה של השירות הציבורי, קפיטליזם של מקורבים, השתת כללים שרירותיים במגזר העסקי, מגרש משחקים כלכלי מפלה, בריחת מוחות, וכו'. זה הכל. אבל בישראל המשמעות חמורה בהרבה: מימון מעמד ענק של תלמידי כולל שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם, מיסוי טורפני כלפי בעלי מיומנויות גבוהות, הפיכת חיי היום־יום של אזרחים חילוניים ובעלי נטיות ליברליות לבלתי נסבלים באופן שיגרום לבריחת מוחות הדרגתית, אך לאורך זמן – המונית, ואפליה ונישול של מיעוטים בתוך גבולות ישראל (וחלילה מלהזכיר את מילת ה-כ').
ההפיכה המשטרית היא במידה רבה ניסיון של קואליציה צרה של מגזרים להשתלט על קבלת ההחלטות וחלוקת המשאבים במשק ובחברה הישראלית. במילים אחרות, זוהי קבורה של המורשת היהודית והדמוקרטית של קבלת החלטות משותפת ומשתפת שבלעדיה העתיד של החברה והמשק של ישראל הוא אכן אפל. אי אפשר להפריד בין הקריאה של אורי להמשיך לקיים את המורשת הזו ובין מאבק נחרץ כנגד ההפיכה."
אני מסכים עם הדברים הכתובים כאן, אבל קשה להתעלם מהעובדה שממשלות ימין מנצחות כאן את הבחירות כבר שני עשורים. ברגע שמכירים בעובדה זו, מבינים שהדרך (הדמוקרטית) היחידה להימלט מאותו עתיד אפל היא ממשלת אחדות רחבה שתכלול החלקים המתונים בימין ובשמאל. אך ממשלה שכזו לא יכולה לקום אם השמאל לא יהיה מוכן להכיר בחלק מהטענות של הימין כלפי הרשות השופטת בישראל, ולהגיע לפשרה כלשהי בנושא.
המאמר של יניי ועמיתיו, שמצמיד תג מחיר כבד לרפורמה מבלי להתמקד בפרטים, כאילו שכל החלשה של הרשות השופטת תוביל לפגיעה דרמטית בכלכלה הישראלית, מהווה לדעתי מכשול בפני פשרה ובפני ממשלת אחדות שכזו, ומכאן נובעת המוטיבציה לכתיבת הביקורת שלי.
במסגרת כנס אלי הורוביץ פורסם מחקר הסוקר את ההשלכות הכלכליות של הרפורמה המשפטית, מאת יניי שפיצר, איתי אטר, צחי רז, עילי גבאי, ודולב קולקה-גלבר. יש חלקים מהמחקר שהם מעניינים ומשכנעים, ויש לי חיבה כללית לספרות המוסדית בכלכלה, שאותה גם סקרתי במסגרת ספרי "מסע האנושות" (עם עודד גלאור). אך לצד זאת ישנן טענות מוגזמות, אשר חורגות לדעתי מניתוח כלכלי סביר.
נתחיל עם הבעיה העיקרית: השלכת-יתר של ממצאי מחקרים אל המציאות הישראלית תוך התעלמות מהקונטקסט השונה, כלומר בעיה של external validity.
חלק ניכר מהמסמך עוסק במחקריו של דארון אסימוגלו ועמיתיו וביכולת להשתמש בנתונים כדי לזהות קשר סיבתי בין איכות המוסדות ובין ביצועים כלכליים. ישנן שלוש בעיות עיקריות עם גישה זו:
א. חלק מהקורלציות והרגרסיות לא נראות משכנעות במיוחד כשמציירים את התצפיות כתרשים פיזור (עמוד 33 והלאה, ראו תמונה לעיל). אמנם נכון שתרשימים דו-ממדיים לא כוללים פיקוח על משתנים מתערבים, אך מי שמכיר מחקר אמפירי מקרוב יודע שאפקטים סיבתיים חזקים, כשהם קיימים, בולטים גם בתרשימים כאלו. ומעבר לכך – אם בתרשימים יש נקודות שמציינות מדינות הרחוקות מקו הרגרסיה, למה שישראל לא תהיה אחת מהן? זה לא מספיק כדי לשכנע כאשר המטרה היא להוכיח נקודה לגבי מדינה ספציפית.
ב. גם לאחר שליטה באפקטים קבועים למדינות, לתקופות ובתוצר מתקופות קודמות (כמו במשוואה בעמוד 41), עדיין לא ברור ששינוי מוסדי יהיה אקסוגני ואקראי במידה שתאפשר לזהות אפקט סיבתי שלו על התפתחות כלכלית. כלומר, לא ברור שאין בחלק מהמדינות והתקופות סיבתיות הפוכה (אינדיקטורים להרעה כלכלית עתידית שלא התבטאו עדיין בתוצר לנפש גרמו לשינוי המוסדי), או משתנים חסרים שהשפיעו גם על ההתפתחות הכלכלית וגם על השינוי המוסדי. ככל הידוע לי הגישה הזו די נזנחה על ידי הספרות הכלכלית.
ג. בסופו של דבר מדובר בערבוב של מדינות רבות ותקופות שונות, ובמדדים מוסדיים "רכים" שמבוססים בחלקם על הערכות סובייקטיביות. ברגע שנכנסים לפרטים, כפי שהיסטוריונים אוהבים לעשות, לפעמים מאוד קשה לסווג מדינות לכיוון כזה או אחר (וכבר עלתה בעבר הטענה נגד אסימוגלו שאיכשהו במחקרים שלו הסיווגים האלו תמיד יוצאים ממש טוב עבור מה שהוא מנסה להוכיח).
שלוש בעיות אלו מתייחסות לספרות כולה ולא למחקר הספציפי הזה. בתור חוקר אמפירי, אני מאמין שמחקר יכול להיות חשוב גם אם הוא נגוע בבעיות כאלו, שקשה מאוד להתמודד איתן.
אך הכשל המשמעותי הוא לקחת מחקרים שנגועים בבעיות האלו, ואז למתוח קו רגרסיה ולהשליך מהם למידת הפגיעה של רפורמה ספציפית במדינה ספציפית. הרי רוטמן ושותפיו יכולים לקבל במלואם את ממצאי הספרות המחקרית, ובכל זאת לטעון שהרפורמה שלהם בכלל משפרת את איכות המוסדות בישראל ולא פוגעת בהם.
כדי למתוח את קו הרגרסיה נדרשים החוקרים לא רק להניח שישראל לא תהיה אחת מהמדינות הרבות שלא נמצאות על הקו, אלא גם להעריך באיזו מידה הרפורמה המשפטית בישראל תפגע באותם מדדים ערטילאיים וסובייקטיביים של "איכות מוסדות" – ומכאן קצרה הדרך לקבל כמעט כל מספר שתרצו לקבל.
אין סיבה מיוחדת להחליט שהפגיעה בישראל תהיה זהה לפגיעה בהונגריה ובפולין, כפי שעושים המחברים בחלק אחד של הניתוח, מכיוון שהרפורמה שונה והמדינות שונות. אולי היא בכלל תהיה חמורה יותר, בהשוואה למצב הקיים? חמורה פחות? לא מדובר כאן בחקיקה שהיא דומה במדינות שונות, כמו למשל שכר מינימום או פיקוח על שכר דירה. גם ההערכה המבוססת על השאלון של V-dem תלויה בסופו של דבר בהערכות מומחים סובייקטיביות (אגב, היה יכול להיות מעניין לו המחברים היו מבקשים בנפרד הערכות ממומחים ימניים ושמאלנים, כדי לקבל טווח).
בסופו של דבר השאלה המעניינת כאן היא השאלה המשפטית, באיזו מידה תידרדר האיכות המוסדית כתוצאה מהשינוי הספציפי המוצע בישראל, ולא השאלה האמפירית, לאן יגיע קו הרגרסיה אם אנחנו מניחים ערך מסוים לגבי הידרדרות של האיכות המוסדית. ההנחה היא לב העניין. וזו פשוט לא שאלה לכלכלנים.
אומדנים לפגיעה קצרת טווח
לאחר שסיימו עם הרגרסיות המוסדיות, עוברים כותבי המסמך לדון בהשפעות קצרות הטווח של יוזמות החקיקה על המצב הכלכלי הנוכחי בישראל:
א. פגיעה בדירוג האשראי של ישראל – אמנם עד כה לא היה שינוי משמעותי, אבל הטענה היא שהוא לא עלה כפי שהיה יכול לעלות, וכי לאור הכתוב בדוחות האנליסטים קיים חשש לפגיעה במידה שהרפורמה תעבור.
ב. פגיעה בהשקעות בישראל, שהעדויות עבורה הן פיחות עודף בערך השקל (כלומר פיחות שנובע ספציפית מהרפורמה במנותק מהמצב הכללי של השווקים בארץ ובעולם) ופערי תשואות בשווקי המניות. ישנו גם פרק על ירידה בהשקעות בהייטק, שמצוין משום מה בנפרד מפרק זה.
ג. האינפלציה וההכרח בהעלאת הריבית שנגרמו כתוצאה מהפיחות העודף.
ד. פגיעה באיכות השירות הציבורי ועליה ברמת השחיתות.
בנוגע לסעיפים א-ג אני חושב שטענות המחקר הן די משכנעות.
הטענה הנגדית של תומכי הרפורמה היא שהנזקים האלו נובעים ישירות מהפעילות של המחאה, ובין השאר מהמכתב שעליו חתומים אותם הכלכלנים שכתבו את המחקר הנוכחי, אך לדעתי זו ביקורת שמחטיאה את העניין. זה לא משנה אם הנזק נוצר כתוצאה מפגיעה ממשית בכלכלה, או כתוצאה מכך שכל המומחים בתחום בארץ ובעולם חוששים מפגיעה עתידית בכלכלה. מאז "מהפכת הציפיות" במחקר למדנו שהציפיות הן חלק מאוד חשוב מכל תופעה מאקרו כלכלית, ופגיעה בציפיות כמוה כפגיעה ישירה בכלכלה.
כדי להבהיר את הנושא, בואו נניח לצורך העניין את ההנחה הקיצונית ביותר: כל הכלכלנים בארץ ובעולם ממש שונאים את נתניהו, ולכן דוחפים ציפיות שליליות ומוגזמות אל המחקרים והדוחות שלהם. אפילו אם ההנחה הזו הייתה נכונה, הפגיעה במשק עדיין הייתה קיימת, במציאות. פגיעה בהשקעות, בערך המטבע, אבטלה, מיתון, כל אלו יכולים לקרות בגלל ציפיות אפילו אם המקור שלהן שקרי לגמרי (ואני לא חושב שהוא כזה). זה העולם, וגם אם הוא לא הוגן ממשלה צריכה להתמודד איתו כפי שהוא.
אני מאמין שסעיפים א-ג הם גם העדות הטובה ביותר לפגיעה ארוכת הטווח של הרפורמה בכלכלה. אמנם הם נראים צנועים יותר, ובניגוד לרגרסיות המוסדיות הם לא מאפשרים להעריך כמה מיליארדים נפסיד באחוזי תוצר, אבל מדובר בתופעות שקורות בשטח, ולא בהערכות המבוססות על מתודולוגיה סובייקטיבית והשוואות למדינות שונות שבהן בוצעו רפורמות אחרות. תומכי הרפורמה לא יכולים לטאטא את התופעות האלו מתחת לשטיח ולטעון שאין כאן חשש אמיתי מעתיד רחוק יותר, שבו אריה דרעי יבחר את השופטים במסגרת ממשלתו הראשונה של יאיר נתניהו.
סעיף ד (במסמך – פרק ה.5 בעמוד 47) לא קשור לעניין, והדברים שכתובים בו יכלו להתרחש ממילא, בלי קשר לרפורמה המשפטית. היה עדיף להשמיטו ממחקר המתמקד ברפורמה.
האם חכם להגזים בהשלכות הרפורמה?
משפט אחד מהמאמר, לא חשוב במיוחד, הקפיץ אותי: אחרי תיאור של כמה מהאומדנים לירידת התוצר בעקבות הרפורמה, כותבים החוקרים כי "מדובר בפגיעה קשה ביותר ברמת החיים בטווח הארוך, בהשוואה לתרחיש בו יוזמות החקיקה ייגנזו."
זה גרם לי לחשוב – מה באמת יקרה במדינת ישראל אם יוזמות החקיקה ייגנזו? האמת היא שאף אחת מבעיות העומק של המדינה לא תיפטר. הפוליטיקאים המכהנים בממשלה הנוכחית ימשיכו לכהן גם בממשלה שאחריה, ובזאת שאחריה, ימשיכו להוביל מדיניות שגויה בשלל נושאים, לנסות לדחוף רפורמות כאלו או אחרות שיגדילו את כוחם, ובסוף הם יצליחו. בעיית החרדים לא תיפטר, עתידה של המדינה יישאר עגום, שום דבר חשוב לא ישתנה.
יש כאן סתירה: כיצד ייתכן שאני מאמין שמצד אחד חשוב לעצור את הרפורמה המשפטית, אבל מצד שני ביטולה לא ישנה את התסריטים העתידיים באופן מהותי? הפתרון לסתירה הוא שהרפורמה המשפטית היא סימפטום למחלה, ולא המחלה עצמה.
המחלה עצמה היא החלוקה של החברה הישראלית לסקטורים יריבים אשר מושכים ללא הרף את השמיכה לצד שלהם. למעשה, זהו גם הטיעון המקורי לקשר הסיבתי בין המגבלות על הממשלה ובין צמיחה כלכלית: ההנחה היא שבהיעדר מגבלות ממשלות יחלקו את הכסף לפי שיקולים סקטוריאליים צרים. ישנן דוגמאות היסטוריות שבהן זה לא קרה, כגון טייוואן, סינגפור ודרום קוריאה, אשר חוו צמיחה מהירה בתקופה שבה הן לא היו דמוקרטיות, מכיוון שהמשטרים שניהלו אותן לא היו מושחתים וסקטוריאליים אלא דאגו בכנות לחברה כולה. אבל אנחנו יודעים שבישראל זה כן יקרה. כותבי המחקר מציינים זאת בעמוד 9:
"סיבה נוספת לדאגה היתרה במקרה הישראלי היא המבנה הסקטוריאלי של החברההמקומית. הספרות מדגישה, בין היתר, כי מוסדות המאפשרים לקבוצות מצומצמותבאוכלוסייה לשלוט עם מעט מדי מגבלות פוגעים בצמיחה ארוכת הטווח מכיוון שהםמתעלים משאבים כלכליים לטובת האינטרס הסקטוריאלי באופן שמונע הקצאה יעילה שלמשאבים ופוגע בתנאים התומכים בחדשנות. אולם המשמעות של הקצאה סקטוריאליתבישראל היא חמורה במיוחד, נוכח הריבוי הטבעי הגבוה ובעיית ההשכלה וההשתתפותהנמוכה בכוח העבודה בקרב החברה החרדית, אשר כלכלנים רבים רואים בו איום כבדביותר על עתיד המשק הישראלי בטווח הארוך."
הבעיה היא כמובן לא רק החרדים, אלא גם ההסתדרות, הוועדים הגדולים במגזר הציבורי, מערכת הביטחון ועוד. הסקטוריאליות היא הבעיה האמיתית, ואמנם הרפורמה עשויה להחריף אותה, אך היא לא תיעלם גם אם הרפורמה תיגנז. ביטול הרפורמה עשוי לעורר בקרב רבים אשליית שווא, כאילו שהמדינה חמקה מעתיד אפל, אבל לא נחמוק מדבר.
לדעתי, חלק מהכלכלנים החתומים על המחקר הזה והעוסקים בדיונים בנושא ברשתות החברתיות ובתקשורת דווקא מחריפים את המחלה הבסיסית בזמן שהם עוסקים בריפוי הסימפטום שלה. התקפותיהם על הצד הימני של המפה מייצרות את הרושם שאין אפילו פסיק של אמת בטענות של ימניים על ההטיות של המערכת המשפטית, אין שום סיכוי שהגבלה כלשהי של הרשות השופטת תתרום באופן חיובי לאיכות המוסדית, והכל פשוט איוולת אחת גדולה שנולדה מתוך רשע טהור, ותהרוס את הכלכלה הישראלית באופן מיידי. זה פשוט לא נכון.
כך, הרפורמה המשפטית, שהחלה בתור סימפטום של הסקטוריאליות, מחריפה אותה עוד יותר – ויש שיגידו שזו גם התוצאה של המהפכה המשפטית המקורית של אהרון ברק בשנות התשעים, של חוק ההסדרים, ושל מנגנונים מוסדיים אחרים שכולם נועדו בסופו של דבר להגביל את המנגנונים הדמוקרטיים כדי להילחם בסקטוריאליות.
הפתרון לבעיה הזו הוא לא להעביר את הרפורמה, כמובן, או להפסיק להתנגד לה. הפתרון הוא למצוא את המכנה המשותף בין החלקים המתונים של השמאל והימין שיאפשר לפייס בין הצדדים, להזיז הצידה את הקיצוניים, ולהתמודד יחדיו עם הבעיות העומדות בפני המדינה. לצד ההגזמות משמאל, אחת המגמות שמדאיגה אותי במיוחד היא היחס של תומכי ליכוד למגמות התעסוקה בחברה החרדית: בעוד שבעבר היה קונצנזוס בין הימין והשמאל המתונים בנושא, כיום כותבים ימניים פופולריים מצדיקים את הסחטנות וההיבדלות שמובילות המפלגות החרדיות. תופעה זו לבדה עשויה למנוע כל סיכוי להימלט מהגורל של הפיכת מדינת ישראל למדינה מתפתחת.
בספרי "כסף כחול לבן" כתבתי בהרחבה על ההיסטוריה של המוסדות הפרוטו-דמוקרטיים בחברה היהודית בגולה, ועל האופן שבו היא היתרגמה לעם שהקים מדינה דמוקרטית בתקופה שבה מרבית המדינות בעולם לא היו דמוקרטיות, למרות שמרבית בניו היגרו לכאן מארצות לא דמוקרטיות. כתבתי כי המסורת היהודית של וויכוח ושכנוע היא הגורם שאפשר לנו להימנע עד כה ממלחמות אזרחים שהתרחשו במדינות רבות אחרות, ולהתמודד בהצלחה עם תופעות כגון האינפלציה הגבוהה בשנות השמונים. כיום, המסורת הזו הולכת ונשחקת במהירות.
אני מאמין שהדרך היחידה לצאת מהבור שאליו אנחנו גולשים היא ממשלת אחדות משותפת לימין ולשמאל, או לפחות יותר שיתוף פעולה בנושאים המהותיים. אין לי מושג איך לגשר על הקיטוב ההולך וגדל בין הצדדים, אבל אני מרגיש שהעוצמה של דחיפת הרפורמה המשפטית מהצד הראשון, וההגזמות והדמוניזציה שמלוות את ההתנגדות אליה מהצד השני, רק מדרדרות אותנו לתהום במהירות גבוהה יותר.
מאז צאת "כסף כחול לבן" זכיתי לשלל שבחים מעוקבים וותיקים ואוהדים, אך בשבועות האחרונים התפרסמו גם שתי תגובות מושקעות וביקורתיות יותר כלפי התזה של הספר, מאת עומר בלסקי ואריה קרמפף. כדי למנוע רושם לא נכון אולי חשוב לציין מראש ששתי התגובות מציינות גם נקודות חוזקה של הספר, אך ברשומה זו אתמקד בנקודות הביקורת.
עומר בלסקי ספקן בנוגע להשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים תרבותיים. הוא מתחיל את מאמרו עם ביקורת על הטענה המפורסמת של מקס ובר, לפיה ערכים פרוטסטנטים כגון הדגש על עבודה קשה הובילו לעליונות כלכלית של מדינות פרוטסטנטיות על מדינות קתוליות. בלסקי טוען שכיום יש מדינות קתוליות משגשגות, כמו אירלנד ואיטליה (איטליה משגשגת?), וכן מדינות לא-נוצריות משגשגות, ועל כן נראה בדיעבד שהתזה של ובר הייתה שגויה. בהתאם לכך, תוקף בלסקי גם את הטענה המובאת בספר שלי, שלפיה הערכים הדמוקרטיים והחשיבות של הון אנושי בעם היהודי התעצבו מאות שנים לפני הקמת מדינת ישראל – לפי בלסקי העובדה שיש כיום שלל דמוקרטיות אחרות בעולם ושלל קבוצות אוכלוסייה עם הון אנושי גבוה סותרת את ההסבר הזה.
