הגז וההיסטריה

נתחיל מהסוף

אף אחד לא יודע מהי המדיניות האופטימאלית בנוגע למשאבי הגז שמצאו יצחק תשובה ושותפיו במימי הים התיכון. הסיבה הראשונה לכך היא שיקולים סותרים מתחומים שונים שקשה להכריע ביניהם: איך ניתן להכריע בין המנוף הגיאו-פוליטי החשוב שיצור יצוא הגז לירדן וטורקיה לבין שיקולים כלכליים טהורים? לשקלל נושאים של איכות סביבה אל מול הסכנה הבטיחותית שברכבים מונעי גז? להכריע בין החשיבות היחסית של תעשיות שונות למשק הישראלי?

הסיבה השנייה היא שקשה להכריע בין הטווח הקצר לטווח הארוך. האם לא נכון לומר שמדינת ישראל זקוקה עכשיו לכספים שיתקבלו מהיצוא, ממיסוי הרווחים של יצחק תשובה ושותפיו? מי בכלל יודע מה יהיה בעתיד?

עניין זה מוביל אותנו לסיבה השלישית – חוסר וודאות עצום. אף אחד לא יודע מהי כמות הגז בשדה לוויתן, מה תהיה מגמת מחירי הגז בעשורים הקרובים, מה יהיה הביקוש העתידי לגז בישראל, מה תהיה ההשפעה על המטבע, מהי רמת המיסוי שתפגע במוטיבציה של חברות לחפש כאן שדות גז נוספים, ועוד. למשל, אם הטכנולוגיה הסולארית תתקדם מספיק אולי מחירי הגז ירדו בעתיד ונצטער בדיעבד שלא מכרנו אותו עכשיו, ואולי הם דווקא יעלו עקב הידלדלות מקורות האנרגיה ואז נשמח ששמרנו אותו ומנענו את הצורך ביבוא יקר בעתיד. אולי תתפתח בישראל תעשייה המבוססת על גז טבעי ותעסיק עובדים רבים, ואז כאשר הגז יתחיל לאזול העובדים יפעילו לחץ על הממשלה להמשיך ולקיים את התעשייה על ידי סבסוד נרחב, כפי שקרה באוסטרליה ובמדינות נוספות. מצד שני, יצוא גז עשוי להשפיע על שער המטבע באופן שיפגע ביצואנים אחרים (מה שנקרא "המחלה ההולנדית"), ביניהם כאלו שאינם מתבססים על משאבים מתכלים וייתכן שהם חשובים יותר למשק בטווח הארוך.

לאור הסיבוכיות הגבוהה, אני מתקשה להבין כיצד אנשים שאינם מעורים בנושא מסוגלים להתבטא בכזו רמה גבוהה של נחרצות בעד או נגד יצוא הגז (לרוב נגד). גם לאחר שעברתי על מקורות רבים בעד ונגד הייצוא, אני עדיין לא מרגיש שאני יודע מהי התשובה הנכונה. זהו אינו מקרה פשוט של ימין נגד שמאל, טייקונים נגד אזרחים, אינטרסים זרים נגד אינטרסים מקומיים. מעבר לטיעונים בעד ונגד, ישנן שתי תפיסות עיקריות שמעוותות את הדיון הציבורי בנושא זה והופכות אותו לרגשי הרבה יותר ממה שהוא צריך להיות: התפיסה של הכלכלה כמשחק סכום אפס, ואפקט הבעלות.

הכלכלה כמשחק סכום אפס

משחק סכום אפס הוא משחק שבו אם משתתף אחד מרוויח כסף, זה יהיה בהכרח על חשבון משתתפים אחרים. לא ניתן להגדיל את העושר של כולם ביחד. רבים בשמאל מאמינים שהכלכלה היא משחק סכום אפס, והבנתי שמרצים בחוגים מסוימים באוניברסיטה (למשל סוציולוגיה) קובעים זאת מפורשות בשיעורים שהם מעבירים. זו כמובן שטות ברמה הלאומית – סחר בין לאומי יכול לקדם את כל המדינות בו זמנית, כמו גם התפתחויות טכנולוגיות – וזוהי שטות גם ברמה של אנשי עסקים אל מול הציבור. בהחלט ייתכן מצב שבו גם אנשי העסקים מרוויחים וגם הציבור מרוויח.

נכון, יצחק תשובה ירוויח מיצוא חלק גדול יחסית מהגז, אבל הרווחים של תשובה אינם בהכרח ההפסד שלנו. באותו אופן מניעת הייצוא תפגע ברווחיו של תשובה, אבל היא לא אומרת בהכרח שאזרחי מדינת ישראל ירוויחו יותר. זה לא עובד ככה. התפיסה המעוותת הזו מובילה לראיית עולם ילדותית של שוטרים וגנבים, כאשר הממשלה היא השוטר וכל אדם עשיר הוא בהכרח גנב שעשה את הונו על חשבון הציבור. במקום לנסות ולהבין מה יהיה טוב עבור הציבור, מנסים להבין מה יהיה רע עבור יצחק תשובה, ומניחים שמה שרע לתשובה טוב לכולנו. כלכלת-סכום-אפס היא דרך מאוד עקומה לחשוב על נושאים כאלו.

