ועכשיו, לאחר שבוע של זיכרון ואבל, יש לומר זאת באופן מפורש: אנחנו חיים. אנחנו לא מתים. אני, אתם, האנשים שהולכים ברחוב, אנחנו כאן ואנחנו בחיים. אנחנו זוכרים את הנופלים, אנחנו מתגעגעים אליהם, אבל הם טמונים שם עמוק מתחת לאדמה בחשיכה הדוממת והשלווה, ואנחנו כאן למעלה, מעל האדמה, באור השמש, נאבקים עם החיים. במותם הם לא ציוו לנו את הצער והבכי ולא את החשיכה הדוממת, במותם הם ציוו לנו את אור השמש. מדינת ישראל לא נוסדה על מנת להילחם, על מנת להוות פס ייצור לגיבורים או על מנת להאדיר מכונות מלחמה משוכללות, אלא על מנת להוות בית לעם היהודי שבו הוא יוכל לחיות. אם תמצית נקמתנו ברוצחים הנאצים היא מטוס אף-16 החולף מעל אושוויץ אז עדיף שנסגור את העסק כבר עכשיו, נפרק את מדינת ישראל ונחזור לגלות. אם שיאו של יום העצמאות הוא בטקס צבאי, אז סימן שמשהו חשוב אבד לעם היהודי ב-66 השנים האחרונות: הפרופורציות. מטוס אף-16 הוא לא אומה משגשגת עם עתיד מבטיח, אלא חתיכת מתכת שעולה כמה מיליונים עם טייס בפנים. צבא הוא לא מדינה. צה"ל הוא לא ישראל.
זו הסיבה שבגללה החלטתי לפרסם רשומה כזו דווקא היום. ההתנגדות לרוח המיליטריסטית הכבדה השורה על מדינתנו לא צריכה להיות אקט מרדני-חתרני של אנשים שמחפשים תשומת לב, לא פונקציה של דעותיכם לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם לא אקט אידיאולוגי עמוק המחייב שבירת כלים והשתמטות משירות צבאי. ההתנגדות הזו צריכה להוות את הבסיס לחברה אזרחית במדינת ישראל: חברה המקדשת את איכות החיים ולא את איכות המתים, חברה שבה אנשים נערצים הם אנשים שיצרו משהו, חברה שבה ילדים בגיל שמונה-עשרה עסוקים בפלייסטיישן, בתכניות טלוויזיה ובבני / בנות המין השני ולא מתאמנים במטווח. חברה שבה ביום העצמאות חוגגים את קיומה של המדינה ולא את קיומו של צה"ל. חברה שבה צבא הגנה לישראל הוא בסך הכל אחד מתוך שורה של גופים ממשלתיים עם מטרות מוגדרות שנדרש להשיגן בעלות סבירה, ולא הציר המרכזי שסביבו סובב כל דבר אחר.
ההתנגדות למיליטריזם היא חובתו של כל ישראלי הגון שאוהב את מדינת ישראל, שמעוניין בהמשך קיומה ושגשוגה. בימים אלו מתקיים המעבר בין שגרת המוות לשגרת החיים, שגרה שבמסגרתה אנחנו חייבים לפקוח את עינינו ולראות את מדינת ישראל כפי שהיא, ולראות גם את צה"ל כפי שהוא ולא כפי שמנסים למכור לנו אותו.
צבא ההגנה לישראל וצבא השוויון בנטל
בישראל ישנם שני צבאות: הראשון הוא צבא הגנה לישראל, והשני הוא צבא השוויון בנטל.
הראשון עוסק בהגנה על מדינת ישראל, ואילו השני מעסיק את חייליו במשימות מיותרות על מנת שחיילי הצבא הראשון לא ירגישו "פראיירים". הראשון כולל לוחמים קרביים, ג'ובניקים, חיילים סדירים, קצינים ונגדים משלל יחידות שהם באמת נדרשים על מנת להגן על המדינה, והשני כולל בעיקר ג'ובניקים ותומכי לחימה שעוסקים בייצור עבודה האחד עבור השני ואת הקצינים והנגדים שעסוקים בלנהל אותם ולטפל בהם. בצבא הראשון אנשים ברמה גבוהה מאוד עושים עבודת קודש קשה ותובענית, במקרים רבים ללא פרופורציה לתגמול שהם מקבלים, בזמן שהצבא השני כולל בעיקר אנשים (ברמה גבוהה או נמוכה) שמבזבזים את זמנם, וכל תגמול גדול מאפס עבורם הוא מיותר. בצבא הראשון חיילים סדירים מרגישים שהם תורמים תרומה אמיתית למדינת ישראל, בצבא השני הם רק סופרים ימים עד השחרור. הצבא הראשון הכרחי לשם הבטחת המשך קיומנו במזרח התיכון האלים; הצבא השני הוא בזבוז כספי ציבור בקנה מידה בלתי נתפס המיועד כולו לשמר בכוח את אשליית צבא העם. חומת סין הישראלית, אם תרצו, המפרידה בין איזו פנטזיה שיש לרובנו בראש לבין המציאות שבה אין שוויון בנטל, אין אחדות ואין סולידריות, מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה.
ישנם ישראלים שכל ניסיונם הצבאי התרחש במסגרת הצבא הראשון, אין להם הרבה מכרים ששירתו בצבא השני ולכן הם חושבים שהוא זניח. הם ככל הנראה טועים. במהלך שירותי הצבאי יצא לי לטייל הרבה, לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה ולבקר במגוון רחב של בסיסים השייכים לחיילות שונים, ודעתי האישית המבוססת אך ורק על ניסיון מצומצם ולא מייצג זה היא שהצבא השני גדול לפחות כמו הראשון, אם לא יותר. האם דעתי הסובייקטיבית נכונה? אי אפשר לדעת. הצבא לא נותן לשום גורם חיצוני לגשת אל הנתונים הרלוונטיים, לחקור, לשאול שאלות. הכל חסוי, בשמם של הסולידריות והפחד משינוי.
יאיר לפיד, לצערי, רוצה דווקא להגדיל את הצבא השני. לא רק לשמר את האשליה, אלא אפילו להרחיב אותה בשמן של סיסמאות תלושות. נו, אז אם כבר מגדילים, למה שלא נהפוך את הצבא השני לגוף רשמי ונפרד מצה"ל?
נקרא לו בראשי תיבות "צש"ב", נכין עבורו סמל משלו, נמנה רמטכ"ל ואלופים שיהיו אחראיים על השגת השוויון בנטל, נקים עבורם מטה משלהם, בסיסים משלהם. מדי יום עצמאות יערכו טקסים מרהיבים בהם יוענקו עיטורי הצטיינות ליחידות שהצליחו לאמלל במידה יוצאת דופן את חייליהן וכך להגביר את מידת השוויון בנטל אל מול יחידות צה"ל שבאמת עובדות קשה. ככל שיגדל צה"ל – הצבא הראשון שעוסק בשמירה על בטחון המדינה – כך נצטרך להגדיל באופן פרופורציוני גם את צש"ב על מנת לשמור על השוויון בנטל, ולהשוות את תנאי השירות בו לתנאי השירות בצה"ל. למשל, לא תהיה ברירה אלא לפקח על יכולתם של חיילי צש"ב לקיים יחסים רומנטיים עם הג'ובניקיות בקריה, זה הרי לא הוגן להפלות לרעה את חיילי צה"ל שלהם הרבה פחות זמן פנוי ומגע עם חיילות בנות המין הנשי. ואם כבר, אז למה לאפשר לחיילי צש"ב לצאת הביתה כל יום? שיישנו בבסיס, באוהלים מוזנחים על איזו מדשאה. שיתעוררו עם הממטרות בבוקר. וכמובן, אם חס וחלילה תתרחש מלחמה עם הרוגים רבים לא תהיה ברירה אלא להתחיל להוציא להורג באקראי את חיילי צש"ב על מנת שהשוויון הקדוש בנטל יישמר…
העיקרון ברור, אני מניח. אין שוויון בנטל כיום ולא יהיה שום שוויון בנטל בעתיד. צבא השוויון בנטל נועד להיכשל, והדרך האפשרית היחידה להשגת שוויון בנטל היא הגדלת התגמול למשרתים שבאמת נדרשים – נגיע לזה בהמשך.
בניגוד לכמה מהפוליטיקאים שלנו אלופי צה"ל לא בנו את הקריירה שלהם על כתיבת טורים משעשעים לעיתון או על קשרים במרכזי המפלגות, ולא ייתכן שהם אינם מודעים לקיומו של צש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא היה באינטראקציה עם הבירוקרטיה של צש"ב, עם האנשים המשרתים בצש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא נאלץ לבזבז זמן וכסף על מנת לשלב ביחידות שתחת פיקודו חיילי צש"ב שהביאו לו יותר כאב ראש מאשר תועלת. הם מודעים, אבל הם לא עושים דבר מכיוון שלמרות ההתעסקות ההכרחית צש"ב לא עולה להם הרבה. זה על חשבון המדינה. מי יודע, אולי יום אחד תתרחש מלחמה כל כך נוראית שתדרוש גם את העסקת חיילי הצבא השני בקו החזית בתור בשר תותחים שקל לוותר עליו? איזה אינטרס יש לראשי מערכת הביטחון להיכנע לתכתיבי משרד האוצר, לוותר על משהו שכבר שייך להם? צש"ב שם, הוא כבר קיים, ולהם הוא לא מאוד מפריע.
אבל לנו צש"ב מפריע.
מדוע מדינת ישראל איננה נראית כמו מדינה אירופאית מתקדמת?
אני לא שייך לעדר המתלהם הזועק מכל פינה את זעקתו של מעמד הביניים ה"קורס" לכאורה. מעמד הביניים הישראלי לא קורס, הוא חי די טוב ביחס למצבו בעבר, וגם מדינות אחרות הן לא גן-עדן. ובכל זאת, התחושה שלפיה התשתיות הציבוריות במדינת ישראל מפגרות בהרבה אחרי מדינות מתקדמות אחרות היא לא תלושה מהיסוד, ומעוגנת בהשוואות בין לאומיות שנעשו לאחרונה (ראו כאן את הטבלה האחרונה ברשומה).
על פי נתוני קרן המטבע הבין לאומית עבור שנת 2013, התוצר לנפש בישראל, כשהוא מותאם לפי כוח קנייה, עמד על 34,770 דולרים לאדם. אנחנו במקום ה-25 בעולם לפי מדד זה. במקום ה-24 ניצבת פינלנד עם 35,617 דולרים, ומעליה צרפת (35,784) ויפן (36,899). במקום ה-26 ניצבת בחריין (34,584) ומתחתיה דרום קוריאה (33,189). למרות כל הדיבורים על בירוקרטיה, חוסר יעילות ופרודוקטיביות נמוכה, הפרשים די קטנים בסך הכל.
אבל בפינלנד אין שכר לימוד בהשכלה הגבוהה ויש פחות מעשרים תלמידים בכיתה בממוצע בבתי הספר התיכוניים, בצרפת יש ככל הנראה את מערכת הבריאות הטובה ביותר בעולם, ובטוקיו יש אולי את הרכבת התחתית הטובה ביותר בעולם. בסיאול יש את הרכבת התחתית השנייה באורכה בעולם שמתחרה עם טוקיו על תואר הטובה ביותר בעולם, ועד 2015 תהיה בה רשת WIFI חינמית שתכסה את כל העיר. על בחריין לא מצאתי שום דבר מעניין, אבל אני בטוח שגם להם יש דברים נחמדים. בישראל, לעומת זאת… ובכן, כולנו יודעים מה יש ומה אין במדינת ישראל.
ישראל מובילה על כל המדינות האלו במדדים כגון שיעור ההוצאה הממשלתית על ביטחון, ההוצאה על ביטחון לנפש וכו'. המדינה היחידה בעולם המערבי שמתקרבת למספרים הישראלים ועולה עליהם בחלק מהמדדים היא ארצות הברית, היכן שמלכתחילה התוצר לנפש גבוה הרבה יותר כך שהמדינה "יכולה להרשות לעצמה" לבזבז יותר על ביטחון מבלי לפגוע ברמת החיים היחסית. בנוסף לכל המדדים של ההוצאה הביטחונית, בישראל ישנו גם ההפסד הכלכלי הנובע משירות חובה שלא קיים בשום מדינה אחרת, כאשר מרבית צעירי ארצנו מבזבזים את זמנם ואת כספי הציבור במקום להתקדם בלימודים, לצבור ניסיון תעסוקתי ולשלם מיסים. הערכות של גופים שונים לגבי ההפסד הנובע מעניין זה נעות סביב העשרה מיליארד דולרים בשנה, כ-1.7% מהתוצר (ראו נייר עמדה של מכון ירושלים לחקר שווקים בנושא), ואלו ככל הנראה הערכות שמרניות.
על מנת להיות הוגנים ראוי להזכיר שאנחנו גם מובילים את העולם בפרמטרים שונים של חדשנות, כגון מספרי פטנטים או מאמרים מדעיים לנפש ומדדים אחרים בסגנון, אבל האם נושאים כאלו תורמים לאיכות החיים של כלל אזרחי מדינת ישראל? מה עם תשתיות ציבוריות? כבישים? רכבות? פארקים? WIFI בחינם? האם אתם זוכרים מהו הדבר הראשון שפקידי האוצר קיצצו בתחילת המשמרת של שר האוצר הנוכחי שלנו, כשהתגלה הגירעון התקציבי?
יש כאלו שתגובתם לנתונים היא "לביבי לא אכפת", או "זה בגלל שהממשלה משקיעה הכל בהתנחלויות". עניין של סדרי עדיפויות, זה הכל. מקריאה של טוקבקיסטים אקראיים ניתן לפעמים לקבל את הרושם שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלת ישראל בחמישים השנים האחרונות. כל עוד הציבור הישראלי ימשיך להאשים אנשים ספציפיים במקום לבחון את מערכת האילוצים שבתוכה הם פועלים, שום דבר חשוב לא ישתנה. תקציב הממשלה הוא משחק סכום אפס: כל דבר בא על חשבון משהו אחר. צבא השוויון בנטל הוא על חשבונכם, והקטנתו תאפשר הפניית כספים למטרות אחרות, בלי שום קשר לזהותו של ראש הממשלה המכהן, למידת ההשקעה בכבישים להתנחלויות או לתמיכה בתיאטרון הבימה.