ביקורות כאלו הן עניין נפוץ בהתייחסויות לספרות המחקרית החדשה בצמיחה ארוכת טווח: חוקר מציג תזה בנוגע להשפעה של מאפיין יחיד כלשהו, למשל שהמבנה המוסדי של הערים החופשיות של איטליה בימי הביניים קשור לשגשוג הכלכלי של צפון איטליה לעומת דרומה עד היום, ובתגובה מציגים לו דוגמה נגדית סותרת, למשל לאיזו שהיא עיר עשירה בדרום איטליה. זוהי פשוט חוסר הבנה של האופן שבו מחקר סטטיסטי עובד. אף אחד מעולם לא טען שאימוץ הזרם הפרוטסטנטי של הנצרות הוא הגורם היחיד לעושר, או שקיום קהילות מבודדות בגולה הוא הגורם היחיד לדמוקרטיזציה; הטענה היא תמיד "בממוצע", בהינתן שכל שאר הגורמים שווים. לכן עצם קיומה של אירלנד הקתולית העשירה או של מדינות פרוטסטנטיות עניות באפריקה לא סותרת אותה. מחקרים שנערכו בנידון מצאו תמיכה אמפירית, סטטיסטית, להשערה של ובר, וגם כיום מדינות אירופאיות פרוטסטנטיות הן בממוצע עשירות יותר ממדינות אירופאיות קתוליות.
באותו האופן, ההיסטוריה של העם היהודי היא לא הגורם היחיד עלי אדמות אשר יכול להוביל לתרבות של אמון, דמוקרטיה והשקעה בהון אנושי. ישנם עמים רבים אשר פיתחו תרבות דומה באופנים אחרים, ועצם קיומם לא סותר דבר ממה שכתבתי בספר. גם ב"כסף כחול לבן" (בעמוד 16) וגם בספרי הקודם, "מסע האנושות" (עם עודד גלאור), אני מצטט שורה של מחקרים היסטוריים שמדגימים את ההשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים תרבותיים, לאורך מאות ואף אלפי שנים, אבל באף אחד מהמחקרים האלו לא תמצאו רגרסיה עם R בריבוע השווה ל-1 (כלומר, מודל המסביר מאה אחוזים מהשונות הנצפית), תמיד ישנם גורמים נוספים ודוגמאות נגדיות.
בסופו של דבר יש לנו כאן תופעה ייחודית: מדינת ישראל הוקמה בתור דמוקרטיה בתקופה שבה מספר הדמוקרטיות היה זעום למדי, על ידי אנשים שלא הגיעו ממדינות דמוקרטיות, לא חוותה מלחמות אזרחים ותקופות של דיקטטורה, ונהנתה מיומה הראשון מרמות של הון אנושי מהגבוהות בעולם. ההסברים לתופעות כאלו כמעט תמיד נעוצים בהיסטוריה הרחוקה של עמים.
לאומנות קפיטליסטית
בלסקי ממשיך את מאמרו עם פסקה העוסקת במיקום היחסי של מדינת ישראל שאני לא חושב שסותרת משהו מהדברים שכתבתי בספר, ואז מגיע לנושא האחרון: לאומנות קפיטליסטית. במשך יותר מעשור של כתיבה ברשתות החברתיות הואשמתי בשלל האשמות משונות, אך אני חושב שמאמרו של בלסקי הוא הראשון שמאשים אותי בסוג של "לאומנות".
את החלק הזה במאמרו מתחיל בלסקי עם העובדה שעבדתי פעם בפורום קהלת – עניין חביב על מגיבים שמנסים לחפש פגם כלשהו באישיותי או בכתבי. לא יעזור לכתוב בפעם העשרת האלפים שאינני תומך בחזון של פורום קהלת בכל הנוגע לריסון המערכת המשפטית או חוק הלאום; ההנחה היא שאני תמיד מחביא אי שם בין המשפטים והמילים ערכי ימין קיצוניים, מנסה לפתות את הקורא השמאלני התמים בטענות שנוגעות לליבו ולהוביל אותו במדרון חלקלק שסופו באיתמר בן גביר.
לפי בלסקי, "לאומנות קפיטליסטית" משמעותה שלעם יש איזה שהוא ייעוד הנובע מתכונות ייחודיות, ואי היעילות הממשלתית בולמת אותו ומונעת ממנו לפרוץ ולשגשג. לא ברור לי כיצד אפשר לכנות תזה כזו בשם "לאומנות" כשהיא מתייחסת לעמים שיכולים להיות מפוזרים בגולה, אבל בכל אופן זוהי לא התזה שלי. אי היעילות הממשלתית בישראל לא הגיעה מהחלל החיצון ולא נכפתה עלינו על ידי העות'מניים; גם היא נובעת מההיסטוריה המוסדית והתרבותית של האנשים שהקימו את מדינת ישראל, ומסלקציה בין "סוג האנשים" שבחרו להגיע לכאן וסוג האנשים שבחרו להגר לארצות הברית ולמקומות אחרים. הכל בראש.
הטענה היא פשוטה: לאנשים החיים במדינת ישראל יש שילוב מורכב של אמונות ותפיסות עולם, שחלקן אפשר למדינת ישראל לתפקד בתור מדינה מערבית, אך חלקן מונע מאיתנו להתקדם ולהשיג את רמת החיים במדינות מערביות אחרות. נדרשת לוליינות מילולית מורכבת במיוחד כדי לכנות טענה שכזו תחת השם "לאומנות".
אם נתעלם מכל מני שמות גנאי והשמצות חסרות ביסוס וננסה להתמקד בטיעונים, עיקר ביקורתו של קרמפף היא בנוגע לכתיבתי על התקופות המוקדמות בהיסטוריה הישראלית. ראשית, קרמפף מכחיש את הקשר בין המאבק ל"כיבוש העבודה" (עבודה עברית במקום עבודה ערבית) ובין הסוציאליזם הציוני, ואף כותב כי "ייחוס מדיניות זו ל"סוציאליזם" זה שקר גס או חוסר הבנה של הסיטואציה."
"יסוד סוציאלי חדש בבנין הארץ אינו רק צורך נפשי ומוסרי של הסוציאליזם היהודי – אלא הכרח היסטורי ותנאי מוקדם להגשמת הציונות.
ארץ-ישראל יכולה כמובן להיבנות באופן קפיטליסטי גמור, כמו כל שאר הארצות, אבל בנין הארץ שכולו קפיטליסטי לא יביא אתו הגשמת הציונות. בהתיישבות שכולה קפיטליסטית לא תהיה העבודה עברית והאדמה לא תעבור לידים עבריות. ובלי עבודה עברית ובלי אדמה יהודית הציונות נעשית פלסתר ונהפכת לחזון-בדים."
זו לא העדות היחידה; אפשר למצוא שלל מקורות שמקשרים בין הציונות הסוציאליסטית והקמת ההסתדרות ובין המאבק למען עבודה עברית, והתייחסות לנושא בדבריהם של הוגים סוציאליסטים כמו ברל כצנלסון. זו לא המצאה שלי לצורך הספר, וקרמפף אולי יופתע לשמוע שגם במדינות אחרות אחת המטרות של איגודי העובדים הראשונים הייתה למנוע העסקת מיעוטים.
לאחר מכן נעלב קרמפף מכך שלא הזכרתי את התפקיד שמילאה את ההסתדרות "כאמצעי לבניין הכלכלה היהודית והישראלית" – אני מניח שנישאר חלוקים לגבי השאלה אם הייתה לה השפעה חיובית או שלילית – ואז הוא מבקר אותי על כך שהשמטתי מהספר את הטענה שלפיה הסיבה להתמקדות בחקלאות כענף מרכזי הייתה מחסור בהון שהיה דרוש להשקעה בתעשייה. אך זוהי טענה שהיא גם שגויה (הייתה כאן תעשייה ענפה עוד לפני קום המדינה ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהחלו בנקודת פתיחה נמוכה יותר לא התקשו למצוא משקיעים ולפתח תעשייה), וגם לא היוותה מעולם את הצידוק המרכזי לחקלאות, שנועדה קודם כל לשנות מהיסוד את העם היהודי ולקשור אותו לאדמה.
הצמיחה בשנות החמישים
קרמפף מתקשה להבין את הטענה שתולה את הצמיחה המהירה בישראל בנות החמישים בקדמה הטכנולוגית והצמיחה הכלל עולמית (אגב, טענה שלקחתי מספרו של יוסי זעירא, לא בדיוק ליברטריאן דגול). "כיצד צמיחה במדינות אחרות מובילה באופן ישיר לצמיחה וקידמה טכנולוגית בישראל?", שואל קרמפף, "כיצד קידמה במדינה אחת עוברת באופן ספונטני למדינות אחרות?"
ובכן, בתור כלכלן שאלות כאלו מעט מוזרות עבורי. ישנו מוסד אנושי וותיק, בין אלפי שנים, שנקרא "מסחר"… מה זה משנה אם הטרקטורים יובאו לישראל על ידי הממשלה או על ידי יזמים פרטיים? בשני המקרים התוצאה היא צמיחה שנובעת מהקדמה העולמית, שבלעדיה הטרקטורים החדשים הללו לא היו קיימים. בכלכלה הריכוזית שבמסגרתה חלשה ההסתדרות על כספי החסכונות של תושבי המדינה ליזמים פרטיים שאינם מקורבים לשלטון לא הייתה אפשרות לגייס הון ולקנות בעצמם טרקטורים, אז הממשלה היא זו שקנתה אותם. מגוחך למדי להסיק מכך שהצמיחה של שנות החמישים היא בזכות חכמתם העילאית של פקידי הממשל.
את ההשוואה של שיעורי הצמיחה שערכתי בספר כדי להראות שישראל לא צמחה בקצב יוצא דופן, שבה מופיעות בעיקר מדינות מפותחות, קרמפף היה מעדיף שאערוך עם מדינות מתפתחות כמו ירדן. אך כבר ב-1930 מדינות כאלו היו שנות אור מאחורי הישוב היהודי בארץ ישראל בכל הקשור לתיעוש, רמת ההון האנושי, מוסדות להשכלה גבוהה וכדומה.
אחד המגיבים כתב לו את זה, וקרמפף ענה כי "…אם תיקח חבורה גדולה של זוכי פרס נובל, ותשים אותם במדינה בעלת תל"ג לנפש של נמוך מאוד, לא יעזור להם החוכמה שהם רכשו באוניברסיטאות הטובות בעולם. פרודוקטיביות אינה נקבעת רק על ידי איכות כוח האדם, אלא על ידי התשתיות ועוד גורמים נוספים." תשובה זו מעידה על בורות בנוגע לתפקיד המרכזי של הון אנושי בצמיחה כלכלית; בטווח הארוך הון אנושי הוא בדרך כלל הגורם שקובע גם את איכות התשתיות והמוסדות.
אולי מכיוון שקרמפף מבין שהניסיון להשוות את ישראל לירדן הוא טיעון חלש, הוא משנה כיוון מיד לאחר מכן וכותב שבעצם בכלל אין מיתוס כזה על נס כלכלי וצמיחה מופלאה. אך המיתוס מופיע בשלל מאמרים שניתן למצוא בחיפוש גוגל פשוט וכן בספרים על כלכלת ישראל, ובעצם אם אין מיתוס אז למה כל כך חשוב לו לנסות להוכיח שאני שוגה?
סיכום
גם עומר בלסקי וגם אריה קרמפף הזכירו עוד כמה ביקורות קטנות יותר במאמריהם שלא התייחסתי אליהן, או מכיוון שהן לא סותרות את מה שכתבתי בספר, או מכיוון שהן שוליות מדי ואני לא רוצה להלאות אתכם הקוראים. מלבד זאת, כאמור, הם גם הזכירו נקודות חיוביות בספר, אבל כאן זה האינטרנט ולא העולם האמיתי, ואנחנו עוסקים במריבות מעניינות ולא בלהסכים אחד עם השני ולהיות נחמדים ומשעממים, אז התעלמתי מהנקודות החיוביות האלו.
בסיכומו של דבר, התחושה שלי היא שגם עומר בלסקי וגם אריה קרמפף מושפעים במידה מסוימת מדעות מוקדמות כלפי וניסו לחפש אישוש לדעות המוקדמות האלו בקריאת הספר. עומר בלסקי הבין יותר טוב את רוח הספר, אבל הוא לא מכיר כל כך את הספרות המחקרית המודרנית על השפעות תרבותיות, שהראתה באופן אמפירי ומשכנע למדי כיצד השפעות כאלו שורדות לאורך מאות שנים. התגובה של אריה קרמפף לספר היא כמובן צפויה למדי, לאור עמדותיו הנטועות עמוק בשמאל, אך למרות ההאשמות בעיוות וסילוף ההיסטוריה אני לא חושב שהוא הראה שום דבר שגוי בדברים שכתבתי בספר. ובכל זאת, יפה מצידו לטרוח לקרוא ספר שנמצא מחוץ לתיבת התהודה שלו, גם אם באופן חלקי.
לכבוד יום העצמאות החלטתי לכתוב פוסט קצר על חמש ההצלחות הגדולות וחמשת הכישלונות הגדולים של כלכלת ישראל. להרחבה אתם כמובן מוזמנים לרכוש את ספרי "כסף כחול לבן", זמין בחנויות ובאתרי האינטרנט המובחרים.
נתחיל עם החלק השלילי, חמשת הכישלונות הגדולים.
במקום החמישי ברשימת הכישלונות: חוסר היכולת לקצץ את תקציב הביטחון.
פוליטיקאים ישראלים הצליחו לכפות את מרותם על מערכת הביטחון הישראלית רק בשתי הזדמנויות: בתקופת תכנית הצנע, בשנת 1952, כאשר בן גוריון כפה קיצוץ בתקציב הביטחון והרמטכ"ל דאז יגאל ידין התפטר בתגובה, ובתקופת תכנית הייצוב, בשנת 1985, כאשר ממשלת האחדות בראשותו של שמעון פרס הצליחה לקצץ משמעותית את תקציב הביטחון. בתקופות אחרות תקציב הביטחון הלך ותפח, בדרך כלל ללא שום קשר לרמת האיומים הצבאיים שעמדה בפני המדינה, ואנשי הקבע זכו לתנאים פנסיוניים שערורייתיים.
במקום הרביעי: סבסוד החקלאות.
למרות שגם הרצל וגם אחרים הבינו כבר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שעתיד הכלכלה הוא בתיעוש ובטכנולוגיה, ולמרות שגם לעם היהודי וגם לאדמת ארץ ישראל לא היו שום יתרונות יחסיים בחקלאות, רבים ממובילי הציונות האמינו שחזרתם של היהודים לארצם חייבת להיות מלווה בהסבת מקצוע המונית לחקלאות. התוצאה הייתה כישלון שהוביל לבזבוז עצום של כסף, לשיעור התאבדויות גבוה בקרב העולים הראשונים, ולמחירי מזון גבוהים מדי שאנחנו משלמים עד היום.
במקום השלישי: הניסיונות לפזר את האוכלוסייה לפריפריה.
עוד לפני 1948 ניסו הארגונים הציוניים לפזר את המתיישבים אל הפריפריה הרחוקה, מתוך אמונה (מוצדקת) שהדבר יקבע את גבולות המדינה העתידית, אך המגמה לא נעצרה עם הקמת המדינה וממשיכה עד ימינו. ייתכן שהיה בכך היגיון צבאי בתקופות מסוימות, אבל מבחינה כלכלית סבסוד הפריפריה הוא כישלון מוחלט, המבטא חוסר הבנה של ההתפתחות הגיאוגרפית של כלכלות.
במקום השני: סבסוד ילודה.
סבסוד ילודה בישראל מתבטא בקצבאות הילדים, ובשלל הטבות במערכות החינוך והבריאות המוזילות את העלות של גידול ילדים. הסבסוד החל בתור ניסיון לפצות את העולים מארצות המזרח על התנאים הקשים במעברות, אך מאז הוא גדל משמעותית, והוביל בעיקר לגידול בילודה בקרב קבוצות אוכלוסייה פחות משכילות שנוטות פחות להשתתף בשוק העבודה. בטווח הארוך, ייתכן שסבסוד הילודה יסכן את עצם קיומו של החלום הציוני.
במקום הראשון ברשימת הכישלונות: השליטה הריכוזית בחסכונות ובהשקעות עד שנות השמונים.
במשך עשרות שנים קרנות הפנסיה של הציבור הישראלי נוהלו על ידי ההסתדרות, שביחד עם גופים ממשלתיים הכווינה את כל החסכונות וההשקעות במשק הישראלי למפעלים הכושלים של חברת העובדים והקיבוצים, ולכל מני סובסידיות לתעשיות שכלכלנים ידעו מלכתחילה שאין להן שום סיכוי להתפתח בישראל. זו הייתה התקופה שבה במדינות אחרות נוסדו שלל תאגידים בינלאומיים מצליחים, ביניהם חברות בתחומי האלקטרוניקה והמחשוב – תחומים שרק בדיעבד גילינו שיש לנו יתרון יחסי בהם.
ועכשיו, אחרי שהתבאסנו מהכישלונות, הגיע הזמן לחלק החיובי: חמש ההצלחות הכלכליות הגדולות ביותר של מדינת ישראל ותושביה!
במקום החמישי: ההייטק הישראלי.
בעשורים האחרונים המגזר הטכנולוגי מוביל את המשק הישראלי בכל הקשור לצמיחה, לפריון העובדים, למשכורות ותנאי העבודה, והוא מהווה חלק משמעותי מהיצוא הישראלי. אז למה רק מקום חמישי? מכיוון שלדעתי קשה לקרוא לזה "הצלחה", אלא יותר מזל שהמדיניות הגרועה של ממשלות ישראל לדורותיהן לא הצליחה להרוג לגמרי את הרוח היזמית של העם היהודי. מדיניות טובה יותר הייתה מובילה, כאמור, להיווצרות של תאגידי ענק כדוגמת סמסונג ונוקיה בישראל, ולכך שהפירות של היתרון היחסי היו מגיעים מוקדם יותר ומתפזרים על פני חלק גדול יותר מהאוכלוסייה.
במקום הרביעי: קליטת העלייה מברית המועצות בשנות התשעים.
אמנם ממשלת ישראל הייתה צריכה להתחנן בפני האמריקנים שיסגרו את שעריהם בפני יהודי ברית המועצות לשעבר, מכיוון שרבים העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, אבל הקליטה של אלו שהגיעו בסופו של דבר לכאן הייתה הצלחה מדהימה יחסית לקליטת גלי הגירה כאלו במקומות אחרים בעולם: השכר הממוצע במשק כמעט שלא נפגע, האבטלה לא גדלה, ורבים מהעולים הצליחו להשתלב בשוק התעסוקה בהצלחה, גם אם חלקם נאלצו לרדת מעט במדרג התעסוקתי. ילדיהם זכו למוביליות כלכלית מהירה במיוחד.
במקום השלישי ברשימת ההצלחות: הרפורמות הכלכליות של נתניהו ב-2003.
תחת לחצים לא פשוטים, בתקופה של משבר כלכלי ובטחוני, הצליחו ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר בנימין נתניהו להעביר רפורמות כלכליות קשוחות למדי, אשר כללו ביטול פטורים ממס, הרחבת בסיס המס, הפחתת מס חברות, הפרטת חברות, וקיצוצים בקצבאות ובמגזר הציבורי. נתניהו חטף אש רבה על הרפורמות, ואולי זוהי הסיבה למפלת הליכוד בבחירות של 2006, אבל הן התניעו תקופה של צמיחה כלכלית מהירה וגידול בשיעורי התעסוקה, והיוו שינוי מגמה חיובי ודרמטי.
במקום השני: תכנית הייצוב של 1985.
