טוב, אז הפעם מצאתי בספרייה ספר היסטוריה של אנתוני ביוור, העוסק במלחמת האזרחים הספרדית – פרק היסטורי עליו לא ידעתי כמעט דבר לפני כן. למעשה, אני זוכר שכששמעתי לראשונה (מתישהו בתיכון) על כך שספרד הייתה דיקטטורה עד שנות השבעים, נורא הופתעתי – לפני כן חשבתי שהיא סתם עוד דמוקרטיה אירופאית סטנדרטית. בכל מקרה, הספר הזה עורר אצלי שלל מחשבות לגבי נושאים שונים, ביניהם כוחן ותפקידן של אידיאולוגיות קיצוניות.
ספרד
ספרד הייתה ארץ נורא מבולגנת בתחילת המאה העשרים ואחת: פערים גדולים בין עשירים לעניים, צבא שעדיין מתגעגע לאימפריה של המאה ה 17, כנסייה שעדיין מתגעגעת לכוחה מתקופת האינקוויזיציה, כפריים רעבים ללחם, וערים תוססות מלאות בצעירים הסופגים בהנאה את מיטב האידיאולוגיות הטוטאליטריות של התקופה. המדינה לא הייתה יציבה במיוחד גם בעשורים שלפני המהפכה, אך בסופו של דבר קמה שם סוג של ממשלת שמאל דמוקרטית רעועה שנשענה בעיקר על הסוציאליסטים והאנרכיסטים (הופתעתי לקרוא עד כמה הם היו חזקים בספרד), וגם על הקומוניסטים שהיו אז יותר חלשים. קציני הצבא הבכירים, שפרנקו (מי שבסופו של דבר הפך לדיקטטור הספרדי) היה אחד מהם, הם אלו שהפילו את הממשלה הזו, בתמיכתם של תומכי המלוכה, קבוצות דתיות קיצוניות, והפלנחיסטים שהיו סוג של פאשיסטים המושפעים ממוסוליני והיטלר. כפי שניתן להבין, בתוך שני המחנות היו לא מעט חילוקי דעות ומאבקים פנימיים (למשל, דווקא החיילים הפשוטים היו במקרים רבים בעד הממשלה, ונאבקו נגד הקצינים המורדים שלהם…), ומלחמת האזרחים הייתה כאוטית בהתאם.
לכל הצדדים היו אידיאולוגיות מאוד ברורות, שאומרות איך צריכה להיראות החברה הספרדית כולה על מנת להביא את המדינה לאיזה שהוא תור זהב דמיוני. ספרדים רבים היו מוכנים להרוג ולהיהרג בעבור אותן האידיאולוגיות – והם אכן הרגו ונהרגו בהמוניהם. הם שרפו כנסיות עם כמרים בתוכן בתור מחאה נגד הממסד הכנסייתי (כאשר בארץ המוחים נגד הממסד הרבני מעדיפים בעיקר לפתוח קבוצות פייסבוק זועמות), קיימו הפגנות אלימות או ירו בנשק חם במפגינים אחרים, הוציאו להורג מנהיגים פוליטיים ואת נשותיהם וילדיהם, הוציאו להורג אנשים בעלי דעה שונה משלהם, הוציאו להורג אנשים שנחשדו כשייכים לצד השני על סמך שמועות, הוציאו להורג סתם עוברי אורח שהם נתקלו בהם בדרכם, ובאופן כללי לא התייחסו לחיי אדם כאל שיקול חשוב במיוחד ביחס לאותן אידיאולוגיות שהשתלטו על מוחם. אין הרבה דברים מהממים יותר במלחמת האזרחים הספרדית מאשר רמת האלימות המזוויעה שאפיינה את שני הצדדים.
