רשומה זו נכתבה על ידי אסף צימרינג, דוקטורנט לכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד. מטרתה היא לרכז את כל הטיעונים נגד מסחר בין לאומי, ולהראות שהוויכוח סביב צמצום היבוא ועידוד היצוא (כמו דברים רבים אחרים) הוא לא עניין של אידיאולוגיה, אלא פשוט עוד וויכוח בין אלו שמכירים את הנתונים לבין אלו שמעדיפים שלא להכיר ולחשוב "מהבטן".
תהנו…
אידיאולוגיות ופסאוודו-אידיאולוגיות
בימיה הסוערים של המחאה בעקבות עליית מחירי הקוטג' בקיץ 2011, אותה חזרה גנרלית למחאת האוהלים הגדולה, ח"כ שלי יחימוביץ' כעסה מאד על משרד האוצר, וכתבה בבלוג שלה את הדברים הבאים:
"והכי מקומם – "פתרון הקסם" של שר האוצר…: לאפשר ייבוא מוצרי חלב. להציף את הארץ במוצרי חלב זולים מטורקיה, למשל. זה כמובן פתרון הרסני, שליפה מהמותן, והוא יביא באופן ודאי לסגירת מפעלים ולפיטורי עובדים שיועלו על המזבח האופנתי של סערת הקוטג'. בדיוק ההיפך מזה צריך להיעשות: לא פתיחה ליבוא, אלא עידוד וסיוע פעיל דווקא ליצוא של הקוטג' הישראלי ומוצרים דומים לאירופה."
וכמו בלא מעט נושאים אקטואליים – מיד הוגדרו המחנות. הלנו אתה אם לצרינו? האם אתה תומך בפתיחה לייבוא, ובכך מצהיר על עצמך שאתה ניאו ליברל, שליבו ערל למצוקותיהם של החלשים בחברה, או שאתה איש מצפון המתנגד לייבוא, אשר מוכן לדחות את סיפוק מאוויך הצרכניים כדי לספק פרנסה לעניי עירך? מעט דברים הם הרסניים יותר לקיומו של דיון מושכל מדיכוטומיות פסאוודו אידיאולוגיות שכאלה. הציטוט הנ"ל של ח"כ יחימוביץ' לא מבטא עמדה אידיאולוגית כלשהי. כל שהציטוט הזה עושה הוא לנסח בסגנון חד ורהוט בדיוק את שתי הטעויות הנפוצות ביותר בנוגע למסחר בינלאומי: הראשונה – שייבוא גורם לאבטלה, והשנייה – שייצוא, כשלעצמו, הוא דבר חיובי שיש לעודד אותו, בעוד ייבוא הוא דבר שלילי, או לפחות מסוכן, שיש להגביל אותו. אלו טעויות, לא אידיאולוגיה, ובטח שהן לא מבטאות אכפתיות מיוחדת כלפי העובדים. אילו התבטאויות בבלוג היו כל הבעיה – לא הייתה בעיה. אבל ח"כ יחימוביץ' לא לבד. בין השאר, בכנסת ישראל פועלת שדולת "כחול לבן" שאמונה על עידוד רכישת מוצרים מתוצרת ישראל מתוך מטרה לצמצם את הייבוא. על פי תקנות חובת המכרזים התשנ"ה, משרדי הממשלה מחויבים לתת העדפה במחיר בגובה של 15% לתוצרת ישראל, וכאשר נוסף לדיון נדבך סמלי כמו רכישה של מדים לצה"ל או למשטרת ישראל, חוקקה הכנסת לאחרונה את "חוק הטקסטיל הבטחוני" שהגדיל את ההעדפה עד כדי 50%. למרות השיפור הניכר בנושא לעומת שנות השמונים, עדיין מוטלים מכסים משמעותיים על כשליש מערך הייבוא לישראל, בעיקר בתחומי החקלאות (שבו המכסים גבוהים במיוחד), הטקסטיל, כלי רכב, וחומרי גלם לתעשייה.
בצד הייצוא – חברות ישראליות שמייצאות 25% או יותר מתוצרתן נהנות מהטבות מס מפליגות, ומשרד התעשיה המסחר והתעסוקה מפעיל קרן סיוע לייצואנים, המפלה לטובה חברות מייצאות לעומת חברות שאינן מייצאות, ומספקת ערבות להלוואות אך ורק חברות יצואניות. וכל המאמץ הזה, כאמור, פשוט בגלל חוסר הבנה של המציאות. גרוע מזה – חוסר הבנה שמתחפש לאידיאולוגיה.
הקשר בין ייבוא לייצוא
כמו בכל נושא, ובפרט נושא כלכלי, נקודת התחלה טובה לדיון בנושא המסחר הבינלאומי של ישראל היא היכרות עם הנתונים. אם אתם יודעים רק דבר אחד על ייבוא וייצוא – אתם צריכים להכיר את הגרף הבא. הגרף מציג את ערך הייבוא והייצוא של ישראל[i] משנת 1998 ועד 2009 – שנים של טלטלות כלכליות מרחיקות לכת, שבאו לאחר חשיפה משמעותית של המשק לייבוא. גם בלי תואר בכלכלה קל לראות שערך הייבוא וערך הייצוא בישראל דומים מאד, והחל מסוף שנות התשעים ערכם כמעט זהה. בכל מקרה – גם כאשר קיימים הבדלים בין ערך הייצוא וערך הייבוא, הם נעים באופן עקבי בצורה מתואמת מאוד.
