במסגרת ניסיונותיהם לסגור את החור בתקציב, מתכננים פקידי האוצר להעלות את שיעור מס החברות בישראל ל-26%. לא תמצאו מתנגדים רבים למהלך, שהומלץ עוד במסגרת דוח טרכטנברג; העלאת מס החברות נתפסת בתור צעד צודק מבחינה חברתית, גיוס העשירים לנשיאה בנטל סתימת החורים בתקציב שנוצרו כתוצאה מהוצאות הממשלה ההולכות וגדלות והכנסותיה ההולכות וקטנות.
אך הניתוח של וועדת טרכטנברג בעניין זה חסר. ההשוואה לממוצע מדינות ה-OECD איננה נכונה, השימוש בשיעור מס סטטוטורי (המס הקבוע בחוק) במקום שיעור מס אפקטיבי (המס שמשלמות חברות בפועל) אינו נכון, וחסרה התייחסות לחסרונות היחסיים של המשק הישראלי בהשוואה למדינות דומות לנו – חסרונות שמדינת ישראל הייתה יכולה לפצות עליהם על ידי מיסוי חברות נמוך יותר, אך היא איננה עושה זאת.
השוואה בין לאומית של מערכות מיסוי היא כאב ראש רציני. ברשומה זו אני אציג השוואה שהיא רחוקה מלהיות מושלמת, אך לדעתי היא מקיפה יותר מזו שנעשתה במסגרת וועדת טרכטנברג, או מהכתבות בעיתון כלכליסט המציגות שיעורי מיסוי שחברות ישראליות מסוימות משלמות בארץ ובחו"ל. השוואה זו תורמת מעט עומק לדיון הציבורי בעניין, ומעלה סימני שאלה קשים סביב המדיניות המתוכננת של משרד האוצר.
הרשומה מבוססת על נייר עמדה שכתבתי עבור מכון ירושלים לחקר שווקים.
מהו מס חברות?
מס חברות הוא מס ישיר המוטל על רווחיהן של חברות. במרבית המדינות המערביות חברות שונות משלמות בפועל שיעור מס שונה. במדינות מסוימות נהוג שיעור מס דיפרנציאלי, כאשר חברות גדולות משלמות שיעור מס גבוה יותר מאשר חברות קטנות (ראו כאן). ברוב המדינות המפותחות, כולל אלו שבהן לא קיים מס דיפרנציאלי, ישנם חוקים שונים המפחיתים באופן אפקטיבי את המיסוי או מעניקים הטבות שונות לחברות מסוימות – בדומה לחוק עידוד השקעות הון הישראלי אליו נגיע בהמשך.
חשוב להבחין בין שני נושאים: מס החברות הסטטוטורי, שהוא שיעור המס הקבוע בחוק, ולעומתו מס החברות האפקטיבי, שהוא המס שמשלמות החברות בפועל וכולל הנחות שונות שהן מקבלות (ולפי חלק מההגדרות גם תשלומים נוספים). מכיוון שבמרבית המדינות קיימת דיפרנציאציה במס שמשלמות חברות שונות, השוואות בינלאומיות לפי מס החברות הסטטוטורי אינן מציגות תמונה נכונה של המציאות. מצד שני, קיימים קשיים רבים בחישוב שיעור המס האפקטיבי, ואין הגדרה אחידה עבורו. לרוב הוא מחושב באופן ישיר לפי דוחות החברות, כאשר נדרש לדגום מספר חברות "מייצגות" לכל מדינה.
השונות הרבה בין המדינות והסיבוכיות של מערכות המיסוי, המכס והסובסידיות במדינות שונות, מאתגרים כל ניסיון להבין את מבנה "מגרש המשחקים" שבמרכזו נמצאת מדינת ישראל כיום – הבנה הנדרשת על מנת לקבל החלטה מושכלת באשר לשיעור המיסוי הרצוי, ובאשר לפטורים והנחות הניתנים לפירמות וסקטורים ספציפיים. מעורבותם של לוביסטים וקבוצות אינטרסים חזקות מסבכת עוד יותר את הניסיונות לבנות מערכת מיסוי שתתרום לכלל אזרחי המדינה.
מיסוי חברות וצמיחה
למס החברות ישנה השפעה על נטייתן של חברות בינלאומיות להשתקע במדינה כזו או אחרת, ועל כן ממשלות המעוניינות להגדיל את ההשקעות הזרות בארצן לרוב שומרות על מס חברות נמוך בהשוואה למדינות דומות להן. מחקרים אמפיריים מעלים קשר חזק בין שיעור מס החברות במדינה לבין יכולתה למשוך השקעות זרות, וכן כי נדידת חברות בין לאומיות ממדינה למדינה בניסיון להפחית את נטל המס היא תופעה נפוצה, ההולכת ומתגברת בהתאם למגמת הגלובליזציה. בשנים האחרונות אנו עדים לדוגמאות רבות לעניין זה, למשל לגבי חברת אפל (שהקימה חברות בנות באירלנד, הולנד, לוקסמבורג ואיי הבתולה על מנת להפחית את המיסוי עליה), גוגל (שהקימה גם היא חברות בנות באירלנד, הולנד ואיי ברמודה), ועוד.
מכיוון שהוא עלול להשפיע על הייצור והצמיחה, נטל מס החברות מוטל למעשה לא רק על החברות ועל המשקיעים בהן, אלא על אזרחי המדינה כולה. למשל, מחקרה של אליסון פליקס מהבנק הפדרלי של קנזס שפורסם בשנת 2007 מצא כי גידול של עשר נקודות אחוז במס החברות של מדינות עשירות מקטין את המשכורת השנתית הממוצעת באותן המדינות בשבעה אחוזים, כתוצאה מהירידה בהשקעות הפירמות. מחקר של ה-OECD משנת 2010, אשר ניסה לאמוד את הקשר בין מדיניות מיסוי לצמיחה, מצא כי העלאת שיעור מס החברות תגרור פגיעה משמעותית יותר בצמיחה בהשוואה להעלאת שיעורם של כל סוגי המיסים האחרים הקיימים.
חשוב לציין כי אזרחי המדינה סופגים את נטל מס החברות גם באופן ישיר, מכיוון שדרך קרנות הפנסיה וקופות הגמל הם למעשה מחזיקים בבעלות על מרבית החברות בישראל. כאשר רווחי החברות נפגעים כתוצאה מהמיסוי, התשואה של הקרנות נפגעת בהתאם.
מיסוי חברות בישראל
בישראל מסתמנת מגמה עקבית של ירידה במס החברות בשלושת העשורים האחרונים, בדומה לשאר מדינות העולם המערבי. עד אמצע שנות השמונים עמד מס החברות הסטטוטורי על מעל לשישים אחוזים, אך על רקע המשבר הכלכלי שהתפתח באותן השנים החלו ממשלות ישראל להפחיתו בהדרגה, עד ל-36% בשנת 1996. מס החברות נותר על רמה זו עד הרפורמה של שנת 2003, שנועדה להתמודד עם המשבר במשק בתחילת שנות האלפיים. במסגרת רפורמה זו ובהמשך לדוח ועדת קפוטא-מצא משנת 2005, הוחל מתווה של הפחתה נוספת, שהביא את שיעור המיסוי לרמה של 25% בשנת 2010. על פי החלטות ממשלה משנת 2009 שיעור המס ירד ל-24% בשנת 2011, והוא היה עתיד להמשיך ולרדת עד לרמה של 18% בשנת 2016. וועדת טרכטנברג, שקמה בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011, החליטה על הקפאת מתווה ההפחתה והחזרת שיעור המס לרמה של 25%.
להלן שיעורי המס בין השנים 1980-2013:
מקור – בנק ישראל (כאן)
על פי דוח וועדת טרכטנברג, הרפורמות שנעשו במערכת המיסוי בתחילת שנות האלפיים היו מוצדקות ותרמו רבות ליציאתו של המשק מהמיתון בו הוא היה שרוי. יחד עם זאת, הוועדה ביקרה את ההפחתה העקבית במס החברות, משתי סיבות עיקריות:
1. הגברת האי-שוויון במשק:
"…הקטנת מס החברות פעלה אף היא בכיוון רגרסיבי שכן רובו המכריע של ההון נמצא בבעלות בעלי ההכנסות הגבוהות – עשירון ההכנסה העליון החזיק בשנת 2009 בכ-29% מההון במשק, יותר מששת העשירונים התחתונים גם יחד… עקב היעדר נתונים מדויקים לגבי התפלגות ההון בישראל לא ניתן לבצע הערכה טובה של השפעת הקטנת מיסוי החברות על האי שוויון בהכנסה הכלכלית בישראל, אולם סביר כי צעדים אלו הרחיבו את הפערים הכלכליים." (פרק המיסוי, עמוד 84)
2. הקטנת הכנסות המדינה ויצירת גירעון: לפי הניתוח של חברי הוועדה, עקב המשבר העולמי לא סביר שהצמיחה תהיה גבוהה מספיק על מנת לפצות על הירידה בהכנסות המדינה כתוצאה ממתווה הפחתות המס, ועל כן הפחתות אלו יגדילו את הגירעון.
לפי דוח הוועדה, מדיניות מיסוי אמורה לאזן בין שלוש מטרות: צמיחה, שמירה על איזון פיסקאלי, והשפעות על אי-שוויון. מדיניות המיסוי שהתבטאה בהפחתת מס החברות נתנה משקל רב מדי לצמיחה על חשבון שני הגורמים האחרים, ולאור הירידה הצפויה בצמיחה כתוצאה מהמשבר העולמי היא הפכה למסוכנת ליציבות המשק.
