הרשומה הזו מבוססת על השיעור הראשון בקורס על יסודות הכלכלה שהעברתי באוניברסיטה.
קשה לחמוק משני המושגים הללו, תוצר וצמיחה. כמעט כל כתבה המתייחסת באופן ישיר או עקיף לכלכלה, לאיכות חיים, ולהשוואה בין מדינות שונות או תקופות מזכירה אותם, ופוליטיקאים משתמשים בהם על מנת להוכיח את הצלחת המדיניות שהובילו או לתקוף מדיניות שהובילו יריביהם. למרות זאת, מרבית הציבור אינו מבין לעומק את המושגים החשובים האלו (בין השאר מכיוון שמשרד החינוך מעדיף ללמד דברים הרבה יותר ישימים לחיי היום-יום, כגון תנ"ך או יצירות של סופרים יהודיים מלפני 150 שנה).
תוצר
כשמדברים על תוצר, לרוב מדברים על תוצר מקומי גולמי, הנקרא גם תמ"ג או GDP – הערך הכולל של הסחורות והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים בשנה. קניתם המבורגר? הוספתם שלושים ומשהו שקלים לתוצר. הסתפרתם? עוד 60 שקלים (או כפול אם אתן נשים…). כל דבר נרשם ונספר ומתווסף לסך כל התוצר של המדינה. באופן כללי התמ"ג מחושב כצריכה + השקעות + ייצוא פחות הייבוא מחו"ל.
מדוע מחשבים את התוצר? כי לא ניתן לנהל את מה שלא ניתן למדוד. לפני שהחלו לאסוף נתונים על התוצר, מנהיגי המדינות לא יכלו לדעת הרבה דברים חשובים על המדינות שהם ניהלו, ונאלצו להסתמך על רושם כללי מטעה או על שמועות. לא היה ניתן לדעת האם המדינה נמצאת במשבר, האם היא משגשגת, וכיצד משפיעים כל מני שינויי מדיניות על הכלכלה. התוצר מאפשר לנו להשוות בין מספר מדינות, או בין תקופות שונות של אותה המדינה, ומהווה מדד כללי לאיכות חייהם של התושבים במדינה.
כל זה יפה ונחמד, אבל ישנן שלל בעיות עם מדידת התוצר. הבעיות האלו אינן סתם דברים טכניים, אלא תקלות שמשפיעות באופן דרמטי על החיים של כולנו – מכיוון ששרי אוצר ונגידי בנקים מודדים את עצמם על ידי התוצר, ברגע שהמדידה מעוותת (למשל ברגע שעלייה בתוצר לא בהכרח משקפת עלייה באיכות החיים, כפי שנראה בהמשך) אז דרכי הפעולה מעוותות גם הן.
פגמים במדידת התוצר
פגם ראשון: תוצר נומינלי וריאלי
נתחיל מפגמים טריוויאלים וקלים לתיקון, כמו ההבדלים בין תוצר נומינלי לתוצר ריאלי.
לא פעם אנשים מתלוננים על כך שכשהם היו קטנים, הכל היה יותר זול. סרטים בקולנוע לא עלו 35 ₪, מוצרי מזון עלו פחות, מכוניות עלו פחות, דירות עלו פחות. במדינות מערביות מתוקנות, המחירים עולים עם הזמן, בתהליך טבעי הנקרא "אינפלציה". כמובן שהתלונות האלו אינן נכונות – גם המשכורות של האנשים עלו ביחד עם המחירים ואפילו מעבר לכך, ולכן אנשים בישראל של היום מסוגלים להרשות לעצמם רמת חיים גבוהה יותר מהוריהם כשאלו היו בגילם.
אז נניח שבשנת 2000 אנשים במשק ראו שני סרטים, ושילמו 20 ₪ לסרט, ובשנת 2001 אנשים צפו גם בשני סרטים ושילמו 30 ₪ לסרט. התוצר של המשק לא באמת גדל, רק המחירים גדלו. איך נמדוד את התוצר באופן נכון בכל זאת? נמדוד אותו במחירים של שנה קבועה כלשהי. נניח שהמחירים לא השתנו, נגיד, מ 1990, ונכפיל את כמויות המוצרים והשירותים שנצרכו במחיר שהיה להם ב 1990, ולא במחיר הנוכחי שלהם. פיתרון די פשוט, בסך הכל, שעוזר לנו להבדיל בין שינוי בתוצר שנובע מהאינפלציה לבין שינוי בתוצר שנובע מכך שהכלכלה באמת גדלה.
פגם שני: תוצר לנפש
קצת מגוחך להשוות בין התוצר הישראלי לתוצר הסיני, ולהסיק שרמת החיים בסין יותר גבוהה מכיוון שהתוצר שלה יותר גדול. כאשר רוצים לנסות ולמדוד את רמת החיים של התושבים, ההיגיון אומר שכדאי לחלק את התוצר במספר האנשים במדינה, וכך לקבל תוצר לנפש. את הצמיחה, שהזכרנו בהתחלה, לרוב מודדים על ידי עלייה בתוצר לנפש. עלייה בתוצר לבדה יכולה לנבוע מילודה גבוהה או מהגירה, בעוד עלייה בתוצר לנפש מרמזת על כלכלה יותר משוכללת, בה כל אדם "מייצר" יותר.