ישנן סיבות אחרות רבות שבגללן החיים כאן גרועים יותר (או לפחות נדמה לנו שהם גרועים יותר), מאשר החיים בפינלנד, צרפת, גרמניה או בריטניה, אבל עיון בנתונים מעלה כי תקציב הביטחון הגבוה ובזבוז הכספים הנובע מהשירות הסדיר מהווים את אחת הסיבות המרכזיות לכך – ולא ברור עד כמה הם נדרשים ביחס לאיומים הביטחוניים על מדינת ישראל. צבא השוויון בנטל תקוע לכלכלת ישראל כמו עצם בגרון כבר שנים רבות, והגיע הזמן להשתחרר ממנו.
צעדים קטנים
בואו נדבר תכלס. איך מעלימים את צבא השוויון בנטל? האם זה בכלל אפשרי?
זה לא עניין פשוט. בשביל להעלים את צש"ב אנחנו צריכים לזהות אותו באופן מדויק. אם סתם נסגור חילות ויחידות אנחנו עלולים לפגוע בצה"ל, באותו חלק של הצבא שבאמת תורם לביטחון המדינה. האנשים המתאימים ביותר על מנת לזהות את צש"ב באופן מדויק הם מפקדי צה"ל, אך כפי שכתבתי אין להם שום תמריץ לעשות זאת. אז ניתן להם תמריץ.
השלב הראשון יעלה כסף אבל יהווה תרומה משמעותית לשוויון בנטל: הגדלה הדרגתית של משכורות של החיילים בסדיר, בכיוון שכר המינימום. השלב השני יחסוך כוח אדם שיתפנה לעבודה יצרנית, גם אם הוא לא יחסוך כסף באופן ישיר: הכללת המשכורות הללו בתקציב הביטחון, ומתן האפשרות החוקית לצה"ל להחליט שלא לגייס חיילים לסדיר. המהלך דומה למהלך שנעשה בעבר, כשהעבירו את עלות ימי המילואים מהביטוח הלאומי לצה"ל ולפתע הפסיק הצבא לגייס אנשי מילואים לחודש שמירות בשנה (מה שפגע קשות ביכולת השש-בש הלאומית). אלופי צה"ל עכשיו יאלצו לקבל החלטה האם להקצות משאבים יקרים ליחידות כאלו או אחרות, ומכיוון שבסופו של דבר כן אכפת להם ממצבה הביטחוני של מדינת ישראל יהיה להם תמריץ להפנות את הכספים לצה"ל ולא לצש"ב ולהתחיל לשחרר חיילים מיותרים.
אין שום צורך ברפורמות דרמטיות. הרפורמות יכולות להיות הדרגתיות, איטיות, להימשך על פני עשור או יותר. מה שחשוב זה העקביות. משכורות הסדירניקים יצמחו לאט, והשינויים המבניים של צה"ל ייעשו בהדרגה, על פי האיומים בשטח. שום תכניות חומש גדולות, שום הצהרות פופוליסטיות, שום "בום-וגמרנו", ללא מלחמות בין-משרדיות וללא שרי אוצר שקוטפים את התהילה. פשוט לנוע ביחד, בשותפות עם ראשי מערכת הביטחון, בהדרגה, בכיוון הנכון, ולתת לפתרונות לצמוח מלמטה, מהשטח, תוך כדי העבודה. לא בגלל שזה יקנה למישהו רווח פוליטי בטווח הקצר, אלא בגלל שזה הדבר הנכון לעשותו. ורצוי לעשות את זה עכשיו, כשמדינת ישראל נמצאת במצב מאקרו-כלכלי וביטחוני יציב יחסית, ולא במסגרת משבר כלכלי או צבאי עתידי שיחייב קבלת החלטות מהירה והיסטרית.
ההתנגדויות למעבר לצבא מקצועי
לפני שנצליח לגרום לקבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל לוותר על כוחה נדרש לשכנע את הציבור שהמהלך הזה הוא אכן הכרחי. כיום הציבור עדיין איננו משוכנע ברובו. לפי סקר שנערך על ידי מכון ירושלים לחקר שווקים בשנת 2010, כאשר נתבקש הציבור להביא עמדה ביחס לטענה כי "ישראל צריכה לשאוף למעבר לצבא של מתנדבים כמו בארה"ב ולהפסיק את גיוס החובה", 74% מהעונים לשאלה התנגדו לטענה.
ההתנגדות לעניין כוללת מספר טיעונים מרכזיים שראוי להתייחס אליהם.
1. צבא מקצועי יהיה קטן מדי
טיעון זה משתמש בטריק הרטורי של הליכה לקיצוניות. זו כמובן שטות, אין שום חוק טבע שאומר שבצבא מקצועי יהיו פחות טנקים, מטוסים או חיילי רגלים מאשר בצה"ל הנוכחי. זה עניין של החלטה. תקציב הביטחון הישראלי בכל מקרה יישאר גבוה בהשוואות בין לאומיות, והצבא הישראלי יישאר גדול ביחס למספר תושבי המדינה. צבא מקצועי לא חייב להיות קטן בכלל, ואפשר להמשיך לקיים את עתודות המילואים לשעת חירום בדרך שבה עושות זאת מדינות אחרות, כאשר חיילים סדירים יעברו רק טירונות בסיסית שאחריה רובם ישוחררו. רצוי להדגיש שוב שגם אם המהלך לא יוביל בסופו של דבר לקיצוץ בתקציב הביטחון הוא עדיין יתרום רבות למשק, מכיוון שצעירים רבים יוכלו ללמוד ולעבוד מוקדם יותר, לשלם מיסים ולתרום לכלכלת המדינה. המטרה היא לא בהכרח להקטין את צה"ל אלא לייעל אותו. כמובן שחלק מהותי מהתהליך הוא לאפשר בקרה חיצונית שתבחן דרך קבע מהו סדר הכוחות הדרוש לצה"ל לנוכח האיומים הקיימים והעתידיים, אבל איננו יכולים לדעת מראש מה יהיו תוצאותיה של בקרה שכזו.
2. צה"ל תורם לאחדות בעם, לשוויון בהזדמנויות וכו'
תופעות לוואי חיוביות לא יכולות להוות הצדקה מרכזית לקיומו של ארגון כלשהו – אין בכך שום היגיון. אם תופעות הלוואי מהוות את ההצדקה המרכזית, אז למה לא להקים ארגון חדש שעבורו הן לא יהיו תופעות לוואי אלא המטרה היחידה והמרכזית? מן הסתם ארגון כזה יוכל להשיג את אותן המטרות באופן יעיל יותר, הוא יהיה בנוי מראש על מנת להשיג אותן.
אבל האם התופעות האלו בכלל אמיתיות? האם ישנה אחדות במדינת ישראל? רק לפני שני עשורים רצחו פה ראש ממשלה, להזכירכם. חייל צה"ל לשעבר ששירת לצד חיילים חילוניים ושמאליים הוא זה שרצח אותו. האם מדינת ישראל יותר מאוחדת מאשר מדינות אחרות שאצלן אין צבא חובה? האם ישנה בכלל הטרוגניות משמעותית ביחידות של צה"ל? האם לא יהיה נכון לומר שביחידות מסוימות יש אחוז גבוה מאוד של דתיים, אחוז גבוה מאוד של עניים, אחוז גבוה מאוד של תל-אביבים או אחוז גבוה מאוד של קיבוצניקים? ומה עם החרדים והערבים? גם במצב הנוכחי חלק ניכר מאוכלוסיית המדינה כלל אינו מתגייס לצה"ל, ואחוזים בודדים משרתים במילואים בהיקף משמעותי.
ואם נניח שתרומה כלשהי לאחדות הלאומית קיימת, כמה עולה לנו התרומה הזו? האם היא שווה את המחיר? האם היא שווה כל מחיר? האם, לאור המחיר היקר, לא נדרש לפחות להראות באופן משכנע שהתרומה לאחדות אכן קיימת? האם מערכת החינוך הבסיסית איננה מספיקה על מנת להשיג את אותו האפקט? האם לא ניתן להשיג את האחדות בעם באמצעים זולים יותר? האם לא ניתן להשיג שוויון בהזדמנויות באופן יעיל וממוקד יותר על ידי סבסוד השכלה גבוהה או מורים פרטיים לעניים? האם הענקת קורס נהגי משאיות בחינם במהלך השירות הסדיר לעניים משפרת את השוויון בהזדמנויות, או שמא מדובר בהסללה של אוכלוסיות חלשות למקצוע אזרחי שאיננו מתגמל?
ואולי ההתנגדות הזו כלל איננה נובעת ממקום רציונאלי אלא ממקום רגשי, סוג של דיסוננס קוגניטיבי, הרצון להאמין שהסבל שאנחנו עברנו במהלך השירות הצבאי היה הכרחי וחשוב, הרצון שילדינו יחלקו איתנו את אותה החוויה, או פשוט מעצם כוחו של ההרגל.
3. העניים ילחמו עבור העשירים, לא נוכל להחזיק אנשים איכותיים בתפקיד
עניתי על הטיעון הזה באופן חלקי ברשומה הקודמת שכתבתי בנושא. מהסתכלות על צבאות מקצועיים אחרים בעולם, אין סיבה להאמין שהמצב ישתנה ביחס להיום. למשל, בניגוד לסטיגמה, בצבא האמריקאי לא משרתים צעירים עניים ולא משכילים מאזורים נידחים אלא צעירים שהפרופיל שלהם זהה לפרופיל של צעיר אמריקני ממוצע (ראו כאן).
במצב שבו צה"ל מציע שכר גבוה לחיילים קרביים ואפשרות לשחרור למי שאינו מעוניין בכך הצעירים שיבחרו בקריירה צבאית יהיו קודם כל צעירים שמאמינים שהם יהיו טובים בכך, בעלי כושר גופני גבוה, קור רוח תחת אש, צעירים שיתאימו למערכת ושהמערכת תתאים להם. והצעירים האלו יכולים לשרת בצה"ל גם חמש או שש שנים בתור לוחמים שאינם קצינים, למה רק שלוש? אם במקומו של גלעד שליט הייתם מציבים לוחם שבחר בלחימה בתור מקצוע עם ניסיון של ארבע שנים, האם לא ייתכן שהתוצאה של מתקפת המחבלים ביוני 2006 הייתה נראית אחרת? לא הייתם רוצים להחליף את דוד הנחלאווי בשוטר מקצועי בן שלושים שיודע איך להגיב לפרובוקציות של ילדים ועיתונאים?
החיילים המקצועיים יכולים להיות עשירים, עניים, קיבוצניקים, עירוניים, חילוניים ודתיים. צעירים שזקוקים כרגע לכסף על מנת לתמוך במשפחותיהם יעדיפו לחפש עבודה רגילה, מאותה סיבה שבגללה כיום רבים מהם עורקים מצה"ל או מנסים להשתחרר (וחלקם מוצאים את עצמם בבתי הכלא הצבאיים). הצבא המקצועי יאפשר להם להשתחרר מבלי לטרטר אותם. התאבדויות של חיילים סדירים, תופעה נרחבת ביותר שלא מקבלת את ההתייחסות הראויה לה בתקשורת, ייעלמו כמעט לחלוטין.
במקרה שתתרחש מלחמה "רצינית" נגד צבאות סדירים של מדינות זרות ממילא יהיה גיוס כללי של כל שכבות הגיל הרלוונטיות. כל עוד אין מלחמה כזו, השירות בצה"ל הוא לא באמת מסוכן ברמה שהופכת את החיילים הקרביים ל"בשר תותחים". מרבית החללים מהשנים האחרונות שנכללים במספרים המוצגים בימי הזיכרון נהרגו בתאונות דרכים, התאבדו או נפטרו ממחלות. צבא מקצועי לא יאפשר לעשירים להשתמש בעניים בתור בשר תותחים זול, אלא יאפשר לאנשים שמתאימים לתפקידי לחימה לקבל שכר הוגן על יכולותיהם ועל הסיכון שהם לוקחים על עצמם, ולאנשים שלא מתאימים לתפקידי לחימה לעשות דברים אחרים ומועילים יותר עם חייהם. בהחלט סביר להניח שמספר החללים יפחת משמעותית כתוצאה מרמה מקצועית גבוהה יותר.
למרות הטיעונים הנגדיים, מרבית הועדות שהוקמו בשנים האחרונות המליצו בדרך כזו או אחרת על הליכה בכיוון של צבא מקצועי וצמצום השירות הסדיר, ביניהן ועדת שפר מתחילת העשור הקודם, ועדת בן בסט (2006) וועדת ברודט (2007). המילים "צבא מקצועי" עדיין אינן נאמרות באופן מפורש בדוחות ובקרב מקבלי ההחלטות, אבל לפחות הכיוון הנכון ידוע להם.
צבא מקצועי איננו מספיק
הציבור עוד רחוק מלהיות משוכנע, אבל האמת היא שההתקדמות בכיוונו של צבא מקצועי איננה מספקת. על מנת למצות את פוטנציאל החיסכון נדרש ללכת צעד אחד קדימה: שקיפות בתקציב הביטחון ופיקוח אמיתי על המערכת. נדרשים אנשים חיצוניים לצבא שיוכלו להעריך האם התקציב באמת נדרש, ועדה בכנסת שיש לה אנשים משלה שאינם אנשי מערכת הביטחון עם גישה לכל הנתונים הנדרשים, עם יכולת ותמיכה ציבורית ורצון לשאול שאלות קשות, בדומה למוסדות הקיימים בכל מדינה מתוקנת אחרת.
כיום הלובי הביטחוני לא ירשה את קיומו של מנגנון כזה, והממשלה איננה חזקה ונחושה מספיק על מנת לכפות עליו את המנגנון. נדרש משהו נוסף. נדרשת תנועה שהמקור שלה יהיה פנימי, מתוך המערכת הביטחונית, ולא מחוצה לה.
נדרשת הקרבה.
מגש הכסף
חום יולי-אוגוסט 2006 היה כבד מאוד, כאשר כוחות גולני והצנחנים נכנסו לעיירה הלבנונית בינת ג'בייל במטרה להציל את כבודם האבוד של צה"ל וממשלת ישראל. כוחות החיזבאללה בעיירה היו גדולים, מאורגנים ונחושים יותר מכפי שציפו במטכ"ל. רב סרן רועי קליין, סמג"ד בגדוד 51 של חטיבת גולני, הוביל את חייליו באומץ בשטח קשה, בלחימה נגד אויב שהתמקם בעמדות עדיפות. כאשר נחת לצדו רימון שהשליכו אנשי החיזבאללה הוא לא היסס וזינק עליו, מקריב את חייו על מנת להציל את חייליו הסמוכים. שורה של מעשי גבורה נוספים, שהיתרגמו מאוחר יותר לשבעה עשר עיטורים, הובילה בסופו של דבר לניצחון צה"ל בקרב.
