יאניס ורופאקיס הוא פרופסור לכלכלה שכיהן בין ינואר ליוני 2015 כשר האוצר של יוון, הפך לסלבריטי כלכלי, והתפטר לאחר שהסתכסך עם חבריו לממשלה ועם נציגי האיחוד האירופאי. בספרו "שיחות עם בתי על כלכלה" הוא מתיימר להציג באופן פשוט ונגיש לקהל הרחב את יסודות המערכת הכלכלית שבמסגרתה כולנו חיים, אך בין הדפים תתקשו מאוד למצוא הסברים על מושגים כלכליים בסיסיים או מסקנות העולות מהספרות המחקרית, מסוג הדברים שניתן למצוא בספרי מדע פופולארי העוסקים בפיזיקה, ביולוגיה ונושאים אחרים. במקום זאת תמצאו שם בעיקר סיפורי אימה, קונספירציות אפלות והרבה מאוד ציטוטים מהסרט "המטריקס", שמטרתם להוכיח לכם שהמין האנושי ביצע טעות איומה אי שם לפני כמאתיים שנה, כאשר "חברת השוק המודרנית" (שם נרדף שהמציא יאניס ורופאקיס לקפיטליזם) עלתה על במת ההיסטוריה.
המהפכה הניאוליתית והמהפכה התעשייתית
הפרק הראשון פותח בשאלה הבאה: מדוע הבריטים הם אלו שכבשו את אוסטרליה, ולא האבוריג'ינים כבשו את בריטניה? ספרות עצומה נכתבה בתגובה לשאלה הזו בעשורים האחרונים, וכתבתי על חלקה בבלוג (למשל כאן וכאן), אבל ורופאקיס מתעלם ממנה לחלוטין מלבד אזכור חלקי מאוד של הרעיונות שכתב ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה". במקום זאת הוא כותב משפטים מוזרים כגון "הסיבה היחידה שבגללה למדו בני האדם לעבד את הקרקע היא הרעב", בהקשר של הגורמים למהפכה הניאוליתית. מסקירה מהירה נראה שהחוקרים שעסקו בתחום ברצינות לא מסכימים כל כך עם הצהרתו הגורפת של ורופאקיס: דיימונד כותב שהמהפכה הניאוליתית התרחשה דווקא בסהר הפורה פשוט משום שהיו שם במקרה מיני בע"ח וצמחים מתאימים לביות, ואחרים מציינים שהיא התרחשה דווקא לפני כ-12,000 שנים בגלל שהאקלים השתנה והפך למתאים יותר לחקלאות, או מעלים שלל סיבות אחרות.
מלבד הטעות העובדתית הזאת, ורופאקיס לא מזכיר כלל את הספרות של דגלאס נורת', דארון אז'ימולו ואחרים העוסקת במוסדות ובהשפעתם על עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, וגם לא את הספרות של עודד גלאור, עומר מואב, גרגורי קלארק ואחרים העוסקת במלכודת המלתוסיאנית, במהפך הדמוגרפי, בהון אנושי ובשלל נושאים אחרים שהם קריטיים להבנת פערי העושר המודרניים בין חברות. שני זרמי הספרות שהזכרתי כאן הם לא זניחים אלא הזרמים המרכזיים כיום בספרות הכלכלית העוסקת בעלייתן של ציוויליזציות ובהתפתחות פערי העושר המודרניים (דגלאס נורת' זכה בפרס נובל, דארון אז'ימולו הוא בין עשר הכלכלנים המצוטטים ביותר בעולם כיום ועודד גלאור הוא העורך הראשי של ה- Journal of Economic Growth), אך נראה שורופאקיס כלל אינו מכיר אותם, וככל הנראה רק זוכר באופן מעומעם חלק מהדברים שכתב ג'ארד דיימונד ב"רובים חיידקים ופלדה". ורופאקיס מציג בפרק גישה של דטרמיניזם גיאוגרפי, לפיה מאפיינים גיאוגרפיים הם הסיבה היחידה להבדלי העושר המודרניים בין מדינות. הגישה הזו אולי תואמת את כללי התקינות הפוליטית החביבים על המחנה האידיאולוגי שאליו משתייך מי שהיה שר אוצר מטעם מפלגת השמאל הקיצוני "סיריזה", והיא בוודאי יכולה להסביר חלק מהשונות הנצפית במציאות, אבל היא גם פשטנית וישנן דוגמאות רבות הסותרות אותה – למשל אזורים נחשלים כיום שבהם בעבר שגשגו אימפריות עשירות (למרות שהגיאוגרפיה לא השתנתה), הבדלים גדולים בין אוכלוסיות זהות באותו אזור גיאוגרפי, פערים גדולים בין קבוצות אתניות בתוך מדינות שאינם נמחקים גם לאחר עשרות שנים של ניסיונות אינטגרציה ועוד. במציאות פערי העושר בין בני אדם, אזורים, עמים וארצות נובעים משילוב של נסיבות היסטוריות, גיאוגרפיה, תרבות ומוסדות, וכל גורם לבדו אינו מספיק כדי להציג את התמונה המלאה.
