רשת בתי הקפה החדשה "COFIX" זכתה בשבוע האחרון לגל נדיב של פרסום בחינם עקב הכרזתה על מלחמת מחירים חדשה ומבורכת בשוק. ובכל זאת יש מי שימצאו חסרונות במצב החדש – כמו גם ברפורמה בתחום הסלולר שהוביל משה כחלון, בהפחתת מכסי יבוא, ובשלל צעדים אחרים שנועדו להגביר את התחרות בסקטורים שונים. גל מור מ"חורים ברשת" כותב את הדברים הבאים בנידון:
"כאשר אנחנו משלמים על כוס קפה, אנחנו לעולם לא משלמים רק על כוס קפה אלא גם עבור שכר העובדים, ניקיון השירותים, שכר הדירה של המקום, רואה החשבון, ספקים, מס הכנסה, מס ערך מוסף ועוד שורה ארוכה של "שותפים". ככל שהמחיר הסופי לצרכן יורד, שולי הרווח פוחתים וכדאיות הפעלת העסק מתערערת. על כן, ההנחה הבריאה במקרים כאלה שהזול יעלה ביוקר: בהמתנה לקבלת שירות, בציפיה מורטת עצבים למענה טלפוני, בטבלת ייאוש עד לבואו של הטכנאי, באיכות המזון, בשכר העובדים וכו'."
והנה גם עמית נויפלד, מתאים את עצמו לאופנה האחרונה של תמיכה בעסקים קטנים והתנגדות לרשתות:
"…רשתות תמיד יתרמו לעושרם של מעטים (בעלי השליטה), ליצירה של מעמדות נמוכים (עובדים לא מיומנים בשכר מינימום), לפגיעה בתחרותיות (צמצום כמות השחקנים מוביל כמעט תמיד לתיאום מחירים), לצמצום המגוון והטעמים (רשת כמעט תמיד תציג את אותם מוצרים על מדפיה ללא קשר לטעם, מסורת והרגלים מקומיים), וכמובן, לפגיעה במרקם הרחוב והשכונה (שכן רשתות נוטות להתכנס בקניונים ומתחמי קניות מגודרים)."
דבריהם של מור ונויפלד מערבבים שלושה טיעונים שגויים. נעבור עליהם אחד אחד.
1. ההפרדה בין עובדים לצרכנים
ג'ורג' אורוול אמר פעם כי ישנם רעיונות שהם כל כך אבסורדים, עד שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. אחד הרעיונות האלו ש"אינטלקטואלים" ישראלים רבים מפיצים בשנים האחרונות הוא ההפרדה המלאכותית בין צרכנים לעובדים: יש להגן על העובדים גם אם הדבר יתבטא במחיר גבוה יותר לצרכנים. כך למשל כותבת שלי יחימוביץ' בספרה, אותו סקרתי בעבר:
"אני לא כל כך מתעסקת בצרכנות. אותי פחות מעניין איפה עושקים אותנו כצרכנים, ויותר מעניין איפה עושקים אותנו כעובדים. אני גם מאמינה שההוויה הצרכנית האובססיבית שלנו מטשטשת אותנו ופוגעת מאוד בסולידריות שלנו עם עובדים אחרים, מה שבסוף גורם לנו לפגוע בעצמנו".
בהזדמנות אחרת, כשהיא מגינה על מונופול המלט של נוחי דנקנר, הוסיפה יחימוביץ' לכך את הטיעון הבא שהוא כבר מעבר לאבסורד:
"…אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן, כי אותו צרכן – רוב שעות ושנות חייו הוא לא קונה וצורך דירות אלא הוא אדם עובד"
בהתאם לכך התנגדה יחימוביץ' למחאת הקוטג' בתחילתה, אם כי לאחר מכן עברה להסוות את דעותיה בנידון לאור התפתחותה של המחאה החברתית.
כמובן, אין שום הפרדה בין עובדים לצרכנים. עובדים הם גם צרכנים, ואם המחירים יורדים הם נהנים מרמת חיים גבוהה יותר. למעשה, ירידת מחירים חשובה יותר עבור המעמדות הסוציו-אקונומים הנמוכים, מכיוון ששיעור גבוה יותר מהכנסתם מושקע בצריכה. נכון, אם כל המשכורות במשק ירדו בו זמנית באותו השיעור שבו יורדים המחירים העובדים לא ירוויחו מכך דבר, אבל זה כמובן לא המקרה כאן או בכל אחת מהרפורמות ה"צרכניות" שאליהן התנגדו אבירי הגנת העובדים בישראל. תמיד מדובר על ירידה אפשרית בשכר או פיטורים של עובדים מועטים (במקרים רבים לאו דווקא עובדים עניים במיוחד), אל מול רווח משמעותי למיליוני צרכנים בישראל – השיקולים כאן צריכים להיות ברורים לכל אדם הגון. בכל מקרה, על פי מיטב ידיעתי מלצרים בבתי קפה מרוויחים ממילא שכר הקרוב למינימום, כך ששכרם לא יכול להיות נמוך הרבה יותר ברשת בתי הקפה החדשה.
