"הרס יצירתי", Creative destruction, הוא מונח נפלא שאותו פיתח במשמעותו המודרנית כלכלן אוסטרי בשם יוזף שומפטר (המונח מופיע לראשונה בכתביו של קרל מארקס). הרס יצירתי הוא הדרך שבו הקפיטליזם מחריב בהתמדה את הסדר הכלכלי תוך כדי יצירת סדר כלכלי חדש ויעיל יותר. התנאים המאפשרים קידמה כלכלית – שוק חופשי, שוויון בפני החוק, זכויות רכוש ועוד – לא לוקחים באופן סתמי מדינה מסוימת והופכים אותה לעשירה יותר. הם משנים את המדינה מהיסוד: הורסים ענפים מסוימים שאולי היו בעבר קריטיים למשק ומעלים ענפים חדשים, גורמים לבעלי ההון של אתמול לפשוט את הרגל ומצמיחים בעלי הון חדשים, הופכים שיטות עבודה ישנות לבלתי-רלוונטיות ומוחקים הסדרים כלכליים עתיקי יומין. חופש כלכלי מוביל לחלוקה מחדש של העושר ומוקדי הכוח, לחופש פוליטי ואישי, ופוגע בסופו של דבר גם במוסדות תרבותיים ואפילו בדתות ממוסדות. ההרס היצירתי בהכרח יפגע באליטה הקיימת, ולכן היא בדרך כלל תתנגד לו.
קצת היסטוריה
המהפכה התעשייתית בבריטניה, למשל, פגעה קשות במעמד האצולה. אזרחי המדינה עברו לערים הגדולות על מנת לעבוד במפעלים, עקב המחסור בכוח האדם האצילים בעלי הקרקעות נאלצו לשלם יותר לאיכרים שעיבדו את אדמותיהם, ובעלי ההון החדשים צברו עד מהרה כוח פוליטי שאפשר להם להרחיב את הדמוקרטיה ולבטל שלל מונופולים שהיו קיימים בחסות המלך. נפגעים אחרים היו אותם עובדים שהמכונות נישלו מפרנסתם (תנועת הלודיטים), אבל למרות מעשי האלימות המפורסמים שביצעו לא היה ברשותם כוח פוליטי שהיה יכול לאפשר להם לעצור את הקדמה. לאצילים ולמלכים כן היה, ובמדינות רבות כגון האימפריה האוסטרו-הונגרית, ספרד או רוסיה הם אכן עצרו אותה. במקומות אחרים הגילדות המקצועיות היו החסם המשמעותי ביותר בפני התפתחות טכנולוגית.
דוגמה אחרת היא רומא. על פי כתביו של גאיוס סווטוניוס, בתקופת שלטונו של הקיסר וספסיאן (בין השנים 69 ל 79 לספירה), הגיע אל הקיסר אדם שהציע דרך חדשה להוביל עמודים כבדים שתחסוך בכוח אדם. הקיסר שאל "כיצד אני אאכיל את ההמונים אם הם לא יעבדו?", וסירב להשתמש בהמצאה החדשה. הוא חשש מההרס היצירתי שהיא תגרור, מהאבטלה הזמנית שתתרחש במשק עד שאותם אנשים שעסקו בהובלת עמודים ימצאו עבודות חדשות, ומההשלכות של האבטלה על היציבות הפוליטית. כאשר לאליטה יש כוח מספיק, היא מסוגלת לעצור את ההרס היצירתי. בספרם המצוין, why nations fail (אחד הספרים החשובים שקראתי, ברגע שאסיים אותו אקדיש לו רשומה נפרדת), טוענים דארון אסימוגלו וג'יימס רובינסון כי רוב ההמצאות הרומיות פותחו בתקופת הרפובליקה, מפני שבתקופה הזו לאליטה השלטת היה פחות כוח להתנגד להרס יצירתי מאשר בתקופת הקיסרים. הם מתארים שם שלל דוגמאות אחרות לאליטות בתקופות שונות ומדינות שונות שהתנגדו להרס יצירתי.
לכאורה נראה שהעניים והמנוצלים, כגון הלודיטים, הם אלו שמתנגדים להרס היצירתי, אבל זו טעות להתמקד בהתנגדות שלהם. קודם כל, מפני שאין להם באמת כוח פוליטי וכלכלי לשנות את המציאות, ולכן ההתנגדות שלהם פחות חשובה. ודבר שני, מפני שהם לרוב לא מבינים מהו האינטרס העצמי שלהם. הם לא מבינים שבטווח הארוך ההרס היצירתי הוא מה שמבטיח להם ולקרוביהם מחירי מוצרים נמוכים ורמת אבטלה נמוכה. האליטות, לעומת זאת, כן מבינות את זה, ומתנגדות מכיוון שיש להן אינטרס חזק להתנגד – הרס יצירתי יביא איתו אליטות חדשות.
האם ארצות הברית צריכה לייצר כלי רכב?
גם במדינות מערביות מודרניות אליטות מנסות להתנגד להרס יצירתי. למשל, תעשיית הרכב האמריקנית הלא-יעילה הצליחה לגרום לנשיא אובמה להציל אותה מקריסה בשנים האחרונות. על פי הדיונים בנידון אפשר לחשוב שאובמה הציל כאן מיליוני אמריקאים מאבטלה, אבל זו הסתכלות על הטווח הקצר. למעשה, תעשיית הרכב ממשיכה להיות מנוהלת על ידי אותם האנשים, באותם המפעלים, עם אותם חומרי הגלם והספקים והעובדים והלקוחות. אין שום סיבה להאמין שלאחר עשרות שנים של שחיקה בתחרות אל מול האסייתים, פתאום עכשיו הכל ישתנה והאמריקנים יחזרו להוביל את שוק הרכב – בייחוד כאשר עכשיו בעלי ההון השולטים בתעשייה יודעים שהממשל יציל אותם, אז למה לנסות לחדש? סביר יותר להניח שתעשיית הרכב האמריקנית תמשיך לדשדש, ואולי תזדקק להצלה נוספת במשבר הכלכלי הבא.
אם אובמה היה נותן לתעשיית הרכב לקרוס האבטלה בארצות הברית הייתה גדלה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אנשים היו מוצאים עבודות חדשות, והכסף והמאמצים שהושקעו בייצור מכוניות היו נודדים לאפיקים יותר רווחיים, אפיקים שבהם לארצות הברית יש יתרון יחסי אמיתי, כגון תעשיית ההיי-טק. העברת השקעות וכוח אדם מתעשייה כושלת הזקוקה לעזרה ממשלתית קבועה לתעשייה מצליחה בשוק חופשי יחסית גוררת איתה צמיחה שתתחלק על פני אחוז יחסית רחב מהאוכלוסייה, מכיוון שמשכורותיהם של האנשים שיעברו אל התעשייה החדשה יעלו. כמובן שכל שאר האזרחים שאינם מעורבים באופן אישי בתעשייה ירוויחו גם הם, כבר בטווח הקצר, כתוצאה מהפסקת בזבוז הכספים של הממשלה. כל מה שנדרש זה יכולת פוליטית של הנשיא להתגבר על שלב המעבר הקשה. יתכן שלאובמה פשוט לא היה מספיק כוח פוליטי על מנת להרשות לתעשיית הרכב לקרוס, אפילו אם הוא ידע שזהו הצעד החכם בטווח הארוך. ומי מרוויח מכך שתעשיית הרכב לא קרסה? העובדים מרוויחים רק בטווח הקצר. האליטה שמנהלת את תעשיית הרכב, לעומת זאת, מרוויחה מכך גם בטווח הארוך. הם יכולים להישאר מיליארדרים עוד דור או שניים לפחות.
