רשת בתי הקפה החדשה "COFIX" זכתה בשבוע האחרון לגל נדיב של פרסום בחינם עקב הכרזתה על מלחמת מחירים חדשה ומבורכת בשוק. ובכל זאת יש מי שימצאו חסרונות במצב החדש – כמו גם ברפורמה בתחום הסלולר שהוביל משה כחלון, בהפחתת מכסי יבוא, ובשלל צעדים אחרים שנועדו להגביר את התחרות בסקטורים שונים. גל מור מ"חורים ברשת" כותב את הדברים הבאים בנידון:
"כאשר אנחנו משלמים על כוס קפה, אנחנו לעולם לא משלמים רק על כוס קפה אלא גם עבור שכר העובדים, ניקיון השירותים, שכר הדירה של המקום, רואה החשבון, ספקים, מס הכנסה, מס ערך מוסף ועוד שורה ארוכה של "שותפים". ככל שהמחיר הסופי לצרכן יורד, שולי הרווח פוחתים וכדאיות הפעלת העסק מתערערת. על כן, ההנחה הבריאה במקרים כאלה שהזול יעלה ביוקר: בהמתנה לקבלת שירות, בציפיה מורטת עצבים למענה טלפוני, בטבלת ייאוש עד לבואו של הטכנאי, באיכות המזון, בשכר העובדים וכו'."
והנה גם עמית נויפלד, מתאים את עצמו לאופנה האחרונה של תמיכה בעסקים קטנים והתנגדות לרשתות:
"…רשתות תמיד יתרמו לעושרם של מעטים (בעלי השליטה), ליצירה של מעמדות נמוכים (עובדים לא מיומנים בשכר מינימום), לפגיעה בתחרותיות (צמצום כמות השחקנים מוביל כמעט תמיד לתיאום מחירים), לצמצום המגוון והטעמים (רשת כמעט תמיד תציג את אותם מוצרים על מדפיה ללא קשר לטעם, מסורת והרגלים מקומיים), וכמובן, לפגיעה במרקם הרחוב והשכונה (שכן רשתות נוטות להתכנס בקניונים ומתחמי קניות מגודרים)."
דבריהם של מור ונויפלד מערבבים שלושה טיעונים שגויים. נעבור עליהם אחד אחד.
1. ההפרדה בין עובדים לצרכנים
ג'ורג' אורוול אמר פעם כי ישנם רעיונות שהם כל כך אבסורדים, עד שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. אחד הרעיונות האלו ש"אינטלקטואלים" ישראלים רבים מפיצים בשנים האחרונות הוא ההפרדה המלאכותית בין צרכנים לעובדים: יש להגן על העובדים גם אם הדבר יתבטא במחיר גבוה יותר לצרכנים. כך למשל כותבת שלי יחימוביץ' בספרה, אותו סקרתי בעבר:
"אני לא כל כך מתעסקת בצרכנות. אותי פחות מעניין איפה עושקים אותנו כצרכנים, ויותר מעניין איפה עושקים אותנו כעובדים. אני גם מאמינה שההוויה הצרכנית האובססיבית שלנו מטשטשת אותנו ופוגעת מאוד בסולידריות שלנו עם עובדים אחרים, מה שבסוף גורם לנו לפגוע בעצמנו".
בהזדמנות אחרת, כשהיא מגינה על מונופול המלט של נוחי דנקנר, הוסיפה יחימוביץ' לכך את הטיעון הבא שהוא כבר מעבר לאבסורד:
"…אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן, כי אותו צרכן – רוב שעות ושנות חייו הוא לא קונה וצורך דירות אלא הוא אדם עובד"
בהתאם לכך התנגדה יחימוביץ' למחאת הקוטג' בתחילתה, אם כי לאחר מכן עברה להסוות את דעותיה בנידון לאור התפתחותה של המחאה החברתית.
