הערה: אני רוצה להודות למספר תורמים אשר תרמו לחשבון הבלוג בזמן האחרון. אני כרגע בתקופה של לחץ בעבודה ולכן תדירות הרשומות נמוכה יחסית, אבל יש מספר רשומות "בקנה" ואני מאמין שבקרוב הלחץ ישתחרר.
אמרה מפורסמת גורסת כי האויב הגרוע ביותר של "טוב" הוא "מצוין" – הנטייה האנושית להתמקד באופן האידיאלי שבו הדברים אמורים להיעשות מונעת לא פעם שינוי לטובה בפועל. דוגמה טובה לכך היא הפריימריז הפנימיים במפלגות הגדולות בישראל.
מלכתחילה מדובר בשיטה עקומה: מספר קטן יחסית של כמה עשרות אלפי אנשים בוחרים את רשימות הליכוד, העבודה ומפלגות נוספות לכנסת, ולמעשה מחליטים על זהות חברי הכנסת. לאותם בוחרים יש כוח רב, הרבה יותר כוח מאשר לישראלי הממוצע המצביע בבחירות הכלליות, והיכן שישנו כוח נמצאות גם קבוצות הלחץ המנהלות את הכלכלה הישראלית. ועדי עובדים, טייקונים, חקלאים, מתנחלים וכו' – לכל קבוצה יש את הכוח שלה לפקוד אנשים או לתרום לקמפיינים של מועמדים בבחירות הפנימיות, ובהתאם לכך להשפיע על התוצאה.
התוצאה הטריוויאלית היא שאין במי לבחור, מכיוון שרבים מהמועמדים בפריימריז הפנימיים עובדים עבור קבוצת לחץ כזו או אחרת, באופן פומבי יותר או פחות. העשירייה הראשונה במפלגות הגדולות ביותר בישראל כוללת לא מעט אנשים שכל הישגיהם בחיים מתמצים ביכולת להתחבר לאנשים הנכונים ולסחוף לטובתם את אותם עשרת אלפים קולות הנדרשים עבור מקום בכנסת. אנשים איכותיים יותר מעדיפים לרוץ במסגרת מפלגות המרכז האופנתיות, היכן שאין פריימריז, או לסמוך על שריונים של ראשי המפלגות, ורובם פשוט מוותרים על כל הרעיון. כך הגענו למצב שבו חברי הכנסת בישראל רחוקים מלהיות קבוצה איכותית במיוחד בממוצע.
התגובה הציבורית לתופעה הזו מוטעית. מרבית הציבור פשוט זורק באדישות את הסיסמה הסטנדרטית, "אין במי לבחור", כאילו שזה איזו שהיא עובדת טבע שנחתה עלינו משמיים, ואילו אחרים מריצים כל מני "סדנאות מנהיגות" ותכניות שונות ומשונות שנועדו לייצר את "המנהיג הבא" של מדינת ישראל. זו טעות – לא חסרים אנשים איכותיים בדור הנוכחי, אנשים עם הישגים מרשימים בגילאי 40-60 שיכלו למלא את שורות המפלגות הגדולות ולתרום לפוליטיקה הישראלית. לא חסרים מנהיגים. הם נמצאים בעולם העסקי, באקדמיה, בצבא ובשלל מקומות אחרים, והם לא נכנסים לפוליטיקה מכיוון שהם יודעים שאין להם סיכוי בהתמודדות אל מול הפוליטיקאים המקצועיים שיודעים כיצד לכרות את הדילים הנכונים בפריימריז הפנימיים.
חסם הכניסה שמקשה על אנשים טובים להיכנס לפוליטיקה נמצא במקומו כבר שנים רבות, אך הציבור בישראל יכול להסירו בקלות רבה – כל מה שנדרש זה להתפקד למפלגות הגדולות, תהליך שניתן לבצע באינטרנט בחמש דקות, בעלות מגוחכת של כמה עשרות שקלים בשנה (ראו פרטים בסוף). אם רק עשרה אחוזים מהמפגינים של המחאה החברתית היו מתפקדים למפלגת הליכוד ולמפלגת העבודה הפוליטיקה הישראלית הייתה נראית כיום שונה לחלוטין.
