Daron Acemoglu הוא פרופסור ב MIT והכלכלן השישי הכי מצוטט בעולם, James Robinson הוא פרופסור לממשל בהרווארד, וביחד הם כתבו את אחד מספרי הכלכלה החשובים ביותר שיצא לי לקרוא: Why Nations Fail.
חשיבותו של הספר נובעת מעיסוקו בשאלה החשובה ביותר בעולם הכלכלה: מדוע מדינות מסוימות עשירות יותר ממדינות אחרות. יש אינסוף תשובות לשאלה הזו, אף אחת מהן לא מספקת לחלוטין, אך התשובה של אסימוגלו ורובינזון היא אחת הטובות שיצא לי להיתקל בהן. מדובר בספר היסטוריה בעיקרו, המדגים את הניתוח שלהם על פני דוגמאות היסטוריות רבות. ממש רבות. הם מתארים בפירוט תהליכים היסטוריים בעשרות מדינות שונות מכל יבשות העולם ותקופות זמן המשתרעות החל מהמהפכה החקלאית, דרך העת העתיקה ועד היום.
ניתן לראות בספר הזה המשך או תגובה לספרו של ג'ארד דיימונד, "רובים חיידקים ופלדה", וקיים וויכוח פומבי בין אסימוגלו ורובינזון לבין דיימונד שנגיע אליו בהמשך. "רובים חיידקים ופלדה" תיאר כיצד מאזן העושר באמצע האלף השני לספירה נוצר, מדוע האירופאים פלשו לאמריקה ולא ההפך, מדוע הערים הראשונות והאימפריות הראשונות צמחו במזרח התיכון ולא בדרום אפריקה או באוסטרליה. אסימוגלו ורובינזון שמים יותר דגש על מאות השנים האחרונות, כיצד נוצר מאזן העושר הנוכחי בין מדינות העולם.
התשובה של ג'ארד דיימונד מתבססת על גיאוגרפיה, אקלים, צמחיה ובעלי חיים שניתן לביית אותם באזורים שונים בעולם. התשובה של אסימוגלו ורובינזון, לעומת זאת, היא "מוסדות".
מוסדות, מוסדות, ומוסדות
כאשר כלכלנים מדברים על מוסדות, הם לא מתכוונים דווקא לבניינים פיזיים או לגופים מוגדרים היטב. באופן כללי מדובר בכל החוקים והמנהגים שמכתיבים את התנהלות העולם הכלכלי, בחוקי המשחק שמגבילים את התנהלות השחקנים.
מוסדות הם לא תלויי-מדינה. מדינות מערביות רבות חולקות, למשל, את מוסד זכויות הפטנטים. הם גם לא תלויי תרבות: ייתכנו שני עמים עם תרבות מאוד דומה ומוסדות מאוד שונים, למשל תושבי דרום וצפון קוריאה, וכמובן עמים עם תרבות שונה ומוסדות דומים. קשה מאוד לשנות מוסדות, בייחוד כאשר לקבוצה חזקה כלשהי יש אינטרס חזק שהם לא ישתנו, וכך דירוג העושר של מדינות העולם לא משתנה דרמטית כבר מאה וחמישים שנים (אם כי הפערים בין המקומות בדירוג גדלו מאז המהפכה התעשייתית).
אסימוגלו ורובינזון מחלקים את המוסדות לשניים: מוסדות טובים אשר מעודדים את הפרטים ליזום ולהשתתף וליצור עושר (inclusive institutions), לעומת מוסדות רעים ונצלניים אשר מטרתם היא שאיבת העושר של המדינה לטובתה של אליטה מצומצמת (extractive institutions). דוגמאות למוסדות טובים הן למשל חוקים להגנה על קניין פרטי, מוסדות פיננסיים שמשקיעים כספים אצל אלו שמסוגלים לנצל אותם באופן הטוב ביותר וכך מאפשרים מוביליות חברתית, ומוסדות שמאפשרים לכולם גישה לידע ולמשאבים הנחוצים על מנת להצליח. מוסדות גרועים הם מוסדות התומכים בעבדות ושיעבוד המוני, מוסדות שמאפשרים גישה למקורות העושר רק עבור אליטה צרה, ובפועל – בעיקר הרבה מאוד מונופולים בבעלותם של שליטים ומקורבים לשלטון. למשל, בבריטניה של לפני "המהפכה המהוללת" כמעט כל מגזרי הייצור היו נתונים למונופול של אציל כזה או אחר, במדינות רבות כגון ספרד ופורטוגל בתקופה שלאחר גילוי אמריקה סחר החוץ היה מונופול של המלוכה, ובמצריים של מובראק הפרטות בשנות התשעים הפכו מונופולים בבעלת המדינה למונופולים בבעלות פרטית של אנשי עסקים מקורבים לשלטון (מזכיר לכם מדינה מזרח-תיכונית אחרת?).
זוהי בסופו של דבר התזה העיקרית של הספר:
מדינות מצליחות הן מצליחות משום שהמוסדות שלהן פועלים למען חלק גדול יחסית מאזרחי המדינה, ולא למען אליטה מצומצמת, וכך הן מסוגלות למצות את הפוטנציאל של האזרחים באופן טוב יותר. מדינות כושלות הן כושלות משום שהמוסדות שלהן עסוקים בעיקר בהעברת עושר מכלל הציבור לאליטה מצומצמת.
מחברי הספר טוענים כי צמיחתן של סין או רוסיה לא יכולה להימשך כל עוד המוסדות הפוליטיים במדינות הללו לא ישתנו, ולמעשה יוצרים קשר סיבתי ישיר בין מוסדות פלורליסטיים לבין צמיחה כלכלית – תוך כדי התנגדות לקשר הסיבתי בכיוון ההפוך (כלומר, לטענה כי צמיחה כלכלית מובילה לדמוקרטיה). לעיתים הקשר הזה משכנע יותר ולעיתים הוא משכנע פחות, אך הרעיון כשלעצמו הוא מעניין וחשוב.
מוסדות וצמיחה
מוסדות מהסוג הטוב מעודדים צמיחה מכיוון שהם מעודדים את האזרחים למצות את הפוטנציאל הכלכלי שלהם בהתאם ליתרון היחסי שלהם. הם מאפשרים ליד הנעלמה לפעול כפי שהיא אמורה לפעול בתיאוריה, ותומכים ביזמות וחדשנות.
צמיחה כלכלית יכולה להתרחש גם ללא מוסדות מהסוג החיובי – למשל, ברית המועצות השיגה צמיחה לא רעה בכלל בתקופתו של סטאלין, וסין כיום צומחת בקצב מהיר, אבל זו איננה צמיחה בת קיימא. היא נובעת מהעברה בכפייה של גורמי ייצור (הון וכוח אדם) ממגזרים נחשלים כגון חקלאות, למגזרים תעשייתיים רווחיים יותר, וכך נוצרת הקצאה טובה יותר של המשאבים במדינה, ובמשך מספר מוגבל של שנים מתרחשת צמיחה עד שמגיעים למצב יציב חדש והצמיחה מתאפסת. במדינות מערביות הצמיחה נמשכת מעבר לכך תודות לשיפורים טכנולוגיים ותודות ל"הרס היצירתי" (שעליו נרחיב בהמשך) – דברים שלא יכולים לקרות תחת מוסדות שמדכאים יוזמה פרטית ויצירתיות ותחת שליטה של מונופולים שאין להם אינטרס להתייעל.
מאפיין חשוב נוסף הנדרש לצמיחה, מלבד מוסדות מהסוג הנכון, הוא מידה מסוימת של ריכוזיות שמאפשרת למדינה להשליט חוק אחיד, לאכוף אותו ביעילות, לגבות מיסים ביעילות, וליצור אזור גיאוגרפי גדול שבתוכו יש שלום. למרות שריכוזיות כזו עלולה להביא למוסדות נצלניים, ללא מסגרת חוקית מסודרת כלשהי לא יכול להתקיים בכלל "שוק", בטח שלא שוק חופשי, והמדינות מידרדרות לאנרכיה. למשל, אימפריות חלשות שלא הייתה להן את היכולת לגבות מיסים ביעילות, כגון האימפריה העות'מאנית, נאלצו להשתמש בכל מני שליטים מקומיים לשם הגבייה, מה שיצר עודף בירוקרטיה ושחיתות.
סיבתיות ומקריות
מהיכן הגיעו המוסדות מהסוג הטוב? מן הסתם היו כל מני תהליכים היסטוריים שהובילו ליצירתם, את חלקם נזכיר בהמשך, אז למה לומר שהסיבה להצלחתן של אומות היא המוסדות? הסיבה יכולה להיות באותה המידה אותם התהליכים ההיסטוריים שיצרו את המוסדות, או תהליכים היסטוריים שקדמו להם. התשובה לשאלת הסיבתיות היא שישנה שרשרת בלתי נגמרת של סיבתיות, אך המוסדות הם נקודת המפנה. בהרבה מדינות התרחשו מהפכות ומלכים הודחו, אבל רק בבריטניה התפתחו עקב כך מוסדות מהסוג הנכון; אזורים רבים בעולם הפכו לקולוניות של מדינות מערביות, אבל ישנו הבדל משמעותי בין המוסדות שייסדו הכובשים הספרדים בדרום אמריקה לבין המוסדות שייסדו הכובשים הבריטיים והצרפתים בצפון אמריקה. המוסדות הם לא "סיבה ראשונית", אין סיבה כזו, אבל הנקודה בשרשרת הסיבתיות שבה מתפתחים מוסדות מסוג שונה היא הנקודה שבה מדינות שהיו לפני כן דומות נשלחות למסלולים היסטוריים שונים. מוסדות הם הסיבה הישירה.
חשוב לציין שאסימוגלו ורובינזון משאירים מקום רב למקריות. הם לא טוענים שמסלוליהן של מדינות מכוונים מראש באופן כלשהו, ולדעתם אי אפשר לחזות את העתיד הרחוק של התפתחות העושר בעולם. במאה ה-19 ארגנטינה הייתה עשירה יותר מבריטניה, לפני כיבושי האירופאים דרום ומרכז אמריקה היו עשירות יותר מצפון אמריקה, ולאחרונה נתקלתי בטבלה המעניינת הזו שלפיה מאז נפילת האימפריה הרומית ועד לאמצע המאה ה-19 הערים הגדולות ביותר בעולם לא היו באירופה (אלא אם איסטנבול נחשבת עיר אירופאית).
אסימוגלו ורובינזון מתמקדים ב"צמתים קריטיים", שבהם נתקלות מדינות, וההכרעה בהם לכאן או לכאן היא זו שקובעת במידה רבה את עתידה של המדינה. הכרעה זו נובעת גם מהמוסדות הקיימים, אך גם ממאבקי כוחות בין האליטות השולטות ותהליכים אקראיים אחרים שלא ניתן לחזות מראש את תוצאותיהם.
