"המאבק בעוני הוא מטרה לאומית שאין נעלה ממנה", כותב אלי אלאלוף, ראש הוועדה למלחמה בעוני בתחילת הדוח שמסכם את עבודת הועדה ומתפרסם בימים אלו, "הוצאתו של אדם מתהומות העוני והמצוקה היא ערך עליון". לפי נתוני הביטוח הלאומי יותר מ- 1.75 מיליון מאזרחי ישראל הוגדרו עניים בשנת 2012, מהם 817 אלף ילדים עניים. בדיון הציבורי בישראל, כאשר עוסקים בעוני הכוונה היא לעוני יחסי: קו העוני מוגדר כמחצית ההכנסה הפנויה לנפש, ועומד על כ-7,219 ₪ בחודש למשפחה בת ארבע נפשות. 19.4% מהמשפחות בישראל הוגדרו כעניות בשנת 2012 – שיעור גבוה יותר כמעט מכל מדינות המערב. מדינת ה-OECD הקרובה ביותר לישראל בעניין זה היא מקסיקו, עם שיעור של 20.9% מהמשפחות המוגדרות כעניות. ישראל ומקסיקו, שתי ארצות כל כך שונות אחת מהשנייה, ובכל זאת, שיעור כמעט זהה של עניים. מהו המספר הזה? מיהם האנשים העומדים מאחוריו?
ישראל
עיתונאים רבים כותבים על שיעורי העוני בישראל בשנים האחרונות אך רק כתבות ספורות עסקו באנשים העומדים מאחורי המספרים – בעניים. אחת מהן פורסמה בשנה שעברה באתר Ynet.
הכתבה מתחילה עם סוזן פרץ, בת 80, אלמנה מזה 11 שנים ללא ילדים, המתקיימת מקצבת ביטוח לאומי ועוד 1,200 ₪ מקרן ביטוח על שם בעלה. היא מתגוררת בבאר שבע, בדירת עמידר בקומה השלישית ללא מעלית, ומשלמת עליה כחמש מאות ₪ בחודש. לאחר מכן אנחנו עוברים ליחזקאל ורחל קפויה בני ה-34 ולשמונת ילדיהם. משפחת קפויה מתגוררת בדיור ציבורי בתל אביב, בדירת 2.5 חדרים, ומתקיימת מהכנסותיו של הבעל (4,500 ₪ בחודש) והבטחת הכנסה לאישה במקום דמי מזונות שבעלה לשעבר אינו משלם לה (2,700 ₪ בחודש). אחריהם אנו חוזרים לבאר שבע, לדירת עמידר נוספת שבה מתגורר אוטו גולדמן, בן 80, אלמן שאין לו קשר עם ילדיו. גולדמן מתקיים מקצבת זקנה ומרנטת ניצולי שואה. האדם הרביעי בכתבה אינו מוזכר בשמו המלא, בדומה לאוטו גולדמן ולסוזן פרץ גם הוא אלמן ללא ילדים (בן 87), המתקיים מקצבת זקנה ורנטת ניצולי שואה ומתגורר בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב. המשפחה האחרונה שנסקרת בכתבה היא משפחת כהן: נורית ויאיר כהן הם זוג בגילאי השישים המכניסים ביחד כ-9,000 ₪ המורכבים מקצבת הנכות של הבעל וממשכורת האישה, ויש להם שלוש בנות מאומצות ועוד ארבעה בנים שאינם מתגוררים בבית. הם גרים בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב.
חייהם של כל האנשים הללו ואחרים הדומים להם בהכנסותיהם אינם קלים. הם נדרשים לחשוב פעמיים לפני כל הוצאה, לקצץ בצריכת מזון או תרופות יקרות, ולגור בדירות קטנות בשכונות מוזנחות יחסית. אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלת האחריות האישית, לשאול מדוע הורים המרוויחים כל כך מעט מתעקשים להביא ילדים רבים לעולם, או מדוע ילדיהם של אנשים זקנים ובודדים אינם תומכים בהוריהם. זו לא המטרה של הרשומה הזו. במקום זאת, אני רוצה להציג בפניכם את עניי מקסיקו – אותה מדינה-תאומה לישראל ששיעורי העוני שלה כל כך דומים לשלנו.