כמובן, אין שום הפרדה בין עובדים לצרכנים. עובדים הם גם צרכנים, ואם המחירים יורדים הם נהנים מרמת חיים גבוהה יותר. למעשה, ירידת מחירים חשובה יותר עבור המעמדות הסוציו-אקונומים הנמוכים, מכיוון ששיעור גבוה יותר מהכנסתם מושקע בצריכה. נכון, אם כל המשכורות במשק ירדו בו זמנית באותו השיעור שבו יורדים המחירים העובדים לא ירוויחו מכך דבר, אבל זה כמובן לא המקרה כאן או בכל אחת מהרפורמות ה"צרכניות" שאליהן התנגדו אבירי הגנת העובדים בישראל. תמיד מדובר על ירידה אפשרית בשכר או פיטורים של עובדים מועטים (במקרים רבים לאו דווקא עובדים עניים במיוחד), אל מול רווח משמעותי למיליוני צרכנים בישראל – השיקולים כאן צריכים להיות ברורים לכל אדם הגון. בכל מקרה, על פי מיטב ידיעתי מלצרים בבתי קפה מרוויחים ממילא שכר הקרוב למינימום, כך ששכרם לא יכול להיות נמוך הרבה יותר ברשת בתי הקפה החדשה.
2. רשתות זה רע, עסקים קטנים זה טוב
אין שום דבר טוב במיוחד בעסקים קטנים. רשתות קיימות ומתרבות בגלל יתרונות לגודל – לרשת יש יותר כוח אל מול הספקים, יותר יכולת לשלם על פרסום, ולרוב גם מוניטין גבוה יותר בקרב צרכנים חדשים שאינם מכירים את בעל החנות בשמו, אך מכירים את הרשת ומניחים שהיא מפעילה בקרת איכות על סניפיה ועל הזכיינים. היתרונות האלו מאפשרים לרשתות למכור את מוצריהן במחירים נמוכים יחסית, וכך לאפשר רמת חיים גבוהה יותר לכלל הצרכנים ולתרום לצמיחתה של המדינה. זו פשוט דרך יעילה יותר לנהל את המגזר הקמעונאי.
מבחינת תנאי העובדים, אין שום עדות לכך שעסקים קטנים מספקים תנאים טובים יותר מאשר רשתות גדולות. ההפך – מאבקיה המתוקשרים של יחימוביץ' בנוגע לזכויות העובדים ברשתות כאלו ואחרות לא היו אפשריים לו היא הייתה צריכה להילחם אל מול עשרות אלפי בעלי חנויות פרטיות. גם לרגולטורים קל יותר לפקח על רשתות גדולות, עובדיהן יכולים להתאגד ולהילחם על זכויותיהם, וקל יותר להפעיל חרם צרכנים רחב היקף כנגדן.
הטיעון בנוגע להגבלת התחרות על ידי שחקנים מעטים וגדולים שגוי גם הוא. על מנת שהצרכן יפגע מקיומה של תחרות אוליגופוליסטית או יצירת קרטלים נדרש מצב קיצוני, שבו הרשתות מצליחות למנוע הקמת עסקים חדשים על ידי חסמי כניסה גבוהים. אם שתי רשתות בתי קפה גדולות ינסו לתאם את המחירים ביניהן, אין שום דבר המונע מיזמים להקים רשת חדשה שתציע מחירים נמוכים יותר. כאשר קיימים חסמי כניסה גבוהים, כמו למשל בסקטור הפיננסי בישראל, לרוב הממשלה היא זו שהציבה אותם וכך היא למעשה משמרת את הקרטל. כל עוד אין חסמי כניסה זה פשוט לא עובד. לא במקרה התחרות בין סטימצקי לצומת ספרים הביאה להורדת מחירי הספרים ולא לעלייתם, וכך גם ברוב המקרים הדומים.
רשתות לא מביאות לצמצום המגוון אלא דווקא להרחבתו, מכיוון שיש להן יותר יכולת לחפש ספקים חדשים בחו"ל, לפתח רעיונות חדשים, להעז ולחדש. לעיתים נטען כי עסקים קטנים חשובים עבור הצמיחה או התעסוקה, אך גם כאן רשתות הפועלות לרוב בשיטת הזכיינות ממלאות בדיוק את אותה הפונקציה. בזכות יכולתן להפחית את המחירים הן תורמות גם להגדלת השוויון ברמת המחיה של עשירונים שונים. הסלידה מרשתות היא לא יותר מנוסטלגיה לעבר הטוב יותר לכאורה – לתקופה שבה המחירים היו גבוהים יותר, השירות היה גרוע יותר והמבחר היה מצומצם יותר, אבל היינו ילדים קטנים ומאושרים אז לא שמנו לב.