סוציאליזם של חברות
למצב שבו רשת הביטחון הממשלתית ניתנת לא רק לבני אדם שנקלעו למזל רע, אלא גם לחברות שכשלו, או לכל החברות בסקטור מסוים, קוראים לעיתים "Corporate welfare" (רווחה לחברות, בניגוד לרווחה לאנשים). במצב זה ישנם סקטורים מסוימים אשר בהם בעלי ההון והעובדים זוכים להגנה מפני טלטלות השוק החופשי, וסקטורים אחרים שאינם זוכים להגנה, מכיוון שלא ניתן לסבסד הגנה עבור כולם. זה כמובן פוגע לא רק בצמיחה, אלא גם מגדיל את אי-השוויון בהכנסות וברמת היציבות. מדיניות מהסוג הזה מאפיינת מדינות ים תיכוניות כושלות, כגון יוון ואיטליה, בעוד שבמדינות מתקדמות כגון ארצות הברית או המדינות הנורדיות היא הרבה יותר נדירה.
רשת ביטחון לחברות משווקת לציבור הרחב בתור עזרה לציבור העובדים, אך ייעודה האמיתי הוא תמיכה בבעלי הון מסוימים. ברגע שהממשלה מצילה עסקים כושלים היא מבטלת את התחרות בשוק, מכיוון שלא יכולה להיות תחרות ללא מפסידים. בעלי ההון שמקבלים את העזרה הזו אינם צריכים להתחרות ויכולים פשוט להתרווח במקומם ולעשות כסף ללא מאמץ, כל עוד הם שומרים על קשריהם עם השלטון. אין יותר צורך ביצירתיות, אין יותר צורך במאמץ לייצר מוצרים טובים יותר – לשמור על קשרים זה הרבה יותר קל. רצוי לזכור את העובדה הזו לגבי בעלי ההון: הם קפיטליסטיים המאמינים בתחרות רק כאשר הם לא שולטים בשוק. ברגע שהם שולטים בשוק, או בנתח ניכר ממנו, בעלי ההון הופכים בדרך פלא לסוציאליסטים מושבעים, שיתמכו בכל מי שיעזור להם לשמר את שליטתם. ממש לא אכפת להם לשלם עוד כמה אגורות למס ירושה, או להסכים לתנאי שכר גבוהים לחברי וועדי עובדים, בתנאי שהם יוכלו להמשיך ולתחזק את המונופולים והקרטלים שלהם ולמנוע תחרות וייבוא. עובדים מעטים אולי מרוויחים בטווח הקצר מקיומה של רשת ביטחון כזו, אבל בטווח הארוך המדינה כולה מפסידה, מכיוון שהיא הופכת לענייה יותר.
ישראל: עיתונים מודפסים וטקסטיל
גם בארצנו הקטנטונת רק לפני זמן קצר יצאו שלל פוליטיקאים, ביניהם שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד, להגנתה של העיתונות המודפסת הקורסת. גם כאן, תמיכה בעיתונות המודפסת תורמת רק לבעלי העיתונים ולבכירים שיתקשו להשתלב במדיה החדשה, בעולם שבו עיתונים הופכים לאתרי אינטרנט וכתבים צריכים ללמוד להתנהג יותר כמו בלוגרים.
דוגמה אחרת עלתה לחדשות בימים האחרונים – סגירתו של מפעל כיתן בדימונה. במשך שנים רבות, נוחי דנקנר, אותו טייקון מרושע ואכזר מעין כמוהו, מנע את סגירתו של המפעל למרות שהוא לא היה רווחי, אולי על מנת להימנע מביקורת ציבורית על עסקיו האחרים הרווחיים יותר ואולי סתם בגלל שהוא אדם נחמד. הבעלים של תעשיות הטקסטיל בארץ, מסיבות שונות, לא היו בעלי כוח פוליטי מספיק על מנת להשיג מהממשלה תמיכה שתאפשר להם להפעיל את המפעלים הלא רווחיים. אולי עלותה של התמיכה הנדרשת הייתה גדולה מדי, ואולי הפוליטיקאים לא מספיק התעניינו במה שמתרחש בפריפרייה. לכן, למזלה של מדינת ישראל, התעשייה הלא יעילה הזו נכחדה ברובה. האבטלה בערים שהסתמכו על תעשיית הטקסטיל לא גדלה בטווח הארוך, מכיוון שאנשים מצאו עבודות אחרות, במגזרים יותר רווחיים שאינם קרובים לקריסה, או שהם עברו למרכז הארץ היכן שיש עבודה. כך, כל אזרחי מדינת ישראל הרוויחו מההרס היצירתי. ברשומה שפירסמה, מאשימה שלי יחימוביץ' את הממשלה בקריסת התעשייה, שנבעה מ – "הורדה דרסטית וחסרת הצדקה של המכסים שהיו מוטלים על יבוא של מוצרי טקסטיל מהמזרח והעלאה של כל תשומות הייצור כמו מים, ארנונה וחשמל". בזכות אותה הורדה דרסטית ישראלים מכל העשירונים מסוגלים להרשות לעצמם לרכוש מכנסי ג'ינס חדשות או חולצת טי במחיר סביר, וכמובן שגם עליית מחירי תשומות הייצור היא לא מדיניות מכוונת שנועדה לבצע חיסול ממוקד בתעשיית הטקסטיל.
מקרים אחרים, כמו למשל קריסתה של תע"ש, עברו באופן פחות חלק. בכל אופן, הנקודה היא שהציבור אף פעם לא מרוויח מהנשמה מלאכותית של תעשיות גוססות או מפעלים גוססים, ואין שום סיבה להתאבל על מותם. למעשה, המדינות העשירות ביותר בעולם המערבי עשירות בדיוק בגלל שהן לא מבצעות הנשמה כזו, או מבצעות אותה פחות מאחרות.
מה הופך מדינות לעשירות יותר?
ממשלה קטנה יותר? מיסים נמוכים יותר? כוח אדם איכותי יותר? השקעה גבוהה יותר בחינוך ובמו"פ? מחצבי טבע? מוסדות?
יש המון גורמים שיכולים להשפיע על עושרן של מדינות באופן עקיף, אבל ישנו גורם אחד ויחיד שמשפיע באופן ישיר: הרבה חברות בין לאומיות גדולות. טבע, נטפים, אמדוקס, אלביט – חברות בעלות שני מאפיינים חשובים:
1. הן מעסיקות הרבה עובדים, בניגוד לאיזה סטארט אפ קטן שעושה הרבה רעש ואולי גם הרבה כסף אבל עבור מעט מאוד אנשים
2. הן מתחרות בזירה הבין לאומית ועושות את רווחיהן בשוק תחרותי בזכות חשיבה יצירתית ויעילות, בניגוד לשותפות באיזה קרטל מקומי שעושות את רווחיהן תודות לקשרים עם פוליטיקאים מקומיים שמטילים מכסים על יבוא ומונעים תחרות (עניין זה חשוב בעיקר במדינות בסדר הגודל של שבדיה או ישראל, ופחות במדינות גדולות כגון גרמניה או ארה"ב, שם קשה יותר להקים קרטלים ומונופולים מקומיים בגלל גודל השוק וחברות מצליחות יכולות להתבסס על השוק המקומי)
חברות בין לאומיות גדולות ומצליחות מכניסות הרבה כסף למדינה. הפרודוקטיביות של העובדים בהן גבוהה, והם מרוויחים יותר טוב מהעובד הממוצע. חברות אלו בנויות על היתרון היחסי של תושבי המדינה ביחס למדינות אחרות בעולם, ולא על קשרים בין הון לשלטון. בשבדיה, פינלנד, שוויץ, ומדינות מצליחות אחרות תמצאו מספר הרבה יותר גבוה (ביחס למספר התושבים) של חברות בינ"ל גדולות ומצליחות, בהשוואה ליוון, ישראל, איטליה וספרד. אפשר להתווכח בנוגע לגורמים התורמים להיווצרותן של חברות כאלו, אבל אי אפשר להתווכח עם השפעתן של חברות כאלו על התמ"ג לנפש. הן אלו שקובעות את העושר של המדינה (מלבד המקרה יוצא הדופן של מדינות דלות אוכלוסיה ועשירות במחצבים, כגון נורווגיה או מדינות המפרץ הפרסי).