מעשהו של קליין היה ההתגשמות הפיזית של אתוס ההקרבה: האדם הבודד שבלהט הקרב מוסר את חייו באופן מודע ורצוני בתמורה להצלת חבריו למחלקה, משפחתו, מדינתו. זהו איננו מעשה מובן מאליו. הוא מנוגד באופן עמוק ליצר ההישרדות העומד בבסיס הפסיכולוגיה האנושית. נדרשים עבורו אימונים, משמעת עצמית, ומעל הכל – אמונה אמיתית בצדקת הדרך. המוכנות להקרבה עצמית היא אחד הגורמים שנתנו לצה"ל יתרון משמעותי על צבאות ערב כבר בשנת 1948, זהו "מגש הכסף" המיתולוגי שעליו נוסדה מדינת היהודים החדשה. לולא נכונותם הלא-רציונאלית של בודדים להקרבה עצמית לא היינו יכולים לקיים מדינה משגשגת בלב המזרח התיכון, או בשום מקום אחר לצורך העניין.
למעשה, הקרבת החיים היא רק מקרה פרטי וקיצוני של קטגוריה רחבה יותר, הכוללת כל מקרה של הקרבת האינטרס האינדיווידואלי העצמי למען שגשוגה של יחידה גדולה יותר. אלו יכולים להיות גם אזרחים התורמים כספים ומתגייסים למען המאמץ המלחמתי, עובדים המוכנים לירידה זמנית בשכרם על מנת לעזור למקום העבודה שלהם לצלוח בשלום משבר כלכלי, או חבר בארגון פשיעה השותק בחקירת המשטרה והולך בראש מורם לכלא על מנת שלא להפליל את שותפיו. אך בניגוד לסיכון חיים בעת קרב, סוגים אחרים של הקרבה לא זוכים בדרך כלל להערכה מיוחדת, עיטורי עוז ותהילת עולם. בדרך כלל מצפים מהמעורבים לקיים את ההקרבה בתור ברירת המחדל, כחלק מהחיים בחברת אנושית שבה כולנו משפיעים אחד על השני, והלחץ הוא על מי שסוטה מהנורמה. אך מה קורה כאשר ההקרבה נדרשת אך לא קיימת נורמה ולא קיים לחץ ציבורי משמעותי?
הקרב על תקציב הביטחון לשנה הקרובה כבר החל, ומאז פסח עיתונאי המחמד של צה"ל מפמפמים מאמרים מלאי עוז ותהילה על יחידות מיוחדות, כלי נשק מגניבים, קרבות היסטוריים וקצינים יפי בלורית ותואר המזהירים מפני קיצוץ התקציב. בינתיים לא נראה כל שינוי בהתנהגותם של הצדדים המעורבים. לא נראית שום נכונות מצדם של בכירי מערכת הביטחון, כולם קצינים קרביים שהיו מוכנים להקריב את חייהם למען המדינה, לבצע סוג אחר של הקרבה – להקריב את העצמאות התקציבית שלהם, להקריב שלל משרדים וחיילות מיותרים, ציוד, מבנים ואנשים – על מנת שלממשלה יהיה יותר כסף פנוי להשקיע בתשתיות, בריאות או חינוך.
אפשר להבין אותם.
אין שום תהילה בסוג השני של ההקרבה. אף אחד לא יכתוב עליך שירים, אף אחד לא יחלק לך עיטורים. חבריך הקרובים ישנאו אותך. אולי גם משפחתך הקרובה. העיתונאים והפרשנים יתארו את מעשיך ככניעה לפקידי האוצר, כחולשה. מאחורי גבך ידברו על בגידה, על סיכון עתידה הקיומי של מדינת ישראל. כאשר תסיים את תפקידך אף אחד לא יזכור אותך ואף אחד לא יבקש ממך להדליק משואה ביום העצמאות. בוויקיפדיה יופיעו אולי כמה שורות. יגידו שהיית שנוי במחלוקת. לך תדע, אולי באמת תפרוץ איזו מלחמה עוד כמה שנים, ולרמטכ"ל ולשר הביטחון יהיה נוח לנסות ולהפיל עליך את המחדלים העתידיים שלהם. אף אחד לא יגן עליך, אתה תהיה שם לבדך.
כאשר חדרו הרסיסים לגופו של רועי קליין וקרעו את איבריו הפנימיים גם הוא היה שם לבדו. זה היה הגוף שלו. אנחנו יכולים לחלק עיטורים ולמחוא כפיים מהצד, אבל בסופו של דבר גבורה אמיתית היא גבורתו של האדם הבודד, ואת המחיר הוא משלם לבד, הוא ומשפחתו הקרובה. אך עדיין, זו הקרבה שונה מאשר ויתור מרצון על כוחה של קבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל. רועי קליין אולי שילם את המחיר לבדו, אך הזיכרון שלו הוא טהור. ילדיו יגדלו בידיעה שאביהם היה גיבור. רועי קליין איננו שנוי במחלוקת.
מבין כל סוגי הגבורה, האומץ וההקרבה, הנדירה והקשה ביותר היא הגבורה השנויה במחלוקת: לעשות את הדבר הנכון למרות שאתה יודע שאחרים לא יבינו, שתהיה שם לבדך, שאפילו ההיסטוריה לא בהכרח תזכור אותך בחיוב. ביוני 1948, כאשר מנחם בגין סירב להיגרר למלחמת אחים בעקבות פרשת אלטלנה, הוא לא זכה לתהילה מיידית. רבים מחבריו פירשו זאת כחולשה, כניעה לבן גוריון ולממסד. הוא היה שנוי במחלוקת, אם כי נראה שההיסטוריה שפטה אותו לחיוב. שר הביטחון או הרמטכ"ל שירשה לכנסת להקים מערך פיקוח רציני וחיצוני על תקציב הביטחון, כפי שקיים בכל מדינה מסודרת, ככל הנראה לא יזכה אפילו לזה.
אך גבורה אמיתית איננה נובעת מהצורך באישור חיצוני או מרדיפה אחרי תהילת נצח, אלא משכנוע פנימי ועמוק שזהו תפקידך וזוהי אחריותך לעשות את הדבר הנכון אך ורק משום שהוא הדבר הנכון, ולהתעלם מהמחיר האישי שתשלם על כך. גבורה אמיתית נובעת מבני אדם שאינם מסוגלים לשקר לעצמם כשהם מביטים במראה. אין רבים כאלו.
קשה לי להאמין שמפקדי צה"ל אינם מודעים לקיומו של צש"ב ולכספים שניתן לחסוך על ידי חיסולו. אך האם הם יהיו מוכנים לוותר על כוחם הפוליטי לשם כך? על מעמדו של צה"ל כ"צבא העם"? האם הם יהיו מסוגלים להבין שצה"ל הוא כלי ולא מטרה העומדת בפני עצמה, ושהמטרה היא איכות החיים במדינת ישראל? ואם זו המטרה, האם לא ייתכן שצה"ל צריך להציב חסכון בתקציב הביטחון בתור יעד מרכזי, חשוב לא פחות מאשר שמירה על יתרון צבאי ביחס לאיומים העומדים בפני המדינה? ואם אכן זהו יעד מרכזי, האם מפקדי צה"ל באמת מסוגלים להביט במראה ולהגיד לעצמם שניתן להשיג את מלוא החיסכון האפשרי ללא פיקוח חיצוני וללא מעבר לצבא מקצועי? האם מערכת הביטחון הישראלית היא בסך הכל עוד קבוצת לחץ שנלחמת כנגד שאר קבוצות הלחץ על הקופה הציבורית על מנת לשמר את מעמדם ותנאיהם של חבריה, או שהיא מסוגלת להתעלות מעבר לכך?
שינוי אמיתי לא מתחיל בהפגנות ברחוב, בנאומים חוצבי להבות של פוליטיקאים או באנשים מחוץ למערכת שאין להם מספיק כוח וידע על מנת להשפיע עליה. שינוי אמיתי מתחיל עם אדם יחיד מתוך המערכת שמביט במראה שבביתו באחד הבקרים, מבין שהזמנים השתנו ושזו אחריותו לפעול בהתאם, ומחליט לעשות משהו בנידון מבלי לחשוב על המחיר האישי שישלם.
אחרי 66 שנות קיום, מדינת ישראל עדיין מחכה לגיבור מסוג כזה.
מצד אחד הפוסט שלך מהנה וקולע מאוד. התיאור של הצש"ב מוצלח. נכון, חלק ניכר מאוד מחיילי צה"ל משרתים לא כי באמת צריך אותם, אלא כדי שהחיילים שבאמת משרתים ירגישו לא מנוצלים.
מצד שני, נראה שבסוף אתה מעגל פינות. לא ממש השתכנעתי שאפשר יהיה לרתום את האליטות של מדינת ישראל לשירות בצה"ל, ללא שירות חובה, אלא אם כן ההטבות לחיילים סדירים יהיו ממש עצומות, בסדר גודל שנראה דמיוני (20-30 אלף ש"ח לחייל סדיר לחודש. הרי זו המשכורת שבחור צעיר עם פוטנציאל לעבודה בהייטק מפסיד כל חודש שהוא בצבא, וצריך להוסיף על כך את הקשיים של המסגרת הצבאית). בסיירת מטכ"ל תמצא חיילים, אבל מאיפה יבואו השריונרים האיכותיים?
גם לא ברור איך אפשר יהיה להסתפק בשירות קצר מאוד אם נצטרך את החיילים כמילואים למלחמה כוללת. צריך הכשרה גם כדי להיות חייל מילואים קרבי.
לכן המסקנה שלי היא שצריך בהדרגה לקצר את השירות, צריך בהדרגה לעבור לתשלום שכר הוגן לחיילים, צריך להקטין את הצש"ב במימדי האפשר, אבל מעבר מלא למודל של צבא מקצועי עוד רחוק מאוד, ואת הצש"ב עוד נצטרך, שיקול נוסף הוא שלא ייתכן שצה"ל יהיה מורכב רק מעניים ומדתיים לאומיים.
והצבא האמריקני אינו ממש שיקוף מדויק של החברה האמריקנית.
http://www.armytimes.com/article/20121007/NEWS/210070309/Military-Times-Poll-Romney-bests-Obama-2-1
כל מי שהוא אליט, שבכוונתו להגיע להי טק, גם ככה לא ישאר בסדיר אחרי שלוש שנים. כל אלו שנשארו בצבא אחרי שלוש שנים והצליחו עשו את זה מכיון שהיתה להם אידולוגיה, וזה התאים להם.
קצת מפריע לי שאתה מתרכז רק בהוצאות הצבא כחלק שמונע מתושבי המדינה להנות מההצלחה הכלכלית. אחת הסיבות שהמדינה מצליחה כלכלית והממוצע גבוה ובכל זאת לא טוב כמו במדינות פחות מוצלחות הוא מכיון שהעוגה לא מתחלקת בצורה שווה.
רוב חיילי צה"ל מיותרים, ונכון לפעול למען צבא קטן וחכם. אך אין זה נכון שהעברת המתגייסים המיותרים לשוק העבודה האזרחי תביא בהכרח תועלת, כי גם שוק העבודה סובל מעודף כוח אדם, ועוד "עובדים" פירושו העברת הניפוח והסרבול מצה"ל אל שוק התעסוקה, משרדי ממשלה, רשויות, חברות ממשלתיות מנופחות וכיוצ"ב.
יש לפעול למען הקטנת הצבא, ובמקביל יש לעודד כל גוף וכל מגזר המוכן להסתפק במועט במובן החומרני ומסכים לא להתנפל על שוק התעסוקה המנופח בלאוו הכי.
מה זאת אומרת "להעביר מתגייסים מיותרים לשוק העבודה האזרחי… הסובל מעודף כוח אדם"?! האם אתה טוען שיש אלטרנטיבה לעבודה אזרחית??
באבטלה במשק יש לטפל ללא קשר, וזה בעיניי אחד הנושאים הקשים והבוערים ביותר שיש.
המגזר הציבורי המנופח הוא בסה"כ אבטלה סמויה, בדיוק כמו שיש בצש"ב שאורי מתאר. מוטב שיעברו להיות כולם "מובטלים גלויים" ונוכל לקרוא לילד בשמו ולטפל בו כראוי.
כל כך נכון…
האלטרנטיבה ל"עבודה" שברובה כיום היא מיותרת ומזיקה, היא ההסתפקות במועט במובן החומרני והעדפה להינות מהזמן הפנוי, ללימוד, הגות, משחק עם הילדים, קריאת ספרים וכדומה.
מתוך שמרנות אנו ממשיכים להטיף ל"דת העבודה", למרות שלאחר המצאת המכונה והמחשב והעברת עיקר התעשייה לסין, אין צורך בכל כך הרבה עובדים, ואנו למעשה הורסים את כדור הארץ ואת איכות חיינו בהתעסקות מטופשת שעיקרה משיכת השמיכה זה מזה.
עלות ניפוח המנגנון, יצירת תעסוקה מלאכותית, הינה עצומה, וכולנו נפגעים בשל כך.
הגישה הנכונה של כותב המאמר לגבי השטות והאיוולת באחזקת "צבא שוויון בנטל" מן הראוי שתתרחב ותכלול גם את סילוק השטות של "עבודה היא חיינו" שנוצרה בתקופה בה היה צורך ב 70 אחוז מהאוכלוסיה כדי לייצר מזון.
הסיסמא של "אל תתנו להם דגים", "תנו להם חכות" היתה נכונה כל עוד היתה שפע דגה בים והמגבלה היתה כמות הדייגים. היום מה שמונע מהדגים להתרבות, ולים לחזור ולהפוך ליצרן מזון הינו עודף הדייגים והחכות. הדבר נכון גם לגבי הפקידים, עורכי הדין, העסקנים, הפרסומאים, הפקחים והרושמים והמתייקים והבודקים.
יש לעודד עבודה בחצאי משרות. לתמוך בהישארות אחד מבני הזוג בבית לטיפול בילדים. לעודד הקטנת צריכת הראווה והגאווה. יציאה מוקדמת לפנסיה וכמובן לעודד ולתמוך במי שמוכן להסתפק במועט במובן החומרני ולעסוק בהגות ולימוד ולא מתרוצץ בכבישים ממשרד למשרד וכותש את כדור הארץ ומכלה את משאביו
אשמח אם תסביר את הרעיון המופלא הזה של לחיות בלי לעבוד…
אתה רוצה לכפות על המעסיקים להעסיק פי שניים עובדים וכל אחד יעבוד חצי משרה?! זה לא יעיל והמעסיקים לא יסכימו.