תוצר לנפש במדינות העולם ב 2008
פגם שלישי: תוצר במונחי קנייה
נניח שהתוצר לנפש בישראל גדול פי עשר מהתוצר לנפש בסין. האם זה אומר שחיי הישראלי הממוצע טובים פי עשר מחיי הסיני הממוצע? עדיין לא. אולי הדירות והמכוניות בסין כל כך זולות, שחיי הסיני הממוצע טובים בהרבה?
תוצר במונחי כוח קנייה, הנקרא גם תוצר PPP (ראשי התיבות של (Purchasing Power Parity, לוקח איזה שהוא סל מוצרים, בודק כמה הוא עולה בכל מדינה, ואז מחלק את התוצר לנפש במחירו. כמובן שהתוצאה כאן תלויה בסל המוצרים שלקחנו, מה שיוצר בעיות נוספות. נניח שניקח כסל מוצרים את המחיר הממוצע של דירת 3 חדרים, רכב מאזדה לנטיס 2002, ופיתה עם פלאפל. האם סל המוצרים הזה רלוונטי לישראלי באותה המידה שהוא רלוונטי לסיני? אולי הסינים מעדיפים דירות קטנות יותר, אופנועים במקום רכבים, וחרקים מטוגנים במקום פיתה עם פלאפל? נראה ששום סל מוצרים לא יהיה מושלם, בגלל השוני בהעדפות תרבותיות, באקלים, במשאבים מקומיים וכו'.
למשל, יום אחד קם מישהו, והחליט להשתמש בביג-מק של מקדונלדס בתור מוצר להשוואה. למה? כי הביג-מק הוא המוצר הנמכר ביותר של מקדונלדס במגוון רחב של ארצות, כי התחרות של מקדונלדס פחות או יותר דומה בכל הארצות, המחירים ידועים, הייצור נעשה על ידי אותה החברה, וזה פשוט נוח. מאז, מגזין האקונומיסט מפרסם מדי שנה את מדד הביג-מק, שבודק כמה ביג-מקים יכולים אזרחים במדינות שונות לרכוש, וכך מאפשר סוג של השוואה בין איכות חייהם.
פגם רביעי: משאבים מתכלים
עכשיו אנחנו מתחילים להתקדם לקראת פגמים שאינם ניתנים לתיקון בכזאת קלות.
נניח ששר האוצר הסעודי רוצה להציג לראש ממשלתו צמיחה נאה השנה. אחת הדרכים הקלות ביותר לעשות זאת, היא להגביר את תפוקת בארות הנפט – פשוט לשאוב יותר ולמכור יותר, מכיוון שהביקוש לנפט ממילא לא נמכר. ייתכן כי המהלך הזה יוריד את מחירי הנפט העולמי, אבל לא במידה רבה, כך שהתוצר הסעודי לנפש עדיין יגדל. יופי טופי?
לא ממש. יש כאן רמאות: בשלב מסוים הנפט יגמר. המדינה לא עשתה שום דבר חכם, לא התייעלה באופן כלשהו, ולא מצאה משאבים חדשים – היא פשוט מבזבזת את הנפט שלה במהירות גבוהה יותר. למעשה, נתוני הצמיחה של מדינות שעושות את עיקר כספן ממשאבים מתכלים הם בעייתיים, מכיוון שלא ברור אם הצמיחה הזאת היא "ברת קיימא" – האם יהיה ניתן לקיים אותה גם בטווח הארוך. נתוני הצמיחה והתמ"ג לבדם לא מסוגלים לחשוף מדינות שחיות על חשבון הדורות הבאים. באותה המידה הנתונים גם לא מסוגלים לחשוף את הפוטנציאל של מדינה שיושבת על מרבץ יהלומים, שכולם יודעים על קיומו, אבל המדינה לא טורחת לכרות ולמכור את היהלומים.
אבל למה לעצור בנפט ויהלומים? האם הון אנושי באירופה המזדקנת אינו משאב מתכלה? האם שטחים פתוחים לכריתת יערות גשם בברזיל אינם משאב מתכלה? האם דיג באוקיינוסים אינו ניצול של משאב מתכלה? התמ"ג לא מתחשב בכל אלו, וזה נוראי. זה נוראי, מכיוון שכלכלנים ומדינאים מתרכזים בתמ"ג, ולעיתים ההתרכזות הזו גורמת להם להתעלם מהתכלותם של המשאבים המתכלים כשהם בודקים, למשל, אילו מדינות נמצאות במצב טוב, אילו מדינות נמצאות במשבר, היכן כדאי להשקיע כספים וכו'.
למעשה, בשנת 2008 פנה נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, לצוות של כלכלנים מהשורה הראשונה בעולם, וביקש מהם לנסות למצוא מדד חדש שיוכל לתקן את העניין הזה, ולמדוד לא סתם "צמיחה" אלא "צמיחה ברת קיימא". את הדוח שהם כתבו ניתן לקרוא כאן.