אידיאולוגיות
מהי אידיאולוגיה? בסך הכל תיאוריה על העולם, שמפשטת אותו באופן כזה או אחר – למשל תיאוריה המסתכלת על ההיסטוריה כעל מלחמת מעמדות מתמשכת, או תיאוריה המסתכלת על הכלכלה בתור שוק משוכלל ומושלם, או תיאוריה הגורסת כי המטרה החשובה ביותר של מדינת ישראל היא אחיזה בכמה שיותר קילומטרים מרובעים. כל אחת מהתיאוריות האלו יכולה לכלול גרעין נכון כלשהו, אך גם לעוור את האוחזים בה עקב ההפשטה, קצת כמו המודלים הכלכליים שהזכרתי ברשומות אחרות. אידיאולוגיה קיצונית מפשטת את העולם יותר מאידיאולוגיה שאינה קיצונית, נוטה לראות דברים יותר בשחור ולבן ולהתעלם מיותר שיקולים חיצוניים. עקב כך, היא בהכרח טועה או לא מדויקת ביחס להרבה מאוד דברים, אפילו אם הבסיס שלה צודק.
אין הבדל משמעותי בין אידיאולוגיות חילוניות לדתיות. על פי וויקיפדיה, " כל אידאולוגיה, בין אם היא מבוססת על אמונה בדת ובין אם לא, שואפת לאחיזה ב"אמת" אחת ואבסולוטית ומגדירה מהו מוסר, מהו צדק, מהם ערכים, ומהו המבנה הרצוי והצודק של החברה והמדינה. כל אידאליסט, בין אם הוא דתי ובין אם הוא חילוני, מאמין בכל לבו בצדקת דרכו ויפעל תמיד לפי דרך זו. האידאליסט הקיצוני, הפנאט, אף יהיה מוכן לפגוע באחרים או להקריב את עצמו למען המטרה המקודשת ומתוך אמונה שהוא פועל בשם האמת ו"הדרך האחת והנכונה". ההבדל, אפוא, בין אידאולוגיה חילונית לאידאולוגיה דתית, אינו במהות. ההבדל הוא רק בנימוק לצדקת הדרך."
ציורו של פיקאסו "גרניקה", המתאר את הפצצת העיירה הבאסקית גרניקה במהלך מלחמת האזרחים על ידי הנאצים, שהתערבו בלחימה לטובת תומכיהם כמו גם הרוסים
ניצחונם של האנשים האפורים
ספרד לא הייתה לבדה מבחינת התשוקה לאידיאולוגיות באותה התקופה – העולם כולו היה מלא ברעיונות אוטופיים ובניסויים חברתיים בקנה מידה ענק שהרגו מיליוני אנשים. כל זה התנקז למלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן למאבק אל מול הגוש הקומוניסטי, וכשזה החל לדעוך העולם "התקרר" והאידיאולוגיות התנדפו להן. לפי וויקיפדיה, " מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 ירדה קרנן של האידאולוגיות כדרך ליצירת שינוי פוליטי או חברתי, בעיקר עקב המחיר שהן גובות מן החברה, וחוסר היכולת שלהן לממש את האוטופיות אליה הן שואפות". ניתן לקרוא עוד על הנושא בערך על "קץ האידיאולוגיה", רעיון של הסוציולוג דניאל בל.
אני קורא למהפך הזה "ניצחונם של האנשים האפורים".
מיהם אותם אנשים אפורים?
אנשים אפורים הם אנשים שאינם שחורים או לבנים, וראיית העולם שלהם היא בהתאם. הם דור של אנשים מכל המעמדות בחברה, שחוו את מלחמת העולם השנייה, או שהוריהם חוו אותה, התאכזבו מכל אותן אידיאולוגיות טוטאליות של תחילת המאה העשרים, ופשוט הפסיקו לקנות אותן. במקום זאת, הם קונים מוצרים ושירותים. עיקר דאגתם של האנשים האפורים היא לשיפור רמת חייהם – זו המטרה המרכזית והדרך פחות חשובה להם. מנהל השקעות בוול-סטריט שמנסה לעשות "מכה" יכול להיות איש אפור, אבל גם צעיר גרמני שמחליט לבלות את חייו בטיולים במזרח הרחוק, או אמריקאי שמחליט לפתוח חוות סוסים מרוחקת מהעיר, או ישראלית שמטיילת בהודו וחווה חוויות רוחניות עמוקות. העניין של האנשים האפורים הוא בעצמם, לא בחברה או במדינה או בצדק אבסולוטי כלשהו. הם לא יפגינו בעד או נגד נושאים שלא נוגעים להם אישית, ולא יתרמו מכספם או זמנם למטרות מרוחקות ומטושטשות. למשל, הם יכולים להיות דתיים, אבל תפיסת הדתיות שלהם תהיה שונה מאוד מזו של דתיים שאינם אנשים אפורים. הדתיים האפורים הם דתיים מתוך בחירה, שרואים באורח החיים הדתי כלי לשיפור איכות חייהם שלהם עצמם, ולא מטריד אותם במיוחד כיצד מתנהגים האחרים, כיצד נראית החברה או המדינה; הדתיים הלא אפורים הם דתיים מתוך פחד ובורות, שפועלים מחשש לעונשים דמיוניים ומאמינים כי עליהם לכפות את אורח חייהם גם על אחרים על מנת לשפר את מצבה של החברה כולה.