חברות בסקטורים מוגנים, בהם לא מתקיים הרס יצירתי, לא מסוגלות להתמודד בתחרות בין לאומית כנגד מדינות אחרות שאין אצלן הגנה כזו, ולכן לא מסוגלות להפוך לחברות בין לאומיות מצליחות. הן יהיו פחות דינאמיות, הטכנולוגיה שלהן תהיה נחותה יותר, ולעובדים יהיו פחות תמריצים ליזום ולחדש. אולי ישנן מספר חברות מצליחות שעובדיהן מאוגדים, אבל תתקשו למצוא חברות כאלו שעובדיהן נהנים מחסינות כמעט מוחלטת מפני פיטורים, או חברות כאלו שהממשל המקומי מציל אותן פעם אחר פעם מקריסה על ידי הטבות שונות ומשונות. הנשמה מלאכותית על ידי הממשלה יכולה לעזור לחברה להתחרות בשוק הבין לאומי במשך מספר מוגבל של שנים ולתרום מעט לאגו הלאומי, אבל היא לא מסוגלת להפוך את המדינה לעשירה יותר, מכיוון שהיא מגיעה על חשבון משלם המיסים. רק חברה שמצליחה בזכות עצמה תהפוך את המדינה לעשירה יותר.
מכיוון שבסך הכל די משתלם לעובדים להשתייך לסקטורים המוגנים, במדינות הים-תיכוניות עובדים מוכשרים רבים מנסים להתקבל לשם, במקום לתרום לאותן חברות בין לאומיות ותחרותיות, או להקים חברות חדשות. זו אחת הסיבות לכך שהמדינות הללו נשארות עניות. אנשים איכותיים בישראל שבוחרים בקריירה צבאית אולי תורמים לביטחון המדינה, ואולי יש להם אפילו תרומה עקיפה לכלכלה, אבל תרומתם לעושר הלאומי הייתה גדולה בהרבה לו היו הולכים לעבוד בטבע, או מקימים עוד חברה בסדר הגודל של טבע. זהו כמובן פישוט מסוים של המציאות, ויש עוד שלל סיבות היסטוריות ומבניות שבגללן מדינות מסוימות מצליחות יותר מאחרות, אבל מחסור בהרס יצירתי מהווה את אחת הסיבות המרכזיות. כמובן, מדינות עשירות יותר יכולות להרשות לעצמן תשתיות מתקדמות יותר, חינוך ובריאות ברמה גבוהה יותר, כל אותם הדברים שגורמים לנו לקנא במדינות אחרות.
ולסיום, קצת חמלה
הרס יצירתי הוא קודם כל הרס – הרס של חיי אדם. מאחורי כל אחת מהדוגמאות שהצגתי כאן נמצאים אנשים אמיתיים, שחווים סבל אמיתי. אנשים שעבדו במשך כל חייהם במפעל מסויים, ואין להם שום רצון לנצל אחרים או להיהפך למיליונרים, הם בסך הכל רוצים להמשיך בשגרת חייהם בלי לשקוע בביצה של חרדות קיומיות. אנשים אלו אינם אשמים בכך שהמפעל שבו עבדו נהפך לפתע ללא רווחי כתוצאה מתהליך הגלובליזציה. אם הם צעירים, הם יוכלו להתגבר על ההרס היצירתי ולמצוא עבודות חדשות ואולי גם רווחיות יותר. אם הם מבוגרים, ייתכן שהם ישארו מובטלים עוד עשרות שנים, עד גילאי היציאה לפנסיה. ההרס היצירתי יתרום למדינה, אבל עבורם הוא יהיה רק הרס.
הפתרון לסבלם של אנשים אלו הוא לא עצירת ההרס היצירתי, אלא תמיכה בדרכים אחרות. המדינות הנורדיות תומכות בהם על ידי דמי אבטלה גבוהים לתקופה ארוכה המשולבים עם הכשרות מקצועיות מסובסדות. דמי אבטלה גבוהים מדי עלולים ליצור מלכודות עוני ולשחוק את ערך האחריות האישית, אבל ניתן למצוא פשרות ומנגנונים שיתמודדו עם הבעיות הללו. בכל מקרה, זהו פיתרון עדיף על עצירת ההרס היצירתי.
התעשיות של מדינת ישראל מתמודדות בעולם קשוח, דינאמי וגלובאלי, בתחרות שהולכת ונעשית אינטנסיבית. מיליארדי סינים, הודים וברזילאים מגלים רק עכשיו את נפלאות השוק החופשי, וביניהם קמים יזמים אשר מוכנים להתחרות ראש בראש נגד חברות מערביות בכל תחום. אין לנו שום יתרון מובנה עליהם, לא במשאבי טבע, לא בקשרים, ואפילו לא "הראש היהודי" המיתי שיכולתו להמציא לנו פטנטים הולכת ונשחקת (ראו למשל את ציוני התלמידים הישראלים במבחנים בין לאומיים). על מנת להתמודד עם התחרות, ממשלת ישראל צריכה להתנהג כמו הורה קשוח במיוחד – לא לתמוך בתעשיות כושלות ובמגזרים שבהם אין לנו יתרון יחסי, כך שכל המאמץ של אזרחי המדינה ירוכז באותם התחומים שבהם כן יש לנו יתרון שכזה, לפחות בינתיים, והמאמץ יוכל להתנייד במהירות וביעילות לתחומים חדשים לפי התפתחויות גלובאליות. הממשלה והציבור צריכים לתמוך בהרס היצירתי, ולא להתנגד לו, מכיוון שהוא הסיכוי היחיד שלנו להמשיך ולשרוד בתחרות בטווח הארוך.
סיכום מעולה. אני אוהב את שומפטר, הוא המקור הראשוני לבדוק היסטוריה של חשיבה כלכלית (למרות שהספר שלו מאוד כבד, בערך 1,200 עמודים).
הדבר היחידי שהיה חסר לי הוא עקומת קוזנץ, שמתקשרת יפה לנושא הפוסט שלך. אמנם טוענים שהיא פיקציה, אבל לפי מוקיר ניתן לאתר אותה במקרים מסויימים:
http://en.wikipedia.org/wiki/Kuznets_curve
מצוין.
רק אציין שבעבר שוודיה עסקה ברווחה לעסקים (בשנות ה70-80). היא עזבה את התחום הזה רק מאז המשבר הגדול, והרפורמות שבאו בעקבותיו, באמצע שנות ה90.
תודה רבה עומרי.
ישראל גם היא מתעקשת להמשיך להיות "מעצמה חקלאית" בעוד היא נאלצת להתפיל מים לשתיה וליבא עובדי חקלאות מדרום מזרח אסיה.