מכיוון שזה לא מה שקרה, למרות שרבים אמרו את אותם הדברים שאני אומר כאן כבר אז, אין ברירה אלא להסיק שהציבור הישראלי אולי מעוניין בשינוי אך הוא לא באמת מעוניין להשתנות. נראה כי הישראלי הממוצע בעיקר מעוניין להאשים אחרים: להאשים את הפוליטיקאים המכהנים, להאשים את הצד השני במפה הפוליטית, להאשים את שאר חלקי הציבור, להאשים את השיטה, להאשים כל אחד אחר שניתן ולא חס וחלילה לקחת אחריות ולעשות משהו מינימלי כמו להתפקד.
בבחירות הפנימיות גם לקבוצה של אלף-אלפיים איש ישנה השפעה משמעותית, ברגע שהם מציגים חזית אחידה. בבחירות הפנימיות של הליכוד הקבוצה הקוראת לעצמה "הליכודניקים החדשים" תמכה בעיקר בשני מועמדים צעירים אלמוניים יחסית, יואב קיש ושרן השכל, מובילי התנועה זומנו לפגישות עם שלל חברי כנסת ושרים מכהנים והאג'נדה שלהם זכתה להתעניינות רבה, ויואב קיש נבחר בסופו של דבר במקום ריאלי. מספר האנשים שמזכה אדם בישראל בפגישה אישית עם שרים המתחננים לעזרתו הוא נמוך עד כדי גיחוך בהשוואה לגודלה של האוכלוסיה – והכל נובע מאותה השיטה העקומה של הפריימריז הפנימיים.
בתור מתפקדים אתם לא צריכים באמת להתעמק בקורות חייו של כל חבר מפלגה אלמוני. כל מה שנדרש זה להיכנס כמה ימים לפני הבחירות לפורומים ועמודי פייסבוק של קבוצות כמו "הליכודניקים החדשים" התואמות את האג'נדה האישית שלכם, ולהתעדכן ברשימות המומלצים. אפילו אם תצביעו באופן אקראי לחלוטין בסופו של דבר, אתם עדיין מפחיתים מכוחן של קבוצות הלחץ. על כל אדם הגון שמתפקד למפלגה קבלני הקולות צריכים לפקוד עוד אחד מ"המחוברים" על מנת להכניס פנימה את אנשיהם. בסופו של דבר מספר העובדים בתעשייה האווירית שמוכנים לסור למרותו של חיים כץ מוגבל הרבה יותר ממספר האזרחים ההגונים במדינה שאכפת להם.
זו לא הפעם הראשונה שאני כותב את הדברים האלו. התגובות הסטנדרטיות שאני מקבל הן מאנשים החוששים להיות "סוס טרויאני" ולהתפקד למפלגה שהם לא בהכרח יצביעו אליה, ונפוצה יותר הגישה האפטית הרגילה של "כולם מושחתים ולכן דבר לא ישתנה". התגובה הראשונה מוטעית – אפשר לחשוב שהחשש מלהיות סוסים טרויאנים הוא מה שעוצר את חברי הועדים או המתנחלים מלהתפקד בהמוניהם למפלגות שאין להם שום כוונה להצביע להן – והתגובה השנייה היא נבואה המגשימה את עצמה.
אני לא מעוניין לעודד מצביעי חד"ש להתפקד לליכוד, אבל אם אתם באזור המרכז-ימין מבחינת דעותיהם הפוליטיות אין שום דבר רע בהתפקדות לליכוד, גם אם בבחירות האחרונות הצבעתם ליאיר לפיד – וכנ"ל לגבי התפקדות למפלגת העבודה עבור מי שמלכתחילה נוטה שמאלה. חברי קבוצות הלחץ "משחקים מלוכלך", והדרך היחידה לנצח אותם היא שהציבור הרחב יתלכלך גם הוא.