בתנאים של אינפלציה גבוהה וחוסר אמון בין הימין לשמאל, בין אשכנזים למזרחיים, בין מרכז ובין פריפריה, בין קיבוצניקים ובין עירוניים, בין אנשי ההסתדרות ובין כלכלנים, הצליחה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס ויצחק שמיר להעביר רפורמות לא פשוטות. מדינות אחרות נקלעו באותן התנאים למלחמות אזרחים, הפיכות צבאיות, או סתם ניסו לדחות עוד את הקץ והידרדרו מבחינה כלכלית, אבל ישראל הוכיחה בשנת 1985 שהיא שייכת לקבוצת המדינות המערביות, ומסוגלת להתגבר על קבוצות האינטרס ולהנהיג מדיניות כלכלית רציונלית, לפחות בעת משבר קשה.
ובמקום הראשון, ההצלחה המשמעותית ביותר של מדינת ישראל ותושביה בתחום הכלכלי: קליטת העלייה ההמונית עם קום המדינה.
גל העלייה שהחל בשנת 1948 היה אחד מגלי ההגירה הגדולים ביותר במאה ה-20, יחסית לגודלה של המדינה הקולטת, והרבה יותר מאתגר לקליטה מהעלייה מברית המועצות. ישראל הייתה אז ענייה יותר, רבים מהעולים הגיעו לישראל חסרי כל וללא שום כישורים רלוונטיים לשוק העבודה המקומי, ביניהם גם עולים רבים מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון שרמת ההשכלה שלהם הייתה נמוכה. במשך שנים רבות נאלצו העולים לחיות בעוני, ותופעות של אפליה וגזענות היו נפוצות, אבל בראייה לאחור קליטת העלייה הייתה הצלחה מדהימה מבחינת המוביליות הכלכלית של העולים וילדיהם, מבחינת היכולת לקלוט את העלייה ללא פגיעה דרמטית ברמת החיים המקומית, ומבחינת ההשתלבות החברתית של העולים בחברה הישראלית. גורמי ההצלחה הזו היו קודם כל הלכידות החברתית ורמת האמון הגבוהה בישראל.
השבוע יצא לחנויות ספרי החדש, "כסף כחול לבן". בשנים האחרונות כתיבת הספר החליפה במידה רבה עבורי את הכתיבה בבלוג, ורציתי להודות לכם הקוראים על התמיכה וההפרייה ההדדית. ברשומה זו אפרסם את פרק ההקדמה של הספר.
הקדמה: מדוע מדינות מסוימות עשירות יותר מאחרות?
שלג בוהק מקשט את הרחובות מחוץ לחלון המסעדה, נערם בצידי המדרכות ועל גגותיהן של מכוניות חולפות. בפנים חמים ונעים, והמלצרית מפזרת על השולחן כוסות קפה ומגשי בקלאווה. המסעדה ההומה הזאת, השוכנת בעיר פרובידנס בצפון-מזרח ארצות הברית, נוסדה בידי פליטים סורים שהיגרו לכאן בגלל מלחמת האזרחים, ורבים מהלקוחות הם מהגרים שבאו ללמוד או ללמד באוניברסיטת בראון. סביב השולחן יושבות שלוש משפחות ישראליות, בהן משפחתי שלי. אנחנו הגענו לכאן לפני כחצי שנה בעקבות הפוסט-דוקטורט שלי בכלכלה, ושתי המשפחות האחרות הגיעו גם הן לפרובידנס בנסיבות דומות – האחת בעקבות הדוקטורט בהנדסה של גלי, והשנייה בעקבות הפוסט-דוקטורט בנוירולוגיה של רחלי. אלפי קילומטרים מפרידים בינינו לבין ארץ ישראל, אך העיצוב האוריינטלי של המסעדה משרה אווירה מזרח-תיכונית נינוחה ומוכרת על המקום. הילדים משחקים בזמן שהמבוגרים מנהלים דיון נוקב על איכות החומוס. מזל שבעל המסעדה לא מבין עברית.
מעל כל השיחות והמפגשים החברתיים של הישראלים שהגיעו באופן זמני לארצות הברית מרחפת השאלה הגדולה: האם לחזור לארץ? למרות האהבה והגעגועים לישראל, קשה להתעלם מהפער בין המשכורות שאנו יכולים לקבל בארצות הברית למשכורות בישראל, מהמיסים הנמוכים יותר בארצות הברית, וכן מהמחירים הנמוכים של מוצרים רבים, בהם דירות, מכוניות ודלק. בעלי מקצועות נדרשים נהנים בארצות הברית מרמת חיים גבוהה למדי, הבתים גדולים, החנויות מלאות כל טוב, האינטרנט מהיר והשליחים של אמזון מגיעים בתוך יומיים. החורף אמנם לא קל לישראלים, לפחות בשנים הראשונות, אבל השלג יפהפה, ניו אינגלנד משופעת ביערות, נחלים, אגמים ואתרי טבע שאפשר לטייל בהם באביב ובקיץ, ובסתיו כל העצים בוערים בכתום מרהיב.
ההתלבטות בשאלת ההגירה אינה ייחודית לישראלים השוהים באמריקה. בשנת 2011 עזב בַּריוֹ בַּאהַטָה את אשתו ואת ששת ילדיו באריתריאה ויצא למסע ארוך ומסוכן לישראל. בדומה לאפריקאים רבים, המניע העיקרי למסעו היה כלכלי: באריתריאה היתה משכורתו של באהטה כ-120 שקל בחודש בלבד, סכום נמוך בהרבה ממה שהיה יכול לצפות לו בישראל. "כל אריתריאה רוצה להגיע לישראל", הוא אמר בריאיון לערוץ 2, "כל מי שפקח את העיניים".[i] מהגרי עבודה כמו בריו באהטה מוכנים להתמודד עם קשיים רבים, בהם מפגשים עם סוחרי אדם אכזריים וחיילים מצרים, כדי להגיע אל הארץ הנכספת, שבה רמת החיים גבוהה הרבה יותר מזו שבארץ הולדתם. ולא רק הם. בשנת 1994 עלתה משפחתה של אשתי לישראל מאוקראינה במסגרת גל העלייה הגדול מחבר המדינות. עד היום עיניה נוצצות כאשר היא מספרת על שפע הממתקים שנתקלה בו בישראל, בהיותה ילדה בת שתים-עשרה, ואשר היה עצום בהשוואה להיצע הדל באוקראינה מולדתה.
דפוסי ההגירה מדגישים את הפערים הניכרים הקיימים בין מדינות העולם בגובה ההכנסות, במחיריהם של מוצרים שונים, במגוון המוצרים, ברמת הבריאות, בהשכלה, באיכות התשתיות והתחבורה הציבורית, ברמות הזיהום של האוויר והמים ועוד. מקובל לבחון פערים ברמת החיים באמצעות תוצר לנפש,[1] כפי שמתואר בתרשים הבא המתייחס לשלוש תקופות.[ii]
ניתן לראות בתרשים מדינות אשר מסיבות שונות הידרדרו בדירוג בין 1950 ל-2018 (לבנון, ארגנטינה, דרום אפריקה) או טיפסו בו (אירלנד, סינגפור, קוריאה הדרומית), אבל ניתן לראות בו גם שבמהלך השנים רוב המדינות (ובהן ישראל) שמרו פחות או יותר על מיקומן בדירוג. מטרתו של ספר זה היא להסביר את הדירוג של מדינת ישראל בתרשים: מדוע אנו עשירים יחסית למדינות מתפתחות במזרח אירופה, באסיה, באפריקה ובאמריקה הדרומית, ומדוע אנו עניים יחסית למדינות מערב וצפון אירופה ולמושבות האירופיות לשעבר באוקיאניה ובאמריקה הצפונית?
יש שלל מאפיינים בולטים המבדילים בין המדינות המופיעות בתרשים ומשפיעים בוודאי על רמת החיים. למשל, תושבי ישראל משכילים יותר בממוצע מתושבי אינדונזיה, ובשווייץ יש יותר חברות בינלאומיות גדולות ומשגשגות מאשר בישראל. אך עיסוק במאפיינים עכשוויים כאלה רק מעביר את השאלה צעד אחד לאחור: מדוע הישראלים משכילים יחסית? מדוע צמחו כאן מעט חברות בינלאומיות גדולות? לאורך ההיסטוריה האנושית עוברת שרשרת ארוכה של סיבתיות, גורמים והתפתחויות אשר מובילות להתפתחויות נוספות, וכך אנו מגיעים לתוצאה הסופית שאנו רואים בתרשים. הגישה של ספר זה חותרת למציאת הגורמים הבסיסיים, "האולטימטיביים", לרמת החיים בישראל – הגורמים שנמצאים בתחילת שרשרת הסיבתיות.
הגישה הזאת שואבת השראה מהמחקר הכלכלי המודרני על צמיחה ארוכת טווח (הספר "מסע האנושות", שאותו כתבתי עם עודד גלאור, מתאר חלק ניכר מהמחקר הזה).[iii] מהמחקר עולה כי הגורמים הבסיסיים לרמת החיים קשורים בדרך כלל למאפיינים מוסדיים כגון מבנה המערכת הפוליטית, חוקי יסוד וזכויות קניין; למאפיינים תרבותיים כגון ערכים, אמונות והעדפות; ולמאפיינים גיאוגרפיים כגון אקלים וגישה לנתיבי מסחר. הם נטועים עמוק בהיסטוריה, ומשפיעים בטווחי זמן של מאות ואף אלפי שנים. הם הדנ"א העומד בבסיס המוסדות והתרבות בכל מדינה וקובע את מבנה המערכת הכלכלית, ובסופו של דבר את רמת החיים.
חשוב שלא להתבלבל בין גורמים בסיסיים ובין אופנות ורפורמות מבניות קטנות. רפורמה שמסדירה את היחסים בין קופות חולים לבתי חולים בישראל היא לא מאפיין מוסדי בסיסי, והחיבה של צעירים לסוג מוזיקה חדש היא לא מאפיין תרבותי בסיסי. לעומת זאת, המידה שבה המוסדות הפוליטיים מאפשרים את קיומה של אופוזיציה לממשלה, או המידה שבה הלך הרוח התרבותי הנפוץ מאפשר פתיחות לטכנולוגיות ושיטות עבודה חדשות, הם גורמים בסיסיים שמקורם בהיסטוריה.
לגורמים הבסיסיים הללו יש מאפיין בולט של התמדה. למשל, רוב המדינות שנהנות כיום ממוסדות דמוקרטיים ופתוחים וממערכת חוק שוויונית יחסית היו כאלה גם לפני מאה או מאתיים שנה ולהפך. מובן שלפני מאתיים שנה היתה צורת השלטון במדינות כגון שוודיה, בריטניה או רוסיה שונה מאוד מצורתה כיום, ושלוש המדינות הללו ידעו אינספור רפורמות ומהפכות, אבל הממשלות ששלטו בשוודיה ובריטניה לפני מאתיים שנה היו שקופות יחסית וקשובות יחסית לצרכים של חלק גדול מהאוכלוסייה, בעוד שברוסיה היה שלטון הצארים טוטליטרי יותר באופיו ורוב התושבים היו חסרי השפעה, בדיוק כמו היום. בגלל ההתמדה של הגורמים הבסיסיים לרמת החיים, הדירוג היחסי של רמת החיים במדינות העולם אינו משתנה כמעט, כפי שניתן לראות בתרשים הקודם. בדרך כלל, מדינות שהיו עשירות יחסית לפני מאה או מאתיים שנה עשירות גם כיום, ולהפך.
כיצד מתפתחים הגורמים הבסיסיים?
ספרים פופולריים רבים (כגון אלה של יובל נח הררי ושל סטיבן פינקר)[iv] מייחסים להיסטוריה של המאפיינים המוסדיים והתרבותיים התפתחות אקראית: רוב בני האדם באזור מסוים אחזו באמונות מסוימות על טבע האדם או על מהותה של המדינה, והקימו מוסדות מסוימים בהתאם, אלא שאז, לפתע, משום מקום, הופיעו הוגי דעות ושכנעו אותם לאחוז באמונות חדשות ושונות לגמרי, ולהקים מוסדות חדשים ושונים לגמרי. התפיסה הזאת עומדת בסתירה להיגיון ולספרות המחקר. הדרך הנכונה לחשוב על התפתחות המאפיינים התרבותיים והמוסדיים הבסיסיים היא הדרך האבולוציונית. אינני מתכוון לאבולוציה ביולוגית, אשר הזמן הנדרש לפעולתה ארוך בהרבה מהזמן שמקיף ספר זה, אלא לאבולוציה תרבותית ומוסדית.
בכל חברה אנושית צצות מזמן לזמן "מוטציות תרבותיות ומוסדיות": גברים ונשים המפתחים השקפות חדשות על העולם, רעיונות חדשים על ארגון הסדר החברתי או מבנה המערכת הפוליטית, דתות חדשות וכדומה. כמו במקרה של מוטציות ביולוגיות, רוב המוטציות התרבותיות והמוסדיות נכחדות במהרה ואינן משאירות שום זכר. לעתים המוטציות נכחדות מכיוון שהשינוי הכרוך בהן מאיים על מעמדה של אליטה מסוימת, משום שהתרומה שלהן איננה ברורה מספיק, או משום שהמעטים המנסים לשנות את העולם פשוט לא מצליחים לשכנע את ההמונים בצדקתם. רק במקרים נדירים, כאשר המוטציה מאפשרת התאמה טובה יותר לסביבה הכלכלית, הטכנולוגית והגיאו-פוליטית, היא שורדת בטווח הארוך, מתבטאת בשינויים מוסדיים ותרבותיים נוספים, ומועברת לדורות הבאים. זו הסיבה ששינויים מוסדיים ותרבותיים משמעותיים הם איטיים ונדירים כל כך.
מחקרים רבים מביאים דוגמאות להתמדה ולהשפעה ארוכת הטווח של מאפיינים מוסדיים ותרבותיים כגון רמת האמון ושיתוף הפעולה באוכלוסייה,[v] עצימותם של קשרי המשפחה,[vi] אינדיבידואליזם,[vii] השקפות על חיסכון לעתיד,[viii] דמוקרטיה[ix] והמבנה החוקתי[x] על השגשוג הכלכלי. מלבד זאת, יש עדויות רבות לעיצוב האבולוציוני ההדרגתי של מאפיינים מוסדיים ותרבותיים בהתאם לסביבה לאורך מאות שנים, למשל בהתפתחות פערי ההכנסה והפערים התרבותיים בין צפון איטליה לדרומה,[xi] בהתפתחות אמונות שונות באזורים שונים בנוגע לתפקידים מגדריים בשוק העבודה,[xii] או בהשפעת העבדות באפריקה על התפתחות אמונות וערכים מקומיים.[xiii] מחקרים אלה משתמשים בשיטות סטטיסטיות מתוחכמות כדי להדגים את ההשפעה הסיבתית שיש למאפיינים בסיסיים על רמת החיים, את אופיים האבולוציוני של המוסדות והתרבות, ואת השתמרותם לאורך ההיסטוריה.
על מנת להסביר את מיקומה היחסי של ישראל נתמקד במאפיינים מוסדיים ותרבותיים בסיסיים, אשר מקצתם אפשרו לנו להיכנס מלכתחילה אל המועדון האקסקלוסיבי של ה"מדינות המפותחות" ומקצתם מפריעים לנו להשיג את רמת החיים הקיימת במדינות העשירות בעולם. טענתי היא ששני המאפיינים החיוביים הבסיסיים החשובים ביותר עבור מדינת ישראל הם ההון האנושי הרב של העולים היהודים והמסורת הדמוקרטית שלהם, שבאה לידי ביטוי ברמה גבוהה של אמון ושיתוף פעולה ובמערכת שלטון מריטוקרטית. לצד זאת, המאפיין השלילי הבסיסי המונע מישראל להשיג מדינות עשירות יותר הוא האשליות הנפוצות בציבור בנוגע למידת יכולתה של הממשלה לכוון את השווקים ולעצב את המציאות הכלכלית מלמעלה, כאילו היתה גוש פלסטלינה גמיש. גם המאפיינים החיוביים וגם המאפיינים השליליים התעצבו שנים רבות לפני הקמתה של המדינה.
אפשר כמובן למנות שלל גורמים נוספים המשפיעים על רמת החיים בישראל לטוב ולרע, כגון מיקומה הגיאוגרפי של המדינה, מצבה הביטחוני ומשאבי הטבע שיש או אין ברשותה. בהמשך הספר, כאשר אגדיר במדויק את ההון האנושי, את הדמוקרטיה ואת האשליות ואתאר את שרשרת הסיבתיות המובילה מהם אל ישראל המודרנית, אני מקווה שאצליח לשכנע אתכם הקוראים שאלה הגורמים העיקריים המסבירים את רמת החיים שלנו, אך אין לי שום כוונה לטעון שהם היחידים. וגם אם לא אצליח לשכנע, אני מקווה שלפחות תהנו מהדרך ומהטיעונים.
כדי לעסוק בגורמים הבסיסיים ובהיסטוריה שלהם עלינו ללכת לאחור – הרבה לאחור. אנו לא נתחיל את סיפורנו בשנת 1948 אלא בשנת 70 לספירה, באחד הרגעים האפלים ביותר בתולדות העם היהודי.
הערות עבור פרק זה:
[1] תוצר מקומי גולמי (GDP), או בקיצור "תוצר", הוא הערך הכולל (מחיר כפול כמות) של המוצרים והשירותים המיוצרים בשטח המדינה בשנה. תוצר לנפש הוא התוצר חלקי מספר התושבים. התוצר לנפש מתואם סטטיסטית עם מדדים רבים אחרים לרמת חיים, כגון גובה ההכנסות, בריאות, השכלה ואושר, ונוח להשוות באמצעותו בין מדינות ותקופות שונות.
[ii] המקור לנתוני התרשים: Maddison Project Database, version 2020. Bolt, Jutta and Jan Luiten van Zanden (2020), "Maddison style estimates of the evolution of the world economy", A new 2020 update
[iii] אורי כץ ועודד גלאור (2020), מסע האנושות – מפץ הציוויליזציות הגדול, הוצאת כינרת זמורה-ביתן דביר.
[iv] Harari, Y. N. (2014), Sapiens: A Brief History of Humankind, Random House; Pinker, S. (2019), Enlightenment Now: The Case for Reason, Science, Humanism, and Progress, Penguin Books.
[v] Knack, S., & Keefer, P. (1997), "Does social capital have an economic payoff? A cross-country investigation", The Quarterly Journal of Economics, 112(4), 1251-1288.
[vi] Alesina, A., & Giuliano, P. (2010), "The power of the family", Journal of Economic Growth, 15(2), 93-125.
[vii] Gorodnichenko, Y., & Roland, G. (2017), "Culture, institutions, and the wealth of nations", Review of Economics and Statistics, 99(3), 402-416;
Greif, A. (1994), "Cultural beliefs and the organization of society: A historical and theoretical reflection on collectivist and individualist societies", Journal of Political Economy, 102(5), 912-950.
[viii] Guiso, L., Sapienza, P., & Zingales, L. (2006), "Does culture affect economic outcomes?" Journal of Economic Perspectives, 20(2), 23-48.
[ix] Acemoglu, D., Naidu, S., Restrepo, P., & Robinson, J. A. (2014), "Democracy does cause growth" (No. w20004). National Bureau of Economic Research.
[x] La Porta, R., Lopez‐de‐Silanes, F., Shleifer, A., & Vishny, R. W. (1997), "Legal determinants of external finance", The Journal of Finance, 52(3), 1131-1150.
[xi] Guiso, L., Sapienza, P., & Zingales, L. (2016), "Long-term persistence", Journal of the European Economic Association, 14(6), 1401-1436.
[xii] Alesina, A., Giuliano, P., & Nunn, N. (2013), "On the origins of gender roles: Women and the plough", The Quarterly Journal of Economics, 128(2), 469-530.
[xiii] Nunn, N., & Wantchekon, L. (2011), "The slave trade and the origins of mistrust in Africa", American Economic Review, 101(7), 3221-52.