אתה רוצה להכריח את הציבור להפסיק לקנות מוצרים שנראים בעינייך כמוצרי ראווה?! זה ייצור שוק שחור.
אתה רוצה להחזיר את העולם לימי הביניים?? לא הבנתי איזו הצעה ממשית אתה מציע.
אתה מדבר על ערכים נפלאים שכל אחד מאיתנו יכול לאמץ בתוך ביתו, אבל קשה לי לקרוא לזה משנה כלכלית.
לגבי הדגים והדייגים, העולם הוא דינמי ומקצועות נולדים ומתים כל יום.
אם נהיו מיליון עו"ד כנראה שהייתה לזה דרישה. עכשיו שיש יותר מידיי, הם ילכו ויתמעטו עד לנקודת שיווי משקל.
איני רוצה לכפות ולא להכריח. אני מציע להפסיק להתנהג כמו מטומטמים ולחדול מפולחן מולך העבודה והצרכנות.
אין טעם להמשיך ולהשתעבד בתקופת השפע להרגלים שנוצרו בתקופת המחסור. אין טעם ללמד לטינית בבתי הספר ואין טעם לבצע גיוס המוני לצבא. ואין הגיון לתחזק חיל פרשים בפולין לפני 70 שנה, וגם לא חיל שריון גדול בישראל כיום. ואין שום סיבה לרחוץ במקווה לאחר שהומצאה המקלחת, וגם לא לעמוד בשלשות או לחבוש כומתה בצבא או פיאה נוכרית בבית המשפט הבריטי.
כל אלו, והגרוע מכולם הוא "דת העבודה" הינם שרידים עתיקים הפוגעים קשות באיכות חיינו לשווא.
ציינת בדבריך "המעסיקים יתנגדו"..אך כזכור לך זו תופעה נפוצה למשל נוגשי העבדים בדרום ארה"ב בזמנו התנגדו לקריאה לביטול העבדות. אחיהם בעלי האחוזות באירופה התנגדו קשות לביטול הפיאודליזם ומעמד הצמיתים. האימפריות התנגדו לביטול הקולניאליזם המשעבד. הכמרים והאינקווזיטורים התנגדו לשחרור האדם ממרותם, ורבים בתוכנו כיום מתנגדים לשחרור האדם מכבלי השיעבוד הצרכני ודת העבודה.
אך כפי שהשינוי הכלכלי תרבותי הביא לביטול העבדות – אך כמובן שנדרשו לכך לוחמים וחלוצים. והשינוי בהמשך הביא לביטול שיעבוד האדם לפיאודלים ולקולניאליים. יש להאזין לאותם מהפכנים הרואים את האיוולת בהמשך שיעבודו של האדם למולך העבודה.
רק שיעבוד מסוגל לגרום לאדם לפעול כנגד עצמו. הרי לכולנו יש יותר ספרים מאשר פנאי לקרוא בהם, יותר מוזיקה מאשר עתים להאזין לה. יותר מיטות מאשר שעות פנויות לשינה ויותר מזון מאשר מותר לנו לנגוס בו. והחסך של הילדים אינו בצעצוע מתוחכם אלא בשעה פנויה עם הוריו.
יתרה מכך, אותם מעטים בתוכנו שעושים עבודה ברת תועלת, מתחזקים למעשה צבא ענק של פקידים ומוכרים מיותרים המקשים ומסרבלים במחיר יקר וכואב. עלות תחזוקת פקיד מיותר היא פי חמש ויותר מאשר אחזקת לומד תורה, או כותב שירים. ואחזקת חקלאי מסובסד יקרה למערכת פי עשר ויותר.
רוב ארצות המערב סובלות מאבטלה גלויה הגורמת למובטל לחוש מתוסכל ופגוע דבר המתגלגל לאלכהוליזם ואלימות ופשיעה. וכן מאבטלה סמויה שנזקיה הכלכליים גבוהים פי כמה. זכינו ולנו בארצנו יש מגזרים המסוגלים למצוא מנוח לנפשם בלי להציק לשוק התעסוקה המדולדל והיקר. יש לבטל לכן את המגמה להעביד את הנשים הערביות או את האברכים מאידך. ויש לעודד עוד ועוד אנשים ומגזרים להסכים להפחתה בהכנסה החומרנית למען גידול באיכות וטעם החיים.
והשיטה פשוטה. "מס הכנסה שלילי" למי שמוכן לא לעבוד
כל מה שרשמת על הצבא נכון בעיניי ואני מסכימה עם כל מילה של אורי בפוסט הזה.
לגבי ביטול מנהגים ישנים, יש להבדיל בין מסורת, שהיא ממש לא "פוגעת קשות באיכות חיינו", לבין חוקי הטבע שעד היום לא השתנו: אם אתה רוצה לאכול אתה צריך לעבוד.
העבדים היו מועסקים בניגוד לרצונם, בעוד שאנחנו עובדים מרצוננו הטוב. אם המדינה לא תאפשר לאזרחים רמת חיים נאותה יחסית לעולם הנאור, האזרחים יעזבו למדינה אחרת. אכן יש דברים שחובה לכפות על המעסיקים (מוסר תשלום, התנהגות נאותה, הצדקה לפיטורין…) ויש דברים שבכלל לא בטוח שכדאי לכפות (שכר מינימום? לא יודעת אם זה טוב או רע).
אתה למעשה מציע להקטין את היקף המשרה המלאה, ואז כל מה שזה יעשה הוא העלאה הלכה למעשה של שכר המינימום בדמות הכפלת השעות הנוספות שהן יקרות יותר. מעסיקים יעתיקו את עסקיהם לחול והאבטלה פה תגדל.
אם הבנתי אותך נכון, אתה טוען שאבטלה היא דבר נפלא שיש לתמרץ, וכל מי שמסכים לא לעבוד יקבל על זה תשלום (ולא קצבה). על חשבון מי האנשים האלה יתקיימו ומי יהיה הפרייר שימשיך לעבוד?!?!
"העבודה" אינה "חוק טבע", היא אילוץ שהיה קיים בהיקף גדול לפני שהומצא המחשב הרובוט והסיני. והיום הצורך בעובדים בעולם המערבי הוא נמוך מאוד, אך "המסורת והדעות הקדומות עדיין קיימות במלוא עוצמתן.
לגבי רוב הציבור נדרשת תקופה ארוכה של הסתגלות עד שמבינים שמה שנחשב היה בנעוריהם "חוק טבע" למשל עבדות, שלטון המין הגברי, שלטון "הלבנים" וכדומה, הינו שטות ואיוולת ופגיעה קשה.
אך כפי שהיה קשה לשכנע את האוסטרלים להפסיק לצוד ילידים כשעשוע. ואנו עדיין מתקשים לשכנע מעסיקים לשלם לנשים שכר שווה לגברים, כך ויותר מכך קשה לשכנע את מי שאוחז בקרנות המזבח ואומר "עבודה זה חוק טבע".
כפי שאין צורך בחיל פרשים, ואין צורך בצש"ב, כך אין הגיון וצורך להעביד את האדם כתנאי לאבטחת תנאי קיום הוגנים עבורו.
אגב, תחת שטיפת מוח "העבודה היא חיינו" אנשים אכן עובדים "מרצונם", ממש כפי שנשים מוכות נשארות בבית בו מתקיימת אלימות כלפיהן ואנו בישראל מכרכרים אחר ציבור השונא ופועל נגד קיומנו אנו.
עד שלא תסביר לי איך מתנהלת כלכלה בה אנשים לא עובדים, אוכל להתייחס לזה רק כמשאלת לב ילדותית.
נשים לא נותנות תפוקה כמו גברים ולכן לא מקבלות אותו שכר. עובדה שמוקדנים ומלצרים מרווחים אותו דבר ללא הבדלי מין.
כפי שהסביר קודמי, כל אדם יקבל מהמדינה "דמי כיס", בנוסף למה שהוא מקבל בתחום
החינוך והבריאות הרווחה והבטחון. כך מי שאינו שטוף מוח בתאוות מותגים וצריכת ראווה תאוותנית, יוכל להשאר בביתו ולגדל ילדיו, ללמוד ולהגות ולקרוא ספרים ואינטרנט.
העלות של שיטה זו היא נמוכה לעומת העלות של אחזקת פקידים מיותרים, חקלאים מסובסדים, ופקחים שמפריעים לחיינו, ופרסומאים שמזהמים את החוצות בשלטי הענק וכדומה.
יש להניח שאותם "שיש להם אלוהים" ואינם משועבדים למולך הצריכה והקריירה, יוכלו להתקיים בכבוד, והאחרים שמעדיפים לרוץ אחרי עוד 50 אינטש של טלביזיה (שאין לך פנאי להציץ בה, כי אתה סחוט מעייפות בהתרוצצות המטופשת), הם יזכו להקלה בצפיפות בכבישים ובדמי שכירות המשרדים ופחות זיהום וסבסוד.
זה קל ופשוט, אך זה "אחרת" , ומי שחושב "שעבודה זה חוק טבע", מן הסתם יתקשה לחשוב מחוץ לקופסה – וחבל
אתה מתחמק מלענות על שאלה פשוטה: מאיפה יהיה למדינה כסף לדמי כיס האלה?
הכסף נוצר בכל מדינה מודרנית ע"י יוזמות וחריצות של מעטים יעילים. ומבוזבז ע"י רוב הציבור המקבל שכר גבוה ועוסק בהפרעה ובהטרדה של אותם יעילים. ע"י הקטנת הבזבוז באמצעות ביטול המשרות של המפריעים, והעדפה לתשלום ישיר לאברכים ולמשוררים וכדומה, יקטן עול המיסוי במדינה. תעלה רמת החיים, תוחלת החיים ואיכות החיים.
כן, יש לבטל את רוב "עמילי המכס", אנשי "מכון התקנים", ופקחי משרד הבריאות, ובמקום לשלם להם הון במשרדיהם לשלם להם מעט בתלמודם.
מרים, מה שיאיר מסביר מדובר לאחרונה בבלוגים, ולמעשה העולם הולך לכיוון הזה. בשל התפתחות הטכנולוגיה לא ממש נחוץ לעבוד עבודה מלאה. בשויצריה דנו לאחרונה בהצעה לתת לכל אזרח כ 2300 יורו לחודש למחיה. נהיו מליון עורכי דין לא כי יש לזה דרישה, יצרו את הדרישה בצורה מלאכותית. יאיר מדבר על הרבה מאד עובדי שרותים שלא תורמים כלום חוץ מתעמולה וטחינת מים או עבודת דחק. הרבה מאד פקחים קיימים כדי לרשום דוחות חניה שעה שהעיר בכוונה מקשה על חניה כדי שתוכל להתפרנס, וכו, עבדות לחיי הצריכה נעשת על חשבון חיים.
אפשר לשנות את התרבות בחינוך וללמד אנשים לחיות ללא עבודה בצמצום צריכה, מי שלא רוצה – שילך לעבוד יותר, מי שרוצה שיהנה מהחיים, שילמד, שיהיה אומן. הערכים הנפלאים והמשנה הכלכלית קשורים אחד לשני.
אגב, מקצועות מתים כל יום, אבל מקצועות שנולדים לאחרונה לא קל להתמחות בהם, לא רווחים, ובלתי אפשרי להחליף משרות כמו פעם.
טוב אבל מאיפה יגיעו ה-2300 יורו לכל אזרח?????
אתה מבין שמישהו יצטרך להחליט מי היא האליטה שתהיה אומן-למדן-שקרכלשהו, ומי הפועלים השחורים שיאלצו לעבוד (כי כולם יעדיפו שלא לעבוד. זו הנחה בסיסית בכלכלה).
בנוסף זה ייצור אינפלציה בלמדנות טיפשית ואומנות טפשית וזולה כדי להצדיק את הבטלה, וירדד את הדברים הנפלאים הללו לגובה דשא.
החמצת משהו ברעיון מרים, לא יהיה צריך להחליט מי ילמד ומי פועל ומי לא יעבוד. זו תהיה בחירה חופשית כמו שהיא כיום, כל אחד יקבל מינימום לקיום וזה ישפיע על ההחלטות שלו ודרך חייו. מי שמוכשר ללמוד ולעבוד וירצה יותר יהפוך לאיליטה, מי שרוצה קצת יותר יעשה מה שהוא יכול. בעצם במידה מסויימת זה כבר קיים בהרבה מדינות. אפילו בצבא הקבע שלנו יש די הרבה עובדי דחק. האם נולדנו לעבוד כל חיינו? אינני מסכים עם דעתך שכולם יעדיפו לא לעבוד. אנשים עובדים מסיבות שונות.
2300 יורו יתנו לך מרחב נשימה ולא תאלצי לעשות דברים שאינך רוצה מחשש לרעב. האם זה יצור אינפלציה בלמדנות טפשית כדי להצדיק את הבטלה? כנראה, יש לנו את זה גם היום זה האופי האנושי. אז מה אפשר לעשות? אני לא יודע לאיזה דברים נפלאים את מתכוונת שירדד אותם. מכיון שהטכנולוגיה מתפתחת לאחרונה בקצב מהיר, יש מאמר קודם של אורי על כך, יהיה פחות צורך בעובדים שחורים, ממילא הטכנולוגיה גורמת ליותר ויותר אנשים להיות מיותרים והמצב יחריף אז זו תופעה שלא ניתנת לשינוי. ה 2300 יורו יגיעו מרווחי המדינה.
אז אתה אומר שהאפשרויות יהיו חיי עוני מינימאליים על קצבה שמחזיקה אותך חי, לעומת חיי מותרות ו"עבדות מודרנית"? זה כבר קורה היום ואין צורך לעשות מאומה בשביל זה.
אתה יכול לחיות כמו חרדי בעוני וללמוד מה שאתה רוצה, או לעבוד כמו חמור ולקנות מותגים. הסיבה היא שרובנו עובדים (כולל החרדים) היא שאנחנו לא רוצים להסתפק במינימום.
נדמה לי שאתה והבחור השני חיים בפנטזיה שניתן לקיים חיים מ-ע-ב-ר למינימום בשיטה זו, וזה מאוד ילדותי.