פגם חמישי: סחורות שאנחנו צורכים ולא תורמות לרווחה
עוד דרך נחמדה להגדיל את התמ"ג: תגדילו את זיהום האוויר. למה? כי אז אנשים יהיו חולים יותר, ילכו ליותר רופאים, ישלמו לרופאים האלו כסף, ויעלו את התמ"ג. אם ישנן שתי מדינות שוות בכל הפרמטרים, אבל אזרחיה של הראשונה מביניהן מוציאים יותר כסף על רכישת שירותי בריאות, או על סבסוד הצבא המקומי, או על קניית נשקים לעצמם על מנת להתגונן מפני גנבים, או על טיפול באיזה שהוא אסון טבע רב נזקים, אז התמ"ג של המדינה הראשונה יהיה גבוה יותר – אבל זה לא אומר שחייהם של האזרחים שם טובים יותר.
פגם שישי: ומה עם קצת זמן פנוי?
אתם יושבים לכם בפארק לאומי ברמת-גן, קוראים ספר ומביטים על הברווזים שבאגם. מה זאת אומרת? קומו ולכו לעבוד, או שלפחות תקנו משהו! אתם לא תורמים שום דבר לתמ"ג בכך שאתם מבלים את זמנכם הפנוי בלא לצרוך שום דבר שעולה כסף. מדינה שאזרחיה יעבדו פחות תסבול מתמ"ג נמוך יחסית למדינה השווה לה בשאר הפרמטרים חוץ מזה, אבל זה לא אומר שאיכות חייהם של האזרחים במדינה הראשונה היא יותר נמוכה.
פגם שביעי: אי שוויון בהכנסות
סוציאל-דמוקרטים מאוד אוהבים לדבר על אי השוויון בהכנסות. אין ספק שהתמ"ג לא מודד אותו. יש מחקרים שהראו שבמדינות בעלות פערים נמוכים יותר אנשים מאושרים יותר בממוצע, ולכן נראה כי התמ"ג לא מייצג באופן נכון את איכות החיים האמיתית של האזרחים. אני לא בוטח במיוחד במחקרים שמודדים "אושר" על ידי שאלונים, ואני לא בטוח שבמדינות שוויוניות יותר אנשים מאושרים יותר (בטח שלא במדינות שוויוניות לחלוטין). באופן אישי הפגם הזה נראה לי קצת פחות חשוב מאחרים – גם לאור העובדה שמאוד קל למדוד אי שוויון בהכנסות בדרכים אחרות, ואכן מודדים אותו ומשווים בין מדינות. הפגמים הרביעי והחמישי למשל יותר קשים למדידה.
פגם שמיני: שוב דופקים את השחורים
במדינות עולם שלישי, חלק גדול מהייצור הוא לצריכה עצמית. אנשים מגדלים לעצמם מלפפונים ועגבניות בגינה. מכיוון שאף אחד לא קונה או מוכר את המלפפונים והעגבניות, לא מתבצע רישום של המיסים, ואי אפשר למדוד בעצם כמה הם מייצרים. ייצור עצמי פשוט לא נספר בתוך התמ"ג של מדינות. זה נכון גם לגבי מדינות שבהן רוב הנשים הן עקרות בית: אם מישהי משלמת לגן על מנת שישמור על הילד שלה זה נכלל בתמ"ג, אבל אם היא שומרת עליו בעצמה זה לא נכלל. אם אנשים מבשלים לעצמם זה לא נכלל בתמ"ג, אם הם קונים אוכל במסעדה זה כן. על כן, התמ"ג של מדינות עולם שלישי הוא נמוך מדי ולא משקף באופן נכון את איכות חייהם של האנשים שם.
כל דרך מדידה שאינה מושלמת מייצרת עיוות בתמריצים
כשמדידת התוצר לא מתחשבת במשאבים מתכלים, וסוכנויות אשראי בינ"ל קובעות את דירוג המדינה על סמך התוצר, אז המדינה תבזבז יותר משאבים מתכלים ממה שהייתה צריכה לבזבז. הממשלה תעודד את האזרחים לעבוד יותר ולצרוך יותר מוצרים ופחות זמן פנוי. הבנק העולמי לא יעריך נכון את פוטנציאל הצמיחה של מדינות אפריקאיות. לדברים האלו יש השפעה רבה על המציאות שכל אחד מאיתנו חווה.
כמובן, זה לא נכון רק לתוצר.
כשמודדים בישראל את שרי החינוך, ראשי הערים ומנהלי בתי הספר על הנתון הלא חשוב של "אחוזי זכאות לבגרות", מה לדעתכם הדבר הראשון שכל אלו יעשו? מי שאמר "יתנו מבחנים קלים יותר" מוזמן לחלק לעצמו שלוש נקודות. להתאמץ ללמד יותר טוב זה הרבה יותר מסובך; אנשים תמיד יחפשו את הדרך הקלה ביותר להקפיץ למעלה את אותו המספר שלפיו מודדים אותם, ושינויים בדרך המדידה של המספר הזה ישנו באופן משמעותי את התנהגותם. רוצים לשנות את העולם? במקום לתלות את המנהיגים, נסו לשנות את התמריצים שלהם.
אז למה בכל זאת מודדים את התמ"ג?