בהמשך לקביעת שיעור מיסוי של 25% בשנת 2012, המליצו חברי הוועדה לבחון העלאה נוספת ל-26% בשנת 2013, תוך שהם מסתמכים על השוואת שיעור המס הסטטוטורי בישראל לשיעור המס הסטטוטורי הממוצע בכל מדינות ה-OECD (כולל מדינות שכפי שנראה בהמשך אינן ברות השוואה למדינת ישראל מבחינה זו), שעמד על 25.5% בשנת 2011. יחד עם זאת, חברי הוועדה הזהירו מהגדלת שיעור המיסוי אל מעבר ל-26%:
"יודגש כי חברי הוועדה רואים בעלייה מעבר לשיעור זה, תוך יצירת פער יחסית לשיעורי המס הממוצעים במדינות המפותחות, סכנה לפוטנציאל הצמיחה של הכלכלה הישראלית. יתר על כן, מרבית ההון בחברות שייך לגופים המוסדיים כגון קרנות הפנסיה וקופות הגמל,כך שלמעשה מרבית החברות בישראל נמצאות בבעלות הציבור הרחב. לפיכך הגדלה מופרזת של מס זה עלולה לפגוע דווקא במעמד הביניים." (פרק המיסוי, עמוד 90)
ציטוט זה עומד בסתירה מסוימת לציטוט הקודם, ויתכן כי הוא מסמן חילוקי דעות פנימיים בוועדה.
חוק עידוד השקעות הון
חוק עידוד השקעות הון נחקק בשנת 1959, במטרה לעודד חברות בין לאומיות מייצאות וחברות המעסיקות עובדים בפריפריה על ידי הטבות מס. במהלך השנים התפתחו בחוק שלל סעיפים "יוצאי דופן", שנועדו לתגמל באופן ספציפי משקיע כזה או אחר. למשל, החברה לישראל של שאול אייזנברג קיבלה בשנת 1968 פטור ממיסים למשך שלושים שנים במסגרת החוק, ביוזמתו של שר האוצר פנחס ספיר.
בשנת 2009 פורסם מחקרם של גיא נבון ורוני פריש מבנק ישראל אודות חוק עידוד השקעות הון, אשר מביא בין השאר סקירה של מחקרים קודמים. חוקרים שונים שבחנו את הנושא מאז שנות השבעים מצאו כי הסבסוד מביא לביצוע פרויקטים לא כדאיים, לאי יעילות בייצור, להקמת מפעלים שסיכוי הישרדותם נמוכה, להעדפת תעשייה מסורתית ולא יציבה על חשבון תעשייה מתקדמת, אינו מוביל להגדלת ההשקעה הפרטית בפריפריה, ואינו משפיע על האבטלה. באופן היסטורי קשה להראות תרומה כלשהי של החוק לכלכלת אזורי הפריפריה בישראל, ובהחלט ייתכן שהוא אף פגע בפריפריה על ידי יצירת תלות של תושביה בתעשיות מסורתיות. מלבד חוסר תרומתו לכלכלת הפריפריה, יוצר חוק עידוד השקעות הון תמריצים נרחבים לשחיתות. בשני העשורים האחרונים נרשמו מקרים רבים של רמאות מצד בעלי עסקים המעוניינים להשיג הטבות במסגרת החוק, או בכירים במשרד התעשייה והמסחר שקיבלו שוחד בתמורה להטבות שמציע החוק.
בתחילת 2011 נערכה רפורמה מקיפה בחוק לעידוד השקעות הון, אשר פישטה את הקריטריונים הקבועים בו. במסגרת החוק החדש מפעלים המייצאים יותר מ-25% מתוצרתם מקבלים הנחות משמעותיות במיסוי החברות: מס בשיעור של 15% במרכז ו-10% בפריפריה בשנים 2011-2012, 12.5% במרכז ו-7% בפריפריה בשנים 2013-2014, ומס בשיעור של 12% במרכז ו-6% בפריפריה החל משנת 2015. גם לגבי הקריטריונים האלו קיימת ביקורת – ההפרש בינם לבין המס הסטטוטורי גבוה מדי, לא ברור מדוע קריטריון היצוא מקבל משקל רב כל כך והאם לא עדיף להשקיע בפריפריה בדרכים אחרות.
אני מודה שבאופן אישי קשה לי לגבש דעה לגבי החוק. מצד אחד, הוא כן תורם להפחתת שיעורי המיסוי האפקטיביים. מצד שני, אני לא בטוח שהקריטריונים הם אידיאליים, ובאופן עקרוני הייתי מעדיף מערכת מיסוי יותר אחידה עם פחות יוצאי דופן, מכיוון שהקריטריונים ליוצאי הדופן לרוב מושפעים מאינטרסים שמאחורי הקלעים ולא מחשיבה כלכלית אסטרטגית.
תמונת מצב בין לאומית
ישנה שונות רבה בגובה המס שמטילות מדינות שונות בעולם על החברות הפועלות בשטחן. בתחתית הרשימה נמצאים מקלטי מס כגון איי הבתולה, איי קיימן ולוקסמבורג, ואילו המדינות המערביות בעלות שיעורי המיסוי הסטטוטורי הגבוהים ביותר הן יפן, בלגיה, ארצות הברית וצרפת.
בשנת 2011 התפרסם מחקר אמריקני שנערך על ידי קווין מרקל ודאגלס שאקלפורד, העוסק בהשוואת שיעורי מס חברות אפקטיביים, על ידי סקירה של הדוחות החשבונאיים שפרסמו 11,602 חברות ב-82 מדינות שונות, בין השנים 1988-2009. החוקרים בדקו בין השאר את ההשערה כי חברות בינלאומיות מתכננות את תשלום המיסים שלהן ואת מיקום המפעלים והמטות באופן שמבטל לחלוטין את הבדלי שיעורי המס הסטטוטורי בין המדינות, ומצאו כי השערה זו שגויה: חברות במדינות שונות משלמות שיעורי מס אפקטיביים שונים. ממצא זה תומך בטענה כי מדינות מסוימות יכולות "להרשות לעצמן" לשמור על שיעורי מס חברות גבוהים יותר ממדינות אחרות מכיוון שיש להן יתרונות אחרים המחפים על כך, והחברות במדינות אלו אינן מתחמקות לחלוטין מתשלום המיסים הגבוהים – משתלם להן לשלם את המיסים האלו ולהישאר במדינות הללו.
על פי ממצאי המחקר, המדינות המערביות בעלות שיעורי מס החברות האפקטיביים הגבוהים ביותר הן יפן, ארצות הברית, צרפת וגרמניה – כולן מדינות גדולות, בעלות שוק פנימי משמעותי אשר חברות בין-לאומיות מוכנות לשלם מחיר מסוים על מנת להיות חשופות אליו. למשל, סטפן שיי, בכיר במשרד האוצר האמריקני, טוען כי גודלה של ארצות הברית בהשוואה למדינות אחרות מאפשר לחברות הסוחרות בתחומיה לעבור פחות גבולות במהלך המסחר, וכך לחסוך כספים, מה שמאזן את גובה מס החברות במדינה.
בניגוד למדינות אלו, מדינות קטנות לרוב שומרות על מיסוי חברות נמוך יחסית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא שוויץ, שיש המחשיבים אותה בתור מקלט מס. בשוויץ קיים מיסוי חברות של 8.5% ברמה הפדרלית, ומיסוי נוסף המשתנה בין הקנטונים השונים, כך ששיעור מס החברות הסטטוטורי הכולל נע בין 22% ל-13%. דוגמה מפורסמת אחרת היא אירלנד, אשר שיעור מס החברות הסטטוטורי שלה עומד על 12.5%. שיעור מס החברות באירלנד מוזכר כאחד הגורמים לצמיחה המהירה שאפיינה את "הנמר הקלטי" בשנים 1995-2008 (בדומה לארבעת "הנמרים האסייתים" – הונג-קונג, דרום קוריאה, סינגפור וטיוואן), והוא גרם בעשור האחרון לסכסוך בינה לבין צרפת, שטענה כי אירלנד מתחרה באופן "לא הוגן" על השקעות זרות. גם במדינות קטנות שבהן המס הסטטוטורי גבוה יחסית קיימים חוקים שונים המפחיתים את המס האפקטיבי. למשל, בבלגיה פותח מנגנון הנקרא Notional interest deduction היוצר מצב שבו למרות מיסוי סטטוטורי של כ-34%, המיסוי האפקטיבי יכול להיות נמוך מ-20%.
קיימות מעט השוואות בין לאומיות של מס החברות האפקטיבי הכוללות את מדינת ישראל. פירמת רואי החשבון הבין לאומית PwC פרסמה בשנת 2011 מחקר אשר אמד את שיעור המס האפקטיבי הכולל שהיה מוטל על חברות בין השנים 2006-2009, על ידי סקירת הדוחות של 1,820 חברות מהגדולות בעולן, מ-59 מדינות שונות, ביניהן 38 חברות ישראליות. על מנת לבצע השוואה רלוונטית לישראל, נבחר מדינות בסדר הגודל של מדינת ישראל החברות ב-OECD, בהן מתגוררים בין ארבעה ל-12 מיליון תושבים. הנתונים כוללים שלוש עשרה מדינות כאלו. להלן טבלה המתארת עבור כל אחת מהמדינות את שיעור המס הסטטוטורי ואת שיעור המס האפקטיבי.