את צודקת באומרך שקצבאות החרדים הן נמוכות ומאלצות את החרדים להצטרף לקהל המועסקים המנופח והיקר. ואכן אני מציע להגדיל את הקצבאות עבורם כך שהם יוכלו להשאר בתלמודם ולא יתרוצצו בין המשרדים ולא יצטרפו לצש"ב ולא יגרמו לניפוח מערכת התעסוקה וכתישת כדור הארץ ומשאביו – ניפוח שעלותו ונזקיו גדולים פי כמה מאשר עלות הקצבאות.
שוב, חשוב להסביר ואולי גם תביני: עלות אחזקת אברך בתלמודו היא חמישית מעלות (נטו) של אחזקתו כפקיד, פרסומאי, עסקן כדורסל או עורך דין. ופחות מעשירית מעלות (נטו) של סיבסודו כחקלאי או איש וועד בנמל או במקורות.
למה חיים מינימלים? מי אמר שלא נוכל כולנו לחיות בעושר? 2300 יורו לחודש זה לא סכום מבוטל. אולי אפילו נחייה על רמת חיים גבוה מאשר אנחנו חיים היום. תארי לעצמך שדוד עשיר משאיר לך קצבה של 2300 יורו כיום לכל ימי חייך? האם זה לא היה משפיע לטובה על חייך? באנגליה הרבה בני אצולה היו חיים ככה בלי לעבוד. היו הולכים לבית הלורדים.
את מתארת שחור או לבן עני או מותגים. אבל יש גם אפור. אני חושב שרובנו עובדים כדי לספק לעצמנו אמצעי מחיה, הבזבוזים זה פצוי על הסבל שנגרם מעבודה. יש אנשים שבאמת נהנים רק ללמוד, או לעשות ספורט, או לקרוא. או לטייל ברחבי העולם. יש אנשים שמותגים נראים להם מגוחכים. את מציגה חרדי כמשהו שלילי אבל למה שכולנו לא נעשה מה שמתחשק לנו בתנאים נוחים? את לא חושבת שכל הריצה אחרי הכסף זה חלק מתרבות ושטיפת מוח? אולי בתור אשה לא תהססי להתגרש מבעל בלתי נסבל כי תדעי שכלכלית את מסודרת? אולי בתור בעל אני לא אהסס להתגרש כי הרבנות הראשית לא תרוץ אחרי עם דמי מזונות ואוכל לסוע לשבת על אי קטן מול חופי סין ולהסתובב עם סיניות קטנות ולקשקש אתך באינטרנט בלי דאגות למחר. האיום הכי גדול שלנו זה מפני המחר.
אולי תסבירי למה את מתכוונת שלא ניתן לקיים חיים מעבר למינימום? זה לא משפט ברור.
יאיר פה למטה צודק, עוד 20 שנה לא יהיה צריך ממילא את כל אנשי השרותים האלו.
אני שוב מתחננת שתסבירו מאיפה יגיעו ה2300 יורו!!
אולי אני מטומטמת אבל איך אפשר שלא להתייחס לזה?! המצב היום מאפשר לנו לשלם מינימום לאברכים וגם אז אם מספרם יגדל לא נוכל לממן זאת יותר.
ואיזו עלות בדיוק יש לפקיד?? אני מדברת על המגזר הפרטי בלבד כמובן.
לגבי לא להסס להתגרש אני לא בטוחה שזה היה עושה לנו טוב כל כך. כבר עכשיו כל זוג שלישי גרושים וזה למרות הקשיים שמערימה הרבנות.
משה ואהרון הם אברכים, עלותם לאזרחי מדינת ישראל היא נאמר 3000 שח לחודש. אם חלילה יבהלו מההשמצות האנטישמיות ויצאו לשוק התעסוקה, הרי משה יהפוך להיות עורך דין מספר 13 בצוות ההגנה על אולמרט, ואילו אהרון יתייצב כעו"ד מספר 16 לצד התביעה במשפט זה. עלות כל אחד מהם תהיה 50 אלף שח לפחות לחודש (על חשבון אזרחי המדינה כמובן), אך אף שמאלן לא יתנפל עליהם "הם עובדים".
שכניהם לישיבה, גם הם נבהלו מההשמצות, ועזבו את לימודיהם והיום אליעז הוא פרסומאי בכיר המסביר בשלטי ענק "מגה בעיר הכי כדאי", ואילו אלירן צווח במקרופון ומצלם דוגמניות חשופות הטוענות "שופרסל דיל הכי משתלם", עלות כל אחד מהם כ 40 אלף שח לחודש, והם מזהמים את הסביבה ואת לב האדם, וכמובן שאת העלות שלהם כולנו משלמים כאשר אנו רוכשים מרגרינה ולחם בסופרמרקט.
עוזר העסקן של הפועל מרמורק (מקבל 49 אלף שח לחודש – מכספי הטוטו), מצליח בתרגילים מבריקים להשוואת את התוצאה מול מאמציו של עסקן הפועל רמת השרון (גם הוא לא בחינם), התוצאה במשחק כמובן לא משתנה, אך דווקא העניים בתוכנו הם שמשלמים את משכורות הענק חסרות כל הערך של שני בחורי הישיבה לשעבר שהחליטו "לחזור בשאלה – "ולהתפרנס".
אך השיא כמובן הוא של מוטקה, שהחליט להיות חלוץ בקיבוץ, ולגדל ירקות מסובסדים, על קרקע חסרה, תוך שימוש במים רבים וזיהום המקורות. העלות הסביבתית שלו היא מעל מאה אלף שח בחודש (בתקופות בצורת, שטפון, גשם, ברד, וחמסין – הוא מקבל עוד יותר).
כדי לממן אותו המדינה מונעת ייבוא של תוצרת חקלאית טריה מחו"ל וכך כולנו משלמים עבור הירקות והחלב פי שתים ויותר לעומת בתנאי שוק חופשי., רק העלות של סעיף זה גבוהה יותר מעלות אחזקת כל האברכים ברמת חיים סבירה. מאות הדונמים עליהם הוא שולט גורמים לכך שעלות הדיור בארץ היא כפולה ויותר מהראוי וההגיוני. וכך כל חודש בעת תשלום המשכנתא אנו משלמים בחציה את עלות אחזקת "החלוץ העובד".
הביני, להחזיק פקיד, פקח, וקצין מיותרים (ורובם כך), משמעותה עלות כפולה ומכופלת לעומת השארת האדם בתלמודו בתקציב נמוך.
חברות וגופים רבים מוציאים עובדים "לפנסיה מוקדמת", כי היא זולה יותר מאשר אחזקתם בלשכה ובמשרד. ואלמלא התנגדות וועד העובדים היו משתחררים מעוד ועוד עובדים מיותרים תוך תשלום פיצויים נאים.
הנה יש בידנו דרך לחסוך את רוב העלויות ורוב האיוולת. במקום להוציא לפנסיה של 10 אלפי שח, תעניק 6000 שח בלבד למי שמראש מוכן לא "לעבוד".
זה כדאי, משתלם, אקולוגי ומתחשב
את לא מטומטמת, את שבויה בהרגלים ודעות קדומות. כפי שברוסיה בזמנו אנשים לא האמינו שניתן לקנות בשר בלי לעמוד בתור. ובארצנו חיכינו 4 שנים לחיבור לקוו טלפון. ומנעו מכולנו את הצבעוניות של הטלביזיה. כך רובנו שבויים בערכיים שנוצרו בתקופה בה באמת היה צריך לצאת לעבודה, כי תפוקת המגל והחרמש היתה פחות מאלפית מתפוקת הקומביין המיושן שעוד מסתובב בקיבוצים
מהנה מאד. החלק האחרון של שבי לדעות קדומות פשוט ונכון. למה שלא תמשיך לעתיד?
מה יהיה אם המדינה תחליט מחר שאסור להשתמש בעורכי דין? שכל אזרח יטען בעצמו את הטענות שלו ? כמה כסף יחסך? או שמחר מישהו ימציא מחשב שיכול לשפוט על פי חוקים וכללים? לא צריך בתי משפט ועובדים וכל המערכת היקרה והנצלנית תתמסמס.
שים לב שכל האינטרנט עובד בצורה כזו, חברות כמו פיסבוק מתקימות ממכירת פירסומות ושוות בליונים. אנחנו חושבים שאנחנו מקבלים את זה בחינם.
ההבדל בין אהרון האברך לאהרון הפרסומאי הוא שלאהרון הפרסומאי משלמים האזרחים בעקיפין מרצונם, ואילו לאהרון האברך משלמים רק חלק מהאזרחים מרצונם (אני למשל) ואילו יתר האזרחים מחויבים לרכוש "מוצר" שאינם מעוניינים בו. זה ההבדל בין מס בלתי מוצדק, שמוריד את רמת שביעות הרצון של האזרחים ממדינתם, לבין מוצר שיש לו ביקוש והיצע.
אני לא שבויה בשום דעות קדומות, רק מבינה שאם חצי מדינה תצטרך לשלם "דמי כיס" לחצי השני, החצי המשלם יעבור למדינה שפויה יותר בה הוא יהנה מ80% ממה שהוא מרוויח ולא מ-40% כאשר היתר הולך למימון המתחשבים האקולוגיים למיניהם.
אתה יכול לצעוק עד מחר שפרסומאי הוא מיותר כי הלקוח משלם על זה בעקיפין, אבל אם מחר תפתח עסק תצטרך אותו אחרת לא יהיו לך לקוחות, בדיוק בגלל שאנחנו כבר לא בשטייעטל שבו כולם מכירים את כולם.
לגבי פקידי ציבור מיותרים זה כמובן נכון אבל ממש לא כורח המציאות כי עובדה שבמדינות נורמליות יש פחות פקידים וגם פחות אבטלה.
אתאר לך את מקום עבודתי ותסביר לי על מי היית מוותר: אני עובדת כמנהלת ייבוא בחברה פרטית לייבוא מזון (טעמן שיווק מזון). שווי החברה כ70 מיליון דולר. החברה שלנו ידועה בכשרות גבוהה יחסית ומוכרת בעיקר ברשתות הגדולות בשוק החרדי במותג פרטי "טעמן". אנחנו משקיעים בפרסום בעיתונות החרדית בלבד. החברה מעסיקה כ-130 עובדים, ביניהם מנהלים, משגיחי כשרות, גרפיקאים, פקידים, מזכירות, פועלים, נהגים, עו"ד, רו"ח, מנהלי שיווק וסוכנים.
על מי בדיוק היית מוותר? באיזה סיני או רובוט היית יכול להחליף אותי??
כך מתנהלת חברה פרטית נורמלית. אם יש מזכירה מיותרת באיזו חברה, הלקוח ישלם יותר אבל בעל החברה ישלם עוד יותר ולכן רוב הפקידים לא מיותרים כפי שנדמה לך.
היום כעשרים אחוז מהעובדים, אותם המביאים תועלת, מפרנסים את שלושת רבעי הציבור המתרוצץ ממשרד למשרד ומפריע ומקשה תמורת סכומים גבוהים, ועוד כחמישה אחוז של אברכים שמקבלים סיוע קטנטן ואינם דורשים כבישים ואבק חרושת והשקעות "ביצירת מקומות תעסוקה".
מאוד מאוד ייקל על אותם מועילים אם אחוז האברכים הגוזלים מעט מאוד מהתל"ג יגדל על חשבון המתרוצצים שגוזלים הרבה ופוגעים במקביל גם באיכות החיים והסביבה.
הדבר יגרום להקטנת המיסוי לא להגדלתו. יותר זול לשלם "דמי כיס" לאברך מאשר הון עתק לפרסומאי.
אם נאמר המדינה תחליט שאסור לתלות שלטי חוצות פרסומיים המזהמים את הסביבה ולב האדם ומקשים על הנהגים. החסכון יהיה רב, ודווקא "עסק קטן בתחילת דרכו" יוכל להקל על תקציבו ולא יסבול מנחיתות בהשוואה לעסקים הגדולים והוותיקים.
אנחנו לא בשטייעטל כדבריך, אך האינטרנט מאפשר שוב את ההסתמכות על המלצות מכרים כדי להחליט מה ואיפה לרכוש. ואכן שיעורי תקציבי הפרסום בעולם הולכים ופוחתים, ותוך שנים מספר אהרון יאלץ לחזור לספסל הכולל.
איני מכיר את הנושא בו את מטפלת, אך אני סבור שיש עיסוק מורכב סביב נושא המכס והעמלנים והמתווכים והמשחררים, בעל החברה נאלץ להשקיע בפקידים לצורך כך, אך למעשה אין שום צורך בהטלת מכס, לא הגבלות ייבוא, לא עמילות ולא בטיח.
הדבר דומה לנושא החניה והפקחים. הם מתרוצצים כדי להטיל קנסות ולאלץ את הציבור לעמוד בתור מול הפקיד כדי לקבל פתק מהעירייה להדביק על מכוניתו, או לחפש איפה יש מתקן כרטיסי חניה (באם הוא תושב עיר אחרת). ואם שכח עליו לשלם דו"ח מול פקיד אחר או לגשת לבית המשפט (שורה נוספת של פקידים).
כל התהליך מיותר ומציק, אינו יוצר שום מקום חניה נוסף, אינו מועיל לאיש, עוד חמש אגורות במחיר הדלק היה יכול לחסוך את כל אלפי שעות העבודה המושקעות באיוולת זו.
כך הדבר ברוב התהליכים בחיינו, הם מיותרים, הם ניתנים להחלפה ע"י רובוט וסיני ופשוט ע"י האינטרנט והתבונה
בחברת ייבוא אין עיסוק בעמילות מכס שכן זהוניגוד עניינים. עמיל מכס הוא גוף חיצוני שחייב להיות קיים גם כאשר המכס הוא 0% (זה כמו רו"ח במידה מסוימת מבחינת אחריות מס).
אנחנו מתעסקים במה כדאי לייבא, באילו מחירים כדאי לקנות, אילו מוצרים יכולים לחדש בשוק, אילו מוצרים יכולים להיות תחרותיים. אני מנהלת מו"מ, בוחנת מוצרים, טועמת אותם, משווה הצעות מחיר של אפשרויות הובלה שונות, מטפלת בשחרור מול משרד הבריאות ומכון התקנים (אולי גם הם מיותרים לשיטתך כי בעולם מושלם הכל מושלם…).
שום דבר מאלה לא יכול להיעשות ע"י סיני או רובוט. וזו רק אני. חוץ ממני יש עוד עובדים רבים שלא ניתן להמיר במכונות (אילו היה ניתן היינו עושים זאת!).