2. רשתות זה רע, עסקים קטנים זה טוב
אין שום דבר טוב במיוחד בעסקים קטנים. רשתות קיימות ומתרבות בגלל יתרונות לגודל – לרשת יש יותר כוח אל מול הספקים, יותר יכולת לשלם על פרסום, ולרוב גם מוניטין גבוה יותר בקרב צרכנים חדשים שאינם מכירים את בעל החנות בשמו, אך מכירים את הרשת ומניחים שהיא מפעילה בקרת איכות על סניפיה ועל הזכיינים. היתרונות האלו מאפשרים לרשתות למכור את מוצריהן במחירים נמוכים יחסית, וכך לאפשר רמת חיים גבוהה יותר לכלל הצרכנים ולתרום לצמיחתה של המדינה. זו פשוט דרך יעילה יותר לנהל את המגזר הקמעונאי.
מבחינת תנאי העובדים, אין שום עדות לכך שעסקים קטנים מספקים תנאים טובים יותר מאשר רשתות גדולות. ההפך – מאבקיה המתוקשרים של יחימוביץ' בנוגע לזכויות העובדים ברשתות כאלו ואחרות לא היו אפשריים לו היא הייתה צריכה להילחם אל מול עשרות אלפי בעלי חנויות פרטיות. גם לרגולטורים קל יותר לפקח על רשתות גדולות, עובדיהן יכולים להתאגד ולהילחם על זכויותיהם, וקל יותר להפעיל חרם צרכנים רחב היקף כנגדן.
הטיעון בנוגע להגבלת התחרות על ידי שחקנים מעטים וגדולים שגוי גם הוא. על מנת שהצרכן יפגע מקיומה של תחרות אוליגופוליסטית או יצירת קרטלים נדרש מצב קיצוני, שבו הרשתות מצליחות למנוע הקמת עסקים חדשים על ידי חסמי כניסה גבוהים. אם שתי רשתות בתי קפה גדולות ינסו לתאם את המחירים ביניהן, אין שום דבר המונע מיזמים להקים רשת חדשה שתציע מחירים נמוכים יותר. כאשר קיימים חסמי כניסה גבוהים, כמו למשל בסקטור הפיננסי בישראל, לרוב הממשלה היא זו שהציבה אותם וכך היא למעשה משמרת את הקרטל. כל עוד אין חסמי כניסה זה פשוט לא עובד. לא במקרה התחרות בין סטימצקי לצומת ספרים הביאה להורדת מחירי הספרים ולא לעלייתם, וכך גם ברוב המקרים הדומים.
רשתות לא מביאות לצמצום המגוון אלא דווקא להרחבתו, מכיוון שיש להן יותר יכולת לחפש ספקים חדשים בחו"ל, לפתח רעיונות חדשים, להעז ולחדש. לעיתים נטען כי עסקים קטנים חשובים עבור הצמיחה או התעסוקה, אך גם כאן רשתות הפועלות לרוב בשיטת הזכיינות ממלאות בדיוק את אותה הפונקציה. בזכות יכולתן להפחית את המחירים הן תורמות גם להגדלת השוויון ברמת המחיה של עשירונים שונים. הסלידה מרשתות היא לא יותר מנוסטלגיה לעבר הטוב יותר לכאורה – לתקופה שבה המחירים היו גבוהים יותר, השירות היה גרוע יותר והמבחר היה מצומצם יותר, אבל היינו ילדים קטנים ומאושרים אז לא שמנו לב.
3. כדאיות הפעלת העסק
מעניין לגלות שגם גל מור וגם עמית נויפלד – שניהם כידוע מסעדנים דגולים שמאחוריהם עשרות שנות ניסיון בתחום – מפקפקים במודל העסקי של הרשת החדשה שהוקמה על ידי אבי כץ, שכל ניסיונו מתמצה בהקמת הרשתות "הכל בדולר" ו-"כפר השעשועים" (ולא, אין לי שום קרבה משפחתית אליו). עמית נויפלד אף מגדיל לעשות ומכנה את התכנית העסקית "משחק פירמידה", למרות שאין לה ולו קשר קלוש למושג הנ"ל.
אבל עזבו את זה. גם אם אבי כץ טועה בגדול, השאלה שחייבת להישאל היא "מה אכפת לכם?". זה הרי לא הכסף שלכם. זה לא כספי הפנסיה שלכם. זה לא קשור אליכם בכלל. אנשי עסקים לוקחים סיכונים כל הזמן, זה מה שהופך חלק מהם לעשירים. וכן, אפילו כשהם נכנסים להסדר חוב אל מול אחד הבנקים זה לא על חשבונכם (באמת, זה לא). למה שלא נתמקד כל אחד במה שהוא מבין בו?
לסיכום לא נותר לי אלא לאחל בהצלחה לרשת החדשה – שתעשה לרשתות הקיימות את מה שעשה רמי לוי לרשתות הסופרמרקט, את מה שעשו חברות הסלולר החדשות לחברות הסלולר הוותיקות, את מה שעשתה צומת ספרים לסטימצקי, ואת מה שקואופרטיב אופק (שהוקם על ידי "נער אוצר"!) מתכנן לעשות לבנקים. המפקפקים מוזמנים להמשיך לשלם מחירים מופקעים בחנויות קטנות, ולחשוב שהם תורמים בכך למשהו מלבד לשורת הרווח של הבעלים.
דעת מיעוט 