בואו ואספר לכם סיפור קצר, על מדינה נידחת אי שם במזרח התיכון הלוהט, שביצעה את הטעות הגדולה ביותר בתולדותיה.
והסיבה לטעות? צדק.
סיפורנו מתחיל במלחמה אכזרית אשר גבתה את חייהם של רבים מתושביה של אותה המדינה, ועודדה אותם לקרוא לגיוס שוויוני יותר של כל שכבות האוכלוסייה.
הבעיה הייתה שגיוס צבאי אי אפשר לעשות בכוח, אלא אם מאיימים להעמיד כל סרבן אל מול כיתת יורים. גיוס צבאי המוני במדינות דמוקרטיות יכול להתקיים רק כשהאזרחים עצמם מעוניינים להתגייס ומאמינים בחשיבותו של הצבא.
באותה מדינה היפותטית שלנו הייתה קבוצה אחת שהתגייסה, נקרא לה קבוצה א', ושתי קבוצות אוכלוסייה שלא רצו להתגייס ברובן – קבוצה ב' בגלל קרבה אתנית, תרבותית ומשפחתית לאויביה של המדינה, וקבוצה ג' בגלל אמונה שלפיהן פעילות דתית תורמת לביטחון ולחברה לא פחות מהשתתפות בצבא, וגיוס יפגע בפעילות הדתית הזו.
זה בבירור לא היה מצב הוגן – קבוצה א' הקריבה את בניה על מנת להגן גם על חברי קבוצות ב', ג'. לדעתם של חברי קבוצה א', הדרך היחידה לפתור את המצב הלא-הוגן היה לגייס את הקבוצות האחרות, או לפחות את קבוצה ג', שנראה שהיה יותר קל להתמודד עם החסמים שלה. אבל חברי קבוצה ג' לא היו מוכנים להתגייס, ולא היו מספיק בתי כלא במדינה כדי לכלוא את כולם.
כיצד פותרים מקרה שבו עקרונות הצדק מתנגשים בקיר המציאות?
ובכן, כפי שמים זורמים לים במסלול הנוח ביותר, כך גם המדינה שלנו בחרה בפתרון הקל ביותר: בשקר.
לשקרים יש חשיבות רבה בעולמם של בני האדם, מכיוון שהם מאפשרים לכמה מצבי מציאות להתקיים בו זמנית בדמיונם של אנשים שונים, כמו יקומים אלטרנטיביים. הרעיון היה לבנות שקר אשר יאפשר לחברי קבוצה א' להאמין שהם לא נושאים בנטל לבדם, שגם הקבוצות האחרות משתתפות, לקוות שאולי הם גם יתגייסו לצבא יום אחד, ובו זמנית יאפשר לחברי הקבוצות האחרות להמשיך באורח חייהם הרגיל ללא הפרעה משמעותית, ואולי גם לשקר לעצמם שהם תורמים ממה שהם תרמו בעבר.
שמו של השקר היה "בואו ניתן לכולם לבחור בין שירות צבאי לשירות לאומי משמעותי".
במסגרת השקר הזה נשלחו חברי קבוצות ב' ו-ג' לבצע עבודות שונות ומשונות, לכאורה מועילות לחברה. זה היה שקר מצוין, כי אנשים מכל הקבוצות לא הבינו לעומק את משמעותם של תמריצים כלכליים וכיצד עובד שוק העבודה.
נניח לשם הדוגמה שבית חולים כלשהו זקוק למישהו שישטוף כלים. במצב הרגיל בית החולים מפרסם מודעת דרושים, וניגשים אליה אנשים שמעוניינים בעבודה הזו, מכיוון שזו האלטרנטיבה הכי טובה עבורם. בית החולים משלם להם את השכר שבאמצעותו הוא יוכל לגייס את מספר העובדים שדרושים לו; אם הוא ישלם מעט מדי הם לא יבואו. אם אותם אנשים יתרשלו בתפקידם, הם יפוטרו. הם עובדים בבית החולים מרצונם, והוא מעסיק אותם מרצונו.