לאחר שסיים לעוות את ההיסטוריה בנוגע להתפתחות פערי העושר בעולם, עובר ורופאקיס למהפכה התעשייתית. הוא מאמץ נראטיב ששמעתי עד כה רק בקרב סוציולוגים השייכים לשמאל הקיצוני, לפיו המהפכה התעשייתית התרחשה בבריטניה בגלל נישולם של אריסים מנחלותיהם על ידי האצולה, מה שיצר כמות גדולה של מובטלים שיכלו לעבוד בשכר נמוך. גם כאן רופאקיס מתעלם לחלוטין מהכלכלנים הקודמים שהזכרתי וכן מהיסטוריונים כלכליים כגון יואל מוקיר (שעליו כתבתי כאן), שהעלו גורמים אחרים: הסחר הטרנס-אטלנטי, המוסדות הפלורליסטיים והדמוקרטיים-יחסית של בריטניה, הרעיונות הפילוסופיים של תקופת הנאורות, פרנסיס בייקון והמהפכה המדעית, היכולת הטכנית הגבוהה של יצרני השעונים וחרשי המתכת בבריטניה, ההשפעות השונות של המגיפה השחורה ועוד. כפי שנראה לקראת סוף הרשומה, הוא חייב להתעלם מהגורמים האלו, מכיוון שהם מרמזים על כך שהדמוקרטיה הליברלית וחברת השוק המודרנית הם שני צדדים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני.
מלבד התעלמותו המוחלטת מהספרות העוסקת בסיבות להופעתה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה של המאה ה-18, מתעלם ורופאקיס גם מהספרות אודות השפעותיה של המהפכה התעשייתית. הוא "שוכח" לספר לקוראיו על הירידה הדרמטית בתמותת הילדים והתינוקות במהלך המאה ה-19, על העלייה בתוחלת החיים, על הגידול בשכר הריאלי של פועלים פשוטים, ועל כך שאי השוויון בהכנסה, בבריאות ובחינוך דווקא הצטמצם במהלך התקופה הזו ולא גדל, כפי שמעלים מחקריהם של גרגורי קלארק ואחרים – גם בין עניים לעשירים וגם בין נשים לגברים. במקום זאת, אצל ורופאקיס הקורא ימצא רק תיאורים עצובים של ילדים ונשים בהריון העובדים במפעלים ובמכרות, תוך התעלמות מכך שגם לפני המהפכה התעשייתית הילדים והנשים האלו עבדו לא פחות קשה בחקלאות, ומכך שבמקרים רבים הם בחרו מרצונם החופשי לעבור מהכפרים המרוחקים לערים ולעבוד במפעלים האלו, כפי שסינים רבים בחרו בשני העשורים האחרונים.