למשל, בתחילת ספרם מראים אסימוגלו ורובינזון כיצד המוסדות המודרניים של מדינות דרום אמריקה צמחו באופן ישיר מהמוסדות שהקימו הכובשים הספרדים לפני מאות שנים, בזמן שהמוסדות המודרניים של ארצות הברית צמחו מהמוסדות שהקימו המתיישבים הראשונים. באופן פרדוקסאלי, דווקא מכיוון שצפון אמריקה הייתה ענייה יותר במשאבים ובכוח אדם מדרום אמריקה לפני תחילת הקולוניזציה של היבשת, המוסדות הצפון אמריקאים היו פחות נצלניים מאשר המוסדות הדרום אמריקאיים (ולא בגלל שהבריטים והצרפתים היו נחמדים יותר או חמדנים פחות מהספרדים והפורטוגלים). לאחר שניסיונות ניצול ראשוניים נכשלו, ומכיוון שלא היו בצפון אמריקה מספיק אינדיאנים שניתן להעבידם בפרך, נאלצו הקולוניאליסטים של צפון אמריקה להקים מוסדות שיעודדו את המתיישבים החדשים לעבוד וליזום. במרכז ודרום אמריקה, לעומת זאת, לאחר שבירת האימפריות העתיקות עמד לרשות הכובשים כוח אדם רב שניתן לנצלו בתנאי עבדות ושלל מכרות זהב וכסף, ולא היה שום צורך במוסדות בעלי אופי דמוקרטי. המקריות ההיסטורית הזו שולחת זרועות עצומות, חמש מאות שנים אל תוך העתיד, עד למוסדות שקיימים היום ברחבי יבשת אמריקה, ולהבדלים בין צפון אמריקה לבין מרכז ודרום אמריקה.
ההתנגשות בין כוחותיו של קיסר האינקה אַטַאהוּאַלפָּה לבין אנשיו של פיסרו הספרדי בקאחאמארקה, נובמבר 1532
דוגמה אחרת היא ההבדלים בין מערב אירופה למזרחה. לפני המגפה השחורה, האצילים במערב אירופה היו קצת יותר חלשים פוליטית בהשוואה לאצילים במזרח אירופה, הערים במערב היו קצת יותר גדולות, והאיכרים קצת יותר חופשיים. המגפה הרגה אחוז נכבד מכוח העבודה האירופאי, אבל עקב אותו הבדל קטן בתנאי ההתחלה היא השפיעה באופן הפוך על מזרח אירופה ומערבה. במערב אירופה האיכרים ששרדו דרשו וקיבלו שכר גבוה יותר וזכויות טובות יותר, ובמזרח אירופה האצילים העבידו אותם קשה יותר על מנת לפצות על כוח האדם החסר. ההבדלים הקטנים במאזן הכוחות לפני המגפה הפכו להבדלים דרמטיים אחריה, הובילו להקמת מוסדות פלורליסטיים יותר במערב, לניצול טוב יותר של הפוטנציאל האנושי, ולבסוף גם לצמיחה כלכלית מהירה יותר במערב אירופה שנמשכת עד ימינו.
המשקל הרב שמעניקים אסימוגלו ורובינסון למקריות הוא חיובי מאוד בעיני, בניגוד לתיאוריות המתארות התפתחות דטרמיניסטית וצפויה מראש של מדינות.
תיאוריות שלא עובדות
אסימוגלו ורובינסון מסבירים בפרקי הספר הראשונים מדוע תיאוריות פופולאריות אחרות בנידון אינן נכונות:
1. התיאוריה הגיאוגרפית
תיאוריה גיאוגרפית נפוצה גורסת כי העוני נפוץ במדינות באזור קו המשווה, מכיוון שהאקלים ומחלות כגון מלריה מנעו מהאזורים האלו להתפתח, בהשוואה לאזורים יותר עשירים בצפון ודרום כדור הארץ. אסימוגלו ורובינזון מזכירים, בתגובה לכך, שביבשת אמריקה שלפני קולמבוס האזורים העשירים ביותר היו האימפריה האצטקית ואימפריית האינקה, שתיהן באזורים הקרובים לקו המשווה, בזמן שהאזורים המרוחקים שכיום מהווים את ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה וצ'ילה היו יותר עניים. גם בהודו, קמבודיה, וסין היו אימפריות עתיקות ששגשגו באזור קו המשווה בהשוואה לאזורים מרוחקים יותר באותה התקופה. לפני פלישת האירופאים לאפריקה, רוב האימפריות האפריקניות שמתחת למדבר סהרה היו מרוכזות באזור קו המשווה, ואזורים מרוחקים ממנו כמו דרום אפריקה היו עניים יותר – בזמן שכיום דרום אפריקה עשירה יותר.
שרידיה של העיר טאוטיווקאן, השוכנת במקסיקו של ימינו, לא רחוק מקו המשווה. לפי אחת ההערכות היא הייתה העיר השישית בגודלה בעולם באזור שנת 600 לספירה
אסימוגלו ורובינזון תוקפים גם את התיאוריות שמציג ג'ארד דיימונד בספר "רובים, חיידקים ופלדה", למשל לגבי השונות במיני בעלי החיים והצמחים הניתנים לביות באזורים שונים בעולם, וטוענים שהתיאוריות האלו לא מסוגלות להסביר את ההבדלים המודרניים בין המדינות. אני לא בטוח עד כמה ההתקפה שלהם הוגנת; לדעתי ספרו של דיימונד מסביר לא רע את ההבדלים עד אזור שנת 1500, ולא מתיימר להסביר הבדלים מודרניים, למשל בין צפון קוריאה לדרומה. מעבר לכך, הם גם טוענים שהתיאוריות הגיאוגרפיות של דיימונד לא מסבירות מדוע בתוך תחום הסהר הפורה העשיר בבעלי חיים וצמחים הניתנים לביות היו תרבויות שהצליחו לעבור מהר יותר את המהפכה החקלאית מאחרות. אסימוגלו ורובינזון טוענים שהתרבויות המצליחות הללו עברו ליישובי קבע עוד לפני המהפכה החקלאית, וכך מלכתחילה היו להן מוסדות מתאימים יותר לטכנולוגיות הייצור החדשות, ושוב המוסדות חשובים יותר מהגיאוגרפיה. אותי אישית הם לא שכנעו שדיימונד טועה או מפספס משהו נורא חשוב בספריו.
2. התיאוריה התרבותית
המייצג המפורסם ביותר של התיאוריה התרבותית הוא מקס ובר, בחיבורו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" שפורסם בשנת 1905, בו ניסה לקשר בין ערכים פרוטסטנטיים לבין הצלחת הקפיטליזם בארצות פרוטסטנטיות. דוגמאות אחרות שנשמעות מעת לעת מתייחסות למשל לגרמנים ממושמעים, לסקנדינבים בעלי סולידריות חברתית מופתית, ליפנים שקדנים, לספרדים ויוונים עצלנים, וכך הלאה. רבות מהתיאוריות האלו הותאמו בדיעבד להצלחתם או כישלונם של העמים השונים לנהל את כלכלת מדינותיהם באופן ראוי. למשל, כותבים בני המאה ה-19 תיארו את היפנים בתור עצלנים, ואת הגרמנים בתור לא-מעשיים.
אסימוגלו ורובינזון כותבים על מספר טיעונים נוספים כנגד התיאוריה התרבותית. קודם כל, בדומה לתיאוריה הגיאוגרפית, היא לא מסוגלת להסביר את ההבדלים בין צפון קוריאה לדרומה, או בין עיירות זהות מבחינת ההרכב האתני של התושבים שנמצאות בצדדים שונים של גבול ארה"ב-מקסיקו, וכך גם לגבי שלל דוגמאות אחרות שבהן הגבול מהווה את ההבדל. מעבר לכך – במקרים רבים התרבות היא למעשה תוצאה של המוסדות. אזורים בעולם שהיו תחת כיבוש האימפריה העות'מאנית, למשל, הם דומים למדי ברמות השחיתות הגבוהות והממשל הלא יעיל. אין משהו בדת המוסלמית או בגנים של תושבי המזרח התיכון וצפון אפריקה שגורם להם להמשיך לדשדש מאחור; הם פשוט רגילים להתנהל באופן הזה מכיוון שכך התנהלו החיים תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. התרבות שלהם היא תוצאה של מאות שנות ממשל מושחת ולא יעיל שלא עודד אנשים ליזום או לחשוב במונחים של שוויון זכויות. גם בין תושבי מזרח גרמניה לתושבי מערבה רואים הבדלים תרבותיים, למרות שכל מה שמפריד בין שני האזורים הוא כמה עשרות שנות שלטון קומוניסטי. אנשים פשוט התרגלו לחיות תחת מוסדות מסוימים, והרגלים קשה לשנות.
זו אולי תמונת הלווין העצובה ביותר שצולמה אי פעם: צפון קוריאה בלילה
גם התיאוריה הגיאוגרפית וגם התיאוריה התרבותית לא מסוגלות להסביר מדוע דברים משתנים, מדוע ארצות נחשלות הופכות לארצות מצליחות לפתע. הגיאוגרפיה הרי לא משתנה כמעט בכלל, ולא סביר שמיליוני בני אדם ישנו את תרבותם בו זמנית בקואורדינציה מושלמת. מוסדות, לעומת זאת, יכולים להשתנות בן רגע. בדרך כלל זה לא קורה, והמוסדות שורדים באופן כזה או אחר מאות שנים, אבל לעיתים רחוקות הם משתנים במהירות – וכל דוגמה לארץ ששינתה את מסלולה מתחילה עם מוסדות שהשתנו במהירות.
לדעתי, יותר מכל דבר אחר, התיאוריה התרבותית היא פשוט קלה מדי. במקום לנסות ולהבין לעומק מהם ההבדלים, זורקים פנימה את המילה "תרבות" ואז אין יותר מה להסביר. הנורדים הם פשוט אנשים שונים מאיתנו, מן זן של חייזרים, ולכן לעולם לא נוכל לנהל כלכלה דומה לשלהם. מהיכן נובע השוני התרבותי הזה? אפילו אם לעיתים רחוקות ישנו יסוד נכון לתיאוריה התרבותית, הרבה יותר מועיל לחשוב במונחים של מוסדות, כי מוסדות אנחנו יודעים כיצד לשנות ותרבות לא.
3. בורות
ההנחה הקלאסית של כלכלנים היא כי מדינות כושלות הן כושלות מכיוון שמנהיגיהן אינם מיישמים תיאוריה כלכלית נכונה. הם מעבירים חוקים פופוליסטיים ומוטעים, ולא שומעים לעצותיהם של כלכלני קרן המטבע הבינ"ל והבנק העולמי. לו רק היו טורחים להקשיב לנו הכלכלנים, הכל היה נראה אחרת.
אסימוגלו ורובינזון יוצאים במתקפה מוצדקת על התפיסה הזו. למעשה, כלכלנים נוטים תמיד לשכוח את האילוצים הפוליטיים, או מניחים שאין אילוצים כאלו. הם מביאים בספרם בתור דוגמה את Kofi Abrefa Busia, שליטה של גאנה בין השנים 1969-1972. לאחר שמדיניותו ומדיניות הדיקטאטורים שקדמו לו יצרה משבר כלכלי חמור במדינה, קרן המטבע הבין-לאומית ייעצה לו לבצע שורה של צעדים נכונים לפי התורה הכלכלית המקובלת, תוך התעלמות מהאילוצים הפוליטיים שעמדו בפניו. הוא ביצע את התוכנית כפי שהורו לו, האליטות של המדינה נפגעו, ובסופו של דבר קולונל מהצבא ביצע הפיכה, הדיח אותו, וביטל את הרפורמות.