מי זה עמרי?
לגבי החקלאות בארץ, נושא דומה הוא תעשיית היהלומים. מחומרים שונים שקראתי עולה שאין לנו יתרון יחסי של ממש בתעשיית ליטוש היהלומים, ושהיא מצליחה תודות לשלל פטורים ותמיכה ממשלתית נדיבה. אולי אני אבדוק את זה יותר לעומק יום אחד.
עדיף שלא.
אתה עלול להיעלם.
סורי אורי.
רשומה מצוינת.
דרך אגב, אחרי שיחות מדגמיות עם עוזרים פרלמנטרים לח"כים הגעתי למסקנה שהפוליטיקאים יודעים יפה מאוד שהצלת המפעל התורן תגרום הרבה נזק למדינה בטווח הארוך, אבל חשוב להם יותר לזכות בעוד כמה דקות טלוויזיה כשהם מנפנפים אגרוף "לא ניתן שיזרקו אותנו לרחוב" מעל הדוכן. ובכל זאת אפשר להתנחם שברזולוציה של עשורים, מצב מכסי המגן רק משתפר.
אתה קובע כי חברות בין לאומיות גדולות משפיעות על עושרן של מדינות באופן ישיר.
1. האם תוכל להציג תמיכה בטענה הזאת? (גרף/טבלה וכדומה)
2. זה שחברה היא בינלאומית זה לא אומר שהיא תחרותית או נמצאית בסקטור לא מוגן. למשל מתברר שאינטל עובדת באותו מודל עסקי של פרי גליל, קרי סובסידיה ממשלתית. היא מגיעה למקומות בהן המדינה נותנת הכי הרבה כסף כתמיכה ומקימה שם את מפעל.
כללית, אשמח שתתמודד עם הטענה של רבים שהכוח הכלכלי האמיתי טמון בעסקים קטנים ובינוניים.
1. זה די בעייתי להציג תמיכה אמפירית, כי אין הגדרה מדויקת ל"חברות בינ"ל גדולות". ייתכן שבמדינה אחת יש שלוש חברות ממש גדולות, ובאחרת יש תריסר חברות יותר קטנות. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה לקרוא בעצמך ולהשוות בין רשימות, למשל:
שבדיה: http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_companies_of_Sweden
שוויץ: http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_companies_of_Switzerland
יוון: http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_companies_of_Greece
כמובן, לא מספיק סתם לספור את החברות שברשימה, אלא לבדוק באלו תעשיות מדובר, באיזה גודל חברות מדובר, האם הן נתמכות על ידי הממשלה או לא וכו'.
למזלנו, אין צורך בתמיכה אמפירית כאן, מכיוון שהעניין הוא די מובן מאליו. תוצר לנפש הוא התוצר שמייצרות חברות במדינה במונחים כספיים, ביחס לכמות האנשים במדינה. אם חברות מייצרות יותר כסף עם אותה כמות של כוח אדם, התוצר לנפש במדינה יהיה גבוה יותר. ובמדינות בסדר הגודל של ישראל, חברות שמייצרות הרבה כסף יחסית לכוח האדם המועסק בהן ללא תמיכה פוליטית הן לא סופרמרקטים או רשתות חנויות בגדים, אלא חברות בין לאומיות מצליחות שתפסו נישה.
2. אינטל בכלל לא דומה לפרי גליל. אינטל היא חברה עולמית מצליחה, ופרי גליל לא. הדבר המשותף היחיד הוא ששתיהן, כמו כל חברה אחרת בעולם, ממקסמות רווחים, ולכן הן מחפשות את המקום שבו התמיכה הממשלתית תהיה מקסימאלית. עובד ממוצע של אינטל ישראל מייצר הרבה יותר כסף מאשר עובד ממוצע של פרי גליל, וכך תורם יותר לתוצר לנפש ולעושר של המדינה.
3. גם עסקים קטנים ובינוניים הם גם חשובים. הם הרבה יותר גמישים מחברות ענק מבחינת היכולת שלהם להגיב לשוק, וכך יכולים להפחית תנודות באבטלה. משם גם מגיעות החברות הבין לאומיות הגדולות של העתיד, ורצוי שלא יהיו חסמים בפני יזמים שרוצים להקים חברות כאלו. אבל האנשים שעובדים ברוב העסקים האלו אינם "מייצרים כסף" כמו האנשים שעובדים בטבע או באלביט, הפרודוקטיביות שלהם לא גדולה כל כך, ולכן הם לא תורמים הרבה לעושר, לתמ"ג לנפש במדינה. אם היית יכול לקחת מחר את כל עובדי הסופרמרקטים ולהפוך אותם למהנדסים באלביט התמ"ג בישראל היה קופץ.
כמו כן, במדינות גדולות עם שוק מקומי משמעותי הם יותר חשובים מאשר במדינות כמו ישראל, שכלכלתן בנויה בעיקר על יצוא ולא על צריכה מקומית.
יאיר – למה אתה מתכוון כשאתה אומר "הכוח הכלכלי האמיתי"?
היתרון של עסקים קטנים ובינוניים הוא בצמצום אבטלה ובהגדלת התחרותיות (=הורדת מחירים). תחשוב על מקרה שבו מייצרים במדינה 1,000,000 זוגות נעליים. עכשיו נדמיין 2 מדינות דמיוניות: במדינה א' יש מגה חברה בינלאומית בשם "אופטימוס נעליים" אשר מייצרת את כל מליון הנעליים, ובמדינה ב' יש 100 חברות פחות או יותר שוות בגודלן, שכל אחת מהן מייצרת בממוצע 10,000 נעליים.
התפוקה היא אותה תפוקה, אבל במדינה א' יש מנכ"ל אחד וכמה סמנכ"לים, במדינה ב' יש 100 מנכ"לים וכמה אלפי סמנכלים. במדינה א' יש מנהל אחזקה אחד, במדינה ב' יש לפחות 100 מנהלי אחזקה. אותו מכפיל פועל גם עבור רואי החשבון, עורכי הדין, אנשי השיווק, המרקום, וגם הפועלים עצמם (צריך יותר "רזרבות" פר מפעל). יוצא שבמדינה ב' נוצרת אותה תפוקה כמו במדינה א'. אף אחד לא קורא לזה "כוח כלכלי אמיתי". יהיו כלכלנים שיקראו לזה "נקודה לא יעילה" – השאלה היא אם העובדים הללו יוכלו לעבוד במקום אחר.
בנוגע לירידה במחירים, הרבה חברות = הרבה תחרות = מרווח נמוך יותר ליצרנים = יותר רווח לצרכנים. וזה למרות כל ה"ביזבוז" של העסקים הבינוניים והקטנים (למונופול יש שולי רווח עצומים. MR במקום MC, וכו').
סליחה על החפירה.
אני רק הערה קטנונית: למה וספאסיוס ולא אספסיינוס כמו שמקובל לקרוא לקיסר הרומי הזה בעברית? (הקיסר שמשפחתו החריבה את היכלנו… וכו')
*שהחריבה את מקדשנו ושרפה את היכלנו
תרגמתי ישירות מאנגלית… לא חשבתי משום מה שיש לו שם עברי שונה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A1%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A1
אבי טיטוס
דמי אבטלה הוגנים והכשרה מחדש הם אכן כלים חשובים בתהליך וחייבים לבוא בד בבד עם קידום ההרס היצירתי, אבל במידה ויש חברה כושלת שאינה תחרותית מספיק ישנה אפשרות נוספת, שדורשת השקעה ממשלתית קטנה יותר ולזמן קצר יותר: העברת הבעלות על הפירמה לידי העובדים. כך ניתן לייצר בעלויות שמתחרות בחברות במדינות זולות יותר ולהמשיך ולספק עבודה (מפני ששכר העבודה ורווחי ההון הולכים כולם לעובדים). ענף מסוים יכול להיות כושל תחת בעלות בדגם של חברה ציבורית\פרטית אבל תחרותי תחת דגם של קואופרטיב.