בנקים ומשברים כלכליים
כאשר מגיעים לפרק 3 העוסק בחוב, במקום לתאר לקורא כיצד פועלת המערכת הפיננסית ולהסביר מונחים בסיסיים כגון ריבית ויחס הרזרבה שלא-כלכלנים רבים אינם מבינים, ורופאקיס מעדיף לתחזק את תחושת העוינות הרווחת בציבור כלפי כלכלנים, כלפי המערכת הפיננסית וכלפי העולם המודרני באופן כללי. הספר כולו רצוף בנוסטלגיה בלתי ברורה כלפי איזה שהוא עבר דמיוני שבו, לדעתו של ורופאקיס, הכסף היה רק "אחד האמצעים לשם מימוש התכלית, אבל הוא לא היה התכלית עצמה, כפי שהוא כיום" (מה שמזכיר את הזקנים שבכל דור, כבר אלפי שנים, מתלוננים על כך שהדור הצעיר הוא חומרני וחסר ערכים). לדעתו של ורופאקיס המעבר לעולם המודרני שאחרי המהפכה התעשייתית כלל "ניצחון של ערכי השוק על הערכים החווייתיים", ובמרכזו של אותו עולם נוראי שבו אנחנו חיים כיום עומד "החוב" בתור איזה שהוא שד דמיוני שכולם עובדים אותו.
ורופאקיס אוהב לספר לקוראיו סיפורי אימה. את פרק 3 הוא מתחיל במשל על דוקטור פאוסט המוכר את נשמתו למפיסטופלס, ואת פרק 4 הוא בוחר להתחיל בהשוואה של בנקאים ל"מגיה שחורה מפחידה" – שחס וחלילה לא נפספס את המסר. ורופאקיס כותב כי "רבים סבורים בטעות שהבנקאי […] מתווך בין לווים לבין בעלי פקדונות" אך לדעתו "כך היה פעם, לפני מאות שנים. גם היום ממשיך הבנקאי למלא אותו תפקיד, אלא שבמידה מועטה, מועטה מאוד". הבנקאים היום לא נותנים ללווים המעוניינים להשקיע כסף מתוך החסכונות הקיימים אצלם, אלא כסף "מהעתיד", כאשר המערכת בנויה על ההערכה שהצמיחה העתידית תאפשר ללווים להחזיר את החובות האלו. בדרך כלל ההנחה הזו מוצדקת, אבל לבנקים יש תמריץ להגדיל את אותן הלוואות מהעתיד מכיוון שהם מרוויחים מהן, ולכן כשההנחה מופרת אנחנו מקבלים משברים פיננסיים שבהם לדעתו של ורופאקיס אשמים באופן חד משמעי הבנקאים, ועל כן המדינה חייבת לפקח ולהשתלט עליהם. הוא כותב כי "בערך כך התבססה הזכות המיוחדת של המדינה להחזיק ברשות הבלעדית על הדפסת שטרות כסף ועל ניהול המטבע".
המשפט האחרון הוא מוטעה עובדתית: המונופול של המדינה על הדפסת הכסף היה קיים אלפי שנים לפני המערכת הכלכלית המודרנית ובהחלט לא נובע מאיזו שהיא "חברת שוק" שהתפתחה רק במאתיים השנים האחרונות. בעוד שרגולציה על המערכת הפיננסית היא בהחלט נושא חשוב, התיאור הזה של משברים כלכליים הוא פשטני להחריד, מתעלם לגמרי מספרות עניפה העוסקת במשברים כלכליים והסיבות להתרחשותם, ומתעלם מהאחריות של הציבור ושל ממשלות ובנקים מרכזיים לניפוח בועות פיננסיות הרסניות. קל יותר להאשים את הבנקאים השנואים ממילא בהכל. הצגה מעוותת כזו של המצב הקיים מתעלמת גם מהיתרונות הגלומים במערכת פיננסית מודרנית המנצלת ביעילות את המשאבים להשקעות ולפיתוח. למשל, ללא מערכת פיננסית מתפקדת מרבית אזרחי מדינת ישראל לא היו מסוגלים לרכוש לעצמם דירה, שלא לדבר על לפתוח עסק. שוויון ההזדמנויות היה נפגע, ורק בניהם של מיליונרים היו מסוגלים לרכוש דירות ולהקים עסקים. האם כך נראית המדינה האידיאלית שבה רוצה ורופאקיס לגור?