אם הציבור הישראלי לא מוכן לעשות את ההקרבה המינימאלית, להתפקד באינטרנט לאחת המפלגות הגדולות ולשלם כשישים שקלים לשנה, אז הציבור הוא האשם היחיד בכך ש"אין מי לבחור". לא הפוליטיקאים, לא השיטה, לא ההיסטוריה ולא מזג האוויר. זאת האמת הפשוטה: כל אדם ישר והגון שהתפקד בעצמו לאחת המפלגות הגדולות והצביע בבחירות הפנימיות לפי צו מצפונו לאנשים איכותיים ככל הניתן מהמבחר הנוכחי, תרם עד כה לפוליטיקה הישראלית הרבה הרבה יותר מכל הטוקבקיסטים הזועמים, מכל העיתונאים המתלהמים, מכל המפגינים הממלאים את הרחובות ונושאים שלטים, ומכל אותם צדקנים המתלוננים מדי בוקר וערב על כך ש"אין במי לבחור".
תסלחו לי על הקלישאות, אבל רוצים שינוי? היו אתם השינוי. אל תצפו שדברים טובים יקרו מאליהם, הם אף פעם לא קורים מאליהם.
לסיכום, התשובה לשאלה שבכותרת הרשומה היא פשוטה: בגללכם. אין במי לבחור בגלל שאתם, ברובכם, לא עשיתם את המאמץ המינימאלי על מנת לוודא שכן יהיה במי לבחור. בגלל שאתם לא מעורבים מספיק. בגלל שאתם מפחדים להתלכלך. מקרי השחיתות שממלאים את העיתונים בימים האחרונים? לא רק בגלל פאינה קירשנבאום. לא רק בגלל השיטה. גם בגללכם. כי אם היו יותר אנשים הגונים בתוך המערכת, האנשים שאינם הגונים היו מתקשים יותר לפעול. כפי שכתבתי בעבר, כל עם מקבל את המנהיגים שמגיעים לו. תסתכלו במראה ותראו שם את שמעון שבס, את אריה דרעי, את אהוד אולמרט, את כולם. זה לא הם, זה אתם. הכנסת היא בסך הכל מראה של החברה הישראלית – יותר נכון, של אותו חלק בחברה הישראלית שטרח להתפקד.
הבחירות הפנימיות במפלגות הגדולות הסתיימו כבר, וממילא עכשיו כבר מאוחר מדי לדאוג לנושא עבור הבחירות הקרובות לכנסת בגלל תקופות האכשרה שיש במרבית המפלגות (אדם יכול להשתתף בבחירות הפנימיות רק לאחר שהיה חבר מפלגה במשך זמן מסוים). אבל הפוליטיקה בישראל תזזיתית והפכפכה, ואין סיבה לחשוב שהבחירות הבאות לכנסת יתרחשו רק בעוד 4 שנים. הזמן הטוב ביותר להתפקד למפלגות הגדולות היה לפני שנתיים, הזמן השני הטוב ביותר הוא עכשיו. האם הציבור הישראלי יהיה מוכן להשקיע חמש דקות מחייו ושישים שקלים בשנה מכספו על מנת לנסות ולשנות משהו, או שהוא יעדיף להמשיך ולשקוע בתוך האפטיות החמימה והנוחה, להזדעזע מכתבות על שחיתות ולא לחשוב חס וחלילה שיש משהו שהוא יכול לעשות בנידון? האם הוא ימשיך לחלום על "המצויין", על האידיאלי, ולוותר על הסיכוי לשפר את המצב הנוכחי? אני מניח שנצטרך לחכות לבחירות הבאות על מנת לראות.