אפקט הבעלות

ריצ'רד תאלר, כלכלן התנהגותי, היה הראשון שכתב על אפקט הבעלות. הדוגמה הקלאסית לעניין מתארת אדם שיש ברשותו איזה שהוא חפץ, למשל פסל של אביר שנקנה ברגע של פזיזות באיזה שהוא דוכן-מלכודת-תיירים בטיול לרודוס, או חפץ שעבר במשפחה דורות רבים.

תמונת אילוסטרציה: פסל של אביר שנקנה ברגע של פזיזות באיזה שהוא דוכן-מלכודת-תיירים בטיול לרודוס

אם תבקשו לקנות מאותו האדם את החפץ הוא ידרוש מחיר גבוה מאוד עבורו, אך אם החפץ מלכתחילה לא היה ברשותו הוא לא היה מוכן כיום לשלם מחיר גבוה כל כך על מנת לרכוש אותו. ההבדל בין שני המקרים הוא תחושת הבעלות על החפץ, שמעוותת את החשיבה הרציונאלית: "הוא שלי, ולכן הוא שווה יותר".

בנושא הגז, אפקט הבעלות מופעל בעזרת סיסמאות אודות "הגז שלנו". הציבור מפתח תחושה של בעלות כלפי הגז, ויצוא נתפס בתור גניבה – הטייקונים גונבים את הגז שלנו על מנת למכור אותו בחו"ל ולשמור את הרווחים לעצמם. תחושת הבעלות יוצרת תגובה רגשית שאיננה קיימת בסקטורים שאינם מייצאים משאבי טבע, אלא משאבים מסוג אחר. מה ההבדל בין יצוא הגז לבין יצוא יכולתם הקוגניטיבית של מהנדסי אלקטרוניקה על ידי חברות היי-טק? גם היכולת הקוגניטיבית של המהנדסים פותחה במידה רבה באוניברסיטאות במימון ציבורי, גם היא שייכת לכולנו כמו הגז, גם היא משאב לאומי אסטרטגי, לא? אולי כדאי לנו לאסור על יצוא היכולת הקוגניטיבית הזו, על מנת שמהנדסי האלקטרוניקה ירכזו את יכולותיהם בתרומה למשק הישראלי? אולי עדיף שהם ינסו למצוא פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני או למחירי הדיור במקום להמציא אפליקציות לאייפון?

חשיבה במונחים של בעלות פוגעת ביכולת לערוך חישובים קרים של רווח והפסד או ביכולת להפנים עלויות שקועות, ועדיף להימנע ממנה. לולא קיומם של הטייקונים הגז היה נשאר טמון מתחת לאדמה עוד שנים רבות, ולא היינו מרוויחים דבר מכך שהוא "שייך לכולנו".

הצורך בטייקונים

אם הטייקונים באמת גונבים את הגז הפיתרון הוא פשוט: בואו נלאים את כל העסק. למה מלכתחילה נתנו ליצחק תשובה וחבריו רשיונות לגנוב את הגז שלנו? למה מדינות אחרות לא מלאימות את עסקי הכרייה שלהן?

התשובה היא שלמדינה אין את הכספים להשקיע בחיפושים ובהקמת אסדות גז, ואין את המומחיות הנדרשת על מנת לעשות זאת לבד. כן, אפשר מחר להרחיב את החוגים לגיאולוגיה באוניברסיטאות ואחרי מספר שנים לשכור אלפי מומחים לשירות הציבורי, אבל מה נעשה איתם כאשר שלב החיפושים יסתיים? לחברות פרטיות גלובאליות יש מה לעשות עם המומחים האלו, כל פעם מעסיקים אותם במקום אחר, והם צוברים ניסיון רב שבשירות המדינה לא יוכלו לצבור. לחברות האלו יש גם את הכספים הפנויים על מנת להשקיע בחיפושים, מבלי צורך בהעלאות נוספות של המע"מ. יש סיבה טובה לכך שכל הקונספט הזה של הלאמות נכשל בכל העולם המפותח, והמגמה הברורה היא של הפרטה, גם במדינות הסוציאל-דמוקרטיות של צפון אירופה.

מדינה זקוקה לחברות בין לאומיות על מנת שיכרו את משאבי הטבע שלה – ואם היא זקוקה להם, היא גם צריכה לשלם להם איכשהו. השאלה הבאה היא כמה לשלם להם, או במילים אחרות, איזה מס לגבות. טוב, זו כבר משוואה פשוטה של רווח והפסד – המס צריך להיות נמוך מספיק על מנת שישתלם להם להמשיך ולפתח את המאגרים, אבל לא נמוך יותר מדי. אם חברות הגז יגדילו את הכנסות המדינה באופן משמעותי יהיה ניתן להוריד מיסים אחרים כגון מיסי חברות והכנסה, וכך לתרום לצמיחה, או לשפר את השירותים לציבור. איך נחליט מהו המס האופטימאלי? פשוט מאוד – נקים ועדה.