לפי אסימוגלו ורובינזון, שליטיהן של מדינות עניות לא בוחרים במדיניות "גרועה" מכיוון שהם לא יודעים מהי המדיניות הטובה. הם בוחרים בה בכוונה, במטרה להמשיך ולשמר את שלטונם. הם טועים במכוון. כאשר מדינות כגון סין עוברות את אותו שינוי נדיר ועולות לפתע על מסלול של צמיחה מהירה, זה לא קורה מכיוון שהגיעו למדינה מספר כלכלנים מומחים וסיפרו למנהיגים מה עליהם לעשות; זה קורה מכיוון שמתרחש שינוי פוליטי, במסגרתו מגיעה לשלטון אליטה אחרת עם מטרות פוליטיות אחרות. אם תבחנו את המדינות האלו, למשל "הנמרים האסייתיים" שצמחו בשיעורים גבוהים לקראת סוף המאה העשרים, לא תמצאו שם כלכלנים מומחים בצמרת. למעשה, רוב המנהיגות הכלכלית של המדינות האסייתיות המוצלחות הללו כללה בוגרי תארים בהנדסה. ידע בתיאוריה כלכלית הוא לא מה שהיה חסר למדינות על מנת לצמוח; המוסדות הנכונים היו חסרים, מכיוון שלאליטות לא השתלם לבנות אותם.
כל עוד כלכלנים יתעלמו מתפקידה של הפוליטיקה וממשחקי הכוח בין האליטות, הניסיונות שלהם לענות על שאלת הצמיחה והעושר נידונו לכישלון. התפיסה הזו היא הסיבה המרכזית לאהדה שאני רוחש לספר הזה, בהשוואה לתיאוריות אחרות ו"מכאניות" יותר של צמיחה כלכלית הנפוצות בעולם הכלכלה התיאורטית ומתעלמות מתהליכים פוליטיים.
אלוהים, נצור את בריטניה
במהלך המאה ה-18, התרחש נס חד פעמי בתולדות האנושות שלרוב לא מקבל את המקום המגיע לו בלימודי ההיסטוריה הסטנדרטיים: המהפכה התעשייתית בבריטניה. בעוד שהמהפכה החקלאית והמצאת הכתב התרחשו באופן בלתי תלוי במספר מקומות שונים ברחבי העולם, המהפכה התעשייתית התרחשה רק פעם אחת, בבריטניה של המאה ה-18, ומשם נפוצה לכל רחבי תבל. מדובר ככל הנראה באחד האירועים החשובים ביותר בתולדות המין האנושי.
האם המהפכה התעשייתית הייתה יכולה להתרחש באופן בלתי תלוי במדינה אחרת, ללא הסוכנים שהפיצו אותה מבריטניה? לא בטוח. המהפכה התעשייתית לא הייתה התקדמות הדרגתית של מדע וטכנולוגיה שנבנו במשך מאות שנים לבנה אחרי לבנה; היא לא הייתה שלב נוסף באבולוציה הטבעית של מדינות; היא לא הייתה צפויה מראש, ולא הייתה מתרחשת לולא קיומו של מצב עניינים מאוד יוצא דופן בבריטניה.
המהפכה התעשייתית הייתה פיצוץ של כישרון מתפרץ, שהתבטא בהופעתם של שלל אנגלים (ביניהם גם נשים, כגון זאת) מכל קצוות החברה שהמציאו ושיפרו שלל טכנולוגיות בכל תחומי החיים ומדענים מכל רחבי אירופה שהגיעו לבריטניה על מנת ליישם את המצאותיהם. אותם ממציאים ומדענים היו קיימים גם במדינות אחרות, גם בתקופות אחרות, אבל הכישרון שלהם תמיד דוכא על ידי אותם אלו שמפחדים מהרס יצירתי, על ידי בעלי המונופולים, על ידי האצילים המקומיים, לא היה מי שילווה להם הון ראשוני שנדרש לפיתוח ההמצאות ולא היו להם התמריצים המספקים על מנת ליצור ולהצליח. אסימוגלו ורובינסון מספקים שלל דוגמאות לממציאים שלא היה להם את המזל לחיות בבריטניה של המאה ה-18, ושליטים וארגונים שונים עצרו אותם. בניגוד לתפיסה המקובלת זו הייתה המהפכה התעשייתית שאיפשרה קידמה מדעית, ולא ההפך – לא המדע שאיפשר קידמה תעשייתית.
מצב העניינים יוצא הדופן בבריטניה של המאה ה-18 הוא תוצאה של "המהפכה המהוללת", שהגבילה את כוחו של המלך בהשוואה לכוחו של הפרלמנט. בריטניה של אותם השנים לא הייתה דמוקרטיה מודרנית, רחוק מכך, אבל היו לה שני מאפיינים חשובים. ראשית, הפרלמנט ייצג טווח רחב יחסית של אינטרסים של קבוצות רבות שאף אחת מהן לא הייתה חזקה מדי, והיה מוכן לשמוע ולשקול עצומות של אזרחים מאזורים ומעמדות שונים ולפעול כלפיהם בהגינות (בספר מתוארים מקרים של סוחרים התובעים אצילים מקורבים למלך – ומנצחים!). ושנית, הפרלמנט שלט במדינה במידה שאפשרה לו לאכוף חוקים באופן אחיד ולמנוע את הכאוס והאלימות שבדרך כלל נפוצו באזורים ללא מלך חזק.
בית הנבחרים הבריטי, המאה ה-18
התהליך שהוביל להתפתחותו של המצב הזה, ככל הידוע לי, הוא חסר מקבילים היסטוריים. במדינות אחרות הוא התרחש רק אחרי המהפכה התעשייתית בבריטניה, וברובן הוא לא התרחש מעולם. בריטניה של המאה ה-18 הייתה המדינה הראשונה בעולם שבה התפתחו מוסדות מהסוג החיובי, ולכן גם המדינה הראשונה בעולם שהשיגה את סוג הצמיחה העקבית המקושר למוסדות אלו – צמיחה הנובעת מיצירתיות טכנולוגית אמיתית.
כל מי שמעדיף לחשוב על המהפכה התעשייתית בהקשרים שליליים כגון עבודת ילדים או זיהום אוויר מוזמן לחזור לעולם שלפניה – עולם שבו אימהות היו קוברות בממוצע כ-40% מילדיהן לפני שאלו הגיעו לגיל 9, עולם שבו ניתוחים היו מתבצעים ללא הרדמה, עולם שבו מרבית בני האדם היו מבלים את חייהם בעבודת פרך בשדות השייכים למישהו אחר, עולם שבו כל התפתחות טכנולוגית לוותה עד מהרה בגידול אוכלוסין כך שסך העושר לנפש לא גדל (תהליך זה נקרא "המלכודת המלתוסיאנית" – ראו פירוט כאן). זה היה עולם נוראי לחיות בו, ואנחנו חיים בעולם אחר היום אך ורק בזכות המוסדות שקמו בעת המהפכה התעשייתית, מוסדות שאפשרו קדמה טכנולוגית ושיפרו את איכות חייהם של כלל בני האדם בעולם.
מוסדות והרס יצירתי
מדוע מדינות עניות לא מאמצות את המוסדות של מדינות עשירות? לא בגלל גיאוגרפיה, תרבות, או בורות כלכלית, אלא מכיוון שלאליטה השלטת, העוסקת בשאיבת העושר מהמדינה, לא משתלם לאמץ את המוסדות הללו. האם ייתכן שמוסדות שיגרמו לצמיחת הכלכלה יאפשרו לאותה אליטה לשאוב עושר רב יותר, וכך היא בכל זאת תתמוך במוסדות מהסוג הנכון?
לצערנו, מסתבר שלא.
הסיבה לכך היא "הרס יצירתי", Creative destruction, עליו כתבתי בהרחבה כאן. הרס יצירתי הוא התהליך המלווה צמיחה כלכלית, במסגרתו ענפי ייצור מסויימים נהרסים ומוחלפים בענפים רווחיים יותר ומתאימים יותר לתהליכי הגלובליזציה וליתרונות היחסיים המשתנים של המדינות השונות, ומוצרים חדשים עלולים לשנות את מאזן הכוחות. ההרס היצירתי בהכרח יפגע באליטה השלטת, מכיוון שהיא בעלת המונופולים על ענפי הייצור הנוכחיים, ולכן משתלם לה להתנגד אליו אם היא יכולה. דוגמאות לכך כוללות את הסחר הטרנס-אטלנטי שהעלה את כוחם של סוחרים בריטיים בהשוואה לאצילים, המהפכה התעשייתית בבריטניה שחיזקה עוד יותר את המגמה הזו, התפתחויות טכנולוגיות באירופה שפגעו בכוחן של הגילדות המקצועיות, הנשק החם שפגע בכוחם של הסמוראים היפנים, ועוד. כל המגמות האלו נעצרו בארצות שבהן לאליטה היה מספיק כוח, כגון הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ספרד, או סין.
הרס יצירתי הוא הסיבה המרכזית שבגללה מוסדות נצלניים בדרך כלל אינם מוחלפים במוסדות מהסוג הטוב אשר מעודדים יוזמה והשתתפות של כלל האוכלוסייה. ברגע שלאליטה יש מספיק כוח, היא עוצרת את ההרס היצירתי ואת הקדמה הטכנולוגית שהוא מביא איתה. זה קרה במהלך שקיעת האימפריה הרומית, ובשלהי האימפריה העות'מאנית, ואצל הצאר הרוסי, וההתנגדות להרס יצירתי ממשיכה כיום להיות מאפיין חשוב של מדינות מאובנות הנמצאות בדרכן למטה.
מוסדות טובים עלולים להיות מוחלפים במוסדות מהסוג הרע. אסימולגו ורובינזון מביאים את וונציה של ימי הביניים ואת האימפריה הרומית בתור דוגמאות לתרבויות שצמחו בהתחלה תודות למוסדות חיוביים שאפשרו מוביליות חברתית גבוהה ביחס למה שהיה מקובל בתקופה הרלוונטית. בוונציה קמו מוסדות פיננסיים שאפשרו לאנשים לא עשירים לגייס שותפים והון למסעות מסחר וכך להתעשר, וברומא שלאחר הדחת המלכים המוקדמים קמה רפובליקה שבה לאנשים רבים היה כוח אך לאף אחד לא היה כוח מוחלט. בתחילת המאה ה 14 חלה בוונציה מהפכה חוקתית שצמצמה את האפשרויות שעמדו בפני מי שלא היו שייכים לאליטה מצומצמת, וברומא המוסדות השתנו כאשר הרפובליקה הפכה לקיסרות. לפי אסימוגלו ורובינזון, השינוי של המוסדות הוא אחת הסיבות המרכזיות להידרדרותה של וונציה ממעמדה בתור אחת הערים העשירות ביותר בעולם בתחילת ימי הביניים לעיר זניחה יחסית שכיום מתפקדת בעיקר כמוזיאון, וגם לנפילתה של האימפריה הרומית.