יום אחד כולנו נצא החוצה אל השמש. יום אחד ממשלות העולם ידווחו על מספר הולך וקטן של נדבקים, מספר הולך וקטן של נפטרים, ועל ביטול מצב החירום. איננו יודעים עדיין מתי יבוא היום הזה, אבל הוא יבוא. כיצד תיראה מדינת ישראל באותו היום?
בדומה לחלק ניכר ממדינות העולם, ישראל תהיה שקועה בחובות כבדים. שיעור האבטלה יהיה גבוה. ברחובות הערים חנויות רבות יהיו סגורות, למרות שהוסר הסגר, מכיוון שהבעלים פשטו את הרגל ואין להם אפשרות לשלם חשבונות. הוצאות הבריאות עדיין יהיו גבוהות למדי, מכיוון שלא נוכל לדעת בוודאות שלא יכה בנו גל נוסף של המגיפה. פירמות וענפי תעשייה שעוד לפני משבר הקורונה היו במצב רעוע לא יהיו מסוגלים להשתקם, אחרים יאבקו כדי להחזיר את הלקוחות והספקים. אך עומק הפגיעה עשוי להיות שונה ממדינה למדינה.
חישבו למשל על שני מפעלי רהיטים הנמצאים בשתי מדינות דומות, מדינה א' ומדינה ב', שלפני מגיפת הקורונה חילקו ביניהם את השוק העולמי באופן שווה – נתח שוק של 50% לכל מפעל. במהלך המגיפה שתי המדינות נפגעות במידה שווה, שתיהן מחליטות על סגר מוחלט של הכלכלה, ושני המפעלים נסגרים. מדינה א' מעבירה חבילת עזרה משמעותית למגזר העסקי, שכוללת דחיית תשלומי מסים, הנחות בארנונה, ערבות ממשלתית להלוואות וכדומה. מדינה ב' מעבירה גם היא חבילת עזרה דומה למגזר העסקי, אך היא מלווה אותה בקיצוץ משמעותי בשכר במגזר הציבורי ובמכירת חברות ממשלתיות, מה שמאפשר חבילה נדיבה יותר למגזר העסקי וגידול נמוך יותר בחוב.
כאשר מגיע היום ושתי המדינות מתאוששות מהמגיפה, מדינה א' תהיה שקועה בחובות עמוקים הרבה יותר מאשר מדינה ב'. עכשיו הגיע הזמן להתחיל להוריד את החובות, אבל יהיה קשה מבחינה פוליטית לקצץ את הוצאות הממשלה בשלב ההתאוששות. לכן מדינה א' תאלץ לשמור על מסים גבוהים יותר מאלו שהיו בעבר ולבטל את חבילת ההטבות למגזר העסקי מוקדם יחסית. בעלי מפעל הרהיטים שבמדינה א' יגלו שבתנאי המיסוי החדשים משתלם להם להעסיק רק חלק מהעובדים שעבדו במפעל לפני המשבר, ותפוקת המפעל תהיה נמוכה. האבטלה במדינה א' תישאר גבוהה, תקבולי המסים יהיו נמוכים, והיא תתקשה להתאושש.
לעומת זאת, מדינה ב' תהיה מסוגלת לשמור על מסים נמוכים יחסית, מכיוון שהיא כבר ביצעה את הקיצוץ במגזר הציבורי. מפעל הרהיטים שבמדינה ב' ישכור במהרה את כל העובדים שהוצאו לחל"ת במהלך המשבר ויחזור לייצר. בעלי המפעל יגלו לשמחתם שישנו ביקוש גבוה לרהיטים, תודות ללקוחות שדחו הזמנות בתקופת המגיפה, וכן שהמתחרה שלהם ממדינה א' עדיין נמצא בקשיים ולא מסוגל לספק את הביקושים. כדי לתפוס את נתח השוק הם יציעו שכר גבוה במטרה למשוך עובדים נוספים, ויבצעו השקעות בהרחבת המפעל שישפיעו גם על הספקים שלהם ויתניעו צמיחה מהירה. בזכות הגידול המשמעותי בתקבולי המסים, מדינה ב' תחזיר את המגזר הציבורי לפעילות מלאה תוך כדי הפחתת רמת החוב, בזמן שבמדינה א' הפוליטיקאים יתקשו לייצב את המערכת. כך ייווצר פער משמעותי בין שתי מדינות שהיו זהות לגמרי לפני משבר הקורונה.
על מנת להיראות כמו מדינה ב' ולא כמו מדינה א', קובעי המדיניות בישראל חייבים לחשוב כבר עכשיו על היום שאחרי, על המדיניות שנדרשת על מנת שהמשק יוכל לזנק בחזרה ובמהירות. לשם כך נדרש לשתף באופן עמוק את המגזר הציבורי בנשיאת נטל המלחמה במגיפה, וכן לחשוב על צעדים נוספים שיתמכו בצמיחה ביום שאחרי, כגון פישוט מערכות המס, הפחתת הנטל הביורוקרטי והפחתת מחסומי סחר. מלבד זאת, חשוב שלא לבזבז כרגע משאבים שעשויים להידרש להצלת חיים בהמשך.
משברים חמורים עשויים להוות נקודת מפנה, המשנה את מאזן הכוחות בשווקים שונים. המדיניות הכלכלית שנקבעת כרגע, תחת לחץ, תשפיע יותר ממדיניות שנקבעת בתקופות רגילות. האם מקבלי ההחלטות בישראל יהיו מסוגלים לבחור בדרך הנכונה?
ברשומה הקודמת שפרסמתי עסקנו בתוצאות המפתיעות של המחקר החדש שלי לגבי אי השוויון בבריאות בישראל. למרות שאי השוויון בבריאות בישראל הוא נמוך יחסית למדינות אחרות, הפערים בין האוכלוסיות השונות אינם זניחים. ממה הם נובעים?
מסתבר שרבים בכלי התקשורת, במשרד הבריאות ובקהילה המחקרית מאמינים שרמת הבריאות מושפעת באופן משמעותי ממקום המגורים שלך. ישראלים שמתגוררים בפריפרייה, לטענתם, סובלים מהזנחה ממשלתית, מהיעדר תשתיות, ממרחק גדול מבתי חולים, ועל כן רמת בריאותם נמוכה יותר (דוגמאות לכותרות המדגישות את הפריפרייה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע). אך הטיעון אודות הפריפרייה הוא בעייתי.
הישראלים שמתגוררים בפריפרייה שונים במימדים רבים מהישראלים שאינם מתגוררים בפריפרייה – למשל, שכרם נמוך יותר בממוצע, ורמת השכלתם נמוכה יותר. הספרות המחקרית מעלה שבכל מדינות העולם תושבים בעלי שכר נמוך יותר ורמת השכלה נמוכה יותר סובלים גם מרמת בריאות נמוכה יותר, בלי קשר למקום מגוריהם. זהו כמובן גם המצב בישראל: לפי הסקר ארוך הטווח של הלמ"ס, ערבים ובעלי מקצועות פיזיים (בינוי, הפעלת מיכון כבד וכדומה) סובלים מרמת בריאות נמוכה יחסית, בעוד שחרדים נהנים מרמת בריאות גבוהה יחסית. ניתן לראות זאת בתרשים הבא, המתמקד בפרטים בני 30 – 50 כדי לנטרל שוני במבנה הגילאים בין הקבוצות.
רמת הבריאות עבור בני 30 – 50 לפי קבוצות אוכלוסייה
הסקר ארוך הטווח לשנת 2017
כפי שכתבתי ברשומה הקודמת, הנתונים עבור מרבית התרשימים וכן הקוד (בפיית'ון) שמייצר אותם ואת ניתוחי הנתונים, ניתנים להורדה מספריית הפרויקט באתר GitHub.
חשוב לציין שהתוצאה בנוגע לחרדים לא נובעת מ"אופטימיות יתר" בדיווח עצמי, ומופיעה גם בנתונים אובייקטיביים על תוחלת חיים ושיעורי תמותה ביישובים חרדיים. החרדים הם קבוצה מאוד יוצאת דופן, מכיוון שהם סותרים את הדפוס הקבוע שלפיו בעלי הכנסות נמוכות סובלים מרמת בריאות נמוכה יותר, ואולי כדאי להקדיש להם מחקר עומק נפרד.
התרשים שלעיל מהווה ניתוח תיאורי בסיסי למדי, אך גם ניתוחים מורכבים יותר, תוך ניטרול גורמים מעורבים שונים, מעלים את אותן התוצאות: לגורמים כגון השכלה, הכנסה ושייכות לקבוצות אוכלוסייה שונות יש השפעה מהותית על רמת הבריאות (כמובן, ישנן כאן בעיה של הסקה סיבתית מקורלציה, שקשה להתגבר עליה).
אחת הדרכים הנחמדות להציג את הקשרים בין המשתנים, היא שימוש בעצי החלטה. מדובר באלגוריתם מתחום Machine Learning, אשר מקבל נתונים ומתאים אליהם מודל במטרה לנבא משתנה מטרה כלשהו. במקרה שלנו משתנה המטרה הוא התשובה של פרטים לשאלה "מהו מצב בריאותך, בדרך כלל?" – אנו מנסים לנבא על פי הנתונים אילו פרטים יענו "בריאות טובה מאוד" לשאלה זו. התוצאה היא התרשים הבא.
עץ החלטה בנוגע לגורמים המשפיעים על רמת הבריאות
הסקר ארוך הטווח לשנת 2017
האלגוריתם בוחר באופן אוטומטי את חלוקת המשתנים שמאפשרת לו לנבא באופן הטוב ביותר. ריבועים כחולים יותר בתרשים מייצגים אזורים בנתונים שבהם התחזית היא לבריאות טובה מאוד, וריבועים כתומים מייצגים אזורים שבהם התחזית היא הפוכה.
על מנת לקרוא את העץ עלינו להתחיל בריבוע העליון. בשורה הראשונה בכל ריבוע מצויין קריטריון ההחלטה, ובמקרה של הריבוע העליון הקריטריון הוא האם הגיל קטן מ-50.5. אם גילו של הפרט גדול מערך הסף נלך ימינה (False), ואם גילו קטן מערך הסף נלך שמאלה (True). אם הלכנו שמאלה, עלינו לבחון האם גילו גדול או קטן מ-41.5. אם הגיל הוא גבוה מ-41.5, אך נמוך מ-50.5, אנחנו מגיעים לריבוע שבו הקריטריון מבוסס על מקצוע פיזי. מקצוע פיזי הוא משתנה בינארי, השווה ל-1 עבור בעלי מקצועות פיזיים ול-0 אחרת. על פי העץ, התחזית לבעלי מקצועות פיזיים בגילאי 42 – 50 היא לבריאות שאיננה טובה מאוד, בעוד שהתחזית לאלו שאין להם מקצועות פיזיים בגילאים אלו היא לבריאות טובה מאוד.
מהעץ אנחנו יכולים ללמוד שבריאות נמוכה נפוצה בעיקר בקרב מבוגרים בעלי הכנסה נמוכה. תוצאות אלו יכולות לשקף את השפעת ההכנסה על רמת הבריאות, אך גם את הכיוון הסיבתי ההפוך, כלומר את ההשפעה של רמת הבריאות על רמת ההכנסה של מבוגרים, שחלקם פורשים לפנסיה מוקדמת בגלל בעיות בריאות. מלבד זאת, אנחנו למדים שמקצועות פיזיים משפיעים לשלילה על רמת הבריאות כבר מגילאי הארבעים. לבסוף, אנחנו יכולים ללמוד מהעץ שהמשתנים המצויינים בו הם המשתנים החשובים יותר מבחינת השפעתם על רמת הבריאות (אם ישנם מדעני נתונים בקהל – דעו שיער אקראי מפיק תוצאות דומות מבחינת feature importance).
בשלב הבא, ניסיתי לבדוק את השפעת הגיאוגרפיה על הבריאות. למשל, במפה הבאה ניתן לראות את שיעורי התמותה באזורים שונים בארץ, וכן ביישובים שונים:
במחקר שלי מותארות שלוש עדויות שונות לטובת הטענה שהמאפיינים הדמוגרפיים הם העיקר, ולא מקום המגורים:
1. אורך התורים בפריפרייה וזמינות הרופאים אינם גרועים יותר מאשר במרכז
למשל, בתרשים הבא ניתן לראות את זמני ההמתנה לרופאים בהתמחויות שונות. נראה שדווקא בצפון זמני ההמתנה הם הנמוכים ביותר, וגם בדרום בחלק מההתמחויות זמני ההמתנה אינם יוצאי דופן.
זמן המתנה חציוני בימים, לפי התמחויות, 2018 – 2019
מקור: משרד הבריאות.
בהחלט יתכן שבעבר המצב היה אחר, אך מדיניות מכוונת של משרד הבריאות צמצמה את הפערים. כך או אחרת, כיום לא נראה שיש כאן בעיה משמעותית.
2. כאשר מנטרלים באמצעות רגרסיה את המשתנים הסוציואקונומיים, כגון הכנסה, השכלה והשתייכות לקבוצות אוכלוסיה שונות, למרחק ממרכז הארץ או מבית החולים הקרוב ביותר אין השפעה על מדדי בריאות.
תוצאה זו חוזרת על עצמה גם כאשר הניתוח הוא על נתוני פרט, וגם כאשר הניתוח הוא ברמת היישוב. השפעת המרחקים, שהיא מלכתחילה קלושה למדי ואפסית בחלק מהמקרים, פשוט נעלמת.
3. לערבים המתגוררים בערים מעורבות יש רמת בריאות דומה לערבים המתגוררים בערים ערביות, וכך גם לגבי היהודים.
למשל, בתרשים הבא ניתן לראות שיעור תמותה מתוקנן לאלף איש. הפערים בין ערבים ליהודים משמעותיים ביותר בכל הערים, מלבד המקרה יוצא הדופן של נצרת עילית. אותה התוצאה מתקיימת גם לגבי מדדים אחרים.
שיעור תמותה בערים מעורבות
לסיכום, בהתאם לכותרת הרשומה – בריאות בישראל היא בעיקרה עניין של דמוגרפיה, לא של גיאוגרפיה. רמת בריאות נמוכה מאפיינת את הערבים, את העוסקים במקצועות פיזיים, את חסרי ההשכלה ואת העניים, בייחוד עניים מבוגרים – בלי קשר למקום מגוריהם. על כן, הקריאות שנשמעות בתקשורת להקמת בתי חולים בפריפרייה בדחיפות או למשיכת רופאים לשם הן בעייתיות. יש לזכור שתקציב הבריאות הוא בסופו של דבר מוגבל, וכל שקל שמושקע בכיוון מסויים הוא שקל שלא מושקע בכיוון אחר. אם הבעיה היא רמת הבריאות של אוכלוסיות חלשות מבחינה סוציואקונומית, עלינו להתמקד בהן ולא באזור גיאוגרפי כזה או אחר. חשוב מאוד להתמקד בבעיות אמיתיות, ולא בבעיות שאינן קיימות.
אז מהן הבעיות האמיתיות הללו? כיצד ההכנסה הנמוכה וההשכלה המועטה מתרגמות לרמת בריאות נמוכה יותר? ברשומה השלישית והאחרונה בסדרה נצלול מעט פנימה אל הנתונים, וננסה להבין מהיכן מגיעים הדפוסים שתיארתי כאן.
הערה: כמו מרבית הרשומות בבלוג, גם הרשומה הזו פורסמה במקור בבלוג שלי באתר "הארץ".
כשהצגתי את המחקר החדש שלי בפני אנשי מקצוע, פקידים וחוקרים אחרים בתחום, לא חשבתי שאפתיע מישהו. כלומר, זה נכון, יש שם כמה תרשימים מגניבים, ואני ככל הנראה הראשון שמציג נתונים על אי שוויון בתוחלת החיים בישראל, אבל בסופו של דבר מרבית הנתונים הגיעו ממשרד הבריאות ומהלמ"ס. אין במחקר הזה משהו פרובוקטיבי שעשוי לעורר וויכוחים לוהטים, בסך הכל נתונים על בריאותם של אזרחי מדינת ישראל. לפחות, ככה חשבתי. אבל מסתבר שיש.
נתחיל מההתחלה.
על מנת להציג את הממצאים העיקריים מהמחקר באופן נוח, החלטתי לפרק אותו ל-3 רשומות נפרדות בבלוג. ברשומה זו נעסוק בתמונה הכללית של רמת הבריאות בישראל ואי השוויון בבריאות, ברשומה הבאה נעסוק בשאלת השפעת המיקום הגיאוגרפי ומאפיינים סוציואקונומיים על רמת הבריאות, וברשומה השלישית והאחרונה נצלול קצת יותר לעומק אל הנתונים כדי להבין מהן הבעיות העיקריות שבהן נדרש לטפל.
רמת הבריאות בישראל היא גבוהה באופן יחסי. תוחלת החיים היא בין הגבוהות בעולם, תמותת התינוקות היא בין הנמוכות בעולם, וכך גם לגבי מדדים אחרים. ישנם פערים ברמת החיים בין קבוצות אוכלוסייה ובין אזורים, אבל גם הקבוצות והאזורים שרמת הבריאות שלהם נמוכה מציגים נתונים טובים יחסית לעולם. למשל, כפי שניתן לראות בתרשים הבא, גם במחוז דרום, היכן שתוחלת החיים בישראל היא הנמוכה ביותר, תוחלת החיים הממוצעת עדיין עולה על תוחלת החיים בדנמרק, גרמניה וממוצע ה-OECD.
תוחלת חיים של קבוצות אוכלוסייה בישראל בהשוואה בינלאומית, 2017
מקור: הבנק העולמי והלמ"ס.
הערת צד: הנתונים עבור התרשים הזה ועבור מרבית התרשימים שנראה ברשומות הבאות, וכן הקוד (בפיית'ון) שמייצר אותם ואת ניתוחי הנתונים, ניתנים להורדה מספריית הפרויקט באתר GitHub (פרסום הקוד ונתוני המקור הוא סטנדרט מחקרי חדש, המקובל בז'ורנלים אקדמיים מובילים בעולם הכלכלה. אני מקווה שמכוני מחקר ישראלים אחרים, משרד האוצר ובנק ישראל ילכו בעקבותיי בנושא זה).
נחזור לניתוח. תוצאות הבריאות הטובות של ישראל לא יפתיעו במיוחד את כל מי שקרוב לתחום הבריאות. אבל החלק המפתיע הוא אי השוויון בבריאות בישראל – מסתבר שהוא נמוך יחסית למדינות אחרות.
השוואה בין לאומית או לאורך זמן של אי שוויון היא תמיד בעייתית, מכיוון שאי שוויון הוא מאפיין של התפלגות הנתונים. כדי לומר משהו בעל משמעות, עלינו לסכם את ההתפלגות הזו לכדי מספר יחיד, ובמהלך הסיכום אנחנו מאבדים מידע, כמו, למשל, היכן בהתפלגות נמצאים הפערים. בנוגע להכנסות, בדרך כלל מסכמים את ההתפלגות הזו באמצעות מדד ג'יני, אשר מספק מספר בין 0 ל-1. ככל שהמדד קרוב יותר לאפס, כך התפלגות השכר יותר שוויונית. אבל יתכנו שתי מדינות שעבורן המדד שווה ל-0.5, כאשר בראשונה עיקר הפערים הם בין העשירון העליון לכל אלו שמתחתיו, ובשנייה עיקר הפערים הם בין העשירון התחתון לכל אלו שמעליו, או בין גברים לנשים, או בין צעירים למבוגרים, וכך הלאה.
בריאות היא נושא בעייתי למדידה וסיכום, מכיוון שישנם מימדים רבים אפשריים. אחד המימדים שקל יחסית למדוד אותו, וקיימים לגביו נתונים עבור כמעט כל מדינות העולם, ובחלקן לאורך מאות שנים, הוא תוחלת החיים. המשמעות של מדד ג'יני לתוחלת החיים דומה למדד ג'יני עבור הכנסות: המדד יהיה קרוב לאפס במדינות שבהן כל התושבים נפטרים בערך באותו הגיל (לא משנה אם מדובר בגיל 40 או בגיל 80), וקרוב לאחד במדינות שבהן חלק מהתושבים נפטרים בגיל מופלג, ואילו רבים אחרים מתים בגיל צעיר יותר. חישוב המדד מבוסס על טבלאות תמותה, שבהן מופיע הסיכוי למות בכל גיל. לפרטים נוספים על המתודולוגיה ראו כאן. הנתונים מגיעים מהאתר mortality.org, שמספק טבלאות תמותה עבור ישראל ומדינות אחרות, עבור עשרות ולעיתים מאות שנים (בספריית ה-GitHub שקישרתי אליה לפני כן ניתן למצוא את טבלאות הנתונים ואת הקוד המחשב את המדד באמצעותן).