3. כדאיות הפעלת העסק
מעניין לגלות שגם גל מור וגם עמית נויפלד – שניהם כידוע מסעדנים דגולים שמאחוריהם עשרות שנות ניסיון בתחום – מפקפקים במודל העסקי של הרשת החדשה שהוקמה על ידי אבי כץ, שכל ניסיונו מתמצה בהקמת הרשתות "הכל בדולר" ו-"כפר השעשועים" (ולא, אין לי שום קרבה משפחתית אליו). עמית נויפלד אף מגדיל לעשות ומכנה את התכנית העסקית "משחק פירמידה", למרות שאין לה ולו קשר קלוש למושג הנ"ל.
אבל עזבו את זה. גם אם אבי כץ טועה בגדול, השאלה שחייבת להישאל היא "מה אכפת לכם?". זה הרי לא הכסף שלכם. זה לא כספי הפנסיה שלכם. זה לא קשור אליכם בכלל. אנשי עסקים לוקחים סיכונים כל הזמן, זה מה שהופך חלק מהם לעשירים. וכן, אפילו כשהם נכנסים להסדר חוב אל מול אחד הבנקים זה לא על חשבונכם (באמת, זה לא). למה שלא נתמקד כל אחד במה שהוא מבין בו?
לסיכום לא נותר לי אלא לאחל בהצלחה לרשת החדשה – שתעשה לרשתות הקיימות את מה שעשה רמי לוי לרשתות הסופרמרקט, את מה שעשו חברות הסלולר החדשות לחברות הסלולר הוותיקות, את מה שעשתה צומת ספרים לסטימצקי, ואת מה שקואופרטיב אופק (שהוקם על ידי "נער אוצר"!) מתכנן לעשות לבנקים. המפקפקים מוזמנים להמשיך לשלם מחירים מופקעים בחנויות קטנות, ולחשוב שהם תורמים בכך למשהו מלבד לשורת הרווח של הבעלים.
אני תושב אילת הפעיל במערכת הבחירות שמתקרבת לשיאה ועוסקת בין היתר ברשתות מול עסקים קטנים. בעיר שלנו (המוגדרת משק סגור) רווחי הרשתות עושים את דרכם לבעלים באשר יהיו (במקרה הטוב בארץ, במקרים רבים גם לחו"ל) בעוד רווחי החנויות נשארים בשוק המקומי ומגבירים את פעילותו (מכפיל קיינס אולי מושג רלבנטי פה).
אשמח לשמוע התייחסותך לייחוד הזה שלנו.
שלום אביחי,
מרבית הרשתות עובדות בשיטת זכיינות. זה אומר שהבעלים של מקדונלדס באילת כן משמר את רוב רווחי הסניף שלו אצלו ופועל כמו מכפיל קיינס שציינת. זה נכון שבשיטת הזכיינות חלק מהרווחים הולכים לרשת, אבל מצד שני הוא בטח מרוויח הרבה יותר מזה שהוא תחת המותג מקדונלדס, ולכן בסך הכל אי אפשר לומר שהעיר אילת מפסידה מכך.
בעל העסק הקטן באילת למשל, משלם לבעלי מקצוע מקומיים כמו רואה חשבון, עורך דין, יצרן שלטים, בית דפוס , נגר ריהוט וכדומה. ואילו הזכיין, מקבל שרותים אלו מהרשת המרכזית וכתוצאה מכך באמת חלק גדול יותר מהכסף עוזב את אילת כאשר מדובר ברשת או נשאר בעיר הדרומית כאשר מדובר בעסק קטן מקומי.
כל זאת כמובן נכון לגבי אילת או ערי קצה מרוחקות כמוה. בהיבט הלאומי הכללי הרשתות יעילות יותר לצרכן ונותנות בדרך כלל תמורה גבוהה יותר ללקוחות ולכן גישה זו עדיפה
סביר שאת השלטים והריהוט הוא קונה מהמרכז, אני אתפלא אם בכלל יש מישהו שמייצר ריהוט באילת, וכנ"ל לגבי עורכי דין ורואי חשבון… לא צריך להגזים.
רונית ואורי – מכפיל קיינס בכלל לא שייך לכל מה שהעליתם.
בתור אחד שלא מאמין כלל בקיינסיאניזם, השתדלתי ללמוד את מאקרו היטב, כדי שאדע מה להשיב לאפיקורוס.