* במדינות אלו קיים מיסוי נמוך יותר לחברות קטנות
באופן עקרוני שיעור מס החברות האפקטיבי יהיה תמיד נמוך מהשיעור הסטטוטורי. זה לא המקרה עבור חלק מהמדינות שבטבלה מכיוון שמדובר על שנים שונות, ומכיוון שההגדרות של PwC עבור המיסוי האפקטיבי כוללות נושאים נוספים. שיעור המס הסטטוטורי הממוצע עבור המדינות שבטבלה הוא 23.6%, נמוך משיעור המס הסטטוטורי של מדינת ישראל. שיעור המס האפקטיבי הממוצע בין השנים 2006-2009 לפי המחקר של PwC הוא 21.3%, ובישראל המס האפקטיבי הוא הגבוה ביותר מכל המדינות שנסקרו. נתונים אלו אינם מספקים לשם קבלת תמונת מצב מלאה ועדכנית בנוגע למיקומה היחסי של מדינת ישראל, אך הם מרמזים על האפשרות כי מס החברות האפקטיבי בישראל אינו נמוך בהשוואה למדינות אחרות, למרות חוק עידוד השקעות הון.
מגמות בשיעור מס חברות בעולם
מחקרם של מארקל ושאקלפורד שהזכרתי לפני כן מצא כי מס החברות האפקטיבי נמצא במגמת ירידה עקבית בכל המדינות בשני העשורים האחרונים: במהלך השנים 1989-2009, עבור תשע מדינות מערביות שיש עבורן תצפיות בכל השנים, מס החברות האפקטיבי ירד בממוצע ב-12 נקודות אחוז. מחקר אחר שפורסם על ידי האיחוד האירופאי מוצא כי מיסי החברות באירופה קוצצו מרמה ממוצעת של 35.3% במחצית השנייה של שנות התשעים לרמה ממוצעת של 23.5% בשנת 2012.
אחת הדוגמאות לעניין זה היא מדיניות מיסוי החברות בשבדיה, בה מרבית סוגי המיסים הם בין הגבוהים בעולם. עד שנות התשעים מיסוי החברות בשבדיה היה בין הגבוהים בעולם המערבי. במסגרת הרפורמות שנעשו במדינה לאחר המשבר של תחילת שנות התשעים, נקבע מתווה של הפחתה במס החברות, שהביא אותו לרמה נמוכה ביחס למרבית מדינות אירופה באמצע שנות התשעים. במקביל לכך מערכת המס הפכה להיות יותר אחידה, ופחות נתונה למניפולציות. לאחר מכן מדינות אירופאיות אחרות החלו להפחית את שיעורי מס החברות שלהן, עד ששבדיה שוב הפכה בשנת 2009, עם שיעור מס סטטוטורי של 26.3%, למדינה עם שיעור מס חברות גבוה באופן יחסי. בתגובה לכך הוחלט להפחית את שיעור מס החברות הסטטוטורי ל-22% בשנת 2013.
דוגמאות אחרות למדינות שהפחיתו לאחרונה או מתכננות להפחית את שיעורי מס החברות שלהן כוללות את יפן וקנדה שהפחיתו את מס החברות שלהן בשנת 2012, את פינלנד המתכננת להפחית את שיעור מס החברות בשנת 2014 ל-20%, ואת בריטניה המתכננת להפחית את שיעור מס החברות ל-20% בשנת 2015. תוכניות דומות מוזכרות לגבי ספרד, ארצות הברית ומדינות נוספות.
מה שהיה אולי שיעור מס ממוצע בשנת 2011, יהפוך עד מהרה להיות שיעור מס גבוה.
הסביבה העסקית: ישראל לעומת העולם
כאשר חברות בין לאומיות בוחרות היכן למקם מטות ומפעלים, מס החברות המקומי הוא רק אחד השיקולים העומדים לנגד עיניהן. שיקול אחר, חשוב לא פחות, הוא הסביבה העסקית הרלוונטית: גודל השוק הפנימי, מוסדות, תשתיות, הון אנושי, עלויות לוגיסטיות, מצב בטחוני, וכל פרמטר אחר שיכול להשפיע על פעילותה של החברה. שיעור מיסוי נמוך יכול לפצות על סביבה עסקית בעייתית, וסביבה עסקית מצוינת יכולה לתמוך בשיעור מיסוי חברות גבוה. על כן, בחינת מדיניות המיסוי הנכונה עבור מדינת ישראל מחייבת התייחסות לפרמטרים אלו.
הפורום הכלכלי העולמי מפרסם מדי שנה את דוח התחרותיות, המשווה מספר רב של מדינות על פי תריסר קטגוריות-על של פרמטרים, כאשר כל אחד מהם מפורק לתת-קטגוריות. שתי קטגוריות-על רלוונטיות במיוחד לדיון: תשתיות ומוסדות. להלן דירוגי המדינות שנבחרו בתור קבוצת ההשוואה של 13 מדינות אירופאיות שגודל אוכלוסייתן דומה לשל ישראל, לפי הדוח של השנים 2011-2012, לגבי תשתיות ומוסדות.
ישראל מדורגת במקום התשיעי מבין 13 המדינות בקבוצת ההשוואה, גם לפי מוסדות וגם לפי תשתיות. קטגוריות אלו כוללות תת-קטגוריות רבות אשר אינן רלוונטיות למשקיעים זרים, ולכן רצוי לעבור לרזולוציה גבוהה יותר. לשם השוואה נבחר את שוויץ, את דנמרק, ואת הרפובליקה הצ'כית.
להלן הדירוגים של שלושת המדינות הללו מתוך 142 מדינות, לגבי מספר תת-קטגוריות הרלוונטיות למשקיעים זרים:
כפי שניתן לראות, שוויץ ודנמרק עוקפות את מדינת ישראל בפער משמעותי כמעט בכל המדדים, וגם צ'כיה מקדימה את ישראל בשבעה מתוך 14 המדדים שנבחרו, ביניהם שלושה מבין ארבעת המדדים הקשורים לתשתיות, וגודל השוק המקומי.
יכולתי לבחור פרמטרים אחרים, אבל התוצאה לא הייתה משתנה באופן משמעותי. ישנם נושאים שבהם ישראל מדורגת גבוה ביחס לכל מדינות העולם, כגון פרמטרים הקשורים לחדשנות, למוכנות טכנולוגית ולתחכום עסקי, אם כי גם בהם מדינות סקנדינביה ושוויץ לרוב מדורגות גבוה יותר, ולא ברור עד כמה נושאים אלו רלוונטים לחברות בין לאומיות שממילא יש ברשותן מרכזי פיתוח בכל העולם. בשאר הנושאים ישראל מדורגת לרוב אחרי מדינות מערב, צפון ומרכז אירופה, ובחלקם גם אחרי מדינות מזרח ודרום אירופה.
חסרונותיה של ישראל בתחום התשתיות, בייחוד בכל הקשור לכבישים ונמלי ים, מופיעים גם במחקרים נוספים. למשל, על פי דו"ח פנימי של רשות ההגבלים העסקיים התפוקות בנמלי ישראל נמוכות ב-30% לעומת הממוצע העולמי. נושא חשוב נוסף הוא המרחק הפיזי של מדינת ישראל מהשוק האירופאי, שהוא גדול ממרחקן של שאר המדינות בקבוצת ההשוואה: כאשר מנהל בחברה גרמנית השוקלת לפתוח מחלקת מחקר במדינה זרה נדרש להחליט האם עליו לטוס פעמיים בשבוע להולנד או לישראל, המרחק הוא גורם בעל חשיבות. ולבסוף, מלבד העלות הישירה של ההתמודדות עם המצב הבטחוני בארץ, הסביבה הגיאו-פוליטית של מדינת ישראל וההתיחסויות אליה בתקשורת העולמית מרתיעות משקיעים זרים.
אם נשווה בין טבלת המיסוי לטבלת דירוגי התחרותיות, נראה כי פורטוגל, הונגריה והרפובליקה הצ'כית מנסות לפצות על חסרונותיהן על ידי מס חברות נמוך באופן יחסי, בעוד שישראל ויוון אינן עושות זאת. לאור נתונים אלו והמגמות העולמיות, עלול להיווצר בשנים הקרובות פער בין ישראל לבין המדינות המתחרות איתה על השקעות זרות – פער המסכן את עתיד הצמיחה של כלכלת המדינה ועשוי לפגוע בכל שכבות האוכלוסייה. בעוד שקשה מאוד יהיה לשנות את הדירוג היחסי של מדינת ישראל בנושאים כגון המצב הבטחוני, איכות נמלי הים או נטל הרגולציה הממשלתית, את מס החברות ניתן להפחית בקלות יחסית על מנת לפצות על חסרונות אלו.
סיכום
במדינת ישראל כיום, אין דבר קל יותר מלהעלות את מס החברות. הלך הרוח הפופוליסטי השולט בתקשורת תומך בכך מתוך בורות, והגורמים שלרוב משמשים משקל מאזן לפופוליזם, כגון משרד האוצר ובנק ישראל, מוטרדים יותר מהגירעון ומעוניינים לסגור אותו כמה שיותר מהר וללא התנגדויות פוליטיות. היחידים שמשמיעים קול נגדי הם בעלי החברות ונציגיהם, אך הם נתפסים בתור אינטרסנטים ולכן לרוב מתעלמים מטענותיהם.
זהו הפתרון הקל, אך לאו דווקא הנכון. הפתרון הנכון לסגירת הגירעון הוא ביטול פטורים לא מוצדקים, ייעול המגזר הציבורי ותיקון עיוותים היסטוריים במשק – אך אלו ידרשו משר האוצר להילחם כנגד כוחות פוליטיים חזקים, ויגררו מספר נמוך יותר של לייקים בפייסבוק.