מקסיקו
מקסיקו היא לא המדינה הכי ענייה בעולם (למעשה היא המדינה השנייה הכי עשירה בדרום אמריקה). רק 2% מתוך 120 מיליון תושביה מרוויחים פחות מ-"קו העוני הבין לאומי", העומד על כדולר ורבע ליום, כמאה ושלושים שקלים לחודש. במדינות אפריקאיות השיעור הזה גבוה בהרבה. ובכל זאת, במקסיקו ישנם עניים.
מאמר בעיתון "האפינגטון פוסט" מתאר את חייה של החקלאית בת ה-45 אוליבה זוניג'ה, המתקיימת מהכנסה של 117 דולרים (כ-390 ₪) לחודש ומגדלת תירס בחצר קטנה. ילדיה עזבו את הבית, בעלה עובד במרחק של שעתיים נסיעה במקסיקו-סיטי וחוזר הביתה פעם בשבועיים. שלושים אחוזים מהתושבים בעיר שבו היא גרה חיים ב"עוני קיצוני", המוגדר באזור ה-300 ₪ בחודש עבור אזורים עירוניים. מרבית התושבים מובטלים. סרטון קצר שמצאתי מתאר את חייו של חואן, ילד קטן המתגורר עם משפחתו במזבלה. חואן, הוריו ואחיו עובדים 12 שעות ביממה באיסוף בקבוקים ופחיות למחזור ברחבי המזבלה על מנת למכור אותם תמורת גרושים. לעיתים הם מוצאים אוכל רקוב שנזרק ומוסיפים אותו לארוחת הערב היומית, אותה הם אוכלים בצריף רעוע העשוי מחומרים שנמצאו במזבלה. חואן ככל הנראה יהיה הראשון במשפחתו שילמד קריאה וכתיבה. קל למצוא סרטונים נוספים דומים לזה. כמעט בכל מדינה בעולם ניתן למצוא משפחות עניות אבל במקסיקו 9% מהאוכלוסייה חיים ב"עוני קיצוני", ו-42% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני הלאומי.
כיצד נראית ההשוואה בין ישראל למקסיקו לפי מדדים אחרים מלבד שיעורי עוני? על פי נתוני ה-OECD לשנת 2011, תמותת התינוקות במקסיקו הייתה 13.6 מיתות לכל אלף לידות, לעומת 3.5 בישראל. מספר המיטות בבתי חולים היה 1.7 לכל אלף תושבים, לעומת 3.3 בישראל. תוחלת החיים הממוצעת במקסיקו הייתה 74.2 שנים, לעומת 81.8 בישראל. נכון לשנת 2012 שיעור האזרחים שמרגישים בטוח ללכת בלילה לבד באזור מגוריהם היה 55% במקסיקו, לעומת 64% בישראל. שיעור מעשי הרצח פר 100,000 איש בשנת 2012 היה 1.8 בישראל לעומת 21.5 במקסיקו. שיעור מעשי השוד פר 100,000 איש בשנת 2010 היה 40 בישראל לעומת 607 במקסיקו. במדדי שחיתות בין לאומיים ישראל הגיעה בשנת 2013 למקום 36, אחרי מדינות מפותחות רבות, אך מקסיקו במקום 106. בעיר הבירה מקסיקו-סיטי ישנם כ-13,000 "ילדי רחוב", מתוכם 95% חוו לפחות מפגש מיני אחד עם מבוגר במסגרת זנות, וההערכה היא כי במדינה כולה ישנם כ-16,000 ילדים המועסקים בזנות דרך קבע. 14% מהילדים מתחת לגיל 5 במקסיקו סובלים מבעיות התפתחות עקב תזונה לקויה. ואפשר להמשיך עוד ועוד.
נעזוב לרגע את המספרים – בואו נביט בתמונות. כנסו למאמר ב-Ynet שהזכרתי, עברו על התמונות שם, שימו לב לבתים שבהם מתגוררים האנשים, לחפצים המקיפים אותם. ועכשיו ראו את התמונות הבאות ממקסיקו שמצאתי בחיפוש מהיר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. האם יש בכלל מקום להשוואה בין שתי המדינות? אולי רק אם נבקר את יישובי הפזורה הבדואית בנגב (המהווים שיעור קטן מאזרחי ישראל) נבחין בתמונות דומות – וגם הבדואים זכאים למערכת רווחה סוציאלית ומערכת בריאות שרוב מכריע מבין המקסיקנים יכולים רק לחלום עליהן.