ורופאקיס כותב כי בגלל המערכת הפיננסית לכלכלה המודרנית "נשקפת תדיר סכנה של קריסה ושל משברים כלכליים", אבל ביחס למה? ההיסטריה שלו ושל אחרים סביב התנודתיות של הכלכלות המודרניות מתעלמת מכך שבכל רחבי אירופה אפילו אדם אחד לא מת מרעב בגלל המשבר הכלכלי האחרון, בעוד שבאותו עולם ישן וטוב יותר שאליו ורופאקיס מתגעגע אחוז ניכר מהאוכלוסיה היה מת מרעב בכל פעם כשלא ירדו מספיק גשמים בחורף, או כשירדו יותר מדי גשמים, או כשיבול תפוחי האדמה נפגע כתוצאה מאיזה שהוא נגיף. משברים קשים נפוצים הרבה הרבה יותר בחברות שאינן "חברות שוק" מודרניות. מקרי הרעב החמורים ביותר בהיסטוריה המודרנית התרחשו דווקא במדינות שבהן לא הייתה קיימת "חברת שוק", כגון סין וברית המועצות הקומוניסטיות – ולא במקרה. השוק המבוזר הוא עמיד יותר בפני משברים מאשר כלכלות המתוכננות מלמעלה, אך חסידיו של קרל מרקס (ורופאקיס הוא מרקסיסט מוצהר) תמיד ינסו להכחיש זאת ולטעון שחייבים להציל את השוק החופשי הפרוע מעצמו. האמת היא שבכל מובן מעשי חברת השוק המודרנית יציבה ובטוחה הרבה יותר מכל חברה אחרת בתולדות האנושות – כן, גם אם מתחשבים במשבר של 2008.
טכנולוגיה
נראה שורופאקיס מתקשה להודות שמאפיין כלשהו של העולם כיום עדיף על תקופות היסטוריות רחוקות יותר – אפילו לא הטכנולוגיה. בספרו כל מה שמודרני הוא רע, הבנקאים ואנשי העסקים הם האויב הבלתי-מעורער, והחיילים שלהם הן המכונות. בדומה לפרקים 3 ו-4, גם את פרק 5 העוסק בטכנולוגיה הוא מתחיל בסיפור אימה, והפעם – פרנקשטיין, הגולם שקם על יוצרו, כפי שהטכנולוגיה המודרנית תקום יום אחד על יוצריה. לא פלא שהמקור הנפוץ ביותר בספרו של ורופאקיס הוא הסרט "המטריקס", שורופאקיס מצטט קטעים שלמים ממנו בפרקים שונים.
כדי להצדיק את שנאתו לטכנולוגיה מציג ורופאקיס שגיאות עובדתיות נוספות: "במקום שיצירי כפינו […] יעבירו מן העולם את מצוקת העוני, את הרעב, את אי השוויון, את חרדת ההישרדות, את השעות הרבות שבהן עלינו לעסוק בעבודות שחורות השוחקות את הנפש – נדמה שקורה ההפך". לא! ממש לא! זה בדיוק מה שקורה, וכל נתון אפשרי שתחפשו מעיד על כך. במאה השנים האחרונות שיעורי העוני פחתו דרמטית, הרעב פחת, חרדת ההישרדות פחתה בחלק ניכר מכדור הארץ, ושיעור קטן יותר מהאנושות עוסק כיום ב"עבודות שחורות השוחקות את הנפש". אפילו בנוגע לאי השוויון לא ברור אם ורופאקיס צודק, זה תלוי איך מודדים ועל אילו שנים אנחנו מדברים (ראו תרשים בעמוד 5 בקישור הקודם). הטיעונים של ורופאקיס בנוגע לכך שהטכנולוגיה הופכת את השווקים לפחות יציבים שגויים מאותה הסיבה שהזכרתי מקודם, הטיעון של ורופאקיס שלפיו שילוב מכונות בתהליך הייצור הוא איזו שהיא מגמה חדשה ויוצאת דופן המאפיינת רק את "חברת השוק המודרנית" ונובעת מהתמכרות לרווחים וחובות מהווה שגיאה עובדתית נוספת – אנשים משתמשים בעזרים מכניים המגדילים את יכולת הייצור כבר אלפי שנים, למשל חץ וקשת או מגל, שלא לדבר על המצאות מאוחרות יותר כגון טחנות הקמח. שילוב מכונות בתהליך הייצור לא קשור ל"חברת השוק" או להתמכרות של אנשי עסקים לחובות, אלא פשוט לרצון טבעי של בני אדם לייצר יותר עם פחות חומרי גלם או בפחות זמן. כאלו אנחנו, עצלנים.
