רשומה זו נכתבה על ידי אסף צימרינג, דוקטורנט לכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד. מטרתה היא לרכז את כל הטיעונים נגד מסחר בין לאומי, ולהראות שהוויכוח סביב צמצום היבוא ועידוד היצוא (כמו דברים רבים אחרים) הוא לא עניין של אידיאולוגיה, אלא פשוט עוד וויכוח בין אלו שמכירים את הנתונים לבין אלו שמעדיפים שלא להכיר ולחשוב "מהבטן".
תהנו…
אידיאולוגיות ופסאוודו-אידיאולוגיות
בימיה הסוערים של המחאה בעקבות עליית מחירי הקוטג' בקיץ 2011, אותה חזרה גנרלית למחאת האוהלים הגדולה, ח"כ שלי יחימוביץ' כעסה מאד על משרד האוצר, וכתבה בבלוג שלה את הדברים הבאים:
"והכי מקומם – "פתרון הקסם" של שר האוצר…: לאפשר ייבוא מוצרי חלב. להציף את הארץ במוצרי חלב זולים מטורקיה, למשל. זה כמובן פתרון הרסני, שליפה מהמותן, והוא יביא באופן ודאי לסגירת מפעלים ולפיטורי עובדים שיועלו על המזבח האופנתי של סערת הקוטג'. בדיוק ההיפך מזה צריך להיעשות: לא פתיחה ליבוא, אלא עידוד וסיוע פעיל דווקא ליצוא של הקוטג' הישראלי ומוצרים דומים לאירופה."
וכמו בלא מעט נושאים אקטואליים – מיד הוגדרו המחנות. הלנו אתה אם לצרינו? האם אתה תומך בפתיחה לייבוא, ובכך מצהיר על עצמך שאתה ניאו ליברל, שליבו ערל למצוקותיהם של החלשים בחברה, או שאתה איש מצפון המתנגד לייבוא, אשר מוכן לדחות את סיפוק מאוויך הצרכניים כדי לספק פרנסה לעניי עירך? מעט דברים הם הרסניים יותר לקיומו של דיון מושכל מדיכוטומיות פסאוודו אידיאולוגיות שכאלה. הציטוט הנ"ל של ח"כ יחימוביץ' לא מבטא עמדה אידיאולוגית כלשהי. כל שהציטוט הזה עושה הוא לנסח בסגנון חד ורהוט בדיוק את שתי הטעויות הנפוצות ביותר בנוגע למסחר בינלאומי: הראשונה – שייבוא גורם לאבטלה, והשנייה – שייצוא, כשלעצמו, הוא דבר חיובי שיש לעודד אותו, בעוד ייבוא הוא דבר שלילי, או לפחות מסוכן, שיש להגביל אותו. אלו טעויות, לא אידיאולוגיה, ובטח שהן לא מבטאות אכפתיות מיוחדת כלפי העובדים. אילו התבטאויות בבלוג היו כל הבעיה – לא הייתה בעיה. אבל ח"כ יחימוביץ' לא לבד. בין השאר, בכנסת ישראל פועלת שדולת "כחול לבן" שאמונה על עידוד רכישת מוצרים מתוצרת ישראל מתוך מטרה לצמצם את הייבוא. על פי תקנות חובת המכרזים התשנ"ה, משרדי הממשלה מחויבים לתת העדפה במחיר בגובה של 15% לתוצרת ישראל, וכאשר נוסף לדיון נדבך סמלי כמו רכישה של מדים לצה"ל או למשטרת ישראל, חוקקה הכנסת לאחרונה את "חוק הטקסטיל הבטחוני" שהגדיל את ההעדפה עד כדי 50%. למרות השיפור הניכר בנושא לעומת שנות השמונים, עדיין מוטלים מכסים משמעותיים על כשליש מערך הייבוא לישראל, בעיקר בתחומי החקלאות (שבו המכסים גבוהים במיוחד), הטקסטיל, כלי רכב, וחומרי גלם לתעשייה.
בצד הייצוא – חברות ישראליות שמייצאות 25% או יותר מתוצרתן נהנות מהטבות מס מפליגות, ומשרד התעשיה המסחר והתעסוקה מפעיל קרן סיוע לייצואנים, המפלה לטובה חברות מייצאות לעומת חברות שאינן מייצאות, ומספקת ערבות להלוואות אך ורק חברות יצואניות. וכל המאמץ הזה, כאמור, פשוט בגלל חוסר הבנה של המציאות. גרוע מזה – חוסר הבנה שמתחפש לאידיאולוגיה.
הקשר בין ייבוא לייצוא
כמו בכל נושא, ובפרט נושא כלכלי, נקודת התחלה טובה לדיון בנושא המסחר הבינלאומי של ישראל היא היכרות עם הנתונים. אם אתם יודעים רק דבר אחד על ייבוא וייצוא – אתם צריכים להכיר את הגרף הבא. הגרף מציג את ערך הייבוא והייצוא של ישראל[i] משנת 1998 ועד 2009 – שנים של טלטלות כלכליות מרחיקות לכת, שבאו לאחר חשיפה משמעותית של המשק לייבוא. גם בלי תואר בכלכלה קל לראות שערך הייבוא וערך הייצוא בישראל דומים מאד, והחל מסוף שנות התשעים ערכם כמעט זהה. בכל מקרה – גם כאשר קיימים הבדלים בין ערך הייצוא וערך הייבוא, הם נעים באופן עקבי בצורה מתואמת מאוד.
אין שום דבר מפתיע בדפוס הזה: הייבוא והייצוא אינם אלא שני הצדדים של אותה העסקה. מדינות העולם לא שולחות לישראל סחורות במתנה, אלא תמורת סחורות ישראליות שנשלחות אליהן בתמורה, או תמורת הבטחות לשליחת סחורות בעתיד. אחרי הכל, מה בדיוק יכולות מדינות העולם להרוויח מהעמסת מיטב התוצרת של מפעליהן על אוניות ושליחתה לישראל אם לא קבלת מוצרים מתוצרת ישראל בתמורה? ומנקודת מבט ישראלית, מה בדיוק אנחנו יכולים להרוויח מכך שהטובים שבמהנדסי ארצנו עוסקים בייצור מוצרים שאף ישראלי לעולם לא יעשה בהם שימוש, אם לא העובדה שתמורת אותם מוצרים מיוצאים נקבל בתמורה מוצרים אחרים? מטבע חוץ אינו התמורה לייצוא – אי אפשר לאכול "מטבע חוץ". במידה שיש בו ערך, הוא רק ביכולת שלו לשלם עבור ייבוא. מקומות עבודה שנוצרים בזכות הייצוא גם הם אינם מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי. אם לא היינו מקבלים תמורה בצורת ייבוא עבור הייצוא של ישראל, משמעות הדבר הייתה שעובדים ישראלים עובדים ללא תמורה למען רווחתם של צרכנים בחו"ל. מה הערך ביצירת מקומות עבודה כאלו?
הקשר בין שער החליפין, והשיוויון בין הייבוא לייצוא
המנגנון ששומר בפועל את האיזון בין הייבוא והייצוא הוא כמובן שער החליפין. איך זה עובד? אם הייבוא הישראלי גדל מעבר לגודלו של הייצוא, בהכרח אנשים מחו"ל מחזיקים בידיהם שקלים, כיוון שאם ערך הייבוא גדול מערך הייצוא אין מספיק דולרים בישראל כדי לשלם עבור כל היבוא במטבע זר. אם אותם אנשים בחו"ל רוצים לקנות מוצרים ישראלים עם השקלים האלו – סבבה. הייצוא יגדל וידביק את הייבוא. אם מוצרים ישראלים אינם אטרקטיביים מספיק בעיני הזרים שמחזיקים בשקלים, הם ינסו להיפטר מהשקלים שבידיהם וימכרו אותם במחיר נמוך, מה שיביא לירידה בשער החליפין של השקל. ירידה זו תהפוך את המוצרים הישראלים, שמחירם נקוב בשקלים, ליותר אטרקטיביים, ותביא לגידול בייצוא מישראל. קחו מכוניות למשל. פעם, מזמן, יורו אחד היה שווה לדולר אחד. אם רנו הייתה עולה בצרפת 10,000 יורו, ופורד הייתה עולה בארה"ב 10,000 דולר, לצרכן הישראלי מחירן היה זהה. כיום יורו אחד שווה 1.35 דולר. אם מחירי המכוניות בצרפת וארה"ב לא השתנו בשווקים המקומיים שלהן, לצרכן הישראלי רנו הפכה להיות יותר יקרה ב 35%. גם פרנקופילים קיצוניים יחשבו פעמיים אם לקנות רנו במצב כזה. למרות שיש עוד שפע אותיות קטנות בנושא הקשר בין מסחר בינלאומי ושער החליפין, קשה להתווכח עם העובדה שבישראל המנגנון הזה עובד לא רע. הסחר הבינלאומי של ישראל כמעט לחלוטין מאוזן כבר יותר מעשור.
כאשר ממשלת ישראל פועלת בו בזמן כדי להיאבק בייבוא וכדי לעודד ייצוא, זה מתמיה, אך ניתן להבין זאת אולי כתוצאה של לחצים של גופים שונים בעלי מטרות שונות, ואולי סותרות. פחות ברור איך ניתן להבין את הצהרותיה של ח"כ יחימוביץ', שבאותה נשימה קוראת להגבלת הייבוא ולהגדלת הייצוא. לא רק שהיכרות עם הנתונים מבהירה שקשה מאוד (אם בכלל אפשרי עבור מדינה קטנה כמו ישראל) להשיג בו זמנית את שתי המטרות, אלא שהמחשבה שרצוי להגדיל את הייצוא ובו בזמן להגביל את הייבוא כאסטרטגיה כלכלית (להבדיל מייצוב זמני, שלפעמים יש לו מקום) מעידה על אי הבנה בסיסית יותר.
אבל מה עם סין?
בערך עכשיו חלק מכם מתחילים לחשוב על סין. מה יקרה כשהם יגנבו לנו את כל מקומות העבודה? איך אפשר להתחרות בשכר הסיני הכל כך נמוך? ומה עם הודו?
היום – ברבי. מחר – כבר לא ישארו מקומות עבודה בישראל
קודם כל, החשש הזה מעיד על אי הבנה של עיקרון היתרון היחסי. אבל חוצמזה, יש פה התעלמות מעובדות בסיסיות יותר. תמר בן יוסף, מרצה לכלכלה, וחברת צוות המומחים האלטרנטיבי שהקימו מנהיגי מחאת האוהלים בקיץ 2011, היטיבה לבטא את החשש הזה בספרה "ברוכים הבאים לשוק החופשי"[ii]:
"מודל חלוקת העבודה העולמית מבוסס על ההנחה שכל שותפות הסחר יוצאות ממצב שבו גורמי הייצור שברשותן מנוצלים במלואם. אך אם כמה משותפות הסחר שרויות באבטלה, ואפילו באבטלה סמויה, הרי מצבן ישתפר גם אם לא יקנו דבר בצד השני ורק יגדילו את תפוקתן כדי למכור לצד שמנגד. זה בוודאי התיאור האמתי יותר של המציאות במדינות המתועשות החדשות, וסין היא הדוגמה הטובה לו[iii]."
המיתוס על סין שמייצאת מבלי לייבא אינו מבוסס: הגרף שלהלן מראה את התפתחות הייבוא והייצוא של סין על פני שני העשורים האחרונים[iv] – נראה מוכר? הזינוק בסחר הסיני מרשים, וקל לראות שאכן הייצוא הסיני גדול בערכו מהייבוא הסיני. אבל האם באמת ניתן לטעון שסין רק מייצאת מבלי לקנות דבר בצד השני?!
אלא שאי הדיוק בעובדות, חשוב פחות מהבלבול המושגי. ללא כל קשר למצב התעסוקה או האבטלה במשק, בטווח הארוך אין תועלת בייצוא ללא ייבוא. הפער בין הייבוא והייצוא הסיני משקף את העובדה שסין צוברת הבטחות לקבלת ייבוא בעתיד, ולא שסין נהנית מהייצוא מבלי להיות מעוניינת בייבוא. העיקרון הראשון והחשוב ביותר של המסחר הבינלאומי הוא שהייצוא איננו אלא דרך לממן ייבוא, בהווה או בעתיד, ואין לו שום מטרה אחרת.
ואיך אריק זאבי קשור לסיפור?
עם תמונות של ציונות גולמית ברקע, אריק זאבי מסביר בשם משרד התעשייה והמסחר, שקניה של ריבה מתוצרת מקומית יוצרת מקומות עבודה לישראלים. אולי. אבל הבנת הקשר בין הייצוא והייבוא מבהירה שאין הבדל מהותי בין רכישת מוצר מיובא ורכישת מוצר מתוצרת ישראל. כצרכן, כאשר אני קונה מוצר מתוצרת ישראל אני מספק פרנסה ליצרן הישראלי של אותו מוצר, וכאשר אני קונה מוצר מיובא אני מספק פרנסה ליצואן הישראלי שייצר את המוצר שתמורתו התקבל כייבוא המוצר שאותו אני רוכש.[v]
אז לאהוב ייצוא ולשנוא ייבוא זה שטות, וזה שהכנסת והממשלה פועלות בו זמנית כדי להגדיל את הייצוא ולהקטין את הייבוא לא בדיוק מעיד על הבנה מעמיקה. ובכל זאת, שאלת האבטלה שהייבוא עלול לגרום נשארת בעינה. מכך שערך הייבוא בדרך כלל דומה מאוד לערך הייצוא, לא נובע שהייבוא לא יכול לגרום לאבטלה. בהחלט ייתכן שייבוא יחסל מספר גדול של מקומות עבודה, בעוד שהייצוא הדרוש כדי לממן את הייבוא ייצור רק מספר קטן של מקומות עבודה. בכל זאת, כפי שיוסבר להלן קשה לתמוך בטענה שייבוא מקטין את מספר מקומות העבודה במשק.
הקשר בין ייבוא לאבטלה
ראשית, חשוב להתייחס לחשש שהייבוא מחסל מספר גדול של מקומות עבודה.שוב, ח"כ שלי יחימוביץ' מבטאת את החשש בחדות: בדיון בועדת הכספים של הכנסת בשבעה בפברואר 2007, שבו נידון הנושא של הטלת מכסים ("היטלי היצף") כדי להגן על תעשיית המלט המקומית. ח"כ שלי יחימוביץ תמכה במהלך כך (ההדגשה שלי):
"אני חושבת שאנחנו עומדים כאן לפני סוגיה עקרונית. גם אם תוכיחו לי שדירה לזוג צעיר תרד ב- עשרים אלף דולר, אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן, כי אותו צרכן – רוב שעות ושנות חייו הוא לא קונה וצורך דירות אלא הוא אדם עובד. חלק גדול מהכרסום בביטחון התעסוקתי בארץ במקומות העבודה נובע מיבוא פרוע וחסר מעצורים וסגירה המונית של מפעלים לסוגיהם."
הגישה שקובעת משקולות חשיבות לפי הזמן המוקדש לפעילות היא לכל הפחות מתמיהה, אבל היא לא רלוונטית כרגע. לעניינו חשובה הטענה שחלק גדול מהכרסום בבטחון התעסוקתי בארץ נובע מייבוא. פרוע כמובן. לטענה זו אין ביסוס בנתונים.
לוח 5.3 בסקר כוח אדם לשנת 2009[vi] של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מונה את מספר הבלתי מועסקים שעבדו מתישהו ב-12 החודשים שלפני הסקר, ומדווח מה הוא הענף הכלכלי שבו הועסקו. למרות שנתונים אלו לא נותנים תמונה מדויקת לגמרי של כל מי שאיבד את מקום עבודתו בשנה החולפת (חלקם כבר מצאו עבודה ולא נכללים), אפשר בהחלט ללמוד לא מעט מהנתונים, בייחוד בנוגע לאלו שמתקשים למצוא עבודה חדשה.
מתוך 14 ענפים כלכליים שמהם באו העובדים שאיבדו את מקום עבודתם, רק שניים יכולים בכלל להיפגע כתוצאה מייבוא: חקלאות ותעשייה. שאר הענפים, שבהם עבדו כ 80% מאלו שאיבדו את מקום עבודתם, הם סוגים שונים של שירותים, שמטיבעם אינם חשופים לייבוא מתחרה. לכך יש להוסיף את העובדה שלפי לוח 5.4 באותו פרסום, המונה את הסיבות להפסקת העבודה אצל אותם אנשים, בממוצע רק כ 43% מאלו שאיבדו את מקום עבודתם פוטרו בעקבות צמצומים. כל השאר התפטרו, פוטרו מסיבות אחרות, תם חוזה ההעסקה שלהם, וכדומה. יתר על כן, לחלוטין לא סביר שכל הצמצומים בתעשייה ובחקלאות נבעו מייבוא מתחרה. מתחרים קיימים גם בישראל, ועסקים מצמצמים את פעילותם משלל סיבות שאינן קשורות בייבוא, מה גם שאין לשכוח שחלקאות ותעשייה אינם רק מתחרים בייבוא – הם גם מייצאים, ויצואנים בוודאי אינם נפגעים מייבוא מתחרה. כך או כך, אפילו תחת ההנחה שבענפי התעשיה והחקלאות חלק גדול יותר מהממוצע פוטר בגלל צמצומים, ואפילו נניח שרובם של צמצומים אלו נגרמו בגלל ייבוא מתחרה, קשה להאמין שהייבוא גורם ליותר מ-1 מכל 15 מקרים של אובדן מקום עבודה. סביר להניח שהמספר האמיתי נמוך עוד יותר.