ועדות

כן, ועדה, המוסד המושמץ ביותר במדינת ישראל כיום. חבורה של מומחים שיושבים מסביב לשולחן, מקיימים דיון, ומגישים המלצות. ואם אנחנו חושבים שהנתונים השתנו מאז ועדת צמח – שיקימו עוד ועדה. אני יודע, זה נורא פרובוקטיבי מצידי לטעון שחבורה של מומחים בעלי ניסיון וידע שיושבים בשקט מסביב לשולחן מסוגלים להציע הצעות טובות יותר מחבורה של סטודנטים שמניפים שלטים מול הבית של סילבן שלום, או ממפיצי ממים מקצועיים בפייסבוק, אבל זה בדיוק מה שאני אומר.

לא מרוצים מהמומחים? תציעו מומחים נוספים. יכולים לשבת שם גם תריסר מומחים, לא חייבים שלושה. אפשר גם להביא מומחים זרים, נטולי אינטרסים בשוק המקומי. אפשר לקיים שימועים לנציגים של ארגונים שונים, לנסות לחקות קצת את ההליך הפתוח של ועדת טרכטנברג. חוששים מהשקיפות? בואו נדרוש שמלכתחילה הפרוטוקולים יהיו נגישים לכולם. מצידי שיהיו גם אנשי תקשורת שישבו באולם הדיונים ויקשיבו בשקט. חושבים שהמערכת מקולקלת? אז בואו וננסה לתקן אותה, לא לשרוף אותה.

ועדות מומחים הן לא הבעיה ולא דחיה של הבעיה. ועדות מומחים הן הפיתרון כאשר נדרש לקבל החלטה בנושא מורכב שאינו אידיאולוגי במהותו.

אז מה הבעיה?

בעיה אחת היא ההיסטריה.

ההנחה הרדיקאלית של חלק גדול מהציבור הישראלי, שמאמין שמטרת החיים של סילבן שלום היא למקסם את רווחיו של יצחק תשובה. הלך הרוח האנרכיסטי, היומרני והמתבדל שהולך ומשתלט על השמאל מאז ימי המחאה העליזים, ואף אחד מה"רבנים" של השמאל (אולי מלבד דרור פויר) לא קם ומביע ביקורת פומבית על ההידרדרות הזו. הבעיה היא תמונות כמו אלו שמופצות בפייסבוק:

אני לא מכיר את שאול מרידור, אבל מה שהוא אומר הגיוני לחלוטין. האוצר מפחד להתחייב שלושים שנים קדימה, יש בכך סיכון רב, כפי שכתבתי בהתחלה. האם זה מוצדק לקרוא לו "דרעק", לטעון שהוא מושחת, או לעודד אנשים להטריד אותו במסרים פרטיים רק בגלל ציטוט שהוצא מהקשרו? להזכירכם, לא מדובר כאן בפוליטיקאי שנבחר על ידי הציבור, אלא בפקיד. האם איומים אלימים כאלו הם הדרך הנכונה לתקן את המערכת? האם הטרדת פקידי ציבור בעמודי הפייסבוק הפרטיים שלהם תעודד אותם לפרסם פרוטוקולים של ועדות מסוג ועדת צמח, או להתבטא בחופשיות בועדות הבאות שיקומו? האם היא תעודד את בוגרי האוניברסיטאות המצטיינים להתגייס לשירות הציבורי? ומהו השלב הבא? מארב פומבי עם עוגה לפרצוף? הפגנות מול בתיהם של פקידי ציבור? זו לא מעורבות ציבורית וזה לא אקטיביזם חיובי. זה טירוף מסוכן.

בעיה אחרת היא השחיתות.

כן, לעשירים במדינת ישראל יש כוח רב, וישנם פוליטיקאים הפועלים בפועל בתור לוביסטים של מגזר כזה או אחר. חוסר האמון בקרב הציבור בהחלט מוצדק.

הפתרון לבעיה זו, כפי שכתבתי, הוא שקיפות. שקיפות בהליך בחירת המומחים לועדה, שקיפות בדיוני הועדה, שקיפות לגבי מסקנות הועדה, שקיפות לכל אורך הדרך, מהתחלה ועד הסוף. בלי להטריד, בלי לצעוק, בלי להלך אימים על אנשים שבסך הכל מנסים לבצע את עבודתם כראוי. תפקידם של המומחים הוא להמליץ, ותפקידם של הפוליטיקאים הוא להחליט. המלצותיהם של המומחים צריכות להתקבל באופן אובייקטיבי וחף מלחצים, גם מלחצי הטייקונים וגם מלחציהם של מפגינים שבטוחים שיש ברשותם מונופול על החוכמה. אם לא נאהב את ההחלטות שיקבלו הפוליטיקאים, נחליף אותם באחרים בבחירות הבאות.

כך אמורה לעבוד המערכת, וזה הכיוון שבו יש לתקן אותה. ההיסטריה הציבורית בנושא מסקנות ועדת צמח מנותקת מההיגיון, מנותקת מהמציאות, ובטווח הארוך היא רק תפגע בכולנו.