ועל זה אני אומר לכם: מכפיל קיינס רלוונטי אך ורק כשיש בכלל אבטלה (משמעותית!) של גורמי ייצור. הטענה של קיינס היא שבאורח פלא עוד ועוד גורמי ייצור יחזרו לשוק כשישכנעו אותם שכדאי לייצר. זאת התוצאה, כביכול, של כסף שמבוזבז על ידי גורם חיצוני וגורם למכפיל קיינסיאני.
לעומת זאת, במשק בו גורמי הייצור נמצאים בתעסוקה מלאה או קרובה למלאה, אין השפעה למכפיל.
יצרן השלטים, רונית, ייצר שלטים או בתל אביב או באילת. דחוף לנו שהיצרן יעבוד דווקא באילת? בסופו של דבר רווחתם של תושבי ת"א ואילת (יחד) תישאר אותו הדבר, בין אם היצרן יהיה באילת ובין אם הוא יהיה בת"א. לא יווצר פה כסף יש מאין.
ושוב אני חוזר על התובנה הבסיסית – יכולת יצירת התוצר 'יש מאין' של המכפיל הקיינסיאני נגרמת מכך שהוא לוקח גורמי ייצור – למשל, פועלים מובטלים – ומחזיר אותם לשוק העבודה.
אין מובטלים – אין מכפיל קיינסיאני והכול קשקוש.
אני שם לב שיש קצת חוסר ידיעה בנושא ספקים ורשתות, אז אספר קצת מניסיוני. יש לי עסק שמספק סחורה למאות מסעדות ועסקים קטנים, כולל סניפים של רשתות או בבעלות פרטית מלאה.
לא משנה מה בדיוק אני מספק, אבל נגיד שזה ציוד מתכלה.
1. באופן גורף ובהכללה, רשתות שומרות על סטנדרט גבוה יותר ולכן גם יוצרות יותר עבודה. סניף של ארומה קונה ממני יותר מאשר בית קפה שכונתי *על אותו מספר לקוחות*. לדוגמא (והפרטים כאן מובאים לשם המחשה בלבד) סניף ארומה יחדש את התפריטים שלו בתדירות יותר גבוהה מאשר בית הקפה הפרטי, והם מראש יוזמנו בסטנדרט גבוה יותר.
2. ההפצה היא לוקאלית.
א. אני מספק לרוב הסניפים של רשת בית קפה מסויימת במרכז, אבל לא לכולם. זכיינים שונים רשאים לעבוד עם ספקים אחרים.
ב. אני לא אשלח משאית עם אקונימיקה ונוזל לניקוי כלים מחולון לאילת. הם קונים את המוצרים שלהם מספר מקומי. (במאמר מוסגר: האקונומיקה לא מיוצרת בחולון ולא מיוצרת באילת, ולכן הדיון הזה קצת מצחיק אותי), וגם לא טוסטוס עם כרטיסי ביקור.
3. עסקים קטנים הם סיוט מבחינת תשלומים. חלק ניכר לא משלם בזמן, ואני מתמודד עם פשיטות רגל בתידרות מאוד גבוהה. חלק אולי יגידו שזה קשור לתחרות עם הרשתות, אבל זה לא נכון.
ישנם תחומים שבהם רשתות לא מתחרות: פאבים וחיי לילה, מקצועות חופשיים כמו משרדי רואי חשבון ועריכת דין, ואני רואה בתחומים האלו את אותה רמת שרידות כמו בתחומי מסעדנות או בגדים. סף הכניסה להקמת עסק קטן הוא יחסית נמוך, והרבה מאוד אנשים לא מקצועיים מנסים זאת.
[…] מקריאת הפוסט המעולה בבלוג דעת מיעוט התוודעתי להיגיון הברזל של שלי יחימוביץ באשר להעדפת […]
אביחי, אילת מוגדרת משק סגור? באמת? אתם מייצרים לעצמכם את האייפונים והמכוניות? יפה מאוד!
שגיאה נוספת שיש לציין היא המחשבה שיש יותר עובדים בעסקים הקטנים או שהם הגורמים הגדולים לצמיחה. יש סילוף נתונים רב בניתוח המצב בהפרדה בין עסקים קטנים לגדולים.