רגע רגע, אתם בוודאי אומרים. אלו נתונים מתקופה שבה לא נרשם שינוי משמעותי במדיניות הסחר של ישראל. אולי נתונים דומים מתקופה של ליברליזציה מהירה של הסחר יעלו תמונה שונה? וחוצמזה, כל המקיים מקום עבודה אחד, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא. אמנם ברור שכיום הייבוא הוא לכל היותר גורם משני מאוד בחשיבותו מתוך כלל הגורמים לאובדן מקומות עבודה, אבל אם הייבוא גורם לאובדן מקומות עבודה, אפילו מועטים, האם לא מוצדק להגביל אותו? אלא שהתמונה המלאה מורכבת יותר. הייבוא לא רק "מחסל" מקומות עבודה, הוא גם תורם, במישרין או בעקיפין, ליצירת מקומות עבודה חדשים. גם כאן, הנתונים הם נקודת התחלה טובה לדיון, אם כי יאמר מיד שהקשר בין ייבוא ואבטלה הוא מורכב יותר ממה שמבט פשוט בנתונים מעלה. הגרף הבא מתאר את שיעור האבטלה בישראל (ציר שמאלי) ואת ערך הייבוא כחלק מכלל הצריכה במשק (ציר ימני), שניהם באחוזים ושניהם מנורמלים לאחת בשנה הראשונה למדגם, משנת 2000 ועד שנת 2010.
המתאם השלילי בין המשתנים הוא כמעט מושלם. גידול בייבוא מלווה דווקא בקיטון באבטלה, וצמצום הייבוא מלווה בגידול באבטלה. רגע של זהירות. הקשר בין ייבוא ואבטלה הוא דוגמא קלאסית לכך שמתאם לא בהכרח מעיד על סיבתיות. הסיבה למתאם השלילי ביניהם היא שהייבוא נוטה לגדול בתקופות של גאות כלכלית, והאבטלה נוטה לקטון בתקופות אלו. בכל זאת, על בסיס נתונים אלו, אי אפשר שלא לשאול על איזה נתונים מסתמכים אלו שמזהירים מפני האבטלה שהייבוא גורם? יתר על כן, ברור שאפילו אם הייבוא תורם במשהו לגידול באבטלה, השפעתו זניחה, ויש גורמים חשובים יותר שמבטלים את השפעתו לחלוטין.
ככלל, קשה מאוד לבודד את השפעת הייבוא מכלל ההשפעות על שיעור האבטלה. אך למרות הקושי בבחינה אמפירית של הקשר בין ייבוא ואבטלה, יש מספר לא קטן של מחקרים שיטתיים שבוחנים את הסוגייה, למשל כאלו שעושים שימוש באירועים מיוחדים כמו חתימת הסכמי סחר[vii] לבחינת ההשפעה של הגידול החד והפתאומי בייבוא על מספר מקומות העבודה במשק. דאגלס אירווין, כלכלן חשוב בתחום המסחר הבינלאומי מסכם את הספרות הזו כך:
Unfortunately, just about every attempt to quantify the overall employment effect of trade is an exercise in futility. This is because the impact of trade on the total number of jobs in an economy is best approximated by zero. Total employment is not a function of international trade.[viii]
כיצד מתקבלת התוצאה הזו? קל מאוד להבין כיצד ייבוא מחסל מקומות עבודה[ix]. מוצר שנקנה בחו"ל הוא מוצר שלא נקנה בארץ. פחות ברור כיצד הייבוא גורם ליצירת מקומות עבודה. ובכל זאת – הייבוא אכן תורם ליצירת מקומות עבודה. כלכלנים נוהגים למנות שלושה ערוצים מרכזיים שדרכם ייבוא גורם ליצירת מקומות עבודה.
ערוץ ראשון – גידול בייבוא מגדיל את הייצוא
על ייבוא צריך לשלם. גידול בייבוא ילווה כמעט תמיד בגידול בערך דומה בייצוא, וכך נוצרים מקומות עבודה בתעשיית הייצוא. אריקה גרושן, בארט הובג'ין ומרגרט מק'קונל ממחלקת המחקר בבנק הפדרלי של ניו יורק חישבו ביסודיות את מספר מקומות העבודה שאבדו בארה"ב בעקבות הגידול בייבוא לאחר חתימת הסכם הסחר החופשי הצפון אמריקאי – NAFTA, ואת מספר מקומות העבודה שנוצרו בעקבות הגידול בייצוא. הם מצאו שערוץ זה לבדו, הגידול בייצוא, יצר מקומות עבודה במספר דומה מאוד למספר מקומות העבודה שאבדו בגלל הייבוא[x].
ערוץ שני – הדרך מחו"ל לצרכן הישראלי עוברת בידיים של עובד ישראלי
הערוץ השני של יצירת מקומות עבודה כתוצאה מייבוא קשור בעובדה שכל מוצר מיובא מכיל רכיב מסוים של ייצור מקומי. לעיתים המוצר המיובא הוא מה שמכונה "מוצר ביניים", כמו חומרי גלם המשמשים את התעשייה המקומית, ואז הוזלתו בוודאי מגדילה את התעסוקה בתעשיות שעושות שימוש במוצרי הביניים האלו. בישראל, ערוץ זה הוא חשוב במיוחד, כיוון שמרבית הייבוא הוא של מוצרי ביניים: לפי לוח 16.3 של השנתון הסטטיסטי לישראל, ייבוא של מוצרי ביניים מובהקים (חומרי גלם ואנרגיה) היוה בשנת 2009 63% מכלל ערך הייבוא[xi]. אבל גם כאשר מדובר במוצרים סופיים – מוצרי טקסטיל למשל, הם נמכרים בחנויות מקומיות, מובלים על ידי משאיות מקומיות, וכדומה. הוזלת המוצרים האלו תגרום בדרך כלל לעלייה בכמות המבוקשת מהם, ולכן גם לעלייה בתעסוקה בענפים כמו קימעונאות והובלה. חיזוק אנקדוטלי מעניין לסבירות של ערוץ זה מגיע מעמדתם של התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בדיון שהוזכר קודם בועדת הכספים בנושא הטלת מכסים על ייבוא מלט: הם התנגדו להטלת המכס.
ערוץ שלישי – איפה הכסף?
הערוץ השלישי נוגע להשפעה של הוזלת המחירים כתוצאה מייבוא על צריכתם של משקי הבית בישראל. אם למשל בעקבות פתיחת משק החלב לייבוא, תחזיתה של ח"כ יחימוביץ' תתממש, והארץ תוצף במוצרי חלב זולים, סביר שההוצאה של משקי הבית על מוצרי חלב תצטמצם. אלא שעבור רוב מוחץ של משקי הבית סך המקורות העומדים לרשותם לא יצטמצמו, ורובם יעשו שימוש בכסף שהתפנה כדי לצרוך מוצרים ושירותים אחרים. הביקוש הנוסף שיופנה לענפים אחרים ייצור מקומות עבודה חדשים. גם אם משקי הבית יבחרו שלא לצרוך, אלא לחסוך את הכסף שהתפנה, למעט בתנאים של מיתון חריף במיוחד, כספי החיסכון (לפעמים בעידוד ריבית נמוכה של הבנק המרכזי) משמשים להשקעה במבנים, מכונות, הכשרה מקצועית וכדו'. כל אלו לא רק מגדילים את פוטנציאל התעסוקה והשכר העתידי, אלא מגדילים כבר בהווה את הביקוש לבנאים, מכונאים ומורים, ומייצרים בכך מקומות עבודה.
לסיכום, בעוד שאין "הוכחה" תיאורטית לכך שסך מקומות העבודה שנוצרים בכל הערוצים הנ"ל מסתכם בדיוק במספר מקומות העבודה שאבדו בגלל הייבוא, ההבנה התיאורטית של שלושת הערוצים הנ"ל, ובעיקר עיון בנתונים, מעלים שקשה מאד לתמוך בטענה שפתיחה לייבוא תפחית את שיעור התעסוקה במשק. הגנה מפני ייבוא לא מגנה על המספר הכולל של מקומות עבודה, אלא רק מקבעת את קיומם של מקומות עבודה מסוג אחד, ומונעת את צמיחתם של מקומות עבודה אחרים.
ולמה חשוב להבין את כל זה?
להבנה התיאורטית של הערוצים שדרכם ייבוא גורם ליצירת מקומות עבודה, ולא רק לאובדן שלהם, יש חשיבות מעבר לסיפוק הסקרנות האינטלקטואלית. הבנת הערוצים האלו מבהירה שהעובדה שהנתונים מצביעים על כך שברמה המצרפית אין אובדן נטו של מקומות עבודה, לא נובעת מכך שהייבוא לא גורם כלל לאובדן מקומות עבודה. הייבוא אכן גורם לאובדן מקומות עבודה, אלא שכאמור, הוא גורם גם ליצירת מקומות עבודה אחרים. אבל חשוב לזכור – רפתן שיאבד את מקום עבודתו בגלל פתיחת משק החלב לייבוא לא יתנחם בכך שבמקום אחר בארץ, אולי בענף כלכלי אחר נוצר מקום עבודה נוסף. לכן, למרות ששיעורם של אלו שאיבדו את מקום עבודתם בגלל ייבוא מתוך כלל הבלתי מועסקים הוא מזערי, פתיחת המשק לייבוא נותנת עוד סיבה חשובה לספק רשת ביטחון חברתית לאלו שאיבדו את מקום עבודתם, ואין ספק שיהיו כאלו. רשת ביטחון כזו צריכה לספק הן יציבות סבירה בהכנסה למי שאיבד את מקום עבודתו, והן הכשרה מקצועית שתאפשר לו למצוא עבודה אחרת במהירות האפשרית. מי שתומך בפתיחת המשק לייבוא, ראוי שיתמוך גם בצעדים אלו.
הקשר בין ייבוא לאי שוויון
בניגוד לחשש מפני אבטלה שמסחר בינלאומי עלול לגרום, לחשש מפני התרומה של מסחר בינלאומי לאי-שיוויון בשכר יש על מה לסמוך – הטענה שמסחר בינלאומי יגדיל את השכר של חלק מהתושבים, ויקטין אותו, או למצער יגדיל אותו פחות, עבור תושבים אחרים הייתה חלק מהתאוריה של מסחר בינלאומי מאז שקיימת תיאוריה כזו. הגידול הדרמטי באי שיוויון בהכנסות שהתרחש כמעט בכל מדינות המערב מאז שנות השבעים, בו זמנית עם נסיקת הגלובליזציה, חיזק את החששות בנושא, ומיקד את תשומת הלב של חוקרים רבים בקשר בין השניים. התוצאות של אג'נדת המחקר הזו אינן חד משמעיות, וגם בקרב אלו שטוענים לקיום קשר סיבתי בין גידול באי שיוויון ובין גידול במסחר הבינלאומי יש הסכמה רחבה שהמסחר הבינאלומי הוא גורם משני בחשיבותו לגידול באי שיוויון[xii], והתקדמות טכנולוגית היא זו שאחראית לעיקר הגידול.
ובכל זאת, למרות שהספרות האמפירית בנושא חלוקה[xiii], ומחקרים שיטתיים בנוגע לקשר בין מסחר ואי שיוויון בהכנסה בישראל לא קיימים, נניח לצורך הדיון שאכן מסחר בינלאומי מגדיל את אי השיוויון בהכנסה. גם תחת ההנחה הזו, הגבלת הייבוא היא דרך גרועה, לא יעילה ולא צודקת, להתמודד עם אי השיוויון שמסחר בינלאומי עלול ליצור. ראשית, חשוב לזכור את המחיר המיידי של הגבלת הייבוא – פגיעה בייצוא. זו כמובן החלטה פוליטית לגיטימית להעדיף ענפים מסוימים על אחרים, אלא שאסור לשכוח שהניסיון לחזק את החברות שכיום מתחרות בייבוא יוביל בהכרח לפגיעה בחברות מייצאות. הניסיון להגן על תעשיות מסורתיות מפני ייבוא יפגע בהכרח בתעשיות הייצוא המתקדמות של ישראל, וגם בענפי התיירות שבהם מועסקים העובדים החלשים ביותר בישראל כיום.
אבל הסיבה המרכזית לכך שהגבלת הייבוא היא דרך גרועה להיאבק באי שיוויון לא קשורה לפגיעה בענפי הייצוא, אלא לשאלה מי נושא בנטל ההגנה על תעשיות מסורתיות מפני ייבוא. התשובה היא שמכסים, כמו כל מס עקיף, הם מיסים ששיעורים אינו תלוי בהכנסה, ולכן הם פוגעים בשכבות החלשות יותר מאשר כל סוג מס אחר. בישראל, שבה מוטלים מכסי ענק על חלק ממוצרי החקלאות למשל (מכסים שהם גבוהים מהמע"מ בסדרי גודל בחלק מהמקרים), שיקול זה הוא מרכזי. הטלת מיסים רגרסיביים כדי לנסות להיאבק באי שיוויון היא מהלך תמוה: מי שיסבול כתוצאה מהנסיון לתמוך בשכבות החלשות הן השכבות החלשות עצמן. יתר על כן, מאחר שרק חלק קטן מאד מהשכבות החלשות עוסק בענפים שייבוא עלול להתחרות בהם – רובם מועסקים בענפי שירותים או שאינם עובדים כלל – המצב הוא אפילו חמור יותר: הטלת מכסים מטילה עול כבד על מספר גדול של עובדים וצרכנים מהשכבות החלשות, כדי לנסות ולהגן על מספר קטן מאד של עובדים מאותן השכבות עצמן. כפי שסיכם את הנושא ג'יימס אנדרסון, מחשובי החוקרים של המסחר הבינלאומי:
The case for liberal trade is strengthened by ethical considerations because […] in rich countries, protection makes food and clothing more expensive, a regressive tax on poor consumers. Among the poor, losers from protection appear almost surely to outweigh gainers[xiv].
אי שיוויון הולך וגדל בהכנסות הוא אתגר מרכזי בפני מעצבי המדיניות בישראל, וחשוב להתמודד עם האתגר הזה. דיון רציני בדרכים לעשות זאת הוא הרבה מעבר למה שאפשרי במסגרת החיבור הזה. כך או כך, תהא אשר תהא התרומה של פתיחה לסחר לאי השיוויון, ויהיו הדרכים הנכונות להתמודד עם הבעיה אשר יהיו – דבר אחד אפשר לומר בבטחון: מכסים הם מס רגסיבי, ואין הגיון בהטלת מיסים רגרסיביים כדי לנסות להפחית אי שיוויון.
האם מסחר בינלאומי הוא תמיד ובכל מקרה דבר טוב?
ייאמר מיד, כלל השיקולים בנוגע למסחר בינלאומי, ואפילו כלל השיקולים בנוגע לקשר בין ייבוא ואבטלה, רחוקים מלהתמצות בטיעונים שעלו בחיבור זה. כל מטרתו הייתה להסביר בקיצור את הטעות שבאהבת הייצוא ושנאת הייבוא, את חוסר הביסוס של החשש מפני פגיעה בתעסוקה כתוצאה מייבוא, ואת חוסר ההיגיון בניסיון להגביל את הייבוא כדי להקטין אי שיוויון בהכנסות. כלל המחקר בנושא מדיניות סחר אופטימלית, ואמידת היתרונות והחסרונות של המסחר הבינלאומי הוא גוף מחקר עשיר להפליא המשלב תובנות תיאורטיות רבות וניואנסיות, עם ביסוס אמפירי שיטתי וזהיר.