כי הוא הכי טוב שיש. כי הוא פשוט, ולכן אפשר למדוד אותו גם עבור מדינות לא מערביות מבולגנות יחסית. כי מודדים אותו כבר עשרות שנים, ולכן יש שפע של נתונים לאורך תקופות רבות שניתן להשוות ביניהם. ככל שעובר הזמן המרכזיות שלו בניתוחים הכלכליים יורדת, עקב כל הדברים שכתבתי עליהם, אך גם בזכותה של מהפכת המידע – היום קל יותר למדוד דברים, הכל ממוחשב, ויש שלל נתונים נוספים שניתן להשתמש בהם. אולי יום אחד יפותחו מדדים יותר טובים, אך ככל הנראה התמ"ג ימשיך להוות את הבסיס המרכזי למדידת מדינות בעשורים הקרובים.
דעת מיעוט 
מהרושם שלי, כלכלנים רבים מציינים את הפגמים, ופשוט ממשיכים הלאה. הביקורת היא לשם תשלום מס שפתיים ולא יותר. העובדה היא שבעבודות שבהם הביקורת על התמ"ג היתה יכולה להיות רלוונטית פשוט "שוכחים" מזה לגמרי.
למעשה הנחות היסוד הבעיתיות של מדידת התמ"ג נמצאות כבר במיקרו -כלכלה. ותיקון אמיתי של התמ"ג צריך לתקן גם את המיקרו כלכלה, לשנות גם את המושג של יעילות פארטו. לשנות את תורת הצרכן – בקיצור לכתוב את כל ספרי הכלכלה מחדש.
קח לדוגמה את הנושא של משאבים מתכלים. תסתכל על פונקיית קוב דאגלס – y=KL (אני מפשט כמובן) – מה חסר ? כמובן אנרגיה ומשאבים מתכלים ומתחדשים. בלי אור שמש (ואו אנרגיה אחרת), לימונים, מים וסוכר אי אפשר לייצר אפילו כוס אחת של לימונדה, גם אם כל העובדים וכל המכונות שתרצה בעולם. המשוואה הזאת סותרת את חוקי התרמודינמיקה (ולכן מגיעה למסקנות מופרכות).
הרמן דיילי מעיר על ההיבט הפוליטי של המשווה – ההון והעובדים רבו ביניהם, אבל לשניהם היה אינטרס להקטין את הרנטות, מחירי האנרגיה , השכרת הקרקע ואת מחירי והמזון – לשני המחנות היה נוח להגלות את התרומה של משאבים בעלי אנטרופיה נמוכה, של הטבע ושל האנרגיה לתהליך הפקת המוצרים (שנקרא בטעות או לא "ייצור").
במדידה של התמ"ג אנחנו מודדים עד כמה מהר אנחנו מכלים את המשאבים שלנו שבהם הקיום שלנו קיים, באיזו מהירות הצלחנו להפוך יערות, מאגרי נפט ומים מתוקים למזבלות ולפחמן דו חמצני , זו לא הכוונה של הכלכלה, אבל זה מה שמתרחש בפועל. את הטבע לא מעניינים תרוצים ולכן מי שיסבול מזה זה לא (רק) מינים אחרים בטבע אלא בני האדם.
ההנחה בה' הידיעה של הכלכלה היא שהכלכלה היא משהו מנותק מהעולם הטבעי. תניח שבני אדם הם רוחות רפאים, שיכולים לנוע ממקום למקום בלי בעיה, שאין להם צרכים אלא רק רצונות. שהם לא יכולים למות, שהם יודעים הכל וראצינלים, שאין להם קרובי משפחה או ילדים לגדל – תשווה את זה לאדם הכלכלי וכעת תחזור. דיילי מאיר כי באופן פרדוקסלי הכלכלה התפתחה כתחום ידע א-מטריאלי" – רק התכחשות לחוקי הטבע (ובאחרונה מתגלה יותר ויותר גם למבנה המוח האנושי שמתגלה בין היתר בכלכלה התנהגותית) אפשרה לפתח את המודלים הקיימים. (שבהם כסף וערך זורמים בין צרכים ויצרנים במערכת סגורה בלי שום תרומה או פליטה מגורמים מבחוץ)
הסעיף "משאבים מתכלים" הוא קצת מטעה. זה לא רק מחצבים כמו נפט, אלא גם יערות, מים ואוקיינוסים (משאבים מתחדשים) ויש את המערכות האקולגיות – אלו שמייצרות חמצן, מטמיעות פחמן דו חמצני, מטהרות מים, אוגרות מים, מונעות הצפות, מייצבות את האקלים, מייצרות קרקע ועוד כמה עשרות דברים שאנחנו רגילים לקבל "בחינם" (עד שהם נהרסים ואז צריך להתחיל לשלם עליהם – לדוגמה מים מינרלים). הפגם הזה (ופגמים דומים נוספים כמו עבודות התנדבות, הוצאות כפולות וכו') נובע מכך שמניחים שסוג ההון היחיד שיש הוא הון תעשייתי, בשנים האחרונות כלכלנים אקולוגים מניחים שיש לפחות 4 סוגי הון – הון תעשייתי, הון אנושי (השכלה), הון חברתי (אמון במוסדות ובינהם אמון בכסף, אמון באנשים, קשרים חברתיים ועוד) והון טבעי.
