בשבוע שעבר נכנסה העיתונות הכלכלית לאקסטזה שלא נראתה מאז ימי פיקטי העליזים, בעקבות מאמר קצר שפרסמו שלושה חוקרים מקרן המטבע העולמית המבקר את ה"ניאוליברליזם", מושג חסר הגדרה המשמש לרוב כותבים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית (אני אישית מעולם לא פגשתי אדם המגדיר את עצמו "ניאוליברל"). בעוד שכותרת המאמר אכן פרובוקטיבית מעט, הביקורת שמציגים הכותבים צנועה למדי. למשל, הם כותבים במפורש כי "ההרחבה של הסחר העולמי הוציאה מיליונים מחיי עוני", כי "השקעות זרות הן לרוב דרך להעביר טכנולוגיות וידע למדינות מתפתחות", וכן כי "בהרבה מקרים הפרטות הובילו למתן שירותים באופן יעיל יותר תוך כדי הורדת הנטל הפיסקלי מהממשלה".
הביקורת של כותבי המאמר נוגעת לנושאים כגון מדיניות צנע, רגולציה על תנועות הון ואי שוויון. כפי שאמרו נתן זוסמן, ראש מחלקת המחקר של בנק ישראל, עומר מואב ואחרים, אין שום דבר חדש או מפתיע בביקורת הזו, שהופיעה כבר בשלל מקורות קודמים כגון ספריהם של ג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ועוד לפני למעלה מעשור. החוקרים בסך הכל מספקים עוד מספר נתונים אגרגטיביים התומכים בטיעונים שטענו אחרים לפניהם. אפשר להסכים עם כותבי המאמר, אפשר שלא להסכים איתם, אבל אין כאן משהו שאף כלכלן חשוב לא העז לומר אותו בעבר. פרסום הספר "אי נחת מהגלובליזציה" (הכולל טענות דומות) על ידי ג'וזף שטיגליץ בשנת 2002 היה הרבה יותר דרמטי, מכיוון ששטיגליץ היה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי וזוכה פרס נובל, ומכיוון שהוא ביקר בספרו באופן הרבה פחות צנוע את קרן המטבע ואת סטנלי פישר בספר – ואפילו בשנת 2002 הטענות האלו לא היו חדשות.
ובכל זאת, מאמרים בכלכליסט, דה-מרקר וגם בעיתונים במדינות אחרות העניקו חשיבות יוצאת דופן למאמר של חוקרי קרן המטבע, ליוו אותו בכותרות מפוצצות ובפרשנות מוגזמת ומטעה. בעמוד הפייסבוק של הבלוג כתבתי מדוע אותם מאמרים מטעים את הקוראים (כאן, וכאן וכאן), וישנם גם אחרים שביקרו את היחס של כלי התקשורת, כגון חננאל ארמן באתר מידה. ברשומה הזו הייתי רוצה להתייחס לבעיה רחבה יותר בנוגע לסיקור התקשורתי של מחקרים באקדמיה, שאיננה רלוונטית רק למחקרים כלכליים.
ישנן מספר הטעיות נפוצות בסיקור התקשורתי של מחקרים אקדמיים. ראשית, התקשורת הולכת שבי אחרי המיתוס ההוליוודי אודות המדען היושב וחוקר, ואז מכריז לפתע "אאוריקה" והעולם כולו משתנה בבת אחת. זה אף פעם לא קורה במציאות, לא במדעים המדויקים ובטח שלא ב"מדע" רך יותר כמו כלכלה, היכן שלרוב לא תמצאו הוכחה חותכת במאמר יחיד ומה שחשוב זה ההצטברות של העדויות והמאמרים בכיוון כזה או אחר (ראו רשומה שכתבתי בנוגע למידת המדעיות של הכלכלה). בניגוד למאמר של כלכלני קרן המטבע הספר של תומאס פיקטי כן כולל רעיונות חדשים, אבל גם אותו אי אפשר לשפוט באופן מיידי, בטח שלא להכתיר אותו ל"ספר החשוב בדורנו". עלינו לחכות לפחות עשור או שניים כדי לדעת האם הספר היה התפתחות חשובה בהבנה של אי שוויון. על מנת שזה יקרה חוקרים בתחום צריכים להשתכנע מנכונות הטענות המופיעות בו ולבצע מחקרי המשך שיעלו ממצאים תומכים, וזה לוקח זמן. לפחות בינתיים נראה שכלכלנים מימין ומשמאל הם די סקפטיים בנוגע לרעיונות של פיקטי.
