נתחיל מהסוף: אם אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, מעוניינים לחיות ברמת חיים מערב-אירופאית, אנחנו צריכים להיות עשירים כמו האירופאים. בשנת 2015 לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית הישראלי הממוצע ייצר תוצרת בשווי של כ-35,702 דולרים בשנה, לעומת השוויצרי הממוצע שייצר תוצרת בשווי של 82,178 דולרים, הדנמרקי שייצר תוצרת בשווי של 51,424 דולרים, השבדי עם 48,966 דולרים, וההולנדי עם 44,333 דולרים, אם ננסה להתמקד במדינות בסדר הגודל של ישראל. כאשר משקללים את המספרים האלו לפי כוח הקנייה המקומי ישראל נמצאת באזור המקום ה-35, לצד מדינות כמו ספרד, קפריסין, דרום קוריאה וצ'כיה, ורמת החיים היא בהתאם.
כדי להיות עשירים יותר, עשירים כמו השוויצרים, אנחנו צריכים לצמוח. כמובן, אפשר לשאול האם הצמיחה מיטיבה רק עם העשירים או גם עם העניים, והתשובה היא כמו תמיד "תלוי", אבל זה די ברור שצמיחה אפסית לא מיטיבה עם אף אחד. קודם שתהיה צמיחה, ואחר כך נוכל לדאוג לחלוקת הפירות. בשנת 2014 התוצר לנפש במדינת ישראל צמח בכ-0.6%, בשוויץ ודנמרק הצמיחה הייתה זהה, בשבדיה התוצר לנפש צמח בכ-1.4%, ובהולנד בכ-0.7%. המשמעות היא שאנחנו לא מתקרבים אל המדינות האלו ואל מדינות מערביות אחרות. בהשוואה לעשור הקודם שיעורי הצמיחה בישראל נמצאים בירידה, בין השאר מכיוון שככל הנראה מיצינו את מגמת הגידול בשיעורי התעסוקה שהחלה מאז המשבר של תחילת שנות ה-2000 וביטול הקצבאות.
כדי לצמוח יותר נדרש שיזמים מקומיים יפתחו יותר פירמות חדשות או ירחיבו את הפירמות הקיימות, נדרש שפירמות יעילות יצמחו על חשבונן של פירמות פחות יעילות, שסקטורים שבהם למדינת ישראל יש יתרון יחסי יצמחו על חשבונם של סקטורים מסובסדים, מוגנים ובלתי יעילים, ושיזמים מחו"ל יגיעו על מנת להשקיע כאן. הדברים האלו קורים פה ושם, אבל כרגע הם לא קורים בקצב שיכול לאפשר לנו יום אחד לשפר את מיקומנו היחסי בעולם.
בתקופה האחרונה ממשלת ישראל רק מחריפה את המצב מהבחינה הזו. כחלון פתח את כהונתו עם מספר מהלכים חיוביים, כגון הפחתת המע"מ ומס החברות (אם כי מס החברות בישראל עדיין גבוה יותר ממיסי החברות בכל המדינות האחרות שהזכרתי לפני כן). לאחר מכן הוא ניסה להילחם מעט כנגד החקלאים כדי להוזיל את מוצרי המזון ולפתוח את השוק ליבוא, אבל בסופו של דבר הפך את עורו, נכנע לחקלאים באופן כמעט מלא, והשבוע גם יישר קו עם יחימוביץ' ועמיתיה לשמאל הרדיקאלי והעביר את החוק המגביל את שכר הבכירים בחברות הפיננסיות.
עכשיו, אין לי ספק שחלק מהאנשים שיקראו את הרשומה הזו שונאים בנקאים. בשנאת הבנקאים שלכם אין שום דבר חדש, ואין לה קשר למשבר של 2008. כבר אלפי שנים אנשים שונאים בנקאים, מרבית הדתות הממוסדות ניסו להגביל את מוסד ההלוואות בריבית, וחלק לא קטן מהאנטישמיות שהופנתה כלפי יהודים באירופה נבעה משנאת בנקאים ומלווים בריבית.