לאור אי השוויון הגבוה יחסית בהכנסות בישראל, ובגלל פערי תוחלת החיים שניתן לראות בתרשים הקודם בין יהודים וערבים, ציפיתי שאי השוויון בתוחלת החיים בישראל יהיה גבוה יחסית, או לפחות ממוצע. אבל מסתבר שהוא דווקא נמוך למדי בהשוואה בינלאומית. התרשים הבא מציג את אי השוויון עבור עבור גברים ונשים יחדיו.
מדד ג'יני לאי שוויון בתוחלת החיים במדינות אחדות, 2014 – 2016
החיסרון של מדד ג'יני הוא שקשה לדעת היכן מרוכז אי השוויון. למשל, אחת האפשרויות שעליהן חשבתי היא שעיקר אי השוויון בתוחלת החיים הוא בין גברים לנשים, ועל כן חישבתי בעבודה גם את המדדים בנפרד עבור גברים ועבור נשים, אך לפי התוצאות, לא נראה שזה המקרה. אי השוויון בקרב גברים בד"כ מעט גבוה יותר מאי השוויון בקרב שני המינים יחדיו, ואי השוויון בקרב נשים בד"כ מעט נמוך יותר, אבל בסך הכל המספרים דומים. כך או אחרת, ניתן לראות שישראל היא בין המדינות השוויוניות ביותר, גם עבור גברים ונשים בנפרד.
מאפיין נוסף של אי השוויון בתוחלת החיים בישראל, שהוא פחות מפתיע, הוא מגמת ירידה ארוכת שנים:
מדד ג'יני לאי שוויון בתוחלת החיים בישראל, 1983 – 2016
נראה שבשנת 1983 אי השוויון בתוחלת החיים בישראל היה דומה לרמתו הנוכחית במדינות כגון לטביה וביילארוס. הירידה באי השוויון בתוחלת החיים איננה ייחודית לישראל, ומאפיינת מדינות רבות כבר למעלה ממאה שנים. היא נובעת מכך שתוחלת החיים "חסומה מלמעלה", לפחות במידה מסויימת. כלומר, בקרב אנשים בריאים ועשירים יחסית שנהנו מתזונה טובה ורפואה ברמה גבוהה כבר לפני עשורים רבים לא היה הרבה מקום לשיפור. אבל בקרב עניים שסבלו מקור ורעב, או בקרב אנשים שנולדו עם פגמים מולדים שונים ונטייה למחלות, תמותת הילדים הייתה גבוהה, היה מקום רב יותר לשיפור, ותוחלת החיים הממוצעת עלתה בקצב מהיר הרבה יותר מאשר תוחלת החיים של הבריאים.
נתונים אלו מעלים שאלות פילוסופיות בנוגע לדיון התקשורתי העוסק כמעט אך ורק באי השוויון בהכנסות ובעושר. האם לא נכון לטעון שאי השוויון בבריאות הוא חשוב לפחות כמו אי השוויון בהכנסות או בעושר, אם לא יותר? האם לא הגיוני להעניק לתוצאות האופטימיות האלו את אותו המשקל שהתקשורת מעניקה לתוצאות על הגידול באי השוויון בהכנסות?
בכל מקרה, למרות שאי השוויון בתוחלת החיים בישראל נמוך יחסית למדינות אחרות ונמצא במגמת ירידה, ישנו עדיין מקום לשיפור. ברשומות הבאות נבחן מיהן האוכלוסיות בישראל שיש להן רמת בריאות נמוכה יחסית, מהן הבעיות שבהן הכי חשוב לטפל, ונראה ממה הופתעו אנשי המקצוע בתחום כשהצגתי את המחקר בפניהם.
ניתוח אשכולות המבוסס על אלגוריתם DBSCAN ועל שישה משתנים המציינים מימדי פיתוח שונים – יכולת ייצור, דמוגרפיה, רמה טכנולוגית, אורבניזציה, הון אנושי ובריאות – מעלה כי ישראל מעולם לא הייתה דומה למדינות מתפתחות, אך נכללת בקבוצת מדינות המערב רק מאזור שנות השמונים.
הקדמה
בספרו על כלכלת ישראל כותב הכלכלן יוסף זעירא כי "תוך 50 שנים, משנת 1922 ועד 1972, הגיעה ישראל ממעמד של מדינת עולם שלישי למעמד של מדינה מפותחת" (עמוד 66). הטענה שלפיה מדינת ישראל הפכה ממדינה מתפתחת למדינה מערבית נפוצה בחוגים רבים, אך ניתוח כלכלי של היישוב היהודי עוד מהתקופה שלפני קום המדינה מעלה כי היישוב תמיד היה בעל מאפיינים מערביים.
בשנת 1947 כ-41% מהתוצר במגזר היהודי הגיע מתעשייה – שיעור דומה למדינות מפותחות וגבוה בהרבה מהשיעור במגזר הערבי, למרות המיקוד של התנועה הציונית בחקלאות. סקרים מתקופת המנדט מעלים כי שיעור האוריינות בקרב הגברים היהודים בשנת 1931 עמד על 93.4%, ובקרב הנשים על 78.7%. שיעור האוריינות בארצות הברית, ככל הנראה המדינה המשכילה בעולם בתקופה זו, עמד בשנת 1930 על 96%, ובעולם כולו שיעור האוריינות בשנה זו מוערך בכ-33%. נתונים על שנות ההשכלה של יהודי ארץ ישראל מרשימים עוד יותר: בשנת 1948, לפני העלייה ההמונית, כמעט 10% מהגברים בישראל היו בעלי השכלה גבוהה מלאה, וכ-29% סיימו בית ספר תיכון. בהשוואה לכך, בארצות הברית עמד שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה על 6.7% ושיעור מסיימי התיכון על 22%, ובמדינות אירופה ובקנדה השיעורים היו נמוכים יותר. גם נתונים על רמת הבריאות, כגון תמותת תינוקות ותוחלת חיים, מציבים את יהודי ארץ ישראל במקום קרוב יותר למדינות מפותחות מאשר למדינות מתפתחות [1]. התרשים הבא מציג את התוצר לנפש בישראל בהשוואה בינלאומית בשנת 1950, לפי נתוני פרויקט Maddison.
ניתן לראות כי מדינת ישראל נמצאת אי שם באמצע בין המדינות המפותחות ובין המדינות המתפתחות, בניגוד למשל ליפן, טיוואן ודרום קוריאה, אשר נמצאות באופן מובהק בתוך קבוצת המדינות המתפתחות.
אז האם ישראל הייתה מדינה מערבית מלכתחילה?
במסגרת עבודתי על ספר העוסק בהיסטוריה הכלכלית של ישראל, החלטתי לחקור את השאלה הזו יותר לעומק. כמובן, התשובה לשאלה תלויה בהגדרה של "מדינה מערבית", "מדינה מפותחת" או "מדינת עולם שלישי". אם נשתמש בהגדרה פשטנית, רק לפי התוצר לנפש, נמצא שמדינות כגון קטאר או ערב הסעודית שייכות כיום למועדון המדינות המפותחות, וכפי שניתן לראות בתרשים שלעיל גם וונצואלה בשנת 1950. אך רוב האנשים מקשרים את המונח "מדינה מערבית" לא רק להכנסה אלא לגורמים רבים נוספים, ביניהם רמת הבריאות, ההשכלה, התשתיות ועוד. ישנן מדינות רבות שהן יוצאות דופן באחד המאפיינים הללו, אך לא ייחשבו בתור מדינות מערביות בעינינו. למשל, רמת ההשכלה של תושבי ברית המועצות היא גבוהה יחסית, אבל רמת ההכנסות שלהם היא נמוכה.
ניתן לפתח הגדרה פורמאלית לרמות סף של תוצר לנפש, השכלה, בריאות ועוד, שתופסת בדיוק את כל המדינות שהיינו משייכים לקבוצת המדינות המערביות, אבל זה יהיה מעט לא הוגן, כי אנחנו יכולים לשחק עם ההגדרות כדי לכלול או לא לכלול את ישראל באשכול המדינות המערביות. אנחנו בעצם מניחים את התוצאה. אפשרות טובה יותר היא לתת לנתונים להגדיר את האשכולות באופן "אוטומטי" – להשתמש בניתוח אשכולות (clustering) אשר מסווג מדינות לאשכולות שונות בתקופות שונות, ולראות כיצד הוא יסווג את ישראל. המטרה היא לתת לנתונים "לדבר" באופן אובייקטיבי עד כמה שניתן.
ניתן להוריד את בסיס הנתונים המלא ואת הקוד (בפיית'ון) ששימש עבור הניתוחים השונים כאן.
הנתונים
לאחר חיפושים רבים גיבשתי רשימה של שישה משתנים אשר קיימים עבור מדינות רבות בעולם, ביניהן ישראל, לפחות משנת 1960. ששת המשתנים נבחרו במטרה לבחון מימדים שונים של פיתוח או "מערביות", ולא להתמקד רק בתוצר לנפש. אלו הם המשתנים:
תוצר ריאלי לנפש – נלקח כאמור מבסיס הנתונים של פרויקט Maddison. התוצר הוא הערך הכספי של סך הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה במהלך שנה, והתוצר לנפש מתאר את יכולת הייצור ואת ההכנסות של תושבי המדינה. בנוסף לכך, ישנו שקלול לרמת המחירים השונה בכל מדינה. בתור מדד לרמת חיים התוצר לנפש סובל ממספר חסרונות, כגון אי התחשבות בכריית משאבי טבע מתכלים, בייצור עצמי (כמו חלק ניכר מהתוצר במדינות מתפתחות), בזמן פנוי ועוד (ראו רשומה ישנה שלי בנושא, כאן).
פריון ילודה – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מתקשר גם למאפיינים דמוגרפיים כגון הזדקנות האוכלוסייה, וכן למגמות תרבותיות וטכנולוגיות כגון הביקוש להון אנושי (דרך פשרת הכמות-איכות), מעמד הנשים בשוק העבודה ובמשפחה, שיעור העוני היחסי ועוד.
מספר מנויי טלפון למאה נפשות – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מסמן את יכולת החדירה של טכנולוגיות חדשות למשק, שתלויה בגורמים כגון רמת התחרותיות, פתיחות למסחר, יעילות חברות ממשלתיות ועוד. כמובן, משתנה זה הוא פחות רלוונטי החל משנות התשעים המאוחרות, ולכן יתכן שהוא מעט בעייתי, אבל ממילא עיקר השינויים במעמדה של ישראל הם בשנים המוקדמות. אפשר עקרונית להחליף אותו במשתנה אחר עבור השנים היותר מאוחרות, אם כי לפי התוצאות ככל הנראה לא תהיה לכך השפעה על מסקנות הניתוח בנוגע למיקומה של ישראל.
שיעור עיור – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. שיעורי העיור משמשים במחקרים היסטוריים על התפתחות כלכלית באלפי השנים האחרונות, והם יכולים לאפשר לנו להתגבר על החסרונות של התוצר לנפש עבור מדידת רמת ההתפתחות של מדינות עניות יחסית. הם מתקשרים לשלל מגמות טכנולוגיות ותעשייתיות שנלוות לתהליך הפיתוח הכלכלי.
מדד הון אנושי – נלקח מבסיס הנתונים Penn world tables. המדד מחושב על פי משתנים כגון שנות ההשכלה הממוצעות והתשואה להשכלה. ההון האנושי נחשב לגורם מרכזי עבור התפתחות כלכלית החל מאמצע המאה ה-19, וניתן לזהות באמצעותו מגמות שהתוצר לנפש לא תמיד תופס.
שיעור הפרטים אשר הגיעו לגיל 65בכל דור – נלקח מבסיס הנתונים של הבנק העולמי. מדד המתקשר לרמת הבריאות של האוכלוסייה. לא הצלחתי למצוא את המשתנים המקובלים בתחום – תוחלת חיים ותמותת תינוקות – עבור מספיק מדינות כבר ב-1960, אבל המדד הזה הוא תחליף לא רע עבורם, ונוגע למימד הבריאותי של איכות החיים, שהמדדים האחרים אינם תופסים.
המשתנים שלנו תופסים יכולת ייצור, דמוגרפיה, רמה טכנולוגית של משקי בית, אורבניזציה, הון אנושי ובריאות. כל אחד מששת המשתנים האלו לבדו עשוי להיות בעייתי מסיבות כאלו או אחרות, עבור מדינות כאלו או אחרות, אך השילוב ביניהם יאפשר לאלגוריתם להגיע להגדרה התואמת את התפיסה האינטואיטיבית של "מדינה מערבית" שיש לרובנו בראש. כל המשתנים האחרים שמצאתי שקיימים עבור למעלה מ-50 מדינות כבר בשנת 1960 הם או דומים מאוד לאחד מששת המשתנים שכללתי, או שאינם קשורים להתפתחות כלכלית. על מנת שהאשכולות של המדינות לא ישתנו במהלך השנים כתוצאה ממשתנים חדשים או מדינות חדשות, כל הניתוח מבוצע רק על ששת המשתנים האלו ועל 66 מדינות שיש לגביהן נתונים לכל השנים.
ניתוח תיאורי
התרשים הבא מתאר את הקורלציות בין ששת המשתנים, עבור כל המדינות וכל השנים:
כפי שניתן לראות, ישנה קורלציה חיובית בין כל המשתנים מלבד ילודה, וקורלציה שלילית של כולם עם שיעור הילודה. אך מרבית הקורלציות אינן גבוהות במיוחד, כך שניתן לטעון שהמשתנים האלו כן תופסים מימדים שונים של פיתוח כלכלי ורמת חיים, ואינם לגמרי חופפים.
סדרת התרשימים הבאים מתארת את מדינת ישראל אל מול מספר מדינות אחדות שקיימות בנתונים לאורך כל השנים. ניסיתי להתמקד בבחירת מדינות מעניינות וחשובות יחסית שייצגו אזורים שונים בעולם.
ניתן לראות כי עבור שיעורי העיור, רמת ההון האנושי והבריאות ישראל הייתה דומה למדינות מפותחות עוד מתחילת הדרך, בעוד שעבור התוצר לנפש וחדירתם של הטלפונים היא הייתה נמוכה יחסית, אם כי עדיין מעל מדינות מתפתחות. מבחינת המגמות של שיעור הילודה ישראל מאוד יוצאת דופן גם ביחס למדינות מפותחות וגם ביחס למדינות מתפתחות, כידוע. ניתן לראות בתרשימים מגמות מעניינות רבות נוספות, כגון העלייה של אירלנד וסינגפור והירידה במנויי הטלפונים בשנים האחרונות, וכן נראה כי שיעור הצמיחה של התוצר לנפש בישראל בעשורים הראשונים לקום המדינה לא היה יוצא דופן כפי שלפעמים מנסים לטעון.
תרשימים אלו יכולים לספק תשובה מסויימת לשאלה שבכותרת הרשומה: מבחינת הון אנושי ובריאות מדינת ישראל הייתה "מערבית" ככל הנראה מיומה הראשון, ומבחינת תוצר לנפש וחדירה של טכנולוגיות היא הייתה ונשארה בקבוצת המדינות המערביות "הנמוכות" יחסית. אך ניתוח אשכולות יכול לענות על השאלה הזו טוב יותר. ראשית, משום שניתוח אשכולות מתחשב בו זמנית בכל המשתנים, ולא רק בחלק מהם, נבנה על פי היכולת של המשתנים להבדיל בין קבוצות מדינות, ומספק לנו תשובה אחת ברורה. ושנית, משום שתרשימים פשוטים דורשים ממני לבחור באופן אקטיבי מדינות ייחוס מעטות, או לחילופין לבחון ממוצעים של קבוצות מדינות, כגון ממוצע מדינות מערב אירופה, מזרח אירופה, אסיה וכדומה, ואז אני נדרש להגדיר בעצמי את קבוצות המדינות במקום לתת לנתונים להגדיר אותם.
ניתוח אשכולות (clustering) והאלגוריתם DBSCAN
ניתוח אשכולות מאפשר לחוקרים להבחין בתת-קבוצות מעניינות בתוך קבוצה גדולה של תצפיות, על פי מגוון רחב של משתנים. יש לו חשיבות עבור יישומים פרקטיים רבים. למשל, הוא מאפשר לתוכנות לעבור על מאגר של תמונות ולסווג אותן באופן אוטומטי לתמונות של חפצים או בעלי חיים שונים, או לגלות שאנשים שמגיעים לסופרמרקט כדי לקנות לחם בדרך כלל גם רוצים חלב, ולכן כדאי לסדר את המדפים בהתאם.
ישנם אלגוריתמים רבים לניתוח אשכולות, המתאימים למשימות שונות. לצורך מענה על השאלה שבכותרת הרשומה, בחרתי באלגוריתם הנקרא DBSCAN, או בשמו המלא והמרשים:
Density-based spatial clustering of applications with noise
אלגוריתם זה פותח בשנת 1996, והוא אחד הנפוצים ביותר בספרות המחקרית. האלגוריתם סורק את מרחב הנתונים (מרחב שש-מימדי במקרה שלנו, מכיוון שיש שישה משתנים), מנסה למצוא בו "עננים צפופים" שבהם נמצאות תצפיות (מדינות) רבות, ואז מסווג אותן לקבוצות לפי שני פרמטרים שהמשתמש קובע מראש. שני הפרמטרים האלו משפיעים על הגודל של אותם עננים שש-מימדיים. כדי לקצר אני לא אפרט כאן מהי בדיוק משמעות הפרמטרים; בערך בוויקיפדיה על האלגוריתם ניתן לקרוא על הנושא באופן יותר מפורט ולראות דוגמאות לפעולתו.
לאלגוריתם DBSCAN ישנם שני יתרונות על אלגוריתמים אחרים המשמשים לניתוח אשכולות, מבחינת שאלת המחקר הספציפית שבה אנחנו עוסקים:
המשתמש אמנם בוחר מראש את שני הפרמטרים שהזכרתי, אבל בניגוד לאלגוריתמים אחרים (כגון k-means) הוא לא בוחר מראש כמה קבוצות יהיו. אני לא רוצה להחליט מראש שכל מדינות העולם מתחלקות דווקא ל-2 קבוצות, מדינות מפותחות ומדינות לא מפותחות, אני רוצה שמספר הקבוצות ינבע עד כמה שאפשר מהנתונים (למרות שגם הפרמטרים שאני בוחר משפיעים עליו). יתכן שבתקופות מסויימות האלגוריתם יחליט לחלק את מדינות העולם ל-2 קבוצות, ובתקופות אחרות ל-3 או 4 קבוצות.
בניגוד לאלגוריתמים אחרים, DBSCAN מאפשר להגדיר תצפיות שהן רחוקות יחסית מכל אותם עננים צפופים בתור "רעש". בהקשר שלנו, המשמעות של "רעש" תהיה מדינות יוצאות דופן שלא שייכות באופן מובהק לשום אשכול. כך אני יכול להגיע למסקנה שבתקופות מסויימות מדינת ישראל לא הייתה לא בקבוצת המדינות המתפתחות ולא בקבוצת המדינות המפותחות, ובחירת האשכולות לא מושפעת ממדינות מאוד יוצאות דופן כגון נסיכויות המפרץ הפרסי, שוויץ ונורבגיה, שפגעו באלגוריתמים אחרים שניסיתי.
כדי להפעיל את האלגוריתם עלינו לתקנן את ששת המשתנים, כך שהטווח המספרי של כולם יהיה דומה. את הניתוח נעשה בנפרד עבור הממוצעים של המדינות בכל עשור. כדי לראות את התוצאות באופן נוח, עלינו להשתמש באלגוריתם נוסף.