הרס הסביבה
בעוד שפרק 6 העוסק בהשפעת ציפיות על השווקים סביר יחסית (אם כי נגוע בטון הקונספירטיבי הקבוע), בפרק 7 חוזר ורופאקיס להאשים את "חברת השוק המודרנית" במאפיינים טבעיים שהיו קיימים בכל חברה אנושית וגם אצל בעלי חיים – והפעם הנושא הוא הרס הסביבה. למרות רצונו להאשים בכך את החברה המודרנית, ורופאקיס מודע לכך שחברות אנושיות טרום-תעשייתיות רבות לא באמת "חיו בהרמוניה עם הטבע" כמו בסרט של וולט דיסני אלא הרסו את סביבתן עד לרמה שהביאה אותן לסף הכחדה. יש דוגמאות רבות לכך המופיעות בספרו של ג'ארד דיימונד, "התמוטטות", כגון איי הפסחא, קריסת תרבות המאיה, ההתיישבות בגרינלנד, וכן הכחדתם של יונקים גדולים על ידי האבוריג'ינים באוסטרליה והאינדיאנים בצפון אמריקה מעט לאחר שהם היגרו ליבשת. ברגע שיש לו הזדמנות לכך, כל בעל חיים עלי אדמות יגדיל את צריכת המזון האישית שלו מבלי להתחשב באסון אקולוגי שעלול להתרחש יום אחד לצאצאיו, ובני האדם לצערנו לא היו יוצאי דופן בעבר. ורופאקיס מציין כבדרך אגב את המקרה של איי הפסחא ושל הכחדת בעלי החיים על ידי האבוריג'ינים, אבל מדגיש שהאבוריג'ינים "הצליחו למצוא איזון כלשהו עם הטבע", ושרק כאשר הגיעו האנגלים ליבשת הם "צילקו" את אדמת אוסטרליה במכרות. אבל לאבוריג'ינים לא הייתה ברירה – לאחר שהם השמידו בעלי חיים גדולים ששגשגו באוסטרליה לפני הגעתם ופגעו בסביבתם באופן חסר תקנה האוכלוסיה שלהם התמעטה, רבים מתו ברעב, עד שנוצר אותו האיזון האכזרי שנכפה עליהם על ידי הטבע – איזון שלא איפשר לאבוריג'ינים להתקדם מעבר לעידן האבן עד שהגיעו האירופאים ליבשת. כמו חברות אנושיות אחרות בעבר וכמו בעלי חיים פולשים בארץ חדשה, האבוריג'ינים לא ידעו שהם גורמים לנזק אקולוגי, או שידעו ולא היה מספיק אכפת להם מהדורות הבאים – הם היו רעבים.