אפשר להבין את שנאת הבנקאים. הרעיון של הריבית בתור "מחיר הזמן" אינו טריוויאלי. למען האמת, בזכות מערכת החינוך המופלאה שלנו מרבית האנשים הבוגרים במדינת ישראל, כמו גם במדינות אחרות, לא מבינים בכלל מה זה "בנק". הם חושבים בטעות שבנק הוא מן כספת שכזו שמטרתה לשמור על הכסף שלנו מפני שודדים, ואינם מבינים שבנק הוא בעצם מוסד המתווך בין לווים למלווים, והוא קיים מכיוון שהוא מסוגל לבצע את התיווך הזה באופן יעיל יותר מאשר מפגש ישיר בין שני הצדדים. תודות לחשיבותו של התיווך בין לווים למלווים בנקים הפכו במהירות רבה לנפוצים בכל העולם, הם חיוניים לכלכלה כמו אוויר לנשימה, ובלעדיהם לא יכולה להתרחש שום צמיחה. מדינה מודרנית יכולה להסתדר נפלא בלי חקלאות מקומית, בלי תעשייה בטחונית, אפילו בלי היי-טק, אבל היא תקרוס תוך רגע ללא מערכת פיננסית מתפקדת. ובכל זאת אני נתקל בעיתונות הכלכלית בישראל, בהקשר של הדיונים על החוק, במשפט כמו "הגופים הפיננסיים מנהלים את כספי המשק ואינם מייצרים צמיחה, לעומת החברות הציבוריות, למשל חברת טבע, שכן מייצרות צמיחה". ובכן, טבע לא תצמח לשום מקום ללא הלוואות מהמערכת הפיננסית, שלא לדבר על ישראלים המעוניינים לרכוש דירה עם משכנתא שאיתרע מזלם שלא להיוולד לאבא מולטי-מיליונר.
אבל נעזוב את זה. עדיין אפשר להבין את שנאת הבנקאים, גם אם מבינים מה זה "בנק". במדינות רבות לבנקים יש כוח שוק רב, השפעה על פוליטיקאים, לעיתים הם מהווים קרטל, ישנן בעיות אינפורמציה, ישנו הנושא של "סיכון מוסרי" עבור בנקים "גדולים מדי", ועוד שלל כשלים ועניינים. מעבר לכשלי השוק האלו, רבים טוענים שהשכר של מנהלים בכירים כיום לא משקף את תרומתם לפירמות שבהן הם מועסקים. מחקרים שנערכו בארה"ב מצאו למשל שמנהלים אמריקאים מרוויחים יותר ממנהלים אירופאים בלי קשר לשום מאפיין של החברה שאותה הם מנהלים, גודלה או הצלחתה בשנים האחרונות. מנהלים בשנים האחרונות מרוויחים, יחסית לעובדים אחרים, יותר מאשר מנהלים בעבר הרחוק, למרות שעבודת הניהול לא הפכה לקשה יותר עם השנים. יתכן שזה עניין של תרבות, של כל מני מאבקי כוח בין בעלי מניות למנכ"לים שלהם וכשלי שוק מסוג "בעיית הסוכן" שלא ניכנס אליהם לעומק כאן. בדומה למרבית הכלכלנים אני תומך ברגולציה על המערכת הפיננסית, אין לי התנגדות עקרונית לניסיונות להתערב ביחסים שבין מנכ"לים לבעלי מניות, ואין לי שום כוונה לטעון ששכר המנהלים במערכת הפיננסית מצדיק את תרומתם המופלאה למשק.
אבל החוק להגבלת שכר הבכירים הוא לא סתם עוד רגולציה על המערכת הבנקאית. החוק הזה הוא ברמה אחרת לגמרי.
ראשית כל, והכי חשוב – מדובר במדרון חלקלק. זה הטיעון המרכזי. חברי הכנסת בישראל, למקרה שמישהו לא שם לב, עוסקים ב"מירוץ איכפתיזם אל התחתית": כחלון הוריד את התקרה שהציע לפיד מ-3.5 מיליוני שקלים בשנה ל-2.5 כדי להשיג אותו במירוץ, ושלי יחימוביץ' וזהבה גלאון כבר אמרו שבכוונתן לקדם במושב הקיץ הצעה להרחיב את החוק לכלל החברות הציבוריות, מכיוון שהן לא יכולות להרשות לעצמן להיראות פחות חברתיות מכחלון. לא במקרה החוק עבר בתמיכה מלאה של כל חברי הכנסת, ומי שחושב שהמירוץ המטורף הזה יעצר שם טועה. נכון לעכשיו החוק מגביל את משכורת המנהלים לעד פי 35 ממשכורותיהם של העובדים הזוטרים, אבל מאיפה מגיע המספר הזה, "35"? למה לא עד פי 10? או אולי פי 2? ואולי פשוט נחליט שכולם חייבים להרוויח אותו הדבר? לחברי הכנסת לא אכפת מהתוצאות למשק אבל הם חייבים להשיג את האחרים במירוץ האיכפתיזם כדי להיבחר, והציבור מונע משנאת עשירים ובורות כלכלית, בין השאר באשמת אמצעי התקשורת שממשיכים להכחיש את קיומו של המירוץ ואף לעודד את המתחרים בו.