מעניין. יש לך דוגמאות מציאותיות כלשהן לקואופרטיבים שהם חברות בין לאומיות מוצלחות? כי במבט ראשון זה נשמע לי כמו רעיון סמי-קומוניסטי שנשמע נחמד בתיאוריה ולעולם לא יעבוד במציאות. ומה זה אומר "העברת בעלות לידי העובדים"? מי מעביר את הבעלות? הממשלה? אתה מדבר על הלאמה? קבוצת משקיעים השקיעו מיליארדים בחברה, ועכשיו אתה פשוט תיקח להם את החברה ותיתן אותה לעובדים? שהממשלה תקנה את החברה מהמשקיעים ותיתן אותה במתנה לעובדים? ולמה שהיא לא תיתן אותה במתנה לי או לך? למה מגיע לעובדים לקבל מתנה בשווי של מיליונים?
אני לא מכיר קואפרטיבים בינלאומיים, אבל ישנם קואופרטיבים רבים שפעילים במדינה בודדת. מהזיכרון קואופרטיב מונדרגורן הוא דוגמה מאוד מפורסמת, אם כי לא ידוע לי כיצד הוא מתמודד עם המשבר הנוכחי בספרד.מעניין אותי יותר להתמקד בתשובות לגבי השאלות האחרות שלך מאשר לגגל דוגמאות ספציפיות אבל יש ברשת חומר קריאה רב לגבי קואופרטיבים קיימים.
העברת בעלות יכולה להתבצע במספר צורות. יכול להתקיים מקרה בו העובדים עצמם מגייסים כסף כדי לקנות חברה מהבעלים אבל בד"כ אין להם את האמצעים לכך. יכולים להיות מצבים שבהם הבעלים ירוויח יותר אם יסגור את המפעל מאשר אם ימכור אותו. העברת בעלות בהתערבות הממשלה יכולה להיות לדוגמה דרך קרן ייחודית לנושא כאשר הממשלה קונה את החברה והבעלים החדשים מחזירים זאת אח"כ ללא ריבית. בצורה הזו העובדים משלמים על הערך של המתנה. אומנם בתנאים מאוד נוחים אבל גם משקיעים מקבלים תנאים נוחים אם לממשלה יש את האינטרס שהם ישקיעו. מי שמתנגד להתערבות ממשלתית בהיקף ונסיבות כאלה ישלול גם את זה וגם את זה, אבל כמו שבוודאי ניחשת אני מאמין שאלה נושאים בהם יש מקום להתערב, בנסיבות מסוימות.
למה "לקחת" לקבוצת המשקיעים את החברה? למה מגיע (גם) לעובדים? לפי תפיסתי הודות לההשקעה וההתחייבויות שלהם לחברה גם להם יש say במה שקשור לעתיד החברה. כישלון שלה פוגע קשה מאוד במשקיע אבל במקרים רבים הפגיעה בעובד שיכול למצוא עצמו ללא פרנסה וללא אלטרנטיבות גדולה בהרבה. במצב של סגירת החברה המשקיע "חותך הפסדים" והעובד מפסיד מקום עבודה. במצב של העברה לבעלות העובדים המשקיע מקבל פיצוי הולם (אולי בצורה פחות נוחה מאשר המצב הקודם, אחרת הוא לא היה בוחר לסגור את המפעל) והעובד שומר על מקום עבודתו. זה לא שיפור פארטו אבל לפי ההשקפה שלי מדובר במצב עדיף. יכול להיות שלבעלים זה יהיה עדיף – אם הוא רצה למכור אבל הקניה לא משתלמת לאף משקיע "רגיל" – אולי היא משתלמת לעובדים.
למה שהממשלה תעשה זאת? בטווח הארוך יש הרס יוצר. בטווח הארוך מאוד יש צמיחה מאז תחילת המהפכה התעשייתית. בכל טלטלה ומשבר וסגירת מפעל יש אנשים נפגעים בטווח הקצר, ובטווח הבינוני ובטווח של חיי אדם. לפי ההשקפה שלי אחד התפקידים של הממשלה זה להתערב במקרים כאלה. התערבות יכולה ליצור עיוותים, אבל בהתערבות מידתית המחיר שלהם נסבל.
אוטופיה לא מציאותית.
עובדים יכולים גם היום לקנות 'את המפעל'. אף אחד לא מונע מעובדי טבע לרכוש מניות של החברה, לדוגמא.
אני לא אפתח פה 20 אלף חזיתות כדי שנוכל לנהל דיון הגיוני, אבל כן אפתח אחת-אחת.
אז הנה הראשונה – באיזה מצב הבעלים מרוויח יותר מהמפעל אם הוא סוגר אותו?
אני יכול לחשוב על מספר דברים שהתכוונת לומר במשפט הזה, שאף אחד מהם אינו תומך במסקנה שלך.
תשמע, אני בד"כ נגד אנשים שזורקים מילים כגון "נאצים" או "קומוניסטים" בלי לחשוב פעמיים, אבל מה שאתה מציע באמת נשמע לי כמו קומוניזם. קודם כל, יש את מה שיוסי מעלי כתב. מעבר לכך, אני עדיין לא מבין למה עובדים של מפעל מסוים צריכים לקבל מתנות מהמדינה, גם אם המתנה היא השקעה בתנאים נוחים. זה לא עניין של התנגדות להתערבות ממשלתית, אלא פגיעה משמעותית ודרמטית בשוויון. למה שעובדים מסויימים יקבלו מתנה כזו ואחרים לא? ואם כמובן תתן את המתנה לכולם, אתה מסיים עם מדינה קומוניסטית.
אני מסכים באופן עקרוני לכך שבגלל המחוייבות של העובדים מגיעות להן זכויות כלשהן. אני ממליץ לך בהקשר הזה לקרוא את "23 דברים שלא סיפרו לכם על קפיטליזם", שם הוא דן בנושא באריכות מתוך השקפת עולם זהה לשלך, אבל לא זכור לי שהוא הזכיר שם קואופרטיבים בתור פתרון ישים. אם אני זוכר נכון, הוא בסך הכל אומר שוועדי עובדים זה לא דבר כל כך רע. קואופרטיב זה לקחת את וועד העובדים הסטנדרטי לקיצוניות.
במצב של סגירת החברה המשקיע מפסיד מיליוני דולרים מהשקעותיו, והעובד מתפטר ומוצא עבודה חדשה. חוסר הסימטריה שאליו אתה רומז הוא דווקא בכיוון ההפוך. משקיעים הם לא תמיד מיליארדרים כבדים שלא אכפת להם להפסיד, בדרך כלל אלו אנשים כמוני וכמוך שכל חייהם והונם הושקעו במפעל, והם יפסידו הכל. אם העובד מוצא עבודה חדשה הוא לא הפסיד כלום. המשקיעים מפסידים בכל מקרה.