המהפכה התעשייתית שינתה את המצב הזה. רק אחרי המהפכה התעשייתית המין האנושי הגיע לרמת העושר המאפשרת סבסוד בקנה מידה רחב של מחקרים מדעיים המסוגלים לחזות אסונות אקולוגיים ולמצוא דרכים להימנע מהם. כך למשל הצלחנו "להתגבר" על החור באוזון. אך יחד עם זאת העושר הרב הוביל לגידול משמעותי באוכלוסיה האנושית, וכך להגדלת הנטל שהיא מהווה על האקולוגיה של כדור הארץ. אז כן, בהחלט יתכן שבסופו של דבר אנחנו נגרום לכדור הארץ נזק שלא נוכל לתקן אותו, אבל אם נעשה זאת אנחנו בסך הכל נהיה באותו המקום בדיוק שבו היו חברות אנושיות בעבר. רק בזכות "חברת השוק המודרנית" יש לנו גם אופציות אחרות, רק בזכותה אנחנו יכולים להסתכל קדימה. היום בני אדם משקיעים מאמצים עצומים בשימור בעלי חיים, בהגנה על שוניות אלמוגים או בנטיעת יערות, אך ללא "חברת השוק המודרנית" לא הייתה לנו שום אפשרות לשלם לאנשים האלו משכורות ולממן את פעילותם. ורופאקיס כותב כי כיום "אנחנו חיים בחברה שממעיטה במידה מחפירה, נפשעת, בערך של הסביבה", אבל האמת היא בדיוק הפוכה: החברה שבה אנחנו חיים היום מקדישה להגנת הסביבה משאבים ששום חברה אנושית בעבר לא הקדישה, בהפרש עצום. זיהום האוויר והמים במדינות שאימצו את חברת השוק המודרנית נמוך יותר מכפי שהיה בעבר, לא גבוה יותר, והמגמה הזו תגיע גם למדינות אחרות ברגע שהן יאמצו את אותם הערכים.
הכלכלה והדמוקרטיה
פרק 8, העוסק בכסף, מתחיל דווקא באופן סביר למדי עם הסיפור המפורסם על הסיגריות ששימשו בתור כסף מזומן במחנות שבויים במלחמת העולם השנייה. אך כשממשיכים לקרוא מתחילה להתבהר הטעות העמוקה יותר של ורופאקיס ושל המחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך: חוסר היכולת להבין שגם הדמוקרטיה הליברלית האהובה על ורופאקיס וגם "חברת השוק המודרנית" השנואה עליו נובעות שתיהן מאותו המקום, מאותה הפילוסופיה ומאותה התרבות שהתפתחה במערב אירופה במאות השנים האחרונות.
גם המערכת הכלכלית המבוזרת והמסתמכת על כיבוד חוזים, חופש וזכות הקניין וגם הדמוקרטיה הליברלית המכבדת מיעוטים ומעניקה שוויון בפני החוק הן למעשה ביטוי למוסדות פלורליסטיים התומכים בשוויון הזדמנויות ובביזור מקורות הכוח. המהפכה התעשייתית התרחשה קודם כל במדינות שבהן המוסדות היו הפלורליסטיים ביותר, הדמוקרטיים ביותר והמבוזרים ביותר – ולא במקרה. בריטניה של המאה ה-18 הייתה אחד המקומות היחידים עלי אדמות שבהם סוחר עשיר שנולד להורים עניים יכל לתבוע בבית משפט בן למשפחת אצולה רבת עוצמה ולנצח, ומצב כזה נותן תמריץ ליזמים לקדם טכנולוגיות ושיטות עבודה חדשות. לעומת זאת, במדינות שבהן השווקים פחות חופשיים גם המערכת הפוליטית היא מושחתת וריכוזית, קבוצות הלחץ חזקות יותר, הדאגה לסביבה פחותה יותר והאמון במערכת הפיננסית נמוך יותר. זו לא סתם קורלציה מקרית. חברת השוק והדמוקרטיה הליברלית הן צדדים שונים של אותו המטבע, ולא גורמים העוינים אחד את השני כמו שורופאקיס מנסה להציג, המצויים במלחמת עולם קבועה של טובים כנגד רעים. כאשר אוכלוסיה אנושית מסוימת מפתחת ערכים ליברליים השמים דגש על פלורליזם ושוויון הזדמנויות, האוכלוסיה הזו תהיה לרוב מעוניינת גם בשלטון ליברלי הקשוב לצרכי העם וכולל שוויון בפני החוק, וגם בכלכלה ליברלית שבמסגרתה אנשים יכולים לצרוך, לחסוך ולהקים עסקים חדשים בלי כפייה מלמעלה.