נניח שלפתע הפלתם מהחלל החיצון על בית החולים הזה כמה צעירים בני שמונה עשרה שאין להם שום עניין בעבודה הזו, ומשכורתם משולמת על ידי כלל משלמי המיסים. בית החולים אולי לא יתנגד שהם יסתובבו במסדרונות, אבל אין סיבה מיוחדת להאמין שאותם צעירים באמת יטרחו לשטוף כלים לאורך זמן – אף אחד הרי לא יפטר אותם על התרשלות בתפקידם.
המטרה היחידה היא להעסיק את הצעירים האלו במשהו – שהם יסבלו. לנסות ליצור שוויון בסבל, כתחליף לשוויון בנטל. אבל אפילו את השוויון בסבל לא נשיג, סביר יותר שהצעירים שלנו ישבו וישחקו בסמארטפונים שלהם, או יתחילו עם אחיות נאות מראה, או סתם יחתימו כרטיס וילכו לעבוד בעבודה שמתאימה יותר לכישוריהם.
בכל מקרה, בית החולים עדיין יצטרך לשכור עובדים שמעוניינים לשטוף כלים, עם שכר מתאים ואיום קרדבילי בפיטורים במקרה שהם לא יעבדו. התוצאה היא שהצעירים בני ה-18 שלנו יבזבזו את זמנם לחינם, בית החולים לא ירוויח דבר, אבל משלמי המיסים יצטרכו לשלם מיסים גבוהים יותר כדי לתחזק את המערכת.
באופן אבסורדי, קבוצה א' שדחפה לכיוון הפתרון הזה כללה גם את עיקר משלמי המיסים במדינה. על כן, לא רק שהיא יצרה שקר עם עולם אלטרנטיבי שאין לו אחיזה במציאות, אלא היה זה גם שקר יקר במיוחד, שעלה לה בכספי מיסים שיכלו לשמש לדברים נחמדים כמו רכבת תחתית נורמלית במטרופולינים הגדולים.
כמובן, כל הפוליטיקאים והפקידים הבכירים ידעו שמדובר בשקר. אבל איזו ברירה הייתה להם? המצב היה לא צודק, אי אפשר להכריח אנשים להתגייס באיומי רובה, העם דרש פתרון מיידי!
עשרות שנים לאחר מכן, כשהמערכת הפכה למנופחת, יקרה ומושחתת כל כך ברמה שאף אחד לא היה מסוגל יותר להאמין באותו השקר, כותרות העיתונים האשימו את אותם הפוליטיקאים כמובן. זו הייתה טעות היסטורית, הם כתבו, היעדר חזון וראייה ארוכת טווח. אף אחד לא האשים את הציבור הרחב שרצה כל כך להאמין בשקר, או את כלי התקשורת ומכוני המחקר שקידמו אותו, מכיוון שהציבור אף פעם לא אשם. בשלב זה היה כבר בלתי אפשרי לשנות את המצב, כי למערכות ציבוריות גדולות יש אינרציה משלהן – מוסדות חקוקים באבן, עובדים שאי אפשר לפטר וכדומה. וכך, כולם נאלצו לממן את השקר במשך כחמש מאות שנים עד שפלישת חייזרים השמידה את האנושות.
האם היו אלטרנטיבות לאותו הפתרון היקר, אתם שואלים?
ובכן, כמובן שהיו. תמיד יש. אבל כדי שהמים לא יזרמו אל הים במסלול הנוח ביותר, נדרשת פעולה אקטיבית. נדרשת הכרה במציאות. נדרש שינוי תפיסתי. למשל, נדרשת הבנה שאפשר לאזן את הנטל באופן כספי, על ידי הסטת תקציבים (מיסים, סובסידיות, קצבאות, זה לא משנה) מקבוצות ב' ו-ג' לקבוצה א'.
הסטה תקציבית היא לא נוחה כמו פתרון השירות הלאומי: היא דורשת מאבקים. היא דורשת מקבוצה א' להתאחד, אולי להקים קואליציה ללא נציגים של קבוצה ג' לשם שינוי, אולי לוותר על כל מני אמונות שגויות בנוגע למי מרוויח ממדינת הרווחה. היא דורשת כל מני פשרות אחרות. היא קשה, מסובכת, מעצבנת. הרבה יותר נוח לבחור בשקר, לדבר על צדק, על עקרונות נעלים, או פשוט להאמין שהאילוצים שמגבילים את המציאות אינם קיימים.