אין שום דבר מפתיע בדפוס הזה: הייבוא והייצוא אינם אלא שני הצדדים של אותה העסקה. מדינות העולם לא שולחות לישראל סחורות במתנה, אלא תמורת סחורות ישראליות שנשלחות אליהן בתמורה, או תמורת הבטחות לשליחת סחורות בעתיד. אחרי הכל, מה בדיוק יכולות מדינות העולם להרוויח מהעמסת מיטב התוצרת של מפעליהן על אוניות ושליחתה לישראל אם לא קבלת מוצרים מתוצרת ישראל בתמורה? ומנקודת מבט ישראלית, מה בדיוק אנחנו יכולים להרוויח מכך שהטובים שבמהנדסי ארצנו עוסקים בייצור מוצרים שאף ישראלי לעולם לא יעשה בהם שימוש, אם לא העובדה שתמורת אותם מוצרים מיוצאים נקבל בתמורה מוצרים אחרים? מטבע חוץ אינו התמורה לייצוא – אי אפשר לאכול "מטבע חוץ". במידה שיש בו ערך, הוא רק ביכולת שלו לשלם עבור ייבוא. מקומות עבודה שנוצרים בזכות הייצוא גם הם אינם מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי. אם לא היינו מקבלים תמורה בצורת ייבוא עבור הייצוא של ישראל, משמעות הדבר הייתה שעובדים ישראלים עובדים ללא תמורה למען רווחתם של צרכנים בחו"ל. מה הערך ביצירת מקומות עבודה כאלו?
הקשר בין שער החליפין, והשיוויון בין הייבוא לייצוא
המנגנון ששומר בפועל את האיזון בין הייבוא והייצוא הוא כמובן שער החליפין. איך זה עובד? אם הייבוא הישראלי גדל מעבר לגודלו של הייצוא, בהכרח אנשים מחו"ל מחזיקים בידיהם שקלים, כיוון שאם ערך הייבוא גדול מערך הייצוא אין מספיק דולרים בישראל כדי לשלם עבור כל היבוא במטבע זר. אם אותם אנשים בחו"ל רוצים לקנות מוצרים ישראלים עם השקלים האלו – סבבה. הייצוא יגדל וידביק את הייבוא. אם מוצרים ישראלים אינם אטרקטיביים מספיק בעיני הזרים שמחזיקים בשקלים, הם ינסו להיפטר מהשקלים שבידיהם וימכרו אותם במחיר נמוך, מה שיביא לירידה בשער החליפין של השקל. ירידה זו תהפוך את המוצרים הישראלים, שמחירם נקוב בשקלים, ליותר אטרקטיביים, ותביא לגידול בייצוא מישראל. קחו מכוניות למשל. פעם, מזמן, יורו אחד היה שווה לדולר אחד. אם רנו הייתה עולה בצרפת 10,000 יורו, ופורד הייתה עולה בארה"ב 10,000 דולר, לצרכן הישראלי מחירן היה זהה. כיום יורו אחד שווה 1.35 דולר. אם מחירי המכוניות בצרפת וארה"ב לא השתנו בשווקים המקומיים שלהן, לצרכן הישראלי רנו הפכה להיות יותר יקרה ב 35%. גם פרנקופילים קיצוניים יחשבו פעמיים אם לקנות רנו במצב כזה. למרות שיש עוד שפע אותיות קטנות בנושא הקשר בין מסחר בינלאומי ושער החליפין, קשה להתווכח עם העובדה שבישראל המנגנון הזה עובד לא רע. הסחר הבינלאומי של ישראל כמעט לחלוטין מאוזן כבר יותר מעשור.
כאשר ממשלת ישראל פועלת בו בזמן כדי להיאבק בייבוא וכדי לעודד ייצוא, זה מתמיה, אך ניתן להבין זאת אולי כתוצאה של לחצים של גופים שונים בעלי מטרות שונות, ואולי סותרות. פחות ברור איך ניתן להבין את הצהרותיה של ח"כ יחימוביץ', שבאותה נשימה קוראת להגבלת הייבוא ולהגדלת הייצוא. לא רק שהיכרות עם הנתונים מבהירה שקשה מאוד (אם בכלל אפשרי עבור מדינה קטנה כמו ישראל) להשיג בו זמנית את שתי המטרות, אלא שהמחשבה שרצוי להגדיל את הייצוא ובו בזמן להגביל את הייבוא כאסטרטגיה כלכלית (להבדיל מייצוב זמני, שלפעמים יש לו מקום) מעידה על אי הבנה בסיסית יותר.
אבל מה עם סין?
בערך עכשיו חלק מכם מתחילים לחשוב על סין. מה יקרה כשהם יגנבו לנו את כל מקומות העבודה? איך אפשר להתחרות בשכר הסיני הכל כך נמוך? ומה עם הודו?
היום – ברבי. מחר – כבר לא ישארו מקומות עבודה בישראל
קודם כל, החשש הזה מעיד על אי הבנה של עיקרון היתרון היחסי. אבל חוצמזה, יש פה התעלמות מעובדות בסיסיות יותר. תמר בן יוסף, מרצה לכלכלה, וחברת צוות המומחים האלטרנטיבי שהקימו מנהיגי מחאת האוהלים בקיץ 2011, היטיבה לבטא את החשש הזה בספרה "ברוכים הבאים לשוק החופשי"[ii]:
"מודל חלוקת העבודה העולמית מבוסס על ההנחה שכל שותפות הסחר יוצאות ממצב שבו גורמי הייצור שברשותן מנוצלים במלואם. אך אם כמה משותפות הסחר שרויות באבטלה, ואפילו באבטלה סמויה, הרי מצבן ישתפר גם אם לא יקנו דבר בצד השני ורק יגדילו את תפוקתן כדי למכור לצד שמנגד. זה בוודאי התיאור האמתי יותר של המציאות במדינות המתועשות החדשות, וסין היא הדוגמה הטובה לו[iii]."
המיתוס על סין שמייצאת מבלי לייבא אינו מבוסס: הגרף שלהלן מראה את התפתחות הייבוא והייצוא של סין על פני שני העשורים האחרונים[iv] – נראה מוכר? הזינוק בסחר הסיני מרשים, וקל לראות שאכן הייצוא הסיני גדול בערכו מהייבוא הסיני. אבל האם באמת ניתן לטעון שסין רק מייצאת מבלי לקנות דבר בצד השני?!