אבל שיעורי העוני בישראל בשנת 2011 היו גבוהים יותר מאשר במקסיקו, ובשנת 2012, כאמור, דומים מאוד. ולא רק מקסיקו. לפי "ספר העובדות העולמי" של ה-CIA שיעורי העוני בישראל גבוהים יותר משיעורי העוני בפקיסטן, מצרים, איראן והגדה המערבית. ומדינת ישראל איננה היחידה שנמצאת בבעיה. זוכרים את השאלה שבכותרת הרשומה הזו? אז הנה התשובה: בהולנד, דנמרק וקנדה, כמו גם בארצות מערביות רבות אחרות, שיעורי העוני גבוהים יותר מאשר בסרביה, קזחסטן, תאילנד ואזרבייג'ן. מדובר בארבע ארצות עולם שלישי עם שיעורי עוני יחסי נמוכים במיוחד. גם במדד ג'יני המודד אי-שוויון המערב לא נראה טוב – לפי נתוני הבנק העולמי מצרים, פקיסטן, אתיופיה, קזחסטן ואוקראינה הן יותר שוויוניות מצרפת, קנדה, הולנד ומדינות מערביות נוספות. נפלאות הסטטיסטיקה היחסית. אם היו מציגים בהשוואות בין לאומיות את המדד הזה עבור כלל מדינות העולם, לא רק עבור מדינות ה-OECD, התוצאות היו נראות מגוחכות וחסרות משמעות ואף אחד לא היה מתייחס אליו ברצינות.
האנשים הטובים
לאור ההבדלים הברורים בעוני בין מקסיקו לישראל ובין קזחסטן להולנד קשה להבין את משמעותו של המספר הזה שבו מדינת ישראל נבדלת לרעה, את המשמעות של שיעור העוני היחסי. מדוע מדדי עוני יחסי ואי שוויון תופסים מקום בולט כל כך בדיון הציבורי במדינת ישראל? מדוע אנחנו מוכנים לשעבד את מדיניות הממשלה ואת המערכת הכלכלית שלנו למספרים האלו, להקים עבורם וועדות-ענק מתוקשרות ולהשקיע מיליארדים בהפחתתם?
התשובה פשוטה: ישנם אנשים טובים רבים במדינת ישראל.
האנשים הטובים רוצים לעשות מעשים טובים. עשיית מעשים טובים גורמת לאנשים הטובים להרגיש טוב עם עצמם. האנשים הטובים אינם רוצים להסתבך: הם לא רוצים להילחם נגד קבוצות כוח חזקות, הם לא רוצים להתעמק בנושאים מורכבים כגון הריכוזיות במשק, והם לא מעוניינים להיות שנויים במחלוקת. הם רק רוצים לעשות מעשים טובים, ומה יכול להיות טוב יותר מאשר לעזור לאוכלוסיות החלשות ביותר בחברה הישראלית?
חייהם של עניי ישראל שהזכרתי בתחילת הרשומה אינם קלים. לא תזיק להם עזרה. לגבי הצעירים מבינם ניתן עוד לטעון שקצבאות פוגעות בנטייה לצאת ולעבוד, אבל לגבי מבוגרים חסרי ילדים? מה יכול להיות טהור ונכון יותר מאשר להגדיל את קצבאות הזקנה ולסבסד דיור ציבורי עבורם? איך ייתכן שאנשים כמוני או כמו פקידי משרד האוצר מעיזים בכלל לטעון שיש נושאים חשובים יותר? האנשים הטובים אינם מבינים זאת. הם בסך הכל רוצים להפחית את מנת הסבל, להפיץ אושר בעולם.
הלוואי שהיה ניתן לפתור בכסף את הבעיות המבניות החמורות ביותר בכלכלת ישראל, הלוואי שהרחבת תקציבי הרווחה הייתה מסוגלת להפוך אותנו לשבדיה. אבל היא לא. התוצר לנפש בשבדיה יישאר גבוה יותר בכ-40% מהתוצר לנפש בישראל גם אם נכפיל את תקציבי הרווחה, גם אם נכפיל את המיסים וגם אם נכפיל את כמות הדירות הציבוריות. פרודוקטיביות העבודה בישראל תישאר נמוכה, התשתיות יישארו מפגרות, המחירים יישארו גבוהים, השירות הציבורי יישאר רקוב ומושחת, וממשלת ישראל תמשיך לתפקד כוועדה של קבוצות לחץ המחלקות למקורביהן את נתחי הכלכלה.