ורופאקיס ומרקסיסטים אחרים חייבים כל הזמן לחתור כנגד העובדות הללו, שהעלו שלל היסטוריונים במאה השנים האחרונות. הם מתמקדים בחסרונותיה של הכלכלה הליברלית, כגון הפגיעה של ההרס היצירתי והגלובליזציה באוכלוסיות חלשות או הגידול באי השוויון, ומתארים מצג שווא של עולם שבו הממשלה היא דמוקרטית וליברלית אך השווקים כולם מפוקחים ומנוהלים מלמעלה, על ידי חבורה של בירוקרטים-מלאכים ומנהיגי ארגוני עובדים בעלי חוכמה אינסופית וחסינות מוחלטת מהשפעתן של קבוצות לחץ. הלוואי שהיה קיים עולם כזה. במציאות, כל ניסיון לשלוט על השווקים מסתיים בסופו של דבר בשגיאות תכנון הרות-אסון ובמערכת שמעבירה עושר מכלל הציבור לקבוצות לחץ קטנות ועשירות. מכאן נובעת הקורלציה החזקה בין הדמוקרטיה הליברלית, שווקים חופשיים ועושר מצד אחד, ובין כל ניסיון ליישם את תורתו של קרל מארקס במציאות לבין אומללות, רעב, עוני ושחיתות מהצד השני.
בפרק הסיכום תוקף ורופאקיס את כל הכלכלנים מלבדו, וטוען שרק הוא מציע לקוראים את "הגלולה האדומה" של המטריקס אשר תחשוף אותם למציאות "האמיתית", בזמן שכלכלנים אחרים מציעים "גלולה כחולה" שתאפשר לאנשים להמשיך לחיות בשקר. האמת היא שמרבית טענותיו בפרק זה אינן יותר מסיסמאות כלליות שלא ראויות לתגובה רצינית. על מידת המדעיות של הכלכלה כתבתי בעבר בהרחבה, ובכל מקרה התיאוריות של ורופאקיס מבוססות פחות, ולא יותר, מאשר התיאוריות שלהן הוא קורא "אסטרולוגיה", וזאת משום שהן רחוקות יותר מהעובדות. אני חס וחלילה לא אומר כאן שכל טענה שכלכלן כלשהו העלה אי פעם היא בהכרח נכונה, אבל אני כן אומר שההבדל בין "גלולות אדומות" ל"גלולות כחולות" הוא שהגלולות האדומות הן אלו שמבוססות על עובדות ועל פתיחות למגוון הסברים מורכבים, בעוד שהכחולות מבוססות על אידיאולוגיה וצרות אופקים. בסופו של דבר, ורופאקיס מציע לנו בספרו גלולה כחולה, לא אדומה.