על הקפה הוא לא מרוויח, אלא על המוצרים המשלימים
באמת אין מחקרים בנושא של שכר עובדים ברשתות לעומת שכר עובדים בעסקים קטנים?
לפני הכרות עם מחקרים, אפשר לחשוב על כמה השערות מדוע יתכן שעסקים קטנים עדיפים מבחינה האושר הממוצע שהם מעניקים לאזרח (צרכנים ועובדים):
– כשיש הרבה עסקים קטנים, הרווחים מתחלקים בין אנשים רבים יותר (יש יותר בעלים).
– כשיש הרבה עסקים קטנים, השאיפה של העסקים היא בסך-הכל לשרוד כלכלית. לכן הם יכולים להרשות לעצמם לשלם כראוי לעובדיהם ולהקל על הצרכנים במקרה הצורך. ואם לא יעשו את זה, יש הרבה יותר תחרות שתגרום להם לעשות את זה.
– כשיש רשתות נולדים תאגידי ענק שיכולים בכספם להשפיע על השלטונות לשנות את הרגולציה לטובתן על חשבון האזרח. עסקים קטנים יתקשו יותר לעשות זאת.
– פחות סביר שעסקים קטנים ינפיקו בבורסה. כשמנפיקים בבורסה כל הזמן צריך להגדיל את הרווחים כדי שהמנייה תמשיך לעלות, אפילו אם העסק מרוויח מספיק כדי לפרנס את עובדיו מבלי להעלות מחירים. כך נוצר מצב שבו העבודה של המנכ"ל היא לנסות לשלם כמה שפחות לעובדיו ולהעלות מחירים ככל האפשר לצרכניו, אפילו אם העסק מרוויח מספיק מראש, כי הוא חייב להראות עליה ברווחים כל הזמן, במקום לשמור על רווח סביר.
– אני תוהה: האם בארץ לא יכולים עובדים להתאגד אפילו אם אין להם את אותו המעסיק? כלומר, גילדה? אני משער שבמקרה כזה צריך גם גוף מייצג למעסיקים, מולם ינוהל המו"מ. האם המצב בשוק הבידור האמריקאי הוא יוצא דופן ולא יכול לקרות גם בארץ לגבי עובדים במקצוע מסוים?
– באמת באלף עסקים קטנים יש פחות מגוון של מוצרים מאשר בשלוש רשתות? בלי מחקר בנושא, אני לא רואה סיבה להניח שזה נכון.
– לרשתות יש יותר כוח מול הספקים, אבל האם זה בהכרח דבר טוב? הרי גם הספקים הם אזרחים שצריכים להתפרנס. אולי הדבר גורם לפשיטות רגל תכופות יותר של ספקים? באופן רחב יותר, הכוח של הרשתות הוא מול ספקים, עובדים וצרכנים. יכול להיות בעל רשת שינצל כוח זה לטובת איזון האושר בין הספקים, העובדים והצרכנים והוא יקח לעצמו בדיוק את כמות הכסף הדרושה לו כדי לחיות ברווחה, אבל בעולם שבו אנשים גדלים על עקרונות מוסר שמשרתים את העשירים (יש לאפשר לאנשים חופש מלא להרוויח כסף כל עוד הם לא גונבים או מרמים, כי זו זכותם ולא יכול להיות שהרווחים האלו באים על חשבון רווחתם של חברים אחרים בקהילה שלי; אם אני מוכשר יותר אז מגיע לי יותר כסף, ואסור להגביל את כמות הכסף שארוויח על חשבון מוכשרים פחות), אני מתקשה לראות את זה קורה.
| כשיש הרבה עסקים קטנים, השאיפה של העסקים היא בסך-הכל לשרוד כלכלית. לכן הם יכולים להרשות לעצמם לשלם כראוי לעובדיהם ולהקל על הצרכנים במקרה הצורך.
למה אתה חושב ככה? כל עסק גדול התחיל פעם מעסק קטן עם שגעון גדלות. למה אנשי עסקים קטנים חפים מרגשות כמו תאבת בצע רצון לצמוח ולהצליח יותר? למה שבית קפה קפה שכנותי ישלם למלצר שלו יותר מאשר בית קפה השייך לרשת? אין להם שום מניע לעשות זאת. על כל 95 עסקים קטנים שרק רוצים לסגור את החודש, יהיו 5 עסקים שירצו לצמוח ולהשתלט עליהם.