אבל בוא נמשיך מעבר לכך. למה שעובדים ינהלו את המפעל שלהם יותר טוב ממנהלים מקצועיים? למה שקואופרטיב יעבוד יותר טוב ממפעל רגיל, תחת כל התנאים שיכולים להיות? העובדים לא יותר משכילים מהמנהלים. הם לא יותר מוכשרים, ובדרך כלל פחות מוכשרים. הם יתקשו לבצע מהלכים כואבים כגון הורדות שכר ופיטורים של חבריהם. הם לא ירצו לשכור עובדים חדשים למפעל בתקופות טובות כדי שהרווחים לא יתחלקו על יותר אנשים. או שהם ישכרו עובדים חדשים אבל במעמד שונה, כך שהעובדים החדשים לא יהיו חלק מהבעלים. צר לי, זה פשוט רעיון גרוע, ולא פלא שהוא לא עובד בשום מקום בעולם, כולל ארצות סוציאליסטיות וקומוניסטיות.
אגב, הבנתי שבכלכלה יש ספרות עניפה שמסבירה מדוע פירמות בכלל צמחו, כי הרי לפני 200 או 300 שנה לא היו בעולם פירמות (אולי מלבד חברות הסחר שהקימו בריטניה והולנד שלא היו בדיוק פירמות במשמעות מודרנית). קואופרטיבים נראים כמו כיוון התפתחות סביר, ובכל זאת הם לא הופיעו ובמקומם הופיעו פירמות, שבהן הבעלות מנותקת מהעובדים. זה לא במקרה, יש סיבות טובות לכך.
הגיע השלב בדיון בו צריך למספר נקודות
1) לגבי מה שאמרתי על סגירת חברות. יצאתי מנקודת הנחה שכשהחברה מפסידה והמשקיע משוכנע שהוא רק יפסיד יותר אם היא תישאר פעילה ובבעלותו יש לו שתי אלטרנטיבות עיקריות: לסגור את החברה ולפטר את כל מי שעובד שם או למכור אותה לגורם אחר. לכן אם בפועל מפעל נסגר אז או שלמשקיע השתלם יותר לסגור אותו או שלא היה לו למי למכור. נצא מנקודת הנחה אם כך שהמשקיע מסכים למכור במחיר מסוים או שאפשר להציע לו הצעת מכירה שתהיה יותר אטרקטיבית מלסגור את החברה. כלומר שהמשקיע לא נפגע מהמהלך ולא מאלצים אותו לעשות דבר בניגוד לרצונו. הוא כבר הפסיד הרבה מעצם העובדה שהמפעל כשל, אבל אנחנו מתייחסים למקרה בו זה מצב נתון.
2) למה שקואופרטיב יצליח יותר מפירמה "רגילה"? הוא לא. ניקח לצורך הדיון חברה ציבורית או פרטית בה יש הפרדה בין הבעלים לבין ההנהלה, שמורכבת משכירים מקצועיים. משקיע, בין אם פרטי, ציבורי או קבוצה של עובדים ישאף למקסם רווחים, לדוגמה ע"י כך שהחברה שבבעלותו תצליח. קבוצת העובדים לא משכילה יותר בתחום מכל קבוצה אחרת של בעלי מניות אבל אין סיבה להניח שהם פחות חכמים או רציונליים ושהם לא שכרו הנהלה מקצועית כמו בכל חברה אחרת. כך שהבעלות על החברה לא משפיעה במקרה הזה על הצלחתה.
3) למה בכל זאת אני מרגיש שקואופרטיב הוא פיתרון טוב אם הביצועים שלו לא שונים מזו של חברה רגילה? בחברה עם בעלים ועובדים הבעלים ישאף למקסם רווחים והעובדים ישאפו למקסימום שכר תמורת מינימום עבודה (אני מפשט את זה כרגע, כמובן שיש אנשים שאוהבים את מה שהם עושים וכו'). כדי שהחברה תצליח נדרש שיתוף פעולה, אבל לצד האינטרסים המשותפים יש גם אינטרסים מנוגדים: לבעלים יש את האינטרס לצמצם ככל האפשר את הגמול לעובדים אם זה יאפשר לו להגדיל את הרווחים. לעובדים יש אינטרס דומה בכיוון ההפוך. עובד שרואה את החברה רק בתור משאבת משכורות לא יהיה איכפת לו אם החברה תצליח או לא כל זמן שהוא מקבל שכר. זה בין היתר איפשר לאיגודים לנצל את הכוח שלהם לרעה פעמים רבות, כמו שיש בתי עסק שמנצלים את העובדים שלהם אם הם חלשים מדי מכדי למחות. כשלצד אחד יש כוח ולצד השני אין אלטרנטיבות, יש סיכוי טוב שהאחרון ינוצל, וזה עובד בשני הכיוונים. אם הבעלים של החברה פרטי וההנהלה עובדת בשבילו, יותר סביר שהם ינקטו בצעדים כמו הורדת שכר או העברת הייצור למדינה אחרת כדי להגדיל רווחים. אם העובדים הם הבעלים, ניגוד האינטרסים קטן והחלק של כל עובד ב"עוגה" גדל. לדוגמה, יכול להיות שבמקום להעביר את הייצור למקום זול יותר, תתקבל החלטה להקטין את הרווחים כדי לתת מחירים אטרקטיביים יותר, בשעה שהמשכורות אינן משתנות. זה לא פשוט וזה לא פיתרון קסם, אבל זה אפשרי ולא חייב להיות הבדל מקצועי.
4) למה זה לא קורה בפועל? ראשית, קיימים כיום קואופרטיבים. חלקם מצליחים וחלקם פחות, כמו שקיימות חברות פרטיות וציבוריות שחלקן מצליחות יותר וחלקן פחות. לבדוק מה היקף הקואופרטיבים בכלל ועד כמה הם מצליחים לעומת פירמות זה נושא לפוסט בפני עצמו לדעתי. וכמובן, לא התייחסתי כלל לעסק שמתחיל מראש כקואופרטיב.
5) למה צמחה צורת בעלות דומיננטית מסוימת? אין לי תשובה ברורה. אני חושד שזה תלוי בשורה של נסיבות היסטוריות, חלקן אולי מקריות ולא רק בשאלה מה מביא יותר רווח על הנייר. בתור חובב היסטוריה, שסיים תואר בביולגיה, עסק בביולגיה אבולוציונית וכעת עושה את צעדיו הראשונים באקדמיה בתחום הכלכלה דווקא יעניין אותי מאוד לחקור את זה 🙂
6) למה לתת "מתנה" כזו לעובדים? לדעתי לממשלה ולציבור יש אינטרס לעשות זאת וזה מתאים לערכים בהם אני מאמין. אני לא בטוח שאצליח לשכנע אותך או מישהו שזו פעולה חיובית והוגנת אבל אני אנסה בכל זאת. ראשית, אם לפי גרסתי החברה יכולה להיות חברה מצליחה לא נוצר כלל המצב בו חברה כושלת מקבל "הנשמה מלאכותית" על חשבון כספי ציבור. שנית, עובדים חסרי אלטרנטיבה יכולים להמשיך ולהתפרנס בכבוד ולא נכנסים למעגל האבטלה. לתנאי ההשקעה הנוחים שמקבלים העובדים יש עלות לציבור: אפשר לנצל את הכסף למטרות אחרות או לקבל עליו ריבית באותה תקופת זמן. אבל אותם עובדים הם חלק מהציבור. התועלת יכולה לעלות על העלות. אני לא מציע לעשות זאת דווקא כברירת מחדל אלא במצבים מסוימים. אפשר להחליט לדוגמה שזה ייעשה רק אם לעובדים אין אלטרנטיבות אחרות, אם יש הסכמה של כל הצדדים, אם מדובר בתעשיה שיש סיבות לא כלכליות לשמר אותה וכדומה.