—————-
התפקדות למפלגת העבודה:
http://hitpakdut.havoda.org.il/mifkad
התפקדות למפלגת הליכוד:
http://www.likud.org.il/register-heb
התפקדות למרצ:
http://meretz.org.il/mini/hitpakdut_new/
התפקדות לבית היהודי – המפקד לכנסת הנוכחית הסתיים.
(מומלץ בחום לא לתת את הפלאפון שלכם במסגרת הפרטים של ההתפקדויות, אם אינכם רוצים לקבל מאות SMSים ועשרות טלפונים בימים שלפני הבחירות הפנימיות)
בעקבות הפוסט הקודם שלך בנדון לפני מספר חודשים התפקדתי לאחת המפלגות הבאות ואני יכולה להצביע כבר בסבב הפריימריז הנוכחי.
אתה מצליח להשפיע 🙂
היי אורי,
אתה צודק.
רק לא הבנתי, לאור הטקסט, למה הוספת את הלינק להתפקדות למרצ, שאינה מפלגה גדולה.
(הסיפא הוא עובדה מצערת, אך זו המציאות)
אורי שלום,
ברשותך, אביא את נקודת המבט הליברלית לדיון הפוליטי.
פריימריז/מנהיג-מחליט/וועדה-מסדרת או כל דרך בה מפלגה מרכיבה רשימה היא דרך לגיטימית. למעשה, הרכבת הרשימה כמו בחירת המנהלים בחברה מסחרית, היא שיקול של הבעלים. השאלה היא מי הם ה׳בעלים׳ וה׳לקוחות׳ של המפלגות. בעוד ששאלת הלקוחות די ברורה (כמו גם שאלת התחרות והשוק), שאלת הבעלות נראת על פניה מורכבת. אך אין זה מדוייק. בעלות היא שליטה. אין שליטה ללא בעלות ואין בעלות ללא שליטה. כמו בכל מלכ״ר עמותה/אירגון חברתי/איגוד עובדים, מוסד בבעלות מי שפועל בו (שליטה ישירה) ותורם לו (שליטה עקיפה), ולא בהכרח בבעלות מי שמזדהה עם מטרותיו, או מקבל ממנו שרותים. עמותות המזון נשלטות לכל דבר ועניין ע״י התורמים והמנהלים ולכן, בהכרח, מקדמות את האינטרסים של התורמים והמנהלים. לא של העניים, אלא במקרים בהם האינטרסים של אלה חופפים לאינטרסים של השולטים בעמותה. לעולם קונפליקטים ארוכים או קשים בין גופי שליטה יובילו לנזק לאירגון (מנהלים מול עובדים, הנהלה מול משקיעים, ממשלה מול הנהלה…). מנהל מוכשר נמנע מקונפליקטים שכאלו, ועל המנהל המוכשר עוד בהמשך.
הטריק הפייגליני של ההשתלטות העוינת (רכישת בעלות בניגוד לרצון ההנהלה הקיימת, ולמעשה יצרת קונפליקט בין מרכיבי השליטה), מצליח אך ורק בגלל חוזק המותג, הליכוד במקרה של פייגלין. וגם המותג נשחק בסופו של דבר כפי שהמותג של העבודה נשחק בעיקבות ההשתלטות העויינת של אידאולוגיה שמאלית יותר (בן עמי, ביילין, בורג, דיין, תמיר…) לאחר רצח רבין. רן ברץ* מתאר את האלקטורט הזה יפה בטבלה הבאה http://mida.org.il/wp-content/uploads/2014/12/%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%98%D7%99%D7%9D.png
אם תבחן היטב את האלקטורט המתלונן שאין למי להצביע, תמצא שהוא האלקטורט הקלאסי של המערך. תפיסה אידאולוגית שנעלמה מהקלפי למרות שייצגה ציבור רחב ביותר (מעל שליש מהבוחרים, 44 מנדטים, לפני שנעלמה סופית). למעשה זהו האלקטורט של מפלגות מצב הרוח מאז 1996, מייד לאחר רצח רבין. איך אמר רייגן, אני לא עזבתי את המפלגה הדמוקרטית. היא עזבה אותי.