כשהייתי נער ועבדתי בעשרות עבודות מזדמנות אצל אנשים עסקים קטנים (החל מקבלנים, גננים, עבודות משרדיות וכן האלה) אף אחד לא שילם לי יותר, לא עשה לי טובות, לא נתן לי תנאים, ולא שילם לי אקסטרה.
| כשיש רשתות נולדים תאגידי ענק שיכולים בכספם להשפיע על השלטונות לשנות את הרגולציה
נכון, ולכן הבעיה היא ברגלוציה ובשלטון. אם לא תיתן לאנשי השלטון כוח להטיב עם עסקים מסויימים תטפל בבעיה הזו מהיסוד.
| פחות סביר שעסקים קטנים ינפיקו בבורסה
מעבר להסבר שכבר נתתי, שכל עסק גדול היה פעם עסק קטן שכן רצה לגדול ולהנפיק. כמה רשתות בארץ כבר מונפקות בבורסה? וגם אם כן, אף עסק לא יכול לצמצם עלויות לנצח. שולי הרווח נעים בצורה מחזורית. באותה מידה אני יכול לבוא בטענות לכל האנשים שמתעקשים לחסוך כסף ולא מבזבזים כל שקל שיש להם. הם מאיטים את הכלכלה ופוגעים בעובדים אחרים.
|האם בארץ לא יכולים עובדים להתאגד אפילו אם אין להם את אותו המעסיק
הם לא יכולים, וחבל. אני לא רואה סיבה למנוע מאנשים את החופש להתאגד כראות עיניהם.
|יש לאפשר לאנשים חופש מלא להרוויח כסף כל עוד הם לא גונבים או מרמים, כי זו זכותם ולא יכול להיות שהרווחים האלו באים על חשבון רווחתם של חברים אחרים בקהילה שלי
אתה רואה את זה הפוך. החופש הוא שלך כצרכן לשלם כמה שאתה רוצה ולמי שאתה רוצה. ואם מיליון אנשים רוצים לשלם 10 ש"ח למישהו שיבעט בכדור, אז שחקני כדורגל ירוויחו 10 מיליון ש"ח. אם אתה בוחר לאכול במקדונלדס או לקנות טלפון סלולרי, זו הבחירה שלך, ואין לאף אחד זכות למנוע אותה ממך. למעשה, בכל מצב שבו כן מונעים ממך את הבחירה הזו, אתה יכול לבוא בטענות לממשלה או לאזרחים אחרים שבחרו את הנציגים שבתורם הגבילו את החופש שלך.
זה שהכסף שלך הולך ומצטבר אצל מישהו אחד או יותר זה כבר לא עיניינך, הוא עזב אותך ברגע שהחלטת להוציא אותו מהכיס שלך. אם אתה לא מרוצה מהיעד שלו, אל תבזבז אותו מלכתחילה.
מאחורי כל עסק תאב צבע עומדים עשרות אלפי לקוחות תאבי בצע, שכל מה שמעניין אותם הוא לחסוך עוד שקל, ולא אכפת להם מאותם עסקים קטנים שאתה כל כך אוהב. את התלונות שלך אתה צריך להפנות ללקוחות, כי בלעדיהם שום עסק קטן כגדול לא יכול להתקיים.
אם יש לך בעיה עם עובדים בסין שמנוצלים, אל תקנה אייפון ב-500$ ותגיד לאפל שאתה מוכן לקנות אותו ב-1000$ ובלבד שיתנו תנאים סוציאלים לעובדים שלהם. כל עוד אתה נכנס לזאפ ומחפש את המחיר הזול ביותר, אתה זה שגורם למשכורות הנמוכות של העובדים. (כמובן שאני לא מדבר עליך ספציפית, יוסי, אין לי מושג מה הרגלי הקנייה שלך. אני מדבר על הצרכן באופן כללי).
לגבי סוף תגובתך: אכן כל צרכן יכול לאמץ כללים מוסריים כיצד עליו לנהוג בכלכלה. ובכל זאת, מצאנו לנכון להשית עלינו רגולציה של כללים מוסריים בשלל עניינים. למשל, אני נגד גניבה, אבל בהחלט יתכן שהייתי מתפתה לגנוב מאדם אחר לפעמים, לולא החוק. החוק עוזר לאזרחים לשמור על כללי המוסר שהם מאמינים בהם. ראוי שגם בכלכלה החוק יעודד התנהגות מוסרית.