ההגינות מחייבת להזכיר, ולו על קצה קצהו של המזלג, חלק מהטיעונים המפורסמים ביותר נגד פתיחה מוחלטת של המשק למסחר בינלאומי: כבר בשנות החמישים העלה הארי ג'ונסון את האפשרות שמדינות גדולות יכולות לשפר את רווחתן על ידי הטלת מכסים כיוון שכך הן גורמות שינוי לטובתן במחיר העולמי של הסחורות אותן הן מייבאות[xv]. בשנות השמונים, ג'יימס ברנדר וברברה ספנסר, הצביעו על היכולת של ממשלות להתערב במסחר הבינלאומי בצורה שתגדיל את רווחי הפירמות המקומיות על חשבון פירמות זרות, כאשר השוק הרלוונטי פועל בתנאים של מיעוט מתחרים[xvi]. עבודותיו של אלוין יאנג משנות התשעים הראו שאם קיימות החצנות חיוביות (חברות לומדות זו מזו למשל), כתוצאה ממסחר בינלאומי מדינות מסוימות ימצאו עצמן מתמחות בתעשיות שבהן פוטנציאל צמיחה נמוך, ובכך בטווח הארוך רווחתן תיפגע יחסית למצב בו לא היו סוחרות כלל[xvii]. יש תימוכין מסוימים – אם כי לא חד משמעיים, הן תיאורטיים והן אמפיריים, לטענה שהגנה על תעשיות צעירות מפני ייבוא יכולה להגדיל את רווחת המשק בטווח הארוך. זאת ועוד, מסחר בינלאומי מביא מעצם טבעו לשינוע של סחורות על פני מרחקים גדולים ובכך עלול לגרום לפגיעה בסביבה. ויש הטוענים שהגנה על ייצור מקומי תפחית את התלות של ישראל במדינות העולם, ותגן על יכולתה להתקיים במצב אוטרקי, אילו יכפה עליה מצור.
נקודתית, רובם של שיקולים אלו לא רלוונטיים למשק הישראלי, שהוא קטן מדי מכדי להשפיע על המחיר העולמי של מרבית הסחורות, ונוטה להגן דווקא על תעשיות ותיקות, ובעלות פוטנציאל צמיחה נמוך ולא על תעשיות צעירות ובעלות פוטנציאל צמיחה גבוה. שיקולים של פגיעה בסביבה צריכים להוביל למיסוי הדלק, ולא למכסי מגן, שאינם יכולים להבחין בין ייבוא מירדן וייבוא מסין (ישראל, בשל חברותה בארגון הסחר העולמי, מנועה מלהפלות בין מדינות בשיעורי המכס שעומדים בפניהן). היכולת של ממשלות לפעול בצורה אסטרטגית לטובת פירמות מקומיות דורשת כמות ודיוק של מידע שכלל לא ברור שממשלה מציאותית יכולה להשיג, אפילו יהיו כוונותיה טהורות. ההגנה על יכולת קיום אוטרקית לא רק מנסה להתמודד עם תרחיש בלתי סביר בעליל, אלא שהיא פנטזיה מוחלטת. עם או בלי מכסים, אין לישראל שום יכולת לשמר פעילות כלכלית ברמה סבירה תחת מצור מוחלט. אפילו היינו מגדלים את כל תצרוכת המזון הישראלית בעצמנו, ללא דלק וחלקי חילוף למכונות, אם למנות רק שני פרטים מיובאים מתוך שרשרת ייצור ארוכה, אף מלפפון ציוני לא יגיע לאף שולחן ארוחת ערב בישראל.
קונצנזוס בקרב כלכלנים
ראינו כי אין היגיון במדיניות של צמצום ייבוא במקביל לעידוד ייצוא (למעט מקרים חריגים של ייצוב זמני), וכן שייבוא אינו גורם לאבטלה. לא ברור אם, ועד כמה, סחר בינלאומי מגביר את אי השוויון בחברה, אבל אפילו אם כן – מכסים הם דרך גרועה במיוחד להתמודד עם הבעיה.
אבל חשובה מכל תשובה נקודתית היא העובדה שבקרב תלמידי וחוקרי המסחר הבינלאומי, התמיכה בסחר חופשי ככל האפשר היא גורפת. בסקר משנת 2007 בקרב חברי האגודה האמריקאית לכלכלה השיבו 83.3% כי הם "מסכימים מאוד", או "מסכימים" עם הטענה שעל ארה"ב לבטל את כל המכסים והחסמים בפני ייבוא שעדיין קיימים[xviii]. זו הייתה הטענה שזכתה להסכמה הרחבה ביותר בסקר, למעט הטענה הטריוויאלית משהו ש"צמיחה במדינות מפותחות מעלה את רמת החיים". כמעט בכל נושא אחר בסקר נחשפו אי הסכמות מרחיקות לכת בקרב הכלכלנים. בקרב חוקרים המתמחים במסחר בינלאומי, אני מעז לנחש שהתמיכה בסחר חופשי גבוהה עוד יותר. אלו שהתעמקו בכל הטיעונים וטיעוני הנגד, ושלמדו היטב את הנתונים, מגיעים ברוב מכריע של המקרים למסקנה שבשורה התחתונה סחר חופשי הוא המדיניות הרצויה. במאמר מפורסם משנת 1987 קבע פול קרוגמן כי:
Free trade is not passe, but it is an idea that has irretrievably lost its innocence. Its status has shifted from optimum to reasonable rule of thumb. There is still a case for free trade as a good policy, and as a useful target in the practical world of politics, but it can never again be asserted as the policy that economic theory tells us is always right.
עשרים וחמש שנים לאחר מכן, התובנה הזו עדיין רלוונטית: כן, לסחר חופשי יש גם חסרונות, והם כולם נלמדים בפרטי פרטים, ובכל זאת – זו מדיניות רצויה. המסקנה הזו לא התקבלה בגלל התעלמות מהחסרונות של סחר חופשי, אלא דווקא בגלל לימוד מעמיק שלהם.
ומילה לסיכום על כלכלנים ומדיניות
יש אמנם מי שמזלזל ביכולתם של כלכלנים לתרום לדיון בנושא זה, או בכל נושא שהוא. אני מקווה שהחיבור הזה מהווה משקל נגד מסוים לגישה זו. בכל מקרה, חשוב להדגיש: אין הבדל עקרוני בין הטיעונים שהוצגו פה, וטיעוניה של ח"כ יחימוביץ'. אלו ואלו עושים שימוש בנתונים, אלו ואלו מפרשים את הנתונים באמצעות מודל המניח הנחות מפשטות. קריאה בעיתון יומי על מפעל שנסגר היא הסתמכות על נתונים ממש כמו נבירה בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושימוש בכלים סטטיסטיים ריגורוזיים. ההבדל הוא רק באיכות והיקף הנתונים, לא בעצם ההסתמכות עליהם. כשח"כ יחימוביץ' סבורה שהייבוא (הפרוע!) גורם לאבטלה היא מניחה, אולי שלא במודע, מודל כלשהו של מסחר בינלאומי. הרי אין דרך לחשוב על נושא כל כך מורכב, שבו אינספור פרטים פועלים בהתאם לאינספור שיקולים ובכפוף לאינספור מגבלות, מבלי לבצע כמה הנחות מפשטות. מי שסבור שאין לכלכלנים מה לתרום לדיון לא קורא תיגר על מתודה מסוימת, שהרי כל טיעון יסתמך על אותה המתודה של שילוב נתונים ומודלים. הוא רק מניח שאין יתרון למי שמקדיש שנים של לימוד וחשיבה שיטתית ומסודרת לנושא, על פני מי שמבסס את הבנתו על מידע חלקי והרהורים בעלמא. יש לקוות שגישה זו לא תקנה לה שביתה בליבם של קובעי המדיניות. טוב תעשה ממשלת ישראל אם תמנע מהגבלת הייבוא, ותפסיק להפלות לטובה חברות מייצאות, ובתנאי שלצד מהלכים אלו תספק הממשלה את רשת הביטחון הדרושה כדי להבטיח כי כולם יוכלו להינות מהמהלכים האלו.
[i] הנתונים במיליוני דולרים שוטפים, מתוך לוח 16.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל 2010
[ii] בכתב העת "בטחון סוציאלי", כתב עת בביקורת עמיתים מהוצאת המוסד לביטוח לאומי, כתבה על הספר ד"ר רות פרידמן ש"[זהו] ספר חשוב, אמיץ ונוקב, מרתק, מקצועי וחכם, וכפי ש[בן יוסף] עצמה הבהירה, אין הוא משתדל להיות תקין פוליטית. זהו בעיני ספר חובה לכל כלכלן, איש מדעי החברה, עובד ציבור או פוליטיקאי… ראוי היה להכניס את הספר לחוגים להוראת הכלכלה". בטחון סוציאלי, גיליון 83, תמוז התש"ע 2010, עמ 266-269.
[iii] תמר בן יוסף, ברוכים הבאים לשוק החופשי. תל אביב: הוצאת צבעונים, 2009.
[iv] הנתונים ממאגר הנתונים של האו"ם. http://comtrade.un.org
[v] יכול להיות כמובן שמטרתה של מדיניות היא העדפה של יצרן מסוג אחד על פני יצרן מסוג אחר ,וכשזו המטרה, הגבלת הייבוא אכן משרתת אותה. טענה כזו לטובת הגבלת הייבוא בדרך כלל איננה חלק מהדיון הציבורי בנושא. היא בוודאי אינה מתיישבת עם מאמץ דווקא לעודד את הייצוא.
[vi] 2009 היא השנה העדכנית ביותר שנתונים עבורה היו זמינים לציבור בעת כתיבת חיבור זה.
[vii] פול קרוגמן קבע בנחרצות במאמר ב Foreign Affairs משנת 1993, שנת החתימה על הסכם הסחר הצפון אמריקאי – NAFTA, שלא תהיה לו כל השפעה על מצב התעוסקה בארה"ב. מחקרים אמפיריים מהתקופה שלאחר חתימת ההסכם אישרו במידה רבה את התחזית הזו.
[viii] Irwin, Douglas. Free Trade Under Fire. Princeton University Press, 2009. p. 104.
[ix] מחקרים תיאורטיים מהשנים האחרונות (למשל Helpman, Itshkoki and Redding 2010) מנתחים ערוצים מורכבים יותר של השפעת המסחר הבינלאומי על התעסוקה, דרך השפעתם על כוח המיקוח של העובדים, והתמריץ של המעסיקים להשקיע יותר בבחירה של עובדים מתאימים. במודלים כאלה הייבוא אכן יכול להביא לעלייה באבטלה, אך לא דרך הקטנת מספר מקומות העבודה במשק. יתר על כן במסגרת הניתוח הזו לא ברור כי העלייה הזו באבטלה גורמת לירידה ברווחה, וייתכן היא אף מביאה לעלייה ברווחה. בכל מקרה, החשיבות הכמותית של הערוץ הזה לא נבחנה אמפירית.
[x]Groshen et al. (2005) U.S. Jobs Gained and Lost through Trade: A Net Measure. Current Issues in Economics and Finance, 11(8).
[xi] כמקובל בספרות, ערך זה לא כולל יהלומים. יהלומים גולמיים מיובאים לישראל, מלוטשים, ומיוצאים חזרה. הם מייצרים מעט מאוד פעילות כלכלית, אך משפיעים מאוד על ערך הייבוא והייצוא, ולכן מקובל לא למנות אותם בחלק מהחישובים.
[xii] סקר שערך אלן קרוגר, כלכלן מפרינסטון ויועץ בכיר לממשל אובמה, העלה שכלכלנים מייחסים רק כ 10% מהעליה באי שיוויון למסחר בינלאומי. לשם השוואה, שינוי טכנולוגי קיבל בממוצע 45%, והתשובה "גורמים נוספים" קיבלה 15%. ראה דיווח בדוח הכלכלי לנשיא ארה"ב 1997, עמוד 175 (http://www.gpo.gov/fdsys/pkg/ERP-1997/pdf/ERP-1997.pdf)
[xiii] לדיון מעניין ונגיש בראיות בנושא: Freeman, Richard (1995): “Are Your Wages Set in Beijing?”, Journal of Economic Perspective.9(3).
[xiv] James E. Anderson (2008), The New Palgrave Dictionary of Economics, Second Edition
[xv] Johnson, H. G. (1953); “Optimum Tariffs and Retaliation.” Review of Economic Studies, 21: 142-153.
[xvi]
Brander, James A. & Spencer, Barbara J., (1985). "Export subsidies and international market share rivalry," Journal of International Economics, 18(1-2): 83-100.
[xvii]
Young, Alwyn, (1991). "Learning by Doing and the Dynamic Effects of International Trade", The Quarterly Journal of Economics, 106(2): 369-405.
[xviii] Whaples, Robert (2009). The Policy Views of American Economic Association Members: The Results of a New Survey. Econ Journal Watch: 6(3).
אני מסכים עם רוב הדברים שנרשמו פה, אך אני אדגיש בעיה שבכל זאת מפריעה לי בדבריך.
כאשר אתה קורא להפעלת רשת ביטחון למפוטרים אתה למעשה מבדיל את מפוטרי היבוא משלל המפוטרים האחרים במשק. בדרך הזאת אתה כאילו ואומר שיש הבדל בין התחרות שתתקיים בשוק בינלאומי חופשי ובין התחרות בקיימת בשוק בתוך המדינה.
אני לא שופט האם צריכה להתקיים רשת ביטחון שכזו או לא, אלא מציין רק כי עניין היבוא לא צריך להיות המניע שלה יותר מכל פיטורין אחר במשק.
אני מכיר את ההסכמה הרחבה שיש לפתיחת השחק לייבוא ואני מעריך את האינטיליגנט של שלי יחימוביץ'. על-כן, אני מוצא אפשרות יחידה להמשך תמיכתה באיסור הייבוא והיא שחיתות. לא בהכרח שחיתות של מעטפות דולרים, כי אם שחיתות שנועדה לקנות את תמיכתם של מגזרים באוכלוסייה וזאת בידיעה שבכך היא מעדיפה אותם על פני יתר האוכלוסייה.
חוץ מזה, מפריעה לי המילה חוצמזה בטקסט.
אני מסכים עם ההערה. אולי הייתי צריך להיות יותר זהיר בניסוח.
ייבוא הוא סיבה נוספת, וכמו שהדגשתי – רחוקה מאד מלהיות הכי חשובה, לכך שעובדים יאבדו את מקום עבודתם. ולכן הוא סיבה נוספת לפריסת רשת בטחון. לא צריכה להיות רשת בטחון מיוחדת למי שאיבד את עבודתו בגלל ייבוא, והניסיון שהיה בארה"ב ליצור רשת בטחון כזו (היו הטבות מיוחדות למי שאיבד מקום עבודה בגלל נאפטא), פשוט לא עבד.
חוצזה, מפריע לי הביטוי חוץ מזה בהערה 🙂
טוב מאוד. הפוסט הזה יהיה שימושי לי בדיונים עתידיים.
בכל זאת הערה קטנה, מועלת טענה שאני סבור כי אינה נכונה:
"מכך שערך הייבוא בדרך כלל דומה מאוד לערך הייצוא, לא נובע שהייבוא לא יכול לגרום לאבטלה. בהחלט ייתכן שייבוא יחסל מספר גדול של מקומות עבודה, בעוד שהייצוא הדרוש כדי לממן את הייבוא ייצור רק מספר קטן של מקומות עבודה"
אם נניח שהמצב ההיפוטתי המתואר הוא הקיים והתעשיות לצריכה מקומית הן עתירות עבודה לעומת תעשיות הייצוא שמחליפות אותן ומסתמכות על מעט עובדים עם פריון גבוה- עדיין לא נובע כי יהיה גידול כלשהו באבטלה. העובדים בעלי התפוקה הגבוהה שמחליפים במקרה זה בעבודתם למטרת ייצוא מלאכה של מספר רב יותר עובדים בתעשיות אחרות מרוויחים משכורות גבוהה יותר בהתאם. את המשכורת הזו הם *עדיין מבזבזים בישראל*, כלומר משרות הייצור של לפני הייבוא יהפכו במקרה זה למשרות שרותים ולא לגידול באבטלה. מדובר פשוט בזליגת משרות מייצור לשרותים.
אתה צודק. זה היה יותר מהלך רטורי שלי ממהלך עקרוני. נדמה לי שאתה מתייחס למה שראתי לו "הערוץ השלישי". אגב, אתה גם צודק נקודתית – לארי כץ מהארווארד כותב על זה: העתיד של המדינות המפותחות הוא בסיס ייצור קטן ומוטה ייצוא, שיממן ויאפשר כלכלת שירותים.
תענוג לקרוא פוסט כזה.
לשלי יחימוביץ בעיה. למציאות יש הטיה קפיטליסטית.
מאמר מצויין.
יש לי כמה שאלות בנוגע למאמר:
האם יבוא גורם להרס יצירתי?
האם שאתה מדבר על רשת ביטחון, הכוונה היא לרשת שונה ממדיניות הרווחה הרגילה?
עופר, יבוא גורם להרס יצירתי בטווח הקצר, דהיינו עובדים נאלצים לאבד את מקום העבודה שלהם ולעבור לתחומים שונים ולרכוש כישורים שונים (בדר"כ)
רק שלפעמים ההרס היצרתי הוא סתם הרס, ולא יצירתי. יש כאלה שהם מבוגרים מדי מכדי להתחיל דף חדש, יש כאלה שמתייאשים בקלות, יש כאלה שמסתבכים בחובות ומתדרדרים לפשיעה , סמים שונים (אלכוהול), ויש כאלה שהולכים לעבוד בעבודה בלתי מקצועית שמשלמת להם שכר עלוב.