סיכום: דרושה מכונת זמן
למרות הכל, טוב שקיימים כלכלנים כמו יאניס ורופאקיס, הא ג'ון צ'אנג, ודומים להם אשר מנסים דרך קבע לאתגר את השיח הקיים ולהעלות לדיון רעיונות מחתרתיים ונקודות השקפה פרובוקטיביות, אפילו אם מבחינתם ככל שטענה היא יותר מחתרתית כך היא יותר נכונה והעובדות פחות חשובות. אנשים כאלו תוקפים ללא הפסקה את הדעות המקובלות, מאפשרים להוכיח שהאקדמיה בכלכלה היא לא קליקה סגורה של אנשים זהים בדעותיהם, ולכו תדעו, אולי יום אחד הם יעלו נקודה חשובה. אבל אלו לא האנשים שהייתם רוצים שילמדו אתכם את הבסיס. הדרך הנכונה ללמוד כל נושא שהוא היא קודם כל להבין את העקרונות המרכזיים והבסיסיים המקובלים על מרבית אנשי המקצוע בתחום, ורק לאחר מכן לקרוא על נקודות השקפה ביקורתיות. אך ישראלים שלא לומדים כלכלה לרוב נחשפים לנושא בסדר ההפוך, בין השאר באשמתם של אנשי תקשורת ההולכים שבי אחרי רעיונות אופנתיים, וכך ספרו של ורופאקיס תורגם לעברית בעוד שספרים חשובים הרבה יותר לא תורגמו. ככל הידוע לי הדעות שמציג ורופאקיס בספרו חורגות מדעותיהם של רוב מכריע של הכלכלנים כיום, לא מכיוון שאנחנו עדר של זומבים חסרי-מוח הממומנים על ידי מיליארדרים מושחתים אלא מכיוון שאנחנו הכלכלנים מחבבים עובדות, והטענות של ורופאקיס, ציוריות ככל שיהיו, לרוב אינן מסתדרות עם העובדות. אין לי ספק שחלק ממגיבי הבלוג יראו בהתנגדותם של שאר הכלכלנים הוכחה ניצחת לכך שורופאקיס צודק, אבל אנשים משכילים ומתונים צריך להתייחס אל דברים כאלו בספקנות הראויה ולדעת להבחין בין גלולות כחולות לאדומות. לרוב הגלולות הכחולות, המזוייפות, הן אלו שנוחות יותר לעיכול, אלו שמנחמות אתכם, מצביעות על אשמים ברורים ומבטיחות גן עדן נפלא.
הבעיה האמיתית שלנו היא מחסור במכונת זמן. אם רק הייתה לנו אחת כזו יכולנו לשלוח את ורופאקיס ואת כל מעריציו וחבריו לאידיאולוגיה לאותו עבר נוסטלגי שאליו הם כל כך מתגעגעים, לפני הופעתם של הבנקאים המרושעים שיכולים להלוות לכם כסף למשכנתא, לפני עלייתם של אנשי העסקים תאבי הבצע והמכונות האכזריות שלהם שמאפשרות למכור בגדים באיכות מעולה בשבריר מהמחיר שהם עלו בעבר, לפני הרפואה המודרנית, לפני אי השוויון, לפני שהקולוניאליסטים האירופאים המרושעים כבשו את העולם והקימו מסילות רכבת ומוסדות דמוקרטיים במקומות רבים, לפני הגידולים החקלאיים המהונדסים גנטית, לפני הקפיטליזם, לפני כל הדברים הנוראיים האלו שקרו לאנושות והביאו אותה למצבה האומלל הנוכחי. אך במחשבה שניה, יתכן שאפילו זה לא יהיה מספיק. סביר שדקות ספורות לאחר שנפעיל את מכונת הזמן, כשאנו חושבים שסוף סוף נפטרנו מהחבורה הזו אחת ולתמיד, נראה את המכונה מתגשמת שוב לנגד עינינו, חוזרת מהעבר. ורופאקיס וחבריו יצאו ממנה, חולים, רעבים ופצועים, רועדים בבעתה לאחר התנסות מעשית בחיים האמיתיים שלפני המהפכה התעשייתית, שהיו לפי כל קנה מידה אפשרי קצרים, אכזריים, כואבים ומשעממים לאין שיעור מחיינו שלנו. האם הם יהיו מוכנים להודות אז שהמין האנושי עבר שינוי לטובה במאתיים השנים האחרונות? אני בספק. הם בוודאי ימציאו לעצמם סיפור מחתרתי, אפל, מגניב וחדש כלשהו, וינסו למכור לכם שוב את אותה הגלולה הכחולה המזוייפת של המטריקס. זה פשוט הקטע שלהם. אבל אתם לא צריכים שום גלולה, כל מה שאתם צריכים זה לפקוח את העיניים ולראות את העולם המודרני כפי שהוא. באופן יחסי לכל אפשרות אחרת הידועה לנו, זה עולם לא רע בכלל.
דעת מיעוט 