ולכן מסקנתי היא שכל מפלגה תרכיב כל רשימה בה היא מוצאת לנכון, בדרך אותה היא מוצאת לנכון, וללקוח (המצביע) נשאר רק לבחור את המוצר מהמדף, באותו יום בו הוא הולך לסופר (יום הבחירות). הטיעון שאין למי להצביע שקול לטיעון ״אני לא מוצא את הלחם שאני אוהב בסופר״. התשובה די סטנדרטית, או שתקנה לחם שאתה פחות אוהב, או שלא תקנה לחם, או שתהייה מועיל לחברה ותקים מאפיה חדשה במקום להתבכיין. דווקא האלטרנטיבות של להתקשר למאפיית אנג׳ל, ולבקש מהם שיכינו לי עוד מהלחם שאני אוהב, או ללכת לעבוד שם, או לקנות את מניותיהם, לא נראה לי פיתרון שמשהו היה ממליץ.
ולפני שמי שהוא יחשוב שאני ממליץ על יזמות פוליטית, וכסיום משעשע לטוקבק ארוך הרבה יותר מדי, כדי לחשוב על הכישורים הנדרשים מפוליטיקאי, כמו גם מכל בעל מקצוע אחר. כידוע, הרעיונות והכוונות הם אלמנטים חשובים, אך יכולת ביצוע ועיקביות של שנים הן קריטיות לכל פעילות משמעותית. היכולת ליצור קואליציות אד הוק שונות ומתחלפות כדי לקדם אינטרס ספציפי לאורך זמן היא קריטית לעשיה הציבורית. זו היא מיומנות קריטית להצלחת עורכי דין, פעילים חברתיים, ומנהלים בכירים בארגונים גדולים, אך בלתי דרושה לחלוטין לעיתונאים. זו הסיבה שהעיתונאים נכשלים בצורה עקבית בניהול מפלגה וקידום אג׳נדה בעוד שראשי וועדים, קציני צבא ומנהיגי סטודנטים משגשגים. לצערי גם בזה האמריקאים צעד אחד לפנינו. אולי אחרי שההוא שבז לכלכלנים יתרסק, נתחיל להטיל ספק בכוכבי ג׳ל או סיליקון הרוצים להנהיג מפלגה.
*
http://mida.org.il/2014/12/22/%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-2015-%D7%94%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E/
שלום אורי
לא מסכים עם התזה של להשפיע מבפנים.
גם לא מוכן לתרום להם שקלים .
ובטח שלא לתת להם לנופף בכמות המתפקדים כהצדקה לכל קפריזה ושטות .
יש לדעתי דרכים אחרות , על אחת רמזת במהלך הפוסט – ולא הרחבת ( ליצור זהות אינטרסים )
השניה , שינוי השיטה והתאמתה למצב הקיים .
דוגמא לשינוי שיכול ליצור סד על רגלי קבוצות הלחץ :
הבחירות הכלליות יהיו על 80 מושבים , עוד 40 מושבים יקבל הזוכה בבחירות " מתנה "
מפלגה תגיש שתי רשימות לכנסת , רשימה של 40 נבחרים שרק מהם ניתן לבחור שרים וסגנים ורשימה רגילה של אנשים , שיוכלו להיות ח"כים בלבד .
התניה חשובה לקבוצת ה 40 , אין שינויים ברשימה אחרי הגשתה . ( גם אם אדם מתפטר )
יתרונות :
א. יהיה קל יותר למפלגה זוכה ליצור קואליציה וממשלה יציבה .
ב. כוחם של המרכזים יפחת ( יוכלו להשפיע על בחירת ח"כים בלבד ).