שנית, החוק הזה הוא ייחודי בעולם. שום מדינה מערבית לא חוקקה שום דבר דומה לזה. אם עד עכשיו היינו הסטארט-אפ ניישן, עכשיו נהיה אותה מדינה יחידה שבה הוחלט להגביל את שכר הבכירים במערכת הפיננסית (ובהמשך אני מניח שגם בשאר המשק), והתדמית שלנו בקרב משקיעים זרים תהיה בהתאם. נחמיה שטרסלר מציין שגם ככה בשנים האחרונות משקיעים זרים אשר יכלו להזריק תחרות לשוק המקומי לא התעניינו במיוחד ברכישת חברות ישראליות כגון תע"ש, מגה, הפניקס או כלל ביטוח, והציבור הישראלי מפסיד מהיעדר התחרות.
שלישית, החוק הזה לא ישיג את התוצאות שהפוליטיקאים חושבים שהוא ישיג. מלכתחילה מספר המנהלים הבכירים הוא די קטן כך שלא תהיה שום השפעה על מדדי אי שוויון אגרגטיביים. "חוק התוצאות הבלתי צפויות" של מדיניות ממשלתית שגויה יעבוד שעות נוספות, כפי שעבד בנוגע ל"חוק הספרים" ונושאים אחרים: פירמות ימצאו דרכים אחרות לתגמל את המנהלים שלהן שיעקפו את החוק, הן ימנעו מלהירשם בבורסה הישראלית שתיפגע קשות, הן יעדיפו להעסיק יותר עובדים בעלי שכר נמוך במיקור חוץ כך שהעובדים האלו לא יספרו ביחס של ה-35, יעדיפו להרחיב מפעלים עתירי עבודה בחו"ל ולא בארץ, יחליפו עובדים בתוכנות אוטומטיות ורובוטים, יעבירו את ההנהלה שלהן לחו"ל, או יפעלו בכל מני דרכים אחרות שקשה לחזות מראש.
חשוב לציין שאם באמת ישנו כשל שוק בנוגע לשכר המנהלים במערכת הפיננסית, אז השכר הוא התוצאה של כשל השוק, לא המקור לכשל. המקור הוא מאזן הכוחות בין בעלי המניות למנהלים הבכירים. תיקון השכר לא יפתור את כשל השוק, כפי שכדור נגד כאבים לא מסוגל לרפא סרטן. שכר המנהלים לא באמת ירד מכיוון שאין כאן שינוי של ממש במאזן הכוחות ביניהם לבין הדירקטוריונים.
לסיכום, לחוק לא תהיה שום השפעה חיובית על המשק, סביר שיהיו לו מספר השפעות שליליות, והכי חשוב – הוא מהווה זרז למירוץ איכפתיזם מטורף אל התחתית שאת סופו קשה לנחש.
תומכי החוק, בכנסת ובעיתונים, לא הגיבו עד כה לאף אחת מהטענות האלו. מבחינתם מדובר בחוק "צודק" מכיוון ששכר המנהלים בחברות הפיננסיות "גבוה מדי", הם חושבים שהחוק מתקן "כשל שוק" למרות שהוא לא מתייחס למערך הכוחות בין בעלי המניות למנכ"לים וגם לא לשום כשל שוק אחר, והם לא רואים שום מדרון חלקלק באופק. במקום לתקוף את טיעוניהם של המתנגדים לחוק הם מעדיפים לתקוף איזה שהוא איש קש הטוען שלממשלה אסור להתערב בשום אופן בשוק, משהו שאף כלכלן רציני לא טען מעולם. הם טוענים שהדיבורים על השקעות זרות הן הפחדה מיותרת כי הנה, תראו, מדי פעם מגיעה לכאן איזו חברה סינית ורוכשת את תנובה או משהו בסגנון, אבל הם לא רואים את כל המשקיעים הזרים שהיו יכולים להגיע לכאן אם המדיניות הכלכלית הייתה מעט יותר רציונאלית, והם לא רואים את הרווחים שיכל לקצור הצרכן הישראלי מהתחרות בין המשקיעים הזרים לבין החברות המקומיות.