לגבי סוף דבריך- על זה בדיוק היה הדיון. האם נכון לקנות דווקא בעסקים קטנים ולא ברשתות.
לגבי האייפון- בשביל להעלות את משכורות העובדים בסין לא נראה לי שהיה צריך להעלות כל כך הרבה את המחיר (משכורות העובדים הפשוטים בארצות מתפתחות הן לא חלק גדול מדי מהמחיר) אלא שאין לי יכולת לקבוע מה אפל תעשה עם הכסף שאני נותן לה.
גם בעייתי מאוד לצפות שהצרכן (אפילו המוסרי במיוחד שמשתדל למנוע נזק שיגרם מצריכתו) יעקוב אחרי כל המסלול של כל דבר שהוא קונה. הרבה יותר יעיל שהמדינה תפקח על דברים כאלו במידת מה(ככה רק מעט אנשים שזה תפקידם יכולים לבדוק לעומק במקום שכל צרכן יבדוק עצמאית)
שיהיה לרשת החדשה בהצלחה.
ואני שוב שמח שלא בחרתי ביחימוביץ'
זה לא נכון שחסמי כניסה הם מצב נדיר או שהם בדרך כלל מוצבים ע"י הממשלה. יש מגוון של חסמי כניסה טבעיים ומאוד נפוצים שיוצרים אוליגופולים טבעיים. הנה כמה דוגמאות, אם כי אני לא חושב שמישהי מהן רלוונטית למקרה הספציפי הזה:
1. עלויות קבועות: כשיש עלויות קבועות גדולות, חברות גדולות ומבוססות יוכלו להרשות לעצמן למכור במחיר נמוך יותר מאשר חברות קטנות וחדשות, מה שמקשה על מתחרים חדשים להיכנס לשוק. הדוגמה הקלאסית היא עיתון – זה לא מקרי שוק העיתונות בארץ היה מונופולי עד לא מזמן, והפך לדואופול רק בגלל שישראל היום לא פועל על מנת להרוויח ולכן הצליח להיכנס.
2. מחקר ופיתוח: כשפיתוח מוצר ושיפורו דורשים השקעה רבה, לחברות מבוססות יהיה יתרון מובנה על מתחרים. לא במקרה שוק המעבדים הוא דואופולי, כשרק אינטל ו AMD נמצאות בו.
3. אפקטי רשת: כשהתועלת שמוצר של חברה מסוימת מביא ללקוח תלויה במספר הלקוחות האחרים שקונים מאותה חברה, לחברות חדשות יהיה קשה מאוד להיכנס לשוק. הדוגמה הקלאסית היא מיקרוסופט, עם Windows, ובמידה חלשה יותר, עם Office.
4. Reputation: כמו שכתבת בעצמך, לחברה קטנה הרבה יותר קשה ליצור Reputation ולכן קשה לה להיכנס לשוק.
המטרה שלי היא לא לטעון נגד הרשת החדשה – במקרה הספציפי הזה אני מסכים אתך. אבל ברמה הכללית יותר, הטיעון של החשש מיצירת קרטל ומתחרות אוליגופוליסטית הוא בהחלט נכון. תחרות אוליגופוליסטית היא לא מצב קיצוני, היא המצב הנפוץ.
אם יש משהו שגוי בטיעון שרשתות גדולות יוצרות אוליגופול, זה שהטיעון הזה מנסה להילחם מלחמה אבודה.
אור לגבי AMD/אינטל זה נכון אך ורק למחשוב אישי/עיסקי, היום ARM (וגם אניבידה) נכנסים לתחום לאט לאט.
מעניין, תודה.
בכל מקרה, זה לא משנה את העובדה שהשוק הוא אוליגופולי, והיה דואופולי במשך הרבה שנים.
מה אכפת להם?! אה, זה פשוט. כשמישהו צועק "המלך הוא עירום", הקפה עולה יותר מידיי ושולי הרווח לא מוצדקים, ישר קופצים אנשי ה"לא יכול להיות שאפשר להרוויח מפחות. חפשו את הקטצ'".
בפלאפונים זה היה "לא תקבלו שירות" ועכשיו זה "הקפה יהיה גרוע".