האנשים האפורים אינם מעניינים. הם לא דרמטיים במיוחד, הם לא משליכים את נפשם כנגד מטרות נעלות, הם לא מצמיחים מתוכם קדושים מעונים. הם לא מתניעים מהפכות אלימות בארצותיהם, לא יוצאים למלחמות על מטרות אבודות, לא מדברים בסיסמאות קליטות – הם פשוט לא חומר טוב למכור איתו עיתונים, ספרי היסטוריה, או לפתוח איתו מהדורות חדשות. לא פעם, הם מהווים מטרה לניגוח על ידי אנשים שגאים בהיותם לא אפורים: אומרים עליהם שהם שבויים בתרבות של צריכה, שהם זומבים המושפעים ממותגים ופרסומות, שהם שטחיים ובורים, שהם חסרי ערכים, חסרי שורשים, עצלנים ונהנתנים. אבל בזכות ניצחונם של האפורים, בעולם של היום אנשים עסוקים בלשפר את חייהם במקום בלמרר את חייהם של אחרים בשמו של איזה רעיון תלוש.
קרל פופר, הגישה הקמעונאית והגישה האוטופית
מעולם לא הצלחתי לקרוא פילוסופיה. יש אנשים שלא מסוגלים ללמוד היסטוריה, אחרים לא סובלים מספרים ונוסחאות, ואני לא הייתי מסוגל לקרוא ספרי פילוסופיה. ישנו רק ספר פילוסופיה אחד שכן הצלחתי לסיים ואף ליהנות ממנו, והוא דווקא לא קצר או קליל במיוחד: "החברה הפתוחה ואויביה" של קרל פופר.
בין השאר, פופר עוסק בגישות שונות לבנייתה של מערכת מדינית טובה יותר מהקיימת, ובאחד הפרקים המרכזיים בספר הוא מבחין בין גישה אוטופית לבין גישה קמעונאית.
הגישה האוטופית אומרת משהו כזה: בואו נדמיין איך נראית המדינה הכי מושלמת שיכולה להיות, נבדוק מהם השלבים שיכולים להוביל אותנו אליה, ואז נעבור לפי השלבים האלו.
הגישה הקמעונאית, לעומת זאת, אומרת משהו אחר: בואו נבדוק מהן הבעיות החברתיות הלוחצות ביותר כיום, וננסה לטפל בהן אחת אחרי השנייה.
אין ספק שבעבר (כמו הרבה אנשים צעירים, אני מניח) הייתי יותר בראש של הגישה האוטופית, אבל זו טעות. הגישה האוטופית מבוססת על הגזמה ביכולת השכלית של בני אדם – היא נובעת מתוך הנחה שהם מסוגלים לתפוס את מורכבותו של העולם החברתי. לכאורה בני אדם מסוגלים לתכנן צ'יפ של מחשב, או מטוס, בצורה לא רעה בכלל, ואיכשהו תמיד קמים אנשים ומניחים שהטיפול בבעיות חברתיות או כלכליות דומה לדברים האלו. ובכן, הוא לא, ובדרך כלל מבינים עד כמה המערכת מסובכת רק אחרי שאיזה אסון נורא קורה.