פתרון קל נוסף שלפיד בוחר בו הוא קיצוץ בתשתיות. לקיצוץ בתשתיות והעלאת שיעור מס החברות יש מכנה משותף: שניהם יפגעו בצמיחה העתידית, ושניהם פוגעים בכלכלת ישראל מבלי שנוכל לראות באופן פיזי את הפגיעה. קל לראות פגיעה כאשר התרגלנו לקבל משהו במחיר מסוים ועכשיו הוא עולה יותר או נעלם, אבל הפגיעה של הזדמנויות אבודות היא בלתי נראית. איך הייתה נראית מדינת ישראל היום לו הייתה מוקמת רכבת תחתית בתל אביב לפני שני עשורים? איך היא הייתה נראית לו מס החברות בשנת 2000 היה נמוך ביחס לעולם וחברות בין לאומיות רבות היו משקיעות כאן בעשור האחרון? לעולם לא נדע, אנחנו לא מרגישים בפספוסן של ההזדמנויות הללו ולכן גם לא חושבים שהייתה כאן איזו שהיא טעות.
הגישה הזו של לפיד, שמירה על הפופולאריות בכל מחיר אפשרי, היא לא בריאה עבור שר אוצר. שרים אחרים יכולים להילחם בקבוצות אינטרסים צרות ולהגדיל את הפופולאריות שלהם, אבל שר האוצר אחראי על השמירה על מסגרת התקציב – הוא אמור להיות לא פופולארי כמעט בהגדרה, ואם אין אף גורם חשוב שמתנגד לו סימן שהוא לא מבצע את עבודתו נאמנה.
לפני קבלת החלטה בנוגע לשיעור המיסוי הרצוי ולחוק עידוד השקעות הון, יש לקיים מחקר מעמיק ועדכני המשווה את מס החברות האפקטיבי בישראל למיסי חברות אפקטיביים במדינות דומות, ומתייחס למגמות העתידיות הצפויות במדינות אלו ולסביבה העסקית בישראל. ללא חשיבה אסטרטגית מסוג זה תהיה זו טעות להעלות את שיעור מס החברות – טעות שעלולה לעלות לכולנו ביוקר.
תודה רבה על ההסבר. בהחלט מסכים עם זה.
אולי כדאי להוסיף קטע על הטרנד של צמצום במיסים ישירים והגברת המיסים העקיפים.
בנוסף, הייתי רוצה שמערכת המס הישראלית תעבור שינוי: ההכנסות של שנה מסויימת הן ההוצאות של השנה שלאחר מכן. כלומר להמנע מחריגה תקציבית בכלל, אלא אם יש מלחמה או אסון ענקי אחר. כאשר ידוע מראש גודל העוגה, חלוקתה היא בהתאם ליחסי הכוחות הפוליטיים.
כמה דברים שאני לא רואה שקיבלו מענה בפוסט המחכים שלך:
1) האם חברה יכולה לדעת את שיעור המס האפקטיבי מראש, לפני ביצוע ההשקעה? כי אם המס האפקטיבי רק מראה את יכולת החברה "להתחמק" ממיסים, ואין לה יכולת לדעת מה יהיה שיעור המס האפקטיבי מראש, אז מה שישפיע על ההחלטה שלה יהיה שיעור המס הסטטורי, ולא האפקטיבי.
2) האם השקעות זרות נחוצות לישראל? באופן כללי, השקעות זרות נחוצות בשביל לקדם ייצוא. האם ישראל נמצאת בגירעון מסחרי?
3) נראה ששיעורי מס החברות יורדים עוד ועד במין מירוץ לתחתית – מין מירוץ חימוש כלכלי, שבו מדינות מתחרות על השקעות זרות, אבל בסך הכל זה משחק סכום אפס, ולכן כולן, באופן כללי – מפסידות (שיעורי מס נמוכים יותר על אותה כמות השקעות). זה לא נראה מצב יציב. מכיוון שמדינות הן מעל החוק, הייתי מצפה לקרטל.
יואב,
1. כמובן שחברה יודעת מראש. למשל "חוק עידוד השקעות הון". יש לציין שבמסגרת החוק, החברה שהשקיעה באיזור עדיפות לאומית (א' או ב') יכולה להשקיע את הרווחים לפני מס במפעלים באיזור הפיתוח וכך לא לשלם מס בכלל. אם החברה רוצה להוציא את הכסף מהארץ כדיבידנד, היא צריכה לשלם עליו מס כרגיל.
2. כסף נכנס הוא תמיד טוב. המשיקיעים (הזרים) רוצים לקבל תשואה על ההון. לגיטימי. השאלה היא האם זה יוצר עיוות רציני מדי בכלכלה הישראלית…
בגדול, יש כמעט שיוויון בין יצוא ליבוא.
יש ללחוץ כדי לגשת אל h1.pdf
אני אתייחס ל2 : "כסף נכנס הוא תמיד טוב". זה נכון רק אם יש מחסור בהון, וההון יילך למקומות הנכונים, או יש מחסור בייצוא.
אחרת, כסף נכנס יכול לגרום להעלאה זמנית של המטבע ולגרום לקריסה של הייצוא.
אם למשל, ההון הנכנס היה הולך להעלאת הרמה הטכנולוגית של ענף הבנייה הישראלי, זה היה מצוין. בפועל, זה לא קורה, כי יש לענף כוח אדם זול שמיובא מחו"ל, ולחץ על ממשלה יותר לאפשר זאת ולהביא יותר כוח אדם יותר קל/זול והעלאת הרמה הטכנולוגית.
אם ההון הנכנס סתם קונה אגרות חוב, זה לא בהכרח טוב.
אני חושב שניתן להסתכל על הייצוא בנקודת זמן מסויימת במונחים של המטבע הזר. נניח אנחנו מייצרים בישראל מוצר שנמכר בסופו של דבר ב-5$ בארה"ב, ואילו גם בסין מייצרים את אותו המוצר, מכיוון ששכר הפועל הסיני נמוך בהרבה, אין בכלל תחרות… שער המט"ח ממש לא משפיע. בנוסף, יש הבדלים טכנולוגיים/איכותיים בינינו לבין שאר העולם, בחלק מהתחומים. כמובן יש את הדוגמאות הבולטות של "אינטל", "ישקר"…
כלומר, אם נניח שהיצואן משלם לפועל המקומי 30 ש"ח לשעה. אם שער הדולר הוא 3, אז זה 10$, אם שער הדולר הוא 4, זה 7.5$. אם מדברים על שכר של 30,000 או פרוייקט של 30 מיליון, המחירים בדולרים בהתאמה.
השאלה היא האם להחזיק מתכנת ישראלי מבריק, או שלושה הודים בינוניים…
אם השער יורד, ההודים אטרקטיביים יותר.
אם מחיר ההון הנכנס נמוך, ריבית נמוכה, זה מאפשר להסיט את ההון הישראלי לאפיקים אחרים… משק שפתוח לשווקים הבינלאומיים יכול לפרוח…
1. חברה יכולה לדעת מראש שהיא תקבל הנחה כזאת או אחרת במסגרת חוק עידוד השקעות הון, או לנהל מו"מ עם רשויות המס כמו שאינטל ואחרות עושות.
2. ישראל לא נמצאת בגירעון מסחרי, אבל השקעות זה תמיד טוב, ומס חברות לא קשור רק להשקעות זרות. אם יש לך חברת נדל"ן ישראלית, למשל, אז בארץ היא משלמת 25% כי אין לה שום הנחות במסגרת חוק עידוד השקעות הון (כי היא לא מייצאת), ובהחלט יכול להיות שהיא תעדיף להשקיע את הכספים שהיא מרוויחה ולבנות בניינים חדשים במזרח אירופה כי שם יש מס חברות יותר נמוך. לא חבל?
מקלטי מס ומדינות קטנות כמו אירלנד ושוויץ שומרים על מיסי חברות נמוכים למרות שאין להן גירעון מסחרי, פשוט כי זה תורם לצמיחה שלהן והשוק המקומי לא מספיק על מנת לגרור את המשק שלהן אחריו לבדו.
3. קרטל זה שיווי משקל לא יציב, הוא עובד כל עוד ניתן איכשהו לכפות על החברים את המשך ההשתתפות כי לכל אחד שווה לסטות. כשזה מגיע למדינות, נראה שאין מנגנון שמאפשר את הכפייה הזו. מדינות אירופה יכלו למשל להחליט על מס חברות אחיד במסגרת האיחוד האירופאי, אבל הן לא עשו זאת, ואני מניח שהסיבה לכך היא שהמדינות הקטנות ידעו שאם יהיה להן אותו מס כמו לצרפת וגרמניה, הפירמות יעדיפו להיות בצרפת וגרמניה.
2) אבל אם הם רוצים לקנות דולרים כדי להשקיע בחו"ל, מישהו חייב לקנות דולרים.
3)כן, אתה צודק. אני מניח שאם המצב יהי חמור מספיק המדינות הגדולות יכפו משהו.
מעניין, תודה אורי.
השאלה המתבקשת בעיני, בעיקר כשאנחנו נחשפים לנתונים כמו שומה של 0.3% ל"טבע", או הזכאות של מפעלים שאי-אפשר להעביר (למשל, מפעלי ים המלח) להטבות במסגרת חוק עידוד השקעות הון: איך מתפלג ההפרש בין המס האפקטיבי למס הסטטוטורי? הרי מס החברות בארץ לא רגרסיבי, לכן ניתן לצפות שחלוקת ההטבות תהיה מוטה לטובת עסקים גדולים ומתוחכמים יותר – ולמעשה אנטי-רגרסיבית. האם יש תופעה כזו?