אני רוצה לציין גם שמה שהצעתי לא נשמע לי כמו קומוניזם, אבל אני מעריך מאוד את העובדה שאתה מתייחס לנקודות שאני מעלה ולא מסתפק בהדבקת כינויים או העלאה של טיעונים לא מבוססים. זו אחת הסיבות שאני מאוד אוהב לקרוא את הבלוג הזה.
אולי נתמקד בנושא אחד, שנראה לי כמו הכשל המרכזי של הרעיון: שכירת ופיטורי עובדים. אם המפעל מצליח בתחרות ורוצה להתרחב, מנהל מקצועי היה רוצה לשכור עובדים חדשים. אבל בקואופרטיב תצטרך לתת גם לעובדים החדשים חלק ברווחים, וכך הרווחים של העובדים הוותיקים לא יגדלו, ואולי אפילו יצטמצמו באופן זמני או קבוע. אם המפעל נכשל בתחרות ויש צורך לפטר עובדים, הבלגן גדול עוד יותר. מצד אחד, עובדים שיודעים שחרב הפיטורים לא מונחת על צווארם דווקא מאוד ישמחו לפטר אחרים, מכיוון שזה אומר שהרווחים יתחלקו בין פחות עובדים, וכך הרווחים שלהם יגדלו. מצד שני, מכיוון שהעובדים שולטים במפעל הם יתקשו לפטר את חבריהם. בפועל, להערכתי, יווצרו קליקות של מקורבים לצלחת שידחפו לצד כזה או אחר, ותהיה אינסוף התעסקות בפוליטיקה פנימית מסובכת. כמובן, בעיית קבלת ההחלטות היא כללית יותר משתי הדוגמאות הללו – לא ברור לי איך יהיה ניתן לקבל החלטות אסטרטגיות עם אלפי עובדים שמצביעים.
אלו הסיבות שבגללן לדעתי הרעיון הזה מאוד נדיר בעולם כיום.
אתה איש עולם ראשון שחי במדינת עולם שני 😦
"כתוצאה מהפסקת בזבוז הכספים של הממשלה."
__ממשלה *מייצרת* פיזית את הכסף, ואינפלציה אפשר לטשטש בדרכים יצירתיות.
"עובדים מעטים אולי מרוויחים בטווח הקצר מקיומה של רשת ביטחון כזו, אבל בטווח הארוך המדינה כולה מפסידה, מכיוון שהיא הופכת לענייה יותר… חברות בסקטורים מוגנים, בהם לא מתקיים הרס יצירתי,"
__הדבר היחיד שמעניין את העובד הפשוט זה *עצם הלעשות*, וחוץ מזה האוטיזם בהתגלמותו. זה גם השילטון המרכזי שהוא מקפיד לבחור בו.
ללא שמץ של גיזענות: אתה חייב לשקול ברצינות הגירה למדינת עולם ראשון שלא מוגנת ע"י *גודל פיזי של השוק*.
בטווח הארוך כולנו נמות…
אתה מדבר בפוסט הזה כאילו אתה מדקלם טקסט יבש מספר לימוד במאקרו כלכלה, בלי להביא שום נתון תומך.
בדימונה סגירת מפעלי הטקסטיל הגדילה את האבטלה מ-7% ל-15%!!!
נתון נוסף שהוא לא נכון זה שעושרה של מדינה נקבע לפי החברות הענקיות הבינלאומיות השוכנות בה. העובדות הן שאת מירב את מקומות העבודה מספקים העסקים הקטנים-בינוניים ולא חברות הענק. מה שהפך אותנו לאומת היי-טק זה הסטארט-אפים הקטנים והגמישים ולא חברות ענק כמו נוקיה.
חיסולה של תעשיית הטקסטיל בארץ ישראל לא הגדיל את האבטלה. זה שבאופן מיידי סגירת מפעל מגדילה אבטלה בעיר ספציפית זה טריוויאלי. השאלה היא האם האבטלה שם תישאר גבוהה גם בעוד חמש או 10 שנים מהיום. עד כה, זה לא קרה. אנשים מוצאים עבודות, ואחרים עוברים דירה.
לגבי הנתון הלא נכון, הוא בהחלט נכון, אתה פשוט לא מבין את ההבדל בין העושר שעובד טבע מייצר לבין העושר שעובד סופרמרקט מייצר. זה שרוב האנשים עובדים בעסקים קטנים או במגזר הציבורי זה לא חשוב, מה שחשוב זה מאיפה מגיע עיקר העושר, והוא מגיע מחברות בין לאומיות גדולות ומוצלחות. בכל מדינות העולם יש אנשים שעובדים במגזר הציבורי ובצבא ובסופרמרקטים ובמספרות ובמוסכים. אבל במדינות עשירות יותר יש פחות כאלו, ויותר אנשים שעובדים בחברות בין לאומיות מוצלחות. ובמדינות עניות יש יותר כאלו, ופחות אנשים שעובדים בחברות בין לאומיות מוצלחות. פשוט מאוד.
אומת ההיי-טק זה סתם שם. הוא לא אומר דבר על עושר. יחסית למדינות המערב, אנחנו די עניים, למרות השם היפה הזה. אז הסטארט-אפים הקטנים נותנים לנו שם יפה, אבל הם לא נותנים לנו כסף. נוקיה, לעומת זאת, הניבה לפינלנד הרבה עושר – לפחות עד שאפל דרסה אותה לפני מספר שנים, ומאז היא גוססת (אם כי ככל הידוע לי ממשלת פינלנד לא מתגייסת להציל אותה, בהתאם למה שכתבתי ברשומה על הנורדים).
העלייה באבטלה בדימונה בשל סגירת המפעלים החלה לפני 5 שנים. 8% אבטלה שמקורה בסגירת מפעלים לאורך 5 שנים זה לא טרוויאלי, זה כשל שוק ועל כן המדינה צריכה להתערב. השוק החופשי לא יפתור את זה מעצמו, אלא אם כן יש לך תפיסות דתיות לגבי קפיטליזם ואתה מאמין במשהו פסאודו-מדעי כמו "היד הנעלמה"..
אל תהיה דמגוג ואל תשווה בין עובד טבע לקופאית בסופר. עושר שעובד אחד של טבע מייצר לא משתווה לעושר של שלושה עובדים דומים לו בחברות ביו-טכנולוגיה קטנות.
יותר חברות קטנות על חשבון מספר קטן של חברות גדולות מייצר יותר מקומות עבודה -> יותר היצע של משרות -> משכורות יותר גבוהות -> יותר עובדים שמרוויחים יותר -> עושר וצריכה גודלים
אתה מתעלם בכל הניתוח שלך ממצבים שבהם מפעלים הם בריאים באופן יחסי, אבל לא יכולים לעמוד בתנאי שוק זמניים.
תעשיית הרכב האמריקאית היא מקרה טוב – הנה, פחות מ5 שנים מהמשבר, והיא כבר מרוויחה, ומתחרה בכבוד מול תעשיות הרכב האסייתיות והאירופיות. האם היה שווה להרוס את תעשיית הרכב האמריקאית ולגרום לפיטורים של מאות אלפים בגלל משבר זמני? כנראה שלא – ואפילו המתנגדים של אובאמה מבינים את זה.