תוצאות הניתוח: תרשימי PCA
PCA , או בשמו המלא "Principal component analysis", הוא אלגוריתם שמאפשר לקחת מרחב נתונים רב מימדי, כמו המרחב השש-מימדי שלנו, ולרדד אותו למספר נמוך יותר של מימדים, למשל רק שני מימדים. האלגוריתם מייצר מששת המשתנים שתיארתי קודם שני משתנים סינתטיים "מאונכים אחד לשני", שכל אחד מהם הוא קומבינציה כלשהי של ששת המשתנים המקוריים, והם בנויים כך שהם מתארים בצורה הטובה ביותר את השונות שישנה בנתונים המקוריים. להרחבה ופרטים נוספים ניתן לקרוא כאן. הנקודה היא שעכשיו אפשר לצייר את כל המדינות על שני צירים, שכל אחד מהם משקלל את ששת המשתנים המקוריים בצורה אחרת, ולראות את האשכולות באופן נוח, בגלל שהצירים נבנו על ידי האלגוריתם במטרה להבליט את השונות בין המדינות.
אפשר להפעיל את אלגוריתם ה-PCA בנפרד על הנתונים של כל תקופה, אבל קל יותר לראות את המגמות אם שומרים על עקביות לאורך כל השנים, ולכן בניתי את שני משתני ה-PCA רק לפי הנתונים על העשור הראשון, שנות השישים. המספרים שעל הצירים הם המשתנים הסינתטיים, אין להם משמעות של ממש ולכן הורדתי אותם מהתרשימים. גם הצירים עצמם ואיך הם נבנו לא נורא מעניינים לצורך העניין. כל מה שחשוב זה אילו מדינות קרובות האחת לשנייה. ניתן לחשוב על התרשימים הבאים כעל מן "מפה" של העולם המתארת את המדינות לפי קרבתן אחת לשנייה במרחב השש-מימדי של המשתנים שבחרנו.
כל עיגול בתרשימים מתאר מדינה, וצבעי העיגולים מתארים את החלוקה של האלגוריתם DBSCAN לאשכולות השונים (האשכולות נבנו על פי ששת המשתנים המקוריים, ולא על פי שני המשתנים הסינתטיים שה-PCA יצר, ולכן הם לא תמיד תואמים את הקבוצות והמרחקים שניתן לראות בתרשימים). בכל התרשימים מדינות המסווגות כ"רעש" מופיעות באפור, וישראל מוקפת בעיגול תכלת. ניתן ללחוץ על התמונות כדי לראות את התרשימים בגודל מלא.
בשנות השישים ישראל מסווגת בתור רעש (צבע אפור), אך ניתן לראות שכך גם מדינות מערביות רבות אחרות. רק המדינות המערביות המופיעות בצבע ירוק הן כאלו שסווגו לקבוצה אחת על ידי האלגוריתם. המרחקים בין המדינות המערביות פשוט גדולים מדי, ולכן רק חלקן סווגו על ידי האלגוריתם בתוך אשכול. מלבד האשכול הירוק, האלגוריתם יצר עוד שני אשכולות של מדינות מתפתחות, שניתן לראות בצבעים כחול וצהוב. למרות שהיא מסווגת בתור רעש, ניתן לראות שכבר אז ישראל הייתה קרובה למדינות המערב יותר מאשר למדינות המתפתחות.
בשנות השבעים ישראל עדיין מסווגת בתור רעש, אך ניתן לראות שמדינות המערב התקרבו האחת לשנייה, ופחות מהן מסווגות בתור רעש. מהצד השני מסתמנת קבוצה די ברורה של מדינות מתפתחות בצבע צהוב.
בשנות השמונים ישראל מצטרפת לקבוצת מדינות המערב. סינגפור, נורבגיה ושוויץ מסווגות כרעש, וכך גם מדינות הנמצאות בין קבוצת המדינות המפותחות ובין קבוצת המדינות המתפתחות, כגון פורטוגל, ארגנטינה וצ'ילה.
בשנות התשעים ישראל עדיין בתוך קבוצת מדינות המערב. ניתן לראות התכנסות למאפיינים דומים במדינות המערב, בזמן שהמדינות המתפתחות נחלקות לשתי קבוצות. נורבגיה הייתה ונשארה רעש.
בשנות האלפיים ישראל עדיין בקבוצת מדינות המערב, שהתקרבו עוד יותר האחת לשנייה. אירלנד בולטת בתור מדינה יוצאת דופן, ונראה שישנה שונות משמעותית בין המדינות המתפתחות, שרבות מהן מסווגות בתור רעש.
נושאים נוספים
התוצאות האלו תלויות במידה מסויימת בפרמטרים שאני בוחר עבור אלגוריתם DBSCAN. אם הרשומה הזו הייתה מאמר מדעי השלב הבא היה ניתוח רגישות, שמדגים את השפעת הפרמטרים, אך אני אחסוך מכם את החלקים הפחות מעניינים. בגדול הפרמטרים של האלגוריתם נעים מערכים "גדולים מדי" המובילים לסיווג של כמעט כל המדינות במדגם באותו אשכול לאורך כל השנים, ועד ערכים "קטנים מדי" המובילים לסיווג מרבית המדינות כרעש במהלך מרבית השנים. עבור ערכי אמצע, שאינם גדולים או קטנים מדי, התוצאות דומות לאלו שהראיתי כאן. אם ישנה קבוצה מובהקת של מדינות מערביות, ישראל מצטרפת אליה רק בשנות השמונים. ההבדל המשמעותי היחיד: עבור ערכי פרמטרים מסויימים ישראל היא לא רעש בשנות השישים והשבעים, אלא שייכת לקבוצה של מדינות מערביות עניות יחסית, כגון סינגפור, קפריסין וצ'ילה.
ניתוח של המשקולות שאלגוריתם ה-PCA העניק לששת המשתנים, בניסיון לרדד אותם לשני מימדים המסבירים את השונות בין המדינות, לא מעלה תוצאות מעניינות – המשקולות דומים עבור כל ששת המשתנים. כמובן שישנם דברים רבים נוספים שניתן לעשות: אלגוריתמים אחרים במקום DBSCAN, ניתוח אשכולות עם חלק מששת המשתנים, הוספת משתנים ומדינות בשנים המאוחרות (החל משנות השמונים אפשר להשתמש בעשרות משתנים ולמעלה ממאה מדינות) ועוד. יתכן שבעתיד אחקור את הכיוונים האלו לעומק, בינתיים הקוראים המעוניינים בכך יכולים להוריד את הנתונים והקוד ולנסות.
סיכום
התוצאות תואמות במידה מפתיעה את התזה המקובלת במחקר על ההיסטוריה הכלכלית של ישראל, לפיה מדינת ישראל "הפכה למדינה מערבית" רק בעקבות תכנית הייצוב של 1985. חשוב להזכיר שתכנית הייצוב טיפלה בבעיות כגון האינפלציה הגבוהה והמחסור במטבע חוץ, שני משתנים שאינם נמצאים בקבוצת ששת המשתנים שבחרתי כאן (לא היו נתונים על מספיק מדינות). כלומר, מעניין לראות ששישה משתנים שרק אחד מהם (התוצר לנפש) קשור באופן עקיף למדי לתכנית הייצוב ולרפורמות שבאו בעקבותיה, מעלים תמונה שכזו.
מצד שני, הניתוח שהוצג כאן מעלה כי גם בלי קשר לתהליכים שהתרחשו בישראל, קבוצת המדינות המערביות לא היוותה אשכול מוגדר במיוחד בשנים המוקדמות, והמדינות המרכיבות אותה הפכו לדומות יותר אחת לשנייה לאורך השנים. ניתן לראות מספר מדינות אחרות שעברו תהליך דומה לישראל. למשל, סינגפור מוגדרת כרעש עד שנות השמונים, ונכנסת לקבוצת המדינות המערביות בשנות התשעים. פורטוגל מוגדרת כרעש בשנות השישים, כמדינה מתפתחת בשנות השבעים, חוזרת להיות רעש בשנות השמונים והתשעים, ורק בשנות האלפיים נכנסת לקבוצת המדינות המערביות. אנחנו יודעים שרבות ממדינות המערב עברו רפורמות דומות לתכנית הייצוב הישראלית בערך באותו הזמן, ביניהן המדינות הנורדיות שנקלעו למשברים כלכליים בתחילת שנות התשעים. כלומר, ייתכן שמה שאנחנו רואים כאן זה תופעה כללית של ניסיון של מדינות המערב להתקרב האחת לשנייה, להתקרב ל-best practice של מדיניות כלכלית באמצעות רפורמות שונות, שבסופו של דבר הפכו את המערב לאשכול מוגדר, כאשר תכנית הייצוב הישראלית והרפורמות שבאו בעקבותיה היו רק חלק מהסיפור.
ניתוח עבור שנים ספציפיות מעלה כי בשנים האחרונות ישראל חוזרת להיות מוגדרת בתור רעש, ככל הנראה בגלל שיעור הילודה הגבוה. האם שיעור ילודה גבוהה הוא טוב? רע? כיצד הוא משפיע על תוצר לנפש והשקעה בהון אנושי? זה לא המקום לעסוק בשאלות החשובות הללו, ואולי בעתיד אקדיש לנושא רשומה נפרדת. לצערנו, העתיד אינו חקוק בסלע, ובהחלט יתכן שעקב תהליכים דמוגרפיים ואחרים ישראל תצא בסופו של דבר בקביעות מקבוצת המדינות המערביות, ואולי אף תצטרף אל קבוצת המדינות המתפתחות או אל קבוצת ביניים כלשהי. ויתכן שלא. הכל תלוי בנו.
————————————————
[1] הנתונים מבוססים על המקורות הבאים:
Mills, Census of Palestine, Government of Palestine, 1933, Vol. I: Report, p. 215, Subsidiary Table No. I
Easterlin, R. A. (1961). Israel's development: past accomplishments and future problems. The Quarterly Journal of Economics, 63-86.
Halevi, Nadav and Ruth Klinov-Malul, The Economic Development of Israel. New York: Praeger, 1968
נתונים על תמותת תינוקות בישראל מלפני כמאה שנים ניתן למצוא בדו"ח הופ-סימסון:
כבר בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היה בין הגבוהים בעולם, ומאז הדירוג היחסי שלנו הידרדר מעט. על כן, הצמיחה של כלכלת ישראל ב-60 השנים האחרונות איננה יוצאת דופן, ואולי אפילו מעט מאכזבת.
בטווח הארוך הכלכלה הישראלית לא צומחת מספיק מהר על מנת להשיג את רמת החיים במדינות מפותחות אחרות. בשנים האחרונות אנחנו מתבלטים לטובה אבל סביר שזהו עניין זמני ולא שינוי מגמה.
כאשר בוחנים את הסיבות לכך שרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל נמוכה יותר מרמת החיים במדינות אחרות, רצוי להבחין בין גורמים מקורבים לבין הגורמים האולטימטיביים העומדים מאחוריהם. נושאים כמו פריון העבודה, יעילות הבירוקרטיה או תחרותיות, הנידונים בהרחבה בתקשורת ובספרות המחקרית, הם גורמים מקורבים.
הגורמים האולטימטיביים למיקומה הנוכחי של ישראל כוללים את המיקוד של הוויכוח הפוליטי סביב נושאים ביטחוניים ולא כלכליים, את ההשקפות הסוציאליסטיות הנפוצות בציבור ובתקשורת ואת רמת ההון האנושי בישראל.
טיפול בגורמים המקורבים הוא חשוב, אבל ללא שינויי עומק בגורמים האולטימטיביים מיקומה היחסי של מדינת ישראל לא ישתפר. סביר יותר שהמיקום ידרדר עקב המגמות הדמוגרפיות.
——————————————————————————————–
ניסים ומיתוסים
תוך פחות ממאה שנים צמחה לה באמצע המדבר המזרח-תיכוני הצחיח מדינה מערבית לתפארת, באותה הארץ שמעט לפני כן תיאר אותה מארק טוויין בתור שממה חרבה, ענייה ועלובה. כיצד יתכן מאורע מופלא כל כך? האם צמיחתה של מדינת ישראל היא נס, כפי שרבים טוענים? למעשה ישנו כאן שילוב של שלושה ניסים לכאורה: הראשון הוא הנס הרוחני – חזרת העם היהודי לארצו, הגירה של מיליוני אנשים למדינה שהקשר היחיד שלהם אליה היה מצוי בספרי קודש עתיקים. השני הוא הנס הביטחוני, ניצחונה של מדינת ישראל החדשה והקטנה על צבאות ערב. השלישי הוא הנס הכלכלי, קצב הצמיחה המהיר של הכלכלה הישראלית, שבו נעסוק ברשומה זו.
"נס" הוא אירוע יוצא דופן מאוד, בקנה מידה היסטורי ועולמי, שהסיכויים להתרחשותו מלכתחילה היו קלושים, ועל כן התרחשותו מעידה על כוחות יוצאי דופן הפועלים מאחורי הקלעים. על מנת לעודד סולידריות, הקרבה ושיתוף פעולה, פוליטיקאים ומנהיגים דתיים נוטים לטפח שלל ניסים, מיתוסים ואגדות. מתחילת דרכה ניסתה התנועה הציונית לטפח מיתוסים מאחדים, אשר יאפשרו לייצר כאן עם של ממש מאוסף של קהילות מרוחקות שהקשרים בין חלקן היו קלושים, וזה לא יהיה מפתיע לגלות שגם נס הצמיחה הכלכלית מנופח אל מעבר למשקלו האמיתי. אך מיתוסים טובים הם כאלו שיש מאחוריהם גרעין משמעותי של אמת. למשל, העם היהודי באמת היה קשור מבחינה רוחנית לארץ ישראל במשך אלפי שנים, גם אם הציונות והלאומיות הופיעו אצלנו בעיקר בעקבות גל לאומיות כלל-אירופאי חילוני. יוסף טרומפלדור באמת נלחם בגבורה בתל-חי, גם אם הוא לא אמר את המשפט המפורסם המיוחס לו. על כן, השאלה המעניינת היא מהו גודלו של גרעין האמת המסתתר מאחורי מיתוס הצמיחה הכלכלית המופלאה של ישראל. וזו, כמובן, שאלה של נתונים.
הנתונים שבהם השתמשתי לצורך כתיבת הרשומה לקוחים מהבנק העולמי, וניתנים להורדה כאן.
תוצר לנפש – דירוג יחסי
התוצר לנפש, אשר מתאר את ערך הסחורות והשירותים שאדם ממוצע בשטחה של המדינה מייצר בשנה, הוא מדד מקובל לרמת חיים. כמו כל מדד גם לתוצר ישנם חסרונות רבים, אך בניגוד למדדים אחרים הוא אובייקטיבי, תופס את כלל הפעילות הכלכלית במשק, נוח לשימוש וקל למדידה, ונמצא בקורלציה גבוהה עם כל מדד אחר שהוצע עד כה לרמת חיים, כגון מדדים המבוססים על צריכה, בריאות, השכלה ועוד. אני אשתמש כאן בתוצר לנפש שאינו מתואם לכוח הקנייה המקומי מכיוון שעבורו יש יותר נתונים היסטוריים, אך התוצאות דומות גם אם משתמשים בתוצר לנפש המתואם לכוח הקנייה, בהכנסה לנפש, הכנסה חציונית למשק בית ומדדים אחרים.
מסד הנתונים של הבנק העולמי כולל נתונים על תוצר לנפש ב-216 מדינות, ביניהן ישראל, החל משנת 1960 ועד היום. בשנת 2015 התוצר לנפש של מדינת ישראל עמד על 35,728 $, מה שמעמיד אותנו במקום ה-22 בעולם (השמטתי מהדירוג "מדינות" שאינן באמת מדינות כיום כגון מקאו והונג-קונג).
כפי שניתן לראות, זהו מקום מכובד למדי, וההפרשים בין ישראל לבין המדינות שעוקפות אותה בדירוג אינם גדולים. מלבד ערב הסעודית ונסיכויות הנפט, שום מדינה מזרח תיכונית לא מתקרבת לדירוג שלנו.
מה בנוגע לנתונים היסטוריים? בשנת 2000 ישראל הייתה מדורגת במקום ה-28 בעולם, אך בין המדינות שדורגו גבוה יותר מישראל בשנה זו ישנן שש מדינות שלא היה לגביהן נתון בשנת 2015, כך שאפשר לומר שהמיקום היחסי שלנו לא השתנה משמעותית בין 2000 ל-2015. בשנת 1990 היינו במקום ה-33 ובשנת 1980 היינו במקום ה-38, כך שנראה שאנחנו מתקדמים בהשוואה לשנים אלו, אך בשנת 1970 דורגנו במקום ה-23 (חסרים נתונים לגבי שלוש מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות), ובשנת 1960, עם תוצר של $1,229, היינו במקום ה-15 (חסרים נתונים לגבי עשר מדינות שעקפו אותנו בשנים אחרות).
אם נגביל את המדגם רק למדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, אז ישראל נמצאת במקום ה-19 בשנת 2015, באותו המקום בשנת 2000, במקום ה-22 בשנת 1990, במקום ה-24 בשנת 1980, במקום ה-14 בשנת 1970 ובאותו המקום בשנת 1960. כלומר, לאורך זמן מדינת ישראל הידרדרה מעט בדירוגה היחסי. בין 1960 ל-2015 עקפו אותנו פינלנד, הולנד, אוסטריה, אירלנד וסינגפור.
לצערי במאגר הבנק העולמי לא קיימים נתונים לפני 1960. עם קום המדינה התמודד המשק הישראלי עם העלייה ההמונית, אשר הכפילה את אוכלוסיית המדינה תוך שנה וחצי, ולאחר מכן עם משברים כלכליים שהובילו לתקופת הצנע. דוד ברודט טוען בראיון בידיעות אחרונות שהתוצר לנפש בישראל ירד בתחילת שנות החמישים ל-2,500 דולר. אך כפי שכתב אלחנן הלפמן במאמרו משנת 1998, גם שימוש בנתונים מוקדמים מתחילת שנות החמישים מוביל למסקנות דומות: יחסית למדינות אחרות, המשק הישראלי לא התקדם באופן משמעותי מתחילת דרכו. בשנת 1960 המשק הישראלי כבר היה אחרי תקופת הצנע והטלטלה הראשונית של קום המדינה והעלייה ההמונית, ולכן בסך הכל הגיוני להתחיל את המדידה בתקופה זו.
אז כן, מדינת ישראל היא בהחלט אחת המדינות העשירות ביותר בעולם כיום, וזהו מקור ראוי לגאווה. מרבית בני האדם על פני כדור הארץ מתקיימים ברמת חיים נמוכה יותר מאשר אזרחי מדינת ישראל, גם מבחינת התוצר לנפש וגם מבחינת מדדים כגון תוחלת חיים, שיעורי תמותת תינוקות, בעלות על מוצרים כגון מכוניות ודירות וכך הלאה. אך לאורך זמן לא נרשמה התקדמות משמעותית בדירוג היחסי של אזרחי מדינת ישראל. מאז שנות השישים חלה הרעה בדירוג עד שנות השמונים, ומאז שיפרנו מעט את מיקומנו אך לא חזרנו למקום שבו היינו באמצע המאה הקודמת. מדינת ישראל היא אולי סיפור הצלחה ביחס למרבית מדינות העולם, אבל היא הייתה כזו גם בשנת 1960 ולפי הדירוג היחסי המצב לא השתנה מאז.
תוצר לנפש – שיעורי צמיחה
התוצר הריאלי לנפש של מדינת ישראל עמד כאמור על $1,229 (בערכים נוכחיים) בשנת 1960, לעומת $35,728 בשנת 2015. על פניו, באופן אובייקטיבי, מדובר בצמיחה מדהימה. לאורך תולדות האנושות, מרבית הארצות לא חוו צמיחה כזאת מהירה. בכלל, צמיחה בתוצר לנפש היא תופעה מודרנית יחסית, שהופיעה לראשונה רק בתקופת המהפכה התעשייתית (כתבתי על כך בהרחבה בעבר). אז מדוע לא התקדמנו מבחינת הדירוג היחסי? מכיוון שישראל לא הייתה המדינה היחידה שצמחה בתקופה זו. בין 1960 ל-2015 התוצר לנפש צמח מ- $3,007 ל-56,116 $ בארצות הברית, מ-877 $ ל-32,005 $ עבור מדינות האיחוד האירופאי, מ-90 $ ל-8,028 $ בסין, ומ-117 $ ל-1,588 $ באפריקה שמתחת לסהרה. התוצר לנפש בעולם כולו עמד על 446 $ בשנת 1960, לעומת 10,093 $ בשנת 2015.