המילה "רגרסיבי" לא נכונה כאן. אם יש מפעל קטן פרטי שהוא בבעלות של איזה מיליונר, ולעומתו חברת ענק שהיא בבעלות של המון משקיעים וביניהם קרנות הפנסיה של הציבור, והמס על המפעל הקטן הפרטי הוא גבוה יותר, אז זה רגרסיבי או פרוגרסיבי?
סליחה, התכוונתי "פרוגרסיבי" בכל המקרים – טעות שלי, עשיתי קצת בלגן ונראה לי שבלבלתי אותך. לשם הבהרה, אני מתכוון שמס על מפעל קטן צריך להיות נמוך ממס על מפעל גדול, ואין לזה קשר לבעלים של המפעל (בדמיוני אנחנו חיים באוטופיה שבה חברות מתנהלות כיחידות עצמאיות ואינן מוטות מאינטרסים של בעלי העניין). אני חושב שזה תואם את האינטרס של החברה (במובן society) לקזז קצת מהיתרון לגודל, שלעתים אמנם נובע מיעילות אבל לעתים נובע מכוח עודף בשוק.
מדוע לא להוריד את מס החברות לאפס. פשוט כך. אין זה אומר שלא יוטל מס על רווחי הון – שזה דבר אחר לגמרי.
איתמר, זה לאו דווקא רעיון רע…. ראה סעיף 3
http://www.npr.org/blogs/money/2012/07/19/157047211/six-policies-economists-love-and-politicians-hate
וגם – פוסט מעניין מאד.
אכן מלכודת. אם תיקח יותר מדי מס היום תשלם ביוקר בעתיד.
אז בוא ואני אחזור על משהו שאתה יודע יותר טוב ממני. החברות והאנשים הראשים שבראשן משלמים פחות באחוזי מס מהמעמד הבינוני הגבוה של עבודים במשכורות גבוהות. זה הפוך לרעיון של מערכת המס הפרוגרסיבית שמקובלת בכל העולם. למה זה? מהסיבות שהזכרת, כי החברות יכולות הרבה יותר בקלות לעזוב ולשלם מס בדרך אחרת, ולמדינה אין הרבה מה לעשות בקשר לזה.
באמת שאין הרבה שמדינה יכולה לעשות בקשר לזה. החברות מכופפות את הידיים של הממשלות ומכריחות אותן להוריד מיסי חברות "כי אחרת נעזוב" והמדינות נאלצות להתקפל. וככל שהשוק חופשי יותר וגלובאלי יותר היכולת של החברות לעשות את זה גדלה. לכל כל מדינה משתלם בגלל האינטרס שלה להוריד בעוד קצת את מס החברות ולמשוך משקיעים, המיסוי הפרוגרסיבי הולך לכל הרוחות כשמדובר בעשירים ביותר, ואתה ואני משלמים את החשבון בצורת מס גבוה יותר על המשכורות שלנו (אותן משכורות שכביכול עולות כשמורידים את מס החברות אבל זה רק בתנאי שכל המדינות האחרות לא מורידות אותו גם). אני רוצה להשתמש במונח שאתה מכיר היטב כדי לתאר את המצב הזה: "כשל שוק". בתחרות של שוק חופשי על השקעות המדינות הן שבויות בידי החברות משום שכשמדינה פועלות בהתאם לאינטרס לטווח הקצר שלה היא פועלת בניגוד לאינטרס לטווח הארוך של המדינות כולן.
מה לעשות? אולי אין מה לעשות פה בישראל. בכשל שוק בינלאומי כזה רק המדינות הגדולות יכולות לטפל. אבל הנה רעיון: כשהשוק החופשי מכזיב צריך פיקוח, במקרה זה בינלאומי. המדינות הגדולות צריכות להחליט על מס חברות שהוא ראוי ולמצוא דרך לפגוע כלכלית בתשואה של חריגה מהמדיניות המוסכמת.
ג'וזף שטיגליץ כתב על הרעיון הזה בספרו "לתקן את הגלובליזציה".
מה שאומר שקראתי אותו, מה שאומר שזה לא באמת הרעיון שלי (אני לא זוכר במודע יותר מדי מהספר הזה, אבל כנראה שמשהו שקע). טוב נו אם שטיגליץ חושב שזה יכול לעבוד אולי זה באמת יכול לעבוד.
זה דווקא הפוך מכשל שוק. זו הוכחה שהשוק כן עובד.
הרי מה נאלצות לעשות פירמות כאשר יש תחרות חזקה? להוריד מחירים. אז המדינה היא פירמה והיא מורידה את מחיר הפעילות בה, כלומר את מס החברות.
השאלה היא מה המטרה שלך. אם המטרה היא שחברות ישלמו כמה שפחות מיסים אז כן, השוק עובד. אם המטרה היא אחרת צריך לשאול אם הצורה שבה השוק עובד משרתת את המטרה. כמו שאני רואה את זה אם מי שמרוויח 40,000 לחודש משלם יותר מ-40% מס ומי שמרוויח מיליונים משלם פחות מ-20% אז משהו דפוק בממלכת דנמרק.
עמית, כתבתי את זה ברשומה אבל כנראה לא הדגשתי מספיק – מס חברות אינו מס על עשירים. עשירים משלמים מיסים על ההכנסה שלהם, והם משלמים מס רווחי הון. מכיוון שרוב החברות הן ציבוריות, מס חברות מוטל במידה רבה על הציבור כולו, וגם ההשפעה שלו על השקעות נספגת על ידי הציבור כולו.
קח למשל את המדינות הנורדיות – מערכת מיסוי מאוד פרוגרסיבית, העשירים משלמים את המיסים הגבוהים בעולם, ובכל זאת מס החברות נמוך מאשר בישראל. כי הם יודעים שזה לא באמת קשור לפרוגרסיביות.
זהו שזה די כן מס על עשירים. אני אולי יכול לקחת הלוואה של -10,000 ש"ח ולשים אותם על מניות של טבע ואז "כאילו" שזה מס עלי. אבל בפועל לאנשים עשירים יש הרבה יותר מניות בחברות גדולות מלאנשים שאינם עשירים (שזה טבעי לחלוטין כי להם יש כסף, זה רק אומר שהטיעון שלך לא ממש מחזיק).
אני לוקח את המדינות הנורדיות. המדינות הנורדיות [מודגש]חייבות[\מודגש] לסטות מהמדיניות הסוציאל דמוקרטית שלהם ולהוריד את מיסי החברות, שזה בדיוק הכשל שהתרעתי עליו. כל מדינה בתורה חייבת להוריד את המס כדי למקסם את הרווח שלה ובסופו של דבר כל המדינות מרוויחות פחות. אם טכנית אתה לא רוצה לקרוא לזה כשל שוק אז בסדר, אולי זה לא הביטוי הנכון (אני לא בטוח אבל נניח). אבל זה כשל מסוג כלשהו.
זה כמו לומר שמע"מ על טלוויזיות זה מס על עשירים כי לעשירים יש יותר טלוויזיות. החשיבה הזו מטעה לדעתי, כי היא מכניסה את מס החברות לדיון הסטנדרטי של מס רגרסיבי / פרוגרסיבי, ולדעתי מס חברות לא צריך להיות חלק מהדיון הזה. זה משהו שונה לחלוטין. אם מה שמטריד אותך זה הפרוגרסיביות, אתה יכול להוריד את מס החברות ובמקביל להעלות מיסים אחרים שהם באמת מיסי עשירים – מע"מ על מוצרי יוקרה, מיסי הכנסה במדרגות הגבוהות, מיסים על רווחי הון וכו'. מס החברות הוא סוג של חיה מוזרה, שונה משאר המיסים, בגלל העניין של התחרות הבין לאומית.
המדינות הנורדיות לא חייבות שום דבר. הן רוצות מס חברות נמוך, כדי שתהיה להן צמיחה גבוהה וכלכלה עשירה שתוכל לתמוך במדיניות סוציאלית יקרה. וזה עובד. אתה רואה את מס חברות נמוך בתור משהו רע ברמה העקרונית, אבל אין לכך שום סיבה. העשירים במדינות הנורדיות משלמים מיסים גבוהים, ואלו מדינות נורא שוויוניות למרות מס החברות הנמוך. הוא פשוט לא חלק מהדיון הזה.
לגבי הכשל שלך, זה בדיוק אותו הכשל שגורם למעסיקים לשלם למהנדסי אלקטרוניקה שכר גבוה. כל מעסיק בתורו חייב להגדיל את המשכורת כדי למשוך את המהנדסים הטובים ביותר, ובסופו של דבר כל המעסיקים מרוויחים פחות. אכן, כשל נוראי. או, בשמו היותר מדויק, "תחרות חופשית".
קודם כל מס קניה זה מחלקה אחרת. מס חברות הוא הרבה יותר דומה למס הכנסה מלמס קניה. וכמו שציינת אפשר להעלות מעם על טלויזיות עם מסך בגודל של הקיר הממוצע או על מכוניות יוקרה וזה כבר יותר דומה מלהעלות את המס על טלויזיות שיש לכולם וכולם צריכים. מניות בחברות פרטיות גדולות אין לציבור ומניות בחברות ציבוריות קטנות יש לו על אחריותו (וצריך לטפל בזה שקרנות הפנסיה משקיעות יותר מדי כסף מהפנסיה של אנשים פשוטים באפיקים מסוכנים בלי שיש להם מושג על זה).