הכלכלה דהיום תהיה בצרות צרורות בלי נפט. זה עדיין פיקניק יחסית לפגיעה במערכות אקולוגיות. המין האנושי קיים 2.5 מיליון שנים. פחות מפרומיל מהזמן הזה אנחנו מתסמכים על נפט.
רצוי לדעתי להפריד בין מדידת רווחה (או אושר) לבין מדידת קיימות. מישהו יכול להיות מאושר מאד ולחיות בצורה לא מקיימת (ראש תיל של לארי ניבן, סמים ממריצים וכו'). זה בדיוק מה שאנחנו עושים כעת – שורפים את הבית שלנו ונהנהים מחום הלהבות. מול הבעיה הזאת כל שאר הבעיות מתגמדות. (כל שאר הבעיות הן באמת בעיות ברווחה, וגם אם תשים לב שמרגע ששמים לב לדברים כמו צריכה עם השפעות לוואי או אי שווין תיקון כמו סל מוצרים ראלי הוא מוטעה – יש סל שונה לעשירים וסל שונה לעניים)
(אגב, שמת לב כמה מעט יודעים כלכלנים על פסיכולוגיה ועל מדידית אושר באמת? לדוגמה אחת הביקורת על מדדי אושר היא חוסר האובייקטיביות שלהם – אבל מה לעשות שיש מתאם בין המדדים האלה לבין מדדים אובייקטיביות של אושר – מדוע לדעתך מתעלמים מהשאלה מה גורם אושר לאנשים, אם המטרה של הכלכלה היא לשפר את הרווחה החברתית? מדוע להתקע עם "אקסיומה" (שאינה באמת אקסיומה אלה הנחה שרירותית) מתורת הצרכן לפיה ככל שצורכים יותר כך הרווחה עולה -הנחה שהיום אפשר להצביע על כך שאינה מדוייקת כלל)
אין דבר כזה "צמיחה בת קיימא". לא כשמדובר באוכלוסיה (מגיעים למסת היקום בתוך 10500 שנה בקצב גידול של 1.1% בשנה) ולא כמדבור בייצור פיזי (שוב לדוגמה – מגיעים למגבלות של מאסה כגבול אחרון ואז אפשר ללכת אחורה בזמן ולגבולות פחות וודאים ויותר קרובים אל התקופה שלנו – לדוגמה באיזה שלב יצטרך האדם לנסות לנהל בעצמו את כל הביוספרה ומאיפה יבואו המשאבים לעשות את זה, ולמי יוגש החשבון?) אפשר לדבר על פיתוח בר קיימא – כמו מעבר משאיבת נפט לפיתוח טורבינות רוח נניח – ועדיין זה בעייתי מאד – ובכל מקרה הכלכלה תהיה חייבת להיות מאוזנת – כלכלת מצב יציב – כדי להיות באמת בת קיימא – ללא גידול באוכלוסיה ובמובנים רבים גם ללא צמיחה בתוצר.
הביקורת על התמ"ג מחייבת היפוך דומה להפיכת גרב ביחס לכלכלה. אם מבינים שהקיום שלנו אינו מובטח על ידי אל שומר כל, או יד נעלמה. ואם מבינים שהיסודות הקיומיים שלנו נמצאים בסכנה, אזי המטרה לא יכולה להיות לשמור על הסביבה במסגרת כוחות השוק. יש לשמור בכל מחיר על מסגרת בת קיימא, ורק אז לדאוג לנושאים כמו יעילות פארטו, רווחה חברתית או כל נושא אחר.
התמ"ג משקף גישה כאילו הכלכלה מתרחשת אך ורק בשוק. זה משרת את האינטרסים קצרי הטווח של מי שרוצה להגדיל את הצריכה (שבמקרה גם משלם על הקרנות למחקר כלכלי) ומתעלם מכך שהחלטות כלכלית יכולות להיות בסביבה נטולת אנשים ונטולת שוק (הקצאת משאבים על ידי בעלי חיים לדוגמה).
אודום קבע בשנות ה-70 כי יער מתמקד בהתחלה בצמיחה אבל לאחר מכן יש מעבר פאזה והדגש הוא על שימור ההון. ב-1945 קנת בולדיג טען כי רווחה כלכלית לא נובעת מצריכה או ייצור, אלא מקיום של הון. ייצור הוא המחיר של שימור ההון, וכמו במערכת האקולוגית, יש להביא אותו למינימום. הייצור הוא ההפך של הצריכה – ולכן לא הצריכה ולא הייצור הם האחראים לרווחה – שכן הייצור משלים את ההון שהצריכה הרסה – יש להביא את שניהם למינימום תוך שמירה על כמות הון גבוהה.
לפי דיילי, רווחה נובעת משירותים שמספקים שביעות רצון על ידי מאגרים של הון – הן הון טבעי והן הון מעשה ידי אדם (ההון התעשייתי כמו גם סוגי הון אחרים כמו הון חברתי, והון אנושי). המטרה הכלכלית האמיתית היא להפוך הון טבעי להון מעשה ידי אדם בכמות האופטימלית – לא מעט מידי ולא יותר מידי.