הבעייה היא שמפעלים ועסקים בריאים עדיין יכולים להקלע לקשיים זמניים עקב מהפכי שוק שלא חזו, או טעויות מקומיות של ההנהלה. במצב כזה הגיוני שהממשלה תתערב ותציל את העסק, על מנת למנוע השלכות הרבה יותר קשות בעתיד. הרי אם התעשייה מתמוטטת במצב כזה זה לא הרס יצירתי – אלא סתם הרס.
דוגמא נוספת זו הגנה של הממשלה על שער החליפין של המטבע -כנראה שהשקל באמת צריך להסחר בשווי של בערך 4 שקלים לדולר. אבל עקב ספוקלציה בשווקים ונפלאות המסחר, יכולים במקרה להגיע לשער של 3 שקלים לדולר באופן זמני. מצב כזה יקבור הרבה מהיצואנים, עד כדי כך שהדולר יגיע לשער של 6 שקלים לדולר. אבל אז כבר כל היצואנים פשטו את הרגל, מכרו את הציוד ופיטרו את העובדים.
בקיצור – חשיבה לטווח הארוך זה יפה, אבל הזעזועים הזמניים בשוק עדיין יכולים לחסל עסקים שהיו מצליחים בטווח הארוך.
הבעייה היא רק להבדיל בין עסק שצריך עזרה זמנית (תעשיית הרכב האמריקאית), לבין עסק כושל שצריך עזרה תמידית (תעשיית הטקסטיל הישראלית).
אם מפעל בריא באופן יחסי ולא יכול לעמוד בתנאי שוק זמניים, למה שלא ילווה כסף מהשוק הפרטי? בנקים ישמחו להלוות לו כסף בתנאים כאלו, מכיוון שהם יודעים שהוא יוכל להחזיר את הכסף אחר כך. גופים שמבקשים הצלה מהממשל הם גופים שהשוק הפרטי לא חושב שהם יוכלו להבריא, גופים שלא נכללים במצבים שאתה מתאר.
אני לא יודע לפי מה שאתה מסיק שתעשיית הרכב האמריקאית מתחרה בכבוד. היא אולי מרוויחה, אבל כמה מהרווח הזה מגיע מהעזרה של הממשל, וכמה מיתרון יחסי אמיתי של תעשיית הרכב? ואיפה היה היתרון היחסי הזה לפני כן? ואם היה יתרון כזה, למה השוק הפרטי לא הסכים להלוות לה את הכספים הנדרשים?
בקיצור – בשביל זעזועים זמניים המציאו שוק פיננסי משוכלל מאין כמוהו. אין צורך בממשלה כאן.
זה לא תמיד עובד, כי השוק לא מתמחר את הסיכונים החברתיים נכון – מבחינת המדינה. המלווה אולי יודע שמפעל יכול להיות רווחי, אבל עדיין יש סיכון. אם ילווה לו, ילווה לו רק בריבית גבוהה מאוד – שאותה לא יוכל להחזיר.
אבל מבחינת המדינה – הסיכון גבוה הרבה יותר. אם המפעל ייסגר היא תפסיד המון במיסים, וגם תצטרך לתמוך בכל המובטלים החדשים שיהיו. מבחינת המדינה – הסיכון הרבה יותר גבוה, ולכן שווה למדינה להלוות למפעל את הכסף בריבית נמוכה יותר.
שים לב שגם מפעל מפסיד יכול להיות רווח למדינה – כי המפעל אמנם מפסיד, ולא משלם מיסים, אבל כל העובדים כן משלמים מיסים, ואם סכום המיסים שהם משלמים גדול מהעזרה שהמדינה נותנת למפעל, אז המדינה עדיין יוצאת ברווח.
לעמית
"לכן אם בפועל מפעל נסגר אז או שלמשקיע השתלם יותר לסגור אותו או שלא היה לו למי למכור. נצא מנקודת הנחה אם כך שהמשקיע מסכים למכור במחיר מסוים או שאפשר להציע לו הצעת מכירה שתהיה יותר אטרקטיבית מלסגור את החברה"
שאלה: ומי ישא בכל החובות לנושים ? העובדים ?
[…] היא "הרס יצירתי", Creative destruction, עליו כתבתי בהרחבה כאן. הרס יצירתי הוא התהליך המלווה צמיחה כלכלית, במסגרתו […]
[…] מתוך הבלוג: https://orikatz.wordpress.com/2012/12/03/creative/ […]
פוסט מעניין מאוד, אורי.
הייתי שמח לקרוא את התייחסותך באשר לתעשיית הרכב הקוריאנית, שקיבלה סבסוד והגנה ממשלתית רבה, ייתכן אף שעל חשבון מפעלים אחרים, אך כיום עושה רושם כי זה השתלם להם.
[…] הרס יצירתי הוא מושג שנהגה על ידי הכלכלן יוזף שומפטר המתאר את הדרך שבה הקפיטליזם מחריב את הסדר הכלכלי הישן ובונה במקומו הסדרים יעילים וטובים יותר. דוגמאות מעניינות להרס יצירתי הם קריסה של תעשיות בשל חדשנות – כך למשל תעשיית העיתונות הנמצאת במשבר עמוק בשל העובדה שהאינטרנט יצר תחליפים מיידים, הוזיל את עלויות הפרסום וייצור התוכן ולקח את ה"חדשות" העולות באופן תדיר כך שהעיתון של הבוקר נשאר מאחור. על כן העיתונות זקוקה להמציא עצמה מחדש על מנת למצוא מודלים שיהיו יעילים כלכלית, ורלוונטיים ללקוחות. […]
[…] כתבתי בעבר על ההרס היצירתי הנדרש על מנת להתמודד עם מגמות הגלובליזציה ולקדם את הכלכלה. ממשלות המתנגדות לתהליך הזה אינן מגינות על ציבור העובדים, אינן תורמות להפחתת האבטלה במשק ואינן תומכות בייצור המקומי, מכיוון שהמדיניות שלהם תוביל בסופו של דבר לשכר נמוך, אבטלה גבוהה ותוצר נמוך יותר. המגמה היום במדינות המפותחות היא בדיוק בכיוון ההפוך, למרות שבכולן נותרו כיסים של חוסר יעילות. כל מה שיוני שטבון ודומיו עושים הוא להעביר כסף מכלל הציבור לקבוצה קטנה של מקורבים לצלחת, ועלינו להתנגד לכך כפי שאנחנו מתנגדים לכל שימוש מעוות אחר בכספי הציבור הישראלי. […]
[…] למעשה, השאלה החשובה היא לא מדוע סין לא הצליחה, אלא מדוע אירופה כן הצליחה. סין אולי הגיעה רחוק יותר מכל ציוויליזציה אחרת לפניה, אבל היא נעצרה מאותה הסיבה העקרונית שבגללה כל האחרות נעצרו, בגלל אותו "חוט השני" שעובר דרך כל הדברים שאני קורא על צמיחה כלכלית: כוחן של קבוצות לחץ. ככל הנראה לא היה אדם שהבין זאת יותר טוב מג'וזף שומפטר, שהגה את השימוש המודרני במונח "הרס יצירתי". […]
[…] לימד אותנו הכלכלן יוזף שומפטר, מתקדמת בדרכים של הרס יצירתי: תחומים ישנים נהרסים עד היסוד, ואופציות חדשות וטובות […]
[…] מתמקדים בחסרונותיה של הכלכלה הליברלית, כגון הפגיעה של ההרס היצירתי והגלובליזציה באוכלוסיות חלשות או הגידול באי השוויון, […]
[…] שיזמים ירגישו שהם חופשיים להיכשל. אנחנו רוצים "הרס יצירתי", המאפשר להון ולעובדים בישראל לעבור בין חברות […]