ג. רשימת ה – 40 תהייה מעיין כרטיס ביקור של המפלגה
ד. אנשים בעלי יכולת , שהיום מתחמקים מהפוליטיקה , יוכלו להיות חלק מרשימת ה 40 ולא להשתתף במירוץ הפנימי על מקום ברשימה .
חסרון אחד בולט :
יהיה הרבה יותר קשה לעבור את אחוז החסימה ( גידול של 50% בכמות האנשים ששווה כל ח"כ )
אין ספק שחייבים לפרמט את הדמוקרטיה
בישראל.
השיטה שמעודדת התפקדות לליכוד
או לעבודה, היא שיטה שמעלה עובש ירוק
ותפל, ומוכיחה קיבעון מחשבתי מייאש.
ההצעה שלך, להגיש רשימה מחולקת לשתי
קטגוריות עם תנאים והגבלות וכולי,
יש בה חידוש יפה. זו התחלה. צריך לשנות
כמעט הכל.
כולל איסור על מעבר ממפלגה אחת לאחרת
בתוך הכנסת וכולי
1 מעניין שמיעוט המשתתפים במשחק הכלכלי לא מטריד אותך
2. אתה אוחז בתפיסה נאיבית שהבעיה היא באנשים (הנבחרים) ולא בכללי המשחק.
האם זו גם דעתך בהקשר הכלכלי
סתירות פנימיות ?
שלום אורי.
גם לפני הבחירות הקודמות היה קמפיין להתפקדות כדי להשפיע . אז שוכנעתי , התפקדתי (לליכוד), שילמתי יפה דמי חברות בכל שנה . לפני כשבועיים הגיע רגע האמת – הזדמנות להצביע ולבחור בפריימריז.
עשיתי שיעורי בית לפני כן – נכנסתי לאתר "כנסת פתוחה" ואף נעזרתי ב "מד-חכ" כדי ללמוד מה עשו בקדנציה. ערכתי רשימה יפה של 5 אנשים שהערכתי את פועלם. אך כשקראתי את רשימת המועמדים ואת תנאי ההצבעה – חשכו עיני… 2 מבין המועמדים "שלי" לא היו מועמדים בפריימריז. ולא רק , אלא שנדרשתי לבחור 11 מועמדים מתוך 36 (!!) . לא אחד פחות – כי הדבר יגרום לפסילת ההצבעה. כמחצית מבין המומעדים היו לא מוכרים. ואף כשחיפשתי מידע על חלקם – באיטרנט ובאתר הליכוד – לא מצאתי.
האמת – שהרגשתי מרומה …. נכון שאין למי להתלונן, ואם הייתי מבררת מראש וחופרת בתקנונים – כנראה הייתי למדה על כך. אך מכיוון שאני לא "חיה פוליטית" אלא רק אזרחית שאכפת לה , ונראה שגם די נאיבית – לא ביררתי. (מסתבר שדמוקרטיה זו מילה כללית וגמישבה למדי. וכל גוף יכול לנסח ולהמציא כללי משחק משלו … )
אז מסקנתי – שרצוי לא רק להתפקד – אלא גם להבין את הסדרי וחוקי הפריימריז של המפלגה שאליה רוצים להתפקד ולברר האם אני מוכן/נה ויכול/ה לממש את זכות ההצבעה
לכל החכמולוגים שרוצים לשנות השיטה – למה אתם חושבים שהיא תשתנה אם היא משרתת את הנבחרים בשיטה הנוכחית?
תיאוריות לא יעולו כאן. צריך להשפיע מבפנים.