העיסוק בעוני ובאי שוויון הוא לא יותר ממסך ערפל המאפשר לעוסקים בו להרגיש טוב עם עצמם ובו זמנית להתרחק מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, לברוח מנתונים בעלי משמעות, ממלחמות אמיתיות ומקשיים של ממש. להתווכח עם האוצר על כסף זה קל – מה שלא תהיה תוצאת הוויכוח, האנשים הטובים יישארו טהורים וטובים וירגישו נפלא עם עצמם. התקשורת והציבור יעריצו אותם, הם הרי עושים עבודת קודש. הם האנשים הטובים. אבל דווקא ביום כזה, כשמתפרסם דוח שכזה, מישהו צריך גם לשחק את תפקיד האיש הרע ולומר את האמת: אנחנו לא מקסיקו, אנחנו לא קרובים למקסיקו, לעולם לא נהיה קרובים למקסיקו, ובמדינת ישראל אין 1.75 מיליון עניים לפי שום הגדרה סבירה, הגיונית ורציונאלית של "עוני".
כתוב היטב. בהחלט מעורר תהיות.
נדמה לי שאחד ההסברים טמון בכך שרובנו פשוט מרוצים מן מצבץ
הנה דוגמה שממחישה זאת:
http://conadav.com/?p=592
אורי שלום, השאלה שאתה מעורר היא בהחלט במקומה, ואכן כתבות ה"זעזוע" המדגימות את מצבם של העניים היחסיים של ישראל אינן מזכירות את מצבם של העניים ה"אבסולוטיים" בעולם. עם זאת, מדד העוני היחסי, בהיותו יחסי, כן משקף את אי השוויון. מדוע כלי הקצבאות, או כלי עידוד דומים תלויי תעסוקה, והחרפת מידת הפרוגרסיביות של מערכת המס, כולם ביחד, או מיקסום כלשהו שלהם אינם מהווים פתרון טוב להקטנת אי השוויון? נראה לי שככלי להקטנת אי השוויון אכן מוצדק מאוד לעסוק בחיפוש פתרונות להקטנת העוני היחסי.
מעניין ומחכים כרגיל. הערה קטנה. כתבת: "מקסיקו היא לא המדינה הכי ענייה בעולם (למעשה היא המדינה השנייה הכי עשירה בדרום אמריקה)". מקסיקו היא בצפון אמריקה.
פוסט מצוין, אורי. בשולי הדברים, למעשה אם נכפיל את תקציבי הרווחה (קצבאות לסיוע לחלשים ולא השקעה בכושר השתכרות, כמו חינוך או הכשרה מקצועית), התוצר לנפש בשודיה לא ימשיך להיות גבוה ב-40% מהתוצר בישראל – הפער יגדל בעקבות הפגיעה בתמריצים לעבוד גם בגלל המיסוי וגם בגלל הקצבאות.
עומר, למרות שאתה חושב שהמצב טוב והמידע בכתבה נכון ומועיל – ובלי השוואות לשום דבר: נסה נא לחיות בתנאים שבהם גרים המקרים שתוארו בישראל. לאחר רבע שנה אולי תדע שזה עוני ממשי. והייתי שמח ממך לשמוע איך אפשר להגביר את הפריון. מילא בתעשייה – זה מובן קצת. איך להגבירו בהיי טק? להמציא יותר רובוטים? בתרופות: לייצר יותר תרופות? הציוד מאפשר לעשות זאת? ואם יצליחו – היש די קונים למוצרים? ואם כן, האם המחירים לא ירדו? והלאה והלאה. והעיקר – איך להגביר את הפריון במשרד האוצר (כדוגמה למשרד ממשלתי או עירוני)? איך בכלל מודדים את הפריון? באמצעות תוצרים או מחירים למוצרים?
תודה.
נו באמת. מצב העניים בישראל טוב יותר מאשר במקסיקו. שמחת עניים ממש.