כמו שאסף כתב, מי שרוצה תחרות , או הרס יצירתי, צריך לתת גם את המשענת שתאפשר לאנשים לא רק את הגמישות, אלא גם את הבטחון והכלים להמשיך הלאה, או את התמיכה החברתית לעשות דבר שונה ומועיל. למרבה הצער פעמים רבות ליברליזה של מסחר הולכת גם עם אידאולוגיה לפי השוק יתפקד טוב ללא שום "התערבות" (כלומר השפעה של מוסדות חברתיים אחרים – כאילו השוק עצמו אינו תוצר של מוסדות חברתיים אחרים ונמצא איתם בהשפעה הדדית בלתי פוסקת), ולכן תמיכה כזו היא דבר משוקץ שרק "יפריע" לשוק החופשי.
1. לא קראתי, ובכל זאת סביר שמדובר ביריב יותר קשה לפיצוח מיחימוביץ,
הא-ג'ון צאנג, Bad Samaritans: The Myth of Free Trade and the Secret History of Capitalism
2. לא ברור לי מדוע אתה לא מבדיל בין ייבוא של חומרי גלם או תוצרי ביניים לבין ייבוא של מוצרי צריכה. כאילו אם ייבאתי ציוד הון בשווי מיליון ש"ח או חליפות יוקרה בעלות שווה התועלת למשק היא דומה. "הייצוא איננו אלא דרך לממן ייבוא, בהווה או בעתיד" – השאלה היא אם הוא מממן דברים שמחזקים את הבסיס הכלכלי או דברים שמחלישים אותו. האם ייבוא של אלכוהול דומה לייבוא של ספרי לימוד?
3. אני לא חושב שמחירי מזון גבוהים הם דבר רע בהכרח. קשה לי לחשוב על משהו יותר רגרסיבי, בטווח הארוך ממחירי מזון נמוכים מידי ( במיוחד כאלה שמבוססים על משאבים מתכלים) שמביאים לכך שהאוכלוסיה גדלה מעבר ליכולת הנשיאה של המערכת התומכת אותה. ברעב ובמצוקות שנוצרים מכך נפגעים קודם כל החלשים.
4. לפסבדו -אידאולוגיה יש צורות רבות. ואם כלכלנים רבים כל כך מסכימים על נושא זה לאו דווקא אומר שהניתוח שם יותר מדוייק. רוב הכלכלנים גם סבורים שצמיחה כלכלית היא דבר שימשך לעולם ועד ושדבר זה מוביל לרווחה חברתית גבוהה יותר ומתעלמים מדבר פשוט שצמיחה בקצב קבוע, מהווה גידול מעריכי, וגידול מעריכי במערכת פיזית הוא דבר לא אפשרי בטווח הזמן הארוך.
5. חסרון אחד של סחר, נובע מניתוח דינאמי. קל להכנס לסחר, קשה לצאת. קל לסגור ענפים בגלל שיש "יתרון יחסי" לצד הסוחר השני, קשה לבנות את הענפים האלה מחדש.
6. חלק מהפסאבדו אידאולוגיה של הכלכלה הנאו קלאסית היא זה שהיא מייצגת ערכים חברתיים דרך מושגים נייטרלים לכאורה, ומעלימה ערכים חברתיים אחרים, בכך היא כופה מדרג מסויים של ערכים חברתיים (לדוגמה חופש כלכלי של הצרכן בטווח הקצר, יעילות פארטו, חופש כלכלי של פירמות) על פני ערכים חברתיים אחרים (כמו קיימות, מגוון, חוסן מערכתי, או שוויון). לדוגמה ייתכן וחברה מסויימת מעדיפים פחות צמיחה כלכלית, פחות יעילות פארטו ויותר מגוון או חוסן. האם יש התנגשות בין הערכים החברתיים האלה? האם אפשר להגיד "אני רוצה רק 30% יעילות פארטו ו20% שיוויון, ו 50% קיימות" או שכל הפתרונות שלנו צריכים להיות 100% יעילים פארטו ורק אחר כך לחשוב מה עושים?
באופן כללי לדוגמה, מערכות יותר יעילות, שצומחות מהר יותר, הן גם הומוגניות יותר, יש להן פחות יתרות ומנגוני הגנה אחרים להגברת החוסן (יכולת התגברות על הפרעה), כך לדוגמה מכונית מרוץ היא יותר מהירה, אבל היא גם יותר רגישה לשינויים בתנאים הסביבתיים (אבן על המסלול).
אולי אנחנו רוצים משק יותר אותרקי שבו המזון הוא יותר יקר, ובו רוב המזון מגודל במשאבים מקומיים ובני קיימא (אם הם לא בני קיימא, אין בזה הרבה ערך – סתם מייבאים אבקת חלב או דלק או פוספט במקום לייבא את המזון עצמו)?
ברור שבתרחיש קיצון כמו אמברגו של 100% , מחר בבוקר זה לא יועיל כלום. כמו שרעידת אדמה תהרוס אותנו – בין אם נהיה במכונית מרוץ ובין אם נהיה במכונית רגילה. אבל זה פשוט דרך להגיד שלחוסן בהקשר זה אין שום ערך, בגלל שהחוסן לא יכול להגן עלינו מפני כל תרחיש. לפי זה, אין טעם בחגורות בטיחות, משום שהן לא יעזרו לך במקרה שמשאית תמחץ את המכונית שלך.
אם הערכים החברתיים חוסן או קיימות (תכנון ארוך טווח) או סביבתנות (הגנה על הסביבה) או דמוקרטיה (כמו הכרעות פוליטיות הנוגעות לטכנולוגיה ולייצור) לא מופיעים במודל – אולי זה בגלל שהם לא חשובים למי שתכנן את המודל.
7 סביבה זה לא מחיר דלק. שיקולים סביבתיים במסחר כוללים לדוגמה יכולת פיקוח על תנאי הייצור (איך אתה יודע מה שמו במוצר שלך? איזה זיהום כרוך בו? איזה משאבים מתכלים ומתחדשים מעורבים בייצור שלו?) , הם כוללים פלישה של מינים פולשים, הכחדת מינים ועוד. איך תגרום להפנמת עלויות חיצוניות כאשר הייצור הוא רב לאומי אבל מערכת החקיקה היא בעיקרה לאומית?
אין זהות בין השאלה של מחסומי סחר בדמות מכס, לבין השאלה אם ייבוא מירדן עדיף על ייבוא מסין.
8. קיימות במסחר כוללת לדוגמה את השאלה – איזה סיכון של תחלואה במחלות מדבקות אתה מוכן לקבל על עצמך.
היבט נוסף של קיימות הוא איום של פגיעה במסחר במשאבים חיוניים. אנחנו יכולים להסתדר בלי ייבוא של חלב זמן רב (אחנו מיבאים את רוב החלב בצורה של אבקת חלב, ובצורה של גרעינים להאבסת פרות – אנחנו מיבאים את חומרי הגלם לחלב במקום את החלב עצמו). אבל איום בהקטנת המסחר אינו תרחיש יום הדין. הוא כבר התחרש – הן ב-1929, והן ב2008.
מה יעשו מדינות כמו ישראל אם מחיר המזון יתייקר? מה יקרא בעולם שבו בעקבות חשש לבטחון מזון יהיה צמצום של המסחר במזון ?
9. " מי שסבור שאין לכלכלנים מה לתרום לדיון לא קורא תיגר על מתודה מסוימת, שהרי כל טיעון יסתמך על אותה המתודה של שילוב נתונים ומודלים. הוא רק מניח שאין יתרון למי שמקדיש שנים של לימוד וחשיבה שיטתית ומסודרת לנושא, על פני מי שמבסס את הבנתו על מידע חלקי והרהורים בעלמא. "
– לכלכלנים יש מה לתרום, שהרי הם מכירים חלק מהנתונים.
– טיעונים אחרים יסתבכו על מתודות אחרות, על מודלים אחרים ועל נתונים אחרים.
– יש כאן טענה מרומזת כאילו הכלכלנים הם אלו היחידים שלומדים משהו , בעוד כל השאר מתבססים על מידע חלקי. אולי הכלכלנים מתבססים על מידע חלקי?
מתודה אחרת לגמרי של מודלים על העולם, מודלים שאינם לינאריים, ושאינם מנסים להגיע לתובנה על ידי פונקציות גזירות ו"נחמדות", הוצעה בשנות ה-70 על ידי ההוגים של "גבולות לצמיחה", שפיתחו את המודל הממוחשב "עולם 3".
1. קראתי. והטיעונים שלו לא רלוונטיים לישראל אלא למדינות מתפתחות. הוא תומך בהגנה על תעשיות צעירות למשל. הוא לא מאד משכנע.
התנהל דיון בינו ובין וייליאם איסטרלי בניו יורק ריוויו אוף בוקס:
http://tinyurl.com/adr2fh7
ותשובה ותשובה לתשובה:
http://tinyurl.com/atsn6fc
2. נדמה לי שמה שמה שאתה מתאר הוא חוסר אמון בהחלטות של הצרכנים. מי ש"מחליט" מה לייבא הוא הצרכנים. הייבוא הוא רק אמצעי בדרך, הוא לא זה שייקבע מה ייצרכו. אתה חושב שצריך להטיל מס על חליפות או על אלכוהול? לסבסד ספרי לימוד? סבבה. נשאיר את הדיון הזה לפעם אחרת. אבל למה זה משנה אם הם מגיעים מחו"ל?
3+4. אותה הערה.
5. לא הבנתי מה נובע מהטענה הזו.
6+7. אין מה להגיד בנושא, ולא בטוח שהבנתי.
8. נדמה לי ששרדנו את 2008. אם מחירי המזון יתייקרו, אז ישראל תשלם יותר על מזון עד שהם ירדו חזרה. זה עדיף לשלם כל החיים מחירים גבוהים על מזון בשביל תרחישים שקורים פעם במאה שנה. אם מחירי המזון יעלו בצורה פרמננטית, כך שיהפוך להיות כדאי לגדל מזון בארץ – יגדלו מזון בארץ.
עיקר שכחתי:
9. אני בטח לא חושב שרק כלכלנים יכולים לתרום, אבל אני מתנגד לזלזול ביכולת שלהם לתרום. אם כבר, אני אומר משהו הפוך ממה שאתה מפרש בדברי: זה לא שרק מי שיש תו תואר "כלכלן" תורם לדיון. כולם "כלכלנים" כשהם דנים בנושאים האלה. השאלה היא רק מי הם כלכלנים טובים, ומי פחות. (וגם עולם 3 הם, תחזיק חזק, שילוב של מודלים עם נתונים, לא?)
אני חושב שהזלזול ביכולת של כלכלנים (נאו קלאסיים) לתרום לדיון היא ביקורת שהמקצוע (זרם) הזה הרוויח ביושר (וכן אפילו ואסילי לאונטיף ואריאל רובינשטיין יודעים דבר או שניים)
בין היתר בגלל השילוב של פשטנות יתר, זלזול באחרים ונטייה להעדיף את האינטרסים קצרי הטווח של עסקים גדולים \ עשירים על פני אלו של הציבור.
זאת בלי לדבר על ההנחות בעיותיות רבות שיש בבבסיס התאוריה, ההיבריס המקצועי וחוסר ההתאמה למדעים אחרים.
השאלה למה אתה מתכוון במודלים. יש מודלים יותר פומרליים ופחות פורמליים. האם ביולוגיה ובוטניקה מתסמכים על מודלים מתמטיים? בכל זאת
יש שם נסיון למצוא חוקיות. בעיני יותר רצינית מאשר המידול הכלכלי הנאו קאלסי שלצרכי היכולת לגזור דברים מזניח הרבה דברים חשובים.
אני לא חושב שכולם כלכלנים שכשהם מדברים על סחר. כמו שפיזיקאי שמדבר על גודל של אוזניים של פילים הוא לא ביולוג. הוא פשוט משתמש בידע פיזיקלי כדי לדבר על הנושאים האלה.
בכל מקרה, סימן בגרות של התחום יהיה כשהוא יסתדר עם הנחות היסוד של הפיזיקה ולא יסתור אותן.
ראשית , זה לא נסיון להגיד אם ייצוא הוא טוב או רע, רק פקפוק בכך שליברליזציה של שווקים, היא תמיד בכל מצב
רעיון מעולה.
2 מה זה אומר להביע "אמון" בהחלטות של הצרכנים ? האם כלכלה דורשת אמונה ?
אני לא חושב שבמערכת מורכבת ואבולוציונית יש גורם אחד שיכול לקבל החלטה. לכן הצרכנים מקבלים חלק מההחלטות , לא את כולן.
המבנה של המוסדות החברתיים, סוגי הטכנולוגיות ותופעות הביולוגיות ישיפעו על ההחלטות.
אם צרכנים קונים מוצר שמכיל עופרת , הם לא יכולים לנחש את זה. אין מידע מלא. במקרה זה זו החלטה שחלק ממנה נלקח על ידי היצרנים.
כאשר אני קונה ממקום קרוב יותר, אני יכול לצפות טוב יותר על תנאי הייצור. כשאני קונה ממקום רחוק זה יותר קשה.
כשהשוק מורכב יותר ורחוק יותר, ההשלכות של הקניות שלי הן מורכבות יותר. אני לא יודע אם מסך המחשב שלי גורר זיהום בסין, ולכאורה לא צריך להיות אכפת לי.
ייבוא לא יקבע מה אנשים יצרכו, אבל הוא ישפיע. ההחלטה של אנשים מה לקנות היא לא אוטנומית. אם כולם מייבאים מכוניות, הסבירות שתרצה לנסוע באופניים יורדת.
בניגוד אליך אני לא חושב שייבוא וייצוא הם חסרי משמעות –
יש מרחק גאורפי ופיזי, יש מחסור בשקיפות, יש עידוד של ריכוזיות, יש מערכת שונה של חוקים, הבדלים בתרבויות.
לכן מסחר בין מדינות צריך לשנות דברים יחסית למצב של צריכה בתוך אותה מדינה, במיוחד במדינה קטנה יותר.
5. זה אומר שלסחר יש גם חסרונות, זה אחד מהם.
6. דיוויד יום אמר שאם אתה אומר שצריך לעשות ככה וככה, או אסור לעשות ככה וככה, צריך להיות איזושהי הנחה ערכית בבסיס.
רוב המודלים הכלכליים מנסים למקסם תועלת חברתית לפי תפיסה מסויימת שמזניחה ערכים חברתיים מסויימים ומדגישה ערכים חברתיים אחרים.
לכן האמון במודלים האלה, ובאנשים שדוגלים בהם יורד.
7. לא מאד מסובך. אני טוען שלצמצם שיקולי סביבה ל"דלק" זה בורות. זה כמו להגיד שלדאוג לכלכלה זה לדאוג שמחיר הלחם יהיה נמוך.
שאלתי שאלה פשוטה – לדוגמה איך תגרום להפנמת עלויות חיצוניות כאשר הייצור הוא רב לאומי אבל מערכת החקיקה היא בעיקרה לאומית?
8
8. בעולם שבו הכל הפיך , אין מומנטום ואין משמעות לקצב ולזמן , אנחנו יכולים לצום 7 או 70 שנה ואז לגדל כאן מספיק מזון. בעולם האמיתי זה יותר קשה.
הופכיות – אדמות חקלאיות לדוגמה שבונים עליהם בתים , ספק אם תוכל לגדל עליהם משהו בטווח הקרוב.
מומנטום – נניח שבחקלאות בת קיימא ניתן להאכיל כאן 2 מיליון איש, אבל יש כאן 7 מיליון איש. מה עושים אז?
קצב וזמן – לוקח זמן להכשיר אדמות חקלאיות , לעצי פרי לדוגמה לוקח זמן לגדול. בזמן הזה אנשים לא יכולים לצום.
ניתן להגדיל את האוכלוסיה די מהר, אבל לצמצם אותה (בצורה לא קטלנית) יכול לקחת מאות שנים.
מאיפה האמירה הערכית -"זה עדיף (על) לשלם כל החיים מחירים גבוהים על מזון בשביל תרחישים שקורים פעם במאה שנה?" – איך אתה יודע שזה עדיף?
בוא ננסה את זה על דברים אחרים
– עדיף לא להחזיק נשק גרעיני (ובכך לחסוך כסף רב), בשביל לתת מענה לתרחיש של איום נגד נשק לא קוננציוניל בשביל תרחיש שהתרחש פעם במאה שנה.
אם התרחיש הוא מספיק מסוכן – שווה להערך לקראתו, כך לפחות לפי תפיסתי.
2008 זה היה רק כדי להדגים שזעזועים בשוק המזון יכולים להיות פתאומיים למדי ויכולים לגרום לצמצום המזון ולא רק לייקור שלו.