לכן חשוב שוב להדגיש: החוק הזה הוא לא חוק גרוע מכיוון שזה "לא הוגן" לפגוע במנהלי הבנקים באיזה שהוא אופן, או מכיוון שאסור לממשלה לנהל רגולציה על המגזר הפיננסי, או מכיוון שאין ריכוזיות במגזר הפיננסי, או מכיוון שיש בעיות חשובות יותר שנדרש לטפל בהן. הוא חוק גרוע מכיוון שהוא מעיד על ניתוק מוחלט של כנסת ישראל מהסנטדרטים של הפופוליזם הנהוגים בשאר הפרלמנטים בעולם המערבי. אין יותר מבוגרים אחראיים בכנסת, אין מי שידאג להמשך צמיחתה של כלכלת ישראל, נשארנו רק עם חבורה של לוחמי צדק מטעם עצמם שחיים בעולם פשטני וילדותי של רעים וטובים, אבירים ודרקונים, ושלל כוונות טובות המובילות לגיהנום.
לפחות לחלק מהטענות שלך (ולאחרות, יותר רציניות בעיני), גיא רולניק עונה –
http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2886565
טענת המדרון החלקלק אינה רצינית, לדעתי. המספר 2.5 מליון (או X35) נלקח מאותו המקום שבו נקבע ששיעור המע"מ הוא 17%, או שמדרגת המס החמישית היא 34%, או שתקרת ההכנסה המבוטחת בביטוח הלאומי היא X5 מהשכר הממוצע, ולא 18%, 30% או X4 בהתאמה – הערכות אצבע (או תוצאות משיכת חבל דיונית) בתוך מתחם סבירות.
אתה צודק שאין כאן טיפול בשורש הרעה – מערך היחסים שבין המנהל הבכיר לדירקטוריון או בעלי המניות. זה חוק של לית ברירה, לאחר שהנסיונות ה"מבניים" יותר (תיקון 20?) כשלו.
ההפך – את הרשומה הזו כתבתי בין השאר בתגובה למאמרים של גיא רולניק שעוסקים בתקיפת אנשי קש לא רלוונטיים ("הגבלת שכר המנהלים היא סוציאליזם") במקום בהתייחסות לטיעונים רציניים יותר.
טענת המדרון החלקלק רצינית: התחלנו ב 3.5 מיליון, ירדנו ל 2.5, ואז הוסיפו לזה את יחס המשכורות לעובד הכי עני. רואים את ההידרדרות. לגבי הניסיונות ה"מבניים" יותר, רק אתמול ראיתי נתונים שלפיהם זה דווקא הוריד את שכר המנהלים.
הערה לגבי השימוש במושג כשל שוק. השימוש בו לרוב מוגזם ולא מוצדק. רוב אלו הטוענים לכשלי שוק פשוט מדמיינים אותם מאחר והמציאות הנוכחית לא נוחה להם, המציאות של שוק חופשי שלרבים תוצאותיו לא מובנות.
שכר הבכירים לדוגמא לא מעיד על כשל שוק. אולי הוא מוגזם בעיני אחדים אבל זהו בדיוק דוגמא לתוצאותיו של שוק חופשי. תגמול השכר בבנקים מיועד במידה רבה לדאוג לטיפול נכון במניעת סיכונים ולאו דווקא נמדד על פי רווחים. לכן התשלום למנהלים מנוסים ומבוקשים בבנקים הגדולים הוא כה גבוה. עדיף לשלם למנהל מנוסה עוד כמה מיליונים מאשר להפסיד עשרות ומאות בגלל חוסר ניסיונו.