לשבור את המעגל
בשנת 1895 נסעו לבריטניה שלושה צ'יפים אפריקניים, בניסיון לשכנע את ממשלת בריטניה להגן על ארצם משאיפותיו של ססיל רודז, מדינאי בריטי שייסד את מדינת רודזיה ושאף להרחיב את שלטונו לתחומם. שלושת הצ'יפים האלו הגיעו מארץ שכבר הייתה שונה מעט מארצות אפריקאיות אחרות שמתחת למדבר סהרה: סחר העבדים לא פגע בה באופן משמעותי, קולוניאליסטים קודמים לא מצאו בה עניין רב, המוסדות השבטיים שהיו נהוגים בה בחרו צ'יפים על פי כישרון ויכולת מנהיגות ולא לפי מנגנון קשיח של ירושה, והצ'יפים ניהלו שלטון ריכוזי ומסודר יחסית שאפשר להם לשלוח שלושה מחבריהם על מנת שייצגו את המדינה כולה בפני ממשלת בריטניה. שלושת הצ'יפים האלו הצליחו להערים על רודז, לנצל סכסוכים פנים-בריטיים, ולהשיג הגנה לארצם מפני כיבושיו.
כיום נקראת אותה הארץ בוטסואנה, ככל הנראה המדינה האפריקאית היציבה והמוצלחת ביותר מדרום לסהרה. בוטסואנה ממוקמת במקום ה-66 בעולם בתמ"ג לנפש לצד מדינות כגון רומניה, לבנון ומקסיקו, דירוג האשראי של המדינה הוא הגבוה ביותר באפריקה, ורמת השחיתות שם היא בין הנמוכות בעולם. אם הייתם מבקרים בשנת 1900 במדינות אפריקאיות שונות, לא הייתם רואים הבדל משמעותי בינן לבין בוטסואנה. אך כאשר מדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן באמצע המאה העשרים, ברובן צמחו דיקטטורים אשר שלטו במדינה דרך מוסדות נצלניים – העתקים של מוסדות שהקימו האימפריות האירופאיות הקולוניאליסטיות. בבוטסואנה, לעומת זאת, צמחה מדינה דמוקרטית למופת, שנשארה יציבה עד היום ולכן גם עשירה בהרבה משכנותיה. הסיבה לכך היא בעיקר אותו שוני ראשוני קטן במוסדות – אם כי, כמו תמיד, לא ניתן לבטל גם את השפעתם של המנהיגים הראשונים של המדינה שיכלו להטות את הכף בכיוון אחר.
דנג שיאופינג (סין), סרטסה קחאמה (בוטסואנה), ויליאם השלישי (בריטניה) – שלושה מנהיגים שעלו לשלטון בתקופה קריטית לארצם ובחרו במודע או שלא במודע בדרך שהובילה למוסדות פתוחים יותר ולשגשוג
זוהי כמובן לא הדוגמה היחידה למדינה שהצליחה לשבור את הדפוס הצפוי לה. דוגמאות נוספות כוללות כמובן את בריטניה שאחרי המהפכה המהוללת, את סין של אחרי מות מאו דזה-דונג, את יפן בתקופת רסטורציית מייג'י, את ברזיל של השנים האחרונות ועוד.
במהלך ההיסטוריה התרחשו הפיכות רבות, שרובן פשוט החליפו שלטון דיקטטורי של קבוצת מיעוט אחת בשלטון דיקטטורי של קבוצת מיעוט אחרת. המקרים יוצאי הדופן היו אותם מקרים שבהם ההפיכה בוצעה על ידי קבוצה המייצגת טווח רחב יחסית של אינטרסים, וכך המוסדות החדשים הובילו את המדינה למסלול של צמיחה כלכלית. מנהיגי סין אחרי מותו של מאו דזה-דונג עדיין מייצגים קבוצה קטנה יחסית, אך היא גדולה יותר מהקבוצה שייצג מאו, ומנהיגי ברזיל המודרנית מייצגים קבוצה גדולה עוד יותר מהאוכלוסייה (לפי ספרם של אסימוגלו ורובינזון ברזיל אמורה להיות הלהיט הבא… נחיה ונראה).
סיכום
בפרק האחרון של הספר מבקרים אסימוגלו ורובניזון את התפיסה המקובלת הטוענת כי ההתפתחות הכלכלית מובילה לדמוקרטיה ומוסדות מודרניים יותר. הם טוענים בתוקף כי הסיבתיות היא בכיוון ההפוך, וכי אין שום סיבה שיתפתחו בעתיד מוסדות דמוקרטיים יותר בסין, עיראק, רוסיה, או כל מדינה אחרת שחווה צמיחה כלכלית כיום. הצמיחה הכלכלית שחוות מדינות אלו היא צמיחה תחת מוסדות נצלניים, שאיננה כוללת הרס יצירתי ועל כן לא יכולה להימשך לנצח.
עקב כך, הם מבקרים גם את ההמלצות שגופים בין לאומיים כגון קרן המטבע הבין לאומית או הבנק העולמי מפיקים עבור מדינות עולם שלישי, המלצות שמתמקדות במוסדות כלכליים (בנק מרכזי עצמאי, חובות נמוכים, הפרטות) ומתעלמים ממוסדות פוליטיים ושחיתות. למשל, רוב הבנקים המרכזיים שהוקמו על ידי מדינות עולם שלישי אינם באמת עצמאיים, ולעולם לא יהיו עצמאיים ללא שינוי פוליטי. רבים במערב מנסים לעודד מדינות עולם שלישי לאמץ את המודל הסיני לצמיחה, ללא מעבר למוסדות פוליטיים פלורליסטיים יותר, אך זוהי טעות מכיוון שהצמיחה הזו מוגבלת ולא תביא לשגשוג המוני או לדמוקרטיה. אסימוגלו ורובינזון מבקרים גם את סיוע החוץ למדינות העולם השלישי, שרק 10-20% מהכספים המושקעים בו מגיעים לאותם מקומות הזקוקים לכסף, ומטרתו העיקרית היא להשקיט את מצפונם של אזרחי מדינות המערב. המדינות הללו לא זקוקות לעוד כסף, אלא לשינוי פוליטי.
חיסרון מרכזי של הספר, לדעתי, הוא המיקוד שלו במדינות עולם שלישי. אסימוגלו ורובינזון לא מנסים לענות על שאלות כגון מדוע ארצות הברית עשירה יותר מקנדה, או מדוע יוון, ספרד ואיטליה מפגרות אחרי ארצות אירופאיות אחרות. אין בספר ניתוח של מדינות מערביות במאה העשרים, למרות שגם כיום ישנן אליטות וישנם מוסדות נצלניים במערב.
למרות זאת, מדובר בספר מרתק המעורר וויכוח חשוב בנוגע לעתידן הכלכלי של סין ומדינות מתפתחות אחרות. השיעור שאסימוגלו ורובינזון מלמדים אותנו בנוגע לתפקידם הקריטי של מוסדות פלורליסטיים הוא חשוב, ואני מקווה שהוא יוביל לתפיסה רציונאלית יותר של תהליך התקדמותן הכלכלי של מדינות בעתיד.
"השינוי של המוסדות הוא אחת הסיבות המרכזיות להידרדרותה של וונציה ממעמדה בתור אחת הערים העשירות ביותר בעולם בתחילת ימי הביניים לעיר זניחה יחסית שכיום מתפקדת בעיקר כמוזיאון, וגם לנפילתה של האימפריה הרומית."
על איזה כישלון המחברים מדברים? ונציה תמיד היתה מדינה קטנה. הרפובליקה להתקיים מספר מאות שנים עד שחוסלה ע"י שכנותיה, תוך שמירה על עצמאות ויציבות פוליטית מרשימה. היא כמובן לא היתה חסינה מפני שינויים חיצוניים כמו השתלטות האימפריה העותמנית על מזרח הים התיכון, וצמיחת מרכז כלכלי עולמי בצפון מערב אירופה, אבל לתלות זאת בשינויים מוסדיים פנים-ונציאנים נראה לי שטותי.
הטענות על האימפריה הרומית מגוחכות עוד יותר. בין כינון הפרינקיפאט ע"י אוגוסטוס עד קריסת האימפריה הרומית במערב עברו יותר מ-400 שנה שבה כל אגן הים התיכון היה כפוף לשלטון אחד, מה שלא קרה מאז. אם זהו כישלון, כיצד נראית הצלחה?
ונציה הייתה אחת הערים העשירות ביותר בעולם במהלך ימי הביניים. היא הייתה ה"ניו יורק" של אירופה. אבל בשנים מאוחרות יותר היא הפכה ללא רלוונטית לחלוטין. ערי מסחר כגון אמסטרדם או ערים בבלגיה, פורטוגל, ספרד ובריטניה הפכו לחשובות יותר. אני לא מומחה להיסטוריה של ונציה, אבל העדויות שהם מציגים שם די משכנעות. הם מראים רשומות שמסמלות מוביליות חברתית משמעותית מאוד בתקופה שבה המוסדות היו פלורליסטיים יותר, כאשר הסוחרים המוכשרים ביותר הפכו לסוחרים העשירים ביותר, ואז אפס מוביליות חברתית בתקופות מאוחרות יותר כאשר החברה החלה להתאבן.
לגבי האימפריה הרומית, הם טוענים שכל ההישגים הטכנולוגיים והמדעיים המשמעותיים של הרומאים התרחשו בתקופת הרפובליקה. הם מציגים דוגמאות לקיסרים שעצרו התפתחויות טכנולוגיות כי הם חששו מחוסר יציבות. זה לא אומר שרומא הייתה אמורה לקרוס מיד אחרי המעבר לקיסרות, עדיין הייתה לה אינרציה גבוהה שנבעה מהתקופה שלפני כן.
יכול להיות שירידתה של ונציה נגרמה בגלל "ספר הזהב". יכול להיות שירידתה נגרמה ע"י גילוי אמריקה והשתלטות האירופים על האוקיינוסים שהפכו את נתיבי המסחר בים התיכון, ולכן גם את ונציה, להרבה פחות חשובים. אני חושב שהסיבה השנייה היא הרבה יותר חשובה ומשכנעת – בייחוד מכיוון שהתהליכים של ירידת איטליה והתחזקות צפון מערב אירופה היו כלליים והתרחשו במספר רב של מקומות ומשטרים. אז בהחלט מוסדות הם עניין חשוב, אבל זה רחוק מלהיות הגורם היחיד.
לגבי האימפריה הרומית, להסביר את היציבות הפוליטית בת מאות השנים של הקיסרות כ"אינרציה" – זה איננו הסבר כלל. אינרציה מסוג כזה מעולם לא היתה בשום מקום.