כי ההבדלים למעשה מטושטשים, בעיקר בין המפלגות הותיקות, העבודה והליכוד
שלא מעט פעמים ישבו בחברותא בממשלת אחדות, והזמן הכי ארוך 5 וחצי שנים
אז למרות שנחשבות ליריבות, ההבדלים קטנים בעיקר בעמדות פוליטיות מדיניות
ובנושא חברה וכלכלה, מפלגת העבודה נוטה לקפיטליזם רך עד קיצוני, למרות דימויה
הסוציאליסטי היא השתנתה בדור האחרון, והקיצוני הבולט במפלגתם ראש העיר ת"א חולדאי
ולגבי המושג מפלגות גדולות, זה מושג שעבר זמנו מאז בחירות 1996
אין היום מפלגות גדולות, היום בינוניות גדולות!
אז הסיבה שאין במי לבחור, שרק כאן לא מקצים משבצות למועמדים אזורים
כמו שקיים בלא מעט מדינות, שבוחרים נציג באופן ישיר, ולא באופן עקיף דרך פתק אחד
ועוד סיבה שישנם מפלגות שיש להם דמיון, כמו שלליכוד יש את לוייניו ביתנו, בנט, וכן קדימה
ולויין שחבר לעבודה, התנועה בראשות לבני, שלמפלגת העבודה לויינה הינה מרצ
אז לרוב המפלגות חבל לבזבז את הקול, כי לא ייצא מזה כלום
בוחרי יש עתיד שהינם חצי מיליון בזבזו את קולם לעיתונאי ומגיש טלויזיה
שבסוף התגלה כאיש לא רציני, ונטל חלק בקיצוצי הקצבאות ולא פעל להורדת
מחירי הדירות והעלה הצעה חלולה מע"מ 0%, זאת אומרת לא מוזיל אבל לא מייקר
אז הוא לא יקבל יותר 19 צירים בכנסת ככל הנראה!
כידוע לכולנו הממסד מצפצף עלינו ועושה מה בראש שלו, ללא קשר לזהות המפלגה בשלטון. מי נמצא בממסד? אנשים רגילים, שרתמו את עצמם לקידום בעזרת פוליטיקה כאשר כל האמצעים כשרים: שקר, שחיתות, חנופה, בגידה בבריתות פוליטיות ועוד. מי שנכנס לפוליטיקה עם כוונות טהורות חיב להתאים עצמו לאמצעים השלילים האלה כדי לשרוד או שיפלט \ישהה בשוליים חסרי ההשפעה.
הדרך לשינוי היא קשה אבל מאוד כדאית- שינוי שיטת הבחירות.
שיטת הבחירות צריכה להיות מושתתת על אחריות אישית של הנבחר לבוחריו, ולכלול דמוקרטיה ישירה במידת האפשר:
-1 דמוקרטיה ישירה: משאלי עם כמו בשוויץ, כאשר כל נושא שנתמך על ידי מספיק אזרחים עולה למשאל עם. גם בישראל יש משאל עם, אלא שהוא מוגבל כרגע לנושא אחד- אם וכאשר יוחלט להחזיר את השטחים.
-2 בונוס חברי פרלמנט למפלגה הגדולה, כמו באיטליה, כדי ליצב את הממשלה.
-3הבחירות לכנסת צריכות להיות אישיות בלבד. חשוב שכל ח"כ ידע שהוא נותן את הדין לפני הבוחר בלבד ושאין יותר דילים, ועדי עובדים, לובי של נערי הגבעות וכו'.
חלק (חצי?) יבחרו בבחירות איזוריות ב 2 סיבובי בחירות כמו בצרפת, ח"כ אחד לכל איזור.
והחלק האחר יבחר ברשימות מפלגתיות, אבל הסדר ברשימה יקבע ביום הבחירות , (בדומה לנורבגיה ופינלנד ( ולא בפריימריס, ועדה מסדרת וכו', כאשר הבוחר יצביע לאחד המועמדים ברשימה ולא לרשימה עצמה. מועמד שיצבור יותר הצבעות, יגיע למקום גבוה יותר ברשימה.
בעיות רבות יפתרו\יוקטנו אם הח"כ ידע שהוא נותן את הדין לפני הבוחר בלבד (רמז: לוביסטים)