אלא שאי הדיוק בעובדות, חשוב פחות מהבלבול המושגי. ללא כל קשר למצב התעסוקה או האבטלה במשק, בטווח הארוך אין תועלת בייצוא ללא ייבוא. הפער בין הייבוא והייצוא הסיני משקף את העובדה שסין צוברת הבטחות לקבלת ייבוא בעתיד, ולא שסין נהנית מהייצוא מבלי להיות מעוניינת בייבוא. העיקרון הראשון והחשוב ביותר של המסחר הבינלאומי הוא שהייצוא איננו אלא דרך לממן ייבוא, בהווה או בעתיד, ואין לו שום מטרה אחרת.
ואיך אריק זאבי קשור לסיפור?
עם תמונות של ציונות גולמית ברקע, אריק זאבי מסביר בשם משרד התעשייה והמסחר, שקניה של ריבה מתוצרת מקומית יוצרת מקומות עבודה לישראלים. אולי. אבל הבנת הקשר בין הייצוא והייבוא מבהירה שאין הבדל מהותי בין רכישת מוצר מיובא ורכישת מוצר מתוצרת ישראל. כצרכן, כאשר אני קונה מוצר מתוצרת ישראל אני מספק פרנסה ליצרן הישראלי של אותו מוצר, וכאשר אני קונה מוצר מיובא אני מספק פרנסה ליצואן הישראלי שייצר את המוצר שתמורתו התקבל כייבוא המוצר שאותו אני רוכש.[v]
אז לאהוב ייצוא ולשנוא ייבוא זה שטות, וזה שהכנסת והממשלה פועלות בו זמנית כדי להגדיל את הייצוא ולהקטין את הייבוא לא בדיוק מעיד על הבנה מעמיקה. ובכל זאת, שאלת האבטלה שהייבוא עלול לגרום נשארת בעינה. מכך שערך הייבוא בדרך כלל דומה מאוד לערך הייצוא, לא נובע שהייבוא לא יכול לגרום לאבטלה. בהחלט ייתכן שייבוא יחסל מספר גדול של מקומות עבודה, בעוד שהייצוא הדרוש כדי לממן את הייבוא ייצור רק מספר קטן של מקומות עבודה. בכל זאת, כפי שיוסבר להלן קשה לתמוך בטענה שייבוא מקטין את מספר מקומות העבודה במשק.
הקשר בין ייבוא לאבטלה
ראשית, חשוב להתייחס לחשש שהייבוא מחסל מספר גדול של מקומות עבודה.שוב, ח"כ שלי יחימוביץ' מבטאת את החשש בחדות: בדיון בועדת הכספים של הכנסת בשבעה בפברואר 2007, שבו נידון הנושא של הטלת מכסים ("היטלי היצף") כדי להגן על תעשיית המלט המקומית. ח"כ שלי יחימוביץ תמכה במהלך כך (ההדגשה שלי):
"אני חושבת שאנחנו עומדים כאן לפני סוגיה עקרונית. גם אם תוכיחו לי שדירה לזוג צעיר תרד ב- עשרים אלף דולר, אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן, כי אותו צרכן – רוב שעות ושנות חייו הוא לא קונה וצורך דירות אלא הוא אדם עובד. חלק גדול מהכרסום בביטחון התעסוקתי בארץ במקומות העבודה נובע מיבוא פרוע וחסר מעצורים וסגירה המונית של מפעלים לסוגיהם."
הגישה שקובעת משקולות חשיבות לפי הזמן המוקדש לפעילות היא לכל הפחות מתמיהה, אבל היא לא רלוונטית כרגע. לעניינו חשובה הטענה שחלק גדול מהכרסום בבטחון התעסוקתי בארץ נובע מייבוא. פרוע כמובן. לטענה זו אין ביסוס בנתונים.
לוח 5.3 בסקר כוח אדם לשנת 2009[vi] של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מונה את מספר הבלתי מועסקים שעבדו מתישהו ב-12 החודשים שלפני הסקר, ומדווח מה הוא הענף הכלכלי שבו הועסקו. למרות שנתונים אלו לא נותנים תמונה מדויקת לגמרי של כל מי שאיבד את מקום עבודתו בשנה החולפת (חלקם כבר מצאו עבודה ולא נכללים), אפשר בהחלט ללמוד לא מעט מהנתונים, בייחוד בנוגע לאלו שמתקשים למצוא עבודה חדשה.
מתוך 14 ענפים כלכליים שמהם באו העובדים שאיבדו את מקום עבודתם, רק שניים יכולים בכלל להיפגע כתוצאה מייבוא: חקלאות ותעשייה. שאר הענפים, שבהם עבדו כ 80% מאלו שאיבדו את מקום עבודתם, הם סוגים שונים של שירותים, שמטיבעם אינם חשופים לייבוא מתחרה. לכך יש להוסיף את העובדה שלפי לוח 5.4 באותו פרסום, המונה את הסיבות להפסקת העבודה אצל אותם אנשים, בממוצע רק כ 43% מאלו שאיבדו את מקום עבודתם פוטרו בעקבות צמצומים. כל השאר התפטרו, פוטרו מסיבות אחרות, תם חוזה ההעסקה שלהם, וכדומה. יתר על כן, לחלוטין לא סביר שכל הצמצומים בתעשייה ובחקלאות נבעו מייבוא מתחרה. מתחרים קיימים גם בישראל, ועסקים מצמצמים את פעילותם משלל סיבות שאינן קשורות בייבוא, מה גם שאין לשכוח שחלקאות ותעשייה אינם רק מתחרים בייבוא – הם גם מייצאים, ויצואנים בוודאי אינם נפגעים מייבוא מתחרה. כך או כך, אפילו תחת ההנחה שבענפי התעשיה והחקלאות חלק גדול יותר מהממוצע פוטר בגלל צמצומים, ואפילו נניח שרובם של צמצומים אלו נגרמו בגלל ייבוא מתחרה, קשה להאמין שהייבוא גורם ליותר מ-1 מכל 15 מקרים של אובדן מקום עבודה. סביר להניח שהמספר האמיתי נמוך עוד יותר.