עניין נוסף לגבי תאוריות כמו זו של אסמוגלו: האם ניתן להפריך את התאוריה שלו? אם למשל סין, בניגוד לתחזיותיו, דווקא כן תשגשג ותפרח, האם נאמר שמוסדות זה לא חשוב? או אולי נאמר שהמוסדות הסינים, למרות שאינם דמוקרטים, הם דווקא כן מוסדות טובים?
הסבר אפשרי:
לדעתי "אינרציה" = היתרון המצטבר של רומא על פני יריבותיה, שנמשך גם לאחר שחדלה מהגדלת הפער.
ה"אינרציה" נגמרה כשסביבתה סגרה את הפער.
בהחלט ייתכן שאתה צודק לגבי וונציה. ייתכן גם שהם מתייחסים לטיעון שכתבת לגבי צפון איטליה, אני לא זוכר כל כך. לגבי רומא, מה שהתכוונתי זה מה שכתב אורי דרור כאן למטה.
בהחלט ניתן להפריך את התיאוריה של אסימוגלו ורובינסון. אם סין תשגשג ותפרח ללא שינוי פוליטי, כאשר המפלגה עדיין שולטת ביד חזקה, זו תהיה הפרכה. אם ברזיל לא תשגשג ותפרח למרות שהמוסדות שם הפכו לפלורליסטים יותר, זו תהיה הפרכה. מבחינתם, מוסדות שאינם דמוקרטים הם מוסדות לא טובים – לא משנה אם מדובר במוסדות סינים, אפריקנים, או שבדים.
אגב, אפשר אולי לדמיין מצב של דיקטטורה עם מוסדות טובים. זו צריכה להיות דיקטטורה שבה יש שוויון בפני החוק, שמירה על זכויות קניין, והדיקטטור אינו מעניק הטבות משמעותיות לקבוצת מקורבים ובאמת דואג לעם כולו. זה לא מצב נפוץ במיוחד, אבל כבר היו בהיסטוריה דיקטטורים נאורים יחסית. סביר שבדיקטטורה כזו המוסדות יהיו טובים יותר מאשר ברוב הדיקטטורות הקיימות כיום, אבל פחות טובים מאשר בדמוקרטיות מערביות.
"אפשר אולי לדמיין מצב של דיקטטורה עם מוסדות טובים. זו צריכה להיות דיקטטורה שבה יש שוויון בפני החוק, שמירה על זכויות קניין, והדיקטטור אינו מעניק הטבות משמעותיות לקבוצת מקורבים ובאמת דואג לעם כולו"
למה להפליג במחוזות הדמיון כשיש דוגמאות מהמציאות, כמו סינגפור והונג קונג? וזאת עוד בלי להזכיר את זה שבמערב, כולל בבריטניה עצמה שעליה כולם אוהבים לדבר כדוגמא ומופת כל הדברים שמנית התקיימו לפני שהתקיימה שם דמוקרטיה כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
ערי-מדינה קטנות לא כל כך רלוונטיות, אני לא חושב שאפשר ללמוד מהן לקח שניתן ליישמו למדינות בגודל קצת יותר סטנדרטי.
קראתי לא מזמן את הספר : why do the west rules: for now.
שם הוא עושה ניתוח רוחב להיסטוריה ופרה-היסטוריה כולה -כ 15 אלף שנה, ומביא טיעון מעניין – כל עידן ומדינה בסופו של יקבלו את המחשבה והמוסדות המתאימים להם.
הגיאוגרפיה, לעומת זאת, קבועה. אבל – המשמעות של הגיאוגרפיה משתנה עם הזמן.
לדוגמא: החקלאות התחילה באיזורנו, איפה שהאקלים היחסית נוח ומספר הדגנים הניתנים לביות תמך בחקלאות בעל (מגשם) יחסית בקלות.
לעומת זאת, לאחר פיתוח טכניקות השקייה מתקדמות יותר, שמבוססות על נהרות, המוקדם עבר למצרים (נילוס) ולעירק (הפרת והחידקל).
או למשל ונציה – שעיקר הסחר שלה היה ממוקד במזרח, עם העותומנים והקישור שלהם לסין. עם התדרדרות האימפריה העותומנית ופתיחת המסחר האטלנטי – ונציה התדרדרה.
לגבי המסחר האטלנטי הטיעון שלו אפילו עוד יותר חזק – למעשה כל מדינות אירופה עם גישה נוחה לאוקיינוס האטלנטי הצילחו והקימו אימפריות קולוניאליות –
בריטניה, צרפת, הולנד, ספרד (יותר מוקדם), בלגיה – הי, אפילו פורטוגל.
המסחר האטלנטי היה כל כך משמעותי, שפשוט חוף לאורכו היה גורם משמעותי להצלחה.
כן, גם בספר הם מדברים הרבה על הסחר האטלנטי. אבל שים לב שלמרות שהגיאוגרפיה נתנה כאן יתרון חזק לספרד, פורטוגל, בלגיה, הולנד צרפת ובריטניה, המוסדות והאליטות עדיין היוו הבדל משמעותי בין גורלן של כל המדינות האלו.
קודם כל יש לך את סין, שבאזור המאות ה- 14-16 היו לה ציים גדולים יותר ואוניות גדולות יותר מאשר מערב אירופה, והם הגיעו לאפריקה ולהודו (ראיתי איפה שהוא שרטוט של ספינה סינית טיפוסית מהתקופות האלו ולידה את אחת האוניות של קולומבוס – הספינה הסינית גדולה בערך פי 5). אבל עקב סכסוכים פנימיים בין אליטות בחצר הקיסר כל הצי האדיר הזה נסגר בשלב מסויים והסינים פשוט וויתרו על מסעות מחקר באוקיינוסים שבוודאי היו מביאים אותם לאמריקה לפני האירופאים (מלבד הוויקינגים כמובן, ולמרות שהאוקיינוס השקט גדול יותר מהאטלנטי).
ואחר כך, יש לך את המדינות האירופאיות שהזכרנו. בספרד, פורטוגל ונדמה לי שגם צרפת התפתחו מונופולים מלכותיים על הסחר הטרנס-אטלנטי, וכל הכסף זרם לחשבון המלך. בבריטניה, בגלל צירוף נסיבות הקשור למהפכה המהוללת, לא היה מונופול כזה, וכך צץ לו מעמד של סוחרים שהתעשרו וצברו כוח פוליטי שאפשר להם להרחיב את הדמוקרטיה ולפגוע במעמד האצולה. בהחלט ייתכן שאותו סחר טרסנ-אטלנטי היה הגורם למהפכה התעשייתית בסופו של דבר.
הבעיה המרכזית עם גישה גיאוגרפית היא שהיא דרטמיניסטית מדי, וגסה מדי. היא לא מסבירה מדוע מצריים של היום היא לא אחת המדינות העשירות בעולם, או מדוע עיר הבירה של האימפריה הרומית מוקמה בדרום איטליה ולא ביוון, תורכיה, לוב, או ספרד.
לא אמרתי שלמוסדות אין השפעה מכרעת. אבל נראה לי שאתה מקמץ בהשפעת הגיאוגרפיה.
ההשפעה הייתה מספיק גדולה בשביל לבנות אימפריות ענקיות לכל אחת מהמדינות.
ולגבי סין – הרבה יותר קשה להגיע לאמריקה מסין מאשר מאנגליה, למשל. האוקיינוס הפסיפי הוא הרבה יותר גדול.
בנוסף, לא היה להם כזה תמריץ גדול – האירופאים רצו להגיע לסין ולהודו העשירות, והסינים – לא כל כך רצו להגיע לאירופה.
גם אחרי נפילת הרפובליקה, האימפריה הרומאית התנהלה עם חופש יחסי לאזרחים, גם אם באופן מעשי הקיסר היה שליט מוחלט. שיא השגשוג של האימפריה היה בתקופה שבה קיסרים נהגו לבחור מישהו מראש שיירש אותם, שלא היה הבן שלהם, וליורשים היה הרבה ניסיון והרבה כשרון והם לא סתם עלו לשלטון בגלל ייחוס משפחתי. זה התחיל להשתנות בסוף המאה השנייה וההתנהלות של האימפריה כלפי האזרחים הפכה להרבה יותר טוטאליטרית עם הזמן.
מעניין מאוד
ןמעורר תהיות לגבי העתיד של ארצות בסביבתנו – סוריה, מצרים, עירק… הרי העבר לא ישלוט לנצח (אני מקווה) והתהפוכות הפוליטיות קורות שם היום
אסימוגלו הוא ממוצא טורקי, והוא כותב בספר באופן מאוד חיובי על המהפכה במצריים, לדעתי באופן קצת יותר מדי חיובי. הוא מתעלם מהאפשרות שההפיכות בעולם הערבי הן החלפה של אליטה אחת באחרת ולא מהפכה שמייצגת אינטרסים רחבים יותר.
אגב, הדברים שהוא כתב על מצרים של מובראק מזכירים באופן מאוד חשוד מדינה מזרח תיכונית אחרת – מעבר חד מדי מסוציאליזם לקפיטליזם-של-מקורבים, אנשי עסקים מקורבים לממשל שזוכים בבעלות על חברות מופרטות במחירים מגוחכים ובכל מני חוזים ממשלתיים, קשרי הון-שלטון וכו'.
1. תודה על הסקירה המעניינת.
2. דיימונד בהחלט מביא הסברים "גיאוגרפים" (שכוללים גם ביולוגיה ולא רק גאוגרפיה), אבל הוא מתייחס גם למוסדות חברתיים – ב"חיידקים רובים ופלדה" הוא מתאר בפרק על הכתב מדוע הדפוס שפותח בכרתים לא התפתח ומדוע הדפוס האירופאי כן שרד – בגלל הבדלים בתפוצה ששלטה על הידע על הכתיבה. (לקבוצה קטנה של לבלרים לא היה אינטרס להפיץ את ידע הכתב). ב"התמוטטות" הוא מתאר את הבדלים באי הסיפניוליה בין שני חצאי האי כדוגמה להבדלים בין שליטים שונים (שניהם דיקטטורים, שאחד מהם הוא פשוט יותר אכפתי לנושא הסביבה) שגרמו לתוצאות שונות. עוד בהתמוטטות הוא מנתח את התרומה של המוסדות הנוצרים -אירופאיים להתמוטטות של הנורדים בגרינלנד.
3. לא ברור מדוע להבדיל בין "תרבות" לבין מוסדות. התרבות מושפעת במידה רבה מהמוסדות (לדוגמה מוסדות דת).
4. החלוקה ל"מוסדות רעים" ו"טובים" היא די מגוכחת. היא כנראה נובעת מזה שאסימוגלו ורובינזון עדיין סוגדים לצמיחה כלכלית ולפיתוח טכנולוגי ולא מבינים (כנראה) שמוסדות, גנים, וטכנולוגיה נמצאים יחד ב-3 תהליכים אבולוציונים שמשפיעים בצורה עמוקה זה על זה. (לדוגמה לא משנה מה היו המוסדות בדרום אמריקה, היה להם קשה מאד לביית סוסים כי אלה לא היו בנמצא שם). האם מישהו היה מקבל חלוקה ל"טובים ורעים" כזו לגבי מבנים ביולוגים או טכנולוגיות?