האם מדינת ישראל צמחה מהר יחסית למדינות אחרות? במסד הנתונים ישנן 100 מדינות שעבורן קיים נתון לתוצר לנפש בשנת 1960, והשתמשתי בנתון זה על מנת לבדוק את שיעור השינוי הכולל בין 1960 ל-2015. לפי שיעור השינוי, מדינת ישראל נמצאת במקום ה-33 בעולם, אחרי מדינות מערביות רבות. בתרשים הבא, שממנו השמטתי מספר מדינות קטנות במיוחד, מוצג שיעור הצמיחה השנתי הממוצע בין השנים האלו (בגלל המדידה באחוזים זהו ממוצע גיאומטרי ולא ממוצע חשבוני רגיל). ההפרשים בשיעורי הצמיחה השנתיים הממוצעים בין המדינות לא נראים משמעותיים, אבל לאורך עשרות שנים הם מצטברים באופן מעריכי, וכך מובילים להפרשים דרמטיים בתוצר לנפש וברמת החיים.
חלק מהחוקרים העוסקים בצמיחת הכלכלה הישראלית בוחנים את התוצר לנפש בישראל בתור שיעור מהתוצר לנפש בארצות הברית או במדינות אחרות (ראו למשל כאן). בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היווה 41% מהתוצר לנפש בארצות הברית, לאחר מכן התרחשה ירידה, עלייה מסוימת בשנות השבעים, שוב ירידה בשנות השמונים, ואז החל משנות התשעים ניתן לראות עלייה ברורה, כך שהיום התוצר לנפש בישראל הוא 64% מהתוצר לנפש בארצות הברית. בסך הכל, לאורך כל התקופה, קצב הצמיחה של ישראל היה גבוה מקצב הצמיחה של ארצות הברית. זה לא רע, אבל כפי שניתן לראות בתרשים, יש מדינות שצמחו הרבה יותר מהר. הגיוני יותר להשוות את מדינת ישראל למדינות קטנות שהחלו מנקודת פתיחה דומה, כגון פינלנד, בלגיה, הולנד ואוסטריה, מכיוון שלמדינות עניות יותר יש "יותר מקום לצמוח". מלבד זאת, מבחינה אבסולוטית התוצר לנפש צמח באופן דרמטי גם כאן וגם בארצות הברית, כך שהפערים האבסולוטיים ברמת החיים, כלומר במה שהאמריקני הממוצע יכול לקנות עם המשכורת שלו, גדלו במהלך התקופה. הפרש של 36% היום הוא הרבה יותר דרמטי מהפרש של 59% בשנת 1960. אם ישראל וארצות הברית ימשיכו לצמוח באותו הקצב אז יתכן שנעקוף את האמריקנים יום אחד, אבל בפועל כשכלכלות הולכות וגדלות קצב הצמיחה בדרך כלל מאט, וסביר שזה יקרה גם אצלנו בעתיד.
מה בנוגע לתקופות זמן שונות? רבים טוענים שבתחילת דרכה ישראל צמחה במהירות רבה, והחל משנות השבעים או השמונים הצמיחה האטה. לעיתים גם מקשרים את השינויים האלו לנפילתה של מפא"י בשנים אלו, אבל האמת היא שבכל מדינות העולם היה טרנד דומה. מדינות קפיטליסטיות יותר ופחות, דמוקרטיות יותר או פחות, עם ממשלות שמאל וממשלות ימין, באירופה, אסיה, אמריקה ואפריקה, כמעט כולן צמחו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה יותר מהר מאשר בעשורים שאחרי שנות השבעים, ורבות מהן חוו משברים בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים. בגלל המשברים האלו זה מאוד בעייתי לבחור נקודת זמן נכונה להשוואה.
למשל, אם נבחן את קצב הגידול בין 1960 ל-1980 נגלה שישראל מאכזבת למדי, ודווקא בתקופה שבין 1980 ל-2000 קצב הצמיחה של ישראל הוא אחד הגבוהים בעולם – אך סיבה מרכזית לשתי התוצאות האלו היא המשבר הכלכלי שהיה כאן בתחילת שנות השמונים. בשנת 2000, לעומת זאת, הייתה כאן בועה כלכלית שהקפיצה את התוצר (והתפוצצה ב-2002), ולכן כשבוחנים את התקופה 2000-2015 צמיחתה של מדינת ישראל נראית גרועה במיוחד באופן יחסי. ננסה תקופות אחרות: בחינה של הצמיחה בשנים 1970-1990 שוב מעלה תוצאות חלשות עבור ישראל, עם צמיחה מהירה יותר של מרבית מדינות המערב, וגם עבור השנים 1990-2010 התוצאות דומות. התמונה אופטימית רק כאשר בוחנים את השנים האחרונות, 2010-2015: בתקופה זו שיעורי הצמיחה בישראל עדיין משתרכים אחרי מדינות רבות, אך כמעט כולן מדינות עולם שלישי כגון סין ומצריים. המדינות המערביות היחידות שצמחו יותר מישראל בתקופה זו הן אירלנד, איסלנד ודרום קוריאה, אך אירלנד ואיסלנד נפגעו מהמשבר של 2008 ונמצאות בתקופת התאוששות מהמשבר שבה סביר שיצמחו במהרה.
האם עלינו להתעודד מהצמיחה המרשימה של כלכלת ישראל בשנים האחרונות? האמת היא שגם בעבר היו לנו שנים טובות פה ושם, והצמיחה בעשור האחרון נובעת במידה רבה מגידול בהשתתפות בשוק העבודה, מגמה שמתקרבת כיום לכדי מיצוי. מלבד זאת שום דבר מהותי לא השתנה בכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, כך שקשה להאמין שעברנו נקודת מפנה של ממש ביחס לעשורים קודמים.
לסיכום, לא נראה שיש גרעין של אמת מאחורי מיתוס הצמיחה המופלאה של ישראל, לא כאשר בוחנים את התקופה כולה ולא כאשר בוחנים תת-תקופות. רק בשנים האחרונות ישראל מתבלטת לחיוב בעניין זה, אך עוד לא ברור אם מדובר במגמה ארוכת טווח, וסביר שלא. אני לא הראשון שכותב זאת; אלחנן הלפמן כתב זאת במאמר שציטטתי לפני כן, וגם דן בן-דוד ואחרים הביעו בעבר אכזבה מקצב הצמיחה של כלכלת ישראל. אני לא אומר שאין כאן דברים להתגאות בה; מדינת ישראל סיפקה לעולם שלל המצאות מקוריות, מגזר ההיי-טק הישראלי מרשים ודינאמי, הרפואה הציבורית בישראל היא אחת המוצלחות בעולם, וישנם נושאים נוספים שבהם אנחנו מצטיינים. אבל צמיחה כלכלית היא לא אחד מהם, והתוצר לנפש שלנו היה ונשאר נמוך יחסית למדינות מפותחות.
תוצר כולל במקום תוצר לנפש
עקב שיעורי הילודה הגבוהים וההגירות ההמוניות, ישראל נראית מרשימה הרבה יותר כאשר בוחנים את התוצר הכולל ולא את התוצר לנפש. לפי שיעור השינוי הכולל בתוצר בין השנים 1960-2015 ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם, אם כי היא מוקפת בשלל מדינות עולם שלישי שצמיחתן נובעת בעיקר מגידול מהיר של האוכלוסייה ולא משיפור משמעותי ברמת החיים.
מבחינת הדירוג היחסי, אם נבחן רק מדינות שיש לגביהן נתונים עבור כל השנים, כלכלת ישראל הייתה במקום ה-37 בעולם בשנת 1960, במקום ה-39 בשנת 1980, במקום ה-31 בשנת 1990, ונמצאת במקום ה-25 כיום. בדומה לתמונה האופטימית בנוגע לתוצר לנפש, גם בנוגע לתוצר הכולל בשנים האחרונות שיעור הצמיחה הישראלי הוא מהגבוהים בעולם המערבי, ואירלנד היא המדינה המערבית היחידה שעוקפת אותנו.
אין ספק שהוגי החזון הציוני היו שמחים על הנתון הזה, המעיד על גידול אוכלוסייה מרשים לצד התפתחותה של הכלכלה. אבל כאשר עוסקים ברמת חיים לא נכון להשוות את התפתחות התוצר הכולל בישראל עם מדינות שלא חוו גלי הגירה המוניים, ואשר קצב הילודה ברובן נמוך יותר מאשר בישראל. התוצר לנפש הוא הנתון החשוב עבור רמת החיים בארץ.
ועכשיו, נעבור לתירוצים ולסיבות.
תירוצים
תירוץ ראשון: ישראל היא מדינה חדשה
תירוץ נפוץ אחד לביצועיה הבינוניים של כלכלת ישראל הוא היותה כלכלה חדשה יחסית. יתכן כי הנס הכלכלי מתבטא בדברים שקרו לפני 1948, בעצם הופעתה של כלכלה מערבית מפותחת במזרח התיכון. נכון, מדינת ישראל הוקמה כמעט מאפס על ידי קבוצה לא גדולה של מהגרים שרובם אירופאיים, וחוותה קשיים מסוימים בתחילת דרכה. אבל האמת היא שאין כאן משהו מאוד יוצא דופן: גם קולוניות לשעבר כגון ארצות הברית, ניו זילנד, אוסטרליה וקנדה הוקמו פחות או יותר מאפס על ידי קבוצות קטנות של מהגרים אירופאיים, וכולן הפכו לאחר טלטלות ראשוניות כאלו ואחרות למדינות עשירות יחסית למדינות אחרות בסביבתן (ויתכן שאפשר לצרף גם את ארגנטינה, דרום אפריקה, הונג קונג ומדינות אחרות לרשימה). לכל אחת מהמדינות האלו יש היסטוריה שונה, כל אחת הוקמה בתקופה שונה על ידי מהגרים שהגיעו מארצות שונות, אבל כולן הוקמו מאפס, וכולן חוו צמיחה כלכלית דרמטית כאשר הן הפכו מארצות המיושבות ונשלטות על ידי לא-אירופאים לארצות המיושבות או נשלטות בעיקר על ידי אירופאים. מדוע?
לצד נשק חם, אמונות אימפריאליסטיות ונטייה לשעבד את האוכלוסייה המקומית, לכל מקום שאליו הגיעו הביאו איתם האירופאים גם הון אנושי גבוה, תרבות התומכת במסחר ותעשייה, עושר פיזי וקשרי מסחר יקרי ערך למדינות העשירות ביותר בעולם. על כן, לא מפתיע שמחקרים מצאו כי שיעור גדול יותר של אירופאים המתגוררים בקולוניה כלשהי במאה ה-19 מוביל לצמיחה כלכלית מהירה יותר עד היום, אפילו אם מגבילים את המדגם רק למדינות שבהן האירופאים לא מהווים יותר מ-15% מהאוכלוסייה (כמובן, תושביהן המקוריים של המדינות לא בהכרח נהנו מהצמיחה הזו, וגם בישראל הערבים לא בדיוק שותפים לפירות ההצלחה). במילים אחרות, כפי שאיננו מופתעים מהצלחתם של מהגרים בריטים לייסד באוסטרליה מדינה שהפכה לעשירה יותר מאינדונזיה, כך אין לנו סיבה להיות מופתעים מהצלחתם של מהגרים אירופאים הנתמכים על ידי נדבנים אמריקאים לייסד בישראל מדינה שהפכה לעשירה יותר מירדן ומצרים. אגב, מאותן הסיבות זה אולי גם לא כל כך מפתיע שהצבא הישראלי ניצח את צבאות ערב, כפי שכוחות קטנים של אירופאים ניצחו צבאות גדולים מהם מבחינה מספרית במקומות אחרים בעולם. מלבד זאת, אולי חשוב גם להזכיר שסינגפור, טיוואן, דרום קוריאה ונסיכויות הנפט הערביות הוקמו פחות או יותר באותו הזמן כמו ישראל, ואירלנד, פינלנד וניו-זילנד הפכו לעצמאיות לא הרבה לפנינו, אך גילן הצעיר לא הפריע לכל אותן המדינות לחוות צמיחה כלכלית מהירה למדי.
תירוץ שני: השפעה ישירה של המצב הביטחוני
תירוץ אחר, סביר יותר, מתייחס למצב הביטחוני. האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל הם יוצאי דופן בקנה מידה בינלאומי, או לפחות היו כאלו במהלך מרבית שנות קיומה, ועל כן היא נדרשה לתחזק את אחד הצבאות הגדולים בעולם. קשה לבחון את התירוץ הזה, מכיוון שאין שום מדינה דומה לנו בנושא זה. למצב הביטחוני יכולות להיות השפעות ישירות על הכלכלה, כגון אבדן שעות עבודה של המשרתים בצבא, דחיקה של הוצאות הממשלה על נושאים אחרים או פגיעה בהשקעות, ויכולות גם להיות השפעות עקיפות. להערכתי ההשפעות הישירות הן "תירוץ" בעוד שההשפעות העקיפות, שבהן נדון בפרק הבא, הן "סיבה" של ממש. נכון, היו כאן מלחמות ומבצעים צבאיים, אבל במשך מרבית הזמן הכלכלה עובדת ללא מפריע, העובדים הולכים לעבודה באופן סדיר, המפעלים מייצרים, המשאיות נוסעות, המסעדות פתוחות, וצה"ל גם תורם באופן ישיר למשק על ידי הכשרה והפצת ידע. מחקרים העלו שבעבר מלחמות ומבצעים צבאיים השפיעו יותר על פעילות הבורסה הישראלית מאשר כיום, ושבדרך כלל ההשפעה הייתה זמנית בלבד. גם אם ההשפעה הישירה של המצב הביטחוני היוותה תירוץ סביר אי שם באמצע המאה הקודמת, לא נראה שהיא משמעותית בעשורים האחרונים, כשהאיום במלחמה של ממש התנדף.
תירוץ שלישי: הגירה וילודה
כמו התירוץ הביטחוני, גם בנוגע לטענה שלפיה ההגירה והילודה פוגעות בצמיחה של כלכלת ישראל ישנו חלק נכון וחלק פחות נכון. אין ספק שגלי הגירה גדולים יוצרים שלל בעיות בטווח הקצר, דורשים הקצאת משאבים מצד המדינה ויכולים להוריד את התוצר לנפש עד שהאוכלוסייה החדשה משתלבת בשוק העבודה. אבל בטווח הארוך ההשפעה של הגירה או שיעור ילודה גבוהה על צמיחה כלכלית היא לא ברורה. גידול אוכלוסייה יכול להשפיע על התוצר לנפש לחיוב או לשלילה, בהתאם למאפיינים של המהגרים והנולדים. אם המהגרים זהים במאפייניהם לאוכלוסייה המקורית של המדינה, ואם שיעורי הילודה גבוהים ואחידים על פני כל סוגי האנשים במדינה, בטווח הארוך לא אמורה להיות לגידול האוכלוסייה השפעה. אבל אם קיימת סלקציה, כלומר מהגרים למדינה אנשים "מסוג מסויים", או שאוכלוסיות מסוימות מתרבות בקצב מהיר יותר מאחרות, יכולה להיות לכך השפעה – ונרחיב על כך בפרק הבא.
סיבות מקורבות וסיבות אולטימטיביות
כאשר דנים בסיבתיות רצוי להבחין בין סיבות מקורבות לבין סיבות אולטימטיביות. סיבות מקורבות הן הסיבות הישירות לכך שמתרחש משהו, אך לרוב הן עניין טכני במהותו, שמאחוריו מסתתרות סיבות אולטימטיביות חשובות יותר. למשל, אם השפן הקטן סובל כרגע מהצטננות, אז אנחנו יכולים לתת לו תרופה נגד הצטננות, הסיבה המקורבת לסבל שלו, אבל כל עוד הוא ישאיר את דלת ביתו פתוחה הוא ימשיך להצטנן. הדלת הפתוחה ותכונות האופי הגורמות לשפן לשכוח לסגור אותה הן הסיבות האולטימטיביות לסבל שלו.
סיבה מקורבת מרכזית לפיגור של ישראל אחרי מדינות מפותחות אחרות היא פריון העבודה (תוצר לשעת עבודה) הנמוך של העובדים. כאשר עובדים מייצרים ערך נמוך יותר, שכרם יהיה נמוך בהתאם. כאשר משלבים זאת עם רמות המחירים בישראל, שהן ממוצעות או גבוהות בהשוואה בינלאומית, מקבלים רמת חיים נמוכה. אבל סיבות אלו רק מעבירות את השאלה צעד אחר לאחור: מדוע פריון העבודה בישראל הוא נמוך? מדוע המחירים גבוהים? ובכן, לפי מחקרים שנעשו לאחרונה במכון אהרן רמת ההון הפיזי בישראל נמוכה, לפי סקר המיומנויות של ה-OECD רמת ההון האנושי בישראל נמוכה גם היא, התשתיות מפגרות אחרי כל העולם המערבי (וברמות ההשקעה הנוכחיות הן ימשיכו לפגר, למרות הפיתוח שרואים בשטח), לפי מדדים של הבנק העולמי הבירוקרטיה בישראל מסורבלת מאוד ביחס לשאר העולם המערבי, לפי הפורום הכלכלי העולמי שוק העבודה בישראל אינו מרשים, לפי ה-OECD המשק עדיין אינו פתוח מספיק למסחר בינלאומי, וניתן גם למצוא סיבות רבות נוספות. הנושאים שבהם אנחנו מצטיינים לטובה, כגון חדשנות טכנולוגית והשקעה במו"פ, אולי מאזנים במידה מסוימת את הנושאים השליליים, אבל בסופו של דבר הם משפיעים על חלק קטן מדי של המשק.
שום דבר שכתבתי כאן לא חדש. אינספור מחקרים תיארו בהרחבה את הסיבות האלו, כבר לפני עשרות שנים. אינספור וועדות ישבו ודנו בהן, ואינספור מאמרים בעיתוני הכלכלה עסקו בהן. בשנים האחרונות פורום קהלת לכלכלה, מכון אהרן, מכון טאוב, בנק ישראל, משרד האוצר וגורמים נוספים הפיקו שלל דוחות שעסקו בגורמים האלו וכללו המלצות מעשיות. ובכל זאת, הדברים מתקדמים מאוד לאט, הרבה המלצות לא מיושמות, אלו שכן מיושמות באופן חלקי, ומיקומה היחסי של ישראל נשאר דומה. מדוע? מכיוון שאלו הן לא הסיבות האולטימטיביות. אלו לא גורמי העומק, אלא רק תסמינים שטחיים שלהם. אז מהן הסיבות האולטימטיביות לפיגור היחסי שלנו, הסיבות שמאחוריהן אין סיבות נוספות?
סיבה אולטימטיבית אחת: השפעה עקיפה של המצב הביטחוני
מועמדת אחת לסיבה אולטימטיבית היא ההשפעה העקיפה של המצב הביטחוני, דרך המערכת הפוליטית. בניגוד למדינות אחרות, ובניגוד גם למה שישראלים לפעמים היו רוצים לחשוב על עצמם, הדיון הפוליטי בישראל היה ונשאר סביב הנושא הביטחוני לאורך כל שנותיה. בנושאים כלכליים אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות השונות, כולן מציעות תכניות מדיניות מאוד דומות, ומרבית הציבור, אנשי התקשורת והפוליטיקאים לא מבינים בכלכלה מעבר לרמת הסיסמאות השטחיות. כפי שניתן לראות גם בנאומיו של בנימין נתניהו לאחרונה, בעיני מנהיגי המדינה כלכלת ישראל הייתה ונשארה אגף הלוגיסטיקה של צה"ל, ומטרתה המרכזית היא לספק למערכת הביטחון משאבים להתעצמות צבאית, או לצבור כוח בזירה הבינלאומית שיאפשר להפעיל מנופי לחץ על מדינות אויב. בכל שנה, ביום השואה, פוליטיקאים מספרים לנו שהמטס של חיל האוויר מעל אושוויץ הוא הניצחון שלנו על הנאצים. מטוסי הקרב הישראלים הם לא אמצעי לשמירה על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, אלא המטרה עצמה; אזרחי מדינת ישראל הם האמצעי למימון מטוסי הקרב.