במדינות הנורדיות מורידים את מס החברות כדי להיות תחרותיות עם המדינות האחרות שמורידות את מס החברות. אתה אמרת את זה בעצמך. הבחינה הזאת הן מאולצות לעשות את זה.
זהו שתחרות חופשית זה טוב חוץ מבמקרים שזה לא טוב (כן טאוטולוגיה. אני יודע). אז חזרנו לכשל שוק. האם זה בריא שמדיניות המיסוי של מדינות עומדת באותם לחצים שבהם עומדים מעסיקים מול המועסקים שלהם? האם שוק חופשי זה תמיד טוב? ואני יודע ששוק חופשי זה לא תמיד טוב. אתה לימדת אותי. מותר לשאול את השאלה, האם זה טוב? האם אנחנו רוצים את זה? האם אנחנו רוצים שחברות והבעלים המיליארדרים שלהן ישלמו מס אפסי ושהמהנדסים האלה שמקבלים משכורת של עשירונים גבוהים ישאו בכל העול? מותר לשאול את השאלה הזו.
כמו שאמרו לך כאן זה לא כשל שוק. זה שוק שפועל היטב, ואולי הוא מוביל למצב עתידי שבו מיסוי החברות יהיה אפסי. הדרך היחידה לעצור את המגמה היא ליצור קרטל, אבל למדינות שווה לסטות ממנו ולכן זה לא עובד. אין קרטל כזה באופן רשמי, אבל בכל זאת צרפת כועסת על אירלנד בגלל מס החברות הנמוך שלה, ואירלנד לא מתכוונת לשנות את המדיניות כי אם המיסוי שלה יהיה שווה לצרפת חברות יעדיפו את צרפת עליה.
כמו שאמרתי לך בתגובה האחרת אם "כשל שוק" זה ביטוי לא מתאים אז אפשר להחליף את השם: כשל מוסרי, כשל גיאופוליטי או סתם כשל. הנקודה היא שכמו שאמרת המס הזה כל הזמן יורד לא כי יש רצון דמוקרטי להוריד אותו כי הממשלות והעמים שבוחרים אותם חושבים שזה צודק, אלא בגלל שהתנאים של השוק הגלובאלי הנוכחי דוחפים לשם (ויכול להיות שוק גלובאלי אחר שהתנאים בו ידחפו לכיוון אחר).
אתה צודק, צריך קרטל בשביל להילחם בזה, וזה מה שהצעתי. קרטל זו מילה קצת מפחידה. מדינות עושות קרטלים כל הזמן. הם נקראים הסכמים או אמנות. השוק הגובאלי בצורתו הנוכחית הוא תוצאה של הסכמים בין מדינות. יכולים להיות הסכמים אחרים. אם מדינה היום שוברת את אמנות הסחר (למשל לא מחזירה חובות) היא יודעת שיהיה לזה מחיר. באותה מידה יכולה להיות אמנה שמתנה את הסחר החופשי במיסי חברות הוגנים כדי למנוע את רכבת השדים שתארת בפוסט שלך. זה לא בהכרח נכון או לא נכון. השאלה היא איך זה יעבוד ומה תהיה התוצאה.
אין שום דבר מפחיד או רע באופן עקרוני בקרטל, ואכן מדינות עושות קרטלים כל הזמן, וגם אנשים עושים קרטלים (איגודי עובדים, איגודי צרכנים). אבל אני אגיד לך למה הקרטל כאן לא יעבוד: כי המדינות אינן שוות.
נניח שהאיחוד האירופאי ינסה לכפות מס אחיד על כל המדינות החברות בו. אז יהיה את אותו מס החברות באירלנד, שבדיה, הולנד וגרמניה. אבל לגרמניה יש שוק פנימי גדול ותשתיות מצוינות, ובאירלנד פחות, אז למה שחברות יבואו לאירלנד? למדינות הקטנות לא שווה להסכים למס אחיד כזה, הן חייבות מס נמוך יותר מלמדינות הגדולות. לכן קרטל כזה לא יכול לשרוד.
דווקא האיחוד האירופי זו דוגמא מוזרה למדי, כי האיחוד האירופי הוא איחוד. הוא אולי בדרך להפוך למדינה אירופית אחת. למה צרפת יכולה לאכוף מדיניות מס אחידה מפריז, אבל המדינה האירופית העתידית לא תוכל לאכוף מדיניות מס אחידה.
שים לב שאמרתי מדיניות מס אחידה, ולא מס זהה. לא חייבים להיות פשטניים מדי. אולי אפשר לפתור את זה בצורה מתוחכמת. למצוא איזו נוסחה לסחר כתלוי במיסים. אולי אפשר לקבוע איזושהי אמנה שתשנה את כיוון הרוח. אני לא יודע לנסח את האמנה כי אני לא כלכלן (ואני משאיר לאנשים כמו שטיגליץ שכנראה שגנבתי את הרעיון ממנו להציע את המודלים). אבל אני לא מקבל את האמירה שככה זה ואי-אפשר לשנות. אנחנו חיים בעידן של גלובליזציה מתוקף הסכמים. אופי ההסכמים משפיע על התמריצים ולכן גם על התוצאות. ויכולה להיות מערכת אחרת של הסכמים שתביא לתמריצים אחרים שיביאו בתורם לתוצאות אחרות. אתה אולי חושב שמערכת ההסכמים הנוכחית היא טובה, ושמס חברות נמוך בכל העולם הוא רצוי. זו דעה לגיטימית כמו כל דעה אחרת. אבל זה לא אותו הדבר כמו להגיד שאי-אפשר לקיים מערכת הסכמים שתוצאתם הטבעית תהיה מס חברות גבוה יותר מכל העולם (למרות שאני מניח שיהיה קשה פוליטית לבצע זאת בגלל שלחלק מהאנשים שרוצים מסי חברות נמוכים יש השפעה פוליטית לא מבוטלת במדינות שונות ובארגונים בינלאומיים).
מה שאתה אומר פה זה שועדת טרכטנברג היא חבורה שטחית של דמגוגים.
הרי לא עשית פה איזשהו להטוט מתוחכם. פשוט, לא השווית את ישראל לארה"ב, צרפת וגרמניה. זה עניין של שכל ישר ותו לא. כל ילד מסוגל להבין שאנחנו לא ארה"ב.
ובכל זאת, חברי ועדת טרכטנברג, לא חשבו, או לא רצו לחשוב, על הרעיון הפשוט הזה, והעדיפו להסתכל על הנתונים בצורה עקומה. מה זה אומר על הועדה? שקולות המחאה מהרחוב שיבשו את שיקול דעתם של כמה מהכלכלנים הבכירים בארץ? מה זה אומר על שאר המסקנות שלה? האם גם הן נגועות בפופוליזם? (ואולי בגלל זה עבודת הועדה היתה "מוערכת" כל כך). הפוסט מעניין מאוד, אבל לא ממש מעודד לגבי איך החלטות כלכליות אקוטיות מתקבלות בארץ.
לא הייתי מגזים עד כדי כך. אני מאוד מעריך את טרכטנברג באופן אישי, וגם את חברי הוועדה האחרים שאני מכיר. הם פשוט התעסקו עם המון דברים במקביל, וכשהגיעו למס החברות לא היה שם איזה שהוא מומחה מיוחד לעניין זה שמכיר את הנתונים בעולם. גם אני בהתחלה לא חשבתי שיש עם ההחלטה שלהם בעיה, רק כשנתקלתי בשיעורי מיסוי נמוכים יותר במדינות הנורדיות התחלתי לחקור יותר לעומק.
שים לב שמהציטוט השני שלהם ששמתי פה עולה כי הם כן הבינו את חשיבות העניין, את הצורך שבשמירה על פער נמוך בין ישראל לבין העולם. פשוט היה חסר להם מידע קצת יותר ספציפי לגבי מדינות קטנות ולגבי המגמות, או שהם הניחו שחוק עידוד השקעות הון מחפה על הבעיות.
זה לא נשמע הרבה יותר טוב, אם מסקנה מג'ורית כמו העלאת מס חברות זוכה להתייחסות מרפרפת כזו… ודאי כשמדובר בכלכלנים מוערכים.
שניים מחברי הועדה הם המועמדים המובילים להחליף את פישר בתפקיד נגיד בנק ישראל. מעודד, אה?
השאלה היא בכלל למה צריך מס חברות. בניגוד לתפיסה הנאיבית, מדינה אינה צריכה הכנסות והיא אינה מטילה מס בשביל לקבל הכנסות. הכנסות יכולות להיות לה בשפע אינסופי אם תלחץ על כפתור הדפסת הכסף. מדינה מטילה מס כדי לספוג כסף מהשוק וכך להפחית לחצים אינפלציוניים. מכאן שיש הצדקה להטיל מס על פעילויות שיוצרות לחץ אינפלציוני כמו צריכה. לעומת זאת פעילות של חברות עסקיות מיועדת מטבעה להפחית את המחסור בעולם ולפיכך היא אנטי אינפלציונית. כך שהטעם בהטלת מס עליה לא ברור.
תפיסה מוזרה אך מעניינת של הנושא…
בכל אופן, נראה לי יותר הגיוני לטעון שמדינות אכן זקוקות להכנסות ממיסוי לשם מימון מוצרים ציבוריים ושהן לא יכולות להדפיס כסף כי זה יצור אינפלציה, ולא לטעון שמדינות יכולות להדפיס כסף אבל זקוקות להכנסות ממיסוי לשם מניעת אינפלציה. לפי ההיגיון שלך אין הצדקה להטיל מיסים גם על עבודה.