אז המדינה ההיפותטית שלנו בחרה בשקר.
במה אנחנו נבחר?
למה לא לשלם משכורת לקבוצה א'/ ב'/ ג' ולתת תמריצים נוספים לאלה שסיימו את ההתנדבות שלהם?
נניח תפקיד X מקבל תנאים I, וכל אחד מקבוצה א', ב' וג' יכול להתמודד לתפקיד זה, ותפקיד Y מקבל תנאים II, וגם כאן כל אחד מקבוצה א', ב' וג' זכאי להתמודד.
ההחלטה על כמה תפקידים ואת מי לקבל מופקדת על הגוף המעסיק, בכפוף למטרות ולתקציבים שלו.
אם מתנדב/ת החליט להתנדב וקיבל את תפקיד X – זכותו, בחר לא להתנדב ובכך וויתר על כל הזכויות והתמריצים – זכותו.
משלמי המיסים ישלמו את המשכורת והתמריצים למתנדבים, וישלמו מאומה לאלה שהחליטו לא להתנדב.
ובא לציון גואל.
Regards, Ryan (Yaron).
כי משק מודרני לא צריך מאות אלפי מתנדבים. צריך עובדים, בשכר, עם רצון אמיתי להתמיד בעבודה לטווח ארוך, שאפשר לפטר אם הם עושים עבודה גרועה. מי שרוצה להתנדב בזמנו החופשי יכול למצוא ארגונים מתאימים, אבל אין צורך בכמויות. אין סיבה לבזבז את זמנם של אנשים.
מנסה להבין אם בסופו של דבר המשמעות היא צבא מקצועי על מלא, והאם אנחנו לא משקרים לעצמנו כשאנחנו חושבים שאפשר להחזיק צבא במדינה ההיפותטית הזו בלי גיוס חובה לכולם.
לא חייבים ללכת עד צבא מקצועי לחלוטין, זה לא בינארי, יש עוד הרבה מאוד אפשרויות בין לדמיין שכל החרדים יתגייסו ובין צבא מקצועי לחלוטין.
הזכרת לי שהשמש נעלמה בליקוי הטוטם של האבוריגינים והמאורים ביקשו מכל נתיניהם לתת לו כסף כדי שיחזיר את השמש חזרה.
הכלל מתחיל ומסתיים בכסף והרבה. המסורת היפה שלנו נעלמת. זה החלק העצוב בסיפור.
אורי היקר, תודה על עוד פוסט מעורר מחשבה.
שתי שאלות:
1. על מה מבוססת ההנחה שש"ש (אנשים בשנת שירות) מעניקים תפוקה גרועה? על הגיון כלכלי? על סקרים? על דיווחים ממקור ראשון? כי הגימ"לים (אלה מהפוסט שלך. לא מצביעי ג בקלפי חלילה), עם כל הבעיות שיש איתם, הם יחסית חברה אידיאליסטית שמאמינה בחסד. וניתן לראות איך הם שוטפים כלים בחריצות גבוה משל יתר שוטפי הכלים.
2. אם אחד מבני קבוצה א מעוניין לרכוש ספר בשם "האל המכני", אולי במסגרת חודש הספר העברי או סתם כי הוא רוצה לפנק את המוח שלו – איפה הוא יכול לעשות זאת?
https://www.mechanicalgod42.com/contact-4
"להכריח אנשים לעבוד בעבודה שחורה שהם לא בחרו בה עבור שכר נמוך ובלי אפשרות לפטר אותם, יגרום להם לא להשקיע יותר מדי בעבודה" – זה תיאור שדי מזכיר לי את התקופה שלי בצה"ל. ועד כמה שאני זוכר – לא עשינו כזו עבודה גרועה. למה? כי הייתה לנו מחויבות בכל מיני רמות.
אם שוטף הכלים לא חייב כלום לבי החולים – אז הוא יחפף נכון.
אבל אם הוא יעשה א.ק.ג.ה למטופלים או יקח מהפ גדימות – אני מניח שהוא יהיה יותר מחויב – כי גם הוא בן אדם ועצם המפגש שלו עם החולים יגרום לו לרצות ולעזור להם.