ברשותך, אשאל גם אותך את אותה שאלה פשוטה שנותרה כאן ללא מענה – מאיפה יהיה למדינה כסף לשלם לאזרחים הלא עובדים??
הרי האזרחים העובדים ייברחו מכאן מהר מאוד (או שגם על זה תאסור?) בתנאים האלה…
אני רוצה להמשיך עם הדוגמא של חברת טעמן,
ממה שהבנתי (ותקני אותי אם אני טועה) החברה די מיצתה את פוטנציאל ההתרחבות שלה בתחום המזון והחלה לחפש אפיקי השקעה חדשים להון המצטבר בקופת החברה. עכשיו במקום לרבוץ על הכסף החברה החליטה להשקיע בתחום הנדל"ן ומשתתפת במספר פרויקטים בשכונות וערים חרדיות. זוהי דוגמא ליעילות של השוק הפרטי. הרי אם מדובר היה בחברת מזון ממשלתית הכסף המצטבר היה נהפך להון מקולל שכולם רבים עליו, העובדים, המנהלים והאוצר.
ויאיר, אתה צודק בזיהוי הרבה בעיות של בזבוז זמן, מאמץ ואמצעים אחרים בכלכלה של ימינו. אולם הבעיה לא נעוצה בכלכלה החופשית אלא דווקא בגורם הטפילי החי על גבינו, הווי אומר, הממשלה על שלוחותיה. בכלכלה חופשית לא היינו צריכים כ"כ הרבה יועצי מס, רו"ח, עורכי דין, חקלאים ועוד אלפי עובדים שעצם עיסוקם תלוי באיסורים והגבלות שהמחוקק הטיל על האזרחים המשועבדים.
מר כץ הנכבד.
בכובד ראש שקלתי מהבוקר את העמדה אותה הצגת במאמרך זה.
אמנם הראיה של הצש"ב הינה ראיה נכונה שאיני בטוח כי היא תורמת למערכת בצורתה הנוכחית אך מאידך גיסא לא התיחסת בכתבתך להיבטים הסוציאליים ולראית השיתוף ותחושה נלווית זו אליה. אחת מהפריווילגיות העומדות לפני ממשלה מכהנת היא היכולת להסב כספים למטרות שאינם תמיד מייצרות הכנסה משנית מוגדלת. העקרון של העזרה ההדדית ויכולת החלוקה בנטל כמו גם בתחושת השיתוף והשייכות תמנע לאורך המשך חיינו כקהילה את הניכור ביןצעירי התושבים בני דור שני ושלישי לתושבי הארץ. קיום הצבא כצבא העם בו כל אחד תורם את חלקו לפי יכולתו הבריאותית או צרכי הצבא לכישוריו, מייצרים את ההבדל בין הנוער בארה"ב לנוער הישראלי. הסיבה שמשאירה חלק ארי מצעירי ישראל במדינה היא הזיקה החברתית הנוצרת במגרת כור ההיתוך המופעל ע"י הצבא כמו גם כור ההיתוך למתנגדי השירות שחשוב לא פחות. המחסור בפתיחות וראיית התפיסה המיליטארית את מבנה הצבא מונעים את פתיחת שדה הראיה של מוסדות הצבא המובילים את צעירנו אל מקום לא נכון של כפיה ואילוץ. האמנם זו הדרך? גישה פחות פופוליסטית ויותר מפוכחת תוביל את התפיסה הפאן סוציאלית של תרומה משקית רב גוונית בה כל אחד מבני הנוער יחויב לשאת בנטל בצורה כלשהיא. יש מקום להפעיל בני נוער כתומכי מחלקות בבתי חולים ולא רק בתפקידי משרד. יש מקום לצרף את הצעירים לעשייה כפי שדור המקימים ראה את הצורך בעבודת כפיים ומשם ההבנה של מנהיגי העתיד וראשי המשק תחזור לפרופורציות ולהבנה מה עומקה של עבודת הכפיים. דור ההורים והסבים שהגיע מארצות צפון אפריקה לא היו חסרי כל בארצותיהם. לרובם היה רכוש ומטבע עובר לסוחר בהיקפים לא קטנים. את רובו של כסף זה נאלצו הורינו להשאיר מאחור. התפיסה היתה להיות עם חופשי בארצינו. חלקם של יהודי צפון אפריקה נעצר בצרפת. שם הצליחו לבנות מחדש במהירות רבה את עסקיהם. ואילו במדינתינו לא היה מקום לעסקי צורפות זהב ומסחר מרובים כל כך. גם יוצאי שארית הפילטה הגיעו עם יכולות לא פחותות ולראיה מקביליהם שהיגרו לארה"ב ולמדינות מערב אירופה ביססו רובם את מצבם הכלכלי יותר מאשר אחיהם במדינה. כיום, בני הדור השני קשורים לחברים לשירות לאחווה הנוצרת ממערכת של הביחד והתרומה למען. כמו גם ההתחיבות של המדינה לאותם צעירים . יחדיו יוצרים התחייבויות הדדיות ששומרים על עצם קיום המושג מדינת ישראל.
בראייתך הככלכלית גרידא אתה מבסס את קיומנו על יסוד מאזן רווח והפסד. ודרך החור בגרוש שופט את אותו בסיס ליגאלי להיותינו תושבים גאים. לכן ידידי המלומד חשוב על כלל ההיבטים ולאו דווקא מראיה צרה כפי שנקטת בה במאמרך.
בהיעדר אידאולוגיה דתית, כל מה שנשאר בטווח הארוך הוא הרווח והפסד. ככל שאנו מתרחקים מקום המדינה ומהשואה, יורדים עוד ועוד צעירים מהארץ (ביניהם חברים טובים, יוצאי יחידות קרביות ואף יחידות עילית). למעשה דווקא הטובים ביותר, הם אלה שיורדים כי יש להם יותר הזדמנויות בחו"ל מלאחרים.
שתדע שהרבה יותר קשה ליצור מציאות נכונה ויציבה של רווח והפסד מאשר לפמפם שישים שנה ססמאות סוציאל-קומוניסטיות ומיליטריסטיות ולהצדיק דרכן כל עוולה, שחיתות, אזלת יד, וטעויות אחרות.
מרים, על פי התגובות שלך ניתן להבין שאת חיה במסגרת חברתית נוקשה של כללים וחובות ולא כל כך רגילה לחשוב על עצמך ועל מה טוב עבורך ורווחתך. החיים קצרים מאד ואין טעם לבזבז אותם על אנשים מסויימים.
ה2300 יורו יגיעו מהרווחים שמפיק המפעל שניקרא מדינה. יש מדינות שזה קיים, הדוגמה המקובלת היא אלסקה שמחלקת לתושביה רווחים ממכירת נפט. במדינה בה אני גר כל שנה הממשלה מחלקת את עודף התקציב שלה. כל חודש כל אזרח מקבל שנים רבות 150 דולר לחודש לתשלום חשבון החשמל, מסתבר שמאז שהתחילו עם זה זקנים משתמשים ביותר מיזוג בקיץ ולכן יש פחות אנשים בחדרי מיון וזה כלכלית מתקזז. הממשלה גם משלמת מחצית הארנונה ומיסים על דירות פרטיות. שנה שעברה כל אזרח קיבל 7000 דולר מרווחי המדינה, במזומן ליד בלי קשר להכנסתו.
איך המדינה יכולה להרשות לעצמה? הסברתי את זה פה כמה פעמים והפנתי אותך למאמר של אורי כץ מלפני מספר שבועות. ההתפתחות הטכנולוגית מביאה אותנו למצב שממילא לא יהיו נחוצים הרבה מאד עובדים, לא תהיה תעסוקה ממילא. כיום משפחה אחת שמפעילה טרקטור מתוחכם שעולה מליון דולר יכולה לספק את צריכת החיטה של מחצית מדינת ישראל. בעוד כמה עשרות שנים בימי חייך כנראה מחשבים יעשו את רוב העבודה, כולל כתיבת תגובות באינטרנט. אפילו בעלך יהיה מיותר.
גם כאן יש צדק בדבריך, אכן החילוניים הרודפים אחר "הזדמנויות" וקריירה מרבים לרדת מהארץ. ואכן כפי שטענת הדבר נובע מחוסר באידאולוגיה דתית. והרי לך שגם לכן נכון לתמוך במגזר המדגיש את האידאולוגיה הדתית וחי לפיה ויש לעודדו להרחיב השפעתו על הגורמים שאידאולוגיה זו חסרה בם
למרות שאני חרדית אני מאמינה שתפקידה של מדינה הוא להוות מכשיר כלכלי תקין בו הפרט בוחר את דרך חייו ואת האידאולוגיה שלו. לכן אני סבורה שעלינו ליצור בישראל מדינה שהיא מתחרה ראויה לכל מדינה מתוקנת אחרת, ומה שישאר לאדם לבחור זה באמת איפה נמצא הלב שלו. נאמנות למדינה ודבקות בה אינה ערך בפני עצמו עבורי. אני, באופן אישי ביותר, נאמנה לתורת ישראל (ולכן לא מהגרת מכאן למרות שיש בידיי אזרחות זרה וגם לא מטיילת בחול), אבל לא יכולה ולא מעוניינת להכריח את היתר לחשוב כמוני.
אני סבור שישראל אינה צריכה להיות "מתחרה ראויה לכל מדינה מתוקנת אחרת", אלא עליה לשמש כלי להגנה על העם היהודי וערכיו. ולפעול ברוח "כי מציון תצא תורה". וישראל בזכות המגזר החרדי צריכה להיות החלוצה בנצול המהפכה הטכנולוגית למען שחרור האדם מכבלי "העבודה".
"בזיעת אפיך תאכל לחם" הינה קללה ועונש. כמו גם "בעצב תלדי בנים". היום בזכות הטכנולוגיה המודרנית ומדע הרפואה הצלחנו למנוע כמעט כליל את תמותת התינוקות ותופעת רעלת ההריון נעלמה לחלוטין. עברנו ממצב של קרוב ל 30 אחוז תמותת תינוקות וכשבעה אחוז תמותת אמהות בסיבוכי לידה לפני מאתיים שנה, למצב של אחוזים בודדים, ו"העצב" של לידת הבנים הפך לשמחה ואושר.
עלינו לפעול כדי להביא מהפיכה זו גם לנושא "זיעת אפיך". לבטל את תוצאות הקללה והחטא הקדמון, לא נהיה איפוא "מדינה מתוקנת אחרת", אלא נתקרב יותר ויותר חזרה אל "גן העדן" ממנו גורשנו.
מצטער, אין לי פתרון לבעיית הנחש, הוא כנראה ימשיך לזחול על גחונו, אך אנחנו נצעד זקופים.
קללת האישה היא לא תמותת התינוקות אלא הקושי בתהליך ההריון והלידה. למרות האפידורל הנפלא (3 פעמים ולא עזר לי בכלל…) זה עדיין מאוד מאוד מאוד קשה גם ליולדות קיסרית.
אם אתה רוצה לדבר על תורה, יש רק דרך אחת להגיע לגן העדן שאתה ואני מייחלים לו – לקרב את ביאת המשיח ע"י קיום תורה ומצוות.
לנו לבד לא יכולה להיות היכולת לבטל את הקללות העתיקות הללו.
אני מסכימה אתך שאין צורך "להדר" בקללות. יולדת שיכולה להקל על עצמה שתקל, ומי שיכול לחיות בלי לעבוד קשה כל עוד הוא עושה זאת ביושר – אדרבא. אבל זו המלצה בלבד שניתן לחנך לפיה את הילדים ולפעול לפיה בעצמנו. אל לנו לקחת את ההמלצה האינדיבדואלית הזו ולעשות ממנה שיטה כלכלית שבה הציבור חי ברובו על מיעוט שחוק שמשלם את כל רווחיו למיסים. זה נוסה בבריה"מ מדינת הולדתי ולא יצא מזה שום דבר טוב חוץ מעוני נורא, שחיתות נוראית, והאח הגדול שמפקח על כך שכל חוקיו הסביבתיים שנועדו למנוע את "זיהום הסביבה והלב" יואכפו.
רובנו יכולים לחיות בלי לעבוד, כי המצאנו מכשירים שמחליפים את עבודת האדם. אנו ממשיכים לעבוד כי שיטת חלוקת העושר היא שמרנית ומתנה זאת מול "עבודה" – (שבעבר היתה אכן נחוצה). ממש כפי שבזמנו ברוסיה היית חייב לעמוד בתור שעות ארוכות כדי לרכוש לחם וגפרורים. ובישראל היית צריך להביא הוכחות וכרטיס מפלגה כדי לקבל טלפון (אחרי ארבע שנים).
יש לשנות את השיטה, לבטל את הסבל כדרך להשגת מזון (או תינוקות), ולתת לכל אדם המוכן לא לעבוד סכום המספיק לחיים בצניעות. כפי שאני חוזר ומסביר זה יקטין את עול המסים, כי להחזיק אדם בעבודתו המיותרת יקר פי כמה.
בהצלחה עם זה!!
אני לא מאמינה שתצליח אבל אם כן… הי! אתה המשיח!!!!
אני לא מאמינה שאני מגינה על החלאות האלה אבל אחרי הכל פקידי המכס ופקחי משרד הבריאות הם שוטרים הדואגים לכך שלא ייכנסו למדינה שלנו מוצרים מסוכנים ופגומים שאינם עומדים בתקן. אפשר לפטר חלק גדול מהם אבל הם עדיין נחוצים ועדיין צריך מישהו שיטפל בשחרור הסחורות מולם.
המיעוט היצרני שאתה מדבר עליו יהפוך להיות עוד יותר מונופולי ממה שהוא היום וכולנו נהפוך להיות עוד יותר עבדים ממה שאנחנו היום. כוחם של הגדולים המוצלחים האלה מוגבל תודות לשוק החופשי שבו יש הרבה חברות, וגם אם חלקן לא מצליחות ופושטות רגל הן עדיין מגוונות את השוק ומאיימות על המונופולים במידה כזו או אחרת ונותנות לנו אלטרנטיבות.
לא צריך מכס, תקן, ופקחי בריאות, כל מוצר הנמכר באירופה ובארה"ב ראוי להימכר גם כאן. לא צריך "תקן" ישראלי למוצרים מארצות אחרות. התקן והמכס הוא שמחזק את המונופולים ומקשה על כניסת מתחרים, ופוגע בשוק החופשי ומייקר את המוצרים.
לא צריך מכס, ולכן גם לא צריך מי שישחרר את הסחורות מולו. מטרת המכס העיקרית היא למנוע תחרות חופשית של היבוא כנגד התוצרת המקומית.