שוק המזון העולמי נמצא במשבר (לדוגמה מחירים עולים בעשרות אחוזים בעשור האחרון, תנודות מחירים ועוד היבטים). חלק ניכר מהסיבה הזאת היא אוברדרפט בהון טבעי, הסתמכות של המזון שלנו על משאבים מתכלים, וחוסר הבנה
של מנהיגים וכלכלנים מה זה גידול מעריכי.
זה לא אירוע חד פעמי, כמו שמכתב מהבנק למי שנמצא באוברדרפט זה לא סתם משהו שאפשר לזרוק לפח.
אם העצה שלך זה "במקום לחם תאכלו עוגות" זה נראה לא רציני.
1. צ'אנג בפרק אחד מדבר בשבח הצמיחה הדרום קוריאנית ובפרק אחר אומר שבשביל שקט תעשייתי הממשלה צריכה לתת לאיגודים המקצועיים את כל מבוקשם (מה שדרום קוריאה לא עשתה – להיפך, שביתות היו לא חוקיות בשנות ה-60 וה-70, אותן הוא מברך). הוא גם מסתכל בצורה רומנטית על קמפיין ההלשנות בדרום קוריאה של שנות ה-60 וה-70 בו הממשלה עודדה ילדים להלשין על ההורים שלהם אם הם מעשנים סיגריות מיובאות. בתגובה לדוגמאות של סינגפור והונג קונג הוא טוען שמדיניות הדיור הציבורי שלהן (!!!) מראה שהן לא שוק חופשי 100% ולכן צריך להמשיך להגן על תעשיות עם מכס. בתגובה לצמיחה של הודו שתפסה תאוצה אחרי הורדת המכס מ-85% ל-25% הוא אומר ש-25% זה לא אפס ולכן צריך לקחת מכס גבוה (בדרום קוריאה הוא היה מאות אחוזים) על ייבוא, ובכלל זה לא מוכיח כלום (בניגוד לדרום קוריאה, שמוכיחה הכל).
לא קראתי את הספר הזה, אבל קראתי ספר אחר של צ'אנג, "23 דברים שלא מגלים לכם על קפיטליזם". שם הוא כותב על כל מני דברים, בין השאר על נושאים שקשורים לכלכלת חינוך שבהם אני במקרה מבין יותר באופן יחסי. בדיקה קצרה העלתה שהוא מתעלם שם, במכוון או שלא במכוון, ממחקרים רבים שנוגדים את האידיאולוגיה שלו, כולל כאלו שפורסמו במגזינים הכי חשובים וזכו להמון ציטוטים, ומתבסס על מחקרים זניחים יחסית שרובם לא פורסמו במגזינים עם ביקורת עמיתים.
כאמור, לא קראתי את צ'אנג, אם כי אני חושב שיש לו נקודה מעניינת בזה שאין דבר כזה שוק חופשי. תמיד צריך מישהו שיגדיר את החוקים.
זה שהוא מתעלם ממחקרים שנוגדים את האידאולוגיה שלו, זה באמת לא בסדר.
עם זאת, הוא לא היחיד שעושה את זה, ולמעשה אפשר להגיד לכלל הנאו קלאסיים, אל תזרקו חצץ אם אתם גרים בבית מקריסטל.
לדוגמה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Millennium_Ecosystem_Assessment
למרות משפטים תמוהים כמו "חלק מהפסאבדו אידאולוגיה של הכלכלה הנאו קלאסית", שמקשים על התייחסות רצינית, לדעתי הנקודות שאתה מעלה חשובות מאוד. המודלים הכלכליים הצרים ביותר, שלעתים אני נתקל בהם בויכוחים עם אנשים שטחיים יחסית (וזה בהחלט לא המצב במאמר הזה) לא לוקחים בחשבון את הערכים שאתה דיברת עליהם (בז'רגוניזציה מוגזמת) – איכות הסביבה, המשאבים, חלוקת ההון, אופי הצמיחה (יאכטות או ספרי לימוד לא נותנים אותה תועלת חברתית) וכו'.
אבל אני חושב שהמאמר של אסף היה יחסית נייטרלי לנקודות האלו. הוא לא עסק בשאלות האלו. הגבלת היבוא לא נוגעת לאף אחת מהבעיות אותן ציינת. אלו בעיות שיש לפתור ברגולוציה ומיסוי ספציפיים. דלק מזהם ומתכלה? תמסה אותו תתמרץ שימוש ופיתוח אנרגיות ירוקות יותר. יבוא מגדיל את אי השיוויון? תמסה עשירים ותשקיע את הכסף בחינוך לעניים.
הערכים היחידים שהגבלת היבוא ממקסם הם העדפה שרירותית של ציבור אחד על ציבור אחד (לאו דווקא ציבור עני על פני ציבור עשיר. הרי חקלאים עשירים ועניים נהנים ממכסי מגן באותה מידה, גם על חשבונם של מהנדסי היי-טק ו(להבדיל) בעלי הון, וגם על חשבונן של עובדות ניקיון). נראה שהתגובה שלך מבטאת יותר אלרגיה לכלכלנים ולשיח הכלכלי היום מאשר התייחסות מפורשת לנושא של יבוא.
עמרי – תודה על התגובה הזו. היא מנסחת מצוין משהו שאני לא הצלחתי לנסח מספיק טוב.
באופן כללי, וגם קצת כאן בתגובות, יוצא לי להשתתף בדיונים שהולכים בערך כך:
מישהו: ייבוא יגדיל את שיעור האבטלה
אני: ייבוא לא מגדיל את שיעור האבטלה. הנה למה.
מישהו: אתם הכלכלנים. אכפת לכם רק משיעור האבטלה! מה עם כל הדברים האחרים שלא נכנסים למודלים שלכם!
כמו שהמאמר של אסף עצמו מראה, וכמו שלמדנו (שוב) במאמר של אסמולגו שבמובא בפוסט הקודם,
ממשלות הן לא "סופר מן" ולא עובדות בוואקום. כלים כמו מיסוי של דלק או מיסוי של עשירים הם לא אורתוגנוליים להיבטים אחרים של המערכת.
ממשלות לא יכולות סתם להטיל מיסים על העשירים רק בגלל שזה מה שהתאוריה הכלכלית אומרת (נניח) שצריך לעשות.
עצם העובדה שיש עשירים ועניים בחלוקת עושר מסויימת מקרינה על היכולת של העשירים להשפיע על התרבות , על מעורבות העניים במשחק הדמוקרטי, על היכולת שלך להטיל מיסים כאלה בכלל.
הרי מה אומרים לנו החברים מהאוצר – אנחנו לא יכולים למסות את החברות – כי הן יברחו לחול, אנחנו לא יכולים למסות את העשירים – כי הם יבריחו השקעות לחול.
אני לא נכנס כרגע כמה זה אמיתי או לא, רק רוצה להגיד שכל המערכת מתנהגת בצורה מורכבת, עם השפעות הדדיות.
במערכת אקולוגית הכנסה של מין אחד, יכולה לגורם לשינוי בזרמים במערכת ולכן לשינוי של הנישות האקולוגיות. השינוי הזה גורר שינויים בסיכויי ההשרדות של המינים האחרים. זה יכול לגרור הכחדה שלהם
וזה יכול לגרור שינוי גנטי של המינים. באופן דומה, אם אתה משנה מוסד חברתי מספיק גדול (או מכניס טכנולוגיות חדשות), אתה יכול להגיע למצב שמשנה את תנאי המשחק של שאר המוסדות במשק.
סחר חופשי הוא לא כזה דבר תמים. אם תרצה למסה תוסף רעיל לדלק, יכולה חברה מחו"ל לטעון שאתה פוגע בחופש שלה (המקרה של אתיל בנפטא). כמו שאסף עצמו טען, אם נרצה להעדיף סחורה מירדן
על פני סחורה מסין – אמנות של מסחר חופשי מונעות את זה מאיתנו. מה קורא אם משקיע איראני רוצה לקנות מניות של חברה שמוכרת ציוד לצה"ל?
אין אורתגונליות. בגלל זה חשוב לדעתי להבין מה זה שוק בכלל , מה המקרה הכללי שלו (מוסד חברתי) ואיך המוסדות החברתיים מתייחסים אחד לשני ולכוחות נוספים.
עם חלק מהדברים שאתה כותב אני מסכים. חלק אחר, גדול יותר, מאוד מופשט כך שאני לא מצליח להבין אם אני מסכים או לא. מה שכן, אני לא מצליח למצוא את הקשר לנושא.
המאמר יוצא מנקודת ההנחה (המובלעת) שהגדלת התוצר והצמיחה הם דבר טוב. זו, בפני עצמה, נקודה שהכלכלנים האקולוגיים חולקים עליה. וזה ויכוח מעניין, אבל הוא לא קשור לייצוא-יבוא, אלא לכל המערכת הכלכלית. הוא גם יוצא מנקודת ההנחה שאלו שתומכים בהגבלת הייצוא והיבוא, עושים זאת מטעמים של הגדלת השיוויון, הקטנת האבטלה והגנה על השכבות החלשות והחוסן הכלכלי הלאומי, ומסביר למה אלו טיעונים חלשים. הוא לא עוסק בהיבטים הרחבים יותר של הכלכלה החופשית.
הנושאים שאתה מעלה חשובים. זה לא אומר שאני מסכים עם כל מה שאתה אומר, ממש לא. ואין בעיה להתווכח עליהם, אולי גם אסף ישמח. אבל כדאי להבהיר שזה פשוט לא ממש קשור לפוסט, שהיה נייטרלי בנוגע להיבטים האלו.
ההקשר הפרקטי היחיד שאני רואה בין כל המלל שלך לנושא הוא ההרס היצירתי ומחירו. יש הסכמה בין כולם שצריכה להיות איזשהי רשת ביטחון, והויכוח הוא על כמה תומכת צריכה הרשת הזו להיות, והאם זה בכלל פרקטי לספק אותה. אני לא יודע בדיוק מה העמדה שלי בנושא, אבל אני בטוח שאי-פתיחת השווקים והמנעות מהרס יצירתי הוא הפתרון הגרוע ביותר, מפני שאף אחד לא מצטער היום על כך שהלודיטים הפסידו במאבקם.
תודה!
מרתק
אבל אם אני גר במדינה שיש בה יותר ייצוא מייבוא, המדינה הזו (או אזרחיה או הבנקים שלה) לא יכולים להרוויח מהלוואה למדינות אחרות? הרי לכסף שלי יש ערך גם כשאני לא משתמש בו לצורכי רכישה, לא?
השאלה במקום, אז תן לחדד:
אתה אומר "הרי לכסף שלי יש ערך גם כשאני לא משתמש בו לצורכי רכישה, לא?"
התשובה היא לא. כסף טוב רק לדבר אחד – לצורכי רכישה.
אני חושב שמה שהתכוונת זה:
"הרי לכסף שלי יש ערך גם כשאני לא משתמש בו לצורכי רכישה ***מיידית***,, אני יכול לחסוך אותו, ואז לרכוש דברים בעתיד, לא?"
ואז אני מסכים. כתבתי בפוסט שייצוא הוא טוב רק לצורכי ייבוא, עכשיו או בעתיד. הרווח מהלוואה למדינה אחרת הוא שתקבל צריכה בעתיד. זה לא רוווח שאינו נובע מצריכה.
בעיה מסויימת בטענתך על האפליה לטובת יצוא על פני יבוא:
בעוד ישראל מפלה לטובה יצואנים, ניתן לראות כי לפי הנתונים היצוא והיבוא של ישראל מאוד מאוזנים, וזאת על אף ה"אפליה" הזו – ואולי אף בזכותה.
כלומר, יכול להיות שהסיבה שהממשלה והמדינה מעדיפות יצואנים היא בדיוק כדי לשמור על האיזון הזה (אולי לפי נתונים שלהם לתעשיינים דווקא יש נטיה ללכת לכיוון של יבוא אם בכלל, ולא לייצא אלא להעביר מפעלי יצור לחו"ל, מה שיפגע ביצוא של המדינה וביכולת שלה "לשלם" על הסחורה המיובאת).
חתיכת מזל שהממשלה הצליחה לכוון את הצעדים שלה בכזו רמה של דיוק, הא?
ורגע בלי ציניות: מדיניות הסחר מסתנה כל הזמן, וגם כשהיא נשארת קבועה, המשמעות שלה משתנה כל הזמן בגלל שמוצרים באים והולכים כל הזמן, ותופעות חדשות מתפתחות – הזכרת העברת מפעלים לחו"ל. אבל האיזון נשמר, כך שלא סביר שהמדיניות היא זו ששומרת על האיזון. הסברתי מה לדעתי שומר על האיזון – ייבוא הוא התמורה לייצוא.
אני רוצה דווקא ללכת על לקח הפוך ממה שאתה מנסה לטעון: סין. יש טיעונים די משכנעים שסין עושה מניפולציות רציניות בשער המטבע שלה כדי לעודד מצב של עודף ייצוא על פני הייבוא. יש גם הסכמה די רחבה שזה פוגע קודם כל באזרחי סין עצמם. בכל מקרה, מדובר על צעדים מחמירים למדי, שקשה לדמיין במדינות דמוקרטיות. ואפילו אז, אפילו בסין, מדינה ענקית, עם צעדים קיצוניים – המתאם בין הייבוא לייצוא הוא מאד מאד חזק. זה לא שמדיניות היא מה ששומר את האיזון. להיפך – אפילו מדיניות שכל מטרתה היא להפר את האיזון מצליחה לעשות את זה רק בצורה די מינורית.
הפוסט מזניח את העניין שייבוא לא חייב להיות מאוזן ע"י ייצוא, הוא גם יכול להיות מאוזן ע"י הלוואות זרות. לפעמים זה טוב, וההלוואות האלה משמשות להשקעה בכלכלה, אבל לפעמים זה רע, וההלוואות האלה לא מושקעות בשום דבר חיובי ורק גורמות להגדלת החוב. שטרסלר טוען שהמקרה השני הוא בדיוק מה שקרה בארה"ב בשנים שקדמו למשבר, ומהווה אחד הגורמים לו.
ובמילים פשוטות יותר: לשיטתך, שכשאנחנו קונים משהו מאזרחי חו"ל, אנחנו חייבים לתת להם בתמורה מוצרים משלנו, או "התחייבות" למוצרים כאלה בעתיד. הבעיה היא שאנחנו עשויים לא להיות מסוגלים לעמוד בהתחייבות הזו, ולפשוט את הרגל.
דרך אגב, אני לא מצליח למצוא את הגרפים באתר שקישרת אליו, אבל הטבלה של הייבוא והייצוא הבינלאומי מראה שלפחות עבור ארה"ב, הייבוא קטן משמעותית מהייצוא באופן קבוע.
זה דיון חשוב, ומעניין, והוא ה-דבר שחסר בפוסט הזה. אבל, אתה יודע, גם ככה יצא קצת ארוך…
ממש בקיצור:
קודם כל – זה לא המצב בישראל. לא קרוב אפילו, וקשה לי לחשוב על סיבה למה שזה יהיה המצב בעתיד.
שנית – חובות הם לא תוצאה של פתיחות לסחר. חובות הם תוצאה של זה שהצריכה שלך גבוהה יותר מהייצור שלך. יש המווווווון מה להגיד על הנושא, ורבים אכן אומרים. זה קצת גדול על טוקבקים. בכל אופן, האופן שבו אני קורא את הספרות הזו לא משנה את דעתי בקשר לסחר חופשי. אפילו לא קצת.
ועוד עניין: התיאוריה שלך כאילו שער החליפין דואג לאיזון בין ייצוא לייבוא נכונה רק אם הבנקים המרכזיים לא מתערבים בשער החליפין. בפועל, בנקים מרכזיים עושים את זה כל הזמן, והרבה פעמים יש להם סיבות טובות ומוצדקות לעשות את זה.
אסף – אני לא מתווכח על האם סחר חופשי הוא טוב או לא, אבל מרגיז אותי לראות פוסט שמנגח את שלי יחימוביץ' על כך שמה שהיא אומרת מתעלם מהנתונים, בעוד שהוא בעצמו מתעלם מנתונים ומסוגיות משמעותיות בנושא. אם אתה טוען שמותר לך להתעלם מנתונים ומסוגיות מפתח כי אתה רוצה לקצר את הפוסט, אתה צריך לתת את אותה רשות לשלי יחימוביץ' כשהיא מדברת בועדות הכנסת, וצריכה לקצר גם שם, מן הסתם.
כן אור. כנראה שהדברים ששלי יחימוביץ אמרה נבעו מרצונה לקצר ולעסוק רק בעיקר. אתה צודק.
אסף,
ראשית, אני אעיר שלזלזל ביריבים האידיאולוגים שלך זה אף פעם לא רעיון חכם. מחמיצים ככה הרבה הזדמנויות ללמוד מהם.