עד גבול מסוים, מדינות בהחלט יכולות להדפיס כסף מבלי שהדבר יתבטא באינפלציה. עיין ערך מה שעשו ועושים נגידי הבנקים במשבר האחרון ועדיין בארה״ב וביפן האינפלציה נמוכה מהרצוי.
עקרונית אתה צודק ואין הצדקה למיסוי על עבודה, אלא על צריכה בלבד. עם זאת, מבחינה מעשית נראה לי שיש קושי למסות צריכה בדרך פרוגרסיבית, ואם אנו מסכימים שיהיה זה לא הוגן להטיל על עשיר ועני אותו אחוז מס, ובהתחשב בכך שרוב רובו של שכר העבודה הולך לצריכה (וגם משכנתא היא סוג של צריכת משאבים) אז נצטרך למרבה הצער להסכים למיסוי עבודה.
לא הבנתי את הטענה. מה זאת אומרת לספוג כסף מהשוק? הכסף שהממשלות גובות מהציבור כמס נעלם? הממשלות הרי עושות בכסף הזה שימוש – קונות דברים, משלמות שכר, בונות תשתיות (שזה שוב שכר וקניות) וכו'. בכל הנוגע ללחץ אינפלציוני אלו אותם הדברים שאנשים רגילים היו עושים עם הכסף. קונים דברים, משלמים שכר, משקיעים. מה אני מפספס?
אבל למה שמדינה תצטרך לגבות מיסים? הרי ביכולתה להדפיס כמה שטרות שרוצים עם תמונה של אלתרמן (או משורר מזרחי כלשהו). מדוע היא צריכה לקחת את כספו של האזרח, כשהיא יכולה להנפיק כסף יש מאין. והתשובה היא שבאמת המדינה יכולה להנפיק כסף יש מאין, ועושה לעתים שימוש ביכולת הזו (מה שמכונה כיום "הקלה כמותית" או "הרחבת מאזן הבנק המרכזי"), אולם אם תעשה זאת מבלי להטיל מסים בכלל, כמות הכסף במשק תגדל בקצב כזה, שצפויה אינפלציה גדולה, זאת בגלל שיישאר לאזרחים יותר מדי כסף מהרצוי כדי להשתמש בו לצריכה.
אני עדיין לא מבין. אתה אומר שאם הממשלה לא "תספוג" כסף מהציבור על ידי הטלת מיסים כמות הכסף במשק תגדל, ואז תהיה אינפלציה. ואני שואל – וכשממשלה כן "סופגת" את הכסף מהציבור על ידי הטלת מיסים – מה קורה לכסף? הוא הרי לא נעלם. הוא עדיין במשק. הממשלה משתמשת בו לצריכה, ותשלום משכורות, בדיוק אותם הדברים שהציבור היה עושה עם הכסף. איך זה שונה, בכל הנוגע לאינפלציה, ממצב שבו הכסף היה נשאר בידי הציבור?
מאוד פשוט. המדינה גובה 100 ש"ח מהציבור, והמדינה מדפיסה 100 ש"ח – המשק מאבד 100 ש"ח וחוזרים אליו 100 ש"ח. האיזון נשמר, ואין אינפלציה.
לעומת זאת. המדינה מדפיסה 100 ש"ח ואינה גובה 100 ש"ח מהציבור – למשק מתווספים 100 ש"ח, וקיימת סכנת אינפלציה.
נדמה לי שהנקודה שאני מדגיש היא שכשמדברים על מדינה, מגוחך לחשוב שיש לה כסף מאחר שהיא גבתה אותו מהציבור. הרי המדינה היא הריבונית המוחלטת על הכסף, ואין לה כל צורך לגבות אותו כדי להשיגו. נכון יותר להסתכל על מדינה כגוף שמנפיק כסף ללא הרף, היא אינה גובה מיסים כדי להשיג כסף מהציבור, אלא במטרה לספוג אותו בכדי למנוע אינפלציה. האסכולה הכלכלית שמטיפה להסתכלות כזו על מצב העניינים קרויה MMT, התיאוריה המוניטרית המודרנית. אני לא מסכים עם דובריה בכל העניינים, אבל בהרבה נקודות חשובות אין לי ספק שהם צודקים.
המסקנה המשמעותית ביותר שיוצאת מדבריהם של אנשי ה-MMT הוא שגירעונות מסוכנים אך ורק בשל סכנת האינפלציה שהם טומנים. למשל עכשיו יאיר לפיד אולי חושב בתמימותו ובבורותו שהוא מציל את המדינה מאוברדרפט. אבל הסכנה היחידה שאולי הוא מציל ממנה את המדינה היא אינפלציה. אבל אם היה מסביר כך את הדברים, כולם היו מבינים שזו שטות, כי אנחנו מצויים בתקופה שבה האינפלציה לגמרי בשליטה, ואולי אף נמוכה מדי, ואין כל הצדקה לצעדים דרסטיים כדי למגר אותה. אבל כשמעוררים באנשים את התחושה שאסור למדינה להיות באוברדרפט, הם בתמימות חושבים שזהו מסר רציני וחשוב. הם עושים היקש ממשק בית שאסור לו להיות באוברדרפט.
תמריץ, חששתי שתבוא לי עם האובער חוכמים של MMT. אז אני מנסה פעם אחרונה.
נלך עם הדוגמא שלך:
הממשלה מדפיסה 100 שקל, וגובה 100 שקל במיסים. עכשיו, אם הממשלה הייתה לוקחת את ה100 שקל האלה והופה למגרסות, הייתי איתך. אבל זה לא מה שקורה. הממשלה גובה את הכסף, ומשתמשת בו. הממשלה היא חלק מהמשק. הדפסת הכסף היא תוספת של 100 שקל, אבל כשהכסף הולך לממשלה המשק לא מאבד 100 שקל. הממשלה איננה חיצונית למשק. היא חלק ממנו. הכסף שהממשלה גובה במיסים נשאר במשק. למעשה, הוא לא נשאר הרבה מדי זמן בידי הממשלה. הממשלה קונה איתו דברים, ומשלמת איתו שכר.
להגיד שכסף שהולך לממשלה במיסים הוא כסף שהמשק איבד שקול ללהגיד שכסף ששילמתי להוט על המינוי שלי לכבלים הוא כסף שהמשק איבד. כלומר – ממש לא נכון להגיד את זה.
אבל זה לא נכון. הבנק המרכזי (בנק ישראל) מדפיס. הוא גם אחראי על המדיניות המוניטרית – רמת המחירים (הריבית). הממשלה אחראית על המדיניות הפיסקאלית. יש הפרדה בין הבנק למדינה.
בגדול, המדינה מדפיסה כסף בהתאם למחזור העסקים. אם יהיה פי 2 כסף במשק, המחירים יוכפלו. כמובן שהתמונה האמיתית מסובכת יותר — מט"ח למשל
עצמאות הבנק המרכזי היא בערבון מוגבל. אף בנק מרכזי לא ייתן למדינה שלו לפשוט רגל כשהוא יכול להצילה באמצעות הדפסת כסף. אפילו הבנק המרכזי של אירופה, על אף התנהלותו הפושעת בשנים האחרונות, עדיין הבהיר שהוא מחויב למנוע ממדינות אירופה לפשוט רגל.
אין כמעט מקרים בהיסטוריה שמדינות מודרניות לא עמדו בהתחייבויות. היו פעמים של שינוי שיטת ממשל/משטר. למשל הודו שעברה בשנות ה-70 לשלטון צבאי. כמדומני היו בעיות אג"ח לרוסיה: http://en.wikipedia.org/wiki/Default_%28finance%29
נראה לי שהבהרתי את הנקודה, ואין טעם להמשיך להתפלפל מסביב – הדיון הופך לסמנטי וחסר משמעות.
הנקודה היא שביסודו של דבר הממשלה אינה צריכה את הכסף שלך או של כל אזרח אחר באותה דרך שבה הוט צריכה אותו. והשאלה היא האם אנחנו מבינים את ההבדל המהותי הזה או שאיננו מבינים את ההבדל המהותי הזה. האם אנחנו יכולים להבין מדוע שיעור הריבית על החוב של יפן או של בריטניה או של ארה"ב נותר קרוב לאפס למרות שמדינות אלו שקועות לכאורה בחובות עצומים, או שאנחנו מסרבים להבין זאת. האם אנחנו מוכנים להבין מדוע האזהרה מהריביות המטורפות שיעלו על האג"ח של מדינת ישראל אם לא נקצץ בגרעון היא בגדר שטות או שאנחנו מסרבים להבין.