רגע רגע, אתם בוודאי אומרים. אלו נתונים מתקופה שבה לא נרשם שינוי משמעותי במדיניות הסחר של ישראל. אולי נתונים דומים מתקופה של ליברליזציה מהירה של הסחר יעלו תמונה שונה? וחוצמזה, כל המקיים מקום עבודה אחד, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא. אמנם ברור שכיום הייבוא הוא לכל היותר גורם משני מאוד בחשיבותו מתוך כלל הגורמים לאובדן מקומות עבודה, אבל אם הייבוא גורם לאובדן מקומות עבודה, אפילו מועטים, האם לא מוצדק להגביל אותו? אלא שהתמונה המלאה מורכבת יותר. הייבוא לא רק "מחסל" מקומות עבודה, הוא גם תורם, במישרין או בעקיפין, ליצירת מקומות עבודה חדשים. גם כאן, הנתונים הם נקודת התחלה טובה לדיון, אם כי יאמר מיד שהקשר בין ייבוא ואבטלה הוא מורכב יותר ממה שמבט פשוט בנתונים מעלה. הגרף הבא מתאר את שיעור האבטלה בישראל (ציר שמאלי) ואת ערך הייבוא כחלק מכלל הצריכה במשק (ציר ימני), שניהם באחוזים ושניהם מנורמלים לאחת בשנה הראשונה למדגם, משנת 2000 ועד שנת 2010.
המתאם השלילי בין המשתנים הוא כמעט מושלם. גידול בייבוא מלווה דווקא בקיטון באבטלה, וצמצום הייבוא מלווה בגידול באבטלה. רגע של זהירות. הקשר בין ייבוא ואבטלה הוא דוגמא קלאסית לכך שמתאם לא בהכרח מעיד על סיבתיות. הסיבה למתאם השלילי ביניהם היא שהייבוא נוטה לגדול בתקופות של גאות כלכלית, והאבטלה נוטה לקטון בתקופות אלו. בכל זאת, על בסיס נתונים אלו, אי אפשר שלא לשאול על איזה נתונים מסתמכים אלו שמזהירים מפני האבטלה שהייבוא גורם? יתר על כן, ברור שאפילו אם הייבוא תורם במשהו לגידול באבטלה, השפעתו זניחה, ויש גורמים חשובים יותר שמבטלים את השפעתו לחלוטין.
ככלל, קשה מאוד לבודד את השפעת הייבוא מכלל ההשפעות על שיעור האבטלה. אך למרות הקושי בבחינה אמפירית של הקשר בין ייבוא ואבטלה, יש מספר לא קטן של מחקרים שיטתיים שבוחנים את הסוגייה, למשל כאלו שעושים שימוש באירועים מיוחדים כמו חתימת הסכמי סחר[vii] לבחינת ההשפעה של הגידול החד והפתאומי בייבוא על מספר מקומות העבודה במשק. דאגלס אירווין, כלכלן חשוב בתחום המסחר הבינלאומי מסכם את הספרות הזו כך:
Unfortunately, just about every attempt to quantify the overall employment effect of trade is an exercise in futility. This is because the impact of trade on the total number of jobs in an economy is best approximated by zero. Total employment is not a function of international trade.[viii]
כיצד מתקבלת התוצאה הזו? קל מאוד להבין כיצד ייבוא מחסל מקומות עבודה[ix]. מוצר שנקנה בחו"ל הוא מוצר שלא נקנה בארץ. פחות ברור כיצד הייבוא גורם ליצירת מקומות עבודה. ובכל זאת – הייבוא אכן תורם ליצירת מקומות עבודה. כלכלנים נוהגים למנות שלושה ערוצים מרכזיים שדרכם ייבוא גורם ליצירת מקומות עבודה.
ערוץ ראשון – גידול בייבוא מגדיל את הייצוא
על ייבוא צריך לשלם. גידול בייבוא ילווה כמעט תמיד בגידול בערך דומה בייצוא, וכך נוצרים מקומות עבודה בתעשיית הייצוא. אריקה גרושן, בארט הובג'ין ומרגרט מק'קונל ממחלקת המחקר בבנק הפדרלי של ניו יורק חישבו ביסודיות את מספר מקומות העבודה שאבדו בארה"ב בעקבות הגידול בייבוא לאחר חתימת הסכם הסחר החופשי הצפון אמריקאי – NAFTA, ואת מספר מקומות העבודה שנוצרו בעקבות הגידול בייצוא. הם מצאו שערוץ זה לבדו, הגידול בייצוא, יצר מקומות עבודה במספר דומה מאוד למספר מקומות העבודה שאבדו בגלל הייבוא[x].
ערוץ שני – הדרך מחו"ל לצרכן הישראלי עוברת בידיים של עובד ישראלי
הערוץ השני של יצירת מקומות עבודה כתוצאה מייבוא קשור בעובדה שכל מוצר מיובא מכיל רכיב מסוים של ייצור מקומי. לעיתים המוצר המיובא הוא מה שמכונה "מוצר ביניים", כמו חומרי גלם המשמשים את התעשייה המקומית, ואז הוזלתו בוודאי מגדילה את התעסוקה בתעשיות שעושות שימוש במוצרי הביניים האלו. בישראל, ערוץ זה הוא חשוב במיוחד, כיוון שמרבית הייבוא הוא של מוצרי ביניים: לפי לוח 16.3 של השנתון הסטטיסטי לישראל, ייבוא של מוצרי ביניים מובהקים (חומרי גלם ואנרגיה) היוה בשנת 2009 63% מכלל ערך הייבוא[xi]. אבל גם כאשר מדובר במוצרים סופיים – מוצרי טקסטיל למשל, הם נמכרים בחנויות מקומיות, מובלים על ידי משאיות מקומיות, וכדומה. הוזלת המוצרים האלו תגרום בדרך כלל לעלייה בכמות המבוקשת מהם, ולכן גם לעלייה בתעסוקה בענפים כמו קימעונאות והובלה. חיזוק אנקדוטלי מעניין לסבירות של ערוץ זה מגיע מעמדתם של התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בדיון שהוזכר קודם בועדת הכספים בנושא הטלת מכסים על ייבוא מלט: הם התנגדו להטלת המכס.