עוד שתי הערות על הפוסט:
1. מהסתכלות על הגרפים שהבאת, אני חושד שאפשר להסביר את הקורלציה בין ייצוא לייבוא פשוט ע"י הקורלציה של שניהם לתמ"ג. אני אשמח אם תוכל לפרסם את הגרפים כשמודדים את הייצוא והייבוא כאחוז מהתמ"ג של המדינה ולא בערכים אבסולוטיים – זה יהיה מעניין לראות האם הקורלציה נשמרת.
2. בהמשך למה שכתבת על האבטלה שייבוא יכול ליצור, הסוגיה הרבה יותר מורכבת ממה שאתה מתאר, ולספק "רשת ביטחון" עלול לא להספיק.
כדי להמחיש את העניין, ניקח דוגמה היפותטית שבה פתיחת המשק לייבוא מלט גורם לסגירת מפעל מלט שמספק את רוב המשרות ביישוב מסוים, ושהעובדים בו הם בגילאי 45-60. ברור לך שרוב העובדים האלה כבר לא ימצאו עבודה. המשמעות המעשית של לספק להם "רשת ביטחון" היא שרוב תושבי היישוב יהפכו מאזרחים יצרניים לנזקקים שנסמכים על דמי אבטלה.
אתה יכול לדמיין מה ההשלכות החברתיות של מצב כזה – יישוב מוכה אבטלה, שחלק ניכר מהילדים בו יגדלו כשהם רואים את הוריהם מובטלים. במצב היפותטי כזה, בהחלט ייתכן שיהיה עדיף שלמנוע את סגירת המפעל עדיף על פתיחת המשק לייבוא, אפילו אם זה יגרום לייקור הדירות ב 20 אלף דולר – כמו ששלי יחימוביץ' אמרה.
הטיעון הזה לא שולל באופן מוחלט פתיחות לייבוא, ויכול להיות שגם במצב ההיפותטי שתיארתי עדיין יהיה עדיף לפתוח את שוק המלט לייבוא, אבל זה מראה שהסוגיה הרבה יותר מורכבת ממה שאתה מתאר – וכן, אני חושב שלזה בדיוק שלי יחימוביץ' התכוונה, ונאלצה לקצר.
זה בדיוק המקום שממנו נובעת הביקורת על המעורבות של כלכלנים בדיונים האלה – הטיעונים שהם מביאים בוחנים רק זוית צרה מאוד של הנושאים, ומתעלמים משיקולים רחבים שלא נמצאים בתוך התיאוריות הכלכליות.
אני מזלזל רק במי ש: 1. מגיע לו שיזלזלו בו. 2. מזלזל באחרים.
נקודתית:
1. אתה בוודאי מתלוצץ. אם נחלק את הייבוא והייצוא של כל שנה בתמ"ג, הרי שפשוט ננמיך כל נקודה בגרף. אבל בגלל שגם הייצוא וגם הייבוא יחולקו באותו מספר, שום דבר חושב לא ישתנה.
2. כל מפוטר הוא עולם ומלואו. אבטלה היא כאב אישי, יש לה השלכות חברתיות קשות, היא משפיעה על קהילות, על משפחות, וגם על הכלכלה בהרבה דרכים ישירות ועקיפות. חלקן נמדדות בכסף וחלקן לא. אני מסכים לגמרי, אני שמח שסקרת מספיק כלכלנים כדי להגיע למסקנות בנוגע להתייחסות שלהם לשיקולים רחבים.
ואחרי שאמרנו את כל הדברים האלה: פתיחות לסחר לא משחקת תפקיד משמעותי בסיפור הזה, למרות שזה נורא מכעיס אותך. התרחיש שאתה מזהיר מפניו הוא באמת עצוב, אבל זה פשוט לא מה שקורה במציאות.
ואגב, למה שלא תספר על הנגר שפוטר כי לא נבנים בארץ מספיק מבנים חדשים בגלל שהמלט יקר? על העסק שפשט רגל כי לא היו לו מספיק לקוחות, כי אנשים מוציאים 20,000 דולר יותר על דירה, ובגלל זה 30 עובדים הלכו הביתה? ומה עם המשפחה שחיה מתחת לקו העוני, וסל הצריכה שלה היה יכול להיות זול משמעותית?
תראה, המטרה של הפוסט הזה לא הייתה להוכיח בבטון שאין קשר, ולהסביר כל טיעון שאי פעם עלה בנושא. אפילו כתבתי את זה במפורש. על הנושאים האלה כתבו ספריות שלמות. המטרה של הפוסט הייתה להעביר נקודות מרכזיות, ואני עומד לחלוטין מאחורי כל מה שכתבתי, ובייחוד מאחורי זה שאלו הנקודות המרכזיות. אם אתה רוצה להבין את הנושא יותר לעומק, אני ממליץ על פופ אינטרנשיונליזם של פול קרוגמן, או על סחר חופשי תחת אש של דאג אירוין.
אני חייב לחזור לנקודה 1 רגע:
אתה באמת לא השתכנעת שייבוא הוא התמורה לייצוא, ואתה חושב שהמתאם ביניהם נובע מזה ששניהם מתואמים עם גורם שלישי? באמת?
אם נחלק אותם בתמ"ג, מה שיקרה כמובן הוא שהסקלה תשתנה, ומה שנראה כמו הבדל קטן בגרף הנוכחי עשוי להיראות כמו הבדל גדול בגרף החדש. זה עניין של סדרי גודל. האפשרות שאני מוטרד ממנה היא שיכול להיות שההבדל בין הייצוא לייבוא הוא משמעותי, והוא רק נראה קטן בגרף בגלל שהוא קטן ביחס לתמ"ג.
ולגבי "הייבוא התמורה לייצוא", אני למדתי עד היום רק קורס אחד במקרו-כלכלה, אז אני לא מבין בזה הרבה, אבל מהמעט שלמדתי, השוויון הוא:
ייבוא + השקעה של כסף מקומי בכלכלות זרות = ייצוא + השקעה של כסף זר בכלכלה המקומית.
כלומר, ייבוא יכול להיות תמורה לייצוא, אבל הוא גם יכול להיות תמורה להשקעה של כסף זר בכלכלה.
ולגבי נקודה 2: אני לא מתנגד לסחר חופשי. מפריע לי רק הזלזול שלך בשלי יחימוביץ' כשהיא העלתה טיעון לגמרי סביר. אתה יכול להתווכח עם הטיעון שלה, ויש סיכוי סביר שתשכנע אותי שהיא טועה, אבל היא לא עשתה דבר שמצדיק את הזלזול שלך.
ודרך אגב, כמו שכתבתי בהודעה קודמת, הייבוא של ארה"ב הוא באופן קונסיסטנטי יותר גדול מהייצוא שלה בשנים האחרונות, ולפי הטבלה שמצאתי באתר שקישרת אליו, ההבדל הוא בהחלט לא זניח. אז אולי בכל זאת לא חייבת להיות קורלציה מושלמת בינהם?
עכשיו קלטתי שיש דרך הרבה יותר פשוטה להדגים את מה שאני טוען לגבי התמ"ג. בוא נניח מצב היפותטי שבו במדינה מסוימת הייצוא הוא באופן קבוע 5% מהתמ"ג והייבוא הוא באופן קבוע 3% מהתמ"ג. כעת, אם תשרטט את הגרפים ששרטטת למעלה עבור המדינה הזו, הייצוא והייבוא ייראו בגרף מתואמים לגמרי, למרות שאין ביניהם שום קורלציה כשמודדים אותם כאחוזים מהתמ"ג.
אני בכנות לא מבין לאן אתה חותר.
בקשר ליחימוביץ', ציטטתי שני דברים. אחד, שהיא טענה שצריך להגביל את הייבוא, אבל להגדיל את הייצוא. קשה לקרוא את הדברים שלה בלי להשתכנע שהיא לא מבינה את הקשר ביניהם. היא לא חשבה על נרמול בתמ"ג, היא חשבה, כמו שחושבים רבים, ש"ייצוא=מקומות עבודה=סבבה. ייבוא=מפעל נסגר=בעסה".
בדיון על המלט, היא טענה שחלק גדול מחוסר הבטחון התעסוקתי נובע מייבוא פרוע. זה לחלוטין לא מבוסס. זה לא בגלל ניואנסים שקשורים בזה שארה"ב נמצאת בגירעון מסחרי כבר שנים. היא פשוט לא מבינה את הנושא, ולא מכירה את הנתונים על הקשר בין ייבוא ואבטלה – בטח שלא את הספרות בנושא. ובגלל שהיא רוצה להיות ראש ממשלת ישראל, וזאת בזכות אג'נדה כלכלית, צריך לבקר אותה כשהיא אומרת שטויות. נדמה לי שעושים את זה גם לפולטיקאים אחרים. אתה רוצה לקרוא לזה זלזול – be my guest.
בקשר לקשר בין ייבוא לייצוא. קח עשרה אנשים שכל החיים שלהם רק למדו את הנושא. שכתבו מחקרים של שנים על קצה קצהו של יוד בכל מה שקשור למתי ואיך ולמה וכמה (ומתי לא, וכמה לא, וגו') שער החליפין משפיע על היחס בין ייבוא לייצוא. כן? אנשים שכל הקריירה שלהם תלויה בזה שלא מובן מאליו ששער החליפין יביא לאיזון בין ייבוא לייצוא. אני שם פה עכשיו 1000$ שכל העשרה יגידו לך שאפשר לנהל דיון מוצלח בנושא סחר בינלאומי בתוך מודל שבו הייצוא והייבוא שווים זה לזה, כי אחד הוא התמורה לשני. איך אני יודע? אני קורא את המאמרים והספרים שלהם. הם עושים את זה כל הזמן.
אתה עושה המון מאמצים לטעון שהייבוא לא חייב להיות שווה לייצוא. תחסוך לעצמך את המאמץ – ברור שלא. קח כל ספר על משבר המטבע של דרום מזרח אסיה, או על משבר הטקילה של מקסיקו, אם למנות רק שניים מהמקרים היותר אקטואליים.
אבל בארץ הייבוא כמעט זהה לייצוא כבר הרבה זמן, גם כשמנרמלים בתמ"ג. כך גם ברוב מדינות העולם, רוב הזמן. הפער ביניהם, כמו שהסברתי בפוסט, נובע מזה שהתמורה לייצוא כיום יכולה להיות ייבוא מחר (מה שקראת לו השקעה בחו"ל). בכל מקרה, גרעון במאזן המסחרי לא מוביל לאבטלה. גם זה נושא שנלמד לעומק. וכאמור, אין לזה שום קשר למה ששלי יחימוביץ' טענה. לישראל אין בעיה של חוסר איזון בין ייבוא וייצוא.
בקשר לארה"ב – היא מדינה מאד חריגה כי היא מדפיסה את המטבע שהוא מטבע הרזרבה העולמי, וכי אגרות החוב של הממשלה שלה נחשבות לנכס הפיננסי הבטוח ביותר בעולם. זה מאד מעניין, ויש מה ללמוד מזה, אבל להתעסק יותר מדי בארה"ב לא מבהיר את התמונה, אלא מערפל אותה, ולא בצרוה מועילה.
אני עומד על זה ש 2 הוא טיעון לא סביר. נכון, היא לא טענה שהירח עשוי מגבינה. סביר שבעקבות הסרת המכסים על המלט יהיו אנשים שיאבדו את מקום עבודתם. אבל אותו מספר יאבד את מקום עבודתו אם לא יסירו את המכסים, אבל בנוסף גם מחירי הבתים יהיו גבוהים יותר. הנושאים האלה נלמדים כבר שנים. את העקרונות המרכזיים ניסיתי להסביר כאן. אתה מעדיף לא להאמין ,ולנסות להמציא מקרים היפותטיים, ולהתמקד ביוצאי דופן. אני מתקשה להבין למה.
ואגב – אין לי מחלוקת אידיאולוגית עם שלי יחימוביץ'. לחלוטין לא. הפערים ביננו אינם אידאולוגיים.
וואו.
זה היה פוסט מרתק לקריאה, תודה רבה לך!
חן חן,
טל
אני אעשה סדר בטענות שלי:
1. אם הבנתי נכון, אתה טוען בפוסט שהייצוא בדר"כ יהיה שווה לייבוא, בלי קשר למה שהממשלה תעשה בעניין. לראיה, אתה מביא את הגרפים של ישראל וסין שמראים שגם אם הממשלה עושה מאמצים כדי לעודד את הייצוא ולהגביל את הייבוא, עדיין הייצוא והייבוא מתנהגים אותו הדבר.
אני מנסה לבחון את הטענה הזו בצורה ביקורתית במעט הידע והכלים שעומדים לרשותי. בגלל זה שאלתי אותך על הנירמול בתמ"ג. יכול להיות שאתה צודק, אבל אני עדיין לא בטוח שאני משוכנע.
כל החלק הזה לא קשור לשלי יחימוביץ'.
2. לגבי זלזול – מבחינתי הזלזול הוא לא בכך שאתה מבקר את שלי יחימוביץ' על טעות במה שהיא אומרת, אלא בכך שאתה אוטומטית מייחס את זה לטמטום ו\או אי-הבנה של העובדות, כשיכולים להיות הסברים נוספים – למשל, ניסוח לא מוצלח של טענה סבירה.
3. יכול להיות שלא הייתי מספיק ברור בטיעון 2 שלי מהתגובה הקודמת. מה שאני אומר הוא שגם אם זה נכון ש"בעקבות הסרת המכסים על המלט יהיו אנשים שיאבדו את מקום עבודתם. אבל אותו מספר יאבד את מקום עבודתו אם לא יסירו את המכסים", עדיין יש חשיבות לשאלה מי הם האנשים שמאבדים את עבודתם.
יש חשיבות גדולה לשאלה האם מדובר באנשים צעירים או מבוגרים, משכילים או חסרי השכלה, מרוכזים כולם ביישוב אחד או מפוזרים ביישובים ברחבי הארץ.
כהערת אגב, אני לא משוכנע שהטענה הזו נכונה – שמספר האנשים שיפוטרו יהיה זהה בכל מקרה. יכול להיות שיש מחקרים כלכליים שטוענים ככה. מצד שני, מחקרים כלכליים הם לא בדיוק ניסוי מעבדה מבוקר, כך שאת המסקנות שלהם בדברים כאלה צריך לקחת בעירבון מוגבל.
1. מה כן ישכנע אותך? מנין מגיע הפריור הכל כך חזק שלך להתנגד להסברים שהבאתי כאן, שהם נראים לך לא משכנעים, בלי שאתה אפילו מצליח לנסח טיעוני נגד, שלא לדבר על לתמוך בהם? אתה מעדיף לא לקבל את מה שפחות או יותר כל מי שלמד את הנושא מסכים לגביו, למרות שאתה לא מצליח אפילו לנסח בדיוק למה חוץ מלפנות למקרים מאד יוצאי דופן או מקרים היפותטיים. מנין הפריור הכל כך חזק הזה?
2. קשה לי לראות איך הטענות של יחימוביץ' הן "ניסוח לא מוצלח". להגיד שחלק גדול מחוסר הבטחון התעסוקתי נובע מייבוא זה חד וחלק לא נכון. להציע להגדיל את הייצוא במקום לאפשר ייבוא (ואין שום דרך לפרש את הדברים כהצעה לאמצעי ייצוב זמני) זו טענה שאי אפשר להגן עליה, ובטח שבתוך הקונטקסט המלא של הדברים. מדובר בטעויות קלאסיות, שרבים ממי שלא למדו את הנושא עושים. אני לא חושב שאני מזלזל, להיפך. אני חושב שאתה עושה ליחימוביץ' הנחות אולטרא מופלגות. מבחינתי – מי שטוען שהאג'נדה הכלכלית שלו עושה אותו ראוי להנהגת המדינה, לא מקבל ממני הנחות כאלה.
3. הכל נכון. ועדיין, למה להמשיך להיאחז בסוגיית הייבוא-ייצוא? אולי דווקא ההגנה על ייצור מקומי היא זו שיוצרת נזק גדול יותר מהסוג שאתה חושש ממנו? שוב הפריור שלך שולח אותך להמציא הסברים לא מבוססים למה בעצם אפשר אולי להצדיק הגנה על ייצור מקומי. אבל ההסברים האלה לא מחזיקים מים. אבטלה, מי מובטל, כמה מובטל, איפה מובטל – הם סיפורים שלא מאד קשורים בפתיחה לייבוא, והקשר שיש לא תמיד ברור, והוא תמיד יותר מורכב מאשר ייבוא=מפעל שנסגר.
אני תומך נלהב ברשת בטחון, אבל הגבלת ייבוא היא לא דרך טובה להשיג את המטרה הזו. לספר סיפורים היפותטיים שאולי יכולים לקרות זה לא דרך לקבוע מדיניות. כמו שדני רודיק מהארווארד אמר על הגבלת ייבוא כאמצעי להתערבות בהתחלקות ההכנסות ש (אני מצטט מזיכרון):
This is akin to climbing mount Everest to get a breath of fresh air: there must be an easier way to do it!