הגישה הקמעונאית, לעומת זאת, צנועה ומעשית יותר. זוהי גישתם של האנשים האפורים, שיושבים באיזה משרד אפור ומנסחים רפורמה במבנה המס על פני דוחות בני מאות עמודים שאף אחד לא יטרח לקרוא, בזמן שחובבי הגישה האוטופית יפגינו ברחובות וימשכו את ההמונים אחרי סיסמאות חלולות על מהפכה חברתית כוללת. הקמעונאים חוששים לערוך שינויים גדולים מדי, בעוד שהאוטופיים רק מחכים לרגע שבו יוכלו לזרוק את ספר החוקים לפח ולכתוב אחד חדש.
הנוער השטחי של ימינו
בכל תקופה מתלוננים המבוגרים על שטחיותו של הנוער ועל המחסור בערכים, כאילו שהם היו כל כך שונים כשהיו בני 16. נדמה לי שיאיר לפיד הביא פעם באחד מטוריו ציטוט של אפלטון (או אריסטו, או פילוסוף יווני מפורסם אחר) שהתלונן על הנוער של ימיו… העיתונים בארץ תמיד מפארים את יוצאי הדופן – בני נוער שמשתתפים בהפגנות פוליטיות, שחברים באגודות שונות בעלות אידיאולוגיה ברורה, או משתתפים בכל "קורסי המנהיגות" ההזויים שצצים בכל פינה (אנשים מסרבים להבין שבעיית המנהיגות שלנו נובעת ממבנה המערכת, ולא מפוליטיקאים שאינם איכותיים מספיק).
מבחינתי, ילד בן 16 שמעדיף ללכת להפגנה של שלום עכשיו או להקים מאחז של מתנחלים על פני משחק בפלייסטיישן הוא ילד עם בעיה. אין שום דבר חיובי בלדחוף צעירים אל תוך אידיאולוגיות, מכיוון שהם נוטים לפרש אותן באופן יותר קיצוני ממבוגרים, עקב נטייתם הטבעית להרפתקנות בשילוב עם חוסר ניסיונם בעולם האמיתי. אקטיביזם של מבוגרים יכול להיות לעיתים מועיל (אם כי הוא במקרים רבים הוא לא), כאשר המובילים שלו הם אנשים רציניים שמנסים לתקן את העולם על פי הגישה הקמעונאית, ומתרכזים למשל בפרטים הקטנים של איזה פרויקט הנדסי שפוגע באיכות הסביבה ולא בסיסמאות שטחיות. אקטיביזם של צעירים (תיכוניסטים, אבל גם סטודנטים) הוא לרוב הרבה יותר פופוליסטי, שטחי, ונובע מהגישה האוטופית – מאותן הסיבות שבגללן לי היו שלל רעיונות אוטופיים כשהייתי בן 16. אנשים בגילאים האלו פשוט נוטים לחשוב שהם יודעים הכל יותר טוב מכולם, להתעלם מהסיבוכיות האמיתית של הדברים, וקל להשפיע עליהם על ידי רעיונות ציוריים. לא במקרה תנועות נוער היו נדבך מרכזי מאוד באסטרטגיה של הנאצים, הקומוניסטים, ושלל אידיאולוגיות אחרות.
אז אני בהחלט מעדיף שילדי יעריצו בעתיד את בוגרי כוכב נולד מאשר את צ'ה גווארה, שישחקו במחשב במקום לקרוא על פוליטיקה בעיתונים, ושיתעניינו בבני / בבנות המין השני יותר מאשר במצבו של גלעד שליט בשבי (עוד דוגמה לתנועה שאנשיה נוטים לעיתים לשכוח את קיומם של שיקולים אחרים שסותרים את מטרת העל שלהם). אני אשמח אם כשהם יהיו גדולים הם יחיו בעולם שעדיין נשלט על ידי אנשים אפורים, עולם שבו רק קיצוניים מעטים אוחזים באידיאולוגיות אוטופיות, עולם שבו הרוב המכריע של האנשים לא חושבים שיש מטרות ששווה למות או להרוג אחרים עבורן.
[…] פרצה מלחמת אזרחים אכזרית נוספת בשנת 1936 (שעליה כתבתי כאן) שהסתיימה בשלטונו הדיקטטורי של פרנקו. בדומה ליוון, גם […]
[…] פרצה מלחמת אזרחים אכזרית נוספת בשנת 1936 (שעליה כתבתי כאן) שהסתיימה בשלטונו הדיקטטורי של פרנקו. בדומה ליוון, גם […]