השימוש במושג אכן לרוב מוגזם ולא מוצדק, ואני אומר את זה לסטודנטים שלי מדי סמסטר. אבל ספציפית בנוגע לשכר הבכירים בארה"ב קראתי על מחקרים שתיארו כשלי שוק שונים.
ב"ה
משכורות מנופחות במגזר הציבורי, זה גורם לבזבוז ולנזק, לא ייתכן שאומרים שחברה
פושטת רגל או על סף, והבכירים לא מצמצמים, ואני מדבר גם על משכורות רשות השידור
ובכלל התקציב שהינו בערך מיליארד שקל לשנה, אז רצוי שהמשכורת צריכה להיות הרבה יותר נמוכה, כדי שיהיה חיסכון בתקציב, והמחירים הגבוהים הינם אחת הבעיות
בעיקר הדיור שעלה מאוד מ-2009
התקציב הציבורי המיותר הינו מוסד הנשיאות, מוסד טקסי בלבד שאין צורך להנציח קיומו
ומתבזבזים מיליארדים כל שנה, רצוי לבטלו, זאת דוגמא אחת!
כבר היום יש בעיה אמיתית עם רגולציה יתר, חוק הגבלת שכירות והדיון התקשורתי הרדוד סביב השלכותיו הרעות נותן מסר ברור – נראה כי הציבור והתקשורת בארץ אינן מתוחכמים מספיק על מנת להבדיל בין פופוליזם לבין פתרונות אמיתיים.
פוליטיקאי שירצה לקדם פיתרונות אמיתיים יתקשה לעשות זאת.
החל מ-2003 World bank Group מפרס אינדקס של ease of doing business. האינדקס מבוסס על מספר מדדים – דוגמא: קבלת אישורי פתיחת עסק, אישורי בניה וכדומה. בשנות 2006-2009 ישראל נמצא במקום 26-30 בעולם, ב-2015 התדרדרנו למקום 53. סינגפור ומדינות סקנדינביה "הסוציאליסטיות" תופסות עקומות ראשונים באינדקס זה.
גודל הפונט בבלוג שלך מזערי,
אני חושב שזה כשל שוק
בלי רגולציה ממשלתית אין לי שום כוונה להגדילו
הפעם אני לא לגמרי מסכים איתך.
המדינה הצילה את הבנקים פעם אחת, ולמעשה פורסת רשת ביטחון בלתי-נראית עבור הבנקים. אם הם יקרסו שוב, המדינה תציל אותם שוב.
שלל חוקים מגינים על הבנקים מפני תחרות. ועליהם נוספת רגולציה של בנק-ישראל, שגם הוא מהווה חלק ממה שנקרא "המדינה".
בקיצור – המדינה היא סוג של בעלים/שותף/ערב של הבנקים. ולכן, בעל המאה הוא בעל הדעה.
הבנקים רובצים להם בחיקה החמים של מדינת ישראל, ולכן הריבון במדינת ישראל רשאי להחליט החלטות לגבי הבנקים.
אם אכן תהיה כאן פריצה לעבר חברות אחרות, כאלה שעומדות על הרגליים של עצמן, ולא נשענות על המדינה, אני מסכים שיש כאן מדרון חלקלק ובעייתי.
המדינה רשאית להחליט החלטות בנוגע לכל דבר. היא יכולה גם להחליט להוציא מחר את כל הבנקאים להורג. זה לא אומר שזו תהיה החלטה חכמה… החוק הזה לא מתקן את כשלי השוק שיש במערכת הפיננסית ולכן זה שהבנקים הם גדולים מכדי ליפול זה פשוט לא רלוונטי.
שאלת שכר הבכירים נכונה לכל המשק ולא רק למוסדות פיננסיים. היא נוגעת לתפיסת עולם של חלוקת המשאבים בחברה, והיא סוגייה מוסרית מובהקת.
גם אם נעריץ את הבנקים ואת התאגידים, אין כל הצדקה שפרטים מסויימים בקהילה ייהנו מחלקים ענקיים בעוגה, בעוד שאחרים מלקטים בקושי פירורים ואינם מגיעים לסף קיום הוגן מינימלי. יותר מכך, גם אם יובטח רף קיום מינימלי לכולם, עדיין אין הצדקה שפרט מסויים יזכה בנתח הגדול פי 30 מאחרים.