מאותה הסיבה שבגללה מדענים יחידים לא משנים את העולם בבת אחת, גם אירועים יחידים לא משנים את העולם בבת אחת. המשבר הכלכלי של 2008 לא גרם לאף כלכלן לזרוק את כל ספרי הלימוד לפח, ובניגוד לרושם שמנסים עיתונאים ליצור העיסוק של כלכלנים באי שוויון החל הרבה לפניו, למעשה הרבה לפני שהתקשורת החלה לעסוק בנושא. כל אירוע כלכלי יוצא דופן יוצר זרם של מאמרים וספרים המנסים לנתח את הדברים בדיעבד, ולפעמים נדרש זמן על מנת לראות את התמונה בבהירות. המשבר הגדול הקודם התרחש בשנת 1929, בשנת 1935 פרסם ג'ון מיינארד קיינס את ספרו המהפכני "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", אבל רק אחרי 1947 נטבע המונח "המהפכה הקיינסיאנית" והתאוריה של קיינס הפכה לפופולארית. אחד הספרים החשובים ביותר בנוגע למשבר ההוא פורסם על ידי מילטון ופרידמן ואנה שוורץ רק בשנות השישים. באותו האופן, סביר שיעברו מספר עשורים לפני שנוכל לראות כיצד המשבר של 2008 ישנה את התיאוריות הכלכליות הנפוצות כיום, אם בכלל. כמובן, לאנשי התקשורת ולהוליווד יש תמריץ כלכלי חזק לדבוק בסיפורים דרמטיים אודות רעידות אדמה משנות עולם, המאפשרים למכור עיתונים או כרטיסים לסרטים, ולצערי בחתירתם לפופולריות ציבורית לעיתים גם כלכלנים מסוימים חוטאים באובר-דרמטיזציה של האירועים שהם חוו.
מלבד מיתוס האאוריקה, התקשורת גם מעניקה משקל רב למאמרים שלא נדרש ידע קודם על מנת להבין אותם, ביחוד אם יש להם כותרת סנסיציונית, אם הם מפחידים או כשהם מאשרים דעות מוקדמות נפוצות בציבור, הסיקור לעיתים מעוות את מסקנות המחקר בכיוון אידיאולוגי או פוליטי או סתם כדי להפחיד עוד יותר, המסקרים אינם מסוגלים להציב את המחקר בקונטקסט הנכון של הספרות בתחום שאותה הם לא מכירים, ובמקביל לכל ההיסטריה הזו התקשורת מפספסת לגמרי מהפכות עמוקות וחשובות הרבה יותר (שלל דוגמאות משעשעות להטיות התקשורתיות הופיעו לאחרונה בתכניתו של ג'ון אוליבר).
המציאות של מהפכות מדעיות נראית אחרת לגמרי. לדוגמה, בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה הקודמת כתבו מספר כלכלנים, ביניהם פול קרוגמן ואלחנן הלפמן הישראלי, מאמרים אשר שינו מן היסוד את התפיסה של כלכלנים בנוגע למסחר בינלאומי. לפניהם שלטו במקצוע תיאוריות שפותחו עוד בשנות העשרים והשלושים, המבוססות על יתרון יחסי של מדינות ועל תפוצה שונה של אמצעי ייצור כגון משאבי טבע או הון אנושי. אך כאשר התחילו לאסוף נתונים על מסחר בינלאומי אחרי מלחמת העולם השנייה התברר שהתיאוריות הישנות לא מסבירות את הנתונים באופן טוב, למשל את העובדה שמרבית המסחר מתבצע בין מדינות דומות אחת לשניה ולא בין מדינות מאוד שונות ביתרונות היחסיים שלהם. קרוגמן, הלפמן ומספר כלכלנים אחרים הצליחו לפתח תיאוריות חדשות אשר התאימו לנתונים – תיאוריות שבזכותן אנחנו כיום מבינים טוב יותר את דפוסי המסחר הבינלאומי. קרוגמן זכה על כך בפרס נובל, וגם האחרים זכו ביוקרה וכבוד רב (אלחנן הלפמן הוא הכלכלן הישראלי המצוטט ביותר בכל הזמנים). אבל לא היה שום מאמר ששינה את הכל בן רגע, והמהפכה הזו לא יצרה סצנסציה תקשורתית. המאמרים של הכלכלנים שהובילו את המהפכה הזו שכנעו באופן הדרגתי יותר ויותר חוקרים שיש כאן משהו חדש ומשמעותי, ורק אחרי למעלה מעשור היה ברור בדיעבד שהתרחשה כאן מהפכה.