אם נוותר על ההגנה על התוצרת החקלאית למשל, יוזל סל המזון לכל בית ישראל בקרוב לחמישים אחוז. והבריאות תשתפר. אם נוותר על סבסוד הקיבוצנים ונבצע רפורמת קרקעות יוזלו מחירי הדיור בשיעור דומה. לא נצטרך להביא תאילנדים כדי לגדל את הבננה כאן בארצנו השחונה, הם ישארו בכפריהם עתירי הגשם והקרקע וישלחו את הבננות משם לאירופה ואלינו.
אתה עדיין צריך בקרה על הסחורה שנכנסת לארץ. מישהו צריך לפתוח את המכולה ולראות שאין בה נשק או סמים או תמ"ל שחסר בו ויטמין A…
אתה מתפרץ לדלת פתוחה – קיבוצים, מכס, מגזר ציבורי מנופח ומונופולים בהגנת השלטון הן הרעות החולות של המשק שלנו.
יחד עם זאת, האבטלה היא האויב מספר אחת.
אם נסכים שלא יתכן שמיעוט ירוויח מספיק כדי לממן לרוב רמת חיים טובה ועדיין ירצה להמשיך לעבוד (או להמשיך לגור במדינה כזו…), אם נבחין שרוב האנשים מעדיפים חיי מותרות על פני פנאי (גם אם לטענתך זה סדר עדיפויות נפסד), ואם נסכים שאסור שהרגולטור ייחנך את הציבור לשנות את סדרי העדיפויות שלו מתוך הבנה שהעדפות אישיות הן הסובייקטיביות במהותן, נבין שעלינו לשאוף לייצר מקום עבודה לכל דורש, ולהקצות קצבת מינימום מכבדת אך בלתי אטרקטיבית עבור אותם שמעדיפים פנאי (או כל נגזרת אחרת שלו) על פני מותרות. כמובן שמי שיהיה למדן גדול או אמן גדול ימצא לעצמו מימון פרטי ללימודו ויתכן שיהיה אפילו עשיר מאוד.
הבעיות שהעלית הן אמתיות ודורשות פתרונות, ויש כאלה בשפע, אלא שכולם עוברים דרך מה שאנו מסכימים עליו – צמצום חוסר היעילות והשחיתות.
תחבורה ציבורית נורמלית תצמצם את זיהום האוויר והפקקים.
העפת משרדי הממשלה וצה"ל מאזורי הביקוש, ניהול ענייני של הקצאת הקרקעות בממ"י, והחרמת הקרקע שנעשה בה שינוי יעוד וניצול מהקיבוצים – יורידו את מחירי הדיור.
טיפול רגולטורי נטול פניות במונופולים השונים (תנובה, אסם, שטראוס…) וביטול ההגנה וההטבות על החברות הממשלתיות (צים, אגד, כי"ל, חח"י, נמלים, חברות המלט……) – יאפשרו להכניס לארץ מוצרים איכותיים וזולים יותר, וגם יקטין את האבטלה כי במקום שיבנו פה עובדים זרים נוכל לתת פרנסה מכובדת לישראלים (בארה"ב בנאי הוא מקצוע מכובד כי הוא מקצוע עתיר טכנולוגיה ומתגמל ביותר. כן, מישהו עדיין צריך להפעיל את המכונות…).
בטווח הקצר האבטלה הסמויה שתהפוך לגלויה תכביד ותלחץ על המשק, אך באופן הדרגתי אנשים אלה ימצאו פרנסה באחד הענפים החדשים שייפתחו (ענף הסחר חוץ ימריא, ענף הבנייה ימריא – והכל באופן יעיל ויצרני). מי שלא ימצא ייהנה מרשת הביטחון שגם ככה פרוסה מתחתיו בדמות פנסיה ממשלתית מפנקת ואבטחת הכנסה.
כשנפסיק לממן את האוניברסיטאות, ייעלמו מחיינו כל אותן פקולטות שאנחנו מנשימים שנים ואין להן ביקוש, וה"השכלה" תומר להכשרה מקצועית בתחומים מבוקשים שתהיה גם זולה יותר ללומד, וגם קצרה יותר.
רק תחשוב כמה תגדל ההכנסה הפנויה שלנו עם תחבורה ציבורית נוחה, דיור במחיר סביר, מזון, ביגוד וטכנולוגיה במחירים תחרותיים, שכר לימוד נמוך ותקופת לימודים קצרה, וכולי.
רק תחשוב כמה תעלה רמת החיים שלנו עם ביורוקרטיה רזה ויעילה, בנייה איכותית יותר, וקבלת שירות מישראלים ולא מעובדים זרים בתחום הסיעודי.
אז באמת נוכל לעבוד פחות, אבל עדיין רובנו יעבוד.
אגב, אל תשכח שעבור חלק גדול מהאנשים העבודה מהווה סיפוק בפני עצמו ותחושת הצלחה, מה שלימוד בעלמא לא תמיד יכול להעניק.
ראשית עלי לציין שממש נעים להיות בר הפלוגתא שלך, כתיבתך עשירה והגיונית ואינך מבטלת את דברי האחר אלא מציינת את נקודות המחלוקת, תבורכי.
כפי שאת מבינה לרוב רובם של דבריך אני מסכים, אך עליך להכיר בעובדה בסיסית. יש בעולמנו עודף עצום של עובדים. הטכנולוגיה המודרנית יחד עם הרפואה וריבוי האוכלוסין הביאה לכך שרוב אזרחי סין נטשו את שדות האורז של אבותיהם ועברו לערים ושם הם מייצרים במפעליהם את כל מה שנהוג היה לייצר בעולם המערבי ביעילות ובזול.
ובנוסף, אותה טכנולוגיה חדישה, המחשוב והמכונה החליפו את רוב הצורך בעבודת אדם גם בתחומים שלא הועברו למזרח. ומעל כל זאת גידול שיעור יציאת הנשים לשוק העבודה הביאו לעודף עצום של עובדים. ובעולמנו זה פשוט אין צורך בכל כך הרבה עובדים.
מאחר ורבים כמותך מסרבים לוותר על "ערכי העבודה" ורואים בה "סיפוק בפני עצמו ותחושת הצלחה" מחד, ודרך לחלוקת העושר מאידך. והמשך מסורת אבותינו ודברי הרמב"ם מחד וא.ד. גורדון מאידך. המדינה נאלצת "לייצר מקומות עבודה". פרויקט שעלותו למשק גבוהה פי כמה מאשר אחזקת אברכים בתלמודם.
אינך יוצאת לחו"ל – גם על כך תבורכי, אך קרה ונסעתי לפני שנים מספר דרך מחסום טאבה בואכה סיני ומצרים. בצד הישראלי של בקרת הגבולות היו כ 10 עובדים, (7 מהם מיותרים). אך בצד המצרי היו בערך 200 עובדים, וכמובן שהעיכוב בצד המצרי היה ארוך פי חמש ויותר מאשר בצד הישראלי (שגם בו היה סירבול).
הסיבה לכך ברורה, מצרים סובלת מעודף כוח אדם היסטרי, וכדי שהשלטון יבטיח לעצמו "שקט תעשייתי" הוא נאלץ לנפח את המנגנון בהיקף עצום, אחרת "הם יתגודדו ברחובות".
סכנה זו של "בטלה מאונס הגורמת לתחושת תסכול ומירמור המביאה לפשיעה וונדליזם" הינה אילוץ המאיים לפגוע בכלכלת כל המדינות – למעט ישראל. כי בישראל ישנו מגזר מיוחד במינו המוכן להסתפק במועט במובן החומרני ולא ייצא לרחובות להתגודד ולהפגין ולפרוע, אלא ישב בתלמודו וילמד תורה ויחוש סיפוק וערך.
למרות ניפוח המנגנון בעולם המערבי בכלל, ולמרות "המצאת צרכים מיותרים" כדי ליצור תעסוקה מלאכותית, רוב ארצות העולם סובלות מאבטלה הולכת וגוברת.
באירופה שיעור האבטלה הוא כפול מאשר בישראל, וזאת במידה רבה בזכות החרדים הנמנעים בחלקם מלהתנפל על שוק התעסוקה הפוחת. ומאפשרים בכך לחילוני, זה "שזקוק למקום עבודה לצורך "תחושת הצלחה", למצוא לעצמו תואנה להתרחק מהילדים והאישה.
אגב איני מסכים לדבריך בנושא הקיבוצים "החרמת הקרקע שנעשה בה שינוי ייעוד". לדעתי יש "להחרים את הקרקע שלא נעשה בה שינוי ייעוד". משמע להחרים את הקרקע שעדיין משמשת לחקלאות מטופשת ובזבזנית שנולדה בתקופה בה טרם הומצאו אוניות הקירור.
כמו כן עדיף לכולנו שסטודנטים ישבו בפקולטות הרוח והאמנות במשך שנים ארוכות, זה זול יותר מאשר "לייצר עבורם מקומות תעסוקה".
כמו כן גם נושא התחבורה הציבורית שציינת אינו כה חשוב, כי שימוש בטכנולוגיה המודרנית מייתרת את רוב הצורך לצאת מהבית ולהשתמש בתחבורה כל שהיא.
בארה"ב מקצוע הבניה נחשב מכובד כדבריך -אך רק במקומות בהם המקסיקנים ממעטים להשתתף. בישראל מקצוע הבניה נמצא ברובו בידי האש"פסוף הערבי, וממילא יהודי שמכבד את עצמו ומבקש להאריך את חייו יימנע מלהכנס לתחום.
הפתרון הוא פוליטי, ליצור הפרדה אמיתית בין אוהב לאויב. או בעברית פשוטה "יהודים ליהודה – ערבים לערב".
יאיר, תודה על המחמאה. אני יכולה לומר אותו דבר עליך. אחרת לא הייתי טורחת לנהל פה את הדיון הזה 🙂
אתחיל מהסוף – בנייה עתירת טכנולוגיה היא איכותית יותר, מזהמת פחות, קשה פחות פיזית, ודורשת השכלה להפעלתה. מכאן שאם נעיף את כל המונופולים המושחתים והחברות הממשלתיות הקשורים לענף הבניה ונכניס טכנולוגיה כזו, נוכל לוותר על הפועלים הזרים (שאגב הם לא רק פלשתינים. כשהייתה תנופה בענף ייבאו לכאן רומנים וסינים כי לא היה מספיק כוח אדם, וזה חבל כי כאמור יש לנו כאן אבטלה ומסתבר שאלה משרות שכן צריך לאייש ולא משרות שהמציאו באופן מלאכותי).
בנושא הקיבוצים והחקלאות, יש פה חקלאות בוטיק שבהחלט מצדיקה את עצמה, וכן מפעלי מזון כלכליים ביותר שנמצאים על אדמות הקיבוצים (בית השיטה, טירת צבי, סולטם…). ככלל, יש להלאים את כל אדמות הקיבוצים ולשווק אותן חזרה לקיבוצים במחיר שוק. או שזה יהיה כלכלי והם יקנו את הקרקע או שלא ואז לא יהיה להם כסף לקנות. אותי מקומם במיוחד שכל כך הרבה אדמות היו בחזקת הקיבוצים מתוך האידאל החקלאי שפשה בארץ עם קום המדינה, וכעת השטחים האלה משמשים את חברי הקיבוץ לוילות והרחבות לילדים שלהם אחרי שעשו לשטחים שינוי יעוד וניצול. בתקופה קצרה שעבדתי בממ"י הזדעזעתי כל כך מהשחיתות בנושא הזה שלדעתי זה כמעט מוזר שהוא עובר לכולם מתחת לרדאר, במיוחד כשמדובר בשטחים הכי מבוקשים בארץ (אזור השרון בעיקר).
לגבי הצורך בעבודה, אולי ניקח לדוגמא משק קטן שבו יש שדה שמחולק לעשר חלקות, ו-10 אנשים שכל אחד מעבד את חלקו ומקבל משכורת מבעל השדה.
יום אחד הומצאה מכונה שמייתרת את עבודתם של עשרת הפועלים, ובעל השדה רכש את הטכנולוגיה.
כעת איש 1 מיצר את חלקי המכונה, איש 2 מרכיב אותה, איש 3 מתקן אותה אם יש תקלות, איש 4 מפעיל אותה, ושישה פועלים נותרו מובטלים. הם דורשים מארבעת הפועלים המועסקים לממן אותם מכיוון שהם "לקחו" את פרנסתם. הפועלים המועסקים, ששכרם עלה מאז השינוי, לא מסכימים להתחלק אתם במשכורתם אבל נותנים להם קצת אוכל ומעט דמי כיס. הפועלים המובטלים, שרמת החיים שלהם ירדה, ממורמרים (ומשום מה לא מסכימים ללכת לקרוא ספרים ולהסתפק במועט) ומנסים איש איש לשפר את מצבו.
איש 5 ואיש 6 ישבו בבטלה ובילו את זמנם בנעימים.
איש 7 נהייה תוקפני כלפי המועסקים והם הסכימו להעלות לו את דמי הכיס.
איש 8 ואיש 9 החליטו לעזוב את המשק ולהגר למקום אחר.
איש 10 מצא פתרון יצירתי: הוא הציע לאנשים 1-7 להמר שמחר ירד גשם. כל אחד יהמר באותו סכום ויוכל להרוויח פי 7 בניכוי 5% למנהל ההימורים (איש 10 עצמו).
תוך שנה נהיה איש 10 האיש העשיר ביותר במשק, וזאת למרות שהוא לא מייצר דבר.
איש 10 לא לוחץ על אנשים 1-4 להעלות לו את הקצבה – הם משלמים לו מרצונם הטוב על שירות ההימורים, וכולם מרגישים נפלא (גם אם הימורים הם מנהג פסול).
זוהי דוגמא לאיך ניתן לייצר מקומות עבודה ללא עלות למשק, ללא הכבדה על האזרחים האחרים וללא בטלה. איש 10 איתר ביקוש וסיפק אותו. זה מה שקורה בימינו ואין בזה כל רע, כי כל מי שלא רוצה, לא מהמר ולא משלם מחירים מופקעים לכרטיסים של אייל גולן ולא קונה מותגים שמפרסמים ביוקר, וכולי וכולי. לעומת זאת, זה מספק פרנסה להמון אנשים ואותם אלו שכן קונים את המוצר או השירות לא מרגישים מופסדים. זוהי מטרת הכלכלה וזוהי הדרך היחידה לנהל אותה באופן יציב והוגן.