הרווחה לא נובעת מזרמים של צריכה אלא ממאגרים של הון. אנחנו לא יכולים לנסוע לעיר במחיר ההחזקה של הרכב, אלא רק ברכב עצמו. אנחנו לא רוצים לצרוך הרבה, אנחנו רוצים לשמור על מערכות מתפקדות במינימם מאמץ לכן המאמץ החברתי שלנו צריך להיות יש לשמור על מלאי ההון (הטבעי והמלאכותי) תוך הבאת הצריכה והייצור למינימום.
התגובה שלך ארוכה כמעט כמו הרשומה שלי…
אני מסכים איתך לגבי רוב הדברים (מה שכתבת על קוב-דגלאס וחוקי התרמודינאמיקה חביב למדי), רק לא לגבי נימת הדברים, ממנה משתמע כאילו שכלכלנים לא מודעים לכל מה שכתבת, כאילו שבגלל זה צריך "לכתוב את כל הספרים מחדש". לא, לא צריך. יש מודלים כלכליים רבים שכן כוללים שיקולים של קיימות, וכלכלנים רבים עברו לעסוק בתחום הזה. שים לב שכן כתבתי על משאבים מתכלים בפוסט, והפוסט הזה מקביל למצגת שרואים כל סטודנטים באוניברסיטת תל אביב בשיעורים הראשונים שבהם הם לומדים מבוא לכלכלה. גם בערך בוויקיפדיה כתוב על זה. זה לא איזה סוד שמור שלא מדברים עליו.
לגבי אושר, אולי תרצה לקרוא רשומה נחמדה שלי בנושא:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=2007020
(גם הרשומה על התמ"ג פורסמה במקור בתפוז, ורק העתקתי אותה לכאן)
בקיצור, אתה צודק, אבל זו לא איזו קונספירציה עולמית של כלכלנים ובעלי הון מרושעים. אלו פשוט מגבלות מסוימות של המחקר הכלכלי, וכלכלנים רבים ברחבי העולם עובדים על מנת לפרוץ אותן.
חלק מהדברים שאתה כותב על ייצור, הון וצריכה מראים על בלבול במהות המושגים, ואינני בטוח שהאישים שאתה מצטט הבינו לעומק את מה שכלכלנים מנסים לומר. "להביא צריכה למינימום" זה רעיון גרוע, צריכה היא עדיין מדד לא רע של רווחה גם אם יש לה מגבלות מסוימות. צריך אולי להביא צמיחה למקסימום תחת המגבלה של שמירה על מלאי "ההון הטבעי והמלאכותי" שאתה מגדיר שם, תחת המגבלה של קיימות בטווח הארוך. אבל לא למינימום.
קיימות היא לא רק ערך חברתי. היא תנאי פיזי. זה כמו שתגיד שיש מודלים הנדסיים שמתחשבים בכבידה. אין דבר כזה חצי הריון. אי אפשר להצליח להגיע לקיימות של 98%. או שאתה מצליח, או שאתה, כמין, נכחד.
יש המון מודלים כלכליים וזה דומה למיתולוגיה היוונית – אם תרצה תוכל לשמוע כל מסר שתרצה. כשזה מגיע לשלב קביעת המדיניות – אז עוברים לכנסיה הקתולית – חזרה למודל ה"פשוט" או שמה זה שמתאים לאינרטסים קצרי הטווח של האליטה. אתה יכול לראות את התסכול של דן אריאלי שלא מתייעצים איתו, כשעושים היוון לשם קביעת מדיניות לא עושים היוון היפרבולי וכו'.
איזה מודלים מתחשבים בקיימות. אשמח להכיר מודלים חדשים
הכלכלנים שעברו לעסוק בקיימות באופן רציני כוללים את ניקולס ג'ורג'סקיו רוגן, קנת בולדינג, הרמן דיילי. כולם עם רקע עשיר בכלכלה, רוגן לדוגמה סייע לצקת חלק מהיסודות של הכלכלה הנאו קלאסית. הם עברו לכלכלה אקולוגית שקוראת תגר על הנחות היסוד. אין להם שום בלבול מושגים, מי שמבלבל את המושגים זה דווקא הכלכלה הנאו קלאסית.
מנפרד מקס ניף לדוגמה (עוד כלכלן) טען עד שלב מסוים הצמיחה הכלכלית מביאה לרווחה, אבל משלב מסוים הצמיחה הכלכלית יכולה לגרום לנזק ולא רק לתועלות. דיילי כינה זאת "צמיחה אי-כלכלית". הדבר נגרם בגלל נזק למערכות חברתיות וסביבתיות שמספקות תפקודים של רווחה ונהרסות על ידי תהליכים כלכליים.
כשאתה מניח שאין מערכות סביבתיות וחברתיות, ושהרווחה היחידה של אנשים היא רק מצריכה של מוצרים – אז אתה לא סופר את ההרס הזה. (זה אחלה אם אתה מוכר מוצרים, אבל רע אם אתה בן אדם). ההרס הזה מתחפש לתועלת כשאנשים מנסים לפצות על זה דרך קנייה של תחליפים בשוק.