באבולוציה אין טוב ורע, יש רק מתאים או לא מתאים. דוגמה מענינית נותן דיימונד בהקשר של הצלת יערות יפאן על ידי השוגונים הטיראניים (שגם ביצעו נסיגה טכנולוגית בהקשר של רובים). בלי דבר כזה סביר שיפן היתה עוברת התמוטטות חקלאית בגלל סחף קרקע. ובאופן כללי כל תכונה של מערכת – כמו מוביליות חברתית לדוגמה או גמישות , או חופש , באה על חשבון תכונות אחרות של אותה מערכת – תכונות שיכולות לסייע לה לשרוד בנסיבות אחרות. אין מתכון שמתאים תמיד.
5. אסימוגלו ורובינזון מבטאים התקדמות בהבנה שלנו כשהם מסתכלים על השוק או פירמה או מדינה כעל סוג של מוסד. אם דרור הוא סוג של ציפור, אז השוק הוא סוג של מה?" והתשובה שלהם היא – "מוסד". אבל אז השאלה המתבקשת היא "המוסד הוא סוג של מה?" והתשובה היא "מערכת מפזרת" (או מבנה דיאספטי) – מערכת ששומרת על סדר פנימי על ידי צריכה מתמשכת של אנרגיה. ודבר זה הוא מאפיין משותף של יצורים חיים, מבנים גאופיזיים, מערכות אקולוגיות, טכנולוגיות ומוסדות חברתיים. (דיימונד מתייחס לנושא הזה גם, כשהוא דן קצת ברובים חיידקים על חלק מהמנגונים של אבולוציה של טכנולוגיה, אם כי הוא גם לא שם דגש רב על הקשר התמיכה שטכנולוגיה יכולה לספק למוסדות חברתיים אלא בעיקר על דברים בכיוון ההפוך).
6. לגבי המהפכה התעשייתית – ומדוע היא התרחשה, ברור שזה לא רק מוסדות. היו מוסדות דמוקרטים באתונה העתיקה, והיו מוסדות פחות היררכים גם בגינאה החדשה. אבל יכולת לפתח טכנולגיות חדשות תלויה לא רק במוסדות , אלא גם בזמינות של חומרי גלם, חומרים ואנרגיה, כמות אנרגיה לנפש (קשה לייצר מעמד של מהנדסים כאשר 95% מהאוכלוסיה הם חקלאים שלא נדרשים לדעת קרוא וכתוב, והיתר הם בעיקר לוחמים או פקידים שנועדו לייצב את המבנה הפוליטי), המתודה המדעית (שהיא סוג של מוסד), וטכנולוגיות קודמות (לדוגמה סיכויי השרידה של הדפוס היו תלויים בין היתר בהמצאת הנייר וטכנולוגיה בעיבוד גלופות המתכת. התפתחות מנוע הקיטור היתה תלויה גם היא ביכולת עיבוד של ברזל ופלדה, וכמובן בזמינות של פחם).
היות וחלק מהמהפכה המדעית קדמה למהפכה התעשייתית אפשר לקבוע שחלק זה לא נבע ממנה. פרנסיס בייקון לדוגמה, מת ב 1626, ניוטון פרסם את "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע" ב 1687. הדברים נבעו באמת מהבדלים במוסדות אבל לא מכאלו שנבעו מתוך המהפכה התעשייתית אלא מכאלו שהצמיחו אותה.
7. לגבי האם המהפכה התעשיית היא טובה או רעה – טובה למי? (ואיך יודעים אם משהו הוא טוב או רע?)
30 שנה לאחר מהומות הלודיסטים, תוחלת החיים בבריטניה היתה 40 שנה, אבל בערי התעשייה, כמו מנצ'סטר ולידס, תוחלת החיים של עובדים היתה 18 שנה. 57% מהילדים במנצ'סטר ו-53% מילדי לידס מתו לפני גיל 5. ברור שהיום אנחנו נהנים מכך שילדינו אינם מתים ומכך שאפשר לבצע ניתוחים עם הרדמה, אבל אלו תוצאות ארוכות טווח. לפועלים שחיו בתחילת המאה -19, ולאיכרים שהגיעו לערים בחיפוש אחר עבודה, לא בטוח שזו היתה "התקדמות" (לפחות חלק מהם לא חשב שזו התקדמות וכאשר ביטאו זאת , הם נורו ונרדפו על ידי הממשלה והתעשיינים\ קפיטליסטים).
האם תמותה גבוהה של ילדים היא דבר טוב או רע? בטווח הקצר זה אחד הדברם שהכי משפיע על איכות החיים שלנו. בטווח הארוך זו עלולה להיות עסקת חבילה מאד לא בריאה. הסיבות למוות הגבוה היו שילוב של חיידקים יחד עם מחסור במזון, את שני הדברים הצלחנו להדוף באופן זמני, לא לתת להם מענה מוחלט.
1. על לא דבר.
2. נכון. אבל הוא בעיקר מתמקד בהבדלים הגיאוגרפיים.
3. כן, כתבתי את זה. כתבתי ברשומה שהתרבות הרבה פעמים נובעת מהמוסדות. ההבדלה חשובה, מכיוון שאף אחד לא יודע איך לשנות תרבות, אבל כולם יודעים איך לשנות מוסדות. מוסדות הם דבר הרבה יותר מוגדר.
4. אני לא מסכים איתך. כמו שבביולוגיה יש חיידקים טובים או ניטראלים ויש חיידקים שהורסים את הגוף, כך גם למדינה יש מוסדות טובים או ניטראלים ויש מוסדות שפוגעים בכלכלה. מוסדות שמעבירים את העושר לקבוצת אינטרסים קטנה תמיד יפגעו בכלכלה, לא יכולה להיות סביבה שבתוכה הם יהיו עדיפים. אני מקווה שתסכים איתי שהסיכוי שהם ישמרו על הסביבה הוא קטן בהרבה בהשוואה למוסדות שמייצגים טווח רחב יותר של אינטרסים, גם אם פה ושם יש דוגמאות היסטוריות סותרות.
5. טוב.
6. ברור. זה אף פעם לא רק גורם אחד. אבל יש קונזצנזוס בין חוקרים של התחום שהמוסדות היו קריטיים. למשל, תשתיות של חינוך ומדע היו טובות יותר בצרפת, גרמניה ובסקנדינביה מאשר בבריטניה במהלך המאות ה – 17-18. למעשה, מערכת החינוך הבריטית הייתה אחת המפגרות ביותר באירופה. המהפכה התעשייתית אפשרה לראשונה להפוך המצאות מדעיות לכסף – להמון כסף. זה משהו שלא היה לפני כן, ונתן פוש עצום למדע.
7. כן, לא בטוח שבטווח הקצר היא הועילה. אני לא אתפלא אם היו אפילו מקרים שבהם היא הזיקה בטווח הקצר, לאנשים שעבדו בענפים שהפכו לא רלוונטיים. אבל רוב אלו שתוקפים את המהפכה התעשייתית עושים אידיאליזציה מטורפת לעולם שהיה קיים לפניה.
2 דיימונד ב"רובים" אכן מדבר הרבה עם גאוגרפיה, אבל הפרקים שלו על טכנולוגיה וכתב הם חשובים לא פחות. כנראה שאנשים פספסו את זה.
3. לשנות מוסדות זה אולי יותר מדיד אבל אני לא בטוח שזה קל כל כך . בדיוק כמו הבעיה שהם מציגים כלפי ראש המדינה שצריך לשנות אבל יש לו אילוצים, גם השינוי של מוסדות הוא תחת אילוצים. לסך האילוצים האלה אפשר לקורא "אקולוגיה טכנו-מוסדית" שקובת כמה קל יהיה למוסד חברתי להקלט ולפרוח (לדוגמה האקולוגיה הטכנו מוסדית לרובים ביפן הקיסרית היתה עויינת).
4. חיידקים טובים או נייטרלים כלפי מי? ומתי? בעבור עצמם הם מצויינים כל עוד הם שורדים נכון? אפשר להגיד שהם טובים או רעים לגוף של אדם ממוצע ועדיין זה לא מדוייק. החיידקים של הדבר או דלקת ריאות היו לאירופאים צרה צרורה בזמן אחד (למי שמת במחלה, למי שניצל אולי הם היו דבר נוח) ובזמן אחר הם היו דבר די נוח לאירופאים (כשכבשו את רוב אמריקה בלי יותר מידי מאמץ) רק כדי להפוך את זה לקללת משאבים מאוחר יותר לספרד ופורטוגל. כשאתה מפנה נישה אקולוגית אחת אתה לא יודע איזה מין פולש יתפוס את מקומה – הוא יכול להיות יותר גרוע. בדיוק כמו המהפכה התעשייתית דבר נורא היום יכול להיות דבר טוב מחר וגם להפך.
אפשר להגדיר "טוב" עבור גוף אנושי בודד כאורך חיים ארוך (שמירה על המואסטזיס למשך זמן רב), או הרבה צאצאים, או סיכויי שרידה טובים של הנכדים, אבל איך מגדירים "טוב" בהקשר הכלכלי? קיימות, חוסן, גודל האוכלוסיה, צמיחה כלכלית?
אסימולגו ורוביזנון מניחים שצמיחה כלכלית ופיתוח טכנולוגי היא תמיד דבר טוב וחיובי, אבל אם מסתכלים על תהליכים דינמיים, על התרגלות עצבית ואבולוציונית ועל בעיות משאבים ומערכות – אין שום סיבה לחשוב זה שהצמיחה עצמה היא לא פרמטר בעייתי שמידת הקשר שלו לרווחה חברתית משתנה עם הזמן. בהתחלה הוא בעל מחיר נמוך ותרומה גבוהה לרווחה, עם התפתחות המערכת הוא בעל מחיר גבוה ותרומה נמוכה לרווחה החברתית.
5. אם אמרת טוב במובן של אני מסכים, אז חלק מההשלכות של זה מפורטות בסעיף 4.
6. מעניין (אם כי גם בתי ספר זה מוסד) – אני חושב שזה מתלכד עם מה שהררי אומר בנושא של המהפכה המדעית.
7. נכון – עושים רומנטיזציה – בין היתר כי מתרכזים במי שחי ולא במי שמת. כלומר משווים את איכות החיים של איכר לזה של פועל – לא מתחשבים בזה שבחברה חקלאית בעלת כלכלה מוגבלת, שלא צומחת, עודפי האוכלוסיה חייבים לגווע ברעב או בקור או במלחמות על משאבים (בדומה לכלכלה לא אנושית שגם בה מצב הדברים דומה – יש משאבים לשאת רק חלק מהאכולוסיה לא את כולה). אבל זה לא סיבה לעושת רומנטצזיה הפוכה. היה די רע, אחר כך נהיה גרוע ממש למשך תקופה של כמה עשורים או מאות ואז לאט לאט הפך להיות טיפה יותר טוב. בכל מקרה הרווחה מוגבלת על ידי התרגלות עצבית (כמו שמתאר דן אריאלי) ואבולוציונית (אם אתה בנירוונה אתה תוליד פחות צאצים).