מקסיקו היא מדינה שחלק משמעותי מתושביה עוסק בחקלאות-קיום (subsistence agriculture) – כלומר, מגדל תוצרת חקלאית לצריכה עצמית, להבדיל ממכירה בשוק, בד"כ על חלקות אדמה זעירות ובאמצעים טכנולוגיים פרימיטיביים (מידע על החקלאות במקסיקו ניתן למצוא כאן: http://www.new-ag.info/en/country/profile.php?a=866; אומנם מדובר בנתונים משנת 2002, אבל לא נראה שמאז חל שינוי מהותי בדברים).
אלוהים יודע מי קיבל את מקסיקו ל- OECD ומדוע, אבל זה לא ממש משנה. היא פשוט אינה ברת השוואה לישראל מבחינה כלכלית. להשוות מהבחינה הזאת את ישראל לאתיופיה זה רק טיפה יותר מגוחך מלהשוותה למקסיקו.
ישראל היא באופן מובהק כלכלה של העולם המפותח: מבוססת שירותים, עתירת טכנולוגיה, בה כמעט כל התושבים מקבלים את מרבית הטובין הכלכליים הנחוצים להם מהשוק החופשי (עם רגולציה ממשלתית מסוימת). מהבחינה הזאת היא דווקא דומה לרוב כלכלות OECD, כך שהשוואתה למדינות כמו אירלנד, הולנד, הונגריה, יוון או דרום קוריאה היא בהחלט במקום. (לגבי מידת הטעם שבהשוואה לענקים הכלכליים כמו ארה"ב, בריטניה, גרמניה או יפן אפשר להתווכח.)
כמו"כ, בהחלט יש טעם בבחינה של עוני יחסי בגבולות מדינה מסוימת. התושבים של כל מדינה רוכשים טובין כלכליים נחוצים במסגרת השוק המתקיים באותה מדינה. ככל שפערי ההכנסה גדלים, כך יותר אנשים אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש יותר מוצרים. זה אינו מצב טוב. (במיוחד אם מדובר במוצרים שלגביהם קיים מחסור; מישהו אמר דיור?)
פרודוקטיביות העבודה בישראל תישאר נמוכה, התשתיות יישארו מפגרות, המחירים יישארו גבוהים, השירות הציבורי יישאר רקוב ומושחת, וממשלת ישראל תמשיך לתפקד כוועדה של קבוצות לחץ המחלקות למקורביהן את נתחי הכלכלה.
מדוע שלא תעלה הצעות כיצד לתקן את כל אלו במקום לבקר עזרה לעניים? קל יותר לעזור לעניים
אודה לך אם תסביר מהי פרודוקטיביות העבודה. ברור איך זה בנמל – הציוד עובד מספר קטן של שעות. איך תגביר את הפריון? תביא יותר אוניות? או מה? שיעבדו על ריק? ובתחום אחר – ראה שאלתי לעומר מואב.
כתוב טוב כרגיל.
אבל אני לא מקבל את הטענה המשתמעת שרק בגלל שיותר טוב פה ממקסיקו לא צריך לדאוג בקשר לעוני. יש שני סוגי מדדים (בגדול) שאני רוצה להתייחס אליהם בקשר למדינה. מדדים מטיפוס 1 מודדים את העוני הפנימי של המדינה, כמה עניים יש בתוך המדינה יחסית לעושר של המדינה עצמה. השני זה העוני או העושר של המדינה עצמה: כמה היא מייצרת, אילו שירותים היא מציעה לתושבים שלה, וכו'. הפוסט שלך במידה רבה קורא להסיט תשומת לב ממדדים מטיפוס 1 למדדים מטיפוס 2. אני מסכים שטיפוס 2 חשוב. אני רוצה שהמדינה תשגשג ושיהיה יותר לכולם. אבל אני לא חושב שחכם להזניח את העניים רק בגלל שבמקסיקו יש עניים יותר. המצב במקסיקו מזעזע. אני לא רוצה לחשוב בכלל על להתקרב לשם. אני לא רוצה להיות עשיר במקסיקו, ולחיות בפחד ממה שהמוני העניים והמוני העבריינים שלוחי הרסן שם יעשו לי או למשפחתי.
השאלה היא איפה עובר הגבול?
האם לכל ישראלי, כולל אחד שלא עובד, ״מגיע״ לטוס לח״ל?
״מגיע״ לגור בדירה באזורי הביקוש?
אני חושב שלאף אחד לא מגיע שום דבר שהוא לא הרוויח ביושר
ואין לי שום בעיה עם מי שחושב אחרת
כל עוד הוא לא מכריח אותי ל״תרום״ דרך מיסים ורגולציות.