ברור להרבה אנשים שהתמ"ג הוא מוטעה , אבל השאלה בכמה הוא מוטעה. האם הוא סוטה מרווחה חברתית ב 5%? ב 10%? ב30%? כמו שאמרת בהתחלה אם אין כימות אז אין ניהול. אם לא יודעים בכמה התמ"ג מוטעה ומה עומק השגיאה, או מה הדינמיקה של הטעות מודדים דבר יותר ויותר מוטעה.
תחשוב שבכימיה היו מלמדים דבר דומה – יש 4 יסודות (אוויר, מים, אדמה ואש), אבל גילינו בעצם עוד יסודות, הקדשנו לזה שעור אי שם בשנה ראשונה, אבל אין טעם לנסות להבין מה הטעוית שלנו. נמשיך עם האלכימיה כי היא מה שהתרגלנו ללמד (או מה שמשלמים לנו כדי ללמד). יש ספר של עוד פרופסור לכלכלה – "הפרכת הכלכלה" של סטיב קין. קין הוא לא מספיק מדעי בשבילי אז אני לא בקו שלו, אבל בכל הקשור לשבירת הכלכלה הנאו קלאסית יש לו טיעונים מעניינים. אחת השאלות שלו היא מדוע כל תחום מחקרי אחר – בין אם זה אנתרופולוגיה, פיזיקה, כימיה או ביולוגיה עבר ב-120 השנים האחרונות טלטלה רצינית , נוצרו אסכולות חדשות והתהפכו היוצרות, רק בכלכלה נשארו עם אותן הנחות יסוד (שכיום נמצאות יותר ויותר בסתירה לשאר המדעים)
אתה חושב שכלכלנים שדנים במשאבי מדינת ישראל (ייצוא הגז לדגומה) באמת זוכרים את ההרצאות האלה? מנסיון מר – הם לא. אין טעם להלין רק על הדרג המקצועי – הבעיה קיימת גם באקדמיה – שבה בניגוד לענפים אחרים אין ממש פיצול בהגמוניה וממשיכים להתסמך על הנחות אנטי מדעיות (שעומדות בסתירה לענפי מדע ומחקרים במדעי החברה).
התמ"ג לא רק מוטעה- עומק הצרה שהוא גורר אותנו אליה מחמיר בכל יום. בכל שנה האוברדרפט שלנו בבנק גדל, אבל אנחנו מוציאים יותר כסף מהבנק ומבזבזים המון – אז כולם חושבים שאנחנו יותר ויותר עשירים.
בכל שנה יש פחות משאבים לרשותנו, והמשאבים שכן מוצאים הם באיכות נמוכה יותר. אנחנו נשארים גם עם פחות יערות, פחות דגים בים. יש לנו פחות מערכות אקולוגיות שמתפקדות פחות טוב מצד שני יש יותר אנשים ויותר פסולת והמערכת צורכת בכל שנה יותר אנרגיה ויותר משאבים רק כדי להשאר בתפקוד (שים לב, הנתונים זמינים, אבל כלכלנים פשוט לא לומדים על הבסיס הפיזי של הכלכלה – כאילו רק העבודה של אנשים יוצרת ערך).
לכן בכל שנה הרעיון של הגדלת הזרם החומרי הופכת ליותר ויותר מסוכנת – היא היתה הגיונית בזמנו של אדם סמית שבו היו מעט אנשים שצרכו מעט, והרבה מאד עולם טבעי. כיום יש לנו עולם טבעי שמתכווץ עם הרבה אנשים שצורכים המון. הכלכלה מתנהגת כמו מישהו שהסבירו לו שככל שהטמפרטורה של המנוע חמה יותר, כך הוא מתפקד טוב יותר, זה נכון עד תחום מסויים. ולאחר מכן זה סכנת נפשות. גם הרעיון של הגדלת כמות הקלוריות לנפש נשמע אולי הגיוני איכשהו כשיש המון רעבים, הוא לא הגיוני בעולם שבו סוכרת הופכת למחלה יותר ויותר נפוצה. הנקודה היא שבמערכת מורכבת אתה צריך להגיע לאיזון – לא לגידול אינוספי.
השאלה היסודית היא מה היחס בין מדע לבין כלכלה. אם אתה רוצה להסתמך ככל הניתן על מדע. אז אתה צריך לראות מה הקשר בין הנחות היסוד של הכלכלה לבין מדעים יסודיים יותר כמו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה או פסיכולוגיה. סמית יכל לחשוב כל מיני מחשבות מה גורם לאנשים להיות מאושרים, כיום יש לזה ענפי מחקר שלמים, שכדאי להסתמך עליהם במקום להמציא "אקסיומות". אם קוב דאגלס סותר את חוקי הפיזיקה, צריך לזרוק אותו לפח ולא להגיד שיש שם טעות קטנה או שזה משל על המציאות.
כלכלה אקולוגית דורשת שינוי של כל הספרים. שכן כבר השיעורים הראשונים מתבררים כלא נכונים. רובינזון קרוזו, ללא אקולוגיה, מת כעבור 30 שניות כתוצאה ממחסור בחמצן (אלא אם אתה מניח שחמצן הוא דבר מובן מאליו – דבר הגיוני במאה ה-19, לא במאה ה 21). אם הוא מחזיק מעמד הוא לא יכול לאכול בלי הסיוע של מינים אחרים (ייצור ראשוני) ולאחר מכן הוא לא יכול להתרבות (ללא סיוע של משפחה ולרוב – קהילה).