זה נושא ממש מעניין. למדתי קורס שלם על משפט ופיתוח (law and development), והתחושה איתה יצאתי מהקורס הזה היתה שאנחנו לא באמת יודעים מה גורם לפיתוח כלכלי- מוסדות, נתונים גיאוגרפיים או אולי משהו שלישי. עובדה, שסין היא דווקא זאת שלא הלכה אחרי ההמלצות של קרן המטבע, הבנק העולמי ושות', והיא הראתה נתוני צמיחה גבוהים הרבה יותר מאשר מדינות שכן הלכו אחרי ההמלצות ונשארו בתוך הבוץ. יכול מאוד להיות שאין מתכון קסם אחד, וכל מדינה יש לה את הדרך שלה להתפתח.
עם זאת- מסכימה מאוד בקשר לשחיתות ולכך שצריך לוודא שהתרומות מועברות למקומות הנכונים. הראה לי שלאחרונה יש הכרה במוסדות הבינלאומיים ששחיתות זו אחת הבעיות הגדולות ביותר- ועובדה שיש היום מחקר מעמיק על מה עושים כדי להתגבר על בעיית השחיתות. אותו הדבר נכון גם לתרומות- מצד אחד יש נטייה הולכת וגוברת לוודא שהכסף הולך למקומות שהוא צריך ללכת אליהם (למשל קניית רשתות נגד מלריה במקום נתינת כסף למשרד בריאות של מדינה אפריקאית וכו'). מצד שני- הגישה הפטרנליסטית הזאת יכולה לעכב בניה של מוסדות אמיתיים.
המון תודה!
אם נהנת מהספר הזה, אתה מאוד תאהב את Civilization של ניאל פרגוסון.
מה עם הטענה שהבורגנות הצרפתית הובילה את המהפכה?
הם כותבים הרבה על המהפכה הצרפתית. בהתחלה זו הייתה מהפכה שהחליפה אליטה אחת באליטה אחרת, ואח"כ בדיקטטור אחר, כמו שלל מהפכות דומות אחרות. מצד שני, נפוליאון היה דיקטטור ממש נאור, ואחריו צרפת הלכה והפכה למדינה פלורליסטית. אני לא יודע אם לזה התכוונת בשאלה שלך.
מעניין מאוד, תודה.
אני בדיוק קורא עכשיו את הספר The Rational Optimist של מאט רידלי שעוסק שנושאים דומים מאוד אבל מגיע למסקנות קצת שונות. גם הוא נותן סקירה היסטורית משחר האנושות ועד ימינו, אבל מדגיש שהקדמה וההצלחה מושגות ע"י המסחר וההתמקצעות (וגם מוסדות שמאפשרים את זה – כאמור מסקנות דומות אך שונות).
הוא מדבר גם על ההשפעה של גודל האוכלוסיה בתור מסה קריטית המאפשרת קדמה. בקיצור, בטוח יעניין אותך אם לא קראת עד עכשיו.
מאמר מעולה. אני לא יכול לחכות לקרוא את הספר.
אני מכור לסגנון הכתיבה הקולח שלך
מאמר מרשים.
גם האינקה נפלו, כך עמים רבים אחרים, גם בני המאיה. אין חשיבה אמיתית קדימה איך לשמור על העולם הקטן שלנו. כסף סמים ונשק, מניעים הכל. האדם ה"קטן" לא נחשב.
בהצלחה עם הספר בטוחה שיצא לאור.
מאמר מצוין, הרווחת עוד קורא קבוע.
ברוך הבא…
פוסט מצוין, תודה.
מצטרף לשבחים. גם לפוסט, וגם לספר. וגם – יש מכות! אני משער שאורי מכיר, אבל לטובת קוראים מעוניינים.
במהלך מעניין (ומדובר), ה AER פרסם comment על הפייפר המקורי של AJR. זה בכלל לא עניין של מה בכך שה AER החליט לפרסם את התגובה הזו, ויש לשער שהם העבירו אותה אצל מספר חריג של רפריז. התגובה טוענת טענות מאד מרחיקות לכת. בכל מקרה – קראו והחליטו בעצמכם:
יש ללחוץ כדי לגשת אל AJRrev.pdf
הם כמובן השיבו:
יש ללחוץ כדי לגשת אל response_to_albouy_nber_working_paper_april_12_2011_0.pdf
(לא שזה צריך לעניין מישהו, אבל אני חושב שהביקורת על AJR המקורי כנראה מוצדקת. בכל מקרה, האג'נדה שלהם עדיין משכנעת מאד, ככה שבתמונה הגדולה אני בעדם.)
מעניין, לא הכרתי את זה
אה, כן, אני מכיר את זה… הטיעון שזה שיעורי מוות של חיילים ולא של אזרחים וכו'. כן, אני מסכים שזו בעיה, ניתוח נתונים היסטוריים הוא תמיד בעייתי. אבל אין ברירה, זה עדיין עדיף מכלום, רק צריך להיות קצת יותר ספקן בנוגע לתוצאות בהשוואה למחקרים אמפיריים על נתונים מודרניים.
פוסט פשוט מעולה.
הבעיה המרכזית בהתמודדות עם תזות כאלה היא כנראה סיפור סיפורים. אבל לפני הבעיה המרכזית, כמה נקודות.
מצד אחד טענה שכלכלה נכונה דוחפת לדמוקרטיה (או מוסדות פתוחים), ומהצד השני טענה שדמוקרטיה דוחפת לכלכלה נכונה. קשה מאוד להבדיל בין השניים וזה לא פשוט עניין של לבדוק "מה קרה קודם" כי מן הסתם גם בכלכלה וגם בפוליטיקה של כל מדינה יש כל מיני "אירועים" שמתרחשים כל הזמן. קשה יהיה להסכים מהו אירוע המפתח ולדעת מהו הגורם הראשוני (ובמקרים מסוימים קשה יהיה אפילו להסכים אם אירוע מסוים יחשב ל-"טוב" או "רע"). בעיה נוספת היא סברת הכלאיים שלפיה יש לולאת משוב חיובי כלכלה->פוליטיקה->כלכלה->… החל מאירוע כלשהו שהוא מספיק משמעותי. נקודה נוספת היא שאולי יש חריגים, מאורעות פולטיים דכאניים שבגלל צירוף נסיבות יחודי דווקא יועילו לשגשוג הכלכלי והטכנולוגי, או צעד שיגרום לשגשוג כלכלי אבל כשההשפעה הטכנולוגית תחלחל לתוך החברה התוצאה דווקא תהיה דיכוי. זו יכולה להיות תסבוכת שלמה.
וכאן אנחנו מגיעים לבעיה העיקרית. הסיפורים. כשמתמודדים עם מצב כל-כך מורכב כמעט אין מנוס מלספר לעצמנו סיפורים. לפי התאור שלך המחברים של הספר מביאים כמה דוגמאות מההיסטוריה של מוסדות פתוחים יותר שמובילים לצמיחה. אבל זה סיפור שהם מספרים בצורה שמתאימה לתזה שלהם. האם הם לא יכלו להדגיש גורמים אחרים וליצור סיפורים עם מסקנה הפוכה?
זה נמשך כשאנחנו מגיעים להווה. סין ורוסיה אמורות להיתקע אומרים המחברים, כי המוסדות שלהן לא מספיק פתוחים. מתי זה אמור לקרות אגב? כל מדינה מגיע למשבר מתישהו כך שבלי לו"ז התחזית הזו לא שווה הרבה. אם המדינות האלה יתקעו לפי הלו"ז אז כמובן שהמחברים צודקים. אבל יכול להיות שהן לא יתקעו. במקרה זה לפי התזה של אסימוגלו ורובינזון הגורם הוא ודאי שהמוסדות השתנו. ומן הסתם הם יוכלו לבוא עם הסיפור בדיעבד שמראה את המוסדות החשובים מאוד שישתנו. אותו דבר לגבי ברזיל, אם היא תקרוס לתוך עצמה אז יבוא סיפור על המוסדות הרעים שעלו פתאום.
המבחן הוא כזה: תחזית ברורה מראש. קודם כל תחזית למי עולה ומי יורד עם לוחות זמנים. ודבר שני דרך כדי למדוד פרמטרים למסודות טובים ורעים כדי לראות אם יש התאמה לתחזיות התאוריה. דרך המדידה צריכה להיות עיוורת. כלומר צריך שאדם מבחוץ שאין לו שום עניין בתאוריה או ציפיה לקבל תוצאות כאלה או אחרות יוכל לבוא ולהשיג את המספרים (נאמר שיאסוף את הנתונים מסין לאורך 20 שנים כאשר נוסחה כלשהי תתאים את הנתונים לתחזית צמיחה), ושאלו אכן יתאימו לתחזיות התאוריה (במקום שחסידי התאוריה יבואו בדיעבד ויספרו סיפור מאשר). וחשוב שהנתונים שהתאוריה תסתמך עליהם לא יהיו גורמים טריוויאליים, אלא יגדירו אמירה משמעותית. האם אסימוגלו ורובינזון מציעים דבר כזה?
תודה.
בעיית הסיבתיות שאתה מציין היא כמובן מאוד קשה, ונפוצה במדעי החברה. יש דרכים אמפיריות להתמודד איתה כאשר יש נתונים מתאימים, אבל ברגע שמתרחקים אל לפני 1950 או אל ארצות שאינן ארצות הברית ומדינות מערב או צפון אירופה הנתונים מתחילים להיות מאוד לא אמינים. וכאן אנחנו מגיעים, כמו שכתבת, לסיפורים.
המחברים של הספר הזה לא מביאים כמה דוגמאות. הם מביאים המון דוגמאות. הם עוברים לדעתי על משהו כמו 40% מהמדינות (שהן בגודל נורמאלי) בעולם, ביניהן פחות או יותר כל המדינות בדרום ומרכז אמריקה וכל המדינות באפריקה, ובסך הכל נראה לי שהם מכסים משהו כמו 60% מאוכלוסיית העולם השלישי. נראה שהם ניסו לנטרל מראש גם את כל הסיפורים הנגדיים שאחרים יעלו עליהם, ולהדגיש שאין סיפורים עם מסקנה הפוכה.
האמת היא שכשאני חושב על זה עכשיו יש שם כמה מדינות לא טריוויאליות שאין עליהן דגש מספיק: הודו, רוסיה, ומדינות בדרום מזרח אסיה כגון תאילנד ופיליפינים.
חוקר חכם במדעי החברה אף פעם לא יזרוק לך תחזית וודאית. הדיון של אסימוגלו ורובינזון על ברזיל וסין הוא הדבר הקרוב ביותר לתחזית שאתה יכול לזכות לו, וגם זה דורש אומץ, בעידן שבו רבים מהללים את סין. לוחות זמנים? זה כבר בדיחה. אל תצפה מהכלכלה או ממדעי המדינה להפוך למדע מדויק, זה לעולם לא יקרה…
תחשוב על זה ככה: נניח שכלכלן מכובד כלשהו מעלה תיאוריה משכנעת עם תמיכה אמפירית מרשימה שאומרת שסין הולכת לקרוס בעוד שנה. רגע לאחר שהוא יפרסם אותה, כל המשקיעים יברחו מסין, והכלכלה שלה תקרוס באופן מיידי. התחזיות משפיעות על המציאות, ורק העובדה הזו מספיקה כדי להפוך אותן למיותרות (וכמובן, יש עוד המון בעיות שמונעות ממדעי החברה להתקרב למידת הדיוק שאתה מחפש).