בעולם סוציאליסטי כמובן שאין לכך הצדקה, אבל גם לא בעולם פחות סוציאליסטי. האם לפרט מסויים מגיע נתח גדול המשקף את תרומתו לקהילה? מי תורם לקהילה יותר, בעל חנות המכולת או מי שמנהל בנק? האם הפרופורציות בין תרומותיהם היא פי 50 רק בגלל שמנהל הבנק יודע לטפלל אנשים ומספרים ולנהל צוות, לעומת בעל המכולת שמשקיע מאמץ בפריקת ארגזים וסידור מדפים?
לפיכך זו שאלה אידאולוגית בלבד. ולטענת הסרק בדבר בריחת מנהלים – הסר דאגה: יעמדו מספיק מועמדים מוכשרים בתור גם בשכר של פי 20 מהממוצע במשק. הכישורים האלה של ניהול אנשים וטיפלולם מאוד נפוצים בחברה האנושית מקדמת דנא, וגף להטוטי מספרים וכסף.
שניים מהמניעים המרכזיים לניפוח שכר הבכירים הינם תחרות ביניהם מחד, ויד רוחצת יד מאידך, בחברויות צולבות במועצות מנהלים ובחוגי תמיכה הדדית אחרים. ולזה יש הצדקה כלכלית? זו סוגייה מוסרית בלבד.
השאלה היא שאלה, רק אם מניחים שיש "מישהו" ש"מחלק" את המשאבים, או שראוי ונכון שמישהו/מישהם יחלק/ו את המשאבים.
אם תרצה, זהו כל ההבדל בין סוציאליזם/קומוניזם לקפיטליזם, או בין שמאל-כלכלי לימין כלכלי.
לדעתו של השמאל הכלכלי יש מנהל לחברה האנושית. הממשלה, בעלי אמצעים, בעלי שררה, וכד'. ואם יש מנהל אפשר לדרוש ממנו דרישות של חלוקה "הוגנת". ואם אין מנהל, ראוי וצודק למנות מנהל כזה.
לדעתו של הימין הכלכלי אין מנהל. מישהו עובד, מישהו אחר משלם לו על העבודה וזהו. זה בין שני צדדים, ואין עוד "מנהל" אחר שיש לו זכות לתחוב את אפו לעסקה הזו.
שים לב איך כל התגובה שלך סובבת סביב זה שמישהו מנהל, או שראוי שמישהו ינהל את ההתרחשויות הכלכליות בחברה: "תפיסת עולם של חלוקת המשאבים בחברה", "אין כל הצדקה", "האם לפרט מסוים מגיע נתח", "מי תורם לקהילה", וכו'.
אם אין מישהו שמנהל, אין מישהו שמחלק, ואין זכות לאף אחד לחלק משאבים (כלומר לקחת מהאנשים הפרטיים את רכושם ולחלק אותו לפי אידאולוגיה, נכונה וצודקת ככל שתהיה), אז כל הטענות שכתבת נופלות.
אשר יקר,
יש לי עמדה ברורה לגבי הצורך הניבול של זה, אבל לא הואא במרכז הדיון בשלב הזה. מבחינתי הדיון הוא: לאיזה מצב יש לשאוף, או אימצב יש להעדיף.
בוא נסתפק בשלב זה בהסכמה שנעדיף מצב יותר שוויוני על פני מצב פחות שוויוני. הרי לזה אני מקווה שלא תתנגד.
על הדרך הנכונה להגיע לשם מותר להתווכח, וכאמור גם לגביה יש לי עמדה, אבל זה אחר כך.
התסכלות על הסדרים כלכליים דרך משקפיים מוסריות מובילה לעיוותים רבים בהשקפה, לא מכיוון שההשקפות המוסריות שלך מוטעות (השקפות מוסריות לא יכולות להיות מוטעות בהגדרה), אלא מכיוון שאתה מניח שניתן לכפות כללי מוסר תיאורטיים על המציאות.
ההסדרים הכלכליים לא נקבעים על ידי כללי מוסר שקבעה איזו שהיא סמכות מוסרית עליונה, אלא על ידי התמריצים שנוצרים בעקבות שילוב של תכונות אנושיות שונות, ביניהם השקפות מוסריות, עם חוקי הביקוש וההיצע.