אורי שכחת להכניס לדיון את כל נושא המענקים/ומנגנוני מס אחרים (למשל באירלנד יש זיכוי מס למפעלי יצור כמו למו"פ). לכן הדיון בארץ הוא שטחי. מסתכלים על המס כשבעצם צריכים להסתכל על איך בכלל מדינות מסבסדות חברות: שזה בא לידי ביטוי במענקים ותמריצי מס. מסקירת התאחדות התעשיינים עולה כי בעוד שיעור המענקים המונהג כיום הוא 20% מהיקף ההשקעה, הרי שבמדינות מזרח אירופה שיעור המענקים מגיע לכ-50% מהיקף ההשקעה.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000840305#FromSearchPage
למרות זאת תראה כותרות שסביבת המס כאן בארץ היא הטובה בעולם. כאילו לשדר שכאן בישראל מתרפסים כלפי חברות , אף יותר ממדינות אחרות
כן, כמו שכתבתי בהתחלה ההשוואה שערכתי כאן רחוקה מלהיות מושלמת. השוויתי כאן את שיעור המס הסטטוטורי, לקחתי השוואה אחת ויחידה (ולא מעודכנת מספיק) של שיעור המס האפקטיבי כי לא מצאתי משהו יותר רלוונטי, והשוויתי את הסביבה העסקית בקווים כלליים למדי. מה שבאמת צריך לעשות זה סקר רציני ומעמיק, לדבר עם קובעי מדיניות ועם מנהלים בתאגידים בין לאומיים שמקבלים החלטות השקעה, ולראות תמונה מלאה של הגורמים המשפיעים על החלטתם. אני לא אתפלא אם יש עוד נושאים מלבד המעניקים, למשל הבנתי שיש משחק גם עם הפחת שפירמות רשאיות לנכות בדוחות החשבונאיים שלהן ונושאים נוספים.
אורי איזה משקל צריך לדעתך לתת לנושא אי שוויון והקטנת הגירעון מצד אחד ומצד שני הרצון לתמרץ חברות להשקיע בישראל?
בנוגע לאי שוויון, אותי אישית הוא לא מטריד במיוחד, ומי שכן מוטרד מכך יכול לשפר אותו על ידי מיסי הכנסה ומיסים על רווחי הון ותקציבי רווחה, שהם כולם דברים שלא פוגעים בצמיחה כמו שמס חברות פוגע.
כמובן שאני בעד הקטנת הגירעון, אבל גם כאן אני מאמין שיש דרכים יותר טובות לעשות זאת מאשר העלאת מיסי החברות. אז בסופו של דבר אני לא חושב שצריך לבחור בין הנושאים האלו, אפשר להשיג גם צמיחה וגם יציבות פיננסית וגם שוויון והמדינות הנורדיות אכן משיגות את שלושתם עם מס חברות נמוך.
תודה תודה. בהונג קונג. מס חברות הוא 15% לכולםץץ לאינטל ולמכולת של ציפי. אין שום הנחות. אין קומבינות ואין כלום. תחשוב על הזמן שמופנה ליצירתיות במקום לדאוג לעיוותים של המיסוי. מצד שני להונג קונג אין אינטרס להזיז מפעלים לפריפריה.
אני לא בטוח שלישראל יש בכלל פריפריה. עם מערכת תחבורה ציבורית טובה, ובהינתן מרכזי תעסוקה גדולים בחיפה, גוש דן, ירושלים ובאר שבע, אף אחד לא היה צריך לדאוג להעברת מפעלים לפריפריה, כי לא הייתה משמעות למושג הזה.
אני קוראת חדשות ולא מאמינה
למרות שפוליטיקאי הוא שקרן במהותו, לא האמנתי שזה מה שיקרה…
העיקר אנחנו פה דנים על מה טוב למשק…..
מאמר ענייני, מנומק, מלמד וכיפי לקריאה. תודה רבה!
פוסט מאיר עיניים וכתוב היטב.
בעיני המשוואה פשוטה:
העלאת מס חברות + העלאת מס רווחי הון + ועדת ששינסקי + חוק הריכוזיות = פראייר מי שמשקיע כאן = זרים בורחים החוצה = מחזורים בבורסה מצטמקים = חברות לא מצליחות לגייס כסף = חברות מפטרות עובדים = אבטלה עולה = מיתון
מעניין אם ההמון הניאו-סוציאליסטי המוסת בראשות דפני-שמולי-שלי מבין זאת.
דורין, אם אינני טועה, לפחות באופן רשמי, מס החברות הישראלי נמוך מבחו"ל. על המס הרשמי יש הקלות מס. עידוד השקעה.
בשורה התחתונה, זה עניין של תשואה ביחס לסיכון.
אבל אם שיעור המס יהיה נמוך מדי, אז קבוצה אחת מסבסדת את השירותים שקבוצה אחרת מקבלת. זה לא מצב בריא.
[…] יותר לתפקד מאשר לעסקים הקטנים. על מיסוי החברות מסביר אורי קץ ועל הנזקים שבחוק עידוד השקעות הון מספר לנו […]
זה נגד תפישת עולמי, וקשה לי עם זה רגשית, אבל זה מאתגר ומעורר מחשבה.
זו בדיוק המטרה של הבלוג, ואני מאוד מרוצה מכך שגם אנשים שהשקפת עולמם שונה משלי קוראים ומתעניינים, גם אם בסופו של דבר נישאר חלוקים.
It's not complicated, you're just stupid
1. חברות בינלאומיות המאוגדות בחו"ל משתמשות במקלטי מס ומשלמות במודל קוסט-פלוס ראה גוגל (כאן: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3603019,00.html ). גוגל משלמת 2.5% מהוצאות הפיתוח כמס חברות, ללא קשר להכנסות. אין קשר בין ההכנסה מהמדינה למס החברות, והוא תלוי רק בהוצאות במדינה ואלו תלויים באיכות כח האדם.
גם אם ישלמו 5% (המייצג מס-חברות של 50% במודל קוסט פלוס) הן לא יזיזו את מרכז הפיתוח מהארץ, לכן אין בעיה להעלות באופן ניכר את מס החברות.
ומצד שני, אף חברת טקסטיל בינלאומית לא תפתח מפעלים בארץ אם מס החברות יהיה נמוך, כי לא משתלם לה.
2. חברות ישראליות (כמו סלקום, הארץ) לא יוכלו להעביר את החברה למקום אחר ולכן אפשר להעלות את המיסים ככל שנרצה.
וצריך לוודא ביוק (אם החוק לא קיים עדיין, איני עו"ד) שחברה שרב הכנסותיה בארץ לא יכולה להיות רשומה כחברה בינלאומוית
3. חוק עידוד השקעות הון הוא פשוט מגוחך , בכל כך הרבה רבדים:
* רצו להגדיל את פיריון המשק, אך לא מצאו דרך ישירה למדוד פיריון חברה ולכן השתמשו בדרך עקיפה: כיוון שחברות ייצוא הן לרב תחרותיות ורב החברות התחרותיות הן בפיריון גבוה יחסית, הוסיפו את תנאי ה-25% ייצוא.
נניח שהטיעון מובן (לא-בטוח) , שימו 80% ייצוא ולא 25%. חברה לא-תחרותית יכולה לייצא בהפסד רבע מהתוצרת רק בכדי להחיל את החוק עליה.
* וחוץ מזה, אנחנו קונים דולרים(ומפסידים עליהם) כבר כמה שנים מצד אחד, ומצד שני מסבסדים ייצוא. למה? אנחנו משלמים פעמיים!
* תמיכה אמיתית בייצור היא סובסידיות ולא הורדת-מס. כשמישהו שוקל להקים חברה חדשה הוא לא בטוח אם יהיה רווח בכלל בשנים הראשונות (לרב אין), ולא מה יהיו אחוזי המס על הרווח. בפועל כל מה שקורה הוא שחברות גדולות ומבוססות , מעבירות מפעלים למקומות לא-נכונים כלכלית (כח אדם לא מיומן) כדי להנות מההטבה. והתחרותיות -יורדת- במקום לעלות.
* דעתי, פשוט לבטל. (את החוק ויחד איתו את רב הפונקציות של משרד הת"מת)
ורק מילה אחרונה על טבע. אין לנו הרבה חברות בינלאומיות גדולות שמקורן בארץ. זה המקרה היחד בו אני לא בטוח מה אפשר לעשות. טבע משלמת מס חברות אפקטיבי מגוחך למדי, אבל האם היא יכולה להעביר את רישום החברה לחו"ל בקלות , בלי לשלם מס כמו במקרה מכירת החברה? אם קשה לה לעבור, שווה להתחיל להעלות את המס גם שם…
[…] יקימו את החברה הבאה שלהם ברעננה ולא בעמק הסיליקון. כפי שכתבתי בעבר, מחקרים שונים מעידים על כך שמס החברות הוא המס המשפיע […]
[…] יקימו את החברה הבאה שלהם ברעננה ולא בעמק הסיליקון. כפי שכתבתי בעבר, מחקרים שונים מעידים על כך שמס החברות הוא המס המשפיע […]
[…] החברות יעברו למדינות אחרות (וזה דווקא לא מיתוס, כפי שכתבתי בעבר). לא ניתן לתאם כאלו ברמה העולמית, מכיוון שתמיד יהיה […]
[…] החברות יעברו למדינות אחרות (וזה דווקא לא מיתוס, כפי שכתבתי בעבר). לא ניתן לתאם כאלו ברמה העולמית, מכיוון שתמיד יהיה […]
[…] ומעוגנת בהשוואות בין לאומיות שנעשו לאחרונה (ראו כאן את הטבלה האחרונה […]
[…] ומעוגנת בהשוואות בין לאומיות שנעשו לאחרונה (ראו כאן את הטבלה האחרונה […]
[…] לזינוק כלכלנים מונים את מס החברות הנמוך (שהוא אגב נמוך יותר מישראל גם באירלנד וגם בפינלנד), את ההשקעות הרבות שבוצעו על ידי […]
[…] "מיסוי חברות: ישראל והעולם", בבלוג "דעת מיעוט", 2.5.2013 (על מיסוי חברות) […]
[…] "מיסוי חברות: ישראל והעולם", הבלוג "דעת מיעוט", 2.5.2013 […]
[…] Israel, the statutory corporate tax rate is 24%, relatively high for small Western countries, but it’s coupled with the Encouragement of Capital Investment Law, […]