(כהערת אגב – לגבי אינספור מחקרים אקדמיים אתה סקפטי, כי "זה לא ניסוי מעבדה מבוקר", אבל להרהר מהכורסא בסיפורים מהעיתון של הבוקר נראה לך מדריך יותר טוב למדיניות?)
ואולי מה שהכי מפריע לי: התייחסתי לכל הדברים שאתה מעלה בטקסט של הפוסט המקורי. כתבתי שסחר חופשי הוא לא נטול בעיות. כתבתי שפוסט קצר כזה לא ממצה את כל מה שידוע לנו על הקשר בין סחר לאבטלה. כתבתי שיש שפע של אותיות קטנות בנושא הקשר בין שער החליפין וסחר בינלאומי. סיכמתי עם ציטוט ברוח מאד מסויגת של קרוגמן. ואפילו צפיתי מראש את ההערה שלך על זה שצריך לקחת מסקנות של מחקר כלכלי בערבון מוגבל. וכל אמצעי ההגנה האלה לא עזרו: אתה עדיין מאשים אותי בזה שאני מתעלם מנתונים ומנקודות מרכזיות. נו טוף.
ראשית, נראה לי שהתגובות שלי הובנו כיותר תוקפניות ממה שהתכוונתי, ואני מצטער על הניסוח הלקוי. אני מאוד התרשמתי מהטיעונים שלך ומההתייחסות המפורטת שלך.
כשדיברתי על כך שהתעלמת מנקודות ומנתונים, התכוונתי לאלה שהשמטת כדי לקצר, והבנתי שזה נעשה לצורך הזה. הערתי על ההשמטה הזו רק כדי להבהיר שלדעתי גם למי שמשתתף בדיון בועדת כלכלה מותר לעשות את אותו הדבר.
לעניין:
1. המצב מבחינתי כרגע הוא שאתה טוען טענה ("הייבוא בדר"כ שווה לייצוא") שסותרת את מה שלמדתי כשלמדתי בעצמי מקרו-כלכלה. הסברתי בתגובות הקודמות מה הטריד אותי בגרפים שהבאת כדי לבסס את הטענה, ולמה התיאוריה שאתה מציג סותרת את מה שלמדתי.
את התגובה האחרונה שלך אפשר לסכם ב"סמוך עלי, אני מכיר את המחקרים של אנשים שיודעים". אני מאמין לך, אבל אני גם מאמין שהספר שלמדתי ממנו הכיר מחקרים של אנשים שיודעים (הספר של Froyen, אם אתה מכיר). אני מתאר לעצמי שאפשר ליישב בין הדברים, אבל בגלל שאני לא יודע איך אני מעדיף לא לקבוע עמדה. אני לא טוען שאתה טועה.
2. יכול להיות שאני נותן לה הנחות מוגזמות. מצד שני, הדברים נאמרו בקונטקסט מסוים – דיון בהסרת הגנות על חלב או על מלט. לא בלתי סביר שהטענה על חוסר ביטחון תעסוקתי נאמרה מתוך מחשבה על התחומים האלה, ונוסחה בטעות באופן כללי מדי. בכל מקרה, יכול להיות שאתה צודק, אני לא רואה טעם להמשיך להתווכח על זה.
3. יכול להיות שאני לא מסביר את עצמי ברור. אני לא טוען טענה כללית בסגנון "ייבוא תמיד רע וייצוא תמיד טוב". מה שאני אומר זה שבכל מקרה ספציפי של פתיחת שוק לייבוא צריך לדון לגופו, להבין האם המהלך יוביל לאבטלה, כמה, איפה ואצל מי, לנסות להבין מה המחיר של אי-פתיחת השוק, ולהחליט. אני אומר שגם ההחלטה לפתוח שוק לייבוא וגם ההחלטה לא לפתוח אותו יכולות להיות נכונות, תלוי בשוק הספציפי ובנסיבות הספציפיות.
הטענה שאני מתנגד לה היא הטענה ש"פתיחת השוק לייבוא היא תמיד טובה".
לגבי there must be an easier way to do it, אני אשמח לשמוע על מה הטענה מתבססת, והאם יש מחקר שעבר על מדגם גדול של מקרים שבהם הדילמה הזו עלתה והראה שבכולן הייתה דרך טובה יותר לעשות את זה.
"כהערת אגב – לגבי אינספור מחקרים אקדמיים אתה סקפטי, כי "זה לא ניסוי מעבדה מבוקר", אבל להרהר מהכורסא בסיפורים מהעיתון של הבוקר נראה לך מדריך יותר טוב למדיניות?"
בוא נגיד שכמישהו שהתנדב כפעיל חברתי, נתקלתי כבר במקרים שבהם טענות כלכליות שמוצגות בספרי הלימוד ככאלה שיש עליהן קונצנזוס סותרות במפורש את הניסיון שלי.
הערה לגבי ה easier way to do it: איך לדעתך רשת ביטחון חברתית יכולה להתמודד עם הדוגמה ההיפותטית של מפעל המלט שהזכרתי קודם. או שאתה חושב שמצבים כאלה לא יכולים לקרות?
סבבה. גם אני הייתי תוקפני. אז נחזור לאוירה ידידותית.
בקשר לסדרה הארוכה של השאלות שלך – אני יכול רק להפנות שוב לספרים שהזכרתי קודם.
בקשר למפעל המלט – זה קצת חורג מהנושא, אבל בקיצור נמרץ, העקרונות שמנחים אותי בחשיבה על הנושא:
1. בכל מערכת כלכלית שאינה מנוונת לחלוטין מפעלים נסגרים ויסגרו. כל הזמן. אין קדמה בלי זה. ואכן, הסיבות המרכזיות שמפעלים נסגרים הן שיפורים טכנולוגיים, או שינויים בהעדפות של הצרכנים. ייבוא הוא גורם משני מאד בסיפור הזה.
2. זה מכניס אי ודאות משמעותית לחיים של כולנו. מנגנוני שוק, מסיבות שמובנות לנו היטב, לא יכולים ליצור ביטוח שיגן מאי הודאות הזה.
3. ברב המקרים, מנגנונים קהילתיים וולונטרים הם חלשים מדי בשביל לספק את הביטוח הזה.
4. הממשלה יכולה לספק ביטוח כזה, שיבטיח הכנסה יחסית יציבה, והכשרות מקצועיות. הרקורד של ממשלות בנושא הזה הוא לא מושלם, אבל הוא די טוב. זה בפירוש אחד הדברים שממשלות עושות לא רע.
5. ואחרי כל זה – יהיו גם מקרים שרשת הבטחון לא תפתור את כל הבעיות. עוד לא גילינו איך לבנות מסדות חברתיים שבהם הכל יהיה על הכיפאק. אבל זה הרע במיעוטו. האלטרנטיבה היא גרועה בהרבה. המחיר שכולנו, כולל החלשים ביותר שבינינו, ישלמו על הניסיון למנוע מצבים כאלה הוא גבוה בהרבה מהכאב, שאין להכחיש שהוא אמיתי ומשמעותי, שסגירה של מפעל יכולה לגרום לפרטים, ולקהילה שבה הם חיים.
רק בשמחות.
ועוד שני קצרים:
1. אני לא רוצה להתייחס יותר מדי לטענה שלך בקשר לדברים שראית בעיניך וסותרים את ספרי הלימוד. אבל באופן כללי אני חושב שהרבה פעמים מייחסים לספרי הלימוד דברים שהם לא טוענים. יותר מזה, אני מאמין שמדעי החברה עם ענף חשוב של הידע האנושי. כשאני שומע אנשים אומרים "אבל אני ראיתי בעיניים שלי" ולכן אני לא סומך על המחקרים, זה נשמע לי כמו "אבל סבא שלי עישן כל החיים וחי את גיל 92". האפרט המחקרי של מדעי החברה קיים בדיוק בשביל להבחין בין ידע יציב יחסית (לעולם לא מושלם) לבין רשמים שעלולים להטעות.
2. באופן כללי – מה שהנחה אותי בכתיבת הפוסט היה קודם כל לשרש טעויות. אחר כך – לתת מסגרת שלדעתי היא מסגרת מועילה, ונכונה לחשוב על הנושא. אם מישהו לא משוכנע – סבבה. אני מקווה שזה יגרה להמשיך לקרוא בנושא. אם מישהו מרגיש שהוא לא למד כלום, או שזו מסגרת לא מועילה לחשוב על הנושא – ואני מדגיש, לא מסגרת מושלמת שמסבירה הכל – אלא מסגרת מועילה למחשבה, אז נכשלתי.
רק שאלה אחת: למה סטנלי פישר לא מבין את זה? למה הוא ממשיך לקנות דולרים כדי "לחזק את היצוא הישראלי" או "למנוע אבטלה"?
כמו שכתבתי בפוסט – יש נימוק חזק לטובת צעדי ייצוב זמניים. תן לי לנסות את ההסבר עם דוגמא:
בעקבות המשבר בדרום מזרח אסיה, ערך המטבעות שם נופל ב50% (אני זורק פה. לא זוכר את המספרים המדויקים). המוצרים שמגיעים משם הופכים להיות זולים מאד. אבל, בגלל שמדובר במשבר שברור לכולם שהוא זמני – אין ספק שהמטבעות האסייאתיים יחזרו לאיזור איפה שהם היו לפני המשבר. ואכן, זה מה שקרה אחרי בערך שנה (אותה הערה).
נניח שיש בארץ יצרן של מוצרים מתחרים צמוצרים מתאילנד. יש לו עכשיו שנה שבה הוא פשוט לא יוכל להתחרות, אבל ההצדקה הכלכלית הבסיסית לקיומו עדיין קיימת. אם הוא ישרוד שנה – הוא יחזור להיות רווחי.
בעולם נטול חיכוכים, הוא יעבור לעשות משהו אחר למשך שנה, ואז יחזור לעיסוקו המקורי. או שהוא יוכל לקבל אשראי בנקאי כדי לשרוד שנה, מתוך הנחה שאחרי שנה הוא יחזור להיות רווחי ויוכל לשלם את חובו. אבל אלו שני תרחישים שבעולם אמיתי, רווי חיכוכים, עלויות התאמה, שווקי אשראי בעיתיים, וכו', הם לא סבירים. יותר סביר שעסקים יסגרו, שתהיה שנה או קצת יותר של סבל, ושאחרי שהמשבר יחלוף, נחזור למצב שדומה למצב שהיה לפני המשבר פחות או יותר, רק עם הנזקים שקרו בדרך.
אם בנק מרכזי יכול לפעול כדי "להחליק" את השיהוקים האלה, יכול מאד להיות שזה כדאי. בכל מקרה, האמן לי שסטנלי פישר יודע שלאורך זמן לא הוא יקבע את האופי של הסחר הבינלאומי של ישראל.
יצוא הוא הדרך לעודד מערך ייצור מנופח שמייצר יותר מכפי שהמשק המקומי מסוגל לצרוך. אז דוחפים את העודפים למדינות אחרות כדי להרוויח גם עליהן. כשמבינים שאנחנו חיים בכלכלה עולמית אחת נהיה ברור שייצוא הוא מונח חסר משמעות. הוא בא רק להשאיר את כולנו במצב של עבודה מתמדת ומתגברת, כעבדים שמקיימים מערכת שהצמיחה לשם צמיחה הפכה לתכלית היחידה שלה. ואפרופו הנושא של הקבוצה הזו, השיטה המוניטארית בטיפוח המערכת הבנקאית מחייבת צמיחה בלתי פוסקת של הכלכלה, מחייבת יצוא ומחייבת את זה שנעבוד עוד ועוד – כל זה רק כדי לקיים את השיטה שממנה נהנים רק מעטים.
מצד שני כלכלה של צמיחה שמייצרת תמיד יותר מכפי שאפשר לצרוך בכל רגע נתון, מחייבת מערכת מוניטארית מתרחבת שתייצר את עודפי הכסף שמכסים בכל רגע את ההפרש בין עודפי הייצור בהווה לבין צריכה עתידית. רק שהרווח אף פעם לא יתמלא וצריך תמיד עוד ועוד ועוד…
לכן, חסל את השיטה המוניטארית – ותיפטר מהצמיחה המטורפת. ולהיפך
בערך הבא יש ניתוח מעולה של הבעייה (למרות שאפשר להתווכח על הפתרון…)
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%99_%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99
אשראי חברתי – ויקיפדיה
נקודה אחת, כדוגמה, אליה אתה לא מתייחס היא זהות מקומות העבודה. לפחות באופן רשמי מדינת ישראל מעדיפה מקומות עבודה בפריפריה על פני מקומות עבודה במרכז (זו הסיבה שהיא מעניקה הטבות שונות למעסיקים ולמועסקים בפריפריה). גם אם אין שום קשר סיבתי בין מכסים לאבטלה, עדיין הסרת מכסים צפויה לגרום לשינוי של מקומות העבודה. חקלאות היא דוגמה נוחה מאוד, מאחר שמשרות בחקלאות נמצאות מטבען בפריפריה. אם תפתח את השוק ליבוא חקלאי באופן מלא, יכול להיות שזה יגרום לעליה במספר משרות בתחום התכנה בת"א בהיקף דומה לסגירת המשקים החקלאיים, אבל זה לא אומר שמדובר בדבר שהמדינה מעוניינת בו.
כמובן שניתן לתאר דוגמאות אחרות, אבל באופן כללי נראה סביר שאם ישנה מטרה לפיזור אחיד יותר של מקומות העבודה (כלומר, פיזור מתואם עם פיזור האוכלוסייה) אז צעד סביר יהיה הגנה בעזרת מכסים על עסקים באזורים מעוטי עבודה.
כן התייחסתי, אבל זה היה בהערת שוליים, אז לא נתקטנן. לעניין עצמו-
מצטט מתגובה קודמת:
כמו שדני רודיק מהארווארד אמר על הגבלת ייבוא כאמצעי להתערבות בהתחלקות ההכנסות ש (אני מצטט מזיכרון):
This is akin to climbing mount Everest to get a breath of fresh air: there must be an easier way to do it!
אתה רוצה לתמוך בפריפריה? אני לגמרי איתך. אז צריך לתמוך בפירפריה. כבישים, חינוך, לפעמים סובסידיות. אבל למה לבצע את העזרה לפריפריה באופן שקשה לדעת אם הוא באמת עוזר לפריפריה, קשה לדעת למי הוא עוד עוזר ובמי הוא פוגע, והכי חמור – לממן את הסיוע הזה במיסים עקיפים ובלתי צודקים.
ציטוט בעייתי, לטפס על האוורסט בשביל אויר זה רעיון אידיוטי לא בגלל שזה מסובך.
לעניין תמיכה בפריפריה (למען הבהירות, אני מדבר על פריפריה גאוגרפית, כלומר על אזורים דלילי אוכלוסין), יש בהחלט מקום לכל מיני סוגים של תמיכה. עם זאת, אני מפקפק בסיכויים להעביר מקומות עבודה מהמרכז לפריפריה בצורה הזו, חברות תכנה מת"א לא עוברות לפריפריה, והן לא תעבורנה לפריפריה בגלל הטבות כאלו (אלא אם "פריפריה" אומר לך חיפה ובאר-שבע, כמובן). פיתוח של כבישים זה חשוב, ופיתוח של חינוך זה הכרחי בלי קשר, אבל אם רוצים לדאוג לתעסוקה בפריפריה, אני חושב שכדאי לזהות איפה יש יתרונות לפריפריה על המרכז. היתרונות האלו באים לידי ביטוי בשני תחומים עיקריים, תיירות וחקלאות. לגבי צורת התמיכה, אני בהחלט מסכים שעדיפה סובסידיה ישירה ממכסים, למשל, אבל כדאי לזכור שהחלטות צריכות לעבור את המערכת הפוליטית, לא תהיה סובסידיה ישירה.
אגב, חינוך זה עניין אחר לגמרי, ולו בגלל שמי שגדל בפריפריה לא בהכרח יישאר בה בעתיד. חינוך אינו תמיכה בתושבי הפריפריה, הוא תמיכה בילדיהם (ויש פה, בעיני, הבדל חשוב). לא שזה לא חשוב, למעשה זה יותר חשוב, אבל זה עניין אחר.
רוצה לתמוך בפריפריה? הפוך אותה לאזור סחר חופשי. תוך עשר שנים תראה שם בניות של גורדי שחקים.
(כהערת צד – כותב התגובה סבור שהדרישה לתמוך בפריפריה אינה הגיונית ופוגעת בכלל אזרחי ישראל, וכל מקורה באתוס ציוני שאין בו ממש כיום)
וכמובן – כל זה לא מסתדר עם לעודד ייצוא.