ערוץ שלישי – איפה הכסף?
הערוץ השלישי נוגע להשפעה של הוזלת המחירים כתוצאה מייבוא על צריכתם של משקי הבית בישראל. אם למשל בעקבות פתיחת משק החלב לייבוא, תחזיתה של ח"כ יחימוביץ' תתממש, והארץ תוצף במוצרי חלב זולים, סביר שההוצאה של משקי הבית על מוצרי חלב תצטמצם. אלא שעבור רוב מוחץ של משקי הבית סך המקורות העומדים לרשותם לא יצטמצמו, ורובם יעשו שימוש בכסף שהתפנה כדי לצרוך מוצרים ושירותים אחרים. הביקוש הנוסף שיופנה לענפים אחרים ייצור מקומות עבודה חדשים. גם אם משקי הבית יבחרו שלא לצרוך, אלא לחסוך את הכסף שהתפנה, למעט בתנאים של מיתון חריף במיוחד, כספי החיסכון (לפעמים בעידוד ריבית נמוכה של הבנק המרכזי) משמשים להשקעה במבנים, מכונות, הכשרה מקצועית וכדו'. כל אלו לא רק מגדילים את פוטנציאל התעסוקה והשכר העתידי, אלא מגדילים כבר בהווה את הביקוש לבנאים, מכונאים ומורים, ומייצרים בכך מקומות עבודה.
לסיכום, בעוד שאין "הוכחה" תיאורטית לכך שסך מקומות העבודה שנוצרים בכל הערוצים הנ"ל מסתכם בדיוק במספר מקומות העבודה שאבדו בגלל הייבוא, ההבנה התיאורטית של שלושת הערוצים הנ"ל, ובעיקר עיון בנתונים, מעלים שקשה מאד לתמוך בטענה שפתיחה לייבוא תפחית את שיעור התעסוקה במשק. הגנה מפני ייבוא לא מגנה על המספר הכולל של מקומות עבודה, אלא רק מקבעת את קיומם של מקומות עבודה מסוג אחד, ומונעת את צמיחתם של מקומות עבודה אחרים.
ולמה חשוב להבין את כל זה?
להבנה התיאורטית של הערוצים שדרכם ייבוא גורם ליצירת מקומות עבודה, ולא רק לאובדן שלהם, יש חשיבות מעבר לסיפוק הסקרנות האינטלקטואלית. הבנת הערוצים האלו מבהירה שהעובדה שהנתונים מצביעים על כך שברמה המצרפית אין אובדן נטו של מקומות עבודה, לא נובעת מכך שהייבוא לא גורם כלל לאובדן מקומות עבודה. הייבוא אכן גורם לאובדן מקומות עבודה, אלא שכאמור, הוא גורם גם ליצירת מקומות עבודה אחרים. אבל חשוב לזכור – רפתן שיאבד את מקום עבודתו בגלל פתיחת משק החלב לייבוא לא יתנחם בכך שבמקום אחר בארץ, אולי בענף כלכלי אחר נוצר מקום עבודה נוסף. לכן, למרות ששיעורם של אלו שאיבדו את מקום עבודתם בגלל ייבוא מתוך כלל הבלתי מועסקים הוא מזערי, פתיחת המשק לייבוא נותנת עוד סיבה חשובה לספק רשת ביטחון חברתית לאלו שאיבדו את מקום עבודתם, ואין ספק שיהיו כאלו. רשת ביטחון כזו צריכה לספק הן יציבות סבירה בהכנסה למי שאיבד את מקום עבודתו, והן הכשרה מקצועית שתאפשר לו למצוא עבודה אחרת במהירות האפשרית. מי שתומך בפתיחת המשק לייבוא, ראוי שיתמוך גם בצעדים אלו.
הקשר בין ייבוא לאי שוויון
בניגוד לחשש מפני אבטלה שמסחר בינלאומי עלול לגרום, לחשש מפני התרומה של מסחר בינלאומי לאי-שיוויון בשכר יש על מה לסמוך – הטענה שמסחר בינלאומי יגדיל את השכר של חלק מהתושבים, ויקטין אותו, או למצער יגדיל אותו פחות, עבור תושבים אחרים הייתה חלק מהתאוריה של מסחר בינלאומי מאז שקיימת תיאוריה כזו. הגידול הדרמטי באי שיוויון בהכנסות שהתרחש כמעט בכל מדינות המערב מאז שנות השבעים, בו זמנית עם נסיקת הגלובליזציה, חיזק את החששות בנושא, ומיקד את תשומת הלב של חוקרים רבים בקשר בין השניים. התוצאות של אג'נדת המחקר הזו אינן חד משמעיות, וגם בקרב אלו שטוענים לקיום קשר סיבתי בין גידול באי שיוויון ובין גידול במסחר הבינלאומי יש הסכמה רחבה שהמסחר הבינאלומי הוא גורם משני בחשיבותו לגידול באי שיוויון[xii], והתקדמות טכנולוגית היא זו שאחראית לעיקר הגידול.