אני מוכן לקבל את טענתך שאין משמעות להשוואת בין מדינות לפי שיעורי העוני. אבל הקפיצה מהמסקנה הזאת ולטעון משהו, לא כל שכן מה שטענת אתה, ביחס לאי השוויון יהיה מופרך. זה כמו לטעום תפוח עץ ולהראות שהוא לא טעים ומזה להסיק שתפוז לא טעים.
כבר שנים אני לא מבין את הגדרות העוני האלה ואת "הילדים הרעבים" הרבים בישראל. הסטטיסטיקה מעוותת את המציאות (לפחות במקרה זה)
המממ… אתה שואל "מדוע מדדי עוני יחסי ואי שוויון תופסים מקום בולט כל כך בדיון הציבורי במדינת ישראל?”
אז יש לי תשובה קצת שונה משלך. סליחה על הציניות ופשטנות היתר, אבל נדמה לי שרבים יסכימו שיש משהו במה שאכתוב כאן.
העיסוק התקשורתי בעוני יש לו תכונה מעניינת. כשנתניהו בשלטון – העיסוק בעוני מרקיע שחקים. כל שבוע, לפחות, יש בynet סיפור על איזה עני או ענייה מסכנים, איפשהו בירוחם או דימונה. הטלויזיה (אמנון לוי, למשל) גם כן מתעסקת בעניים בירוחם ש"אין להם תקווה". קרן נויבך ועודד שחר מסבירים השכם והערב על הממשלה שלוקחת מהעניים ונותנת לעשירים.
אבל, ראה זה פלא, אם בשלטון נמצא אהוד ברק או אריאל שרון – שקט. דממה. זה נכון גם לנושאים אחרים, אגב, כמו גיוס חרדים. ברק הוא זה שהביא את חוק טל, חדשים ספורים לאחר קמפיין בחירות על "גיוס לכוווולם". אז התקשורת נשכה? אולי נבחה? אולי רק יבבה? יוק. שקט.
הזקנה במסדרון בבית החולים בנהריה? כנראה שהיא היתה בתרדמת במשך כל השנתיים שבהם ברק היה בשלטון.
גם סיפורי תקציב הביטחון, המערכת הכביכול "שמינה ומסואבת", עם "פנסיות עתק" ובזבוזים אין קץ – הסיפורים האלה, פלאי פלאים, צצים רק בזמן שלטונו של נתניהו. בזמנו של שרון, כשמערכת הביטחון עסקה ב"מה שצריך" – כלומר בזבזה עשרות מליארדים כדי להוציא לפועל את תכנית ההתנתקות – אז אף אחד לא צייץ. אבל אם מפנים מיליארדים כדי לייצר אופציה צבאית מול אירן – זה בזבוז, וזה בא כמובן על חשבון הבריאות והרווחה.
יש בארץ אנשים טובים, ואנשים רעים שמשתמשים בטוב ליבם של הטובים כדי לבצע מהפך פוליטי. זה כל הסיפור. הנה דוגמא: לפני כשבוע פורסם בynet עוד סיפור קורע לב של אישה שסיפרה על משפחתה (חמש נפשות) שחיים רק מקצבה של ביטוח לאומי ע"ס 2500 ש"ח לחודש. לדבריה, היא עבדה עד שבריאותה הדרדרה, ובעלה עבד עד שנפצע. הרגשתי שחסר כאן פרט אחד: הרי מי שעובד במדינת ישראל מקבל פנסיית חובה, ואחד המרכיבים שם הוא אבדן כושר עבודה. אז למה לא היא ולא בעלה זכאים לא.כ.ע.? שלחתי תגובה לכתבה (בynet, כזכור) עם שאלה זו – אך היא כמובן לא התפרסמה. לאחר כמה שעות שלחתי שוב תגובה עם תמיהה זו – אך גם הפעם התגובה לא התפרסמה. וזה די ברור – המטרה איננה העובדות, אלא התססה של הציבור נגד הממשלה, והתגובה שלי כמובן לא משרתת מטרה זו.
זהו, על רגל אחד, סיפור ההתעסקות בעוני במדינת ישראל.
מקסיקו לא נמצאת בדרום אמריקה, אם כי היא שייכת לאמריקה הלטינית (הכוונה אמריקה הקתולית)