כנ"ל ש"ש בגני ילדים, או בשמורות טבע, או בבתי אבות או באנעארף (אם ככה כותבים את זה) – המסגרת יוצרת מחויבות, כי בני האדם הם יצורים חברתיים. ואם ג' עושה ש"ש בבית אבות ויושב לשוחח עם הזקנים המשועממים – הוא יעשה זאת ברמה סבירה כי הוא בן אדם.
ואולי יהיו חריגים – אבל המצב לא שונה אצל העובדים האחרים במסגרות הללו. הרי אין באמת פיקוח על איכות שטיפת הכלים וכו'.
ש"ש בוחר בשירות ואף דוחה את השירות הצבאי בשביל זה. זה לא מצב בו מכריחים אותו להתנדב
יש הנחה שהחרדי הממוצע לא מעוניין לשרת בצבא ולא יתגייס. ואם יתגייס, יעשה הכל לצאת ידי חובה. מסייג שאינני מומחה לחברה החרדית כלל, אבל מקריאת חומר בנושא נראה כי הנער החרדי לא בהכרח מחזיק תפיסות דומות לרב הישיבה. ולכל יש סיכוי שאם יתנו לו את האופציה בצורה חופשית הוא התגייס דווקא לצבא לשירות משמעותי.
לגבי הנער.ה שעושים שנת שירות בקהילה, בין אם החרדים או הערבים או כל קבוצה אחרת, ניתן לבחון כבר היום ולראות שרבים יעדיפו לבחור מקום שבו ירגישו שהשירות שלהם משמעותי עבור הקהילה ועבורם. תמריץ הכסף הוכח לאורך זמן כעובד, אבל הוא לא התמריץ היחיד בארסנל הכלים. מעבר לכך, השירות מייצר תהליכים של אינטגרציה בחברה, כאשר אנשים מרקעים שונים נפגשים ומתחברים.
כתבה נחמדה אם כי גם הפתרון שהצעת הוא סוג של "שקר" הרי גיוס לצבא של כל קבוצה שהיא אינו אקוויולנטי לעסק כלכלי טהור שכל מניעיו זה להיות רווחי אתה מתעלם לחלוטין מרובד נוסף שיש לגיוס לצבא – וזה גיבוש אידיאולוגי ("עם בונה צבא בונה עם") שאגב זאת הסיבה האמיתית לסירובם של ראשי קבוצה ג' לגיוס ולא חוסר היעילות בניצול המשאב. סביר להניח שאם במשך מספר לא מבוטל של שנים קבוצה ג' תתגייס היא תתקרב תרבותית לקבוצה א' (רחמנא לצילן). הרי הטיעון של השקר רלוונטי גם לקבוצה א' גם מתוכה יש אחוזים גדולים של "לא רוצים לשטוף כלים ולא ניתן לפטר אותם" אם נמשיך עוד קצת עם הרעיון הזה נגיע למסקנה שצבא מקצועי זה הפתרון ואני מקווה שאתה מבין את הסכנות בזה. בקיצור העלית טענה יפה אך היא קצת חד מימדית (מסתכלת רק על עלות-תועלת כספית)
התיאור שלך לקבוצה ב' אינו נכון משום, שקבוצה ב' נחלקת ל-4 תת־קבוצות עיקריות; ת"ק נוצרית, ת"ק דרוזית, ת"ק צ'רקסית ות"ק מוסלמית.
שלוש הראשונות מתגייסות, רובן ככולן! האחרונה, המוסלמית, פרטים בודדים/נדירים ממנה מתגייסים ורק לאחר הכשר סיווגי. הרוב, דווקא אינם רצויים מבחינתנו שיתגייסו בגלל סיווג ו"כאב הראש הבטחוני" הכרוך בכך, כך, שזה לא שהם "לא רצו להתגייס ברובן". זה, שאלה אנחנו שלא רוצים בכלל שהם יתגייסו ואנחנו משחירים את פניהם לשווא…
בדיוק כך ולכן, אני חושב, שהיית צריך לפרט בגוף הסיפור שקבוצה ב' נחלקת ל-4 תת־קבוצות אתניות ושהאחרונה והגדולה שבהן לא מגוייסת גם לא מתגייסת…