ניתן להכניס תחת סעיף זה גם את ההשקעות הרבות בפריפריה בישראל, שנוגדות את ההיגיון הכלכלי "הצר" ונובעות בעיקר ממלחמה דמוגרפית על שטחים כנגד הערבים, וגם שיעורי הילודה הגבוהים שהממשלה מעודדת והרצון למשוך לכאן מהגרים שלאו דווקא תורמים לכלכלה נובעים מכורח ביטחוני-דמוגרפי.
במילים אחרות, צמיחה ברמת החיים של תושבי מדינת ישראל מעולם לא הייתה אחת ממטרות המערכת הפוליטית הישראלית. במקרים הנדירים שבהם הופעלה בישראל מדיניות שתמכה בצמיחה כלכלית זו תמיד הייתה תוצאה לא מכוונת, תוצר לוואי של ניסיונות למקסם את מספר הטנקים של צה"ל, או של משבר עמוק, שחייב העברת רפורמות מבניות חיוניות על מנת שהממשלה תוכל לחזור ולהשקיע כספים בצה"ל.
סיבה אולטימטיבית שנייה: תרבות וערכים
פרסום חיבורו של מקס וובר, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", בשנת 1905, החל דיון היסטורי רחב ומעניין בנוגע להשפעות תרבותיות על צמיחה כלכלית – דיון אשר רלוונטי מאוד למדינת ישראל. מדינתנו הוקמה על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית, ציונים אידיאולוגים אשר העלו על נס את יישוב הארץ, את החקלאות, את ארגוני העובדים ואת ההסתמכות על ייצור עצמי, ובזו לבורגנים ולבעלי ההון של העלייה הרביעית והחמישית שרצו לפתח כאן מסחר, פיננסים ותעשייה כפי שעשו היהודים בגלות. אולי היה קשה לראות זאת לפני 70 שנים, אך בסופו של דבר המאה ה-20 הייתה התקופה שבה החקלאות הפכה לתעשייה זניחה יחסית, ההסתמכות על ייצור עצמי במקום מסחר בינלאומי הוכתרה סופית בתור איוולת כלכלית מוחלטת לפי כל מדד אפשרי, ובהמשך גם ארגוני העובדים התבלטו כגורמים המעכבים קידמה טכנולוגית והשתלבות בגלובליזציה (מלבד הדוגמה יוצאת הדופן של ארגוני העובדים הסקנדינבים).
בגלל ההתמקדות בחקלאות והבוז למסחר ולפיננסים הערכים של התנועה הציונית מתחילת דרכה הזיקו לצמיחה הכלכלית. במהלך השנים ערכים אלו הובילו להשמת מכשולים בפני מסחר בינלאומי, העברת סובסידות לפרויקטים כושלים כגון מפעל הקיבוצים ועוד. עד היום אלו ערכים אשר נפוצים בישראל יותר מאשר במדינות אחרות, ומשתקפים בכוחה של ההסתדרות, בפעילות הממשלה, בניסיונות של משרד הכלכלה לחסום מסחר, בסובסידיות הישירות והלא ישירות המועברות לחקלאים ולפריפריה, בעיתונות הכלכלית הישראלית הנוטה באופן קיצוני לשמאל ובעוד אופנים רבים.
כמובן, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע – יכולנו להפוך למדינה קומוניסטית, לגרורה סובייטית בסגנון מזרח אירופאי, כמו המדינות שמהן רבים מההורים, הסבים והסבתות שלנו הגיעו. למזלנו, בקרב ההנהגה היהודית בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה היו מספיק אנשים שסלדו מהקומוניסטים והמרקסיסטים למיניהם ואפשרו במידה מסוימת השפעה אמריקנית, בריטית וגרמנית על המוסדות הכלכליים. כיום בעקבות המחאה החברתית הסוציאליזם חזר לאופנה, לפחות במפלגות השמאל, בקרב דור חדש של צעירים שלא חוו את התקופה שבה ההסתדרות ניהלה את המשק באופן מושחת להפליא. נקווה שהמצב לא ידרדר עקב כך.
סיבה אולטימטיבית שלישית: הון אנושי ממוצע
הסיבה האולטימטיבית השלישית והאחרונה, המתחברת לסיבה הקודמת, היא ההון האנושי הממוצע הקיים בישראל. הון אנושי הוא מושג שאיננו מוגדר היטב. כתבתי לפני כן שרמת ההון האנושי בישראל נמוכה לפי מבחנים בינלאומיים שונים, אבל זהו רק מדד לאספקט מסויים של הון אנושי. הון אנושי הוא הרבה מעבר לכך – הוא כולל אינטליגנציה, חריצות, יכולת דחיית סיפוקים, כישורים, ערכים, העדפות, ידע, קשרים עסקיים ועוד. על חלק מהדברים האלו ניתן אולי להשפיע בעזרת מערכת החינוך, אבל אנחנו יורשים מההורים שלנו באופן ישיר רכיבים רבים של ההון האנושי, בין אם באופן גנטי או על ידי חינוך הורי ודוגמה הורית.
כלכלנים רבים, גם בישראל, ממליצים לא פעם "להגדיל את ההון האנושי" על ידי השקעה בחינוך. האמת היא שאף אחד לא באמת יודע כיצד לעשות זאת, או אם בכלל זה אפשרי. מחקרים בכלכלת חינוך הראו שלהשקעה כספית אין השפעה של ממש על ציוני תלמידים, אז אין סיבה להאמין שתהיה לה השפעה על אספקטים אחרים של הון אנושי, והגדלת שיעור בעלי התארים במדינת ישראל, שהפכה אותנו לאחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, לא תרמה עד כה לכלכלת המדינה, לפריון העובדים או להון האנושי שלהם.
באופן היסטורי היהודים היו בעלי הון אנושי גבוה יחסית, ועד היום במרבית המדינות הם עשירים יותר מהאוכלוסייה המקומית. אם יהודי בריטניה עשירים יותר מהבריטי הממוצע, ויהודי ארה"ב עשירים יותר מהאמריקני הממוצע, ויהודי צרפת עשירים יותר מהצרפתי הממוצע, מדוע מדינת היהודים איננה עשירה יותר ממדינות מפותחות אחרות? מדוע ההון האנושי בישראל נמוך יחסית למדינות אלו?
האנשים שחיים כרגע במדינת ישראל הגיעו לכאן או דרך הגירה או דרך ילודה, אבל שתי הדרכים האלו לא "מייצרות אזרחים באקראי". השאלה החשובה היא בנוגע למה שהכלכלנים מכנים "סלקציה": אילו תכונות גרמו ליהודי ממוצע, אי שם באמצע-תחילת המאה הקודמת, להגר דווקא לישראל ולא למדינות אחרות? כאשר יהודים באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היו צריכים להחליט אם להגר ולאן להגר, הם החליטו לפי הערכים, הכישורים והנטיות שלהם. אותם יהודים אשר התעניינו ברמת חיים גבוהה והרגישו שיש להם פוטנציאל להתעשר או להצליח באופן אחר בזירה בינלאומית תחרותית, העדיפו באופן טבעי להגר לארצות הברית ולא לישראל, כל עוד הם יכלו, מכיוון שכבר לפני מאה שנים היה ברור שבארצות הברית ישנן הזדמנויות רבות יותר. למעשה, מרבית יהודי אירופה בתחילת המאה העשרים העדיפו להגר לארצות הברית, רק חלק זניח מהם היגר לישראל ורבים מאלו שהיגרו לישראל ירדו לאחר מכן מהארץ. רק אחרי שארצות הברית סגרה את שעריה בשנת 1924 החלה הגירה המונית של ממש לארץ.
זה לא רק עניין של אשכנזים בתחילת המאה העשרים. יהודים שאפתניים ומשכילים מצפון אפריקה העדיפו להגר לצרפת ולא לישראל, יהודים שאפתניים ומשכילים מברית המועצות העדיפו להגר לארצות הברית ולא לישראל, וכך הלאה. וכמובן, גם לאחר קום המדינה יהודים רבים בחרו להגר מישראל לארצות אחרות, והם לא בחרו באקראי – אלו שעזבו את ישראל היו בדרך כלל המעיזים ולוקחי הסיכונים, אלו שרמת החיים החמרית הייתה הערך המוביל עבורם, ואלו שנשארו היו אלו שחששו מהסיכונים, או שהשתכנעו יותר מהתעמולה הציונית. כלומר, מלכתחילה ההון האנושי של היהודים שעלו לישראל ונשארו כאן היה פחות בנוי לתמיכה בצמיחה כלכלית מההון האנושי הממוצע של יהדות העולם. כמובן, לא צריך לקחת את הדברים האלו לקיצוניות: היו הרבה אנשים אינטליגנטים ושאפתניים עם כישורים מסחריים שבכל זאת עלו למדינת ישראל מסיבות שונות, וכפי שכתבתי לפני כן המוצא של המהגרים העניק להם יתרונות רבים על פני עמים אחרים, למרות הסלקציה. מלבד זאת, התורשה של הון אנושי היא עניין מבולגן ואקראי למדי, ילדים אולי דומים בממוצע להוריהם אבל ישנם יוצאי דופן רבים. ובכל זאת, באופן ממוצע סביר שהיו הבדלים בין היהודים שבחרו להגיע לכאן ואלו שבחרו להגר לארצות הברית, הבדלים שמשפיעים על פעילותן הכלכלית של הקבוצות האלו עד היום.
מלבד הגירה, הנושא השני המשפיע על התפתחות ההון אנושי במדינה הוא ילודה. גם כאן, השאלה היא האם הישראלים שנולדים מדי שנה הם מדגם אקראי של אזרחי המדינה, או שישנן אוכלוסיות עם מאפיינים מסויימים אשר שיעורי הילודה שלהן גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד. עניין זה כמובן מוביל אותנו לנושא החוזר על עצמו בכל דיון אסטרטגי על כלכלת ישראל: החרדים והערבים. ללא שתי קבוצות אלו הציונים של ישראלים במבחנים בינלאומיים הם ממוצעים יחסית למדינות ה-OECD, התוצר לנפש גבוה יותר וכך הלאה. כמובן, אולי גם האוסטרלים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא האבוריג'ינים, ואולי האמריקנים היו מעדיפים למדוד תוצר לנפש ללא מהגרים מקסיקנים. בכל מדינה יש קבוצות אוכלוסייה עניות יותר, גם כתוצאה מאפליה אבל גם כתוצאה מתרבות וערכים שאינם תומכים בצמיחה כלכלית מסיבות שונות. אבל בישראל הקבוצות האלו צומחות מהר יותר באופן יחסי, בין השאר משום שהמדינה מעודדת ילודה בעיקר בקרב השכבות החלשות על ידי קצבאות נדיבות וסבסוד עלויות גידול ילדים, אשר לא משפיעים על שיעורי ילודה של עשירים ומשכילים. גם בתוך קבוצות אתניות, למשל בקרב הערבים, שיעורי הילודה של המשכילים והמוכשרים נמוכים יחסית לשיעורי הילודה של העניים הלא-משכילים. כך מדינת ישראל למעשה מעודדת את הידרדרות איכות ההון האנושי במדינת ישראל, מבחינת האופן שבו הוא מסוגל לתמוך בצמיחה כלכלית.
כאשר דנים באוכלוסייה החרדית והערבית רבים מזדרזים להזכיר ששיעורי הילודה באוכלוסיות אלו נמצאים במגמת ירידה, וששיעורי התעסוקה ורמות ההשכלה בעלייה. זה נכון, אבל שיעורי הילודה שלהן עדיין גבוהים בהרבה משיעורי הילודה של קבוצות אחרות, ולא ברור אם הם אי פעם יתכנסו לאותה הרמה, כך שהמאזן הדמוגרפי ממשיך להשתנות בינתיים. השיפור בשיעורי התעסוקה וההשכלה הוא ללא ספק תופעה חיובית, אבל עדיין מדובר באוכלוסיות מאוד חלשות מבחינת ציוני תלמידים, מבחינת שיעורי נשירה ממוסדות השכלה גבוהה ומבחינת פריון העבודה, וגם שם לא ברור אם הם אי פעם יתכנסו אל הרמה של יהודים לא-חרדים. הירידה בשיעורי הילודה והעלייה בשיעורי התעסוקה של אוכלוסיות אלו יכולות לצמצם מעט את הנזק הנגרם כתוצאה מהגידול בחלקן היחסי באוכלוסיית המדינה, אבל הן לא יכולות להעלים אותו, ובטח שלא להפוך את הגידול הדמוגרפי של החרדים והערבים לעניין חיובי כפי שלפעמים מציגים אותו. לשינוי הדמוגרפי שישראל עוברת יהיו בהכרח השלכות שליליות על הכלכלה.
בגלל שלוש הסיבות האולטימטיביות האלו, תכניות לשיפור פריון העבודה, קיצוץ הבירוקרטיה, הגדלת ההשקעות או טיפול בכשלים האחרים שציינתי לא מצליחות כפי שהיינו מצפים. זה לא אומר שהתכניות האלו הן מיותרות, הן תרמו תרומה משמעותית למשק, אבל הן לא מסוגלות לחולל כאן תפנית של ממש, והן יצליחו פחות מתכניות זהות המיושמות בארצות עשירות יותר. בעיות העומק האולטימטיביות של החברה הישראלית יפגמו ביעילותן של הרפורמות וביכולת להעביר אותן במערכת הפוליטית, לנוכח ההטיות המוקדמות של הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת. וחשוב תמיד לזכור – למרות הכל, ישראל הייתה וככל הנראה תישאר בעתיד אחת המדינות העשירות בעולם. למרבית המדינות יש בעיות אולטימטיביות משמעותיות יותר.
סיכום
בדומה לקנדה, אוסטרליה ומדינות אחרות אשר הוקמו על ידי מהגרים אירופאים, גם מדינת ישראל הייתה מלכתחילה עשירה יותר ממדינות אחרות באזור אשר לא הוקמו ונוהלו על ידי אירופאים. מאז ועד היום צמיחתה של מדינת ישראל, מבחינת התוצר לנפש, הייתה מאכזבת. ישראל שמרה פחות או יותר על מיקומה בדירוג, ואולי הידרדרה מעט ביחס למדינות כגון הנמרים האסייתיים, הולנד, פינלנד ואירלנד שהיו פחות מפותחות באמצע המאה הקודמת. המשק הישראלי לוקה בשלל "מחלות" הידועות כבר שנים רבות, אך המחלות האלו הן רק סימפטום, גורמים מקורבים הנובעים מגורמים אולטימטיביים עמוקים יותר. המלצות מדיניות לטיפול באותן מחלות לא ישנו את מיקומנו היחסי כל עוד הגורמים האולטימטיביים לא ישתנו – כל עוד המערכת הפוליטית תמשיך להיות ממוקדת סביב נושאים ביטחוניים-מדיניים, כל עוד נטיות סוציאליסטיות ימשיכו להיות נפוצות בישראל וכל עוד ההון האנושי הממוצע של אזרחי המדינה לא ישתנה לטובה.
כפי שהורים רבים אוהבים את ילדיהם וגאים בהצלחותיהם למרות שהם יודעים שהילדים אינם יוצאי דופן באופן יחסי, כך ניתן גם לאהוב את מדינת ישראל ולהיות גאה בהישגיה מבלי לטעון שהתרחש כאן נס כלכלי, או שאנחנו מעצמה כלכלית בעלת חשיבות עולמית, פשוט מכיוון שזו המדינה שלנו. אין סיבה להגזים ולהלל את עצמנו. נכון, ישנם מספר מדדים שלפיהם אנחנו מובילים את העולם, כגון ביצועי מערכת הבריאות הישראלית או מספרי פטנטים לנפש, אבל כל מדינה יכולה למצוא מדדים שבהם היא מצטיינת. במדדים של רמת חיים ממוצעת או חציונית, שהם חשובים הרבה יותר, אנחנו משתרכים אחרי מרבית המדינות המפותחות, ומצב זה לא משתנה כבר עשרות שנים ולא סביר שישתנה בעתיד. נראה שההצלחה של "אומת ההיי-טק" לא באמת משפיעה על רמת החיים של מרבית הישראלים. חשוב להבחין בין המציאות, כפי שהיא משתקפת בנתונים, ובין תעמולה שמוכרים לנו פוליטיקאים המעוניינים להתחנף לציבור המצביעים שלהם. אין כאן סיפור הצלחה כלכלי; מה שיש, זו מדינה המספקת רמת חיים סבירה בסטנדרטים מערביים, לפחות לחלק מהאוכלוסייה. גם זה משהו, אני מניח.
בראייה ארוכת טווח, מדינת ישראל איננה צומחת מספיק מהר על מנת לעקוף מדינות אחרות מבחינת רמת החיים. רק מדינות מועטות, כגון אירלנד, דרום קוריאה, סינגפור ופינלנד, הצליחו לשנות את דירוגן היחסי באופן משמעותי בעשורים האחרונים, ואין סיבה לחשוב שישראל תצטרף למועדון הזה ללא שינוי מהותי ועמוק. למעשה, לאור הגידול בשיעור החרדים והערבים באוכלוסייה ולאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות בתקשורת ובמערכת הפוליטית יותר סביר שנידרדר באופן יחסי למדינות אחרות. אם ישנם ישראלים שמעוניינים לחיות ברמת חיים אוסטרלית, הולנדית, אמריקאית או סקנדינבית, הפתרון הסביר ביותר עבורם הוא הגירה, ולא ציפייה לנס, לשינוי דרמטי של הגורמים האולטימטיביים אשר יאפשר לישראל לעקוף את המדינות האלו.
אבל זה לא נורא כל כך. ראשית כל, לאור אי השוויון הגבוה בישראל וההצלחה של תעשיית ההיי-טק לא ברור שמדדים ממוצעים משקפים את רמת החיים האמיתית של חלקים גדולים מהאוכלוסייה. אם נדחיק מעט את הדחף הסוציאליסטי ונשכיל לבנות מערכת רווחה שלא תאפשר פרזיטיות בהיקף רחב על חשבון משלם המיסים, הגידול הדמוגרפי של אוכלוסיות בעלות הון אנושי נמוך לא ישפיע כל כך על רמת חייהן של אוכלוסיות בעלות הון אנושי גבוה, שנהנות כבר היום מרמת חיים גבוהה למדי. במקרה זה "מדינת תל-אביב" ו"מדינת רעננה" יוכלו לפרוח ולצמוח גם בזמן ש"מדינת ירושלים" ו"מדינת בני-ברק" ילכו וידעכו. שנית, תודות לקידמה טכנולוגית וצמיחה עולמית, באופן אבסולוטי סביר שהמשק ימשיך לצמוח ושרמת חייהם של מרבית הישראלים תמשיך לעלות כפי שהיא עלתה עד כה, בקצב דומה לעליית רמת החיים במדינות אחרות.
ולבסוף, חשוב לזכור שבסך הכל הישראלים מאושרים יותר מאזרחיהן של מדינות רבות שהן עשירות מאיתנו, כך שלא ברור שרמת החיים החמרית חשובה כל כך. יתכן שגורמים כגון מזג האוויר, מזון בריא או תחושת המטרה המשותפת תורמים לאושר שלנו יותר מאשר עוד כמה אלפי דולרים בתוצר לנפש או רכבת תחתית בגוש דן. 70 שנים לאחר שהעם היהודי כמעט הושמד, אולי רמת האושר והביטחון שלנו הניצולים היא הנס האמיתי, ולא רמת החיים.
עדכון: בנתונים שהצגתי כאן נפלה טעות. פרסמתי רשומת התנצלות המסבירה אותה.
דעת מיעוט 