ובכל זאת, למרות שהספרות האמפירית בנושא חלוקה[xiii], ומחקרים שיטתיים בנוגע לקשר בין מסחר ואי שיוויון בהכנסה בישראל לא קיימים, נניח לצורך הדיון שאכן מסחר בינלאומי מגדיל את אי השיוויון בהכנסה. גם תחת ההנחה הזו, הגבלת הייבוא היא דרך גרועה, לא יעילה ולא צודקת, להתמודד עם אי השיוויון שמסחר בינלאומי עלול ליצור. ראשית, חשוב לזכור את המחיר המיידי של הגבלת הייבוא – פגיעה בייצוא. זו כמובן החלטה פוליטית לגיטימית להעדיף ענפים מסוימים על אחרים, אלא שאסור לשכוח שהניסיון לחזק את החברות שכיום מתחרות בייבוא יוביל בהכרח לפגיעה בחברות מייצאות. הניסיון להגן על תעשיות מסורתיות מפני ייבוא יפגע בהכרח בתעשיות הייצוא המתקדמות של ישראל, וגם בענפי התיירות שבהם מועסקים העובדים החלשים ביותר בישראל כיום.
אבל הסיבה המרכזית לכך שהגבלת הייבוא היא דרך גרועה להיאבק באי שיוויון לא קשורה לפגיעה בענפי הייצוא, אלא לשאלה מי נושא בנטל ההגנה על תעשיות מסורתיות מפני ייבוא. התשובה היא שמכסים, כמו כל מס עקיף, הם מיסים ששיעורים אינו תלוי בהכנסה, ולכן הם פוגעים בשכבות החלשות יותר מאשר כל סוג מס אחר. בישראל, שבה מוטלים מכסי ענק על חלק ממוצרי החקלאות למשל (מכסים שהם גבוהים מהמע"מ בסדרי גודל בחלק מהמקרים), שיקול זה הוא מרכזי. הטלת מיסים רגרסיביים כדי לנסות להיאבק באי שיוויון היא מהלך תמוה: מי שיסבול כתוצאה מהנסיון לתמוך בשכבות החלשות הן השכבות החלשות עצמן. יתר על כן, מאחר שרק חלק קטן מאד מהשכבות החלשות עוסק בענפים שייבוא עלול להתחרות בהם – רובם מועסקים בענפי שירותים או שאינם עובדים כלל – המצב הוא אפילו חמור יותר: הטלת מכסים מטילה עול כבד על מספר גדול של עובדים וצרכנים מהשכבות החלשות, כדי לנסות ולהגן על מספר קטן מאד של עובדים מאותן השכבות עצמן. כפי שסיכם את הנושא ג'יימס אנדרסון, מחשובי החוקרים של המסחר הבינלאומי:
The case for liberal trade is strengthened by ethical considerations because […] in rich countries, protection makes food and clothing more expensive, a regressive tax on poor consumers. Among the poor, losers from protection appear almost surely to outweigh gainers[xiv].
אי שיוויון הולך וגדל בהכנסות הוא אתגר מרכזי בפני מעצבי המדיניות בישראל, וחשוב להתמודד עם האתגר הזה. דיון רציני בדרכים לעשות זאת הוא הרבה מעבר למה שאפשרי במסגרת החיבור הזה. כך או כך, תהא אשר תהא התרומה של פתיחה לסחר לאי השיוויון, ויהיו הדרכים הנכונות להתמודד עם הבעיה אשר יהיו – דבר אחד אפשר לומר בבטחון: מכסים הם מס רגסיבי, ואין הגיון בהטלת מיסים רגרסיביים כדי לנסות להפחית אי שיוויון.
האם מסחר בינלאומי הוא תמיד ובכל מקרה דבר טוב?
ייאמר מיד, כלל השיקולים בנוגע למסחר בינלאומי, ואפילו כלל השיקולים בנוגע לקשר בין ייבוא ואבטלה, רחוקים מלהתמצות בטיעונים שעלו בחיבור זה. כל מטרתו הייתה להסביר בקיצור את הטעות שבאהבת הייצוא ושנאת הייבוא, את חוסר הביסוס של החשש מפני פגיעה בתעסוקה כתוצאה מייבוא, ואת חוסר ההיגיון בניסיון להגביל את הייבוא כדי להקטין אי שיוויון בהכנסות. כלל המחקר בנושא מדיניות סחר אופטימלית, ואמידת היתרונות והחסרונות של המסחר הבינלאומי הוא גוף מחקר עשיר להפליא המשלב תובנות תיאורטיות רבות וניואנסיות, עם ביסוס אמפירי שיטתי וזהיר.
ההגינות מחייבת להזכיר, ולו על קצה קצהו של המזלג, חלק מהטיעונים המפורסמים ביותר נגד פתיחה מוחלטת של המשק למסחר בינלאומי: כבר בשנות החמישים העלה הארי ג'ונסון את האפשרות שמדינות גדולות יכולות לשפר את רווחתן על ידי הטלת מכסים כיוון שכך הן גורמות שינוי לטובתן במחיר העולמי של הסחורות אותן הן מייבאות[xv]. בשנות השמונים, ג'יימס ברנדר וברברה ספנסר, הצביעו על היכולת של ממשלות להתערב במסחר הבינלאומי בצורה שתגדיל את רווחי הפירמות המקומיות על חשבון פירמות זרות, כאשר השוק הרלוונטי פועל בתנאים של מיעוט מתחרים[xvi]. עבודותיו של אלוין יאנג משנות התשעים הראו שאם קיימות החצנות חיוביות (חברות לומדות זו מזו למשל), כתוצאה ממסחר בינלאומי מדינות מסוימות ימצאו עצמן מתמחות בתעשיות שבהן פוטנציאל צמיחה נמוך, ובכך בטווח הארוך רווחתן תיפגע יחסית למצב בו לא היו סוחרות כלל[xvii]. יש תימוכין מסוימים – אם כי לא חד משמעיים, הן תיאורטיים והן אמפיריים, לטענה שהגנה על תעשיות צעירות מפני ייבוא יכולה להגדיל את רווחת המשק בטווח הארוך. זאת ועוד, מסחר בינלאומי מביא מעצם טבעו לשינוע של סחורות על פני מרחקים גדולים ובכך עלול לגרום לפגיעה בסביבה. ויש הטוענים שהגנה על ייצור מקומי תפחית את התלות של ישראל במדינות העולם, ותגן על יכולתה להתקיים במצב אוטרקי, אילו יכפה עליה מצור.