הדוגמא שהבאת מסבירה היטב את כוונתי. כדי למנוע מצב בו יהיו שישה מובטלים ממורמרים, ועוסקים בהימורים הפוגעים עוד יותר במשפחתם וסביבתם (כן, עיקר המהמרים באים מתוך השכבות העניות – המובטלות). עלינו לכוון את האבטלה כך שמי שיקח בה חלק יהיו החרדים, אנשים שאינם מהמרים ואינם ממורמרים מכך שאין להם כרטיסים לאייל גולן או מותגים. החרדים יהיו שמחים אם יניחו להם ללמוד ויאפשרו להם קצבה המאפשרת אחזקת המשפחה באיכות חיים סבירה.
עלינו לעודד את המגזר החרדי להשאר בתלמודו, לא לדחוף אותו ללימודי ליבה ולא לשוק העבודה. עדיף שישב אברך בתלמודו מאשר מובטל חילוני בבית המרזח.
הימורים הינו המס הכי לא צודק, הכי יקר והכי פוגע ומאמלל. זה תשלום גבוה תמורת אשלייה ופיזור תקוות שווא. יש לאסור את ההימורים, ולבטל את מפעל הפיס והטוטו.
מרים, יש גם עובדים זרים בהי טק, ויקרים יותר. הודים. יש הרבה חברות ישראליות שמחזיקות הודים, אחת החברות החזיקה מפעל שלם בקפריסין עם הודים כי לא קיבלו אישורי עובד זר, ובעצם בסופו של דבר רוב מפעלי התוכנה הישראלים יפסיקו להתקיים כי זול יותר לבנות בהודו, ההודים הם עם של תוכנה ולא כל עבודת תוכנה דורשת גאון ולא כל ישראלי גאון.
יאיר, ההימורים היו דוגמא לאיך עובדת כלכלה (ניסיתי לתת דוגמא מציאותית וקלה). נחליף את ההימורים ב"קריאת עתידות" או "ליצן" או "כותב תוכן". ווטאבר. בסוף אפשר להתפרנס גם ממה שלא מייצר כלום וזה לא הופך את המקצוע למיותר ואת העובד בו ל"עובד המפריע ליצרנים המעטים".
לגבי שילוב החרדים בשוק העבודה, יש לבחון את זה באופן מתמטי – כמה יעלה להקים להם מפעל, כמה מתוך ההשקעה יחזיר את עצמו בזמן סביר, לעומת כמה יעלה להשאירם בכולל. זה חשבון שאכן כדאי לעשות.
אגב, הימורים זה לא מס שכן לא מכריחים אותך ולשמו, ולא שונה מאלו שיושבים בבתי קפה או עושים גוונים בשיער (אני מתכוונת להימורים קלים כמו לוטו. הימורים כבדים זו התמכרות, אבל בכל מקרה לא מס).
שים לב לנקודה הקריטית פה – המעבר בין מצב שבו היו שישה מובטלים למצב שבו היו 5 מובטלים הוא מעבר בין 5 אזרחים ממורמרים ל-4. חלוקת העושר השתנתה, חלק מהכנסת המועסקים ה"יצרנים" עברה לאיש 10 והם לא התלוננו!! זה מאוד חשוב כי זוהי היציבות הכלכלית. אם יתר המובטלים היו מוצאים לעצמם תעסוקה לא יצרנית אחרת כמו שהוא עשה, גם הם היו שמחים ולא היו עוזבים את המשק או מתלהמים. ואיש 5 ו-6 שנהנו מהבטלה היו יכולים להמשיך להנות ממנה.
שונמית, את בסה"כ לוקחת את העולם קדימה כמה עשורים קדימה, אבל התוצאה היא אותה תוצאה: פעם היה משתלם חקלאות אישית, היום זה בא מבחוץ ובפנים יש הייטק. מחר ההייטק יהיה בחוץ (כמו שציינת שכבר קורה) ומשהו אחר יכנס פנימה. אין גבול ליצירתיות האנושית.
אגב, בשביל שהתהליך הזה יהיה איטי יותר צריך להוריד בארץ את מס החברות. הישראלים הם עובדים הרבה יותר טובים מההודים בכל מובן (מניסיון מר של עבודה מול הודים…) והסיבה שמוציאים מכאן מפעלים היא נטו המיסים.
יאיר, אתה צודק בטיעון המרכזי שלך. מרים נתנה דוגמא טובה לאיך כן משנים את שוק התעסוקה.
הכוונה שלי היא כזו: יש באמת המון עובדים מיותרים. רובם הגדול עובד בשירות המדינה או בשירות הציבורי או בשלוחה של אחת מאלו. חלק נכבד נוסף נמצא בסקטור הפרטי אבל עבודתו נגזרת מרגולציה מטורפת שבסוף רק מגדילה את הוצאות המעסיקים.
מרים נתנה דוגמא לעבודה שלא משנה מה נחשוב עליה (להימורים אין שם טוב…), היא נוצרה ביוזמה פרטית, והלקוחות צורכים את תוצריה מרצונים החופשי !!! אין זו מלאכה שהומצאה ע"י המנגנון השלטוני ואף אחד לא מכריח איש לצרוך את שירותיה.
רוצה לומר: בשוק חופשי ותחרותי באמת, גם תחום התעסוקה מאזן את עצמו ביעילות. וכאשר הממשלה לא חונקת את המעסיקים במיסים, הם בהחלט יירתמו מרצונם לתמוך בקהילה (מלגות, תרומות, קנייה של אמנות או הזמנת מרצים וכדומה). כך, גם בשוק חופשי ותחרותי, אפשר לשמור על רמת "בטלה" מסויימת כדי לא להציף באופן מלאכותי את מגזר העובדים.
שוב דוגמא מהקהילות החרדיות: יש לא מעט אנשי עסקים ותעשייה חרדים שעשו חייל ותורמים הרבה מהונם כדי לאפשר לימוד תורה וחיים מכובדים למשפחות שבהן לא עובדים.
רק יאיר, אנא שים לב: מימון ה"מובטלים" נעשה מרצון חופשי ולא בכפייה ע"י המדינה.
אני חושבת שזה הכיוון שיש לשאוף אליו.
ההצלחה של כיוון כזה בהחלט תלויה בחינוך טוב וערכי מוסר בסיסיים (כמו להתספק במועט, צניעות ולא ראוותנות, לתת למי שצריך, להעריך לימוד, תרבות, אמנות).
אני יוצא נגד "דת העבודה ופולחן הממון". כי כמו בכל דת, יש בה ביטול הרצון החופשי המתחדש של האדם והפיכתו לכלי לשימור דפוסים שנוצקו בעת שהדת נבנתה על סמך צרכים אמיתיים דאז.
כפי שהסברתי, הדבר דומה לכך שיהודים דתיים רבים מקיימים מצוות המיקווה רבת הדורות, למרות שהמקלחת נמצאת כיום בכל בית. ומקפידים על שנת שמיטה, למרות שהיום הדישון פותר את בעיית אזילת חומרי היסוד שבקרקע.
כך הוא הדבר לגבי נושא העבודה, אנשים משמרים את "מצוות העבודה" למרות שברובה אין בה צורך כיום בארצנו, ועוסקים בפולחן הממון והצריכה למרות שאין להם פנאי להינות מכל הטוב שהם רוכשים ואוגרים.
אך בעוד ביהדות, במקביל למנהגים מיושנים מיותרים יש תועלות רבות וערכי חיים חברתיים ואנושיים מועילים – וכ"עיסקת חבילה" ו"שורה תחתונה" כדאי לנו לקיים ולהפיץ את הדת היהודית, הרי לגבי "דת העבודה שסממניה הם פולחן הממון וצריכת הראווה, נזקיה הם עצומים ותועלתה כיום אפסית.
כפי שציינת וציינה גם מרים, הלחץ הציבורי "למצוא עבודה", קריירה, מותגים, גורמת לכך שאנשים "ממציאים עבודות", ממציאים צרכים. וההימורים הם אכן דוגמה אופיינית לכך (גם האופנה אגב). שתוצאתן היא בזבוז ופגיעה קשה בכולנו, ממש כמו מנהגי שבירת כפות הרגליים, ואריזתן בקופסאות עץ קטנות אצל הסיניות. (אגב האמהות הסיניות עשו זאת לבנותיהן מרצונן החופשי – הפכו אותן לבעלות מום – והשלטון האלים והתוקפני שם ביטל זאת (לרווחת כולם).
נושא המימון של המובטלים – "בכפייה לעומת רצון חופשי", ראוי אולי לדיון מורחב יותר בעצם שאלת מעורבות הממשלה בכלכלה. כללית אני תומך בהקטנת פעילות הממשלה והפחתת כפיית המסים על הציבור. אך כל עוד לא התגשמו חלומותי, והממשלה ממשיכה להתערב בכלכלה באמצעות "יצירת מקומות תעסוקה" בעלות של מליארדים רבים. נכון ונבון להציע לשנות את הכיוון ובמקום לבזבז עשרות אלפי שח בהעסקת פקיד מיותר בעירייה, (או מאות אלפי שח בהעסקת חקלאי מסובסד קשות), זול יותר ויעיל יותר לממן אברך בתלמודו. משמע הדבר יקטין את הוצאות המדינה – יקטין את המיסוי – יקטין את היקף הכפייה על הציבור.
הדבר דומה לנושא חיזוק העם היהודי בישראל. כיום המדינה מוציאה מאות אלפי שח להבאת יהודי מחו"ל (עולה חדש) וקליטתו בארץ. אך אפשר ברבע מהסכום הזה להביא יהודי "מייצור מקומי" – באמצעות תמיכה במשפחות ברוכות ילדים. והסיכוי של הילד מהבית החרדי להמשיך ולהתרבות בארצנו, כפול ויותר מאשר הסיכוי שאותו עולה חדש יגדל את נכדיו כאן.
חג שמח
היי יאיר,
אני מבינה את ההגיון הפנימי של דבריך. היינו, אם כבר התערבות, אז שתהיייה חיובית…
אבל קח בחשבון את הדברים הבאים:
1. עצם "מיסוד" ה"בטלה" כבר יגרום ליצירת בירוקרטיה שטרם נראתה כאן.
2. תחשוב כמה קופצים יהיו על עגלת הבטלה בתשלום מהמדינה. מי יחליט מי כן ומי לא? תנסה לנסח קריטריונים??? חחח… אני מאמינה שאתה מכיר את הפוליטיקה הישראלית לא פחות טוב ממני.
קח בחשבון שמימון אי העבודה יגדיל מלאכותית את הביקוש לאי עבודה ואז הנטל על מי שעובד יגדל. ככה זה בכלכלה.
3. אם ברמה העקרונית הממשלה תמשוך את ידיה מכמה שיותר תחומים, מערכות, פונקציות אזרחיות כאלה ואחרות וכדומה, או אז, כבמטה קסם, יעלמו טונות של משרות מיותרות. ימצא שיש עודף תקציבי ניכר והמיסים ירדו. זה תהליך שלוקח זמן. לא מהיום למחר. רק שיש לזרום לכיוון באופן עקבי ונחוש.
4. בטווח ארוך, כשהשוק החופשי והתחתרותי אומר את דברו והמדינה מצטמצמת למה שבאת היא נועדה (ז"א בלי "לעודד", "לפתח", "לתמרץ"… פשוט לשבת בצד), יבנה איזון בריא וטוב בין מי שעובד לבין מי שלא. בהחלט יכולה להתהוות שכבה גדולה של אזרחים שיבחרו לא לעבוד אלא לעסוק בדברים מועילים לא פחות.
כל עוד "דת העבודה" מונעת מהציבור ומהממשלה חשיבה חופשית ואנושית, הממשלה תיזהר מלאפשר אבטלה גלויה, ותמשיך "ליצור מקומות עבודה", משמע לנפח את המנגנון ולסרבלו ובמקביל להשקיע מליארדים במניעת כניסת תוצרת מתחרה.
ומאחר והחילוניים זקוקים לעבודה כדי לחוש בעלי ערך, ואבטלה כפויה גורמת להם לתסכול ולמרמור ומכאן ועד ונדליזם ופשיעה המרחק קצר, נכון לרכז את האבטלה הכפויה בקרב הציבור "שיש לו אלוהים" ואינו זקוק לקריירה כדי לחוש בעל ערך.
לכן יש לבטל את ההשקעות שהמדינה מבצעת מתוך נסיון להפוך את החרדים ל"כמונו". ולהשתמש ביתרון יחסי זה של ישראל כדי לאפשר להם להמנע מלרבוץ על שוק התעסוקה המלאכותית היקר והמכאיב.
בהחלט נכון לעודד נשים להשאר בביתן (הארכת חופשת הלידה – בתשלום נמוך), העברת נקודות הזכות לבעל. ונכון לעודד יציאה מוקדמת לגמלאות , גם זאת בתשלום נמוך.
הקושי הבירוקרטי הוא אפסי לעומת המאמץ המושקע כיום ע"י הממשלה ב"עידוד תעסוקה", מניעת כניסת תוצרת מתחרה, "מפעלים מאושרים" ושאר אווילויות.
התקשורת שוטפת את מוח הציבור בנושא הצרכנות והקריירה, כל עוד אין תקשורת אחרת המציגה את היתרונות של הצניעות והעזרה ההדדית וכדומה, האנשים ימשיכו להתחרות זה בזה "מי הכי יפה בעיר, מי הכי עשיר בעיר" , ואנשים ימשיכו לרכוש ספרים ומדפים וחדרים לאחסן זאת תוך ויתור על זמן פנוי לקרוא בהם. אנשים יוותרו על גידול ילדים כדי לא לפגוע בצריכת המותגים והמסעדות שלהם עצמם.
הסיכוי לשינוי הוא מצד החרדים כאמור, אך הם כל כך נבהלו מההאשמות האנטישמיות שמיהרו להציג "הנה גם אנחנו עובדים". במקום להיות גאים "אנחנו לא נופלים כעול על שוק התעסוקה הסחוט". לכן רק גישה של "תכנון מרכזי" עשויה להביא את השפיות והתבונה לארצנו
רק עוד דבר פשוט וקטן:
יאיר, אתה בא מתוך גישה של תכנון מרכזי. הגישה הזו לא תצלח.
אם לעומת זאת, תצמח תרבות של אי-עבודה, צניעות, לימוד, עזרה הדדית וכו' אז תהיה דחיפה טבעית מלמטה לכיוון שאתה חותר אליו (ובצדק מבחינתי).