ישנן דוגמאות רבות נוספות. דניאל כהנמן ועמוס טברסקי כתבו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים את המאמרים המפורסמים ביותר שלהם, בשנות התשעים הפופולריות של הרעיונות האלו החלה לנסוק, אבל רק אחרי שכהנמן זכה בפרס נובל ב-2002 המהפכה הזו הגיעה לכלי התקשורת, ומרבית הציבור מכיר אותה בעיקר מספריו של דן אריאלי שפורסמו בשנים האחרונות. כך גם בנוגע לכל מהפכה אחרת שהתרחשה בתחום הכלכלה – וגם בתחומים מדעיים אחרים. דברים לוקחים זמן. גם למאמריו המפורסמים של איינשטיין לקח זמן לשנות מן היסוד את החשיבה המקובלת בקרב פיזיקאים ולהגיע לציבור הרחב.
ההבדל בין תחומי מחקר אקדמיים רציניים, מדעיים יותר או פחות, לבין דת, הוא שהתהליך שבמסגרתו אנשים משנים את דעותיהם בהתאם לעדויות מתרחש בסופו של דבר. הכלכלנים, כקבוצה, כבר שינו את דעתם בנוגע לדברים רבים במאה השנים האחרונות, תודות למחקרים שחשפו נתונים חדשים או הציגו תיאוריות שהתאימו טוב יותר לנתונים הקיימים. למשל, ה"סטגפלציה" של שנות השבעים הפכה את הרעיונות המוקדמים של קיינס לפחות פופולאריים והעלתה תיאוריות חדשות, וכיום ישנו שינוי פוקוס כללי במקצוע הכלכלה ממודלים תיאורטיים למחקרים אמפיריים. רוב התהליכים האלו חמקו מעיני התקשורת והציבור, מכיוון שנדרש ידע מוקדם על מנת לראות אותם או מכיוון שאין להם השלכות מיידיות ומהפכניות על מדיניות ציבורית. תהליך שינוי הדעות לרוב לוקח זמן רב, ולעיתים הוא גם מלווה בקשיים והתנגדויות, גם בכלכלה וגם בתחומים אחרים, כמו שמעיד המקרה המפורסם של זוכה פרס הנובל בכימיה דן שכטמן. כלכלנים שחקרו פרסומים אקדמיים במדעי החיים מצאו שכאשר חוקרים שהם "כוכבי על נחשבים" בתחומם נפטרים באופן פתאומי, חוקרים חדשים נוטים יותר להיכנס לתחום שלהם ולהעלות תיאוריות חדשות, שאולי אותו כוכב על התנגד להם בעבר, בהתאם לאמירה המפורסמת של הפיזיקאי מקס פלאנק על כך ש"המדע מתקדם מהלוויה להלוויה". למרות הקשיים תהליך שינוי הדעות קרה בעבר, קורה כיום ויקרה עוד בעתיד, אבל תמיד באופן הרבה פחות דרמטי והרבה יותר איטי מהמתואר בתקשורת.
בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות והבלוגים, אנחנו כבר לא תלויים בכלי התקשורת המסורתיים בתור מקור מידע יחיד להתפתחויות מדעיות. בכל פעם כשאתם נתקלים בסיקור תקשורתי של מחקר חדש אשר מרעיד עולמות, מכה גלים ומשנה מן היסוד את כל מה שחשבו אנשי המקצוע עד היום, בנוגע לכלכלה, להשפעה של מזון כלשהו או קרינה סלולרית על בריאות או לכל נושא מחקרי אחר, עליכם לעבור באופן מיידי למצב חשיבה ספקני – לחפש מקורות מידע מוסמכים יותר, לנסות להפריד בין מה שהמומחים אומרים לבין הכותרות שעורכי העיתונים נותנים לדברים. מהפכות חשובות באמת אף פעם לא נראות כך, ולרוב הן מגיעות לתקשורת שנים רבות אחרי המחקר הראשוני שהצית אותן.
הוספת תגובה