נקודתית, רובם של שיקולים אלו לא רלוונטיים למשק הישראלי, שהוא קטן מדי מכדי להשפיע על המחיר העולמי של מרבית הסחורות, ונוטה להגן דווקא על תעשיות ותיקות, ובעלות פוטנציאל צמיחה נמוך ולא על תעשיות צעירות ובעלות פוטנציאל צמיחה גבוה. שיקולים של פגיעה בסביבה צריכים להוביל למיסוי הדלק, ולא למכסי מגן, שאינם יכולים להבחין בין ייבוא מירדן וייבוא מסין (ישראל, בשל חברותה בארגון הסחר העולמי, מנועה מלהפלות בין מדינות בשיעורי המכס שעומדים בפניהן). היכולת של ממשלות לפעול בצורה אסטרטגית לטובת פירמות מקומיות דורשת כמות ודיוק של מידע שכלל לא ברור שממשלה מציאותית יכולה להשיג, אפילו יהיו כוונותיה טהורות. ההגנה על יכולת קיום אוטרקית לא רק מנסה להתמודד עם תרחיש בלתי סביר בעליל, אלא שהיא פנטזיה מוחלטת. עם או בלי מכסים, אין לישראל שום יכולת לשמר פעילות כלכלית ברמה סבירה תחת מצור מוחלט. אפילו היינו מגדלים את כל תצרוכת המזון הישראלית בעצמנו, ללא דלק וחלקי חילוף למכונות, אם למנות רק שני פרטים מיובאים מתוך שרשרת ייצור ארוכה, אף מלפפון ציוני לא יגיע לאף שולחן ארוחת ערב בישראל.
קונצנזוס בקרב כלכלנים
ראינו כי אין היגיון במדיניות של צמצום ייבוא במקביל לעידוד ייצוא (למעט מקרים חריגים של ייצוב זמני), וכן שייבוא אינו גורם לאבטלה. לא ברור אם, ועד כמה, סחר בינלאומי מגביר את אי השוויון בחברה, אבל אפילו אם כן – מכסים הם דרך גרועה במיוחד להתמודד עם הבעיה.
אבל חשובה מכל תשובה נקודתית היא העובדה שבקרב תלמידי וחוקרי המסחר הבינלאומי, התמיכה בסחר חופשי ככל האפשר היא גורפת. בסקר משנת 2007 בקרב חברי האגודה האמריקאית לכלכלה השיבו 83.3% כי הם "מסכימים מאוד", או "מסכימים" עם הטענה שעל ארה"ב לבטל את כל המכסים והחסמים בפני ייבוא שעדיין קיימים[xviii]. זו הייתה הטענה שזכתה להסכמה הרחבה ביותר בסקר, למעט הטענה הטריוויאלית משהו ש"צמיחה במדינות מפותחות מעלה את רמת החיים". כמעט בכל נושא אחר בסקר נחשפו אי הסכמות מרחיקות לכת בקרב הכלכלנים. בקרב חוקרים המתמחים במסחר בינלאומי, אני מעז לנחש שהתמיכה בסחר חופשי גבוהה עוד יותר. אלו שהתעמקו בכל הטיעונים וטיעוני הנגד, ושלמדו היטב את הנתונים, מגיעים ברוב מכריע של המקרים למסקנה שבשורה התחתונה סחר חופשי הוא המדיניות הרצויה. במאמר מפורסם משנת 1987 קבע פול קרוגמן כי:
Free trade is not passe, but it is an idea that has irretrievably lost its innocence. Its status has shifted from optimum to reasonable rule of thumb. There is still a case for free trade as a good policy, and as a useful target in the practical world of politics, but it can never again be asserted as the policy that economic theory tells us is always right.
עשרים וחמש שנים לאחר מכן, התובנה הזו עדיין רלוונטית: כן, לסחר חופשי יש גם חסרונות, והם כולם נלמדים בפרטי פרטים, ובכל זאת – זו מדיניות רצויה. המסקנה הזו לא התקבלה בגלל התעלמות מהחסרונות של סחר חופשי, אלא דווקא בגלל לימוד מעמיק שלהם.
ומילה לסיכום על כלכלנים ומדיניות
יש אמנם מי שמזלזל ביכולתם של כלכלנים לתרום לדיון בנושא זה, או בכל נושא שהוא. אני מקווה שהחיבור הזה מהווה משקל נגד מסוים לגישה זו. בכל מקרה, חשוב להדגיש: אין הבדל עקרוני בין הטיעונים שהוצגו פה, וטיעוניה של ח"כ יחימוביץ'. אלו ואלו עושים שימוש בנתונים, אלו ואלו מפרשים את הנתונים באמצעות מודל המניח הנחות מפשטות. קריאה בעיתון יומי על מפעל שנסגר היא הסתמכות על נתונים ממש כמו נבירה בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושימוש בכלים סטטיסטיים ריגורוזיים. ההבדל הוא רק באיכות והיקף הנתונים, לא בעצם ההסתמכות עליהם. כשח"כ יחימוביץ' סבורה שהייבוא (הפרוע!) גורם לאבטלה היא מניחה, אולי שלא במודע, מודל כלשהו של מסחר בינלאומי. הרי אין דרך לחשוב על נושא כל כך מורכב, שבו אינספור פרטים פועלים בהתאם לאינספור שיקולים ובכפוף לאינספור מגבלות, מבלי לבצע כמה הנחות מפשטות. מי שסבור שאין לכלכלנים מה לתרום לדיון לא קורא תיגר על מתודה מסוימת, שהרי כל טיעון יסתמך על אותה המתודה של שילוב נתונים ומודלים. הוא רק מניח שאין יתרון למי שמקדיש שנים של לימוד וחשיבה שיטתית ומסודרת לנושא, על פני מי שמבסס את הבנתו על מידע חלקי והרהורים בעלמא. יש לקוות שגישה זו לא תקנה לה שביתה בליבם של קובעי המדיניות. טוב תעשה ממשלת ישראל אם תמנע מהגבלת הייבוא, ותפסיק להפלות לטובה חברות מייצאות, ובתנאי שלצד מהלכים אלו תספק הממשלה את רשת הביטחון הדרושה כדי להבטיח כי כולם יוכלו להינות מהמהלכים האלו.