קורא את הוויכוחים ונדהם, כי את הדברים המכריעים בעניין אמרו כבר לפני מאה שנה. חבל שאף אחד לא לומד מאנשים כמו סי.ה. דגלאס שבאמת קרא את הנתונים והגיע לתובנה מדויקת, אלא ממשיכים באמת על סמך "תחושת בטן". במקום זה כל דור חושב שהמציא את הגלגל מחדש. איזה בזבוז אנרגיה. במקום לקום ולהתחיל ללכת בכיוון הנכון אנשים יושבים ומתווכחים עם האמת, אפילו כשהנתונים, כמו אמרו פה, ניצבים להם מול הפנים. אין לנו זמן לבזבזב כי אנחנו עומדים לפני משבר. קיימת דחיפות רבה בכך שאנשים יבינו את הקלקולים הבסיסיים המהותיים בכלכלה שלנו, שמתנהלת באופן כזה שהיא אינה יכולה להיות מאוזנת אי פעם.
מי זה סי.ה. דגלאס. תן קישור.
ומלבד זה וובלן כתב (ואני לא הצלחתי לקרוא בגלל האנגלית הקשה שלו) כלכלה היא לא מדע אבולוציוני. רצה לאמר – הידע בתחום לא מצטבר. אני אתן פרשנות משלי – הוא לא מצטבר היות והיסודות (הנחות היסוד והמושגים הראשונים) לא נסמכים על מדע, אלא על "אקסיומות".
מה אם המצב הבא:
למשל, מדינה שמייצאת מוצרי בסיס ומייבאת מוצרים מתוחכמים לא נמצאת במצב הכי טוב,
זאת משום שהיא מייצאת מוצרים עם ערך נמוך יחסית, ומייבאת מוצרים עם ערך יחסית גבוה.
עדיף לה אולי לנסות לצמצם את הייבוא, כך שהצריכה של המוצרים היותר מתוחכמים תבוא מבפנים.
אפשר לנסות להרחיב את העניין:
במקום לייבא חולצות וחלב, אולי עדיף לייבא אמצעי ייצור, שבאמצעותם נוכל לצריך יותר?
זה כמובן הגיוני רק למשק עם אבטלה גבוהה.
לגבי שירותים – התרומה השולית של רוב נותני השירותים (לא כולם, יש הרבה שירותים עם ערך שולי גבוה) היא קטנה מאוד, יחסית.
לעבור לכלכלה שבה רוב האנשים הן נותני שירותים זה לעבור לכלכלה ענייה יותר.
יכול להיות שפספסתי משהו, אבל אתה טוען שיבוא מוריד את האבטלה ומעודד צמיחה וייצוא, מצד שני בגרפים שהבאת (במיוחד הסיני, ויבוא אל מול אבטלה בישראל) נראה שקודם הייצוא גדל (סין) ורק אח"כ היבוא גדל.
בגרף השני נראה שקודם כל ירדה האבטלה, ורק אחר כך היבוא גדל.
האם ישנם נתונים אמפיריים שמחזקים את הטענה שלך של סיבה ותוצאה?
אני לא ממש רוצה לטעון "בזכות" שלי יחימוביץ' – אבל אני כן חושב שישנה דרך שבה אפשר להבין את האמירה "להגדיל את היבוא ולצמצמם את היצוא" בצורה הגיונית (כלומר כזו שמתיישבת עם הנתונים). אני לא טוען שזה אכן מה ששלי חשבה עליו, אני בעיקר רוצה לבחון אם הבנתי נכון את הדברים.
הנתונים מראים שהערך הכספי של של היבוא משתווה (פחות או יותר) לזה של היצוא. אבל האמירה להגדיל את היצוא ולהקטין את היבוא אפשר להבין גם ביחס ליחידות הפיזיות שמייצאים/מייבאים. כלומר לייצא יותר עגבניות ולייבא פחות מכוניות (נניח). תחת ההנחה שהמחירים של מכוניות ועגבניות בארץ ובחול לא משתנים בצורה מהותית כתוצאה מהסחר הבין-לאומי, שער המטבע אמור להשתנות על-מנת שהשווי של היותר עגבניות ישתווה לזה של הפחות מכוניות.
בעצם אני טוען שהמשפט "יותר יצוא פחות יבוא" גורר את המשפט "לחזק את השקל מול מטבעות אחרים". שזה פותח כמה שאלות:
1. עד כמה ההנחות שעשיתי בניתוח הזה מחזיקות מעמד?
2. עד כמה הכיוון ההפוך נכון גם הוא?
3. אילו צעדים אפשר (אם בכלל) לעשות על מנת להשיג את התוצאה הזו לאורך זמן?
4. האם אנחנו בכלל באמת רוצים לעשות את זה? (בהינתן שההשפעה על אבטלה היא זניחה וככל הנראה יהיו לצעדים שניקח השפעות נוספות).
כבר העליתי פה קישור על סי.ה. דגלאס. מצרף שוב למי שרצה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%99_%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99
לא קראתי את כל התגובות, אבל קראתי ונהניתי מהמאמר עצמו (ואני יודע שהתגובה שלי היא לא סופר עדכנית, כי היא על פוסט בן שנה) אני רק אציין שיש עוד אינטרס משמעותי לעודד ייצוא ולהגביל ייבוא לצריכה פרטית, והוא הייבוא הבטחוני. כפי שהראית בעצמך, הגרפים של הייבוא והייצוא נראים מאוד דומה, ובמקרה של מדינות עם כלכלה חלשה יחסית, כמו שלנו, הייצוא הוא החסם העליון של הייבוא ולעולם לא להיפך (בניגוד לארה"ב, למשל, שיכולה לייבא בתמורה להבטחה עתידית).
לאור זה, אם הקברניטים של המדינה מעוניינים לרכוש 3-4 צוללות ואיזה להק או שניים של מטוסי קרב, שלא לדבר על כמה מאות טנקים, הם חייבים לדאוג שהמשק הישראלי האזרחי ייצא הרבה יותר משהוא מייבא.
[…] הבין לאומי מוטעות מכל בחינה תיאורטית או אמפירית, כפי שכתב ד"ר אסף צימרינג בבלוג הזה בעבר. מניעת יבוא או השקעות זרות היא פעולה המעבירה כסף – […]
[…] הבין לאומי מוטעות מכל בחינה תיאורטית או אמפירית, כפי שכתב ד"ר אסף צימרינג בבלוג הזה בעבר. מניעת יבוא או השקעות זרות היא פעולה המעבירה כסף – […]
כמה נקודות למחשבה:
1) אמנם אכן הגדלת היבוא צריכה להיות מתואמת בגידול מתאים ביצוא, אך לטעמי לא מספיקה הטענה הזאת במשק קטן כמו ישראל כדי להצדיק את פתיחת שערי היבוא. הטענה ברשומה אומרת שבגלל תוספת היצע מהיבוא מחירי הסחורות ירד ולכן כסף נוסף יזרום לענפים ותשתיות אחרות. לדעתי צריך לבחון לאן הולכת התוספת השולית לרווחי הפירמות (כלומר כל שקל ש'התפנה' מהיבוא לטובת תעשייה מקומית) ולבדוק את הרכבו – ייתכן מאוד שבמדינה ריכוזית כמו ישראל, הכסף יזרום לחברות גדולות שנהנות כבר עכשיו מיתרון לגודל, ולפיכך הכסף הזה יזרום בעיקר לעשירונים עליונים של האכולוסיה (לבעלי ההון). כמובן שאני לא שולל שזה יגרום להיפתחות משרות חדשות, אבל מהלך כזה עלול להיות מאוד רגרסיבי, לעומת המצב הקיים שישנן תעשיות שאמנם פועלות בחוסר יעילות אבל מי שנהנה מהפירות זה חקלאים/יצרנים קטנים וכדומה.
2) אני חושב שההבדל המרכזי בין הדעה שלך לבין יחימוביץ הוא שהיא שמה משקולת יותר כבדה על המחיר החברתי שבאיבוד משרות וסגירת תעשיות ישראליות בהווה . זה טוב ויפה להגיד שצריך לפרוס רשת ביטחון לאנשים שמאבדים את משרתם , אבל יכול להיות שגם עם רשת כזו, המחיר החברתי של סגירת תעשיות ישראליות בהווה הוא כבד מאוד (למרות שיפתחו בהתאמה בעתיד) , ויותר גדול מהרווח שביצירת משרות חדשות ותעשיות חדשות באותו סדר גודל. לצערנו אי אפשר למדוד את המחיר החברתי באופן אמפירי ולכן לכלכלנים באופן טבעי נוח לעבור ליד הטענה הזו, בעוד שהפוליטיקאים שיותר מחוברים לרגשות העם יותר נוח לחבור לטענה מסוג זה.
הפוסט הזה עדיין חי?! ואו… תשובה זריזה:
1. אלו דיבורים באויר ללא שום ביסוס, ונכתב על כך בפוסט. העובדים החלשים ביותר בישראל עובדים בענפי שירותים, לא תעשייה, ובטח שלא חקלאות. ובכל מקרה, שוב – כמו שכתוב בפוסט, אפילו אם אנחנו רוצים לעזור לעובדים החלשים בתעשייה ובחקלאות, למה על הגב של העניים ביותר? הרי מכסים הם בדיוק זה – לסייע למיעוט זעיר של עובדים על חשבון הרבה אנשים עניים.
2. לא. אין שום דרך לפרש את הדברים של יחימוביץ' כך. היא בפירוש לא מבינה על היא מדברת. אבל בקשר לטיעון שלך עצמו – שוב, המספרים מראים שייבוא מחסל מספר מזערי של מקומות עבודה. הסיבות האחרות לאובדן מקומות עבודה חשובות יותר בסדר גודל. למה להפלות לטובה את מי שדווקא הייבוא עלול לפגוע בו? למה לעשות את זה על הגב של החלשים ביותר?
ממש לא מסכים איתך. להפך – הדיבורים שלך באוויר ללא שום ביסוס כי לא התייחסת לזה בשום צורה למעט כמה משפטים באוויר וציטוט של כלכלן שלא מבוסס על כלום. כמו כן המשפט שרשמת ברשומה "אין הגיון בהטלת מיסים רגרסיביים כדי לנסות להפחית אי שיווין" לא קשור לסיטואציה ולמקרה המדובר.
אכן אין הגיון בהטלת מיסים רגרסיביים כדי להפחית אי שיווין, אבל זוהי לא הסוגיה בכלל. המכסים על היבוא כבר מוטלים. אם ביטולם יביא לאי שיווין יותר גדול (מה שנראה אפשרי), אז אין הגיון לבטל את המכסים ולהרחיב את אי השוויון, או לפחות צריך להבין את התהליכים האלה ולא לפטור אותם בכדי. ובכלליות אני חושב שזה מראה שהתשובה היא לא חד-משמעית- יבוא זה טוב ומכסים זה רע.
(העזרה לעובדים החלשים בתעשייה ובחקלאות כבר נעשתה, השיקול הוא לא האם לייצר מכסים ,אלא האם לבטל אותם )
[…] מהם הוא נפט. אין "יצור עצמי" של נפט בארץ. ובלי נפט, כפי שכתב כאן בבלוג אסף צימרינג בעבר, גם ריצוף מוחלט של הנגב כולו בשדות […]
[…] מהם הוא נפט. אין "יצור עצמי" של נפט בארץ. ובלי נפט, כפי שכתב כאן בבלוג אסף צימרינג בעבר, גם ריצוף מוחלט של הנגב כולו בשדות […]
[…] הבינתחומי בהרצליה. במידה מסויימת מדובר ברשומת המשך לרשומת האורח שפרסם כאן אסף צימרינג בעבר בנוגע לסחר […]
[…] הבינתחומי בהרצליה. במידה מסויימת מדובר ברשומת המשך לרשומת האורח שפרסם כאן אסף צימרינג בעבר בנוגע לסחר […]
> „כספי החיסכון (לפעמים בעידוד ריבית נמוכה של הבנק המרכזי) משמשים להשקעה במבנים, מכונות, הכשרה מקצועית וכדו'. כל אלו לא רק מגדילים את פוטנציאל התעסוקה והשכר העתידי, אלא מגדילים כבר בהווה את הביקוש לבנאים, מכונאים ומורים, ומייצרים בכך מקומות עבודה.”
זה קצת פשטני. כסף יכול ללכת לצריכה או לחיסכון. חיסכון כרוך במידה מסויימת של צריכה, אבל מה שתורם לשכבות החלשות היא הצריכה ולא החיסכון. צריכה מפחיתה את אי השיוויון. כאשר בעל הכנסה גבוהה מקבל תוספת הכנסה, היא בדרך כלל תתועל לחיסכון. תוספת הכנסה לבעל הכנסה נמוכה מתועלת לצריכה.
[…] מסחר בינלאומי – אידיאולוגיה מול נתונים […]
[…] שכתבתי על היתרונות של סחר חופשי, ועל חוסר הביסוס של חלק ניכר […]
[…] החוק גם מעודד ייצוא שלא לצורך באמצעות התנאי לקבלת הטבת המס למי שמייצא מעל 25% מסך המכירות. אמנם הרעיון של ועדת חיים שני לא היה לעודד ייצוא (שאסור לפי אמנות בינלאומיות) אלא לאתר חברות שמקדמות את מטרות החוק באמצעות קריטריון אלגנטי, אבל בפועל זה מה שקורה. זה גורם לעיוותים מצד אחד (למשל תעשיינים שמייצאים במחירי הפסד כדי לזכות בשיעור מס נמוך יותר עבור כלל הרווחים) ופוגע בשער החליפין מצד שני. החוק מעודד הגברת ייצוא שמכניס לישראל דולרים ומחזק את השקל. התוצאה היא שעל כל דולר היצואנים מקבל פחות שקלים. ליצואנים שנהנים מהטבות המס בחוק כנראה עדין משתלם להגביר את הייצוא, אך שאר היצואנים שלא נהנים מהחוק מפסידים. אפשר לומר בציניות שבצורה הזאת יש חברות היי-טק במרכז שמרוויחות על חשבון מפעלי תעשייה בפריפריה. יתרה מזאת, היו שנים בהן בנק ישראל פעל באגרסיביות כדי להשפיע על שער החליפין, ורכש דולרים בסכומים רבים. תמוה הדבר שמצד אחד הממשלה מעודדת ייצוא (שגורם לייסוף) ובמקביל הבנק המרכזי רוכש דולרים (כדי לגרום לפיחות). מיותר לציין כי אין טעם בעידוד ייצוא כשלעצמו, גם כי ישראל נמצאת בעודף בחשבון השוטף כבר למעלה מעשור, וגם כי מנגנון שע"ח מאזן עצמו. […]
[…] שנכתב כבר בעבר בבלוג הזה על ידי אסף צימרינג, תסריט המצור הכולל הוא […]
[…] מאוד אוהב של אסף צימרינג בבלוג של אורי כץ שמדבר על כל הנושא של סחר בינלאומי. אני לא מתכוון לחפור לכם על מנגנון שער החליפין ועל […]
[…] בינלאומי ואבטלה עד היום. והרשו לי להתחיל עם ציטוט עצמי, מכאן. הערוץ שדרכו סחר בינלאומי מחסל מקומות עבודה הוא ברור. […]
[…] אפשר לסיים פוסט כזה בלי הפנייה לכאן. אבל יותר חשוב – אם אתם רוצים להכיר על קצה קצהו של […]
אני חוזר לפוסט הזה לאחר כמה שנים, וחושב, האם הבנק המרכזי של ישראל מבין משהו שונה ממה שאתה כותב, כי הוא מתערב בייצוא ע"י ניסיון להחלשת המטבע לא בצורה מקומית, הוא עושה את זה כמה 7 שנים, האם התובנות שלו שונות או שגם אתה שינית את דעתך בנוגע להתערבות לטובת הייצוא לאחר הזמן הממושך שההתערבות קיימת?
[…] יגדיל אבטלה אינה נכונה, הסבר ועובדות כאן: אורי כץ, "פוסט אורח: מסחר בין לאומי – אידיאולוגיה מול נתונים&q… בבלוג דעת מיעוט, 10 בפברואר […]
אני לא מכיר את הטענה שיבוא מסבסד יצוא ולהפך בעזרת קנייה ומכירה של מטבע זר. אני כן מכיר את הטענה הקלאסית שפתיחת השוק המקומי לתחרות עוזרת להפחית מחירים ובכך לנתב משאבים לעבר תעשיות שהשוק המקומי מתמחה בהן, מה שנקרא יתרון יחסי. אם אין יתרון יחסי- אין יצוא. צבירת כסף זר (למשל דולרים) לאו דווקא מתורגמת לעליה ביבוא של מוצרים מחו״ל (למשל ארצות הברית). צבירת כסף זר יכולה גם להתרגם לעליה בהשקעות בהון בחו״ל, למשל בשוק הנדלן או האג״ח האמריקאי.
[…] יהיה יותר גבוה מהיצוא, או ההיפך, או שחושבים שהם יודעים, אבל הם טועים. מרבית הציבור רוצה יותר שירותים (בריאות, חינוך, רווחה), […]