אתה לא יכול פשוט להחליט מבחינה מוסרית שלדעתך השכר המקסימלי במשק יהיה 20 אלף ש"ח לחודש, ואז לצפות שזה מה שיקרה ולא יהיו לכך שום השלכות. ברור שיהיו השלכות – רבים יחליטו לעזוב לחו"ל, או יקבלו חלק מהשכר שלהם בשחור. חוקי הביקוש וההיצע חזקים לא פחות מהשקפות מוסריות, ולא במקרה ניסיונות לפיקוח מחירים לרוב מסתיימים בשוק שחור ו"לא מוסרי". התעלמות מחוקי הביקוש וההיצע תוך ניסיון לכפות אמות מידה מוסריות על ההסדרים הכלכליים היא אחת הסיבות המרכזיות לסבל בקנה מידה עצום במאות השנים האחרונות, כולל מיליוני הרוגים בסין וברית המועצות.
אורי,
אני נהנה לקרוא את דבריך וכמובן תומך בטיעון המדרון החלקלק והנראות בפני משקיעים מבחוץ…
עם זאת אני חושב שאנחנו מפספסים את העיקר,
עיקר הבעיה היה ונותר היעדר התחרות בתחום הבנקאות בישראל
כל שאר הדברים הם רק סימפטומים של אותה הבעיה,
יותר קל לפתור סימפטומים או להתמקד בהם במקום בדבר האמיתי אך חשוב מכך
כאשר אנו מסיטים את השיח הציבורי לסימפטומים כגון שכר הבכירים, איננו מטפלים בבעיה
וזו זו הבעיה העיקרית עם הגבלת שכר הבכירים!
אבהיר במעט,
בעקבות חוסר התחרות, כולנו משלמים יותר, והבנקים מרוויחים המון- זה ברור
כאשר בנק מרוויח המון (במיליארדים או מאות מיליונים) אין זה באמת משנה לו אם הוא מוציא למנכל עוד מיליון או פחות מיליון… במצב שכזה בכל פעם שמעסיקים מחדש מנכל מתגמלים אותו יותר מהאחרים(שהיו לפניו ובבנקים אחרים) כי זה לא מזיז כלום ומהר מאוד אנו מגיעים למצב שהתגמול מגיע ל 7 מיליון. מעבר לכך מצד בעלי המניות זה נראה מאוד הגיוני לשלם 7 מיליון למישהו שמצידם אחראי לייצר להם מאות מיליונים (אני הייתי מוכן לשלם כפול )
סיפור מוכר מדבר על כך שאדם דתי שיש לו חנות בעיר יושב כל היום מחוץ לחנות ובוחן מי נכנס ומי יוצא מהחנות של שכנו, הוא מגיע לרב ושואל אותו "תגיד, למה השכן בחנות ליד מרוויח הרבה יותר ממני ? מה אני עושה לא נכון ? " אז הרב עונה לו "הוא עושה חשבונאות לאחד ואתה עושה חשבונאות לשנים, לך ולו" ….
אותם אלו שרעבים לראות את מנהלי הבנקים מרוויחים פחות שוכחים שלהם זה לא יתן כלום אך אם נטפל בבעיה האמיתית כל אחד מאיתנו ירוויח יותר… ממש כמו בסלולר…
אורן
בדיוק באותה מידה ניתן לשאול האם העובדה שיש פערי שכר כאלו גדולים לא גורמת לפריון עבודה נמוך אצל המשתכרים הנמוכים בגלל התחושה שהם לא שווים דבר בעיני החברה.
לפחות שהמנהלים הגרועים לא ירוויחו כ"כ הרבה…
ההשוואה לאמריקה לא מתאימה, כי שם יש הרבה פחות חברות ממשלתיות מרכזיות.
אני מסכים עם הטענות שלך, אבל אתה לא חושב שיש גם בעיה מוסרית בחוק כזה? למה שהממשלה תחליט כמה דירקטוריון יכול לשלם למי שהוא מעסיק? כמה זמן יקח עד שנרד בדרגות והממשלה תחליט כמה בעל פיצרייה צריך לשלם לעובדים שלו לפי אחוזים מהרווחים שלו? הכל למען הוגנות כמובן.
הבעיה בישראל היא רגולצית יתר ואפילו ביבי הודה בזה, למה אנחנו צריכים עוד רגולציה?