[i] הנתונים במיליוני דולרים שוטפים, מתוך לוח 16.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל 2010
[ii] בכתב העת "בטחון סוציאלי", כתב עת בביקורת עמיתים מהוצאת המוסד לביטוח לאומי, כתבה על הספר ד"ר רות פרידמן ש"[זהו] ספר חשוב, אמיץ ונוקב, מרתק, מקצועי וחכם, וכפי ש[בן יוסף] עצמה הבהירה, אין הוא משתדל להיות תקין פוליטית. זהו בעיני ספר חובה לכל כלכלן, איש מדעי החברה, עובד ציבור או פוליטיקאי… ראוי היה להכניס את הספר לחוגים להוראת הכלכלה". בטחון סוציאלי, גיליון 83, תמוז התש"ע 2010, עמ 266-269.
[iii] תמר בן יוסף, ברוכים הבאים לשוק החופשי. תל אביב: הוצאת צבעונים, 2009.
[iv] הנתונים ממאגר הנתונים של האו"ם. http://comtrade.un.org
[v] יכול להיות כמובן שמטרתה של מדיניות היא העדפה של יצרן מסוג אחד על פני יצרן מסוג אחר ,וכשזו המטרה, הגבלת הייבוא אכן משרתת אותה. טענה כזו לטובת הגבלת הייבוא בדרך כלל איננה חלק מהדיון הציבורי בנושא. היא בוודאי אינה מתיישבת עם מאמץ דווקא לעודד את הייצוא.
[vi] 2009 היא השנה העדכנית ביותר שנתונים עבורה היו זמינים לציבור בעת כתיבת חיבור זה.
[vii] פול קרוגמן קבע בנחרצות במאמר ב Foreign Affairs משנת 1993, שנת החתימה על הסכם הסחר הצפון אמריקאי – NAFTA, שלא תהיה לו כל השפעה על מצב התעוסקה בארה"ב. מחקרים אמפיריים מהתקופה שלאחר חתימת ההסכם אישרו במידה רבה את התחזית הזו.
[viii] Irwin, Douglas. Free Trade Under Fire. Princeton University Press, 2009. p. 104.
[ix] מחקרים תיאורטיים מהשנים האחרונות (למשל Helpman, Itshkoki and Redding 2010) מנתחים ערוצים מורכבים יותר של השפעת המסחר הבינלאומי על התעסוקה, דרך השפעתם על כוח המיקוח של העובדים, והתמריץ של המעסיקים להשקיע יותר בבחירה של עובדים מתאימים. במודלים כאלה הייבוא אכן יכול להביא לעלייה באבטלה, אך לא דרך הקטנת מספר מקומות העבודה במשק. יתר על כן במסגרת הניתוח הזו לא ברור כי העלייה הזו באבטלה גורמת לירידה ברווחה, וייתכן היא אף מביאה לעלייה ברווחה. בכל מקרה, החשיבות הכמותית של הערוץ הזה לא נבחנה אמפירית.
[x]Groshen et al. (2005) U.S. Jobs Gained and Lost through Trade: A Net Measure. Current Issues in Economics and Finance, 11(8).
[xi] כמקובל בספרות, ערך זה לא כולל יהלומים. יהלומים גולמיים מיובאים לישראל, מלוטשים, ומיוצאים חזרה. הם מייצרים מעט מאוד פעילות כלכלית, אך משפיעים מאוד על ערך הייבוא והייצוא, ולכן מקובל לא למנות אותם בחלק מהחישובים.
[xii] סקר שערך אלן קרוגר, כלכלן מפרינסטון ויועץ בכיר לממשל אובמה, העלה שכלכלנים מייחסים רק כ 10% מהעליה באי שיוויון למסחר בינלאומי. לשם השוואה, שינוי טכנולוגי קיבל בממוצע 45%, והתשובה "גורמים נוספים" קיבלה 15%. ראה דיווח בדוח הכלכלי לנשיא ארה"ב 1997, עמוד 175 (http://www.gpo.gov/fdsys/pkg/ERP-1997/pdf/ERP-1997.pdf)
[xiii] לדיון מעניין ונגיש בראיות בנושא: Freeman, Richard (1995): “Are Your Wages Set in Beijing?”, Journal of Economic Perspective.9(3).
[xiv] James E. Anderson (2008), The New Palgrave Dictionary of Economics, Second Edition
[xv] Johnson, H. G. (1953); “Optimum Tariffs and Retaliation.” Review of Economic Studies, 21: 142-153.
[xvi]
Brander, James A. & Spencer, Barbara J., (1985). "Export subsidies and international market share rivalry," Journal of International Economics, 18(1-2): 83-100.
[xvii]
Young, Alwyn, (1991). "Learning by Doing and the Dynamic Effects of International Trade", The Quarterly Journal of Economics, 106(2): 369-405.
[xviii] Whaples, Robert (2009). The Policy Views of American Economic Association Members: The Results of a New Survey. Econ Journal Watch: 6(3).
דעת מיעוט 