צריכה מוגברת לא מגדילה בפני עצמה את הרווחה. אנחנו לא רוצים לקנות עוד מוצרים, אלא לקבל את התפקודים שהמוצרים האלה מספקים. כשיש התיישנות מכוונת ואנחנו קונים פי 2 מוצרים, אנחנו מוציאים פי 2 כסף אבל מקבלים את אותו התפקוד.
אם יש בבעלותך הון שמספק לך בגדים, מים, אנרגיה, מזון – אתה לא ממש רוצה להגדיל את הצריכה שלך (כאן הכלכלה מבלבלת בין סיבות שונות לצריכה – הבטחת קיום, הנאה מגרוי גופני וסמלי סטטוס או אפקט הכבדה – לכל אחת מהסיבות יש דינמיקה אחרת לדוגמה בסמלי סטטוס אין משמעות לגודל הצריכה שלך אלא רק לגודל הזה יחסית לאחרים – בניגוד לתאור של צריכה במודל הנאו קלאסי).
אני מפנה אותך לתאור של מקס-ניף על מוצרים סינרגטיים ומוצרים הורסים
http://ecowiki.org.il/wiki/%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9D
זה לא תאור מושלם של הדברים אבל הוא עושה עבודה לא רעה.
דיילי גם עושה עבודה די טובה, אבל הסיכום שלי גרוע וקשה להבנה
http://ecowiki.org.il/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8_%D7%9C%D7%A6%D7%9E%D7%99%D7%97%D7%94_%28%D7%A1%D7%A4%D7%A8%29
3 נקודות לסיכום.
1. תמיד בבחירה בין "מה שמקובל לחשוב בכלכלה" לבין "מה נכון מדעית" – ראוי לבחור בשני ולא בראשון (אלא אם הדבר עולה לך בקריירה).
2. הצמיחה היא לא "חט מוסרי" אלא יותר דומה לגידול סרטני (מנקודת המבט של מינים רבים וגם כנראה מההמבט של בני האדם) – זה לא משנה אם אתה אוהב אותו או שונא אותו, הוא גורם לקיצו שלו (ושל המארח שלו). זה המשמעות של דבר לא מקיים.
3. במערכות מורכבות, רווחה או תפקוד תקין נובעת משמירה על איזון (טמפרטורה בדוד קיטור, צריכת קלוריות והמואסטסיס בגוף חי ועוד עשרות דומאות) – לא מגידול מתמיד של איזשהו פרמטר.
שוב, יצא ארוך , מתנצל.
דוגמה מהיום
http://www.themarker.com/consumer/prices/1.1802131
[…] פגמים רבים בשימוש במדד התמ"ג כמתאר רווחה (ראו בלוג דעת מיעוט ו- מבוא לכלכלה ג) כיוון שאינו משמש מדד של רווחה, אלא מדד […]
[…] כלכלנים יודעים שהמדד הזה רחוק מלהיות מושלם, הם מכירים את כל הכשלים שלו הרבה יותר טוב מלא-כלכלנים (אני מלמד אותם בקורס מבוא […]
[…] בשנה, הוא מדד מקובל לרמת חיים. כמו כל מדד גם לתוצר ישנם חסרונות רבים, אך בניגוד למדדים אחרים הוא אובייקטיבי, תופס את כלל […]
[…] תוצר ריאלי לנפש – נלקח כאמור מבסיס הנתונים של פרויקט Maddison. התוצר הוא הערך הכספי של סך הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה במהלך שנה, והתוצר לנפש מתאר את יכולת הייצור ואת ההכנסות של תושבי המדינה. בנוסף לכך, ישנו שקלול לרמת המחירים השונה בכל מדינה. בתור מדד לרמת חיים התוצר לנפש סובל ממספר חסרונות, כגון אי התחשבות בכריית משאבי טבע מתכלים, בייצור עצמי (כמו חלק ניכר מהתוצר במדינות מתפתחות), בזמן פנוי ועוד (ראו רשומה ישנה שלי בנושא, כאן). […]
[…] תוצר ריאלי לנפש – נלקח כאמור מבסיס הנתונים של פרויקט Maddison. התוצר הוא הערך הכספי של סך הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה במהלך שנה, והתוצר לנפש מתאר את יכולת הייצור ואת ההכנסות של תושבי המדינה. בנוסף לכך, ישנו שקלול לרמת המחירים השונה בכל מדינה. בתור מדד לרמת חיים התוצר לנפש סובל ממספר חסרונות, כגון אי התחשבות בכריית משאבי טבע מתכלים, בייצור עצמי (כמו חלק ניכר מהתוצר במדינות מתפתחות), בזמן פנוי ועוד (ראו רשומה ישנה שלי בנושא, כאן). […]
[…] המיוצרים במדינה בשנה, פר אדם, לאחר נטרול עליית המחירים. ישנם חסרונות למדידה זו, ישנם מדדים רבים אחרים לרמת חיים, אבל כפי שכתבתי בעבר […]