אני מקווה שנתבדה גם הפעם.
לפי הנסיון שלי ברשתות השיווק הגדולות, יש בהחלט פגיעה במגוון המוצרים. הם מכוונים למכנה המשותף הנמוך היותר ועובדים בשיטת הסלמי. ההנחה (המוצדקת) היא שרב האנשים לא ירגישו אפילו שיש פחות טעמים ליוגורט או שהפסיקו לייבא תה מסויים מאנגליה וכעת יש רק ויסוצקי. ומי שכן ירגיש, אולי יתעצבן קצת אבל לא יפסיק לקנות שם בגלל זה.
פוסט טוב. יופי שחילקת לסעיפים. זה מאפשר לי להגיב לפי הסעיפים שלך.
1) פה יש לי הערה סמנטית. אתה טוען נגד יחימוביץ' שהבעיה היא שהיא מבדילה בין צרכן לעובד למרות שאלו אותם אנשים. אני שותף לביקורת שלך על יחימוביץ' אבל אני לא חושב שאתה מגדיר אותה נכון. יחימוביץ' בפירוש כן מכירה בכך שצרכנים והעובדים הם אותם האנשים. הטענה שלה היא שעדיף לדאוג לאזרחים (והיא בוחרת כמנהיגה לדאוג לאזרחים) בתור עובדים ולא צרכנים בגלל טיעונים ששנינו בסה"כ די חולקים עליהם. אני חושב שמחירים נמוכים זה דבר טוב ולא צריך להקריב אותו כל-כך בקלות (אבל גם לא לשמור אותו בכל מחיר).
2) בבירור הנוסחה לא תמיד נכונה ומי שמאמינים שזה תמיד נכון שעסקים גדולים הם רעים ועסקים גדולים הם קטנים הם לא אנשים שאוהבים לחשוב. מצד שאני צריך להיזהר מלהתאהב יותר מדי בעסקים הגדולים וברשתות. לפעמים התפשטות של רשתות כן פוגעת במבחר ואם נותנים ליתרון הגודל לשחק אז לא בהכרח טוב. שוק חי הוא שוק בו עסקים חדשים יכולים לפרוץ ולגדול, ושבו גם לעסקים קטנים שמשרתים נישה יש סיכוי. בעודך כותב בשבחי השוק החופשי שהוא אכן מגניב, אתה נוטה לפעמים לטאטא כשלי שוק כאלה שבהם אנשים לא מקבלים את מה שהם רוצים. אמזון ובנותיה הביאו לעולם את תופעת הזנב הארוך בספרים ובשאר מוצרי הצריכה (אזהרת קש: שים לב שהטיעון פה אינו שאמזון היא עסק קטן). פתאום גילו שהרבה מאוד מהסחורה שנמכרת באינטרנט היא מוצרים לא מאוד פופולאריים שפשוט לא מוצאים אותם בחנויות הפיסיות. זה לא השוק החופשי שחשף את הזנב הארוך, זו הטכנולוגיה. השוק הסתיר אותו כי בכל החנויות מוכרים את אותו הדבר בדיוק. אני מכיר המון סיפורים כאלה עד היום כאשר המוצר הוא בגדים. הארץ מלאה באנשים שמחפשים בגדים שפעם היו אותם והיום כבר לא ניתן למצוא אותם בשום מקום, גם לא בשביל יותר כסף. השוק איכשהו כופה האחדה למרות שהרבה מאוד אנשים רוצים דברים אחרים.
3) אני למעשה מסכים פה ב-100% (אולי 99%). זה העסק שלו ואם לא יצליח הוא יפסיד וזו הבעיה שלו. רוב העסקים נסגרים. ככה זה עובד.
בקשר לעסק הספציפי, לעמוד בתור חצי שעה ולהזיע כמו חזיר כדי לחסוך כמה גרושים זו לא כוס התה (או הקפה) שלי. אבל אם יש לזה מספיק לקוחות שיהיה לבריאות.
בהמשך לרעיון של לשלם יותר עבור קפה כדי להבטיח את פרנסת עובדי בתי הקפה, אפשר גם להציע את הרעיון שהממשלה תפעיל סיירת שבירת-חלונות כדי לוודא שתהיה תעסוקה מלאה לעוסקים בענף הזגגות.