אתה מפספס קצת את הנקודה ב-"סיפורים הפוכים". הטענה היא לא שאפשר למצוא ארצות אחרות עם סיפורים הפוכים, אלא שאולי אפשר לספר על אותן ארצות סיפורים הפוכים ע"י בחירה של מאורעות אחרים או פרשנות אחרת למאורעות.
באמת שצריך לשאוף לתחזית ברורה. היא לא חייבת להיות ב-100%. היא יכולה להיות סטטיסטית. אבל היא כן חייבת להיות ניתנת לבדיקה באופן חד-משמעי, ולא ע"י סיפורים סובייקטיביים בדיעבד.
עניין ההשפעה על התחזית הוא בעיה. דווקא מודל כללי שמסתמך על פרמטרים מדידים ולא נותן תחזיות ספציפיות על מדינה X בשנה Y אלא מאפשר ליצר תחזית לכל מדינה כתלות בפרמטרים עתידיים נראה יותר מבטיח. ושוב, קשה לחזות אסונות טבע ומהפכות, אבל אם המודל מספק תחזיות נכונות אפילו בד"כ זה יכול להיות שווה משהו.
יש בעולם כלכלן כזה?
משקיעים אגב, מסתכלים יותר על משקיעים אחרים (מפורסמים ומכובדים) מאשר על כלכלנים (מפורסמים ומכובדים).
עמית – כיוון הסיבתיות הוא כמובן שאלת השאלות בתכנית המחקר הזו. בגלל זה הקטטה שהבאתי אליה קישורים בתגובה הקודמת היא כל כך חשובה ומדוברת.
במאמר מאד מאד מפורסם – כל כך מפורסם שיש לו ראשי תיבות (AJR), אסמגולו, ג'ונסון ורובינסון מצאו דרך להתקדם בשאלת הסיבתיות. הטכניקה שהם עשו בה שימוש נקראת "משתנה עזר". בלי להיכנס לפרטים הטכניים, אם החוקר מצליח למצוא משתנה מדיד שעונה על שני תנאים:
1. הוא כן השפיע על התפתחות המוסדות
2. הוא לא השפיע ישירות על קצב הצמיחה הכלכלית – למטע דרך ההשפעה שלו על התפתחות המוסדות
אז יש לחוקר הזה טיעון חזק מאד לכך שהוא יכול לבודד את כיוון הסיבתיות.
AJR התמקדו במדינות שעברו קולוניזציה, וההברקה של המחקר שלהם הייתה שימוש בשיעורי המוות של הלבנים שהגיעו למקום לצורך קולוניזציה. הם הראו שלרגישות של המתיישבים הלבנים למחלות מקומיות הייתה השפעה מובהקת על הסיכוי שהם יפתחו מוסדות שמעודדים צמיחה כלכלית. הם טוענים, וזה נשמע סביר, שלרגישות של הלבנים למחלות במקומות האלו אין השפעה ישירה על מצבם הכלכלי מאה ויותר שנים אחר כך (כאמור, יש השפעה, אבל רק דרך המוסדות).
המחקר הזה היה נצחון גדול לאגנ'דת המוסדות.
לפני כמה שנים, חוקר צעיר (ואחושרמוטה אמיץ… ראש בראש עם ענק כמו אסמוגלו – ועוד לפני שהייתה לו קביעות!) העלה חששות שהאופן שבו AJR השתמשו בנתונים על שיעורי המוות הוא בעייתי, ושאם היו סופרים קצת אחרת, התוצאות שלהם לא היו שורדות. את חששותיו הוא העלה ל הכתב, והן התקבלו לפרסום בז'ורנל הכלכלי שהוא אולי החשוב ביותר שמופיע כיום (זה גם הז'ורנל שבו הופיע המאמר המקורי של AJR). כך שכנראה שהוא לא סתם נטפל לקטנות, אלא שיש משהו בדבריו.
הרושם שלי, כאמור, הוא שאג'נדת המוסדות מאד משכנעת, גם אם השאלה עדיין לא הוכרעה ברמה שהיינו רוצים. מה שלא עוזר, אגב, זה שכל נושא הצמיחה הוא מאד נפיץ פוליטית ואקדמית. הנה רק ממש לאחרונה פרצה עוד קטטה, אחרי שמאמר של גלאור ואשרף ניסה להגיד משהו בנושא, ובדרך העלה את הסעיף לכמה אנשים.
החבר'ה מהארווארד מאד כועסים-
http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2155060
וגלאור ואשרף ממליצים להם ללמוד סטטיסטיקה לפני שהם פותחים את הפה (גלאור ואשרף צודקים):
http://www.econ.brown.edu/fac/Oded_Galor/Ashraf-Galor%20Response.pdf)
זה דיווח מאוד מעניין אסף. באמת שאין לי יומרה לשפוט בין כל האנתרופולוגים הסוציולוגים והכלכלנים. נתתי הערה מתודית. אם החוקרים טורחים לוודא את כיוון הסיבתיות בצורה שיטתית זה מעולה. אני לא לוקח בינתיים צד במלחמה. גישת המוסדות נראית לי מעניינת למרות שאני חושד שכמו כל תאוריה אוהביה עשויים לקחת את הרעיון רחוק מדי. כלכלה והיסטוריה ומדעי החברה זה מאוד מסובך אם רוצים באמת תובנה של מה שקורה שם.
אני מצטרף לדברי השבח על המאמר. יש לי קצת ביקורת על התיאור ההיסטורי בכמה מקומות (מצטרף לדני השני בביקורתו), אבל עדיין נהניתי מאד לקרוא.
משובח!
לאורך כל ההיסטוריה יש עליות ונפילות של מדינות. מלחמות על מחצבים,נפט,אבנים יקרות ועוד.
המנצח זוכה לתקופה או מפסיד. אם תקח את האינקה,המאיה האבוריגינים,או המאורים ואחרים, המצב דומה. הטוטם או המכשף או הכמרים היו מרוויחים הרבה כסף במצב שח ליקוי ירח או חמה. הילדים היו משלמים רק שהשמש תחזור.
עולם כמנהגו נוהג. העשירים תמיד עשירים:)
והחזק לרוב מנצח.
לדעתי הוירוסים והבקטריות יהיו אלו שיכבשו את העולם. היום אין חיסון מתאים לכולם:)
[…] שעלו בהקשר זה נוגעת למוסדות, וניתן לקרוא עליה באריכות ברשומה שהקדשתי לספר "Why nations fail" של דארון אסימוגלו וג'יימס רובינסון. "מוסדות" […]
[…] שעלו בהקשר זה נוגעת למוסדות, וניתן לקרוא עליה באריכות ברשומה שהקדשתי לספר "Why nations fail" של דארון אסימוגלו וג'יימס רובינסון. "מוסדות" […]
[…] נוספים, מעט שוליים יותר. ראשית כל יש את נושא המוסדות (ראו כאן הרחבה) – במערב אירופה שעל סף המהפכה התעשייתית המערכת […]
[…] ה"מתפתחים באקראי" (כתבתי על הספר שלהם בבלוג, כאן), ויואל מוקיר כותב באופן כללי על ההיסטוריה של […]
[…] התעשייתית שיצא לי לקרוא, על חלקם כתבתי בבלוג (למשל כאן וכאן, והעברתי גם הרצאה בנידון לא מזמן). הררי לא מזכיר את […]
[…] לשאלה הזו בעשורים האחרונים, וכתבתי על חלקה בבלוג (למשל כאן וכאן), אבל ורופאקיס מתעלם ממנה לחלוטין מלבד אזכור חלקי […]
[…] הפופולריות הרבה של דופלו ועמיתיה בעולם הכלכלי עוררו באופן טבעי לא מעט התנגדויות לפעילותה, והמחברים מקדישים חלקים שונים מהספר למענה למבקריהם. אחת הביקורות היא שכלכלני הפיתוח החדשים וויתרו על השאיפות הגדולות לתקן את העולם, וויתרו על המאקרו-כלכלה, על העיסוק במוסדות ברמת המדינה שיכול להוציא מיליארדים מעוני, ועברו להתעסק בכל מני פרטים זניחים של התערבויות שנועדו להשיג מטרות מוגבלות למדי. דופלו ובנרג'י מזכירים גם את ספרם של אסימוגלו ורובינזון, הטוענים שללא שינוי פוליטי משמעותי ושינוי דרמטי במוסדות מדינות עניות לא יצליחו לעלות על מסלול של צמיחה (כתבתי על הספר בהרחבה כאן). […]
[…] ורובינזון, לא תורגמו לעברית, וחבל (כתבתי על חלקם כאן וכאן). על כן, הרושם של הקורא העברי הממוצע נע אי שם בבין […]
אני בדיוק מסיים לקרוא את הספר ותוהה אם יש עבודות אקדמיות או ברמת מדע פופולרי או עיתונות על המוסדות בישראל – אלו מוסדות הם נצלניים? אלו הם מכלילים? איך הרפורמות שנעשו בהסטוריה של ישראל נראים מנקודת המבט של התיאוריה לגבי השפעת מוסדות על הכלכלה.
שאלה שמעניינת אותי לדוגמא – יש טענה (שאני מתרשם שהיא נכונה), שכוחו של בית המשפט העליון ושל יועצים משפטיים התחזק מאוד בעשורים האחרונים בישראל. מה הייתה ההשפעה של השינוי הזה (שהיה יכול להיות חלק מה-
virtuous circle
לפי המינוחים בספר) על איכות המוסדות בישראל ועל הכלכלה שלה?
הי, הספר שלי "כסף כחול לבן" עסק בנושא הזה בהקשר הישראלי:
https://www.e-vrit.co.il/Product/24751/%D7%9B%D7%A1%D7%A3_%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%9C_%D7%9C%D7%91%D7%9F
לא כתבתי בספר על בית המשפט העליון בעשורים האחרונים, מדובר בעימות בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת שלא ממש ברור איך הוא ישפיע על דברים כמו מוביליות חברתית, יזמות וכדומה. המוסדות של מפא"י, למשל, היו במידה חלקית מוסדות נצלניים, שהבריחו יזמים ותגמלו מקורבים לצלחת, אבל גם היו בישראל מוסדות מכלילים, כגון מערכת החינוך השוויונית יחסית, ושוויון בפני החוק.
תודה, אשמח לקרוא.
אולי נזכה למאמרים על התחום או תזה/דוקטורט בשנים הקרובות. נשמע לי נושא מעניין ואקטואלי מאוד מבחינה ציבורית. לא יודע כמה הוא מעניין מבחינה אקדמית…
[…] כעשור כתבתי רשומה אוהדת למדי בבלוג על ספרו הקודם של אסימוגלו, עם ג'יימס רובינזון, Why Nations […]